שלושה ימים לפני שעזבתי את פריז נסעתי במטרו ליום העבודה האחרון שלי באוניברסיטה. זה שנים אחדות לימדתי ספרות עברית ותרגום בחוג לעברית של אוניברסיטת INALCO, מוסד נפוליאוני המוקדש ל“לשונות המזרח“ ולומדים בו יותר מ־ 150 שפות ותרבויות — מערבית ועד סינית, משפות האינדיאנים באמריקה ועד לרוסית וליידיש. השעה הייתה מוקדמת והקרון היה מלא. הראש שלי כבר לא היה שם: חשבתי על האריזות הצפויות לי ועל תל אביב שאליה עמדתי לשוב מקץ עשר שנות חיים. כדי להעביר את הזמן התבוננתי בינתיים באנשים הדחוקים ברכבת. כל אחד מהם הזכיר לי חיה אחרת: היו שם דביבון בטריינינג לבן של נערי פרוורים, ואיילה בחצאית שִיקית צמודה, ותיש קלוש שיער עם תיק שחור של איש עסקים, ושועל במקטורן מבריק של סוכן נדל”ן, וחתולה מלוכסנת עיניים, ותנין זקן ורטנוני. “ביבר של כל פשעינו, תועבה צרופה”, כתב פעם בודלר. גם אילו הייתה רכבת תחתית בתל אביב לא הייתי נתקל בה בחיות כה רבות: ביחס לערי אירופה הגדולות הפאונה התל אביבית חד־גונית.

מבין כל הנהקות והצפצופים נשמע פתאום ציוץ דק של ילד. נשאתי את עיניי כדי לאתר את מקור הציוץ, וראיתי במושב שבאלכסון (ישבתי באחד ממרובעי המושבים הממוקמים צמד מול צמד), ילד קטן, אולי בן שבע, עם משקפיים עבים ושיער אדמוני בהיר. הוא צייץ משהו וחדל. צייץ — וחדל. כריתי אוזן, ומבעד לרחשי הקרון קלטתי מה הילד מצייץ: “Sois-sage, ô ma Douleur, et tiens-toi plus tranquille…” (“כְּאֵב שֶׁלִּי, הַחְכֵּם. שָׁקֵט הֱיֵה וָרַךְ…”).

הוא דקלם בעל פה את השורה הראשונה של השיר “התכנסות” של בודלר, אחד האהובים עליי ביותר בשירה הצרפתית. לא היה לי מושג שמלמדים אותו בבתי הספר, ועוד בגיל צעיר כל כך. הילד שב ומלמל: “כְּאֵב שֶׁלִּי, הַחְכֵּם. שָׁקֵט הֱיֵה וָרַךְ…”, ושוב נתקע.

אישה מבוגרת שישבה לימינו קימטה את מצחה וניכר בה שהיא מנסה להיזכר. לבסוף הצליחה לשחזר את ההמשך מנבכי זיכרונה, ואמרה בקול צרוד: “Tu réclamais le soir, il descend, le voici” (” דָּרַשְׁתָּ רֶדֶת עֶרֶב — הוּא יוׂרֵד וּבָא”). הבטתי בשניהם: הילד הג’ינג’י התעלם מהגברת, אבל הפעם אמר את שתי השורות ברצף, עד ששוב נתקע והתחיל מחדש. העדפתי להיות שם בתפקיד המרגל: שמרתי על שתיקה והתבוננתי בסקרנות במתרחש. התעורר רחש מסביב: התנין הזקן והרטנוני למראה, שישב במושב סמוך, הוסיף עוד שורה וחצי משלו: “אַפְלוּלִיּוּת סְתוּמָה עוׂטֶפֶת אֶת הַכְּרַךְ, / שַׁלְוָה לַאֲחָדִים — “, והילד הוסיף: “לַיֶּתֶר — דְּאָבָה”. ואז חזר נרגז על כל ארבע השורות, בלי לתת את דעתו על הנעשה מסביב: הוא רצה לבד.

הרחש הלך והתפשט גם בקרב הנוסעים הדחוקים בעמידה מאחורינו. עוד כמה אנשים תרמו מילה או שתיים, ובינתיים המשיך הילד למלמל את השיר בעיניים מזוגגות. התבוננתי בכל זה בהשתאות: האם אלוהי פריז סידר לי קרון פואטי לקראת העזיבה? הרחש הלך והתנחשל, וכל נוסעי הקרון הביטו במושבים שלנו וזקרו את אוזניהם, גם כאלה שבעליל לא ידעו כלל במה מדובר, תיירים ומהגרים וסתם עוברי אורח. כעבור רגעים אחדים, במאמץ משותף, הצליחו הנוכחים לשחזר כמעט את השיר כולו. בקרונות המטרו עוד לא הייתה אז קליטת טלפונים ניידים, כך שאיש לא יכול היה לבדוק בגוגל: שחזור השיר נסמך על הזיכרון הקולקטיבי לבדו. בתחנת פְּלאס דה קְלישי קם הילד ממקומו וירד מהקרון בעודו מוסיף למלמל. הוא נראה זועף מאוד. חשבתי לעצמי: מתי דבר כזה יוכל לקרות גם אצלנו?

אנרי טרויה כתב ביוגרפיה מקיפה ששמה צ’כוב. אירן נמירובסקי כתבה “רומן ביוגרפי”, כך כינתה את יצירתה, על חייו. והנה גם נטליה גינצבורג המופלאה הרגישה צורך לגעת בו, וכתבה את צ’כוב שלה, שתרגומו לעברית ראה לאחרונה אור בהוצאת תשע נשמות.

מה יש בו בסופו ובמחזאי הרוסי שרבים כל כך מתרפקים על דמותו, מבקשים להתקרב אליו, להבין אותו, להנציח את ראייתם אותו?

אין ספק שצ’כוב, מעבר לכישרונו האמנותי המופלא, היה גם אדם מלבב והומניסט אמיתי שרוחו שורה על יצירותיו: הסיפורים הקצרים שלו, שהם מלאכת מחשבת של אמן דגול, ומחזותיו, שממשיכים לחיות ולהיות אקטואליים. הנה ממש בימים אלה עולה בישראל בתיאטרון גשר הפקה מסקרנת של השחף, ומהדורה חדשה של המחזה, תרגומו המעודכן לעברית, ראתה אור לאחרונה.

