תודה שהגעת לכאן היום. אני רוצה לומר לך רק שבעיני העדות שלך רבת עוצמה ומפעימה, ואני מאמין לך. את מורה, נכון? טוב, אז את לימדת את אמריקה. יכול מאוד להיות שאצלך בכיתות מתחוללים רגעים דומים. עוררת השראה, הארת את אמריקה. עוררת השראה והענקת לנשים  אומץ ואת היכולת לקום ולהגיע אלינו כדי לדבר. עוררת השראה והארת את דרכם של הגברים באמריקה, וגרמת להם להקשיב למי ששרדו תקיפה מינית. וזהו שירות ציבורי חשוב מאוד, בין אם המינוי יאושר ובין אם לאו. ולכן המורים באמריקה, והציבור כולו, צריכים להתגאות מאוד במה שעשית.

גם אם לא נסכים היום על שום דבר, אני מקווה שחברי שתי המפלגות יסכימו שנדרש לך אומץ רב להגיע ולדבר, ואני חושב שאת ראויה להכרת התודה של אמריקה.

שימוש במושג ההסכמה בהקשר של יחסים מיניים מעיד על תפיסת יחסי המין כאקט חד-צדדי ונעדר הדדיות. מההגדרה הנוכחית משתמע כי הגבר הוא החושק במין והאישה היא המגיבה הפסיבית. ההנחה החברתית המובלעת כאן גורסת למעשה כי מיניות האישה איננה אקטיבית. כל שיכולה היא לעשות זה להסכים או לא להסכים לספק לגבר מין. הוא מצדו רשאי ללחוץ עליה בכל דרך כדי לספק את מבוקשו, אלא אם כן ועד אשר תאמר לו “לא” באופן מפורש. דמות האישה כצד נטול עניין, תשוקה, או רצון משל עצמה בהקשר של הפעילות המינית, יוצר מצג של אובייקט פסיבי המגיב לסובייקט ולכל היותר נותן הסכמה למעשה שיבוצע בו, אך אינו יוזם פעולה רצונית משל עצמו. זהו עיוות של הטבע ההדדי של יחסי המין.

יתר על כן, כשל תפיסתי זה המשווה לנשים מעמד של אובייקט על פני סובייקט, מחבל ביכולת לזהות את חוסר רצונה של האישה במגע המיני, שהרי מעת שהושמה במעמד של חפץ, אין כל התכוונות כלפיה כסובייקט. גם אם היא קופאת על מקומה, כמו 89% מהנפגעות, יטען התוקף כי לא הבין שהיה בכך ביטוי לאי הסכמה, וייעלם מעין כל כי ההנחות החברתיות העניקו לו את ההיתר לטעון טענה זו בדיוק, לבחור לא להבחין בה כלל.

תפיסה זו נמצאת מן הסתם גם בבסיס הקושי של המערכת המשפטית להכריע לטובת הנפגעות, בלי להתייחס אליהן קודם כל כאל נאשמות. בצורה מעוותת לחלוטין, מוטח בנפגעות שאי הסכמתן הייתה מעורפלת ולפיכך לא יכלה להיות מובנת. תפיסה זו מציבה את נקודת מבטו של הגבר במרכז השיח, בעודה משתיקה את זו של האישה ומוציאה את קולה מן המשוואה. המסר שמתקבל הוא אישור מובלע שמעניקה החברה לגברים להתייחס לנשים כאל אובייקטים מיניים כאוות נפשם, מה שבהכרח מבטל כל הרתעה.

כל אלה מחדדים את הבעייתיות שבהגדרת האונס ביחס ליסוד ההסכמה.

פתרון אפשרי מצוי בשינוי אמת המידה למין כפוי מ”היעדר הסכמה” להיעדרו של רצון חופשי, והחלפת המונח  “יחסי מין בהסכמה” במושג “יחסי מין מרצון”.

כך תוצג האישה כפי שהיא באמת: סובייקט פעיל לכל דבר, בעלת מאוויים, דעות ורצונות משל עצמה.

• נשים נאנסות בשל התנהגותן, שעודדה את האונס, או לא מנעה אותו.
• כשאישה אינה מגיבה, אי אפשר לצפות שהגבר יבין שהיא מתנגדת.
• נשים יכולות למנוע אונס, אם הן באמת רוצות.
• נשים למעשה רוצות להיאנס, ונהנות מהמעשה.
• גברים אינם מסוגלים לשלוט ביצריהם המיניים העזים.
• כשאישה אומרת “לא” היא רק מפלרטטת, ולמעשה מתכוונת ל”כן”.

אלה חמישה מיתוסים הנוגעים באונס של נשים, שד”ר אביגיל מור, פסיכולוגית, תרפיסטית ומרצה, מתמודדת אתם בספרה דמעה שלא נגעה. להחלים מפגיעה מינית.

הדגש בספר הוא על פגיעה מינית בנשים. אמנם גם גברים מותקפים, אבל “בעוד שהפגיעה בנשים נטועה על פי רוב בפתולוגיה חברתית, הפגיעה בילדים [לעומת הפגיעה בילדות או בנשים] נובעת בדרך כלל מפתולוגיה אישית”.

תקיפה מינית של נשים היא אם כן בעיה חברתית, ואם אין רואים אותה ככזאת, אם “לא מעניקים קדימות חברתית לטיפול אמיתי ומעמיק בבעיה”, אפשר “להמשיך ולהתייחס אליה כאל ‘בעיה של נשים’ בלבד ולא של כלל החברה או של הגברים. זאת בעוד ש”אלימות מינית כלפי נשים היא למעשה אחד המכשולים העיקריים לשיוויונן של נשים בחברה”.

