תגית: תשע נשמות

קִינוֹ, המשבר הכלכלי, הפוליטיקה, המשפחה – על פי מפאלדה: איזו סדרה מקסימה!

מפאלדה: "אימא."
אימא: "מה?"
מפאלדה: "אלוהים באמת נמצא בכל מקום?"
אימא: "כן."
מפאלדה: "מסכן!"

חילופי הדברים המבדחים הללו מצוטטים מתוך סטריפ המופיע באחד מספרי  הקומיקס-למבוגרים בסדרת מפאלדה, שראו אור לאחרונה בהוצאת תשע נשמות. 

מדובר בספרונים שהם חגיגה מתמשכת של הומור, אירוניה עוקצנית ושנינות. לאמיתו של דבר, אפשר להוסיף עוד אי אלה שמות תואר מלבבים כדי לתאר את הקומיקס הללו, שאותם הביא לעולם, כמסופר בעמוד האחרון של הספרונים הללו, יוצר בשם חואקין סלבדור לבאדו טחון, שנודע ברבים בכינויו "קינו". הוא נולד בארגנטינה ב-1932, "בן להורים ממוצא אנדלוסי", שנחשף בילדותו, שוב – על פי מה שכתוב באחרית הדבר – "לאירועים פוליטיים באירופה": מלחמת האזרחים בספרד, מלחמת העולם השנייה והמלחמה הקרה. לפיכך הוא "פיתח מודעות פוליטית מוקדמת ורחבה" וגם ביקורתיות, שאיפיינה אותו כבר בהיותו בן ארבע, אז החל לצייר.

ב-1954, אחרי שלמד בבית ספר לאמנויות, החל לפרסם את הקריקטורות שלו, וכמה שנים אחרי כן – את ספרו הראשון, שהיה "אוסף של איורי קומיקס". 

במרכזה של סדרת מפאלדה ניצבת ילדה בעלת מודעות פוליטית כמו זאת שהייתה ליוצרה. מפאלדה מבקשת להבין את העולם הסובב אותה, מגיבה אל המבוגרים ואל מה שהיא רואה סביבה או שומעת בחדשות. היא עתירת מחשבות ודעות, שקינו, מי שיצר אותה, מיטיב להביע בשמה.

בכל עמוד ובכל סטריפ, שמכיל תמיד שני זוגות של שלושה עד חמישה איורים רצופים, טמונות הפתעות, פאנצ'ים משעשעים, נוגעים ללב ומעוררים מחשבות. בכולן צפונה ביקורת חברתית נוקבת שעטופה בהומור. קודם כל פורצים בצחוק. אחרי כן מתחילים להרהר. 

הנה לדוגמה ציטוט של עוד אחד מהסטריפים, מתוך הספרון הפוליטיקה על פי מפאלדה (את השמות של הדמויות השונות אנו לומדים בעמודים הראשונים, שבהם הן מוצגות. כך למשל ידוע לנו כי סוסניטה היא "ילדה קלת דעת, בעלת שיער בלונדיני מתולתל, מאופיינת בתכונות נשיות סטריאוטיפיות. חייה סובבים סביב רכילות, חלומות על נישואים וילדים, ושנאת נשים…" וכן הלאה – כל התכונות המאפיינות אותה, כמו את שאר הדמויות המאיישות את הסטריפים):

מפאלדה: "שובר לי את הלב לראות אנשים עניים."
סוסניטה: "גם לי."
מפאלדה: "צריך לספק לעניים קורת גג, עבודה, הגנה ורווחה!"
סוסניטה: "לא הגזמת? מספיק להסתיר אותם."

כמובן שהציטוטים הללו, במנותק מהציורים שנלווים אליהם, מחסירים חלק חשוב מהחוויה שהספר מעניק, שכן יש לראות את המכלול, את המלל לצד האיורים.  

בכל זאת אצטט רק עוד שני סטריפים. אחד מתוך הפוליטיקה על פי מפאלדה. הכרך כולו עוסקת בדאגתה של מפאלדה לעולם, שמתבטאת בדאגתה לכדור הארץ. כלומר – לגלובוס שבידיה. כך כשהיא מתבקשת לנקות אותו מאבק היא תוהה אם "לנקות את כל הארצות או רק את אלה עם הממשלות הגרועות"… 

באחד הסטריפים בספרון הזה היא שקועה בשיחה חד צדדית עם סרטן שמתקדם לאחור, כדרכם של סרטנים, ומסבירה לו: 

מפאלדה: "לא שמעת אותי?"
מפאלדה: "העתיד תמיד מלפנים!" 
הסרטן ממשיך בהתקדמותו לאחור. 
מפאלדה: "ריאקציונר!!!"

ואחד מתוך המשפחה על פי מפלאדה:

הורים: "אבל מפאלדה, את חייבת לאכול את המרק כדי שתהיי גדולה!"
מפאלדה: "גדולה כמו מי?"
אבא: "כמו אימא…כמוני…"
מפלאדה: "גם לאכול וגם… זה!"

