שירים שכתבתי

הקצו לה חדר
הִקְצוּ לָהּ חֶדֶר שֶׁהָיָה בְּעֶצֶם מַעֲבָר,
בֵּין הַמִּטְבָּח לַחֶדֶר שֶׁלָּהֶם, מֵעֵין פְּרוֹזְדּוֹר.
חַדְרָהּ הָיָה קָרוֹב, דָּחוּק, קָצָר מִדַּי, וְצַר,

בַּבַּיִת שֶׁהוֹסִיפוּ לוֹ אֲגַף, כָּךְ הוּא נוֹצַר:
מִין מִסְדְּרוֹן, בִּשְׁנֵי קְצוֹתָיו דְּלָתוֹת שֶׁיֵּשׁ לִסְגֹּר.
הִקְצוּ לָהּ חֶדֶר שֶׁהָיָה בְּעֶצֶם מַעֲבָר:

מִי שֶׁהָלַךְ לַכִּיּוֹר, לַשַּׁיִשׁ, לַשֻּׁלְחָן, עָצַר
וְהִסְתַּכֵּל, סָקַר אוֹתָהּ, צָפָה בָּהּ, בְּדַרְכּוֹ.
חַדְרָהּ הָיָה קָרוֹב, דָּחוּק, קָצָר מִדַּי, וְצַר.

הִיא בַּלֵּילוֹת הִנִּיחָה עַל אָזְנֶיהָ אֶת הַכַּר,
אַךְ צְלִיל הַיְּפָחוֹת לֹא נֶעֱלַם, הִמְשִׁיךְ לַחְדֹּר.
הִקְצוּ לָהּ חֶדֶר שֶׁהָיָה בְּעֶצֶם מַעֲבָר,

וְהִיא זָכְרָה הֵיטֵב, לֹא שָׁכְחָה מָה שֶׁאָמַר:
שֶׁבַּלֵּילוֹת הִיא לֹא תָּזוּז, תִּקְפָּא, תִּשְׁתֹּק, תִּדּוֹם.
חַדְרָהּ הָיָה קָרוֹב, דָּחוּק, קָצָר מִדַּי, וְצַר.

“אִם הִיא שׁוֹמַעַת שֶׁאַתְּ שָׁם הִיא לֹא נוֹתֶנֶת לִי
לָגַעַת בָּהּ, לָכֵן אַתְּ אַל תָּזוּזִי, תִּשְׁתַּדְּלִי!”
הִקְצוּ לָהּ חֶדֶר שֶׁהָיָה בְּעֶצֶם מַעֲבָר,
חַדְרָהּ הָיָה קָרוֹב, דָּחוּק, קָצָר מִדַּי, וְצַר.

שואה ביתית

“כְּשֶׁהִגַּעְתִּי לְאוֹשְׁוִיץ הָיִיתִי תָּמִים”,
הוּא אָמַר בַּמִּשְׁפָּט. מִסְתַּמֵּא – כְּשֶׁהֵמִית
יְהוּדִים זֹאת הָיְתָה מִצִּדּוֹ רַק תְּמִימוּת:
רַק פָּעַל עַל פִּי חֹק שֶׁקָּבַע מִי יָמוּת.

“אָז עָשִׂיתִי טָעוּת יַלְדּוּתִית,” הוּא אָמַר
לִי: “הָיִיתִי יָתוֹם, וּבְאוֹשְׁוִיץ! אָז מָה
אַתְּ תָּמִיד תִּזְכְּרִי לִי הַכֹּל?”. הִיא כָּתְבָה
לִי: “הָיִיתִי יַלְדָּה – זֶה קָרָה בֶּעָבָר – “

הוֹ, הוֹרָי הַתְּמִימִים, הוֹ, הוֹרָי שֶׁהָיוּ
קָרְבָּנוֹת קִיּוּמִי, מֶה הָיָה הַסִּיּוּט
שֶׁנּוֹלָד לִשְׁנֵיכֶם עִם גּוּפִי? מִי הִתִּיר
לִשְׁנֵיכֶם לְהַסִּיג וְלִפְלֹשׁ, לְהוֹתִיר

אֶת חוֹתָם תְּמִימוּתְכֶם (אַךְ אָסוּר, כַּמּוּבָן,
לְחַפֵּשׂ כָּל דִּמְיוֹן בֵּין קָרְבַּן לְתַלְיָן).