אני זוכרת היטב עד כמה נרעשתי כשקראתי את הביוגרפיה של טרויה, איך ייחלתי, בניגוד לכל היגיון, שאנטון הנגוע בשחפת יינצל ולא ימות, וכמה ציערה אותי העובדה הידועה מימים ימימה: צ’כוב איננו כבר יותר מ-117 שנים.

ספרה של נטליה גינצבורג הוא הדק בין שלוש הביוגרפיות שקראתי. אירן נמירובסקי הרבתה לערב את עצמה ואת דימיונה בביוגרפיה של צ’כוב שכתבה, ואנרי טרויה, לעומתה, הקפיד לגבות את הכתוב בראיות עובדתיות. גינצבורג משלבת בין שתי האסכולות. היא לא מרבה להוכיח את דבריה בציטוטים או בתעודות, אבל גם מעוררת את התחושה שהיא אינה מפליגה אל מחוזות מומצאים שבהם עיני רוחה רואות את צ’כוב ואת חייו, אלא מתארת עובדות על פי הווייתן. למשל, איך צ’כוב התחיל לכתוב. מה היו המהלכים הראשונים, מדוע בעצם נהפך מרופא לסופר “במשרה מלאה”, מה הייתה דעתו על עצמו כסופר, איך ראה את מחזותיו ומדוע בכלל כתב אותם.

בהתחלה כתב צ’כוב במטרה אחת: להתפרנס. שילמו לו על פי מספר השורות שכתב, והיה עליו “לזכור היטב שני דברים: את החובה לקצר, לעולם לא לחרוג ממספר השורות המוקצב, ואת מגבלות הצנזורה.” גינצבורג מראה מדוע וכיצד “המקור היחיד שממנו נדרש לשאוב את נושאיו כשרק החל לכתוב” היה “הומור, וזווית ראייה מוגבלת וקומית של הקיום”. אכן, גם כשהותר לו להתפתח לכיוונים אחרים, אותן יכולות המשיכו כידוע להתקיים בכתיבתו.

מעניינת אבחנתה של הסופרת, שכותבת על אודות הסופר: “הוא לא פסל ולא הצדיק אף אחד. כזה היה צ’כוב בסיפוריו המוקדמים וכזה היה גם באחרונים. סופר שמעולם לא העיר.”

איך ראו בני משפחתו את הכתיבה של אנטון? אפשר ללמוד לא מעט מציטוט דבריו של אחיו שניסה לנחם אותו על הכישלון המסחרי של קובץ הסיפורים הראשון שלו: “מוּת במהרה, כדי שיבכו אותך גם מעבר לים. תהילתך תגדל, אך לפי שעה קונים הבריות את ספרך בחוסר להיטות מובהק.” איזו ציניות…

מעניין שוב לקרוא על הקשר שהיה בין צ’כוב וטולסטוי, ועל דיעותיהם זה על זה: צ’כוב העריץ מאוד את טולסטוי, “ואהב בלהט את יצירותיו, אך כעת נראה לו שהוא מתיימר להיות נביא, ושופך נהרות של מילים מיותרות.” אכן, זקנתו של טולסטוי, שהתנכר בערוב ימיו ליצירותיו הדגולות ושקע במלל מטיפני (ואפשר גם להודות: צבוע!), ביישה את צעירותו. טולסטוי לעומתו אהב את סיפוריו של צ’כוב, אבל לא העריך את מחזותיו. לפחות בעניין זה היה צ’כוב בחברה טובה, שכן טולסטוי תיעב גם את שייקספיר, כפי שטרח לומר לעמיתו והוסיף: “המחזות שלך לדעתי גרועים אף משלו”. קשה מאוד, ואולי בעצם אין צורך, להבין את טעמו של טולסטוי בנוגע לכתיבתם של שני הגאונים.

צ’כוב היה שונה כל כך מטולסטוי. גינצבורג מנסחת בדייקנות את ההבדל. הוא, לדבריה, התנער מ”עולמם של האינטלקטואלים, עם הקשקשת האינסופית ואפופת העשן שלהם.”

צ’כוב, שכתב סיפורים אנושיים כל כך כמו “לישון”, על הילדה האומללה, המנוצלת והמותשת, או “יגון”, על האב השכול שאין מי שיקשיב לכאבו, הוא אדם שמקשיב לזולת, שומע אותו ומזדהה אתו.

ובספר שלפנינו נטליה גינצבורג היא זאת שהקשיבה לצ’כוב, שמעה אותו וסיפרה לנו על מה ששמעה.

יש לציין לשבח את איור הכריכה הקדמית של הספר. דוד בן-הרא”ש הפליא לשרטט את דיוקנו של צ’כוב במינימליזם ההולם הן את הסופר והן את הספר שלפנינו. מדובר באיור מדויק ויפה להפליא.

תרגמה מאיטלקית: שירלי פינצי-לב

הספר, ממואר שכתבה ויואן גורניק, סופרת ועיתונאית יהודייה, שנולדה וגדלה בברונקס בניו יורק, הוא סיפור הקשר שלה עם אמה, והשפעתו על חייה.

Fierce Attachments ראה אור לראשונה ב-1987, ולאחרונה הודיעה הוצאת תשע נשמות שהוא מתורגם בימים אלה לעברית.

גורניק בוחנת בספר את החיים של אמה השנונה והעוקצנית. היא מראה את שתלטנותה של האם בשלל דוגמאות. כך למשל גם כשמלאו לה שמונים נהגה האם לבחון את מעשיה של הבת, ולא “הרשתה” לה להכין לעצמה קפה כרצונה. “זהו, זה מספיק…” נהגה לפסוק, כאילו שלאישה בשנות החמישים לחייה אסור לשתות קפה חזק… 

אמה של גורניק התאלמנה כשהייתה בת ארבעים ושש, ומאז, במשך עשרות שנים, הייתה שקועה בפולחן האבל שלה על בעלה האהוב. אבל בשלב מסויים נודע לנו משהו מזעזע על אותו בעל אוהב, שלא הרשה לאשתו לצאת לעבוד, אף על פי שהשתוקקה להיות עצמאית, וכמו שאמרה לימים לבתה – אהבתי שיש לי כסף משלי! – אחת השכנות, חברתה הקרובה של האם, פלטה בהיסח הדעת משפט שאפשר להבין ממנו שהאיש חיזר אחרי אותה שכנה וכנראה אפילו בגד אתה באשתו!

