כותרת המשנה של ספרו החדש של אורי דרומי – "מה ניתן ללמוד מניסיונם של הצרפתים לשלוט על עם אחר" הפתיעה אותי. הסקתי ממנה שדרומי רואה קשר בין מה שקרה לצרפתים באלג'יריה לבין החיים שלנו, כאן ועכשיו, ושהוא מתכוון להראות בספר את הלקחים שאפשר וכדאי להפיק מהתנסותם של הצרפתים.
אבל מה הקשר? תהיתי. הרי ההבדלים ברורים, מלכתחילה: קודם כול – גיאוגרפיים, כמובן. בין צרפת לאלג'יר מפריד – לא פחות – הים התיכון, זאת לעומת הקרבה ההדוקה והאינטימית כל כך שיש בין מדינת ישראל לבין הגדה המערבית, או בכינויה האחר, שמנכס את המחוזות הללו באמצעות אלוזיות מקראיות, "יהודה ושומרון". שנית – הקשר הרגשי, שדווקא השימוש ב"יהודה ושומרון" מדגיש. לעומת זאת, אלג'יריה מעולם לא הייתה "ארץ אבות" של הצרפתים…
כשקראתי את הספר הופתעתי לגלות שגם בזמן אמת היו מי שראו מקבילות בין מה שעבר על הצרפתים באלג'יריה, לבין המציאות הישראלית. עד כדי כך שדוד בן גוריון אפילו הציע ב־1960 לנשיא צרפת, שארל דה גול, ללמוד מאתנו ו"'ליישב את אלג'יריה' בנוער חלוצי צרפתי, 'שיהפוך את אלג'יריה ואת סהרה לחלק מצרפת'".
די לא יאומן לקרוא "עד כמה טעה בן גוריון בקריאת המצב ולא הבין כהלכה – לא את מה שהתרחש באותה עת בצרפת ולא את המדיניות האלג'יראית של דה גול", שבשלב הזה כבר הבין שלא תהיה לצרפת ברירה אלא להסתלק מאלג'יריה, ואפילו במחיר ההפקרה של המתנחלים הצרפתים, המכונים "פייה נואר" ("כפות רגליים שחורות"), שיאלצו לבחור: "מזוודה או ארון", כלומר – לארוז את מה שיוכלו ולנוס לצרפת, או להירצח. מה שאכן קרה כעבור שנתיים.
דה גול הכריז ש"אלג'יר לאלג'יראים", וויתר על החלום האימפריאליסטי הנושן, שראה במקומות כמו צפון אפריקה אזורי ספר ריקים מאדם שה"חלוצים" יכולים ורשאים ליישב, ולנצל אותם לצרכיהם ולרווחתם.
הערבים שחיו שם לא נחשבו בעלי זכויות, או אפילו לא ממש בני אדם. הנה למשל תיאור שדרומי מצטט מתוך הספר מלחמה פראית לשלום מאת ההיסטוריון אליסטר הורן: הפייה נואר נהגו לדבר עם ערבים בגוף שני – כמו אל אנשים קרובים, ילדים, משרתים או חיות. "בהקשר זה מסופר על מעשה בשופט השואל בבית המשפט: 'האם יש עוד עדים?'" התשובה שהוא מקבל: "'כן, חמישה; שני בני אדם ושלושה ערבים'. או מקרה אחר: 'זה היה ערבי, אבל לבוש כמו בן אדם…'"
יותר ממיליון לא־מוסלמים חיו באלג'יריה, במשך יותר ממאה שנה. צרפת פלשה לשם ב־1830. דורות רבים של צרפתים נולדו שם, גדלו, וגידלו את ילדיהם. זאת הייתה, מבחינתם, ארצם האהובה, שממנה סולקו בסוף בצעד חד־צדדי, כשדה גול השתכנע שהיחס בין עלות לתועלת, אם צרפת תישאר באלג'יריה, נוטה לכיוון ההפסד.
לא רק דה גול, אלא גם מרבית הציבור הצרפתי קץ בצורך להשקיע משאבים כה רבים בהמשך ה"אחזקה" של אלג'יריה.