חנוכה, שוב

שני תצלומים משפחתיים

הכמוסה השקופה

מֵאוֹתָהּ יְשִׁיבָה בַּמִּרְפֶּסֶת נִשְׁאַר
שְׁבִיב שֶׁל רֶגַע קָפוּא, כְּמוֹ כְּמוּסָה שֶׁל הַזְּמַן,
זֶהוּ חֶרֶק לָכוּד בְּתוֹךְ שְׂרַף הָעִנְבָּר
אוֹ פְרַקְטָל בְּצוּרַת הֶעָתִיד הַמֻּקְטָן:

הַגִּחוּךְ הַכָּרוּךְ־בְּתוּגָה שֶׁל אָחִי
שֶׁנִּרְאֶה כְּמוֹ עֲוִית, כְּמוֹ אִסּוּר שֶׁנִּבְלַע;
מַבָּטוֹ הַסָּגוּר, לֹא רוֹאֶה וּמֵכִין
עִוָּרוֹן אֲמִתִּי אוֹ סֵרוּב מְשֻׁגָּע.

הוּא יוֹשֵׁב בְּחֵיקָהּ שֶׁל הַדּוֹדָה שֶׁלֹּא
מַבִּיטָה בִּבְנוֹתֶיהָ שֶׁגַּם שִׁנֵּיהֶן
חֲשׂוּפוֹת בִּתְמִימוּת כְּמוֹ הָאוֹר שֶׁכֻּלּוֹ
מְפַכֶּה מִתּוֹכָהּ וּמַמְתִּיק לָךְ כִּי אֵין

בָּעוֹלָם שׁוּם עִלָּה לְפֵרוּד בֵּינֵיכֶן.
אֲבָל אַתְּ מְכֻנֶּסֶת בַּצַּד, אַתְּ כְּמוֹ מִי
שֶׁחִיּוּךְ מְלֻכְסָן לֹא יוּכַל לְנַחֵם,
כִּי מוּלֵנוּ נִצָּב הַצַּלָּם הַמֵּמִיט

אֶת קְלוֹנֵךְ הַבָּזוּי לְעֵינֵי אֲחוֹתֵךְ
שֶׁגַּם בָּהּ לֹא הִסֵּס לְהַחְדִּיר חֲלָקִים
מִגּוּפוֹ הַמַּסִּיג, הָאַרְסִי, הַחוֹתֵךְ,
שֶׁגַּם בָּהּ הִשְׁתַּלְשֵׁל וְהִתִּיז וְהֵקִיא.

עַל בִּרְכַּיִךְ תִּינֹקֶת לוֹטֶשֶׁת מַבָּט
בִּזְרוֹעוֹת שֶׁפְּרוּשׂוֹת לַצְּדָדִים בְּחִבּוּק
הָאוֹסֵף לְתוֹכוֹ רַק אֲוִיר וּמְעַט
מֵהָרֹעַ הַקַּר שֶׁהֵזַנְתְּ מִבַּקְבּוּק.

גַּם אֲנִי לְצִדֵּךְ, לְכוּדָה לִצְמִיתוּת,
מְשֻׁתֶּקֶת מִפַּחַד, אִלֶּמֶת, זְקוּפָה,
וְעֵינַי כְּמוֹ פְרַקְטָל אוֹ כְּמוֹ חֶרֶק אָבוּד,
כְּמוֹ עֵדוּת שֶׁמִּתּוֹךְ הַכְּמוּסָה הַשְׁקוּפָה.

הפלה

בִּתָּהּ עוֹד לֹא הָיְתָה, הָיְתָה רַק תָּא,
רַק תָּא שֶׁמִּתְחַלֵּק בְּלִי שְׁלִיטָתָהּ,
מִין גּוּשׁ גָּדֵל שֶׁרַק נוֹצַר וּכְבָר
מֵצִיף אוֹתָהּ בְּגַל בְּחִילָה מוּזָר.