בשלב די מוקדם של חייה ויויאן גורניק שמה לב לכך שבבית הוריה, שבו שררה לכאורה אהבה עמוקה, בני הזוג בכלל לא ישנו ביחד, ואילו בבית של חברתה השכנה, ששם האימא לא תפקדה כעקרת בית למופת, כמו אמה של גורניק, היו כנראה בין ההורים קשר גופני ומשיכה ארוטית עמוקה.

מה אם כן אפשר ללמוד על אהבה? על ארוטיקה? על נישואים, נאמנות, תשוקה?

האם מפליא לגלות שהקשר הזוגי המשמעותי ביותר בחייה של גורניק עצמה היה עם גבר נשוי? ומדוע בעצם הופתעה כשכעבור שש שנים הוא ניסה להתחיל עם חברה קרובה שלה? האם יש צדק בחוכמת ההמונים האומרת “אם הוא יבגוד אתך, הוא יבגוד גם בך”?

רק כשאמה בת שמונים מבינה גורניק עד כמה חלמה האם לחיות חיים שיש בהם תוכן, עשייה, משמעות. “את נסעת בכל העולם,” היא אומרת לבתה בקנאה.

“מה היית אומרת לו כיום,” מתעניינת גורניק להבין איך הייתה אמה מגיבה לכך שבעלה אסר עליה לעבוד.

“הייתי אומרת לו שילך להזדיין,” מפתיעה האם את בתה הבוגרת. כזכור, הספר ראה אור ב-1987, כלומר, השיחה בין האם לבתה התנהלה מתישהו באמצע שנות השמונים. עוד בצעירותה נחשבה אמה של גורניק בשכונה לבעלת סמכות, שכן דיברה אנגלית בלי שמץ של מבטא זר, בניגוד לשכנות שרובן היו מהגרות מאירופה. אבל בחיי הנישואים הייתה עדיין לבעל זכות לקבוע איך יתנהלו חיי המשפחה והזוגיות. בשנות השמונים התפישות הפמיניסטיות כבר חלחלו אל התודעה, וגם מי שהקדישה את חייה לאבל על בעלה, כבר מבינה שבעצם החמיצה את חייה, בגללו.

אמה של גורניק עמדה על כך שבתה תזכה לצאת ללימודים אקדמיים: “איפה כתוב שהבת של אלמנה ממעמד הפועלים צריכה ללכת לקולג’?” מספרת גורניק שאחד הדודים שאל, ואמה השיבה: “כאן זה כתוב,” ואז חבטה על השולחן באצבעה. “בדיוק כאן. הילדה הולכת ללמוד בקולג'”. ובכל זאת הופתעה האם כשבתום הלימודים בתה אינה מורה. אז בשביל מה זה טוב, בעצם? היא תוהה…

אחת הסצנות החזקות ביותר בספר מתרחשת כאשר גורניק מתחילה ללמוד בקולג’, ומעזה לומר לאמה משפט פילוסופי. אמה מופתעת לשמוע במה עוסק הספר שהבת קוראת: בתולדות האהבה, ומתרגזת: אהבה היא תמיד אהבה, מה יש לומר על תולדותיה? המשפט הפילוסופי שבתה משיבה לה מקפיץ לה את כל הפיוזים, והיא דולקת אחרי בתה בבית, מנסה להכות אותה, ואפילו מנפצת את דלת הזכוכית שמאחוריה מנסה הבת להסתתר. בדיעבד ברור שמה שהניע אותה זאת קנאה. היא תקועה בחיי המעשה וביומיום, ובתה מעזה להמריא למחוזות שהיא בכלל לא מסוגלת להבין! 

“רק את ההווה היא שונאת,” אומרת גורניק על אמה, “ברגע שההוווה נהפך לעבר, היא מתחילה לאהוב אותו.” 

תיאורי אורחות החיים בברונקס בשנות החמישים מרתקים. הרחובות “הסתדרו” על פי האוכלוסיות השונות: יהודים, אירים, איטלקים. “הייתה אבחנה בין מי שהיו משכילים, ולכן העריכו את הפרטיות שמשיגים מעבר לדלתות סגורות, לבין עמי- הארץ, שאצלם הדלתות היו תמיד פתוחות”, היא מספרת. אנשים חיו במעין קומונה שבה הכול ידעו הכול על כולם, כנראה בדומה לחיי השכונה שהיו נפוצים בישראל, בימים שכולם חיו “מרפסת מול מרפסת”, בבתי דירות שאין בהם מעליות שחוצצות בין שכנים, כשהחלונות היו פתוחים, כי לא היו מזגני אוויר, וכולם שמעו, ראו וידעו. 

מעניין לקרוא כיצד התייחסו השכנים היהודים לאשתו הגויה של אחד מהם. כך למשל אביה של גורניק היה “גאה באשתו, שהיא כל כך מנומסת אל הגויה”… 

ממוארים הם לרוב סוגה מעניינת מאוד בזכות האמת הישירה שהם מבטאים. הספר שלפנינו הוא מסמך מרשים ומרתק. 

מאחר שקראתי את הספר באנגלית, הציטוטים המובאים כאן הם בתרגומי. 

אנחנו היהודים – מסביר רבי אליעזר לילד בשם בנימין, שנגזר עליו לשמש כעד באירוע שילווה אותו עד יום מותו, כשיהיה ישיש בן שמונים ושמונה – שונים מבני עמים אחרים, כי “אנחנו יחידים ומיוחדים, דבקים בבלתי נראה ותרים אחרי משמעות שהיא מעבר לחושינו”. בניגוד לנו, הם, הגויים, “יצרו את אלוהיהם מחומרים גשמיים, מעצים ומאבנים ומנחושת קלל”. אנחנו היהודים, הוא ממשיך ומסביר, “תרנו תמיד אחרי הבלתי נראה”, כי כל מה שגשמי הוא בר חלוף, ואילו “הרוח חזקה יותר בטווח הארוך מן הכוח”.

מעניין לבחון את אותה “אמונה בבלתי נראה” על רקע המשכו של הסיפור שרקח צוויג בנובלה שלפנינו. במרכז העלילה מצויה מנורת שבעת הקנים שטיטוס חמס ולקח לרומא, אחרי שהחריב את ירושלים ואת בית המקדש השני.

