גמרתי לקרוא את הספר המקסים הזה עם דמעות בעיניים. לא רק ממנו עצמו, אלא גם מדברי התודה המרגשים שבסופו. הם לא רק דברי תודה, אלא משמשים גם כמעין אפילוג נחוץ ונפלא, שבו מספר לנו היוצר את מה שאנחנו משתוקקים לדעת: שיש לסיפור שלפנינו מה שמכונה "סוף טוב". הילד, שאת סיפורו האוטוביוגרפי קראנו עד כה, התבגר, חי חיים מלאים שיש בהם משמעות, יצירה ואהבה… אבל לא, מה פתאום… לא מדובר בשום סוף! אנחנו באמצע של החיים, וזוהי רק מעין סגירת מעגל משמחת אחת! יש בדברי התודה הללו מענה לצורך שלנו לדעת – אז מה קרה אחר כך? מה עלה בגורלו של הילד שנקשרנו אליו, הילד שמספר לנו כאן, בספר, בציורים ובמילים, על הקשיים, וגם על הנחמות, שחווה בילדותו.

אנחנו פוגשים לראשונה את אבי־אל – ילד ששמו מזכיר מאוד את שמו של המחבר, אל־עד, ולא במקרה – בבוקר יום הולדתו, שהוא גם יום הלימודים הראשון בבית הספר. אמו מעירה אותו לקראת היום החדש, כולה חיוכים ועליזות, אבל אבי־אל אומלל. קשה לו מאוד, בכל מקום. במיוחד בבית הספר. הוא לומד בכיתה ח', ומרגיש דחוי, מוחלש, מודר. בעצם, כך גם בקרב בני משפחתו – יש לו אח בתיכון, בכיתה י"א, ואחות קטנה ממנו – רע ומר לו. רוב הזמן אין לו מושג על מה מדברים סביבו. במיוחד בזמן הארוחות, כשמדברים ובה בעת גם אוכלים. הוריו, אחיו ואחותו משוחחים, והוא נאלץ לשאול כל הזמן, עד שהוא מתייאש, מה אמרת? על מה את או אתה מדברים? 

כי אבי־אל חירש. כך נולד. והוא קורא שפתיים. אבל רוב הזמן מתקשה להבין מה נאמר סביבו, כשהפה של האנשים סביבו מוסתר ממנו.

אפשר היה לצפות מהסביבה שתתמוך ותתחשב בו, שיבינו אותו וילכו לקראתו, אבל גם מי שאוהבים אותו אינם קולטים לאשורם את הקשיים הבלתי פוסקים שאתם הוא נאלץ להתמודד. 

ובבית הספר… אוי ואבוי. המורה שלו – מה אפשר לומר עליה? – לא רק טיפשה, אלא גם רעה ונטולת כל יכולת או רצון מינימלי להבין, להזדהות, לעזור, לגלות אהדה. היא ממש מתנכלת לו, באטימות בלתי נתפסת! גם חברתית הוא מתקשה מאוד. הילדים לא קולטים שמדובר בילד נחמד ונבון, שרק המגבלות שלו חוסמות אותו. הם פשוט מחרימים אותו ומתנכרים לו. למעשה אנחנו רואים כאן ילד מיואש, שכבר התחיל להאמין שהוא טיפש. כי אף אחד לא עוזר לו להתגבר על הקשיים שאתם הוא נאלץ להתמודד. הוא נואש מלמצוא חברים. גם כשכבר מגיע ילד דחוי כמוהו, עולה חדש מברית המועצות, ומנסה להתיידד אתו, אבי־אל חשדן, ובהתחלה די מסרב לשתף אתו פעולה. נדרש לו זמן עד שהוא מצליח להבחין בכוונות הטובות של מי שנהפך לחברו הראשון. ואז מה עושה המורה המרשעת? מפרידה ביניהם! 

די!

אבל לצד כל הסבל מתקיים בסיפור שלפנינו גם תהליך. דברים משתנים לאט לאט. אנחנו עדים לא רק לכאב, לתסכול ולמועקה, אלא גם לחסד וטוב לב, שאבי־אל, בכוחות־על מופלאים, מצליח בסופו של דבר לעורר, לגלות ולקבל. עד סוף הסיפור הוא מתחזק, ולומד לעמוד על שלו, להיות תקיף, לבטוח ביכולותיו ובכוחו.

אני אוהבת מאוד ספרים גרפיים, ובין לבין מצטרף בכבוד ובזכות אל המדף של קודמיו: ספריה של רותו מודן, הנכס, ומנהרות, ספרו של מישל קישקה, הדור השני, וספרם של ארי פולמן ודוד פולונסקי, אנה פראנק, היומן הגרפי. 

יש משהו שובה לב בשילוב שבין הכתוב למצויר. הציורים מאפשרים להוסיף אלמנטים ויזואליים שמעניקים למילים עוד פנים, עוד זוויות, ועוד הרבה מאוד חן. למשל – המכתבים שאבי־אל מעז לכתוב לאחת הילדות בכיתה, ותשובותיה, שונים לגמרי כפי שהם מובאים כאן, לא באותיות הרגילות של ספר מודפס, אלא בצורתם "האמיתית", בכתב ידם של הילדים, מלווים במדבקות הילדותיות. כל כך מתוק! כל כך משמח! 

או – ה"שחזור" המצויר של סדרת הפולחן בטלוויזיה, "שושלת", שכל בני דורו של אלעד, הורים, ילדות וילדים בני כל הגילאים, מכורים לה (ויש לה אפילו תפקיד חשוב בהתפתחותו של אבי־אל!): האפשרות לראות את הדמויות ה"מעובדות" של גיבורי הסדרה, ולא רק לקרוא עליהן, מוסיפה עוד ממד. שלא לדבר, לאורך הספר כולו, על הבעות הפנים והגוף של הדמויות השונות; על הקטע ה"מצולם" מתוך המילון; על הזוויות המפתיעות שמהן אנחנו צופים בדמויות שלפנינו; ועל האיפיונים השונים, המשכנעים מאוד שלהן.

הממד הוויזואלי גם מאפשר ליצור דימויים שמדברים בלי מילים, כמו כאן, למשל: אל־עד מבטא את הניתוק והבדידות שהוא חש בציור של עצמו כשהוא מזנק כביכול למעמקים של מים בבריכה, כי רק שם הוא"מרגיש טבעי, בשקט שלי", כפי שמבארות המילים הנוספות לציור.

בקיצור: הספר כולו הוא חגיגה אחת גדולה. והוא גם חשוב! ראוי לתת אותו לקריאה לילדים, להורים, למורות ולמורים, אולי יבינו משהו ממה שהוא מלמד אותנו, לא בדידקטיות שעלולה לעורר התנגדות, אלא עם המון רגש אותנטי וכישרון: להבין את מצוקתם של חירשים.