בִּתָּהּ עוֹד לֹא הָיְתָה, הָיְתָה עֻבָּר,
אֲשֶׁר נוֹצַר, אַךְ לֹא בְּתוֹךְ לִבָּהּ,
וּכְבָר צָמַח וְאֶת דָּמָהּ שָׁאַב,
וְהִיא עוֹד לֹא יָדְעָה עַל הָרָעָב
שֶׁעוֹד יִכְסֹס וִיכַרְסֵם, שֶׁכֵּן
אוֹרֵחַ לֹא קָרוּא כְּבָר הִשְׁתַּכֵּן
בְּתוֹך גּוּפָהּ הָרַךְ, עֵת הִיא עַצְמָהּ,
שִׁוְּעָה בְּלִי קוֹל בַּלַּיְלָה לְאִמָּהּ.
בִּתָּהּ – כְּמוֹ אֳנִיָּה בְּתוֹךְ בַּקְבּוּק,
בִּתָּהּ – עֻבָּר אִלֵּם, עֻבָּר נִתּוּק.
אֵיךְ נִקְלְעָה אֶל גוּף שֶׁלֹא רוֹצֶה?
אֵיךְ תְּפַלֵּס דַּרְכָּהּ וְאֵיךְ תֵּצֵא?

בִּתָּהּ הָיְתָה עֻבָּר שֶׁטֶּרֶם נָע,
בַּיוֹם שֶׁקִּיּוּמָהּ סוֹף־סוֹף נוֹדַע:
בְּדִיקַת צְפַרְדֵּעַ, אוֹר גָּנוּז, אֵימָה,
עַתָּה הַסּוֹד נִגְלָה, עַתָּה כְּלִמָּה.
בִּתָּהּ אֵינָהּ בִּתָּהּ, הִיא רַק עֻבָּר,
מִנַּיִן בָּא וּמֵהֵיכָן נוֹצָר,
הוּא לֹא הֵצִית בָּהּ שׁוּם נִיצוֹץ שֶׁל אוֹר,
הִיא רַק רָצְתָה שֶׁמִּישֶׁהוּ יִפְטֹר
אוֹתָהּ מֵהַגִּדּוּל שֶׁבְּתוֹכָהּ,
מִמָּה שֶׁמִּסְתַּבֵּר – אֵינוֹ מוּכָן
לְהֵעָלֵם, לְהִשָּׁכַח, וְלֹא
לִתְפֹּחַ לוֹ סָמוּי עַד שֶׁכֻּלּוֹ
יִפְקַע אוֹתָהּ, תּוֹבֵעַ וְאַכְזָר
יִקְרַע אוֹתָהּ – לֹא רַק אֶת הַבָּשָׂר,
פּוֹלֵשׁ פְּנִימִי מָאוּס וּמְסֻכָּן,
שֶׁלֹא הִצְלִיחָה לְסַלֵּק בַּזְּמַן.

מִקֵּץ שָׁנִים הֶחְלַטְתְּ לְהָפִּיל
יַלְדָּה בַּת חֲמִשִּׁים בְּהֶבֶל פִּיךְ.

מה היא ראתה

מָה אֶפְשָׁר לוֹמַר עַל הַיַּלְדָהּּ הָעֲצוּבָה –
מָה – עַל מַבָּטָהּ שֶׁכָּךְ קָרוּעַ לִרְוָחָה.
מָה הִיא רָאֲתָה בְּקִרְבָתָהּ, לֹא בְּקִרְבָּהּ,
מִי עָמַד מוּלָה מַמָּשׁ בָּרֶגַע שֶׁפָּתְחָה

פֶּה שָׁמוּר, נְטוּל חִיוּךְ, אֶל מִי הִיא בָּהֲתָה,
מָה קָרֳה שָׁם קְצָת לִפְנֵי הָרֶגַע שֶׁהֻנְצַח:
אֵיזוֹ רוּחַ רְפָאִים הָיְתָה שָׁם, מַבְעִיתָה,
מָה הוּמַת בָּהּ, בַּיַּלְדָהּ, כֵּן, מָה בָּהּ כְּבָר נִרְצַח.

