הסופרת אסתי ג' חיים, בפרטי (מתפרסם ברשותה)

הגעתי לספרך "בדולח וסכינים" באיחור בגלל המון סיבות. אבל הגעתי. ונכוויתי באשו.

אהבתי מאוד את "מה קרה להגר באילת?" בגלל היכולת הוירטואוזית שלך ליצוק סיפור קשה כל כך למסגרת אסתטית כל כך. ועכשיו, כשסיימתי את "בדולח וסכינים" הצורב, הנפלא והנורא, אני מתקשה להשתחרר מלפיתתו.

איזה ספר! איך את כותבת! כמה אומץ וכוח דרושים כדי להיכנס לים המוגלה והכאב, וכמה יופי יש באי-סגנון כביכול של הספר הזה, אך למעשה, ה"סגנון" הכי נכון בעבורו: שבור, שותק (השתיקות שתחת הדיבור ותיאור האירועים) ההתקיימות בכוח, מתוך האיון. השכחה שבתוך הזיכרון, או אולי הרצון לשכוח וההכרח לזכור.

ספר חשוב שנחרת בנפש כמו קעקוע. הייתי איתך על אף רצוני לברוח, הייתי איתך בגלל רצוני להשאר. תודה על קריאה יוצאת דופן בימים האלה ובכלל.

עופר ספיר, במייל:

הספר חזק מאוד. יש בו פערים טקסטואליים מרתקים. מצד אחד, לכאורה או לא לכאורה, הכל חשוף וגלוי, ציטוטים, תאריכים וכדומה. אנו לכאורה צופים במציאות כמות שהיא. ובו-בזמן, במקומות רבים, הקול של הגיבורה אינו נשמע. היא נעדרת מהטקסט (לא בכל המקומות). אני מרגיש שזה יוצר פער כמעט בלי נסבל בין הידוע ללא ידוע, בין מרחב שנפתח לאין מרחב. בתוך הטקסט ובחוויית הקריאה. פער שהוא סמוי, כי כאמור לכאורה הטקסט מגלה הכול. זה משאיר לקורא את החובה והזכות "לכתוב" את הטקסט בעצמו בזמן קריאתו.

אהבתי מאוד ששתי הדמויות הכי מיטיבות מוזכרות כל כך בקצרה. אהובך, והפסיכולוג האחרון. במקרה הזה זהו היעדר המעיד על מלאות, על פרטיות. על שייכות והשתייכות. הפרטיות שקטה, כמעט נחבאת אל הכלים, ואילו החשיפה חזקה, צועקת. כמו שהדברים נצעקים אל הגיבורה.

וכך, הרגשתי שבטקסט המלא הזה, יש מקום חשוב ביותר לחורים, לפערים, למה שלא נמסר במילים. למנגינה של ההיעדר, האלם, ולעיתים של השקט.

הספר הזה משחזר, בטקסטואליות שלו, במקצב, בבחירות הסגנוניות, את החוויות המתוארות בו. זה כמו להיות תחת התקפה בלתי פוסקת. ושלא ברור גם למה. לכל דבר יש הסבר, הגיון. כי הרי אלה רק מילים שמתארות משהו שקרה למישהו אחר. במובן הזה אני יכול גם להבין את הבחירות שלך ושל העורך לעבוד כך עם החומר.

שיחקתי עם המחשבות בתוכי על הדמיון והשוני בעבודת העריכה של "מה קרה להגר באילת?" ושל "בדולח וסכינים": כיוונים שונים, ובשניהם נעשתה לטעמי עבודה מצוינת. אני מרגיש שהשילוב של צורה ותוכן עובדים חזק מאוד בשניהם. אצל הגר זה גלוי. ב"בדולח וסכינים" זה סמוי (נמצא בבחירות גם של מה שלא נאמר), כי לכאורה רק מוגשת "המציאות".

הפרק על לילות הסדר דחוס, ולכן, לתחושתי, מאתגר לקריאה, חווייתית. הוא לכאורה הכי זמין והכי קליט. סיטואציה שמוכרת לכל ישראלי נפרשת כאן ומהדהדת מתחת לעור של כל קורא, אני מניח. יש כאן קריאת תיגר מאיימת על מושג המשפחה, בנוסף לאיום על מושג ההורות (והזוגיות). דקונסטרוקציה (וקונסטרוקציה בו־זמנית, אבל סמויה ומעודנת מאוד) של המושגים האלה.

באופן שבו הטקסט נכתב (ונקרא) נקודת המבט כה קרובה. הריחות, המגע, המילים נכנסים אלינו הקוראים. אין לאן להימלט. אין מרחב פוטנציאלי (האמור, אגב, להיווצר בקשר שבין הורים לתינוקם, ובאופן מקביל בין מטפל למטופל).

וכך הטקסט, וחווית הקריאה בו, משחזרים את קריסת המרחב. אני מניח שזה יכול להיחוות כקונקרטיות, אבל זאת הפעלה מתוחכמת ביותר, ובלתי נסבלת להרגיש אותה.

עיצוב הדמויות, הבחירות הסגנוניות, המשלב, כל אלה חותרים תחת המבנה הקלאסי של רומן כמעצב עולם דמיוני, המייצג את המציאות. האבחנות מצד אחד כה ברורות, ומצד שני מתפוררות, מתמסמסות: המציאות והדמיון, מיטיב ופוגע, הגנה ותקיפה, המחברת והמספרת, תיעוד ובדיון, אמת ושקר, טראומה והחלמה, העברות בין דורית מול אחריות הורית. לא ברור היכן כוחם של הדמיון ושל היצירה בתוך מציאות כה אינטנסיבית והיפר־ריאלית. היצריות טורפת הכול (האמנם זו יצריות? שאלה מעניינת בפני עצמה). שוב אני מדגיש, כל אלה הם תולדה של בחירות סגנוניות יוצאות דופן של הטקסט (ולא רק של המציאות שאליה הטקסט מתייחס – זה מאוד חשוב ,כי מדובר בטקסט ספרותי, ביצירה וביוצרת).

