ארכיון תגיות: תשע נשמות

אגוטה קריסטוף, "האנלפביתית": מה עושה סופרת שלקתה במחלת הקריאה

אגוטה כריסטוף חוללה סערה רבתי בעולם הספרות העולמי כשספרה המחברת הגדולה ראה אור.  ב-1988, שנתיים אחרי שהתפרסם בצרפתית, תורגם הספר גם לעברית. בעיתון "חדשות" נכתב על ספר חדש שבו "נצברת האימה" כששני ילדים תאומים "לומדים אצל סבתם האכזרית לשרוד, להישאר בחיים, להתאכזר". הסיפור מתרחש בארץ אירופית לא מוגדרת, במאה ה-20, בזמן מלחמה. אמם של התאומים משאירים אותה אצל סבתם, איכרה נבערת, מלוכלכת ואלימה, והשניים עוזרים זה לזה להסתגל ולהתגבר.

הספר עורר סקרנות רבה והצליח מאוד גם בישראל.

ועכשיו רואה אור ספר אחר של אוגוסה קריסטוף. היא פרסמה אותו ב-2004, שבע שנים לפני מותה, בגיל 72.

מדובר בספרון צנום, לא פרוזה, אלא מעין אוטוביוגרפיה ספרותית שנמסרת כמו בהבזקים קצרים ומרתקים, בסדר כרונולוגי, החל בילדותה של קריסטוף, וכלה בממואר האחרון שיש לו שם שהעניק לספר את כותרתו: "האנלפביתית".

בפרק הראשון מתארת הסופרת איך למדה לקרוא בגיל ארבע, ומה היו התגובות שקיבלה מהוריה: אמה נהגה לשלוח אותה אל אביה, שהיה מורה בבית הספר, כדי שיעניש אותה. וכך נראה העונש: "הוא נותן לי ספר שיש בו ציורים: 'לכי שבי'. אני הולכת לאחורי הכיתה, ששם יש תמיד מקומות פנויים מאחורי הגדולים".

וכך, היא מספרת, "לגמרי במקרה", נהפכה לקוראת בולמוסית, ועד ליום כתיבת הפרק, היא מעידה, "אני לוקה במחלת הקריאה חשוכת המרפא".

איך הגיבו בני משפחתה? סבה התגאה בה. אבל בדרך כלל "מחלת הקריאה תביא לי בעיקר נזיפות ובוז: 'היא לא עושה כלום. רק קוראת כל הזמן.' 'היא לא יודעת לעשות שום דבר אחר.' 'זה העיסוק הכי פחות פעיל שיש'. 'זאת עצלנות.' ומעל לכול: 'היא קוראת במקום ל…'"

כמה שהדברים הללו מוכרים! התחושה הנרדפת שרבים רואים בקריאה בזבוז זמן פסיבי (לספר איך אילצו אותי בילדותי להניח לספר ולצאת החוצה? "תלכי לרוץ קצת, ורק אז…" איך גנבתי שעות קריאה בחושך, מתחת לשמיכה…?)

חייכתי חיוך גדול למקרא סופו של הפרק. קריסטוף מספרת בו שגם כיום הקריאה נתפסת כבזבוז זמן: "גם היום, בשעות הבוקר, כשהבית מתרוקן וכל שכניי יוצאים לעבודה, המצפון קצת מציק לי כשאני מתיישבת ליד השולחן במטבח כדי לקרוא עיתונים שעות, במקום ל… לנקות, או להדיח את הכלים מארוחת אמש, לצאת לקניות, לכבס ולגהץ, לבשל ריבה, לאפות עוגות… ומעל לכול" – כאן כמעט פרצתי בצחוק – "מעל לכול! במקום לכתוב."