הַיַּלְדָהּ הַמְּבֹהֶלֶת הֻקְפְּאָה בַּזְּמַן,
לֹא תִּגְדַּל גַּם כְּשֶׁגּוּפָה יִצְמַח וְיִתְרַחֵב,
לֹא תֵּדַע כָּל מָה שֶׁלֹא תִּשְׁכַּח וְגַּם אֶת מָה
שֶׁיִּהְיֶה כִּפְסֹלֶת בְּתוֹכָהּ, לֹא כִּכְאֵב.

מָה אֶפְשָׁר לוֹמַר עַל הַיַּלְדָהּּ שֶׁנִּשְׁאֲרָה
כְּמוֹ מֻרְדֶּמֶת לִצְמִיתוּת, לֹא יְשֵׁנָה – עֵרָה.

חמש סונטות על נפט שנשפך

הָיִיתִי כְּשֶׁהַסִּיר הֻשְׁלַךְ
עִם תְּכוּלָתוֹ לְתוֹךְ הַפַּח,
הָיִיתִי כְּשֶׁעֲצִיץ הוּטַח
וּכְשֶׁמְּכָל שֶׁל נֵפְט נִשְׁפַּךְ

בְּכָל פִּנָּה בַּבַּיִת, אַךְ
כְּשֶׁהַגַּפְרוּר שֶׁרַק נֶחְרַךְ
דָעַך מִיָּד וְלֹא הָפַך
אוֹתִי לְגַל פֶּחָם שֶׁכַּךְ

הָיָה צָפוּי אִם לֹא אֶבְרַח,
שָׁמַעְתִי קוֹל אֲשֶׁר צָרַח,
קוֹלִי שֶׁנָּע כְּמוֹ חֵץ נִדְרַךְ,
נוֹצַר בְּתוֹךְ קְרַבַי, נִשְׁלַח –

אָז הַשְּׁכֵנִים רָטְנוּ – “מָתַי
הִיא תִּשְׁתַּתֵּק, נִמְאַס כְּבָר, דַּי.”

הִיא הֻפְתְּעָה: “זֹאת אַתְּ?”, וְרַק אָמְרָה:
“כֵּן, בּוֹאִי, תִּכָּנְסִי,” לֹא – “מָה קָרָה?”
שְׁנֵיהֶם הֵרִיחוּ נֵפְט סָפוּג בַּבַּד,
שְׁנֵיהֶם שָׁתְקוּ, גַּם הוּא רַק בְּמַבָּט

לִוָּה אוֹתִי יָשָׁר אֶל הָאַמְבָּט,
שָׁם הִיא אָמְרָה – ” אַשְׁאִיר אוֹתָךּ לְבָד,
יֵשׁ כָּאן סָבּוֹן, כְּדַאי שֶׁתִּתְקַלְּחִי”.
אָכֵן, עוֹד לֹא יָדַעְתִי לְהַבְחִין

בֵּין הָאוֹיְבִים הַמִּסְתַּוִּים בַּסְּבַךְ
לִבְנָם שֶׁרַק לִפְנֵי שָׁעָה שָׁפַךְ
מְכָל שָׁלֵם שֶׁל נֵפְט עַל כָּל בְּגָדַי,
שֶׁכַּךְ אֶצְלָם שָׁטַפְתִי מֵעָלַי.

וְרַק מַגֶּבֶת מִשֶּׁלִּי עַל וָו
רָמְזָה לִי עַל כָּל מָה שֶׁעוֹד נִגְנַב.

מַגֶּבֶת עֲנָקִית, תְּלוּיָה (רַכָּה,
עִם שֶׁמֶשׁ מְצֻיֶּרֶת בַּמֶּרְכָּז)
עַל לוּלָאָה, אֲשֶׁר הוֹסִיפוּ לָה,
לֹא רַק כְּדֵי שֶׁתִּתָּלֶה, אֶלָּא

כְּעֵין חוֹתֶמֶת שַׁיָּכוּת לְכָאן.
מַבָּט אֶחָד שֶׁלֹא הָיָה מוּכָן
צִיֵּר בְּבַת אַחַת תְּמוּנָה שְׁלֵמָה
עַל הַחֲשָׁאִי שֶׁבּוֹ אוֹתָהּ עָרְמָה

הֵחֵלָּה כְּבָר לְהִתְנַחֵם בְּמָה
שֶׁרַק רָאוּי שֶׁיְעוֹרֵר כְּלִמָּה.
הַנֵּפְט אָכֵן נִשְׁטַף אֶל הַבִּיוּב,
אֲבָל יָדַעְתִּי כְּבָר שֶׁלֹא אָשׁוּב

לַבַּיִת שֶׁחָשַׁף כָּך, בְּטָעוּת,
שֶׁיֵשׁ בַּהִתְנַכְּלוּת גַּם עֲלִיבוּת.