הסיפור מתחיל כאשר שבטי הוונדלים שפלשו לרומא שודדים את כל אוצרותיה ולוקחים אתם גם את המנורה, שהייתה עד אז גנוזה בין כל אוצרות העיר, ולא הייתה נגישה ליהודים שמהם נגזלה מלכתחילה. כמה נכבדים מיהודי העיר מחליטים ללוות את המנורה המתרחקת מהם עוד יותר בדרכה האחרונה, עד לנמל, משם תפליג ותיעלם מעיניהם. הם לוקחים אתם את הילד בנימין כדי שיראה את המנורה, וכך יהיה העד החי האחרון לקיומה. תמיד יוכל בעתיד לספר שראה את המנורה עצמה, זאת שבה נגע לפני שנים רבות משה רבנו בכבודו ובעצמו, לפני שהגיעה אל בית המקדש הראשון, ואחריו – גם אל השני.

“כדי שהלב שלנו לא יתנכר אף פעם לחובתו לעבוד את הבלתי נראה, שהוא הצדק, הנצח והחסד, יצרנו לעצמנו כלים לעבודת האל, כלים שדרשו תשומת לב תמידית, מנורה שבה בערו תמיד הנרות, שולחן שעליו היו מוצגים תמיד כיכרות לחם הפנים. אלה לא היו בני דמות של של הישות האלוהית – זכור זאת היטב – כפי שיצרו העמים האחרים בכפירתם”,

שוב ושוב מסבירים לו, לילד, עד כמה האמונה היהודית מתעלה מעל הגשמי והארצי, עד כמה היא רוחנית, והנה לאורך כל הסיפור מתקיים מרדף עז ולוהט אחרי חפץ שהוא בכל זאת, ובסופו של דבר, גשמי: המנורה מבית המקדש שבעצם סוגדים לה ממש!

לאורך עשרות שנים מנסים יהודים למצוא אותה. הם מתרגשים כשהיא מתגלה, ועושים מאמצים עילאיים לקבל אותה בחזרה לידיהם. הם נסערים מהידיעה שמקומה התגלה, ובסופו של דבר אחד מהם מצליח אפילו ליצור העתק מדויק שלה. מה אם כן ההבדל בין המנורה המקורית לזאת שהעתיקו אותה בזהב, על כל פיתוחיה, משקלה, ועל יופייה המיוחד? האחת מסתמנת כקדושה, רק משום ששכנה בעבר בבית המקדש, והאחרת, ההעתק שלה, חסרת כל ערך רוחני, אף על פי שהיא זהה לה לחלוטין.

היכן אם כן ההתנכרות אל הגשמי שהוא בר חלוף, לעומת הרוחני המתעלה מעליו? מה מאציל על המנורה המקורית את ייחודה? האם איננה בעצם חפץ שדומה במידה רבה לחפצים המואלהים של בני דתות אחרות? ואולי אפשר למצוא את התשובה לתהיות הללו במה שקורה בסופו של הסיפור, בפתרון שמציע צוויג באמצעות אחת הדמויות המרכזיות בסיפור ובתשובה לשאלה – מה דינו של חפץ קדוש?

הפתרון מזכיר את עמדתו של ישעיהו ליבוביץ בעניין ביאת המשיח: “מבחינת היהדות ההיסטורית קיימת האמונה במשיח שיבוא אבל לא במשיח שבא. מהותו של המשיח שהוא מציג דבר שהוא העתיד הנצחי.”

מעניין לחשוב על כך שצוויג פרסם את הנובלה שלפנינו לראשונה ב-1938, שנה לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה.

היהודים בסיפור שמשתוקקים כל כך אל המנורה מאמינים כי כלי הקודש שנדדו בעולם “שמורים בתוך ארון הברית”, הוטמנו באוהל, שאותו נשאו אבותיהם, שגם להם לא הייתה ארץ משלהם. הם נשאו אותו “על כתפיהם. כשנח האוהל עם כלי הקודש, רשאים היינו גם אנחנו לנוח, וכשהוא נדד, נדדנו איתו. במנוחה ובמצעד, ביום ובלילה, אלפים ועוד אלפים של שנים היינו אנחנו היהודים מכונסים תמיד סביב הקודש הזה, וכל עוד התמדנו ביחסנו הזה לקדושה, נותרנו בני עם אחד בארצות גלותנו.”

אבל בשלב מסוים “עייפנו מנדודינו, כי האדם כמהַ לאדמה, כפי שהאדמה כמהה לאדם,” ואז הגיעו “אל הארץ שהבטיח לנו משה”, ולקחו אותה לעצמם “בדין”. בארץ “זרענו וחרשנו ושתלנו גפנים ובייתנו את החיות, גידלנו לנו שדות פוריים והצבנו סביבם גדרות, והיינו מאושרים על שאיננו עוד הדחויים והעלובים בקרב העמים ושאיננו עוד אורחים נצחיים בניכר”.

את כל זאת כותב היהודי שנולד באוסטריה, כתב בגרמנית, והיה לסופר המצליח ביותר בגרמניה, עד שנות השלושים, כשהנאצים עלו לשלטון, והוא נאלץ לגלות ממולדתו, ובסופו של דבר התאבד בניכר. אי אפשר לקרוא את השאלה ששואל הילד בנימין “אבל מה עם אלוהים? מדוע הוא סובל את השוד הזה? למה הוא לא עוזר לנו?” בלי לחשוב על מצבו של צוויג בשעה שכתב את הסיפור. ואי אפשר גם להתעלם מהתשובה שמתחילה בהדהוד של השאלה: “הילד לא שאל כי אם את השאלה היהודית הישנה: למה אלוהים מקשה כל כך דווקא עלינו מכל העמים, דווקא עלינו, שעבדנו אותו כפי ששום עם אחר לא עָבַדוֹ? למה דווקא אותנו הוא משליך מתחת לסוליות נעליהם של האחרים, שדורכים עלינו, אף שהיינו ראשונים להכיר בו ולהלל אותו במהותו הבלתי נתפסת? למה הוא מחריב את מה שאנחנו בונים, מנפץ את תקוותינו, מה הוא לוקח מאיתנו את מקום מושבנו בכל מקום שבו אנו מתיישבים, למה הוא מסית נגדנו עַם ועוד עַם בשנאה שמתחדשת תמיד? למה הוא מעמידנו במבחן, ורק אותנו תמיד, מבחן קשה כל כך, דווקא אותנו שאסף אליו בראשונה וחשף בפנינו ראשונים את סודו?” והזקן מוסיף ואומר: “לא, לא אשקר בפני ילד, כי אם שאלתו היא כפירה בעיקר, אזי גם אני עצמי כופר בעיקר בכל יום בחיי,” ובסופו של דבר הוא מודה: “אני לא יודע למה. כי אנחנו לא מכירים את תוכניותיו של אלוהים ולא מנחשים את מחשבותיו”, ומוסיף ומנסה למצוא נחמה, “אולי יש פשר לסבל שהוא גוזר עלינו, ואולי כולנו מכפרים על אשמה.”