כמה מוכרת התחושה שמילא, לא לבשל, מילא, לא לנקות, אבל לקרוא "במקום לכתוב"! זה ודאי חטא של ממש…

בפרקים האחרים מתארת קריסטוף בקצרה ובדייקנות את הדרך שעשתה כדי להיות סופרת. איך נהגה "להמציא סיפורים" כדי להקניט את אחיה הגדול. איך נאלצה לעזוב את הביתה ונשלחה לפנימייה (אחרי שאביה נידון למאסר ממושך, כנראה עקב פעילות אנטי קומוניסטית, על כך קראתי לא בספר אלא בוויקיפדיה), איך התחילה לכתוב עוד באותם ימים קשים מנשוא בפנימייה, כדי להרוויח קצת כסף ולקנות לעצמה מטפחת או עיפרון, היא הייתה ענייה יותר מכל חברותיה. איך היגרה לשוויץ. הפרק שבו היא מספרת על הבריחה שלה מהונגריה מסעיר ומזעזע.

הוא נפתח בתיאור של ידיעה שקראה: "אני למדה מהעיתונים ומהטלוויזיה שילד טורקי בן עשר מת מקור ומתשישות בשעה שהוא והוריו גנבו את הגבול לשוויץ"… והיא מוסיפה: "התגובה הראשונית שלי היא זו של כל שווייצרי: 'איך אנשים מעזים להסתכן ככה עם ילדים? זה חוסר אחריות בלתי נסלח". אבל אז נזכרת בזעזוע שהיא עצמה עשתה "בדיוק את אותו דבר, אותו דבר בדיוק", ומתארת איך כשהייתה בת עשרים ואחת ובתה הייתה בת ארבעה חודשים בלבד, גנבה את הגבול שבין הונגריה לאוסטריה. היא מספרת על הקושי, על הסכנה, על האימה. ואחר כך – על טוב לבם של זרים. על נסיעה בחשמלית כאשר נשים אוסטריות "לבושות היטב מושיבות את התינוקת שלי על ברכיהן; הן מחליקות לכיסי כסף". על הנסיעה ברכבת, ללוזאן שבשוויץ, "שם מקדמת את פנינו תרועה, ונשים מקסימות מושיטות לנו מבעד לחלון ספלי תה חם, שוקולד ותפוזים". מתארת כיצד קלטו את הפליטים, לימדו אותם צרפתית, "פיזרו" אותם ברחבי שוויץ, איך היא עם בתה ובעלה הגיעו לכפר קטן של מסרו לידיהם "דירת שני חדרים שתושבי הכפר ריהטו". כל כך מרגש לקרוא על נדיבות ורצון טוב כאלה!

הפרק המעניין במיוחד הוא זה שבו מספרת קריסטוף כיצד כתבה את ספרה הראשון, הנודע כל כך, איך שתי הוצאות לאור דחו אותו (שוב אותו סיפור! והרי כולנו כבר יודעים שאת הארי פוטר דחו כך וכך מוציאים לאור, כמו גם את חלף עם הרוח ואנחנו כמעט שמחים לאידם של אותם מוציאים לאור חסרי מזל שהחמיצו את הזדמנות חייהם. אגב, זה לא אומר שכל מי שכתב היד שלו נדחה הוא בהכרח ג' ק רולינג או אוגוטה קריסוף, בפוטנציה…).

מדובר אם כן בספר מרתק, נוגע ללב, וראוי מאוד.

L’analphabète ,Agota Kristof

תרגם מצרפתית: ארז וולקוב

איך היה בכפר

הכלבה־הקטנה: כבר הייתי בכפר, אדוני, בשנה שעברה, ולא היו שם אבנים.

טובי־כלב: אז זה לא היה בכפר. את לא יודעת מה זה.

הכלבה־הקטנה, (נעלבת): אני כן יודעת, אדוני! היה שם חול עדין ומדשאות רכות שמברישים כל בוקר. כּוּרסַפָּה על הדשא, כריות כותנה רעננות, חלב מוקצף, נמנום בצֵל ותפוחים קטנים וּורדרדים לשחק בהם.

