תגית: תמיר גרינברג

תמיר גרינברג, "אינך"

 

אֵינְךָ –  אֲבָל קוֹלְךָ עוֹד מְשׁוֹטֵט בֵּין חֲדָרֵי הַבַּיִת,
אֵינְךָ – אַךְ רֵיחַ בְּגָדֶיךָ בֶּחָלָל שֶׁבָּאָרוֹן,
אֵינְךָ – אַךְ עַל הַקִּיר שְׁתֵּי תְּמוּנוֹתֶיךָ,
אֵינְךָ, אַךְ לֹא אוּכַל לָשֵׂאת אוֹתְךָ כְּזִכָּרוֹן.

אָנָּא, הַרְפֵּה.  הֵעַדְרְךָ –  תְּהוֹם בִּלְתִּי נִגְמֶרֶת
וּמִשְׁקָלָהּ שֶׁל אֵינוּתְךָ עָצוּם מִכְּפִי כֹּחִי.
אֵיךְ אֲהַלֵּךְ בָּרְחוֹב כְּשֶׁכָּל שְׁנִיָּה אֲנִי זוֹכֵר אֶת  –
אֵיךְ מִתּוֹךְ אָיִּן וְאַפְסוּת אוּכַל לָקוּם וּלְהַמְשִׁיךְ?

אֵינְךָ, אֵינְךָ, אֵינְךָ, וְגַם אַף פַּעַם לֹא הָיִיתָ,
וּכְשֶׁחָלִיתָ – לֹא אֲנִי  מָחִיתִי זֵעָתְךָ,
לֹא קַמְתִּי לְקוֹלְךָ בַּלַּיְלָה כְּשֶׁבָּכִיתָ,
אַף פַּעַם לֹא נוֹלַדְתָּ אוֹ מַתָּ בְּנִי.  פָּשׁוּט אֵינְךָ.