ויקטור פראנקל מצא פשר באושוויץ. שטפן צוויג איבד בסופו של דבר את היכולת למצוא אותו.

מה היה קורה אילו בכל זאת נאחז בחיים, אילו לא ויתר ולא התאבד? האם כפי שסיפר על עברם של בני עמו, היה גם הוא מתעייף מהנדודים ועולה לישראל? היה מאמץ אותה כמולדת? ומה אז? היה כותב בעברית? איך היה מתקבל כאן? כמו אלזה לסקר שילר, למשל?

נכון, אין שום טעם בשאלות הללו של “מה היה אילו”. צוויג מת בפברואר 1942, ייתכן אפילו שלא הספיק לשמוע על ועידת ואנזה ועל “הפתרון הסופי”.

בכל מקרה, הוא השאיר לנו קורפוס ענקי של סיפורים ונובלות שמחלחלים לאט לאט אל העברית, וכשהראל קין מתרגם אותם בעברית היפהפייה שלו, אפשר רק לשמוח.

הנובלה שלפנינו שונה לגמרי מכל הסיפורים הקודמים של צוויג שקראתי, ומעניין מאוד להיפגש עם פן אחר של כתיבתו.

הנה רשומות קודמות על כמה מהספרים צוויג, שכל אחד מהם מרגש ומאלף בדרכים שונות ומיוחדות: העולם של אתמול, מכתב של אלמונית, הנערה מהדואר, 24 שעות בחיי אישה, מרד המציאות, מנדל של הספרים, קוצר רוחו של הלב, כל אחד מהם חגיגה בפני עצמה!

אגוטה כריסטוף חוללה סערה רבתי בעולם הספרות העולמי כשספרה המחברת הגדולה ראה אור.  ב-1988, שנתיים אחרי שהתפרסם בצרפתית, תורגם הספר גם לעברית. בעיתון “חדשות” נכתב על ספר חדש שבו “נצברת האימה” כששני ילדים תאומים “לומדים אצל סבתם האכזרית לשרוד, להישאר בחיים, להתאכזר”. הסיפור מתרחש בארץ אירופית לא מוגדרת, במאה ה-20, בזמן מלחמה. אמם של התאומים משאירים אותה אצל סבתם, איכרה נבערת, מלוכלכת ואלימה, והשניים עוזרים זה לזה להסתגל ולהתגבר.

הספר עורר סקרנות רבה והצליח מאוד גם בישראל.

ועכשיו רואה אור ספר אחר של אוגוסה קריסטוף. היא פרסמה אותו ב-2004, שבע שנים לפני מותה, בגיל 72.

מדובר בספרון צנום, לא פרוזה, אלא מעין אוטוביוגרפיה ספרותית שנמסרת כמו בהבזקים קצרים ומרתקים, בסדר כרונולוגי, החל בילדותה של קריסטוף, וכלה בממואר האחרון שיש לו שם שהעניק לספר את כותרתו: “האנלפביתית”.

בפרק הראשון מתארת הסופרת איך למדה לקרוא בגיל ארבע, ומה היו התגובות שקיבלה מהוריה: אמה נהגה לשלוח אותה אל אביה, שהיה מורה בבית הספר, כדי שיעניש אותה. וכך נראה העונש: “הוא נותן לי ספר שיש בו ציורים: ‘לכי שבי’. אני הולכת לאחורי הכיתה, ששם יש תמיד מקומות פנויים מאחורי הגדולים”.

וכך, היא מספרת, “לגמרי במקרה”, נהפכה לקוראת בולמוסית, ועד ליום כתיבת הפרק, היא מעידה, “אני לוקה במחלת הקריאה חשוכת המרפא”.

איך הגיבו בני משפחתה? סבה התגאה בה. אבל בדרך כלל “מחלת הקריאה תביא לי בעיקר נזיפות ובוז: ‘היא לא עושה כלום. רק קוראת כל הזמן.’ ‘היא לא יודעת לעשות שום דבר אחר.’ ‘זה העיסוק הכי פחות פעיל שיש’. ‘זאת עצלנות.’ ומעל לכול: ‘היא קוראת במקום ל…'”

כמה שהדברים הללו מוכרים! התחושה הנרדפת שרבים רואים בקריאה בזבוז זמן פסיבי (לספר איך אילצו אותי בילדותי להניח לספר ולצאת החוצה? “תלכי לרוץ קצת, ורק אז…” איך גנבתי שעות קריאה בחושך, מתחת לשמיכה…?)

חייכתי חיוך גדול למקרא סופו של הפרק. קריסטוף מספרת בו שגם כיום הקריאה נתפסת כבזבוז זמן: “גם היום, בשעות הבוקר, כשהבית מתרוקן וכל שכניי יוצאים לעבודה, המצפון קצת מציק לי כשאני מתיישבת ליד השולחן במטבח כדי לקרוא עיתונים שעות, במקום ל… לנקות, או להדיח את הכלים מארוחת אמש, לצאת לקניות, לכבס ולגהץ, לבשל ריבה, לאפות עוגות… ומעל לכול” – כאן כמעט פרצתי בצחוק – “מעל לכול! במקום לכתוב.”

כמה מוכרת התחושה שמילא, לא לבשל, מילא, לא לנקות, אבל לקרוא “במקום לכתוב”! זה ודאי חטא של ממש…

בפרקים האחרים מתארת קריסטוף בקצרה ובדייקנות את הדרך שעשתה כדי להיות סופרת. איך נהגה “להמציא סיפורים” כדי להקניט את אחיה הגדול. איך נאלצה לעזוב את הביתה ונשלחה לפנימייה (אחרי שאביה נידון למאסר ממושך, כנראה עקב פעילות אנטי קומוניסטית, על כך קראתי לא בספר אלא בוויקיפדיה), איך התחילה לכתוב עוד באותם ימים קשים מנשוא בפנימייה, כדי להרוויח קצת כסף ולקנות לעצמה מטפחת או עיפרון, היא הייתה ענייה יותר מכל חברותיה. איך היגרה לשוויץ. הפרק שבו היא מספרת על הבריחה שלה מהונגריה מסעיר ומזעזע.