טובי־כלב, (נד בראשו): לא. זה שביל של חול לבן לוהט, המכה בסנוורים וצורב את כפות הרגליים. זה העשב היבש והרותח, שמדיף ריח כל כך טוב כשאני תוחב בו את חוטמי. לילה סוער — ואני היחיד ששומר עליהם, היא והוא. רובץ לי בסל שלי, הוֹלֶם ליבי מדיר שינה מעיניי. הכלב שם נובח ומודיע לי שהאיש הרע עובר בשביל. הוא הולך לכיוון שלי? האם יהיה עליי להתנפל עליו בעיניים רושפות ובלשון צחיחה ולשסף את דמותו המוצללת?…

הכלבה־הקטנה, (רועדת ומתלהבת): תמשיך, תמשיך! הו, איזה פחד!…

טובי־כלב, (בצניעות): אל תדאגי, זה לא קרה אף פעם.

לאן הולכת האנושות?

הקומיקסאי הוותיק, קינו, אביה של מפאלדה – הילדה המצוירת שהפכה לגיבורת תרבות הלך לעולמו. כתבתו של יואב זהבי, מתוך העולם היום 01.10.2020

קישור לטור על ארבעה מספריו שראו אור בעברית

שטפן צוויג, "מכתב של אלמונית": האם העוצמה הרגשית תגבר על האדישות

"מכתב של אלמונית" הוא אחת היצירות הידועות ביותר של שטפן צוויג, שפרסם אותה לראשונה בגרמנית ב-1922. היא פורשת את סיפורה הרומנטי של אישה מאוהבת שעוצמת הרגש שהיא חשה הכתיבה את כל מהלכי חייה. נחשולי הרגש מתנפצים על האדם שבו היא מאוהבת עד כלות, והוא אפילו לא יודע על כך, אם כי היו ביניהם כמה מפגשים שהשאירו אותו שווה נפש, ומבחינתה היו פסגת חייה.

הניגוד בין העוצמות לבין האדישות, בין הטוטליות לבין האגביות, בין המרכזיות שיש לדמות אחת לבין השוליות של הדמות האחרת, מרתק. הוא – הכול בשבילה. היא –לא כלום בשבילו.

כבר בפסקה הראשונה אנחנו נוכחים עד כמה הגבר הנאהב אדיש, ולא רק בהקשר של האישה ואהבתה הלוהטת אליו: הסיפור, כך פותח צוויג את הנובלה, מתחיל עם שובו "מטיול מרענן בן שלושה ימים אל ההרים". הוא קונה עיתון בתחנת הרכבת, ושם, כשהוא שם לב לתאריך, הוא נזכר פתאום "שהיום חל יום הולדתו". האם נראה אותו מתרגש? מהרהר הרהור על בדידות, שהרי נראה כי אין לו שום קרובי משפחה או חברים אוהבים שישמחו אתו? החברה היחידה שיש לו היא זאת של המשרת. האם יתעורר בו געגוע לזמנים אחרים, לבני משפחה שאינם עוד, אל מישהו אחר שיביע אהבה והשתתפות? לגמרי לא. "הקביעה הזאת [שיום הולדתו חל היום] לא נעמה לו וגם לא הכאיבה לו." אדיש כלפי עצמו, כלפי חייו, כמו גם כלפי הזולת. 

האם מכתבה של האלמונית יטלטל אותו? האם משהו מהעוצמות הרגשיות שלה יגיע אליו? יסעיר את נפשו? יעורר בו מחשבות, זיכרונות, צער, תחושה של החמצה?

לא ולא. אמנם המכתב מעורר בו איזו פליאה, צל של זיכרון. אמנם הוא מתאמץ לשחזר את דמותה של כותבת המכתב, אמנם "ידיו רועדות", אבל אי אפשר להשוות בין עוצמות הרגש שלה לבין שוויון הנפש שלו.