בקריאה הדחף לנתק, להתנתק, לבטל, להתבטל עצום (של המציאות ההיסטורית, של חווית הקריאה, של הטקסט עצמו). אין רחמים בטקסט הזה. אין רחמים במציאות הזאת. יש אהבה והיא מוזכרת בטקסט, אבל לשמחתי אין שרטוט של הדרך אליה, כי אין דרך כזאת. הקלישאה שהיפה סמוי מן העין נכונה כאן. הטקסט, בהקשר זה, כל כך מעודן. היופי שלו שברירי, ויכול להיהרס בקריאה לא זהירה.

ישנו עוד פער בספר, המהווה כמעט מבחן לקורא. הספר יכול להיקרא כספר וידויי, כמעט תרפויטי, ואז הקריאה מחמיצה את הממד האמנותי־מבעי שבו. ב"מה קרה להגר באילת?" הדברים הקשים הוגשו במקצב, במוסיקליות, בחריזה, בסטינג, והם הקלו מאוד על הקריאה. כאן הטקסט מדמם, מריח, מסריח. גם הקורא יכול להגיב כמו בני המשפחה. למה את עושה לנו את זה?

אפשר לדעתי, להשתמש בספר הזה בסדנאות ללימוד כתיבה (וקריאה), כדי לחוש בכוחו של הטקסט, וכיצד עבודת העיצוב מתחבאת במה שנראה רק כממשי, כשיחזור של המציאות, של "מה שהיה". אני חושב שאפשר לנסות לתרגל גם קריאה לאחור מתוך הטקסט: אל העריכה ואל הכתיבה, כי בטקסט הזה זה נראה לי מרתק במיוחד (עבודה לאחור על ואל המעשה הספרותי והמעשה האמנותי – אפשר יהיה לראות מה נאמר ומה לא נאמר, ואת "התחבולות" הספרותיות שיש בטקסט).

בינתיים אשתמש בפרק על המטפלים בסמינרים שאני מעביר לאנשי טיפול, סביב הנושא של הקושי של אנשי טיפול לחוות את התלות שלהם במטופליהם, והמחירים של הימנעות זאת.

אזכיר ממש בקצרה עוד שני נושאים שחשבתי עליהם:

נושא הזיכרון. גם הוא מאוד מורכב בספר. כי לכאורה כל הספר בנוי על זיכרון מושלם של המספרת. אבל יש קיטועים, השמטות, ערעור על הזיכרון מבחוץ ומבפנים. ובכלל – האם זהו זיכרון או צריבה שאינה יכולה להתפוגג? ואולי המספרת אינה יכולה לשכוח? להשכיח? הנושא הזה מצוי כמובן בתוך התוכן של הדברים, וכמובן גם במבע הספרותי ובחוויית הקריאה, דרך עיצוב הטקסט.

נושא נוסף – שילוב של סדר, ארגון, הבנה, אינטלקט, הבחנות חזקות. ובמקביל, במשולב – קרעים, חורים, טראומות, איים, פיצולים, בו זמנית במציאות, בזיכרון, בהבניות, ובטקסט עצמו המביא את כל אלה בתוכו.

תודה על הזכות והעונג לקרוא את ספרייך, ולכתוב לך את מחשבותיי.

אריק גלסנר, ידיעות אחרונות

עופרה עופר אורן בונה אחדים מחמשת חלקי הממואר הלא-ארוך הזה במתכונת של רשימת מצאי או של גמר חשבון. כך, למשל, חלק אחד מוקדש לתיאור קצר של כל המטפלים הנפשיים שניסתה להיעזר בהם לאורך השנים. רובם מטפלים כושלים שלא ידעו להתמודד עם כובד הפגיעה הנפשית של מי שהייתה ילדה שאביה פגע בה מינית. אחד רמז לה שעדיף לא לדבר על הסוגיה. אחרת ביקשה להניא אותה מלעזוב את בעלה האלים. שלישית, לאקאניאנית, חתמה פגישה אחרי 15 דקות, כנהוג אצל אנשי הכת ההיא. אחר פיהק. אך העשירי התגלה בגדולתו כשהתפלץ מסיפוריה, כשאמר לה שוב ושוב: "כן, זה קרה לך". כשכעס: "אסור היה לו!" חלק אחר הולך ומונה כמה עשרות לילות סדר מאז הלידה, ב-20 באפריל 1951. לכל חג מוקדשות כמה שורות, המלמדות דבר מה על מצבה של המספרת באותה תקופה.

אך מתכונת רשימת המצאי או גמר החשבון מאפיינת, למעשה, את כל הממואר, כלומר גם את החלקים שלא בנויים במפורש במתכונת של סקירה וספירה. הסופרת מבקשת לערוך כאן חשבון אחרון, אחרי שאביה ואמה מתו, כשהיא עצמה כבר אינה צעירה עוד; להשקיף לאחור על החיים שנחיו.

