אפשר היה בקלות לייצר מחזה סוחט דמעות. הנושא של ההצגה – השבעה באוקטובר 2023, תוצאות היום הנורא ההוא, ומשתתפי ההצגה, תושבי עוטף הנגב שהיו שם באותו יום – יכולים להזמין מופע שבוחש את הרגשות של הקהל.

אבל "מקום לגור בו" נזהר מאוד מנגיעות גסות, משימוש לא זהיר בחוויות האיומות של שורדי אותו יום. ההצגה לא מבקשת להכאיב בכוח. 

ודווקא משום כך, בשל האיפוק, הצניעות, הזהירות, דווקא בגלל שאינה צועקת, אלא לוחשת, היא מטלטלת את הנשמה בעוצמה רבה.

וגם, יש לציין, בתבונה אמנותית!

ההצגה נפתחת בשאלות ששואלים שחקנים שיושבים בקרב הקהל, בשורות הראשונות. הם קמים בזה אחר זה במפתיע, ושואלים את הנוכחים כל מיני שאלות שקשורות בבית. למשל – מי בא לכאן מהבית? מי רוצה לחזור הביתה? מי עזב את הבית אחרי גיל עשרים ושמונה? מי מעדיף תמיד להישאר בבית? מי מרגיש שייך לקהילה? מי שוקל לעזוב? למי יש שלט על דלת הכניסה?

לכולם ברור מה משמעות השאלות הללו. כי כול מי שיושב בקהל יודע על מה ההצגה ומי השחקנים. אבל משתפים פעולה, כמובן. מי גידל פעם ציפור בבית? מי עבר דירה יותר מחמש פעמים?

לאט לאט קמים כל המשתתפים. שתי נשים ושלושה גברים: מיגל אורבך, יעקב אמסלם, עדי זינגר הדס נוימן ועומר לבה.

הם "מכניסים" אותנו בעדינות לתוך מה שעבר עליהם, ועל חבריהם ובני משפחתם, בשבעה באוקטובר. 

זה נעשה, בחוכמה רבה, בין היתר באמצעות הודעות וואצאפ שנכתבו זמן מה לפני אותו בוקר נורא, ואז במהלכו. 

"למי יש שמנת להקצפה?"

"למי יש דינוזאור קטן מפלסטיק לשים על עוגה?"

כאלה הודעות, ש"רצות" תמיד בתוך קהילה מתפקדת, בין אנשים שחיים את השגרה המבורכת, אופים עוגות, קונים כרטיסים למופעים, נעזרים זה בזה בפכים הקטנים של החיים.

ואז, בלי אזהרה, מתחילות להגיע הודעות הוואצאפ של אותו בוקר, והן הולכות ומתעצמות, הולכות ונעשות מפחידות יותר ויותר. מה קורה? תישארו בממ"דים. איך נועלים את הדלת של הממ"ד? מורידים את הידית ומסובבים. אבל אפשר לפתוח מבחוץ! ושוב – תישארו בממ"דים. ואז – שומעים יריות. ואז, שוב ושוב, ושוב, ושוב – איפה הצבא? הצבא מגיע? איפה? איפה הצבא?

עד לרגעים שבהם יורדת על שולחי ההודעות ההבנה: אנחנו לבד.

יוצרי ההצגה ויתרו על הזוועות עצמן. והרי מה שקרה באותו יום יכול למלא שעות ארוכות של הצגות במשך שנים רבות. כל מה שקרה. כל הסיפורים האישיים, המשפחתיים, מסמרי השיער. 

אבל לא. במקום זה אנחנו פוגשים רק סיפור אחד קטן, של מי שנחלץ, מי שהוא ובני משפחתו ניצלו. הרגע שבו הקישו על דלת הממ"ד שלהם וקולות של גברים צעירים הפצירו בהם לפתוח את הדלת. 

את הבעתה. והחשדנות. האם אלה באמת חיילים?