אֲבָל לְמָה בְּכְלָל צִיפִּיתִי עוֹד
בַּבַּיִת כְּשֶׁלָקַחְתִי מַפְתְּחוֹת,
שֶׁהֻסְתְּרוּ – הוּא לֹא יָדַע הֵיכָן –
וְהִסְתַּלַּקְתִּי בַּמְּכוֹנִית – לְאָן?

וְאֵיךְ בְּכְלָל נָהַגְתִּי בְּלִי לִרְאוֹת
כְּשֶׁשְּׁתֵּי עֵינַי לְאָט מִתְעַרְפְּלוֹת
לֹא מִדְּמָעוֹת, מֵהִתְאַבְּכוּת הַנֵּפְט,
וְאֵיךְ בְּכְלָל מָצָאתִי מַעֲנֶה

לָאִישׁ אֲשֶׁר הִבִּיט בַּחַלְחָלָה
תְּחִלָּה בִּכְנַף הַפַּח שֶׁאֶת כֻּלָּהּ
מָעַכְתִּי בַּחַרְטוֹם מִתּוֹךְ אָבְדָן
שְׁלִיטָה; עַתָּה שְׂרוּטָה, שׁוֹתֶתֶת דָּם?

וּמָה חָשַׁבְתִּי שֶׁיִּקְרֶה לִי אִם
אָבוֹא שְׁטוּפָה בְּנֵפְט כָּךְ, בַּבְּגָדִים?

הָאִישׁ יָצָא נִרְעָשׁ מֵהַמְּכוֹנִית,
לִטֵּף אֶת כְּנַף הַפַּח וְאָז הִבִּיט
עָלֶיהָ מִקָּרוֹב, כָּפוּף, נִרְעָד,
לִפְנֵי שֶׁהִזְדַּקֵּף כִּמְעַט מָעַד.

“תֵּצְאִי מִיָּד,” קָרָא, גַּם:” מִי נָתַן
לַךְ רִשָּׁיוֹן לִנְהֹג, אַתְּ סַכָּנָה!”
וְעוֹד הִמְשִׁיךְ הָאִישׁ לִצְעֹק: “עַכְשָׁו
אֲנִי רוֹצֶה לִרְאוֹת פְּרָטִים, אַגַּב ” –

הָיָה לוֹ עוֹד דָּבָר חָשׁוּב לוֹמַר,
אַךְ מִילוֹתָיו קָפְאוּ וְהוּא עָבַר
לָרֵיחַ שֶׁל הַנֵּפְט שֶׁכָּךְ נִשְׁפָּךְ,
לְמַבָּטִי הַמַּאֲשִׁים שֶׁאָז נִפְקַח.

בְּכַף יָדוֹ פָּטַר אוֹתִי הָאִישׁ
הַזָּר – רָאָה, הֵרִיחַ וְהֶחְרִישׁ.

15 באוקטובר 1999

שְׁנֵי עֲשׂוֹרִים חָלְפוּ מֵאָז הוֹפַעְתָּ מֵהָאֹפֶל,
תְּחִלָּה הָיִיתָ רַק מִלִּים, לְמָחֳרָת – גַּם קוֹל.
בְּלַיְלָה שֶׁקָּדַח מִקֹּר, בַּחֹשֶׁךְ, שׁוּב מִין אֹפֶק
נִגְלָה לְמַבָּטִי שֶׁכְּבָר אִבֵּד כִּמְעַט אֶת כָּל

תְּחוּשַׁת הַיֵּש וְהָאֶפְשָׁר, כָּל מָה שֶׁלֹא יָדוּעַ
כָּל מָה שֶׁלֹא הֻבְטַח לִי, אַךְ פִּתְאוֹם הָיָה קַיָּם.
הוֹפַעְתָּ כְּמוֹ מִתּוֹךְ אֵין קֵץ שֶׁל רִיק עִם גַּעְגּוּעַ,
הוֹפַעְתָּ וּמֵאָז לֹא רַק אֲנִי – גַּם הָעוֹלָם