סיפור החיים חורך. הבית שבו גדלה עופר אורן היה בית לא בריא גם בילדותה המוקדמת. אך החל מגיל 13, האב התחיל לשתף את בתו בסיפורים על הרפתקאותיו המיניות. ואז עבר לנגיעות, חיבוקים ולגילוי עריות. חלק מהסיפור עורך, כמובן, את החשבון מולו ("כמה הרסתי לך את החיים?" שאל האב פעם את בתו בת ה-47). האב, שהיה נער ניצול השואה ושהפך למפקד טייסת. אבל חלק ממה שיש לעופר אורן לספר נוגע לאמה. שעצמה עיניים, ופקחה לרגע, ושוב עצמה, והכחישה ואז הודתה שידעה. האם שהייתה ביחסי אהבה ושנאה חולניים עם האב. שמצד אחד הטיחה בבתה הבוגרת באחת משיחותיהן האחרונות: "אפילו בנות שהתעברו מאבא שלהן לא עוזבות אותו כשהוא חולה". ומצד שני אמרה: "מה את חושבת — שאני לא יודעת שכל מה שסיפרת נכון? אבל מה יקרה לי אם אני אאמין לך? אני אמות". היא ידעה ולא יכלה להרשות לעצמה לדעת. כאמור, הבית שלא היה בית המשיך לא לסוכך גם על חייה הבוגרים של עופר אורן. חלפו עשרות שנים עד שאהבה גדולה ומטפל מוצלח הצליחו להביא רווחת מה לנפשה.

זו לא פעם ראשונה שעופר אורן מספרת את סיפורה. ואך טבעי הוא כמובן. זכורה לי לטובה הקריאה בספרה 'יופי לי, יופי לי', לפני קרוב ל-20 שנה, שבו סופרו בכוח וברהיטות לא מבוטלים עיקרי הסיפור שב'בדולח וסכינים'. כמובן, ללא התנסות ב-20 השנה שחלפו מאז. ניכר שהסופרת ביקשה לשוב לסיפור לצורך אותו חשבון אחרון.

הממואר הזה נוטה אוהלו במרכז צומת ספרותי-תרבותי עכשווי סואן, שבו חוצה שדרה רחבה אחת את חברתה: כתיבה אוטוביוגרפית חוצה כתיבה שעוסקת בקורבנות מוחלטים (ע"ע הספר הקיטשי המתוחכם 'חיים קטנים'). אבל במקרה הזה התוצאה מבטאת צורך של הכותבת יותר מאשר מחשבה על הקורא. מבנה רשימת המצאי אינו המבנה של סיפורת, שהינו מבנה עלילתי, כלומר מתפתח באופן סיבתי ולא מצטבר. אריסטו ב'פואטיקה', כשדיבר על חשיבות העלילה, הבחין בין יצירה עלילתית לבין ביוגרפיה. הביוגרפים, טוען אריסטו, סבורים בטעות ש"מאחר שהרקלס היה אדם אחד, יוצא שגם העלילה שלו היא אחדותית. אבל הומירוס […] בחיבור ה'אודיסיאה' לא גילם את כל הדברים שקרו לאודיסיאוס, כגון פציעתו בפרנסוס ושגעונו המדומה בזמן הגיוס, שאף לא באחד מהם, על ידי התרחשותו, אין הכרח או הסתברות שגם השני יתרחש, אלא הוא בנה את ה'אודיסאה' על פעולה אחדותית […] שאם אחד מן החלקים יוזז או יוסר, תתפרק היחידה כולה ותתמוטט" (תרגום: שרה הלפרין). ביוגרפים וממואריסטים פותרים את הבעיה הזו בכמה דרכים: או שהם מפצלים את סיפור החיים לכמה מוקדים שכל אחד מהם מהווה סיפור עלילתי. או שהם מוותרים על העלילה וסומכים על העניין שמעוררת הדמות שלה הם מקדישים את הביוגרפיה. כאן ישנה תחושה סטטית. איני זוכר כרגע כיצד הצליחה הסופרת להיחלץ מהבעיה ב'יופי לי, יופי לי'. אולי יצרה מבנה עלילתי? אולי כוחו הספרותי של המונולוג הסוער שם הצליח להדביק את חלקי הסיפור ואת הקורא לכיסאו? כאן התחושה היא של קרעים לא מאוחים.

נושא אחד מסקרן מבצבץ מהממואר. הוא נוגע ליחס בין השואה לבין הסטייה העמוקה והפושעת של האב. ניכר שהסופרת חשה שזה נושא חשוב, כי הרי מאורעות השואה נרמזים כבר בכותרת שבחרה לספר. כאמור, האב היה נער ניצול שואה. הנריק הרש הפך ליוסף עופר ואושוויץ הוא זה שהפריד ביניהם, מנסחת עופר אורן באופן קולע. האב הכריז פעם ש"ניצחתי את היטלר". זו סוגיה מעניינת, הקשר בין העובדה שהחברה הישראלית בחלקה היא חברה של שרידי חרב, שחרב ניתנה בידי חלק מחלקה זה, ושבשולי שוליה של חברה זו, באופן כמעט בלתי נמנע, צמחו תופעות מפלצתיות. אבל הנושא לא מספיק מפותח כאן.

רינת חיימוביץ', בפייסבוק

 "עולם הספרים של שניר פלג"
בדולח וסכינים / עופרה עופר אורן
הוצאת עם עובד
198 עמודים

כבר בכריכה רואים את הדיסוננס בסיפור הקשוח הזה של המחברת, את הבית השלו מבחוץ לעומת הצל של הזאבים שאתה כבר מבין מה מתחולל בפנים.
והכריכה התמציתית הזו, המינימליסטית כמו הספר, מביא לנו בצורה מאוד חד משמעית, מאוד לא מתייפייפת את סיפור הבית ואת סיפור ההתעללות שמתחולל בו.

הספר מתאר בצורה מסוימת גם את סיפור חייה של המחברת שעברה גילוי עריות והתעללות בביתה ועופרה גם כותבת על זה תמיד ומתבטאת על זה ומספרת ועכשיו יוצא הספר הזה שקשה לקרוא בו והוא עדיין חד ונוקב.