מעניין במיוחד לשים לב לפרט חשוב עליו: הוא סופר. כלומר – אדם שאמור להיות מחובר אל עולם הרגש, של עצמו ושל זולתו. אבל לא, "הוא לא הצליח להיזכר", ו"נדמה היה לו שחלם על כל הדמויות האלה", כלומר – אלה שעולות מתיאור המפגשים המעטים שהיו בינו ובין כותבת המכתב שהייתה מאוהבת בו במשך שנים רבות, מאז שהייתה ילדה. והרי היה יכול להבחין בה, אילו רק הקדיש תשומת לב מעמיקה יותר – בעצם, תשומת לב כלשהי! – לסובבים אותו.

על שטפן צווייג עצמו אי אפשר לחשוב שהיה אדיש כמו הסופר, גיבור הנובלה שלו. כזכור, צוויג התאבד בפברואר 1942, ביחד עם אשתו, במקום גלותם בברזיל, אחרי שנסו מארצם, כבר בשנות השלושים, בשל רדיפות הנאצים. "אני מברך את כל ידידי" כתב צוויג במכתב ההתאבדות שלו, "הלוואי שיזכו לראות את עלות השחר לאחר הלילה הארוך. אני, שחסר סבלנות הנני ביותר, מקדים ללכת לפניהם".

עם מותו אבד לעולם סופר מיוחד במינו, שהותיר אחריו יצירות רבות ומופלאות, ביניהן – קוצר רוחו של הלב, 24 שעות בחייה של אישה, מרד המציאות, מנדל של הספרים. כל יצירה נוספת שלו שמתורגמת לעברית שוב, או לראשונה, משמחת מאוד. הנובלה "מכתב של אלמונית", שהוצאת תשע נשמות הוציאה לאור לאחרונה, כבר ראתה אור בעברית ב-1984, בתרגומו של צבי ארד, כחלק מהספר לילה מופלא.

תרגם מגרמנית: הראל קין

Brief einer Ubekannten Zweig Stefan

קִינוֹ, המשבר הכלכלי, הפוליטיקה, המשפחה – על פי מפאלדה: איזו סדרה מקסימה!

מפאלדה: "אימא."
אימא: "מה?"
מפאלדה: "אלוהים באמת נמצא בכל מקום?"
אימא: "כן."
מפאלדה: "מסכן!"

חילופי הדברים המבדחים הללו מצוטטים מתוך סטריפ המופיע באחד מספרי  הקומיקס-למבוגרים בסדרת מפאלדה, שראו אור לאחרונה בהוצאת תשע נשמות. 

מדובר בספרונים שהם חגיגה מתמשכת של הומור, אירוניה עוקצנית ושנינות. לאמיתו של דבר, אפשר להוסיף עוד אי אלה שמות תואר מלבבים כדי לתאר את הקומיקס הללו, שאותם הביא לעולם, כמסופר בעמוד האחרון של הספרונים הללו, יוצר בשם חואקין סלבדור לבאדו טחון, שנודע ברבים בכינויו "קינו". הוא נולד בארגנטינה ב-1932, "בן להורים ממוצא אנדלוסי", שנחשף בילדותו, שוב – על פי מה שכתוב באחרית הדבר – "לאירועים פוליטיים באירופה": מלחמת האזרחים בספרד, מלחמת העולם השנייה והמלחמה הקרה. לפיכך הוא "פיתח מודעות פוליטית מוקדמת ורחבה" וגם ביקורתיות, שאיפיינה אותו כבר בהיותו בן ארבע, אז החל לצייר.

ב-1954, אחרי שלמד בבית ספר לאמנויות, החל לפרסם את הקריקטורות שלו, וכמה שנים אחרי כן – את ספרו הראשון, שהיה "אוסף של איורי קומיקס". 

במרכזה של סדרת מפאלדה ניצבת ילדה בעלת מודעות פוליטית כמו זאת שהייתה ליוצרה. מפאלדה מבקשת להבין את העולם הסובב אותה, מגיבה אל המבוגרים ואל מה שהיא רואה סביבה או שומעת בחדשות. היא עתירת מחשבות ודעות, שקינו, מי שיצר אותה, מיטיב להביע בשמה.

