לילה ראשון

“באותו הלילה בעלינו החדשים בעלו אותנו במהירות. הם בעלו אותנו בשלווה. הם בעלו אותנו בעדינות, אבל בתוקף, ובלי לומר מילה. הם הניחו שאנחנו בתולות כפי שהבטיחו השדכנים, והם בעלו אותנו בזהירות רבה. תגידי לי אם זה כואב. הם בעלו אותנו שוכבות על הגב על הרצפה החשופה של ה’מינֶט מוֹטֶל’. הם בעלו אותנו במרכז העיר, בחדרים מדרגה שנייה באכסניית קוּמאמוטו. הם בעלו אותנו בבתי המלון הטובים ביותר בסן פרנסיסקו שאדם צהוב היה יכול להציג בהם את כף רגלו בימים ההם. מלון ‘קינוקוּנִיה’, ‘המיקאדו’, מלון ‘אוגאווה’. הם התייחסו אלינו כאל מובן מאליו והניחו שנעשה למענם כל דבר שיאמרו לנו. תסתובבי בבקשה לקיר ותרדי על ארבע. הם החזיקו אותנו במרפקים ואמרו בשקט, ‘הגיע הזמן.’ הם בעלו אותנו לפני שהיינו מוכנות, והדימום לא פסק שלושה ימים, הם בעלו אותנו כשקימונו המשי הלבן מופשל למעלה על ראשנו, והיינו בטוחות שאנחנו הולכות למות. חשבתי שחונקים אותי. הם בעלו אותנו בחמדנות, ברעבתנות, כאילו המתינו לכך אלף שנים ואחת. הם בעלו אותנו למרות שעדיין היתה לנו בחילה מהאונייה והאדמה עדיין לא הפסיקה לנוע מתחת לרגלינו. הם בעלו אותנו בפראות, השתמשו באגרופים בכל פעם שניסינו להתנגד. הם בעלו אותנו למרות שנשכנו אותם. הם בעלו אותנו למרות שהכינו אותם, הם בעלו אותנו למרות שהעלבנו אותם – אתה לא שווה אפילו את האצבע הקטנה של אימא שלך – וצעקנו לעזרה (אף אחד לא בא), הם בעלו אותנו למרות שכרענו לרגליהם על האדמה והתחננו שיחכו. אי אפשר לעשות את זה מחר? הם בעלו אותנו בהפתעה, כי כמה מאיתנו לא שמעו מאמותינו מה בדיוק כרוך באותו הלילה. הייתי בת שלוש־עשרה ואף פעם לא הסתכלתי לגבר בעיניים. הם בעלו אותנו תוך התנצלות על ידיהם הנוקשות, המיובלות, וידענו מיד שהם איכרים ולא בנקאים, הם בעלו אותנו בנינוחות, מאחור, כשרכנו מבעבד לחלון להתפעל מאורות העיר למטה. ‘את מאושרת עכשיו?’ הם שאלו אותנו. הם קשרו אותנו ובעלו אותנו כשפנינו מטה על שטיחים מרופטים שהסריחו מגללי עכברים ומעובש. הם בעלו אותנו כאחוזי טירוף, על גבי סדינים מוכתמים בצהוב. הם בעלו אותנו בקלילות, בלי לעשות מזה עניין גדול, מפני שחלקנו כבר נבעלנו פעמים רבות קודם לכן. הם בעלו אותנו שתויים. הם בעלו אותנו בגסות, בפזיזות, ובלי להתחשב בכאב שלנו. חשבתי שהרחם שלי הולך להתפוצץ. הם בעלו אותנו למרות שהצמדנו את רגלינו בכוח ואמרנו ‘לא, בבקשה.’ הם בעלו אותנו בזהירות, כאילו שפחדו שנישבר. את כל כך קטנה. הם בעלו אותנו בקרירות, אבל בידע רב – תוך עשרים שניות תאבדי שליטה לגמרי –  וידענו שהיו רבות לפנינו. הם בעלו אותנו כשאנחנו בוהות בתקרה וממתינות שזה יעבור, לא מבינות שזה לא יעבור עוד שנים רבות.”

הציטוט נמשך עוד, אבל עצרתי כאן. המומה. נחרדת. נחנקת. כל התחושות הללו התעוררו שוב כשהעתקתי את הקטע, כמו מה שחשתי כשקראתי אותו לראשונה, בספר שכמותו לא קראתי מעודי – רומן מפעים ומקורי להדהים.