הספר מתחלק לכמה חלקים ומתאר גם את התקופה של המחברת בבית מילדותה ועד בגרותה והתהליך שהיא עברה, כמו כן יחסיה על בני זוגה לשעבר שאחד מהם גם היה אלים כלפיה.
חלק אחר בספר מתאר את תהליך השיקום שהיא עברה והפסיכולוגים איתם נפגשה.

מה שהתחולל בבית מוכר לנו מכל מני סיפורים דומים ונראה שדפוס האבא הגיבור אך האלים לא פסח גם בסיפור הזה וכן, האבא שהיה טייס, מפקד טייסת, מצד אחד מוערך מבחוץ ומצד שני אלים בבית כלפי ילדתו, כלפי אשתו.
אלים מינית, אלים פיזית ואשתו ידעה ושתקה והילדה צמאה לאהבה ולרגש ולא מקבלת את זה.

אלימות מינית ואלימות כלפי ילדים זה דבר נורא והזרקור עליו הוא חשוב, במיוחד בספרים כאלו, ממוארים חזקים ונוקבים שגורמים לך להרהר, לרצות להיות אדם טוב יותר ולהבין איזה רוע וכאב ילדים חווים בביתם ואין מי שיתן להם מענה ובעיקר בעיקר כמה זה מצלק את הנפש ומשפיע לאורך כל החיים.
זהו פצע שלא מתרפא לעולם.

כתוב נפלא ולא מתייפייף, לא מנסה לעגל פינות וכמו שעופרה עופר אורן יודעת לכתוב והיא בהחלט יודעת זה ספר שכדאי מאוד לקרוא למרות הטריגר הקשה והסיפור הלא פשוט. 

אריק בלום, ספרים מומלצים לקריאה

רוחמה וייס, בפייסבוק

עופרה עופר אורן עופרה עופר אורן סופרת ברוכת כישרונות, הוציאה לאור ספר חדש: בדולח וסכינים (עם עובד) ספר שאוצר את המתח בין כתיבה מופלאה לבין המציאות המדממת והאיומה שהוא מתאר. ספר שהוא גם סיפור אישי על ילדה, נערה ואישה שהוריה פוגעים בה ופוגעים זה בזו וגם סיפורה של תרבות שלמה. תרבות ההשתקה. תרבות הפטריארכיה וההשתקה. זה מסמך תרבותי ואישי קשה לקריאה ועם זאת סוחף

הקביעה של טולסטוי, שהפכה כבר מזמן לקלישאה על חיי משפחה: "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה." מאותגרת בכתיבה על המשפחות האומללות ועל ההורים המאמללים. מצאתי את עצמי, את הורי ואת משפחתי כמעט בכל משפט בספר.

"כל המשפחות המאמללות דומות זו לזו" אמרתי לעופרה בשיחת טלפון, לאחר קריאת ספרה. "זה נראה כאילו כל האבות האלה למדו באותו בית ספר". השיבה לי. ולא רק האבות, גם בנות הזוג שלהם ובעיקר המשפחה המורחבת, זו שיכולה לבחור אם להצטרף למאבק ולעמוד לימין הקורבן, או לבחור בשתיקה עצומת עיניים ולב, ולעמוד לימין התוקפן (ספויילר – התשובה השנייה כמעט תמיד נכונה. וכן, כל המשפחות המאמללות דומות זו לזו).

את הספר בדולח וסכינים, קראתי בנשימה עצורה, ברצף. ארבע שעות של הבנאליות של אלימות ביתית. כדרכו של דיבור על אירועים טראומטיים, הספר, ברובו, כתוב בלשון הווה. ההווה המתמשך של הטראומה. הפגיעות הפיזיות, ההתעללות הרגשית, ההתעללות המינית.

עפרה הופכת את כל זה לניצחון ספרותי, תרבותי וגם אישי. זו הדרך לנכס מחדש את החיים שנגזלו, את הילדות והנעורים שנעשקו. זו הדרך לקחת את החיים חזרה וגם לשמור על הדורות הבאים. תודה עופרה. רוצו לקרוא.

עמליה רוזנבלום, בהארץ

קריאה לעזרה: "בדולח וסכינים" של עופרה עופר אורן הוא קריאת חובה, בעיקר לאנשי טיפול

ספרה של זוכת פרס ספיר הוא כתב אישום חמור שיגרום לכל פסיכולוגית ואיש טיפול להתכווץ בכיסא. אבל אחרי שנרגעים מהבושה האיומה על היחס הפושע שקיבלה מגורמים טיפוליים לאורך חייה, חשוב להמשיך ולקרוא בו כדי להבין את המחיר שגובה תקיפה מינית ונפשית במשפחה

הסופרת עופרה עופר אורן זכתה בשנה שעברה בפרס ספיר על ספרה "מה קרה להגר באילת?", העוסק באונס קבוצתי של נערה בשם הגר. במסגרת יציאת הספר, ולאחר מכן בעקבות זכייתה בפרס ספיר, התראיינה עופר וסיפרה על הפגיעה המינית שעברה בידי אביה, שהיה מפקד טייסת. לאורך השנים היא עוסקת בנושא של פגיעה מינית ופגיעה מינית במשפחה בכתיבתה הענפה, ו"בדולח וסכינים" מצטרף למדף הספרים החשוב הזה. זהו ספר קטן, אבל רק לכאורה, משום שהקריאה בו מזעזעת וקשה מאד לקרוא אותו ברצף.

אפשר לקרוא אותו באופנים רבים, ואני קראתי אותו כמתחלק להיבטים הבאים: האירועים עצמם, התכחשות המשפחה, השלכות הפגיעה וההתכחשות על החיים הבוגרים, כישלון הפסיכותרפיה ואחריות הסובבים.

