תגית: תורנטון ויילדר

נואה האולי, "לפני הנפילה": מתי הרעים חובשים כובע שחור?

אחד עשר בני אדם נקלעים לטיסה קצרה במטוס פרטי: בני משפחה, הורים ושני הילדים שלהם, זוג חברים, גבר שהוזמן במקרה להצטרף, ואנשי הצוות: טייס וטייס משנה, דיילת ואיש ביטחון. איש מהם אינו מעלה בדעתו עד כמה גורלית תהיה הטיסה הזאת.

"לכל אחד דרך משלו. כל אחד בחר מה שבחר לאורך הדרך. איך קורה ששני אנשים מגיעים בסופו של דבר לאותו מקום באותו זמן? תעלומה. אתה עולה למעלית עם תריסר זרים, את נוסעת באוטובוס, מחכה בתור לשירותים. זה קורה כל יום. אין שום טעם לנסות לחזות לאן נגיע ואת מי נפגוש שם." התיאור מצוטט מהעמוד הראשון בספר לפני הנפילה, שראה אור בעברית בשנה שעברה. העניין שאתו פותח הרומן, השאלה איך קורה שהפור נופל לגבי אנשים שנקלעו לאותו מקום ושחולקים התרחשות לא צפויה, מזכיר את ספרו המופלא של תורנטון ויילדר, גשר סן לואיס ריי, המנסה לפענח את משמעות הקיום האנושי באמצעות עלילה שמתרחשת במאה השמונה-עשרה, בפרו. בספרו של ויילדר כמה אנשים חוצים גשר תלוי שקורס. חמישה מהם נופלים ונהרגים. מכאן ואילך מנסה הרומן להבין מדוע חלקם שרדו ואחרים מתו, ובודק אם אפשר למצוא חוקיות, משמעות, הסבר, לחייהם ולמותם.

לפני הנפילה מנסה לפעול באופן דומה, אבל למעט נקודת המוצא, השוני בין שני הספרים עצום. גשר סן לואיס ריי הוא ספר פילוסופי מעודן. לפני הנפילה הוא ספר מתח, שנוגע פה ושם גם בעניינים משמעותיים. למשל – מתאר את מקומה של התקשורת רודפת הסנסציות ואת האופן שבו היא משתדלת לייצר חדשות, במקום לדווח עליהן.

כספר מתח לפני הנפילה עשוי היטב. החלטתי לקרוא אותו אחרי שראיתי איש יושב על כיסא לא נוח, במרחב הציבורי הנטוש שמעל לחניון ברחוב הארבעה. שם, בחצר האחורית של המסעדות, הוא נראה שקוע כולו  בקריאה.  כבר בעמודים הראשונים של הספר הזדהיתי עם הקורא האלמוני: מיד בהתחלה מתעוררת התעלומה, השאלה מה בעצם קרה? מי אחראי לכך, ומדוע?

כדי להוביל אותנו אל התשובה המספקת, המגיעה ממש לקראת סופו של הרומן, לוקח אותנו הסופר אל הרגעים שקדמו לאסון, אל הסיפור האישי של כל אחת מהדמויות, אל מהלך חייהן, אל מה שעיצב את אישיותן ואת הצרכים והרצונות שלהן, עד למפגש האחרון בטיסה. בד בבד הוא מותח, כאמור, ביקורת על עולם התקשורת, על חוסר המוסריות של מי שאינם בוחלים בשום שיטה, גם אם היא לא חוקית ולא אתית, כדי לשעשע את ההמונים ולספק להם את הסיפורים הלוהטים שהם צורכים. את כל זה אנחנו רואים מנקודת המבט של אולפני הטלוויזיה, ובה בעת גם מזאת של מי שנופלים קורבן לתקשורת.

מהתיאורים בספר אפשר להבין שלא באמת כיף להיות עשיר מופלג: חייהם של המיליארדרים, כך מסתבר, פריבילגיים אמנם, אך גם מוגבלים מאוד: הילדים הקטנים שלהם עלולים בכל רגע להיחטף, אנשי ביטחון מנטרים את מעשיהם ומפקחים על כל תנועה שלהם ושל בני המשפחה שלהם, ואין לאף אחד מהם שום פרטיות.