ג’ולי אוטסוקה, אמריקנית ממוצא יפני, בחרה לכתוב הכול בגוף ראשון־רבים. היא נוגעת בספרה בפרשה היסטורית מזעזעת שלא הרבה היה ידוע לי עליה: הגירתן של נשים יפניות, שנישאו בתחילת המאה העשרים לבעלים יפניים, גברים שהגיעו לאמריקה לפניהן. הנשים הגיעו לארצות הברית אחרי שנישאו “על הנייר” לאותם גברים זרים. הן ידעו על הבעלים שלהן רק מה שאלה סיפרו להן, וראו אותם רק בתצלום שנשלח אליהן.

וכך, כמו שצוטט כאן למעלה, החלו, לא במפתיע, חיי הנישואים שלהן.

האפקט המצטבר בזכות המשפטים הקצרים, בשל מגוון החוויות השונות המתוארות ברצף בתוך פסקה אחת, והכתיבה בגוף ראשון־רבים, יוצא דופן ורב עוצמה. אמנם כל אחת מהנשים הללו נקלעה למקום אחר, לגבר אחר, ולכאורה – למציאות שונה מזאת של חברותיה, אבל בעצם, בסיכומו של דבר, יש קווים משותפים רבים לחוויותיהן. לא רק באופן שבו הגברים קיבלו אותן. לא רק האונס, התרמית, ההפתעה, ההתפקחות, אלא – כל מה שנמשך משם ואילך.

היו ביניהן נשים שניסו לנוס מפני החיים הכפריים שהיו צפויים להן ביפן, העבודה הקשה בשדות האורז. היו כאלה שהגיעו מהעיר (“גדלנו באחוזות גדולות עם משרתים משלנו, ולא יכולנו לסבול שאומרים לנו מה לעשות”). אלה גם אלה מצאו את עצמן איכרות שכירות, לצד בעליהן, כאלה שנאלצות לעבוד בחקלאות, בעבודת פרך. אחרות נעשו משרתות שהגבירות הלבנות שלהן אפילו לא זוכרות את שמן, או “מעניקות” להן שם חדש: “הן קראו לנו הלן ולילי. הם קראו לנו מרגרט. הן קראו לנו פרל.”  הנשים הלבנות מעוררות במשרתות המנוצלות קנאה: “הן נראו כל כך בבית בעולם. כל כך נינוחות. היה להן הביטחון העצמי שחסר לנו. ושיער הרבה יותר טוב. כל כך הרבה צבעים. והצטערנו שלא יכולנו להידמות להן קצת יותר.” היפניות סובלות בשתיקה התעמרות והשפלות. שומעות, למשל, את הגבירה הלבנה מזהירה את בתה: “אם לא תעשי מאמץ בלימודים עוד תמצאי את עצמך מקרצפת רצפות כמו לילי.” בבית וגם בחוץ הן זהירות תמיד: “הנשים שלהם ביקשו מאיתנו להתרחק מהן בקרוניות של החשמליות שלהם בכל פעם שעמדנו קרוב מדי. ‘סליחה,’ אמרנו להן, ואז חייכנו וזזנו הצדה. מפני שהדרך היחידה להתנגד, אמרו לנו בעלינו, היא לא להתנגד.'”

הן מקפידות תמיד על צייתנות מוחלטת. משתפות פעולה. עובדות בחריצות שאין כמותה. יולדות ילדים, ומגדלות, או מאבדות, אותם. מתרגלות לחיים הקשים. או שאינן מתרגלות אליהם. כולן סובלות. רובן לא מוותרות. חלקן, בזכות העבודה הקשה, המתמדת, מצליחות “להסתדר”, לרכוש לעצמן ולבני המשפחה שלהן ביסוס כלכלי כלשהו.

ואז פורצת מלחמת העולם השנייה, וההתקפה היפנית על פרל הרבור. לקרוא על מה שקרה להן ולבני המשפחה שלהן בעקבות זאת קורע את הנשמה.