עדינות הטקסט מול אלימות החיים

תיאור האירועים עצמם הוא מזעזע, בשילוב שבין עדינות הטקסט, שלא משתמש כמעט בשמות תואר, ובין ההתעללות – הפעולות המופרעות והאלימות שהילדה, היא גיבורת הספר, המספרת והסופרת, הקורבן שלהן. אפשר לראות זאת בקטע הבא:

"באותם הימים האימה כבר מתחוללת.
הנגיעות.
המסדרון הצר, בין הקיר למקלחת, ששם אני נלכדת שוב ושוב.
כשהיא לא בבית הוא קורא לי מחדר השינה שלהם.
אבל אין מילים כדי לומר לעצמי.
מיטה (מה עושים שם, מי עושים שם).
חיבוק (הקשיות שאין ממנה מפלט).
ריח (הרוק-סיגריות-קפה-זיעה).
צליל (הפסיעות. אבזמי הסנדלים).
פנים (הנחיריים המתרחבים, הנקבוביות בעור האדמדם).
פה (החיוך הזר).
תנועה (היד הנרתעת, ההזדקפות, ההבעה שמתחלפת על פניו בחבטה, כמו תריס שנפל).
אין מילים לומר לעצמי, אין מילים לחלחלה, לבהלה, לצמרמורת-בחילה, לאימה הלכודה, לאי אפשר, לאין לאן לנוס, לגוף הקופא. האם יפשיר? האם אפשר?"

אם הילדה הנפגעת זוכה לתמיכה משמעותית מהמשפחה, הסיכון להתפתחות הפרעה פוסט-טראומטית קטן. אבל אם המשפחה מתכחשת לאירוע, חוטאת בהאשמת הקורבן, או מתמחה בגזלייטינג, הסיכון הוא שהילדה תחטוף מהלומה כפולה

האלימות אינה רק התקיפה המינית עצמה. גם כשהאב מספר לבתו על מעלליו המיניים עם נשים אחרות הוא עושה לה סקסואליזציה אלימה, בה בעת שהוא מחפיץ ומשפיל נשים אחרות, בכללן כמובן אשתו, שהיא אמה של הילדה, והמאהבת שלו ("עם הג'ינג'ית יש תשוקה. היא יודעת ליהנות. ואיתי… תדעי לך, אני יכול להחזיק מעמד שעות").

הקריאה בספר היא לא לבעלי קיבה רגישה, ולפעמים יש תחושה שהוא היה צריך לבוא עם שקית הקאה; אבל אולי גם עם לפיד, כדי לצאת החוצה ולמחות על האלימות הנפשעת המתחוללת בכל כך הרבה בתים, בכל לילה, עד היום.

פוסט טראומה כפולה

לפעמים, ההבדל בין פגיעה בילדה שהורסת לה את החיים לבין פגיעה שהילדה מצליחה להשתקם ממנה, טמון ביחס של המשפחה הקרובה לפגיעה. אם הילדה הנפגעת זוכה לתמיכה משמעותית ואפקטיבית מהמשפחה, הסיכון להתפתחות הפרעה פוסט-טראומטית ולהפרעות אחרות קטן. אבל אם המשפחה מתכחשת לאירוע, חוטאת בהאשמת הקורבן, או מתמחה בפרקטיקות אחרות ממניפת הגזלייטינג, הסיכון הוא שהילדה תחטוף מהלומה כפולה.

כעת היא נבגדת לא רק על ידי האדם שפגע בה, שממילא בתוך המשפחה היה אמור להיות אדם שמגן עליה; כשהאם מפנה לה גב, היא כעת נבגדת על ידי העולם כולו. שיחת טלפון בין המספרת לאמה מקפיאה את הדם בעורקי הקוראת:

"'ומה יש לך עם אבא שלך? למה את תמיד צריכה לריב איתו?'
'את באמת רוצה לדעת?'
'מה? מה אני לא יודעת?'
'טוב… זהו… אני כבר לא יכולה יותר, כבר לא מסוגלת יותר לשתוק… את הרי יודעת… את הרי יודעת! שהוא – אבא – שהוא פגע בי'.
'פגע בך? מה זאת אומרת? למה הכוונה?'
'את יודעת בדיוק מה זאת אומרת, כאילו שאת לא יודעת. את יודעת. פגע – נגע – כשישנתי – והתעוררתי – מזה – ופתאום ראיתי אותו, שם במיטה'.
'מה? פגע ככה? גם – ככה? גם -'.
'מה, את לא יודעת?'
'מאיפה אני אמורה לדעת? לא רק בכל ה… ככה? גם בבת שלי?'
'כן'.
'ומה את רוצה שאני אעשה עם זה עכשיו?'
'שום דבר… שום דבר… אני יודעת שאת לא יכולה…'
'תכף הסטייקים יישרפו לי… אני סוגרת'".

שוב ושוב נחשפות התנהגויות מצמררות של אנשי טיפול המתיימרים לעזור לנפגעת אבל חוטאים ביוהרה, פרשנות אנליטית, פטריארכליות, אדנות, קור, שתלטנות, מניפולטיביות ובעיקר, חוסר אמפתיה וחוסר הבנה בסיסי ברעילות הקטלנית של פגיעה מינית במשפחה

הפגיעה שלא זוכה להכרה ולטיפול מיידי הורסת את החיים הבוגרים. הקטע הבא לדוגמה לא מתאר את האלימות הפיזית, שהיתה גם היתה, אלא דווקא את האלימות הנפשית, משום שהאיים של האלימות הפיזית בולטים על רקע אוקיינוס של אלימות רגשית.

"ערב אחד בעלי שוב כעס עלי – על מה? על מה בדיוק? אולי כי הכבד התייבש כשטיגנתי אותו? אולי כי נימת קולי צרמה לו? אולי כי קניתי שמלה מיותרת? אולי כי אמרתי שוב שאני רוצה, למרות התנגדותו הנחרצת, להירשם ללימודים בחוג לתיאטרון באוניברסיטה?
'שחקנית את רוצה להיות? להתנשק עם כל מיני גברים זרים?'
ומכיוון שהוא כעס, הוא קבע: 'מחר את לא מקבלת את האוטו'".