את הניסיון להבין, להשתכנע: מי אתה? איך קוראים לך? מאיפה אתה? אתה מכיר שיר של חוה אלברשטיין: הקודים הישראלים המזהים. 

והיציאה מהממ"ד. גילוי החורבן בבית. ההרס. השבר. כל הרצפה הייתה מלאה בשברי זכוכית. ונזכרתי שאני יחף, אז הלכתי אחורה, בזהירות.

ככה.

ואז – חושפים אותנו לחוויות של הניצולים שפונו לבתי המלון. אלה ששני משתתפי הפאנל שהתנהל בתום ההצגה, פדויי השבי השבים לואיס הר וקלרה מרמן לא חלקו אותן, כי, לדבריו של לואיס, שהו "במלון מסוג אחר". 

בשלב מסוים אחד הניצולים מסביר: בעצם, אין לי על מה להתלונן. פליטים בכל העולם חיים באוהל. אני – בבית מלון. 

אבל כמה שזה קשה, בכל זאת. כמה שמתגעגעים לבית אמיתי. להכין חביתה. לשכב על הספה ולבהות.

כמה שקשה לגור במשך חודשים ארוכים ורבים בחדר אחד, שיש בו שלוש מגירות ואין בו אפילו ארון. 

כמה שרוצים לכבס לבד. לבשל לבד. לארח שוב את בני המשפחה והחברים.

כמה שקשה לאבד בית! 

בחלקה האחרון של ההצגה, ממש לקראת הסוף, יעקב אמסלם נושא מונולוג חד וקשה מנשוא, שדווקא בו מצאתי את עצמי דומעת. הוא מספר שתמיד תהה על אברהם אבינו. על זה שהיה מוכן להקריב את בנו יחידו אשר אהב, את יצחק. איזה מין אלוהים דורש קורבן כזה? ואיזה מין אבא מסכים? 

ואז, הוא מוסיף, הבנתי שמדובר בי עצמי: כי הוא גידל את ילדיו בעוטף. ובשבעה באוקטובר חיפש את הקול של אלוהים שמשנה את הצו – אל תשלח את ידך אל הנער; שמציע קורבן חלופי. אבל בשבעה באוקטובר קולו של אלוהים נעדר, ולא היה שם שום איל שיחליף את הילדים, את החיילים (וגם לא את הנשים, הגברים, הצעירות והצעירים, המבוגרות והמבוגרים). 

כמה מכם שוקלים לעזוב (את הארץ), שאלו השחקנים. מעטים מאוד, ממש ספורים, הרימו את היד.

כמה מכם רואים בעזיבה כזאת בריחה, כניעה? 

כמעט כל היושבים באולם הרימו את היד.

ואז, בפאנל, דיברה, בין היתר ראשת מועצת חבל אשכול, מיכל עוזיהו, ואמרה דברים מחזקים, רבי משמעות. דבריה היו לי חשובים מאוד.

היא דיברה על כוח, ותקווה; על ההבדל בין לומר "אנחנו שבורים" לבין "יש לנו שבר"; היא הביעה ביטחון בכך שעוד נצליח להתגבר על הימים הקשים האלה, ואת ההבנה שייאוש מנצחים אם מוצאים נחמה בכך שאנחנו לא חסרי אונים, ושאנחנו לא לבד.

וזה היה סיום חשוב מאוד להצגה חשובה מאוד. 

אני מבקשת להודות גם לטליה דנציג, נכדתו של אלכס דנציג ששרה בקולה השבור, הנוגע כל כך, את "מכורה שלי",  שאת מילותיו כתבה כמובן לאה גולדברג והלחינה דפנה אילת, ואת השיר "בוטנים" שכתבה טליה לזכר סבה, שנחטף ונרצח בעזה. 

View this post on Instagram

 ההצגה זכתה בדצמבר 2025 בפרס "קיפוד הזהב" כיצירה הקבוצתית הטובה ביותר לשנת 2025.

הטקסטים של ההצגה נכתבו מתוך מפגשים אנושיים עם ניצולי השבעה באוקטובר, עם משפחות חטופים ומשפחות שכולות, ומשולבים בה קטעי וידיאו.