למרבה השעשוע, נואה האולי אינו בוחל בשימוש בשמות של אנשים מפורסמים מאוד. כך למשל אחד הגברים השתתף בקרב שבו משה דיין איבד את עינו, לא פחות, ולגבר אחר היה רומן עם אנג'לינה ג'ולי…

ברור לגמרי שהספר נכתב כדי שיעבדו אותו לסרט קולנוע (בכיכובה של אותה אנג'לינה ג'ולי?…). למעשה, הקריאה בו מזכירה מאוד צפייה בסרטים אמריקניים מהסוג המוכר: מותחים, מרתקים, אבל בסופו של דבר – צפויים. למרות זאת, נעים לפעמים להתמסר גם לקריאה מהסוג הזה: מושכת, לא תובענית, מעניקה סיפוקים מידיים ולא מאיימת. אמנם מתרחש אסון, אמנם יש גיבור (כל יכול!), אבל שום דבר לא באמת מפחיד מאוד, או מזעזע או מרנין. בסרטי המערב הפרוע נהגו הרעים לחבוש כובעים שחורים, והטובים, לנוחות קהל צופים, חבשו כובעים לבנים. הכול יודעים כמובן מי חייב לנצח באותם סרטים הוליוודיים. תמיד, ובגדול. אז כן, נעים להיכנס למציאות הבדויה שבה ממגרים את הרעים, והטובים מוכיחים שהם צודקים, ישרים, כנים, נדיבים, אדיבים ואמיצים! מי ייתננו עולם כזה!

BEFORE THE FALL   Noah Hawley

לעברית: אסף שור

כרגיל, קראתי את הספר באתר e-vrit שהרי די בלחיצת כפתור, והנה הוא אצלי…

אריק לארסון, "בגן חיות הטרף": האם יכול היה היסטוריון אחד להציל את העולם?

מה מרגיש אדם שסבור כי עתידה של האנושות, או לפחות השלום בעולם, תלוי בכך שיצליח לנסח את דעתו על המציאות באופן משכנע? האם אפשר להעלות על הדעת שמהלכיה של ההיסטוריה יכולים בכלל להשתנות? שאדם אחד יכול להשפיע עליה, לבלום את הגלגלים שכבר יצאו לדרך עקובה מדם, אל מלחמה שעשרות מיליוני בני אדם ימותו בה?

אדם כזה היה ויליאם דוֹד, היסטוריון אמריקני שנשיא ארצות הברית מינה ב-1933 לשגריר בגרמניה. דוֹד היה שקוע באותה עת בכתיבת ספר, הדרום הישן, מחקר שעסק במדינות הדרום של ארצות הברית.  כשהגיעה אליו ההצעה לתפקיד הוא היסס מאוד אם לקחת על עצמו את השליחות. העבודה על הספר והחיים שניהל בחלק מהשנה בחווה חקלאית שבבעלותו היו יקרים ללבו והוא ידע שהמשרה החדשה תגזול את כל זמנו ולא תאפשר לו להמשיך בעיסוקיו. יתר על כן, היו לו ספקות באשר להתאמתו לתפקיד. לאמתו של דבר, גם הנשיא ושר החוץ באותה עת היססו, ולמעשה שלחו את דוֹד לברלין רק מכיוון שמועמדים אחרים סירבו לתפקיד. דוֹד לא היה עשיר די הצורך, ואנשי משרד החוץ סברו כי בהיותו איש אקדמיה הוא אינו מתאים לדמותו של שגריר שאמור לייצג את ארצו בהדר המקובל.

למרות הספקות, יצא דוד לברלין מלווה ברעייתו, בנו ובתו, שניהם בשנות העשרים לחייהם. הספר בגן חיות הטרף מאת אריק לארסון, שראה זה לא כבר אור בעברית (בתרגומו של יניב פרקש), מתאר את ארבע השנים שבהן חיה משפחת דוֹד בברלין, ומתמקד בעיקר באבי המשפחה ובבתו מרתה. איתרע גורלם שהם נקלעו לברלין בתקופה שבה ביסס היטלר את שלטונו בגרמניה הנאצית, והיו עדים לאופן שבו הצליח לשטות בעולם הנאור, להשיג לעצמו כוח מוחלט, ולהתחיל במעשי הזוועה שהוביל. אלה היו הסימנים והאותות הראשונים למה שעתיד היה להתרחש בעולם כולו, סימנים ואותות שרוב בני האדם לא הקדישו להם תשומת לב ולא ידעו לפענחם כיאות.