בסוף, כולם ידעו

אפשר וחשוב להשתמש בטקסט הזה כקרש קפיצה לדיון במנגנון שגורם לפגיעה בילדות לחבל בחיים הבוגרים. אבל באופן אישי, כאמור, הקטעים שבהם מתארת עופר אורן את הניסיונות שלה לקבל עזרה מפסיכולוגים הם כתב אישום איום במיוחד. אחת אחרי השנייה מוצגות ראיות מזירת הפשע, שהיא שוב ושוב משרד קטן, ובו שני אנשים, שולחן וקופסת טישיו.

שוב ושוב נחשפות התנהגויות מצמררות של אנשים המתיימרים לעזור לנפגעת אבל חוטאים ביוהרה, פרשנות אנליטית, פטריארכליות, אדנות, קור, שתלטנות, מניפולטיביות, חמדנות, טיפשות, שמרנות, יומרנות; ובעיקר, בעיקר, חוסר אמפתיה, חוסר אנושיות וחוסר הבנה בסיסי ברעילות הקטלנית של פגיעה מינית במשפחה. מטפלים שקוטעים את המטופלת ברגע הכי כאוב, במקום להעניק לה בנקודה הזו את החום והולידציה שהיא זקוקה להם, ומצדיקים זאת בשם התיאוריה שבה הם פועלים; מטפלים שמעודדים את המטופלת בפועל להדחיק את פצעי העבר ולהתעלם מהם, מטפלים שנהנים באופן כמעט סדיסטי ובוודאי אנוכי מהתלות שהמטופלת מפתחת בהם, ועוד.

אחרי שהיא מנשקת הרבה צפרדעים, מוצאת המספרת נסיך אחד שמצליח לעשות את הדבר המסובך אך הכה פשוט של מתן תוקף לסבל שלה והריפוי שלה, שהיה עד כה אוטונומי ובודד. קרול גיליגן היתה אומרת שהטיפול המוצלח הזה הוא דוגמה לכך שהריפוי של הקורבן כרוך באופן עמוק בהבנה שמה שהיא יודעת הוא אמת.

הספר נחתם בחלק קשה ביותר, שבו מבינה המספרת כמה אנשים ידעו על הפגיעה שהיא עוברת, ועל מידת המסוכנות של אביה, ולמרות זאת לא דאגו שהיא תקבל עזרה. הקטע קיבל את הכותרת מפלחת הלב: "כולם ידעו? כולם?", וכשהספר נגמר, הרגשתי שאין שום דבר שחברה – ואני בכללה – שמזניחה באופנים הרבים והנוראיים האלה את ילדותיה יכולה להגיד להגנתה.

אורית הראל, בפייסבוק

אברהם אלטמן, בפייסבוק

בדולח וסכינים – עופרה עופר אורן
הוצאת עם עובד, 198 עמודים
עריכה: אלי הירש

לרוב אנחנו לא מתעכבים לחשוב על דברים העומדים לרשותנו שהם בגדר זכות יסוד של כל אדם. לרבע מהאוכלוסייה בעולם אין גישה למי שתייה נקיים, כך נכתב בדו"ח האו"ם לשנת 2023. אנחנו לא זוכרים להודות מדי יום על הזכות שיש לנו ושחסרה לרבע מהאנושות. כמו כאלה שחסרים גישה למי שתייה נקיים כך מהלכים בינינו אנשים שנשללה מהם הזכות להורות מיטיבה, אנשים שגדלו תחת הורות מתעללת. אנחנו לא זוכרים לברך את עצמנו מדי יום על הזכות להיוולד למשפחה רגילה שבה אהבה, אינטימיות, אמון, דאגה הם בגדר זכות יסוד כמו מי שתייה נקיים. לברך את עצמנו על כך שנולדנו להורים שלא נוטשים את תפקידם ההורי, המיטיב. הורים שימשיכו לדאוג לרווחת ילדיהם בכל מצב, אפילו אם הקשר הזוגי שלהם נפרם, אפילו אם הם עצמם חווים קשיים רגשיים, כלכליים, מקצועיים או חברתיים, הם עדיין מסורים לילדיהם.

את סיפורה המשפחתי של עופרה עופר אורן אני מכיר. על האב המתעלל והאם המכחישה והמאשימה היא סיפרה בראיונות ובספרים שכתבה. ספרה "מה קרה להגר באילת" עליו זכתה השנה בפרס ספיר, עוסק גם הוא בחטא הנורא שחטאו הורים לביתם.
הממואר "בדולח וסכינים" מניח בפנינו את מה שאנו, שגדלנו במשפחות רגילות, איננו מכירים. את המציאות היומיומית, המחרידה, של מי שנולדו להורים מתעללים, ואת הנזק הבלתי ישוער שנגרם להם בשל כך, והמלווה אותם לאורך חייהם. זהו סיפור של בגידות. בגידות המעוררות אימה, זעם אין אונים, ותסכול נוכח אי הצדק הנורא שמגוללת בפנינו עופרה בספרה החדש.

ראשונה היא בגידת ההורים. הבגידה המזוויעה במקום שאמור להיות המקלט הבטוח, המקבל ללא תנאי, המשרה אמון ללא גבולות, דווקא במקום הזה מתרחשת הפגיעה הקשה מכל. חילול התום, החבלה, ההכחשה, ההתחמקות מאחריות, הנטישה. וגם כאשר ביתם נאבקת להיחלץ מקשר הרסני עם בעל אלים הם לא יהיו מקור לתמיכה אלא להאשמה, הלא אם יכירו בהיותה קורבן תהיה בכך הודאה בהיותם מקרבנים.