הוא נפתח בתיאור של ידיעה שקראה: “אני למדה מהעיתונים ומהטלוויזיה שילד טורקי בן עשר מת מקור ומתשישות בשעה שהוא והוריו גנבו את הגבול לשוויץ”… והיא מוסיפה: “התגובה הראשונית שלי היא זו של כל שווייצרי: ‘איך אנשים מעזים להסתכן ככה עם ילדים? זה חוסר אחריות בלתי נסלח”. אבל אז נזכרת בזעזוע שהיא עצמה עשתה “בדיוק את אותו דבר, אותו דבר בדיוק”, ומתארת איך כשהייתה בת עשרים ואחת ובתה הייתה בת ארבעה חודשים בלבד, גנבה את הגבול שבין הונגריה לאוסטריה. היא מספרת על הקושי, על הסכנה, על האימה. ואחר כך – על טוב לבם של זרים. על נסיעה בחשמלית כאשר נשים אוסטריות “לבושות היטב מושיבות את התינוקת שלי על ברכיהן; הן מחליקות לכיסי כסף”. על הנסיעה ברכבת, ללוזאן שבשוויץ, “שם מקדמת את פנינו תרועה, ונשים מקסימות מושיטות לנו מבעד לחלון ספלי תה חם, שוקולד ותפוזים”. מתארת כיצד קלטו את הפליטים, לימדו אותם צרפתית, “פיזרו” אותם ברחבי שוויץ, איך היא עם בתה ובעלה הגיעו לכפר קטן של מסרו לידיהם “דירת שני חדרים שתושבי הכפר ריהטו”. כל כך מרגש לקרוא על נדיבות ורצון טוב כאלה!

הפרק המעניין במיוחד הוא זה שבו מספרת קריסטוף כיצד כתבה את ספרה הראשון, הנודע כל כך, איך שתי הוצאות לאור דחו אותו (שוב אותו סיפור! והרי כולנו כבר יודעים שאת הארי פוטר דחו כך וכך מוציאים לאור, כמו גם את חלף עם הרוח ואנחנו כמעט שמחים לאידם של אותם מוציאים לאור חסרי מזל שהחמיצו את הזדמנות חייהם. אגב, זה לא אומר שכל מי שכתב היד שלו נדחה הוא בהכרח ג’ ק רולינג או אוגוטה קריסוף, בפוטנציה…).

מדובר אם כן בספר מרתק, נוגע ללב, וראוי מאוד.

L’analphabète ,Agota Kristof

תרגם מצרפתית: ארז וולקוב

הכלבה־הקטנה: כבר הייתי בכפר, אדוני, בשנה שעברה, ולא היו שם אבנים.

טובי־כלב: אז זה לא היה בכפר. את לא יודעת מה זה.

הכלבה־הקטנה, (נעלבת): אני כן יודעת, אדוני! היה שם חול עדין ומדשאות רכות שמברישים כל בוקר. כּוּרסַפָּה על הדשא, כריות כותנה רעננות, חלב מוקצף, נמנום בצֵל ותפוחים קטנים וּורדרדים לשחק בהם.

טובי־כלב, (נד בראשו): לא. זה שביל של חול לבן לוהט, המכה בסנוורים וצורב את כפות הרגליים. זה העשב היבש והרותח, שמדיף ריח כל כך טוב כשאני תוחב בו את חוטמי. לילה סוער — ואני היחיד ששומר עליהם, היא והוא. רובץ לי בסל שלי, הוֹלֶם ליבי מדיר שינה מעיניי. הכלב שם נובח ומודיע לי שהאיש הרע עובר בשביל. הוא הולך לכיוון שלי? האם יהיה עליי להתנפל עליו בעיניים רושפות ובלשון צחיחה ולשסף את דמותו המוצללת?…

הכלבה־הקטנה, (רועדת ומתלהבת): תמשיך, תמשיך! הו, איזה פחד!…

טובי־כלב, (בצניעות): אל תדאגי, זה לא קרה אף פעם.

הקומיקסאי הוותיק, קינו, אביה של מפאלדה – הילדה המצוירת שהפכה לגיבורת תרבות הלך לעולמו. כתבתו של יואב זהבי, מתוך העולם היום 01.10.2020

קישור לטור על ארבעה מספריו שראו אור בעברית

“מכתב של אלמונית” הוא אחת היצירות הידועות ביותר של שטפן צוויג, שפרסם אותה לראשונה בגרמנית ב-1922. היא פורשת את סיפורה הרומנטי של אישה מאוהבת שעוצמת הרגש שהיא חשה הכתיבה את כל מהלכי חייה. נחשולי הרגש מתנפצים על האדם שבו היא מאוהבת עד כלות, והוא אפילו לא יודע על כך, אם כי היו ביניהם כמה מפגשים שהשאירו אותו שווה נפש, ומבחינתה היו פסגת חייה.

הניגוד בין העוצמות לבין האדישות, בין הטוטליות לבין האגביות, בין המרכזיות שיש לדמות אחת לבין השוליות של הדמות האחרת, מרתק. הוא – הכול בשבילה. היא –לא כלום בשבילו.

כבר בפסקה הראשונה אנחנו נוכחים עד כמה הגבר הנאהב אדיש, ולא רק בהקשר של האישה ואהבתה הלוהטת אליו: הסיפור, כך פותח צוויג את הנובלה, מתחיל עם שובו “מטיול מרענן בן שלושה ימים אל ההרים”. הוא קונה עיתון בתחנת הרכבת, ושם, כשהוא שם לב לתאריך, הוא נזכר פתאום “שהיום חל יום הולדתו”. האם נראה אותו מתרגש? מהרהר הרהור על בדידות, שהרי נראה כי אין לו שום קרובי משפחה או חברים אוהבים שישמחו אתו? החברה היחידה שיש לו היא זאת של המשרת. האם יתעורר בו געגוע לזמנים אחרים, לבני משפחה שאינם עוד, אל מישהו אחר שיביע אהבה והשתתפות? לגמרי לא. “הקביעה הזאת [שיום הולדתו חל היום] לא נעמה לו וגם לא הכאיבה לו.” אדיש כלפי עצמו, כלפי חייו, כמו גם כלפי הזולת. 