אנחנו מיטיבים כל כך להכיר את אובדן הזכויות האיטי של היהודים בגרמניה, ואחרי כן בכל ארצות אירופה. מה ידוע לנו על מה שעבר על היפנים בארצות הברית? על ילדיהם, שכבר נולדו שם, הרגישו אמריקנים לכל דבר, בני המקום, והאמינו שהם שייכים?

ואיך התייחסה הסביבה הלבנה אל מה שקרה להם?

הסיפור מגולל הכול, כל הזמן, בגוף ראשון רבים. בכתיבה מופלאה וחד פעמית.

זוהי יצירת מופת!

תרגמה מאנגלית: רחל פן

  Julie Otsuka, The Buddha In The Attic

הטיסה האחרונה הוא ספר שקשה להניח ולהפסיק לקרוא. הוא מרתק, מושך מאוד לקריאה, ולא מאכזב אף לרגע.

אמנם לא מדובר ביצירה ספרותית. הוא לא חף מקלישאות: ניסוחים כמו – “האורות זהרו בחושך כמו אבנים יקרות”, או: מישהו “חייך את החיוך החמים, המקסים, ששבר את ליבי לשניים”, ובכל זאת גמעתי אותו בלגימה אחת, ועד מהרה הפסקתי לשים לב לקלישאות, כי מדובר במותחן שמספק את הסחורה המובטחת: תופס את הקוראת כבר מהעמוד הראשון וממשיך לעורר סקרנות בלי הרף, ממש עד העמוד האחרון. כאמור – לא יצירה אמנותית, אבל בסופו של דבר, גם לספרים כאלה יש מקום! כסוג של ספר מתח הטיסה האחרונה משובח, שכן אף לרגע אינו פוגע באינטליגנציה של הקוראת.

יש בו אפילו איזו אמירה מעניינת, שכן הוא עוסק, בבסיסו, באחוות נשים וביכולת וברצון של אלה להבחין במצוקות ולסייע זו לזו ברגעי משבר קשים. הגאולה האפשרית היחידה טמונה באותה אחווה, בנכונות של אישה לראות את זולתה, ולהושיט לה יד, גם כאשר מדובר במישהי זרה לגמרי. וזאת בניגוד לגברים, שתפקידם במציאות של הספר להשתלט על הנשים ולעורר בהן אימה. רק אם יסייעו זו לזו יוכלו להינצל!

זהו סיפורן של שתי גיבורות ראשיות: קלייר קוק היא רעייתו של רוֹרי, איש עסקים מצליח, נצר למשפחה ידועת שם, עשירה ומכובדת בחברה. לאחרונה החליט רורי לפנות גם לפוליטיקה, וקלייר אמורה לסייע לו להיבחר. הגיבורה השנייה היא אווה, אישה צעירה שנסיבות חייה הכתיבו לה התנהלות קשה מנשוא.

לרגע אחד קצר נוצר בין השתיים מפגש מפתיע (בסופו של ספר טמונה הפתעה נוספת שקשורה במפגש ביניהן!). הוא מתרחש בשדה התעופה, רגע לפני העלייה למטוס. כל אחת מהן מבקשת לנוס ממציאות החיים שלה, ובהחלטה של רגע, ביוזמה של אחת מהן, הן מתחלפות ביניהן: מחליפות זהות, בגדים, ואת כרטיסי הטיסה. זאת שאמורה לטוס לפורטו ריקו עולה על הטיסה לאוקלנד, והאחרת מחליפה אותה בטיסתה. מה יעלה מעתה בגורלן? האם יצליחו באמת לשנות את מסלול חייהן? מה יגלו במציאות האחרת, החלופית? איך יתמודדו אתה?

סודות אפלים הולכים ונחשפים: על חלק מהם אנחנו לומדים בפרקים המתחלפים בין שתי הדמויות, שכן אנחנו מלווים אותה במבט לאחור ומגלים יותר מטפח על חייהה. הפרקים המוקדשים לאווה מתקדמים בזמן. הם מתחילים חצי שנה לפני רגע ההתחלפות שלה עם קלייר, עד שהם מגיעים ליום שבו כל אחת מהן עולה על הטיסה שלא נועדה לה, אלא לאישה האחרת.

ובכל זאת, אף על פי שאנחנו רואים לכאורה הכול, אף על פי שאנחנו יודעים, מבינים ומכירים, נכונות לנו, ממש עד לרגע האחרון, הפתעות דרמטיות!