בכל עמוד ובכל סטריפ, שמכיל תמיד שני זוגות של שלושה עד חמישה איורים רצופים, טמונות הפתעות, פאנצ'ים משעשעים, נוגעים ללב ומעוררים מחשבות. בכולן צפונה ביקורת חברתית נוקבת שעטופה בהומור. קודם כל פורצים בצחוק. אחרי כן מתחילים להרהר. 

הנה לדוגמה ציטוט של עוד אחד מהסטריפים, מתוך הספרון הפוליטיקה על פי מפאלדה (את השמות של הדמויות השונות אנו לומדים בעמודים הראשונים, שבהם הן מוצגות. כך למשל ידוע לנו כי סוסניטה היא "ילדה קלת דעת, בעלת שיער בלונדיני מתולתל, מאופיינת בתכונות נשיות סטריאוטיפיות. חייה סובבים סביב רכילות, חלומות על נישואים וילדים, ושנאת נשים…" וכן הלאה – כל התכונות המאפיינות אותה, כמו את שאר הדמויות המאיישות את הסטריפים):

מפאלדה: "שובר לי את הלב לראות אנשים עניים."
סוסניטה: "גם לי."
מפאלדה: "צריך לספק לעניים קורת גג, עבודה, הגנה ורווחה!"
סוסניטה: "לא הגזמת? מספיק להסתיר אותם."

כמובן שהציטוטים הללו, במנותק מהציורים שנלווים אליהם, מחסירים חלק חשוב מהחוויה שהספר מעניק, שכן יש לראות את המכלול, את המלל לצד האיורים.  

בכל זאת אצטט רק עוד שני סטריפים. אחד מתוך הפוליטיקה על פי מפאלדה. הכרך כולו עוסקת בדאגתה של מפאלדה לעולם, שמתבטאת בדאגתה לכדור הארץ. כלומר – לגלובוס שבידיה. כך כשהיא מתבקשת לנקות אותו מאבק היא תוהה אם "לנקות את כל הארצות או רק את אלה עם הממשלות הגרועות"… 

באחד הסטריפים בספרון הזה היא שקועה בשיחה חד צדדית עם סרטן שמתקדם לאחור, כדרכם של סרטנים, ומסבירה לו: 

מפאלדה: "לא שמעת אותי?"
מפאלדה: "העתיד תמיד מלפנים!" 
הסרטן ממשיך בהתקדמותו לאחור. 
מפאלדה: "ריאקציונר!!!"

ואחד מתוך המשפחה על פי מפלאדה:

הורים: "אבל מפאלדה, את חייבת לאכול את המרק כדי שתהיי גדולה!"
מפאלדה: "גדולה כמו מי?"
אבא: "כמו אימא…כמוני…"
מפלאדה: "גם לאכול וגם… זה!"

הסדרה המלבבת הזאת תורגמה לשפות רבות, ביניהן לסינית. כמה משמח שעכשיו היא הגיעה גם לישראל, לקהל קוראי העברית! 

Quino, La crisis según Mafalda
לעברית: יוסי טל

Quino, La política según Mafalda
לעברית: אדם בלומנטל

Quino, Los padres según Mafalda
לעברית: יוסי טל

מרסה רודורדה, "סצנות מברצלונה": כמה יופי!

"…תראי, כבר הגענו; הזמן עף. בקיצור, מה שרציתי לומר לך זה שהעולם זה כמו הצגה, אבל מה שרע זה שאף אחד לא יכול לראות איך היא נגמרת כי כולנו מתים לפני שהיא נגמרת, ואלה שנשארים אחר כך מתנהגים כאילו לא קרה לפניהם שום דבר".

את הדברים הללו אומרת משרתת קשת יום, אנלפבתית, לנוסעת אקראית שיושבת לצדה ברכבת, בדרכן לברצלונה. הם מופיעים בסיפור "ברכבת", בקובץ הסיפורים היפהפיים סצנות מברצלונה של הסופרת מרסה רודורדה, שנולדה בברצלונה בתחילת המאה ה-20.