האם מכתבה של האלמונית יטלטל אותו? האם משהו מהעוצמות הרגשיות שלה יגיע אליו? יסעיר את נפשו? יעורר בו מחשבות, זיכרונות, צער, תחושה של החמצה?

לא ולא. אמנם המכתב מעורר בו איזו פליאה, צל של זיכרון. אמנם הוא מתאמץ לשחזר את דמותה של כותבת המכתב, אמנם “ידיו רועדות”, אבל אי אפשר להשוות בין עוצמות הרגש שלה לבין שוויון הנפש שלו.

מעניין במיוחד לשים לב לפרט חשוב עליו: הוא סופר. כלומר – אדם שאמור להיות מחובר אל עולם הרגש, של עצמו ושל זולתו. אבל לא, “הוא לא הצליח להיזכר”, ו”נדמה היה לו שחלם על כל הדמויות האלה”, כלומר – אלה שעולות מתיאור המפגשים המעטים שהיו בינו ובין כותבת המכתב שהייתה מאוהבת בו במשך שנים רבות, מאז שהייתה ילדה. והרי היה יכול להבחין בה, אילו רק הקדיש תשומת לב מעמיקה יותר – בעצם, תשומת לב כלשהי! – לסובבים אותו.

על שטפן צווייג עצמו אי אפשר לחשוב שהיה אדיש כמו הסופר, גיבור הנובלה שלו. כזכור, צוויג התאבד בפברואר 1942, ביחד עם אשתו, במקום גלותם בברזיל, אחרי שנסו מארצם, כבר בשנות השלושים, בשל רדיפות הנאצים. “אני מברך את כל ידידי” כתב צוויג במכתב ההתאבדות שלו, “הלוואי שיזכו לראות את עלות השחר לאחר הלילה הארוך. אני, שחסר סבלנות הנני ביותר, מקדים ללכת לפניהם”.

עם מותו אבד לעולם סופר מיוחד במינו, שהותיר אחריו יצירות רבות ומופלאות, ביניהן – קוצר רוחו של הלב, 24 שעות בחייה של אישה, מרד המציאות, מנדל של הספרים. כל יצירה נוספת שלו שמתורגמת לעברית שוב, או לראשונה, משמחת מאוד. הנובלה “מכתב של אלמונית”, שהוצאת תשע נשמות הוציאה לאור לאחרונה, כבר ראתה אור בעברית ב-1984, בתרגומו של צבי ארד, כחלק מהספר לילה מופלא.

תרגם מגרמנית: הראל קין

Brief einer Ubekannten Zweig Stefan

מפאלדה: “אימא.”
אימא: “מה?”
מפאלדה: “אלוהים באמת נמצא בכל מקום?”
אימא: “כן.”
מפאלדה: “מסכן!”

חילופי הדברים המבדחים הללו מצוטטים מתוך סטריפ המופיע באחד מספרי  הקומיקס-למבוגרים בסדרת מפאלדה, שראו אור לאחרונה בהוצאת תשע נשמות. 

מדובר בספרונים שהם חגיגה מתמשכת של הומור, אירוניה עוקצנית ושנינות. לאמיתו של דבר, אפשר להוסיף עוד אי אלה שמות תואר מלבבים כדי לתאר את הקומיקס הללו, שאותם הביא לעולם, כמסופר בעמוד האחרון של הספרונים הללו, יוצר בשם חואקין סלבדור לבאדו טחון, שנודע ברבים בכינויו “קינו”. הוא נולד בארגנטינה ב-1932, “בן להורים ממוצא אנדלוסי”, שנחשף בילדותו, שוב – על פי מה שכתוב באחרית הדבר – “לאירועים פוליטיים באירופה”: מלחמת האזרחים בספרד, מלחמת העולם השנייה והמלחמה הקרה. לפיכך הוא “פיתח מודעות פוליטית מוקדמת ורחבה” וגם ביקורתיות, שאיפיינה אותו כבר בהיותו בן ארבע, אז החל לצייר.

ב-1954, אחרי שלמד בבית ספר לאמנויות, החל לפרסם את הקריקטורות שלו, וכמה שנים אחרי כן – את ספרו הראשון, שהיה “אוסף של איורי קומיקס”. 

במרכזה של סדרת מפאלדה ניצבת ילדה בעלת מודעות פוליטית כמו זאת שהייתה ליוצרה. מפאלדה מבקשת להבין את העולם הסובב אותה, מגיבה אל המבוגרים ואל מה שהיא רואה סביבה או שומעת בחדשות. היא עתירת מחשבות ודעות, שקינו, מי שיצר אותה, מיטיב להביע בשמה.

בכל עמוד ובכל סטריפ, שמכיל תמיד שני זוגות של שלושה עד חמישה איורים רצופים, טמונות הפתעות, פאנצ’ים משעשעים, נוגעים ללב ומעוררים מחשבות. בכולן צפונה ביקורת חברתית נוקבת שעטופה בהומור. קודם כל פורצים בצחוק. אחרי כן מתחילים להרהר. 

הנה לדוגמה ציטוט של עוד אחד מהסטריפים, מתוך הספרון הפוליטיקה על פי מפאלדה (את השמות של הדמויות השונות אנו לומדים בעמודים הראשונים, שבהם הן מוצגות. כך למשל ידוע לנו כי סוסניטה היא “ילדה קלת דעת, בעלת שיער בלונדיני מתולתל, מאופיינת בתכונות נשיות סטריאוטיפיות. חייה סובבים סביב רכילות, חלומות על נישואים וילדים, ושנאת נשים…” וכן הלאה – כל התכונות המאפיינות אותה, כמו את שאר הדמויות המאיישות את הסטריפים):

מפאלדה: “שובר לי את הלב לראות אנשים עניים.”
סוסניטה: “גם לי.”
מפאלדה: “צריך לספק לעניים קורת גג, עבודה, הגנה ורווחה!”
סוסניטה: “לא הגזמת? מספיק להסתיר אותם.”