נדמה לי שהספר אני מניר עוז מתאים מאוד לשמש כחומר גלם למה שמכונה "מחקר איכותני". ככל הידוע לי, יש גם מי שערכו מחקר כזה כשאוכלוסיית הנבדקים שלהם מנתה רק תשעה מרואיינים. נראה לי ששלושים ושניים המונולוגים שכתבו אנשי ניר עוז, כאלה שחברים בקיבוץ וכאלה שעזבו אותו מזמן, ממש קוראים לבחון אותם בכלים מחקריים (אם כי במחקר איכותני נדרשת, ככל הידוע לי, הכוונה בצורת שאלות שהמראיין שואל את המתראיינים).

גם אם לא יחקרו את הספר המרתק הזה בכלים כאלה, מי שקורא אותו אינו יכול שלא לשים לב למכנים המשותפים הרבים שמופיעים במונולוגים שכתבו אנשי הקיבוץ בעקבות אירועי השבעה באוקטובר 2023. יש בכולם אפילו התבטאויות חוזרות, מדויקות מילה במילה, ואפשר מן הסתם להפיק מהם מסקנות כלליות על בני ניר עוז, על מה שמאפיין אותם, על השקפת עולמם ועל האופן שבו הם רואים את המציאות.

יש אפילו שמות שחוזרים כמעט אצל כל הכותבים. למשל – עדינה משה, כיום בת 75, ששימשה כמטפלת של ילדים רבים בקיבוץ. כזכור, בשבעה באוקטובר 2023 נחטפה עדינה משה לעזה. אחרי ששבה משם והתראיינה בטלוויזיה זכינו כולנו להכיר, ולו במעט, את האישה המופלאה הזאת, החכמה כל כך, החזקה, ההומנית, אדם מרשים במיוחד. היא בלטה לטובה אפילו בין הנחטפים המבוגרים האחרים שסיפרו את סיפוריהם לציבור אחרי ששבו מהשבי, וכולם הצטיירו כאנשים יוצאי דופן בגדולתם.

כל אחד מה"ילדים" שהזכיר את עדינה לא שכח לספר איך כשטיפלה בהם הקנתה להם הרגלים מסודרים ועד כמה הייתה משמעותית בחייהם.

מה שחוזר ומודגש בסיפורים השונים זאת התחושה שניר עוז הוא בית. ממש במילים האלה הם שבים ואומרים: אלה שנולדו בניר עוז, ואלה שהגיעו אליה בילדותם, או אפילו בנעוריהם, כמו אולה מצגר למשל. אלה שעזבו את המשק, ואלה שהמשיכו לגור שם כל חייהם – כולם מספרים על תחושת הקשר שלהם לקיבוץ, על  הוודאות שהם שייכים למקום, לאנשים שגרים בו, לנופים שבהם הוא שוכן.

ועוד חוזר בין האנשים התיאור של חיי החופש שזכו להם בילדותם. רוב הכותבים עוד היו בילדותם בלינה המשותפת ורובם (בניגוד למה שעולה מספרים אחרים, למשל – מזה של יעל נאמן, היה לך טוב או היה לך רע ) טוענים שחדרי הילדים, הלילות בלי מבוגרים צמודים שמשגיחים עליהם, אינם זכורים להם כטראומטיים. להפך. הם זוכרים את הכול בחיוך ובחיבה: את ההשתוללויות, מעשי הקונדס, ותחושת החרות המוחלטת שחוו  בילדותם. הם יכלו לשוטט במשך שעות, נהגו לברוח מבית הילדים, לטפס, "לסחוב" (אבטיחים לא קונים! כותב אחד מהם, רק לוקחים בגניבה מהמקשה הסמוכה…).