 כדי להזים את המיתוסים שמנתה, כדי להראות כי הם “ממקדים את תשומת הלב בהתנהלות הנפגעת, בעודם משחררים את התוקף מכל אחריות”, מתארת אותם ד”ר מור בפרוטרוט, ואז מדווחת על מחקרים סטטיסטיים רבים ומגוונים, שכולם מוכיחים עד כמה המיתוסים הללו שגויים ומעוותים.

בשיטתיות מדעית היא סותרת כל אחד מהם, ומציגה בתרשימים גרפיים או בטבלאות, לא רק את המסקנות, אלא גם את הנתונים המוכיחים אותן.

דוגמה אחת קטנה: לשאלה האם הגבר הסביר באמת אינו מסוגל לדעת אם אישה אינה מעוניינת במגע מיני אתו, מור חוזרת תחילה ומסבירה את התופעה השכיחה, הביולוגית, שבה קורבנות (חיות ובני אדם) מגיבים בשיתוק נוכח סכנה מבעיתה. ואז, כדי לקעקע את התירוץ של גברים הטוענים שרק משום שהאישה “לא הגיבה” הם לא ידעו כי אינה מעוניינת, מביאה מור את ממצאיו של מחקר שערכה. השתתפו בו 250 גברים בני 18-60, שגילם הממוצע 29. “שאלון המחקר הציג בפניהם תרחיש קצר שבו הם מגיעים לביתה של בחורה, בהזמנתה, ושם מתחילה להתפתח ביניהם אינטימיות נעימה. המשתתפים התבקשו לציין אילו התנהגויות מצד הבחורה היו מעידות בעיניהם שהיא מעוניינת ביחסים מיניים, ואילו התנהגויות היו מעבירות להם מסר ברור שהיא לגמרי לא בעניין”. את הממצאים מציגה מור בטבלה שממנה אפשר להסיק באופן חד משמעי (ולגמרי לא מפתיע!) כי “הגברים מבינים היטב משפת גוף ורמזים מתי אין לאישה כל עניין בסקס”.

זוהי, כאמור, רק דוגמה אחת קטנה. גם את ההפרכות האחרות של המיתוסים השכיחים מגבה מור בנתונים מחקריים מובהקים.

חשובים מאוד ההסברים שלה מדוע יש להבין את המיתוסים ואת הנזקים החמורים מאוד שהם מסבים.

הנה למשל דוגמה לכך: גם הקורבנות עצמן הפנימו את המיתוס הנפוץ שלפיו נשים שנפגעו בעצם תרמו לכך בהתנהגותן. תחושות האשמה והבושה הנובעות מכך מקשות על אותן נפגעות להתגבר על הטראומה, מה גם שקורבנות של תקיפה מינית ואונס, בניגוד לנפגעי טראומות אחרות (למשל, פיגוע טרור, מלחמה, וכד’), אינן זוכות בתמיכה של סביבתן, אלא להפך, בגינוי ובהאשמה. (גם את הטענה הזאת מגבה מור בנתונים מחקריים).

מעניין וחשוב במיוחד הפרק העוסק בתגובות של הרשויות כלפי נפגעות תקיפה מינית: בגלל “בורות נרחבת ביחס להיבטים הנפשיים של הפגיעה המינית והשלכותיהם להתנהלות הנפגעת בעת התקיפה ואחריה” נמנעים מהקורבנות התמיכה והסיוע הנחוצים להן כל כך.

מהטבלה המוצגת בפרק הזה אפשר להיווכח למשל כי אחוז ניכר מבין השוטרים לוקים בבורות מופלגת ומדאיגה. לדוגמה:  68.4% מהשוטרים שנבדקו סברו כי “אם אישה מזמינה אליה בחור הביתה, היא אמורה לצפות שהוא ירצה סקס”, ו-44.4% סבורים כי “ברור שגבר יחשוב שהיעדר התנגדות אקטיבית למין מעיד על הסכמה לכך”. איך שוטרים כאלה יכולים לתמוך בנפגעות ולהעמיד את החוק לצדן?

האם הספר מיועד, אם כן, לאותם גורמים, שאמורים לקרוא אותו ולהבין את כל ההבטים הכרוכים בתקיפה מינית של נשים?

או שאולי בעצם הוא  מיועד לתרפיסטים? בעצם – לתרפיסטיות. מור מדגישה כי מרבית המטפלים בנפגעות תקיפה מינית הן נשים, ולכן מפנה את דבריה אל אותן “מטפלות”. בפרקים האחרונים בספר מתווה מור בפני המטפלות את הדרך שבה יוכלו להיטיב עם המטופלות, עד כדי מתן עצות פרקטיות.

כך למשל היא מסבירה מדוע לדעתה צורת טיפול הטובה ביותר בנפגעות תקיפה מינית היא טיפול פמיניסטי, שדוגל במתן תחושה של שוויון כוחות בין המטפלת למטופלת. זאת כדי להחזיר לנפגעת את תחושת השליטה בחייה, אחרי שהאלימות, ההשפלה והדה-הומניזציה שחוותה בשעת התקיפה ערערו אותה.

בעולם מתוקן כל השוטרים, השופטים, עורכי הדין, אנשי החינוך, הרופאים והמטפלים (גברים ונשים כאחת!), היו קוראים את הספר הזה, משננים את מסריו ומפנימים את כל לקחיו.