הספר מלחמת אלג'יריה מאת ז'יל רואה השפיע מאוד על דעת הקהל. מיד עם צאתו לאור היה לרב־מכר בצרפת. בהקדמה כתב רואה לקוראיו: "עדיין יש לכם הזדמנות להניח את הספר הזה מידיכם, אבל אם תחליטו להמשיך, קיראו אותו מתחילתו ועד סופו, כדי שלא תגיעו למסקנות נמהרות. ואם חלילה לא תוכלו להירדם, דעו לכם שגם שנתי נודדת עלי, וכך יהיה עד שיבוא השלום". (נדהמתי כשהבנתי שיש בכוחו ספר – ספר! – להשפיע כל כך על המציאות!)
רואה עוסק בו, בין היתר, באלימות המחרידה שאותה נקטו הצרפתים כלפי הערבים. למשל, סיפורו הקטן על אישה צרפתייה "טובת לב" בדרך כלל, אך גזענית להחריד: הוא שמע אותה אומרת על הערבים שאם יש בהם איזושהי תבונה, גם בכך היא מטילה ספק רב, זה אולי בגלל הכינים… הוא מספר בפרוטרוט מצמרר על עינויים רצחניים, לא רק במילים, אלא גם במעשים, אבל דבריו עסקו בעיקר במחיר הכבד שצרפת משלמת ותשלם גם בעתיד, אם הכיבוש יימשך. כך, במונחים כלכליים יבשים, הסביר לקוראיו שאם הם רוצים להישאר באלג'יריה, יצטרכו כנראה לוותר על איכות חייהם בצרפת. למשל, על חופשתיהם השנתיות היקרות מפז, ועל השכלה גבוהה לילדיהם.
הם השתכנעו.
ברור לגמרי שאורי דרומי מצפה מאתנו לעשות בעצמנו את ההקבלות.
כשקראתי על הצרפתייה טובת הלב שלא רואה בערבים בני אדם, נזכרתי באישה טובת לב, ישראלית, שאמרה – וייצגה כמובן את דעתם של רבים, אחרת לא הייתה מעזה! – בקור רוח ובאדישות גמורה שלדעתה "צריך להרוג את כולם בעזה. את כולם". "גם תינוקות?" שאלתי אותה בזהירות. "כן," היא השיבה נחרצות. "גם תינוקות".
גולש המכונה John Brown העלה לאחרונה לפייסבוק את הקולז' הזה:
נדמה לי שאין עוד צורך לוהסיף על כך מאומה.
נכון, ממה שחמאס עשו בשבעה באוקטובר אי אפשר להתאושש. הזוועה בהתגלמותה התחוללה כאן, ואותותיה עוד ילוו אותנו במשך דורות רבים.
אבל נשאלת השאלה – האם נאפשר לרוע המזוויע הזה לחדור גם לתוכנו, לנפשנו, ולהפוך גם אותנו למפלצות אדם?
אורי דרומי לא מקל עלינו, קוראי הספר. הוא מתאר בתחילתו מעשים קשים מאוד שהיה עד להם: התעללויות חמורות, מחרידות, של חיילי צה"ל בפלסטינים – הרבה לפני השבעה באוקטובר. הוא גם מניח ש"ההרג ההמוני בקרב אזרחים בעזה במהלך המלחמה הנוכחית, שחרג מזמן מכל שיקול של צורך צבאי, מעורר את החשד שעיקר מטרתו היא נקמה על זוועות 7 באוקטובר".
מצד אחד, הצורך בנקמה מובן.