עניין נוסף שחוזר על עצמו הוא התחושה שהקיבוץ שלהם בעצם כיוון אותם לבינוניות. רבים מהם מספרים שלא דירבנו אותם להצטיין. רון בהט מגדיר זאת כך: "בניר עוז מי שלא ידע בגיל שלוש לשרוך שרוכים, שלחו אותו לטיפול, אבל מי שידע לשרוך שרוכים בגיל שנה, לא עזרו לו לפרוח. הנציחו את הבינוניות". רבים מהכותבים מרגישים שההכוונה הזאת לבינוניות השפיעה על חייהם לאורך זמן רב. "שנים התחושה שלי הייתה שצריך לקצץ את הכנפיים בשביל לא לבלוט", כותבת סיון קלינגבייל, וארנון רגב כותב: "בלימודים היה רף מאוד נמוך, זה לא השפיע בקיבוץ על איך שנתפסת". "הביצועים בבית הספר לא עניינו אף אחד". "לא חיפשו מצוינות" כותב אילן להב, וסיון להבי לוקחת את זה למקום כללי יותר: הקיבוץ "מחזק את החזקים ומחליש את החלשים". היו מי שהעמדה הקיבוצית הזאת השפיעה על מהלך חייהם: ענבל כהן־זיידברג חלמה ללמוד רפואה, ואפילו התקבלה ללימודים, אבל מכיוון שריפו את ידיה בקיבוץ, ויתרה. בדיעבד היא סבורה שאילו רק עודדו אותה להצטיין, אילו רק האמינה יותר בעצמה, הייתה מגשימה את החלום.

כאמור, "בקיבוץ אסור להתבלט", כותבת עדנה גרף אתרוג, והיא לא היחידה שמנסחת כך את הדברים.

מה שהיה חשוב בעיקר, או רק, היה – חריצות ומסירות בעבודה. בעז זלמנוביץ כותב למשל: "אחת מהתכונות שמאפיינות אותי היא התמדה שנובעת מהחינוך בניר עוז. אתה מקבל אחריות בעבודה ובמוסד, ואתה חייב להוכיח את עצמך". אותו מוטיב חוזר אצל כולם.

לצד הביקורת, אצל כולם חוזרת התחושה שהקיבוץ אינו רק בית, אלא גם "משפחה מורחבת", כפי שכותבת חמוטל גומא־דויטשמן. כך רואים זאת גם אלה שעזבו בכעס, כי לא אישרו להם לימודים, או כי התקטננו אתם על דמי נסיעות. "יש כפר שלם שמגדל את הילדים", מסבירה ענבר שגב את קסמה של הקהילה המשפחתית כל כך, וזאת לצד ההבנה שבקיבוץ "הקרבת התא המשפחתי" גרמה לכך שילדים לא זכו כמעט להשתקפות של "ההורים שאוהבים אותך תמיד" והיו חשופים בעיקר להשתקפות שלהם בעיני בני גילם.

כולם, ממש כולם, מזדהים עם הקיבוץ. מרגישים חלק ממנו. גם אם עזבו. כולם התגייסו לעזור לניצולים, נסעו לאילת, שם השתכנו אלה ששרדו, מיד אחרי השבעה באוקטובר, ומי שלא שהו בקיבוץ באותו יום נורא עשו כל מה שיכלו כדי לתרום לרווחתם של האחרים. גם מי שעזבו את הקיבוץ מזמן הרגישו מיד שהחברים מקבלים אותם בחום משפחתי, אפילו זמן רב אחרי שהוריהם או סביהם כבר הלכו לעולמם והם נפרדו לכאורה מהקיבוץ מזמן. הוא בכל זאת נשאר בית ומשפחה.