הספר מתאים מאוד כקריאת קיץ קלילה, משהו שאפשר להתענג עליו בחופשה. התרגום מעולה, העברית טבעית מאוד, המתרגמת לא היססה לשלב ביטויי סלנג נוסח “תתאפסי על עצמך”, שמשווים לטקסט תחושה של דיוק ושל אותנטיות.

תרגמה: רחל פן Julie Clark, The Last Flight

“אנו מצרים על כך שבמצבה הנוכחי של האקדמיה בעולם, ספק אם חוקרים צעירים, ללא תקן וקביעות ועם לחץ לפרסום מהיר, היו מעיזים לקחת על עצמם פרויקט מהסוג הזה. אנו מקווים שספרנו יתרום לשינוי המציאות הזאת”, כותבים תמר  אלמוג ועוז אלמוג בספרם המרתק והמאלף.

אין זאת אמירה של מה בכך, שכן הספר, שהוא מחקר אקדמי לכול דבר, אינו אלא כתב פלסתר רהוט ומנומק מאוד, שמסביר מדוע האקדמיה במתכונתה הנוכחית פשטה את הרגל. עצוב אך לא מפליא להיווכח שלכותבים ברור: רק מי שממוקם כמוהם עמוק ובטוח בתוך הממסד האקדמי יכול להרשות לעצמו למתוח ביקורת ללא מורא ופחד.

את נקודת ההתחלה קובעים הכותבים ב-2008, השנה שבה חווה העולם משבר כלכלי חמור. “בועת הנדל”ן האמריקאית התפוצצה ברעם גדול” ובעקבותיה קרסו הבורסות השונות. לשיטתם הייתה זאת “תנועה טקטונית המאותתת על סופו קרב של עידן – וראשיתו עידן חדש.” לטענתם, “ההשלכות לא התבטאו רק בנזקים כספיים,” שכן “משבר 2008 חשף והחריף את המשבר הקיומי והמתמשך של המוסדות להשכלה גבוהה.”

היה זה “סוף עידן השפע”, שכן התעוררו קשיי מימון, ממשלות נאלצו לקצץ בתקציביהן, בין היתר גם במימון המדע וההשכלה. אוניברסיטאות התחילו לחפש מקורות מימון והכנסה. למשל – סיורים מודרכים, הפקת הרצאות ואירועים בתשלום, וכן הלאה. האוריינטציה נעשתה כלכלית ושיווקית, “כל מחלקה היא ‘יחידת רווח'”, וכל חבר סגל נהפך ל”יזם”. נוצרה תחרות אגרסיבית בין מוסדות להשכלה גבוהה ששינו את כללי המשחק. למשל, אוניברסיטאות החלו לנפק “תוארי מיקי מאוס” שגובלים בהטעיית הציבור ובמרמה שכן אין בהם שום ערך ממשי. אוניברסיטאות משווקות את עצמן באגרסיביות, וחברי סגל נדרשים לגייס כסף באמצעות פרסום מחקרים בבמות יוקרתיות, ובהשגת קרנות מחקר.

וזאת רק ההתחלה.

הכותבים עוברים בשיטתיות על כל מרכיבי הממסד של ההשכלה הגבוהה ומראים מדוע וכיצד אבד עליהם הכלח.

למשל: המוסד שנקרא “חבר הנאמנים” של האוניברסיטאות השונות למעשה אינו ממלא את תפקידו אלא משמש רק מעין מועדון חברתי אקסקלוסיבי.

היעדר הפיקוח הציבורי הנאות על האוניברסיטאות הביא לניהול פזרני שחייב להשתנות במציאות הנוכחית.

הסנאט ברבות מהאוניברסיטאות “הוא פארסה של דמוקרטיה אקדמית”.

תהליכי השינוי וההתפתחות אטיים ומוגבלים.

אין מנגנונים יעילים שיתכננו את הלימודים ויפקחו עליהם.

אין ביקורת חיצונית.

הממסד האקדמי דומה מדי לממסד הכנסייתי, אפילו בכינויי התפקידים הבכירים – צ’נסלור, רקטור, פרובוסט, דיקן – וגם הוא, כמו בכנסייה, שמרן וקופא על שמריו.

מנהלי המוסדות לאו דווקא מצטיינים בניהול. עמדות השליטה קורצות בעיקר לחוקרים הבינוניים, “שהקריירה הפוליטית-ניהולית” באקדמיה מפצה אותם על בינוניותם.