הסדרה המלבבת הזאת תורגמה לשפות רבות, ביניהן לסינית. כמה משמח שעכשיו היא הגיעה גם לישראל, לקהל קוראי העברית! 

Quino, La crisis según Mafalda
לעברית: יוסי טל

Quino, La política según Mafalda
לעברית: אדם בלומנטל

Quino, Los padres según Mafalda
לעברית: יוסי טל

מרסה רודורדה, "סצנות מברצלונה": כמה יופי!

"…תראי, כבר הגענו; הזמן עף. בקיצור, מה שרציתי לומר לך זה שהעולם זה כמו הצגה, אבל מה שרע זה שאף אחד לא יכול לראות איך היא נגמרת כי כולנו מתים לפני שהיא נגמרת, ואלה שנשארים אחר כך מתנהגים כאילו לא קרה לפניהם שום דבר".

את הדברים הללו אומרת משרתת קשת יום, אנלפבתית, לנוסעת אקראית שיושבת לצדה ברכבת, בדרכן לברצלונה. הם מופיעים בסיפור "ברכבת", בקובץ הסיפורים היפהפיים סצנות מברצלונה של הסופרת מרסה רודורדה, שנולדה בברצלונה בתחילת המאה ה-20.

בכל הסיפורים לוכדת רוּדוּרֵדָה רגע אחד רב משמעות בחיי הגיבורים, כזה שמאציל עלינו תועפות של קסם, עצב וחוכמה. הסיפורים אנושיים מאוד, כי כל אחד מהם משרטט בכמה קווים דמות שלמה ומלאה הנבראת בתוכם: ילד קטן שזה עתה עבר עם אמו לדירה שממומקמת בתוך השוק, גבר שמתאהב באישה שנשקפת אליו מהחלון, כמה צעירות מאוהבות, כל אחת בדרכה ועם החיים, כך מצטייר מהסיפור, שיהיו לה, ועוד כהנה וכהנה.

במילים מעטות, כמה עמודים לכל סיפור, הם מעוררים שאלות פילוסופיות עמוקות: האם קנאה אובססיבית היא זיוף של אהבה? האם אפשר לאהוב עד כלות אדם שבכלל לא מכירים אותו? איך בכלל אפשר להביע רגשות במילים? מהו אושר? האם הוא אפשרי?

הסיפורים שונים מאוד זה מזה: יש בהם ילדים, גברים, נשים צעירות ומבוגרות, הם מוגשים בצורת מונולוגים בגוף ראשון או בגוף שלישי, מעמדת מספר כל יודע. הם מגוונים, מרתקים, מפתיעים, ועולים על גדותיהם ביופי:

"שעות אחר הצהריים נעימות, פחות כחולות, והירוק של העצים הופיע בגוונים מרובים יותר, כאילו ביקשו העצים להתייפות לקראת שינה טובה."

"– סבא, מה הולכת להיות ההפתעה?
הם היו בלתי נפרדים. מעולם לא יצאה משפתיו תוכחה כלשהי כלפי הילדה הזאת, שהייתה די מכוערת, וחלושה ופרועה כמו רוח של חודש מרס. היא סירקה אותו מדי ערב. לפני שהלכה לישון היתה מתיישבת על שולחן חדר האוכל עם מסרק וכמה סרטים. אם דעתו היתה מוסחת היתה צועקת לו 'סבא! בוא, אני אסרק אותך.' הוא היה מתיישב על כיסא ומנמיך מעט את ראשו. היו לו שערות ארוכות, לבנות, דקות. היא היתה מפרידה את שער ראשו לשני חלקים במסרק, קולעת צמות קטנות וקושרת אותן בקצה בקשר פרפר. סבא, למחרת עם שחר, היה יוצא לטאטא את המדרכה בתסרוקת הזאת. הוא היה מטיל עליה את האשמה באוזני כל השכנים והשכנות שעברו במקום: 'שטויות של הנכדה שלי…'"

"באור החשמל והירח נצנץ הצמיד. הוא היה שלה מאז אותו הערב, וזהר על העור כאילו היה חלק ממנו. היא נקשה בו שוב. […] הלילה היה בעיצומו, והאוויר היה מתוק, והצמיד נצנץ… לאט-לאט נפרדה מהכרתה ונרדמה".

הם מביעים בעוצמה רבה כאבים ושמחות, אכזבות ופליאות. אחד מהם "שטר של אלף" הוא סיפור עם פואנטה מפתיעה. אחר, "החולצה האדומה", מצייר בארבעה עשר עמודים קצרצרים עלילה שלמה, עם התפתחות ומהפך. אחרים כמו קוטעים לתוכם רק רגע  בחיי הדמות, אבל הרגע האחד הזה מכיל בתוכו עולם ומלואו, סבך של מעמקים ומשמעויות.

התרגום  של יוסי טל נפלא. אמנם אין לי היכולת לקרוא את מקור הקטאלוני, אבל די לי בכך שהעברית נושמת, תוססת וחיה.

לא נותר אלא להודות  להוצאת תשע נשמות, שהעשירה שוב את חיי!