קורעים את הלב תיאורי השבעה באוקטובר. כמובן שאנחנו יכולים לקרוא רק את עדויותיהם של הניצולים. אלה שבאורח נס לא נרצחו. אבל יש גם תיאורים כמו זה של דנה סילברמן־סיטון, אחותה של שירי ביבס. חטופים ששבו מספרים על מה שעבר עליהם בדרך לעזה, ושם, בשבי החמאס. קרן מונדר, למשל, שנחטפה ביחד עם בנה הקטן ואמה, מספרת עד כמה הקפידה להעניק שם תשומת לב לילדים שהיו אתה בשבי בלי הוריהם, עד כמה השתדלה שלא ירגישו שהיא מעניקה יחס מועדף לבנה, ששתי נשים היו אתו: אימא וסבתא. אצילות הנפש שחושפים כל הכותבים, הדאגה המתמדת לזולת, הנכונות לראות את האחר, ולהקדיש לו מכוחותיהם האחרונים כמעט, גם היא כנראה תוצר של החינוך הקיבוצי, שהכותבים מותחים עליו ביקורת רבה, אבל היה בו מן הסתם גם כדי לפתח את המידות התרומיות של מי שגדלו שם.

בשבעה באוקטובר במשך שעות לא הגיעה לקיבוץ שום עזרה. "אחד הדברים ששיגעו אותי זאת התחושה שפספסו את ניר עוז כי לא ידעו איפה זה", כותבת סיון קלינגבייל, וזה מתקשר כמובן לכותרת המשנה של הספר: "זה בסדר, אף אחד לא יודע איפה זה." חברי קיבוץ לשעבר שראו בטלוויזיה את השידורים החיים שהגיעו מהקיבוץ וזיהו את המקום ראו שהכותרות מטעות את הצופים לחשוב שמדובר בבארי, ניר עם וכפר עזה. בשבילם ניר עוז היה מעין של גן עדן של הילדות, אבל כוחות הביטחון פשוט פספסו את הקיבוץ, בדרכם להציל יישובים אחרים. התוצאה הבלתי נתפסת – 63 נרצחים, 76 חטופים, ביניהם 40 נשים וילדים. רבים מהם טרם שבו.

השמות של כולם נודעו מאז ברבים, והלב יוצא אל החטופים שעדיין מוחזקים שם, במנהרות חמאס המחרידות, ואל בני המשפחות שלהם.

הסיפור הזה נמשך עדיין. הוא בעיצומו. השבעה באוקטובר 2023 לא הסתיים.

עם עובד, 2025
231 עמ'
עורך: עומר עינב

יש דברים – האם המילה סיפורים מתאימה להם? – שקשה מדי כנראה, אולי כמעט בלתי אפשרי, לספר אותם במילים בלבד. הם מפחידים מדי. קשה מדי להתמודד אתם, ומוטב, ואולי גם בלתי אפשרי, לא לספר אותם בתצלומים בלבד, כי אלה עלולים להיות חד ממדיים מדי, מצומצמים לאותו חלק מהמציאות שתועד, אותו הרף עין אחד שהוקפא בזמן, אותו מקום שאם אינו מלווה בפרשנות, הוא עלול ללקות בחסר.

בספר היום שבו הכול השתנה, עשרה סיפורים משבעה באוקטובר בחרו עשרה מאיירים שונים לספר את אחד האירועים מאותו יום, וללוות את המילים באיוריהם.

העירוב הזה בין גרפיקה למלל מניב בדרך כלל עזות הבעה מיוחדת, שכן האיורים מאפשרים להוסיף תכנים ויזואליים־פרשניים, לתעד מילים שנאמרו, או מחשבות שחלפו בתודעתן של הדמויות, ולהוסיף צלילים שרק המדיום הזה מאפשר. הרי בסיפור קונוונציונלי אף אחד לא יכתוב שוב ושוב "בָּאם בָּאם בּאם", או "בּוּם", או "בלאאםם" כדי ש"נשמע" באוזני (או בעיניי?) רוחנו את קולות הירי שליוו את ההתרחשויות; לא יכתבו "אללה וואכבר" כמו שהוא מופיע כאן, בפונט גדול ושחור, פונט שנראה זולג, ו"משמיע" את קולם של המחבלים הצועקים אותו. בסיפור רגיל לא נקבל דימוי ויזואלי עז הבעה, כמו למשל – איור של גבר שידיו ורגליו מסתיימות בשורשים שנטועים באדמה סביבו, כפי שנמצא בסיפורו של סליאמן שליבי, שאותה יצרה אלינה גורבן, כדי שנבין חווייתית עד כמה הוא חש שייך לכאן, לאדמה (וכמה האפליה נגד מי שסיכן את חייו בשבעה באוקטובר כדי להציל אחרים מקוממת).