מוסדות רבים מדי נשענים על תרומות, שיוצרות “תלות לא בריאה בתזרים לא יציב”.

תוארי הכבוד שמעניקות אוניברסיטאות איבדו מזמן את יוקרתם, שכן הם מוענקים יותר ויותר למי שתרמו כסף למוסד ולאו דווקא למי שתרמו לקהילה.

שכר הלימוד הגבוה בלי שום יחס לתמורה המפוקפקת לעתים קרובות מדי, נובע בעיקרו מחמדנותם של ראשי המוסדות.

בשל כל אלה, ולא רק בגללם, “אנו קרובים לנקודה שבה הן הממשלות המסבסדות את שכר הלימוד והן האזרחים שמשלמים שכר לימוד הולך ועולה, יבינו כי קשה עד בלתי אפשרי לתחזק את ההשכלה הגבוהה בפורמט הנוכחי, ועדיף להשקיע בפורמטים אלטרנטיביים, כגון השכלה מקצועית בשוק הפרטי והוראה מקוונת […] בעידן שבו רוב אתרי האינטרנט נגישים לכל”.

אכן, המחברים מפרטים את החלופות – למשל את אלה המקוונות – שהם מציעים, זאת אחרי שקטלו בפירוט משכנע ומאלף את המודלים הקיימים, הן של פרסומם של מחקרים אקדמיים, והן של ההוראה הפרונטלית עצמה.

הופתעתי למשל לגלות שאחד האנשים שהשפיעו מאוד על אופיים של הפרסומים האקדמיים היה רוברט מקסוול (כן, כן, אביה הידוע לשמצה של גיליין הידועה לשמצה לא פחות, זאת שנעצרה לאחרונה בשל מעורבותה במעלליו המבחילים של ג’פרי אפשטיין, אנס הילדות): מקסוול, כך מסתבר, ייסד בשעתו הוצאה לאור, Pergamon Press, ו”המציא” מודל עסקי מצליח שבו חוקרים מפרסמים תמורת תשלום את המחקרים האקדמיים שעשו, וההוצאות לאור גורפות רווחים עצומים בעיקר מהמינויים של ספריות אוניברסיטאיות. כך יוצא שהציבור מממן את המחקרים, ואחר כך נאלץ לקנות גם את התוצרים שלהם.

ספרם של בני הזוג אלמוג ראה אור השנה, זמן קצר לפני תחילתו של עידן חדש לגמרי: עידן הנגיף Covid-19, והמגיפה המכונה בארץ “הקורונה”.

ברור לגמרי שרבות מהמגמות שבני הזוג אלמוג מתארים בספרם יואצו מאוד בעקבות המשבר הנוכחי (שאנחנו כנראה נמצאים רק בפתחו, ושאת מלוא השלכותיו עדיין אי אפשר לחזות), ושחלק מהתופעות שהם מתארים כנראה חוסלו לפי שעה, ואולי לצמיתות. למשל – הכנסים האקדמאים שהיו נפוצים כל כך עד עידן הקורונה.

הכותבים מתארים את מקומם ותפקידם של הכנסים הללו, שמצד אחד קוסמים למדענים, כי כך מזדמן להם טיול ואירוח בחו”ל (אם כי לא פעם הם נדרשים לממן את הטיסה והשהות), ומצד שני בלאו הכי אינם עוד אטרקטיביים כל כך, בשל טיסות הלואו קוסט ואפשרויות ההתאכסנות הזולות והאטרקטיביות ב-airbnb. גיחכתי כשהגעתי לקטע הזה, שהרי בחודשים האחרונים כל מה שקשור בטיסות לחו”ל נראה מרוחק ודמיוני לחלוטין.

גם את הטענה שלפיה האוניברסיטאות אינן יכולות עוד להישען במידה ניכרת על תרומות יהיה כנראה צורך לעדכן ולהחמיר בעידן הקורונה, כשמיליוני בני אדם מוצאים את עצמם מובטלים ומרוששים, וקשה להעלות על הדעת מי בכלל ירצה או יוכל לתרום כסף שלא נועד לצרכי חיים מידיים, למשל –  לביטחון תזונתי – אם בכלל.