מצד שני, ברור שנקמה לא תביא אותנו לשום מקום משקם ובונה, לשום עתיד טוב יותר לילדינו ולנכדינו. הנקמה גם לא הועילה בטווח המיידי. הדעת נותנת שחלק גדול מהחטופים יכלו לשוב הביתה בחיים זמן רב לפני כן, אילו נחתמה ה"עסקה" (איזו מילה מתועבת, בהקשר הזה!) שטראמפ כפה בסופו של דבר על הצדדים. אז התנקמנו. כן. הרסנו את עזה והרגנו מי יודע כמה בני אדם, גם תינוקות (אגב, ההימנעות של התקשורת הישראלית מלהציג בפנינו את מה שקורה בעזה דומה מאוד להימנעות של התקשורת הצרפתית לספר לציבור שלהם מה ארצם מעוללת באלג'יריה). אבל הרש פולין גולדברג, עדן ירושלמי, כרמל גת, אורי דנינו, אלכס לובנוב ואלמוג סרוסי יכלו להיות כאן אתנו, בחיים. גם אריה זלמנוביץ', עמירם קופר, עפרה קידר, אילן וייס, גדי חגי וג'ודי ויינשטיין. ושירי, כפיר ואריאל ביבס.
המחשבות על כך מטריפות את הדעת.
השאלה היא מה אפשר ומה צריך לעשות עכשיו, כדי למנוע עתיד נורא לא פחות.
דרומי מציג בפשטות את הדילמה שבפניה בדיוק גם אנחנו ניצבים כאן: צרפת יכלה לספח את אלג'יריה, ואז להשליט בה משטר אפרטהייד, או להעניק שוויון זכויות מלא לכל תושביה. כן, גם למוסלמים. או להמשיך לשאת בנטל הכלכלי, המוסרי, הנפשי, שהלך והכביד על החברה הצרפתית. הידיעות על העינויים שחיילים צרפתים מענים אחרים, בשמו של כל צרפתי באשר הוא, נעשו בלתי נסבלות. המחיר של אחזקת קולוניה נעשה בלתי אפשרי.
ואנחנו – רוצים שבנינו הטובים יעסקו במלאכת שיטור? שיוותרו עם צלקות נפשיות ומוסריות, בשל החיכוך עם אוכלוסייה אזרחית, שצבא לא אמור "לטפל" בה? אנחנו רוצים שתקציבי עתק שאמורים להגיע לתוך שטחי הקו הירוק יוקצו ליישובי הגדה המערבית? במיוחד כיום, כשהגליל זקוק יותר מתמיד לשיקום, אחרי ההרס הנורא שהותירה בו המלחמה? "העלות הכוללת של החזקת השטחים צומחת משנה לשנה ומכבידה יותר ויותר על כלל האוכלוסיה בישראל", כותב אורי דרומי בספרו.
מה אנחנו רוצים? לספח? ואז להשליט אפרטהייד רשמי? להיות "מדינה מצורעת בקהילייה הבינלאומית", כמו שהייתה דרום אפריקה, כמו שהייתה גם צרפת, עד שיצאה מאלג'יריה?
האם יימצא הספר, שישכנע את הציבור הישראלי? האם יימצא מנהיג (כמו אריאל שרון, "שהיה רוב שנותיו יוזם ותומך נלהב ביותר של ההתנחלויות" אבל "שינה בערוב ימיו את מדיניותו והתנתק מעזה וצפון השומרון") שינהג כמו דה גול, באומץ, בנחישות, שיוציא מהכוח אל הפועל את התפישה (יותר ויותר ישראלים מחזיקים בה) שלפיה יש להיפרד מהפלסטינים, כי ההחזקה של שטחי הגדה המערבית הרסנית ומזיקה לחברה הישראלית, וכיוון שהמצב הנוכחי, הלא חוקי ולא רשמי, לא סיפוח ולא היפרדות – פוגע בנו?
קראתי את אלג'יריה זה כאן? בנשימה עצורה. הוא ספר חשוב! הוא אולי לא יחולל את השינוי המיידי כמו מלחמת אלג'יריה של ז'יל רואה, אבל נדמה לי שכל טיפה שנוספת מטה לאט לאט את הכף. השאלה היא רק אם יש לנו די זמן לכך.
הוצאת ספרי עליית גג וידיעות ספרים, 2026
עורכים: יהודה מלצר ומולי מלצר
366 עמ' (כולל מקורות ואינדקס)