אֵינֶנּוּ מִסְתַּחְרֵר, לֹא מִתְפּוֹגֵג, כִּי בְּעֵינֶיךָ
הִשְׁתַּקְּפוּתִי נִשְׁאֶרֶת וְאֵינֶנָּה מִשְׁתַּנָּה.
אֶת מָה שֶׁלֹא יָדַעְתִּי לְבַקֵּשׁ, אַךּ נַעֲנֵיתִי,
הַשֶּׁפַע הַשּׁוֹטֵף אוֹתִי כְּבָר זֶּה עֶשְׂרִים שָׁנָה,

אֲנִי רַק מְּבַקֶּשֶׁת לְהָשִׁיב וּלְאַפְשֵׁר:
הָאוֹר שֶׁלֹא חָסֵר מִנֵּר אֲשֶׁר מַדְלִיק עוֹד נֵר.

אגדה כבדה

וְעַכְשָׁו בְּקִרְבִּי מִטַּגֵּן הַכָּבֵד –
לֹא אוֹתָה חֲתִיכָה שֶׁדָּחַפְתְּ לְתוֹךְ פִּי
בְּעָרְמָה שָׁם בַּחֹשֶׁךְ שֶׁבּוֹ אֲאַבֵּד
לִצְמִיתוּת כָּל תִּקְוָה שֶׁאַת פַּעַם תַּרְפִּי.

לֹא, אֵינֶנִּי בַּת אַרְבַּע, עַכְשָׁו הַכָּבֵד
בְּבִטְנִי מִטַּגֵּן בַּשֻּׁמָּן שֶׁל עַצְמוֹ,
הוּא נִצְרַב שָׁם בִּפְנִים, מִתְפָּרֵק וְרוֹעֵד
מִי יֻזְמַן לֶאֱכֹל אֶת תוֹכִי, אֲנִי כְּמוֹ

הַכִּירָה הַגְּדוֹלָה שָׁם הַשֶּׁמֶן רָחַשׁ
וְכָבֵד שֶׁל פָּרָה הֶעֱלָה צַחֲנָה.
כְּשֶׁבָּרַחְתִּי עָלִית וּבַחֹשֶׁךְ לָחַשְׁתְּ,
“אַתְּ עַכְשָׁו תִּטְעֲמִי”, וְתָחַבְתְּ וְחָנַקְתְּ.

הַכָּבֵד הָרוֹתֵחַ עַכְשָׁו בְּגוּפִי
כְּבָר יוֹדֵעַ שֶׁאַתְּ בְּתוֹכִי לֹא תַּרְפִּי.

יום הולדת
כְּשֶׁהֵם הִמְרִיאוּ בַּחֲשַׁאי רָצִיתִי מְסִבָּה,
אוֹ לְפָחוֹת מַבָּט, שֶׁיְּשַׁקֵּף שֶׁיֵּשׁ קִיוּם
לַגּוּף שֶׁשוּב הֻכָּה, כְּמוֹ מֵת, לַגּוּף שֶׁשוּב נֶּחְבַּט.

כְּשֶׁלּוֹחֲמִים הִסְתַּעֲרוּ – חָלַמְתִּי עַל פְּרָחִים,
אֲשֶׁר יֻגְּשׁוּ לִי בְּמַבָּט רוֹאֶה, לֹא בְּאִיוּם –
מַתָּת חִנָּם לֹא מוֹעִילָה, רוֹמֶזֶת עַל חַיִּים

שֶׁיִּקְמְלוּ בְּכַד שָׁקוּף אֲבָל גַּם יִוָּתְרוּ
בַּזִּכָּרוֹן הַמְּלַקֵּט לוֹ הוֹכָחוֹת שֶׁל כְּלוּם
לְכָךְ שְׁלֹא הַכֹּל מֻחְלָט וְלֹא הַכֹּל בָּרוּר.

