מה נִסי ומלבב יותר ממראה חיוכו של תינוק שזה עתה למד לתקשר עם זולתו ולהאיר אליו פנים? מהסרט “עד קצה הזריחה” למדתי שגם חיוך שעולה על הפנים הכמושות ביותר, פניה של זקנה בת תשעים וארבע, חולה ומרותקת למיטתה, יכול להפעים לא פחות.

הבמאי יליד בלגיה סילבן ביגלאייזן החליט לצלם את פגישותיו עם אמו לאחר שהוזעק לאנטוורפן לבקר אותה כדי, כך אמרו לו הרופאים, להיפרד ממנה. הסרט, תיעוד שיחותיהם בצרפתית, נפתח בתהייתה: האם אתה מתכוון למכור אותו? האם תערוך אותו? מהרגע הראשון אי אפשר שלא ללכת שבי אחרי האישה הזאת, שפניה הכמושות כה מלאות בהבעה – פיקחות, היתול, תבונה וחוכמת חיים, וכל כך הרבה אהבה. שלה אליו וגם שלו אליה.

הבן אינו נבהל משום מצב. כשתודעתה אובדת הוא משיב לה אותה בדיבור פשוט וישיר. מסביר לה מי הוא. רוקד לפניה ואתה, כשהוא עומד והיא שוכבת, והם נוגעים בידיים ומשלבים אותן. הוא שר לה, בין היתר שיר מאולתר, ומסביר לה שהאנשים המפחידים שהיא רואה וגם “החגיגה” שהם חוגגים, אינם קיימים במציאות, אלא רק בתוך ראשה. “לא תמיד זאת חגיגה,” היא משיבה לו בחיוכה המקסים, משתפת אתו פעולה, נענית לדברים שהוא אומר לה.

שירתו, שהוא מלווה בגיטרה, נעימה כל כך, לא רק לאמו, אלא גם לקהל הצופה בהם, ומתמוגג. כל אחד מהיושבים באולם לומד מהסרט הזה, על עצמו, על בני משפחתו, על חייו שלו. “תמיד יש על מה להילחם,” מסבירה האימא לבמאי, ומתפעלת מעצם כך שהיא חיה. בכל פעם שהוא שואל אותה מה שלומה היא משיבה בחיוך המואר שלה, השופך יופי מופלא על פניה, ומוסיפה שהיא מרגישה נהדר. ששלומה לא יכול להיות טוב יותר. והיא לא מזייפת ולא משקרת. היא זוכרת את העונג המוחלט שהיה לה בימים שלא הייתה מרותקת למיטה, כשיכלה לקחת לעצמה כל מה שהיא רוצה, בלי להיות תלויה באחרים. ובכל זאת, היא מתענגת על מה שנותר לה. שמחה לקבל כוס יין. לאכול תפוח אדמה שבנה בישל בעבורה. נהנית מכל סיגריה שהוא מצית למענה. וצוחקת ביחד אתו כשהוא תוהה איך ייתכן שכל העישון הזה לא הזיק לבריאותה. “רוצה לשמוע סוד?” היא משיבה ומוסיפה: “גם לי אין מושג,” ופורצת בצחוק. בכלל, היא מרבה לצחוק. כשהוא מספר לה ששכח את תפוחי האדמה על הכיריים במטבח, היא מתגלגלת מצחוק. כשהוא משיב לה שכן, הוא ימכור את הסרט, אבל אין סיכוי שירוויח ממנו הרבה כסף, היא צוחקת ומאלצת אותו להודות שעיקר הכסף יגיע לא אליו, אלא לכיסיהם של המפיק והמפיץ. היא שרה אתו. מביטה בו בהתפעלות. מלטפת אותו באהבה ומסבירה לו שליטוף הוא שפה. והיא, בעיקר, מלמדת אותו איך להיפרד ממנה. “איך צריך להתנהג עם אנשים שעומדים למות?” הוא שואל אותה, והיא משיבה לו בפשטות – “כרגיל”.

ובכלל, היא מסבירה לו בתשובה לשאלה אחרת, העניין אינו איך להיות טוב כלפי אדם כלשהו בחודשים האחרונים לחייו. צריכים להיות טובים תמיד, כל הזמן. השפע הנדיב, תשומת הלב והאהבה שהיא מעתירה על בנה, והודות לסרט גם עלינו, מבהירים מעל לכל ספק שהיא יודעת בדיוק על מה היא מדברת.

כמה יופי וחוכמה, ואיזו זכות יש לנו כצופים להיות שותפים להנצחתו של “מפגש בין שתי נשמות”, כפי שהגדיר אותו ביגלאייזן עצמו באחד הראיונות אתו.