בכל הסיפורים לוכדת רוּדוּרֵדָה רגע אחד רב משמעות בחיי הגיבורים, כזה שמאציל עלינו תועפות של קסם, עצב וחוכמה. הסיפורים אנושיים מאוד, כי כל אחד מהם משרטט בכמה קווים דמות שלמה ומלאה הנבראת בתוכם: ילד קטן שזה עתה עבר עם אמו לדירה שממומקמת בתוך השוק, גבר שמתאהב באישה שנשקפת אליו מהחלון, כמה צעירות מאוהבות, כל אחת בדרכה ועם החיים, כך מצטייר מהסיפור, שיהיו לה, ועוד כהנה וכהנה.

במילים מעטות, כמה עמודים לכל סיפור, הם מעוררים שאלות פילוסופיות עמוקות: האם קנאה אובססיבית היא זיוף של אהבה? האם אפשר לאהוב עד כלות אדם שבכלל לא מכירים אותו? איך בכלל אפשר להביע רגשות במילים? מהו אושר? האם הוא אפשרי?

הסיפורים שונים מאוד זה מזה: יש בהם ילדים, גברים, נשים צעירות ומבוגרות, הם מוגשים בצורת מונולוגים בגוף ראשון או בגוף שלישי, מעמדת מספר כל יודע. הם מגוונים, מרתקים, מפתיעים, ועולים על גדותיהם ביופי:

"שעות אחר הצהריים נעימות, פחות כחולות, והירוק של העצים הופיע בגוונים מרובים יותר, כאילו ביקשו העצים להתייפות לקראת שינה טובה."

"– סבא, מה הולכת להיות ההפתעה?
הם היו בלתי נפרדים. מעולם לא יצאה משפתיו תוכחה כלשהי כלפי הילדה הזאת, שהייתה די מכוערת, וחלושה ופרועה כמו רוח של חודש מרס. היא סירקה אותו מדי ערב. לפני שהלכה לישון היתה מתיישבת על שולחן חדר האוכל עם מסרק וכמה סרטים. אם דעתו היתה מוסחת היתה צועקת לו 'סבא! בוא, אני אסרק אותך.' הוא היה מתיישב על כיסא ומנמיך מעט את ראשו. היו לו שערות ארוכות, לבנות, דקות. היא היתה מפרידה את שער ראשו לשני חלקים במסרק, קולעת צמות קטנות וקושרת אותן בקצה בקשר פרפר. סבא, למחרת עם שחר, היה יוצא לטאטא את המדרכה בתסרוקת הזאת. הוא היה מטיל עליה את האשמה באוזני כל השכנים והשכנות שעברו במקום: 'שטויות של הנכדה שלי…'"

"באור החשמל והירח נצנץ הצמיד. הוא היה שלה מאז אותו הערב, וזהר על העור כאילו היה חלק ממנו. היא נקשה בו שוב. […] הלילה היה בעיצומו, והאוויר היה מתוק, והצמיד נצנץ… לאט-לאט נפרדה מהכרתה ונרדמה".

הם מביעים בעוצמה רבה כאבים ושמחות, אכזבות ופליאות. אחד מהם "שטר של אלף" הוא סיפור עם פואנטה מפתיעה. אחר, "החולצה האדומה", מצייר בארבעה עשר עמודים קצרצרים עלילה שלמה, עם התפתחות ומהפך. אחרים כמו קוטעים לתוכם רק רגע  בחיי הדמות, אבל הרגע האחד הזה מכיל בתוכו עולם ומלואו, סבך של מעמקים ומשמעויות.

התרגום  של יוסי טל נפלא. אמנם אין לי היכולת לקרוא את מקור הקטאלוני, אבל די לי בכך שהעברית נושמת, תוססת וחיה.

לא נותר אלא להודות  להוצאת תשע נשמות, שהעשירה שוב את חיי!