אַךְ בַּדִּירָה שֶׁבְּחוֹלוֹן, הַרְחֵק מֵהַזִּירָה,
הִשְׂתָּרְרָה שְׁתִיקָה חַדָּה, נוֹקֶבֶת, חֲמוּרָה,
שֶׁל מִי שֶׁלֹא נִבְחַר לְהִשְׁתַּתֵּף, וּבַסִּיוּם

שֶׁל הַמִּבְצָע הַמְּהֻלָּל הֵטִיחַ בְּחֵמָה:
תֵּדְעִי שֶׁזֶּה רַק בִּגְלָלֵךְ, תֵּדְעִי: אַתְּ אֲשֵׁמָה!

גשם בתל אביב

כְּשֶׁהַמִּמְטָר הַצֶּ’רְנוֹבִּילִי אַחֲרֵי חֲצוֹת
שָׁטַף אֶת כָּל חוּצוֹת הָעִיר בִּסְעָרָה פִּרְאִית,
דִּלַּגְנוּ בְּחֶדְוָה בַּשְּׁלוּלִיּוֹת הַמִּתְמַלְּאוֹת,
וְלֹא הָיָה לָנוּ מֻשָּׂג עַל מָה כָּל זֶה מֵעִיד.

בְּרֶגַע מְסֻיָּם כְּבָר לֹא נִסִּינוּ לֹא לִטְבֹּל
כִּמְעַט אֶת כָּל הַגּוּף בְּתוֹךְ הַמַּיִם שֶׁנִּתְּזוּ
וְלֹא נִרְאוּ בִּכְלָל כְּמוֹ מָה שֶׁמְּכַנִּים טִפּוֹת.
הָיִינוּ אָז כְּמוֹ מְאֻחוֹת, וּמִי יָדְעָה שֶׁזוּ

שֶׁצָּחֲקָה אִתִּי בְּתוֹךְ מִין גֶּשֶׁם לֹא מוּבָן,
אֵינָה אֲנִי, אֲנִי לֹא הִיא, וּבְקָרוֹב יִפְרֹץ
כָּל מַה שֶׁמְּחַלְחֵל סָמוּי בְּעֹמֶק הַלִּבָּה.
בְּפְּרִיפִּיאַט נָפְלוּ מֵהָאֲוִיר יוֹנִים שְׁחוֹרוֹת,

וְהֶעָנָן הַגַּרְעִינִי נִבְלַם שָׁם לִכְאוֹרָה,
אֲבָל נְשֹׁרֶת מִשּׁוּלָיו הַלֹּא נִרְאִים נוֹתְרָה.

חביבה יוצאת לרקוד

חֲבִיבָה עוֹמֶדֶת עַל שְׂפַת הַזִּירָה.
הֶבְזֵק חַשְׁמַלִּי שֶׁנִּלְכַּד בִּשְׂעָרָהּ
אֵינֶנּוּ אִתוּת וְאֵינֶנּוּ רַמְזוֹר,
כִּי רַק שְׁתֵּי עֵינֶיהָ עַתָּה מְרַמְּזוֹת

עַל מָה שֶׁמֻּנָּח עַל שֻׁלְחָן הַמִּטְבָּח:
חֲבִיבָה הִשְׁאִירָה צַלַּחַת וּבָהּ
עוּגָה שֶׁלָּמְדָה מֵאִמָּהּ לְהָכִין:
זֵר קוּגְלוֹף שְׁמָרִים שֶׁשָׁזוּר כְּמוֹ פְּרָחִים,

עָטוּר רְסִיסִים נוֹצְצִים שֶׁל סֻכָּר
מָתוֹק שֶׁיַּתְסִיס אֶת נִבְכֵי הַבָּשָׂר
שֶׁלָּהּ כְּשֶׁתָּשׁוּב עִם צֵידָהּ בְּיָדָהּ,
וּכְבָר מִתְרַחֶשֶׁת אוֹתָהּ רְעָדָה,

שֶׁל גוּף שֶׁנִּדְרַךְ עוֹד בְּטֶרֶם הֵחֵל
לִסְפּוֹג צִפִּיָּה אֶל עִנּוּג מִתְחַלְחֵל
הַבָּא כְּשֶׁנִּדְרָשׁ וּמֵאִיר אֶת עוֹרָהּ.
חֲבִיבָה עוֹמֶדֶת עַל שְׂפַת הַזִּירָה,