רוב הסיפורים מוכרים היטב לכל ישראלי, מאז אותו יום. למשל – זה של מיכאל ועמליה עידן, שאביאל בסיל מתאר בספר. מדובר בשני הילדים שהוריהם נרצחו לנגד עיניהם בביתם בכפר עזה, ואחותם הקטנה אביגיל בת הארבע נחטפה מבית שכניהם והוחזרה כעבור 51 יום, ביחד עם הגר ברודץ' ושלושת ילדיה, שאתם הייתה בשבי. מיכאל בן התשע ועמליה בת השש טלפנו למשטרה. המוקדנית ביקשה מהם להסתתר. וזה מה שהם עשו. במשך שעות ארוכות. על הקו נשארה אתם כל העת ד"ר תמר שלזינגר, ממרכז חוסן, שהבטיחה להם כל הזמן שהם לא לבד. אביאל בסיל בחר לתאר אותם כמי שהולכים ושוקעים במשך שעות המחבוא שלהם בארון בתוך מים גואים שמציפים את סביבתם ומאיימים להטביע אותם. איך אפשר להתחיל לדמיין את מה שעבר על שני הילדים הקטנים הללו? אי אפשר. התמודדות אפשרית אחת היא כנראה באמצעות האיורים הללו, שבהם הילדים נראים כמעט סכמטיים, לא דמויות מובהקות עם תווי פנים מדויקים וייחודיים. האחים הקטנים מוצאים את עצמם משייטים בארון על הגלים הכבדים, הגואים, ורק קולה של תמר שחוזרת ומבטיחה להם "אתם לא לבד" יכולים לשמש להם כעין אופק, יבשה שיגיעו אליה ויינצלו. הם ניצלו.

בסופו של כל "סיפור" מופיעים הפרטים היבשים, סיכום של מה שקרה לדמויות, איפה הייתה "תחילת היום" ואיפה היה סופו. לצד המידע מופיעה מפה קטנה, שבה מובלטים המקומות המוזכרים.

סיפור אחר שמאויר בספר הוא זה של נעם וגלי תיבון: איך נזעקו לנסוע מביתם בתל אביב לנחל עוז, אל בנם אמיר, אשתו וילדיו, כדי להציל אותם. פניו של נעם תיבון מוכרות מאז היטב לכל מי שצופה בטלוויזיה, הוא מופיע בפאנלים השונים, ולא מהסס להביע את עמדותיו הברורות מאוד – נגד ממשלת הזדון הכושלת, שלמרבה התדהמה והאימה ממשיכה עדיין לכהן, על אף אחריותה למה שקרה בשבעה באוקטובר. באיורים אפשר לזהות אותו. הם מתארים את מעשי הגבורה והקולגיאליות שלו ושל לוחמים אחרים, כאלה שהוא ואשתו הצילו בדרך, וכאלה שהצטרפו אליו במסעו להציל לא רק את בני משפחתו אלא גם את כל מי שעוד היה אפשר להציל בנחל עוז. הסיפור, האיורים המתארים אותו, מופלא ומעורר השתאות. (המשפט "סבא בא" שאמרה נכדתו הקטנה של תיבון כששמעה סוף סוף את קולו נחקק בתודעה לעד).

כל הסיפורים בספר ראויים לתשומת לב, להסתכלות מקרוב, למחשבה ובעצם – לאבל עמוק על מה שקרה, על מה שלא נמנע, על כל ההרג והזוועה והיגון ששורר כאן מאז, במיוחד מכיוון ש־101 חטופים נמצאים עדיין שם, בעזה, ולא נראה שלחברי הממשלה הזאת אכפת מהם בכלל.

הספר הוא סוג של יד־זיכרון, הוא חשוב, עצוב, וראוי.