אחריה אנו מזועזעים נוכח בגידת הפסיכולוגים. שורה ארוכה של מטפלים ומטפלות שהוכשרו והוסמכו לאפשר לאנשים להפקיד בידיהם את סודותיהם הכואבים ביותר, את פצעי הנפש החבולה, והם מעלו באמון, ולא הכירו בפגיעה, נמנעו מלגעת, פחדו להעיר את ה"יהרג ובל יעבור", הנורא שבחטאים. שורה ארוכה, עד שבא האחד שהאמין, האחד שהזדעזע, האחד שבעזרתו אפשר היה לעלות על הדרך המובילה ליכולת לשקם חיים שנהרסו.

ולא תשכח גם בגידת המשפחה המורחבת שהכחישה, שכעסה, שהאשימה, לא את המעוול אלא את הקורבן. המשפחה שהעדיפה להסתיר את הבושה, לטאטא את הפשע אל הפינות האפלות של הזיכרון, ובלבד שלא ידבק בהם שמץ מהזוהמה המאיימת להיחשף לעיני כול.

וגם בגידת בני הזוג שהחריבו, ברשעות ובאלימות את מה שיכול היה להוות תיקון מרפא למקלט המחולל של ילדותה.

לסיפור של עופרה יש סוף טוב. יש סוף טוב כי היא פוגשת את המטפל שמעלה אותה על דרך ההחלמה, ומוצאת את האיש שאיתו היא יכולה ליצור קשר אינטימי, אוהב וחומל. יש סוף טוב כי היא מוצאת את הכוח ואת הנחישות כדי להיאבק בנקודת הפתיחה הנוראה שבה הציבו אותה הוריה. יש סוף טוב כי היא מגלה את כוחות היצירה הנפלאים שלה שהביאו אותה עד לפסגת הספרות העברית.

ואותי הביא הספר הזה לפקוח עיניים ולהבחין בזכויות היסוד שלנו. כמו הזכות למים נקיים, כך הזכות לילדות מוגנת, וכך זכויות יסוד נוספות שמאוימות כרגע על ידי ממשלה כושלת. לפקוח עיניים ולהבחין שמהלכים בינינו אנשים, נשים בעיקר, שנשללו מהן זכויות יסוד שהן בגדר מובן מאליו וששלילתן פוגעת פגיעה קשה ובלתי הפיכה בחייהן, ובה בעת הכיוון שאליו צועדת החברה שלנו בהנהגת הממשלה הנוכחית מאיים לעקר ממנה את יסודות הקבלה, החמלה והריפוי הנחוצים כל כך כדי לאפשר שיקום של מי שהיו קורבנות לעוולות נוראים כל כך. 

אלי הירש, בפייסבוק

נורית וייסמן, אתר נוריתהה

גילוי נאות קטן. אני מכירה את עופרה.
כלומר – אף פעם לא מפגשנו, אבל אנחנו חברות בפייסבוק ומתכתבות מידי פעם.
קראתי את הספרים שלה, אני יודעת מה עבר עליה. גילוי עריות, בעל אלים, ניתוק משפחתי ועוד.
ותמיד הערכתי והערצתי אותה, שהיא מדברת על כך בגלוי.
בספר הזה אני גם מבינה מדוע.

אחד הדברים שאני חייבת להגיד, עופרה כותבת בצורה מאד מיוחדת, פעם בזרם תודעה, פעם בשירים, פעם בסונטות (על הספר "מה קרה להגר באילת" היא אף קיבלה את הפרס היוקרתי – ספיר)
והספר הזה הוא ספר תמצית. כך הרגשתי. מאד מתומצת ומאד מרוכז. 

בסיפור חייה של עופרה נתקלתי לראשונה בספר "יופי לי, יופי לי" (שיצא בשנת 2007). 
שני הספרים, זה ו"יופי לי, יופי לי", מדברים על אותו הנושא, על אותם המאורעות, רק בצורה אחרת. 
בשני הספרים הללו, הייתי צריכה להפסיק את קריאתו מספר פעמים. קשה לי היה להכיל אותו בבת אחד. הייתי המומה מידי, מזועזעת ונדהמת.
כל כמה זמן הייתי צריכה לקחת פסק זמן בשביל לנשום.
אם ב"יופי לי, ופי לי" היא מדברת בראש עם אמה, כאן היא פשוט מונה עובדות בסדר כרונולוגי.

יום אחד, האם טורקת לבת את הטלפון, ומודיעה לה שאינה רוצה לדבר עם הבת יותר. הבת היא לא עלמה צעירה, היא בסביבות 50 וכבר בעצמה סבתא. עופרה החליטה סוף סוף להתאמת עם האם, בטלפון – ואז האם אומרת " "אם ככה, אני לא רוצה יותר לדבר איתך לעולם."
בספר, שמה של האם לא מוזכר. אך שם אביה מוזכר בגלוי.  יוסף עופר. 
האב, שהוא הטיפוס הדומננטי,  הגיע אחרי שואה, איבד את משפחתו, היה טייס, מפקד טייסת, נספח בחול, קברניט. עבר את השואה. מצטייר כטיפוס מקסים כלפי חוץ, רע ונורא במשפחה. שולט באם ביד ברזל, בוגד בה על ימין ועל שמאל, מנצל מינית את הבת שלו וכל ילדה שבסביבתו, אובסיסיבי לגבי מין, רודן ועצבני. המילים האחרונות שהיא שמעה מאביה כל כך מזעזעות, כלומר זעזעו אותי עד עומק הנשימה, שאני לא מוכנה לחזור עליהם, ולכתוב אותם כאן. 
האם, נשלטת לחלוטין על ידי האב, עקרת בית למופת. מפנה עורף לבת ותומכת באב בכל מה שעושה. האב והאם רבים כל הזמן. צעקות. האם פרובוקטיבית, נכנעת, נשלטת, עונה לאב, ובעיקר מעלימה עין ממה שקורה בבית שלה. מתחת לאפה. היא יודעת, אבל אם היא תגיד שהיא יודעת, מה זה אומר עליה? בעצם האם מקריבה את הבת שלה על מזבח בעלה. ההורים לא רק פוגעים זה בזה, אלא גם בילדה.
עופרה עוברת ההתעללות הנפשית, הפיזית והמינית בידי ההורים שלה, אבל זה כואב בהרבה פחות מאשר הזעקה שלה לאהבה , לחיבה, לתמיכה, להתיחסות, ליחס מינימלי. 
כל הספר הוא תמונות תמונות, תמונות מהעבר הרחוק, תמונות מהעבר הקרוב.
תמונות מגיל 10 ותמונות מגיל 40. הבזקים, פלשבקים.