כמובן שהציטוטים הללו, במנותק מהציורים שנלווים אליהם, מחסירים חלק חשוב מהחוויה שהספר מעניק, שכן יש לראות את המכלול, את המלל לצד האיורים.  

בכל זאת אצטט רק עוד שני סטריפים. אחד מתוך הפוליטיקה על פי מפאלדה. הכרך כולו עוסקת בדאגתה של מפאלדה לעולם, שמתבטאת בדאגתה לכדור הארץ. כלומר – לגלובוס שבידיה. כך כשהיא מתבקשת לנקות אותו מאבק היא תוהה אם “לנקות את כל הארצות או רק את אלה עם הממשלות הגרועות”… 

באחד הסטריפים בספרון הזה היא שקועה בשיחה חד צדדית עם סרטן שמתקדם לאחור, כדרכם של סרטנים, ומסבירה לו: 

מפאלדה: “לא שמעת אותי?”
מפאלדה: “העתיד תמיד מלפנים!” 
הסרטן ממשיך בהתקדמותו לאחור. 
מפאלדה: “ריאקציונר!!!”

ואחד מתוך המשפחה על פי מפלאדה:

הורים: “אבל מפאלדה, את חייבת לאכול את המרק כדי שתהיי גדולה!”
מפאלדה: “גדולה כמו מי?”
אבא: “כמו אימא…כמוני…”
מפלאדה: “גם לאכול וגם… זה!”

הסדרה המלבבת הזאת תורגמה לשפות רבות, ביניהן לסינית. כמה משמח שעכשיו היא הגיעה גם לישראל, לקהל קוראי העברית! 

Quino, La crisis según Mafalda
לעברית: יוסי טל

Quino, La política según Mafalda
לעברית: אדם בלומנטל

Quino, Los padres según Mafalda
לעברית: יוסי טל

“…תראי, כבר הגענו; הזמן עף. בקיצור, מה שרציתי לומר לך זה שהעולם זה כמו הצגה, אבל מה שרע זה שאף אחד לא יכול לראות איך היא נגמרת כי כולנו מתים לפני שהיא נגמרת, ואלה שנשארים אחר כך מתנהגים כאילו לא קרה לפניהם שום דבר”.

את הדברים הללו אומרת משרתת קשת יום, אנלפבתית, לנוסעת אקראית שיושבת לצדה ברכבת, בדרכן לברצלונה. הם מופיעים בסיפור “ברכבת”, בקובץ הסיפורים היפהפיים סצנות מברצלונה של הסופרת מרסה רודורדה, שנולדה בברצלונה בתחילת המאה ה-20.

בכל הסיפורים לוכדת רוּדוּרֵדָה רגע אחד רב משמעות בחיי הגיבורים, כזה שמאציל עלינו תועפות של קסם, עצב וחוכמה. הסיפורים אנושיים מאוד, כי כל אחד מהם משרטט בכמה קווים דמות שלמה ומלאה הנבראת בתוכם: ילד קטן שזה עתה עבר עם אמו לדירה שממומקמת בתוך השוק, גבר שמתאהב באישה שנשקפת אליו מהחלון, כמה צעירות מאוהבות, כל אחת בדרכה ועם החיים, כך מצטייר מהסיפור, שיהיו לה, ועוד כהנה וכהנה.

במילים מעטות, כמה עמודים לכל סיפור, הם מעוררים שאלות פילוסופיות עמוקות: האם קנאה אובססיבית היא זיוף של אהבה? האם אפשר לאהוב עד כלות אדם שבכלל לא מכירים אותו? איך בכלל אפשר להביע רגשות במילים? מהו אושר? האם הוא אפשרי?

הסיפורים שונים מאוד זה מזה: יש בהם ילדים, גברים, נשים צעירות ומבוגרות, הם מוגשים בצורת מונולוגים בגוף ראשון או בגוף שלישי, מעמדת מספר כל יודע. הם מגוונים, מרתקים, מפתיעים, ועולים על גדותיהם ביופי:

“שעות אחר הצהריים נעימות, פחות כחולות, והירוק של העצים הופיע בגוונים מרובים יותר, כאילו ביקשו העצים להתייפות לקראת שינה טובה.”

“– סבא, מה הולכת להיות ההפתעה?
הם היו בלתי נפרדים. מעולם לא יצאה משפתיו תוכחה כלשהי כלפי הילדה הזאת, שהייתה די מכוערת, וחלושה ופרועה כמו רוח של חודש מרס. היא סירקה אותו מדי ערב. לפני שהלכה לישון היתה מתיישבת על שולחן חדר האוכל עם מסרק וכמה סרטים. אם דעתו היתה מוסחת היתה צועקת לו ‘סבא! בוא, אני אסרק אותך.’ הוא היה מתיישב על כיסא ומנמיך מעט את ראשו. היו לו שערות ארוכות, לבנות, דקות. היא היתה מפרידה את שער ראשו לשני חלקים במסרק, קולעת צמות קטנות וקושרת אותן בקצה בקשר פרפר. סבא, למחרת עם שחר, היה יוצא לטאטא את המדרכה בתסרוקת הזאת. הוא היה מטיל עליה את האשמה באוזני כל השכנים והשכנות שעברו במקום: ‘שטויות של הנכדה שלי…'”

“באור החשמל והירח נצנץ הצמיד. הוא היה שלה מאז אותו הערב, וזהר על העור כאילו היה חלק ממנו. היא נקשה בו שוב. […] הלילה היה בעיצומו, והאוויר היה מתוק, והצמיד נצנץ… לאט-לאט נפרדה מהכרתה ונרדמה”.

הם מביעים בעוצמה רבה כאבים ושמחות, אכזבות ופליאות. אחד מהם “שטר של אלף” הוא סיפור עם פואנטה מפתיעה. אחר, “החולצה האדומה”, מצייר בארבעה עשר עמודים קצרצרים עלילה שלמה, עם התפתחות ומהפך. אחרים כמו קוטעים לתוכם רק רגע  בחיי הדמות, אבל הרגע האחד הזה מכיל בתוכו עולם ומלואו, סבך של מעמקים ומשמעויות.

התרגום  של יוסי טל נפלא. אמנם אין לי היכולת לקרוא את מקור הקטאלוני, אבל די לי בכך שהעברית נושמת, תוססת וחיה.

לא נותר אלא להודות  להוצאת תשע נשמות, שהעשירה שוב את חיי!