שׁוֹלַחַת מַבָּט שֶׁנִּתַּז מִתּוֹכָהּ,
כְּמוֹ קֶרֶס נָעוּץ בְּקָצֶה שֶׁל חַכָּה.
הַלַּיְלָה בָּטוּחַ תָּדוּג לָהּ שָׁלָל,
הֲרֵי רַק עַתָּה הוּא הִתְחִיל, וּבִכְלָל,

כָּל מִי שֶׁיַּבִּיט בָּהּ מִיָּד יְבַקֵּשׁ
לָדַעַת אֶת טַעַם הַתֹּם וְהָאֵשׁ
שֶׁל טֶרֶף חוֹמֵד: גַּם דַּיָּג, גַּם תְּמָנוּן.
כָּל מִי שֶׁיַּבִּיט בָּהּ יֵדַע מָה טָמוּן

בְּתוֹך הַתְּנוּעוֹת הָרַכּוֹת, מִתְפַּתְּלוֹת,
הִיא נָעָה כְּמוֹ מִי שֶׁחַיֶּבֶת לִרְקֹד,
כְּמוֹ זְרוֹעַ שְׁלוּחָה, מְגַשֶּׁשֶׁת בַּיֳָּם,
נוֹגַעַת לְרֶגַע בְּמָה שֶׁקַּיָּם

מִחוּץ לְעוֹרָהּ שֶׁנָחוּץ לוֹ חִכּוּךְ.
שָׁנִים אֲרֻכּוֹת, כָּךְ נִדְמֶה, מָחֲקוּ
אֶת מָה שֶׁנִרְאָה כֹּה מוּבָן מֵאֵלָיו:
הָאֹשֶׁר שֶׁפַּעַם נִסְבָּא וְנִטְרַף,

בַּבֹּקֶר כְּשֶׁנִיקוֹס פָּקַח אֶת עֵינָיו,
כְּשֶׁנִיקוֹס, עֵירֹם וּפָרוּעַ, יָשַׁב
לְיַד הַשֻּׁלְחָן בַּמִּטְבָּח וּפִטֵּם
אֶת פִּיהָ בְּקוּגְלוֹף מָתוֹק שֶׁמִּתֵּן

שְׁקָרִים נוֹשָׁנִים, הוֹנָאָה בְּלִי תַכְלִית.
הֲרֵי לְעוֹלָם לֹא תוּכָל לְהָגִיד
לַגֶּבֶר שֶׁרַק בִּגְלָלוֹ הִיא נֻתְּקָה
מִכָּל עֲתִידָה, וְהִגִּיעָה לְכָאן,

לַכְּרַךְ הָאָפֵל הַהוֹמֶה וְהָרֵיק,
שֶׁמָה שֶׁעוֹלֵל לָהּ כְּבָר לֹא יִמָּחֵק,
אָז נִיקוֹס הוֹפִיעַ פְּתְאֹם בַּזִּירָה
וְנִיקוֹס אָחַז וְרָקַד וְזָרַח,

וְנִיקוֹס תוֹפֵף עַל עוֹרוֹת מְתוּחִים,
בְּקֶצֶב פּוֹעֵם שֶׁיָדַע לְהָכִיל
בֻּלְמוּס, הִתְלַקְחוּת וְכָל מָה שֶׁקָבַר
אֶת זֵכֶר הָאִישׁ שֶׁהָרְתָה לוֹ עֻבָּר.

חֲבִיבָה עַתָּה בַּמֶּרְכָּז הַזִּירָה,
בְּכֹחַ שׁוֹכַחַת אֶת נִיקוֹס כִּי רַע
לָתוּר אַחֲרֵי הַצְּלָלִים שֶׁאֵינָם.
הָאוֹר מְרַצֵד עַל פָּנֶיהָ וְגַם

צוֹבֵע אוֹתַם בְּחוּטִים שֶׁל זָהָב.
עֵינֶיהָ פְּקוּחוֹת, אַךְ לַשָּׁוְא, אַךְ לַשָּׁוְא!
בְּעוֹד שְׁעָתַיִם חֲבִיבָה תֵּדּע:
עוֹד קוּגְלוֹף שָׁלֵם הִיא תֹאכַל לְבַדָּהּ.