עופרה מספרת אף, על היחסים עם שני בעליה. המכות של הבעל הראשון. שני הגירושים וההשתקמות. (נשואה בשלישית באושר)

ועכשיו על הספר עצמו, על צורתו המיוחדת.
כפי שאמרתי, הספר הוא פשוט תמצית. עובדות. 
פורמט קטן, רק  198 עמוד.
מחולק ל 5 חלקים.
החלק הראשון – ילדה טובה. בנוי מ 28 פרקים קצרים. בצורה כרונולוגית, עובדות, בלי הרבה רגש. מגיל 8 ועד גיל 57. החיים של עופרה נפרשים. בסוף כל קטע, יש שיחה, בכתב יותר קטן. שיחת נפש. רגשות. ואני לא תמיד הבנתי מי מדבר ולמי. דיבור צפוף. פעם על האב, פעם על הבעל.
חלק שני – מה שקרה – קרה. בחלק הזה אפילו חייכתי. עופרה מספרת על עשר הפסיכולוגים שהיא עברה. לפעמים הייתה אצל אותו פסיכולוג 3 שנים ולפעמים רק פעם אחת. בדרך כלל לבד, לפעמים עם בן הזוג.
חלק שלישי – לילות הסדר שלי. וזה בעצם הפרק של המשפחה. ליל סדר מיום שהיא נולדה (1951) ועד שנת 2005.
חלק רביעי – כולם ידעו? כולם? – על הנשים והבגידות של אביה. חלק היא הכירה, חלק היא דברה איתן, וחלק לא ידעה עליהן.
וחלק האחרון – מה שהשואה מלמדת. דף אחד. איך נראה הטירוף? איך נראה הכעס? איך נראה אובדן עשתונות? איך הוא מורגש? 

פרט לתוכן, הספר כתוב בצורה יפה, בעברית יפה. בעברית מדוייקת.
ועכשו, אני צריכה פסק זמן להתאושש.

הערה – אחד הדברים שכל כך אהבתי בספר שאין תאורים גרפיים.

אני מאד מאד ממליצה לקרוא ספר מיוחד זה.
ספר מאד אמיץ. ספר בשל. כתוב בצורה מיוחדת.
אבל… תצטיידו בבלון חמצן, כי תהיו זקוקים לאוויר. הרבה אוויר.

לבנה מושון, פייסבוק

הספר "בדולח וסכינים" (עם עובד, מאי 2024) הוא ממואר לא קל שנכתב בסכין המשוננת של עופרה עופר אורן (כלת פרס ספיר לשנה זו) ושעוסק בדמות שאינה נראית, שסביבתה אטומה לשוועותיה וקולה החלוש אינו חובט על שולחנות (עד שהיא מוצאת נחמה בחיק אהוב נפש). בעיקר מביא הממואר פיסות חיים מתוארכות של הכותבת, צבועות בצהוב חזק אך נקובות ככברה, ובהן משפחתיות שבורה, גילוי עריות, אלימות גופנית ונפשית, ייסורי אין סוף – מבלי ליפול ברשת של עוד סיפור בנאלי ושקוף. שם הדוברת בספר הוא ילדה טובה, רוב הדמויות סביבה חסרות שם, הפרצופים עמומים, המסכות טרם הוסרו לגמרי. הנאשמים בבית הדין שדה נקראים אבא (ניצול שואה, טייס יתום, מתבכיין) אמא (נבגדת, מנוכרת, עוינת), בעל, גרוש. המטפלים הפסיכולוגיים נקראים הראשון, השלישית, וכו. למעט אחד מהם, רוב עניינם הוא במחוגי השעון שקוצבים את המהירות שבה יקבלו את התשלום עבור אי עשייתם. העדוֹת-התומכות, שמוסיפות חיזוקים לאשמת-האשם, מכונות "זאת שפגשתי", "זאת שלא פגשתי", ועוד. הפוגע הראשי הסדרתי מכחיש את אשמתו, מקורביו המבולבלים מודים/ לא מודים, מסגרות-ההמשך למיניהן (בעלים, מטפלים, מקומות עבודה) חסרות אמפטיה, הדוברת שוקעת בייאוש תהומי. לא מאמינים לה. הממואר מכיל אין סוף קטעי מריבות, דברים המוטחים בזעם, אמירות מרושעות, שרשרת לילות סדר לכאורה משפחתיים (עם אח מנגן בפסנתר, אבא בכינור, אחות שרה), שחלקי האני של כותבת הממואר מסוכסכים ביניהם והיא מזהה סביב השולחן צביעות ושסעים. אין השברים מתאחדים ללב שלם, התמונה הסופית מרובת סימני שאלה. עוד רובד לא שיגרתי, נושך ובועט, ל"מה קרה להגר בדרך לאילת?".