“רבים מנבאים שחובות הסטודנטים יהיו הבועה הבאה שתתנפץ על הכלכלה האמריקאית, ממש כמו בועת הנדל”ן ומשבר הסאב-פריים” כותבים בני הזוג אלמוג, כמי שאינם מעלים בדעתם איזו בועה תתפוצץ ממש בעוד רגע על הכלכלה בכל העולם!

כשחושבים על מצבם של צעירים בימים אלה קשה ומכאיב לקרוא כי “גם חובות בינוניים משפיעים על הצעירים באופן הרסני: הם מקשים ללמוד בראש נקי ומאלצים אותם לעבוד שעות ארוכות במקביל ללימודים. הם גם מוציאים צעירים רבים לשוק העבודה עם משיכת יתר ענקית, שמאפילה על חדוות העצמאות ומקשה על רכישת דירה והקמת משפחה.” הכותבים מדגישים כי “בשעה שהסטודנטים נאנקים תחת העול, ראשי ההשכלה הגבוהה ממשיכים לרפד את עצמם במשכורות שמנות ובהטבות מופלגות”. האם גם ההתנהגות הזאת תימשך? האם הלימודים האקדמיים נחוצים? האם הם תורמים באמת להצלחתו של הבוגר בחיים?

תמר אלמוג ועוז אלמוג משיבים על על השאלות הללו, ותשובותיהם מאלפות. הם מגבים את טיעוניהם בשלל נתונים ודוגמאות שחלקן יכולות להיות כמעט מבדחות, אלמלא היו מזעזעות.

הנה כמה מהן:

• “הסטודנטים מתחנכים לחוסר יושרה, ויש לכך השפעה הרסנית מעבר ללימודים. כבר נמצא מתאם חיובי בין חוסר יושרה אקדמית לבין התנהגות לא אתית במקום העבודה. מרצה בבית ספר לרפואה סיפרה לנו שהיא מוטרדת מאוד מהשקרים והנכלולים הבלתי פוסקים של הסטודנטים שלה, והוסיפה שזה חמור במיוחד מאחר שעבודתו של רופא מחייבת אמינות ויושר מוחלטים. ‘אם הם מרמים במהלך הלימודים’, היא אמרה, מדוע שלא ירמו גם בבית החולים? והרי חיינו תלויים בכל אחד ואחת מהם.”
• “”כאשר בודקים מה הקריטריונים שמפעילים סטודנטים בבואם להעניק ציון גבוה למרצה, מסתבר שמרצה טוב מדבר לאט, לועס את החומר, לא מעמיס הרבה, מקבל סטודנטים במשרדו גם מחוץ לשעות הקבלה, נעתר לבקשות אישיות חריגות (גם אם הן סותרות את החוקים והכללים ועושות אֵיפָה וְאֵיפָה), מתיר להגיש עבודות משותפות, אינו מקפיד על נוכחות בשיעורים, סלחני לאיחורים בהגשת עבודות, מרעיף מחמאות, נדיב בנקודות בונוס ובציונים וכו’. המרצים יודעים שאלה הציפיות מהם באקדמיה של תחילת המאה ה-21, ומתנהגים בהתאם.”
• “כדי לא לאבד סטודנטים נאלצים מרצים רבים לקצץ בדרישות, ומחקרים הראו כי מאז שנות השישים ועד ימינו חל פיחות זוחל במטלות הקריאה. במילים פשוטות, הסטודנטים נדרשים לקרוא פחות ולכתוב עבודות מסכמות בהיקף מצטמצם.”
• “ב-2008 פורסם בירחון ‘האטלנטיק’ מאמר שכותרתו: ‘במרתף של מגדל השן: וידויו של מרצה אקראי’. מחברו, שנעטף בכינוי פרופסור X, לימד ספרות כמרצה מן החוץ במכללה פרטית קטנה ובמכללה קהילתית נידחת. המאמר, שב-2011 הורחב לספר באותו שם, תיאר את החוויה המשפילה והמדכאת, המוכרת למרצים רבים, של קריאת עבודות ברמה מבישה שמגישים לו סטודנטים. על אחת הסטודנטיות שהיו לו הוא כתב: ‘דמיינתי אותה כותבת את העבודה בבר, במהלך הנהיגה לכיתה או בזמן צניחה חופשית. אפשר שהיא חיברה אותה פשוט כהודעת טקסט’. המסר היה חד: אנחנו דוחפים את כולם ללמוד, גם אם זה לא מה שנחוץ להם, לא מה שמעניין אותם ולא מה שמתאים להם, כאילו ויתור על תואר פירושו גזר דין של עבודה במכרות. כתוצאה מכך אנחנו מאמללים לא רק את הצעירים האלה אלא גם את המרצים שלהם, שמרוויחים מעט ושונאים את תלמידיהם.”
• “מחקר מעורר הדים שפרסם מכון המחקר Pew ביולי 2012, תחת הכותרת ‘בעקבות החלום האמריקאי’, מצא כי סיכוייו של צעיר מבית מבוסס שלא למד בקולג’ להפוך לאדם עשיר גבוהים פי 2.5 מסיכוייו של צעיר מבית לא מבוסס שרכש תואר ראשון. בקיצור, עדיף להיות עשיר ובריא מעני וחולה, ובדרך כלל זה גם הולך ביחד.”
• “צחוק הגורל הוא שהמדע מקדיש משאבים ותשומת לב כה גדולים להשוואה בין מוסדות, כאשר הצונאמי הדיגיטלי של למידה מרחוק כבר נושב ונושף בעורפם. האקדמיה מסייעת לכאורה לצעירים לבחור את המקום הטוב ביותר ללימודים עבורם (אף שרובם לא משתמשים בדירוגים הללו), כאשר ברור שמודל ההוראה הישן – שבו המוסד, החוג, הכיתה והמרצה הם העוגנים – הופך לבלתי רלוונטי. בארה”ב כבר החלו להינתן דירוגים גם לאוניברסיטאות שמתבססות על למידה אונליין, אבל גם זה פתטי. בעתיד הקרוב לאיש לא יהיה אכפת היכן ואצל מי למדת, אלא רק מה אתה יודע.”
• “למעשה לא יהיה זה מופרך לגמרי לטעון שהלימודים האקדמיים לא רק שאינם נוטעים בסטודנטים את החדווה והאושר שבלימוד, אלא שבמקרים רבים ממאיסים אותו עליהם. זה קורה לא רק בגלל שיעורים משעממים וכלי לימוד מיושנים, אלא גם משום שהכל מוכוון לציונים. למעשה כל שדרת מערכת החינוך, מבית הספר היסודי ועד לאוניברסיטה וצפונה, הפכה את האמצעים למטרות. אתה לומד בתיכון בעיקר כדי להשיג ציון שיקנה לך כרטיס כניסה לתואר ראשון, ואתה לומד לתואר ראשון במטרה לרכוש כרטיס כניסה לתואר שני. בסופו של דבר זיכרון הציון חזק מזיכרון התוכן הנלמד – בעיקר כאשר הממוצע נמוך מרף הציפיות.”

כל הציטוטים שהבאתי נוגעים ברמתם של הסטודנטים ובתועלת שהם לא כל כך מפיקים מהלימודים, אבל החלקים המזעזעים באמת הם אלה שעוסקים במרצים ובחוקרים עצמם, ברמאויות רווחות, בניסויים שתקפותם מפוקפקת אבל הם משמשים בסיס לטיפולים רפואיים, ביחסי התן-וקח הקשורים בפרסומים בכתבי עת מדעיים. בני הזוג אלמוג חוזרים ומראים מדוע וכיצד רבים (אולי אפילו רוב) מהפרסומים הללו מפוקפקים וחסרי משמעות.

כדי לגבור על המכשלות הללו הם מציעים מנגנונים חלופיים: למשל, לוותר על הצורך בשיפוט עמיתים שמזמין שחיתות בשל סידורי “שמור לי ואשמור לך”. ולהמיר את הפרסום בכתבי עת בפלטפורמות שבהן יוכלו מדענים לפרסם, לקבל הערות, לתקן, ורק אחרי תהליך ממושך לקבע את הפרסום.

פרק מעניין הוא זה שעוסק בוויקיפדיה ובמעלותיה, שאותן הממסד האקדמי נוהג לדחות וביוטיוב ובתרומתו להשכלה.

מעבר לכך שהספר מעניין מאוד, הוא גם חשוב. האם, לצד הקורונה, יזרז את השינויים הדרושים? ימים יגידו.