באחרית הדברים לספר מציין לארסון את המקורות שעליהם התבסס בתחקיר שלו: יומנים אישיים, מכתבים, ספרי זיכרונות שכתבו בני התקופה ההיא, אפילו קטעי סרטים שאיתר ובהם הצליח לראות כיצד נראתה ברלין בתקופה האמורה. (הציטוטים הרבים מעלים על הדעת את התהייה כיצד יוכלו לחקור בעתיד את ההווה שלנו, שבו כתיבת מכתבים פסה מהעולם ואת השאלה אם התיעוד הקיברנטי וכל מה שמונצח בו יוכל לשמש תחליף נאות).

מלאכתו של לארסון צלחה. ספרו תיעודי, אמנם, אבל הוא מקים בו לתחייה את המאורעות שהתרחשו באותה תקופה, לא כמו העובדות הענייניות המנוסחות בספרי ההיסטוריה, אלא בתיאורים חיוניים, ססגוניים, צבועים ברגשותיהם של האנשים שהשתתפו בהם. אלה כמו מלווים את ההתרחשויות בפס קול של צלילים, ריחות, צבעים ומראות מפורטים, עד שהקורא חש כצופה בסרט, כמעט אפילו נוכח במקום שבו הכול קרה. לא זו בלבד, אלא שהמחבר מצליח לייצר מתח, כמו בסיפור ולא כמו בספר עיון, אפילו אם העובדות ההיסטוריות ידועות.

גם האנשים שהוא מתאר, בעיקר שני הגיבורים הראשיים, דוֹד ובתו, מצטיירים בבירור ובפרוטרוט, עד שהקורא חש שהוא לומד להכיר אותם מקרוב, כאילו היו דמויות ספרותיות (שאתן אפשר תמיד להגיע לקשר הכי אינטימי, שהרי במציאות אין לאיש היכולת לחדור לנבכי נפשם של הסובבים אותו).

אנו עוקבים אחרי עלילותיה של מרתה, האישה הצעירה שהגיעה לגרמניה והיא בהליכי גירושים: ההרפתקה הצפויה לה באירופה משכה את לבה הרבה יותר מאשר האפשרות להישאר בארצות-הברית כאישה נשואה, לגדל ילדים ולנהל בית. אכן, מהבחינה הזאת גרמניה לא אכזבה אותה: מרתה דוד ניהלה קשרים אינטימיים רבים מאוד, התאהבה בבני לאומים שונים, ביניהם בראש הגסטפו, באיש השגרירות הצרפתית ובנציג של הקג"ב, שהוצב בברלין תחת כיסוי של דיפלומט רוסי. היא לא העלתה בדעתה שהרפתקאות האהבים הרבות שהיא מנהלת מסכנות אותה; לא ידעה שהיו מי ששקלו "לשדך" אותה להיטלר, (ושהוא עצמו ראה בה טרף אפשרי בעל פוטנציאל רב תועלת). לא היה לה מושג (ואולי דווקא כן? קורות חייה אחרי המלחמה, שעליהם מספר המחבר באחרית הדבר לספרו, אינם מותירים מקום רב לספק) שבקג"ב מנסים לנצל את ההתאהבות שלה בנציגם כדי לגייסה לשורותיהם ולהפוך אותה למרגלת נגד ארצה. מרתה הסתובבה לה בברלין בתחושה שהיא בטוחה ומוגנת, הרי היא בתו של השגריר. (למרבה הזעזוע, שגריר צרפת, לעומת זאת, הודה כבר ב-1934 שלא יופתע אם הגרמנים ינסו להתנקש בחייו, חרף היותו דיפלומט זר, ולפיכך הרחיק את בני משפחתו מברלין).

ויליאם דוד, אשתו, בנו ובתו

בני משפחת דוֹד היססו אמנם אם להגיע לגרמניה, אבל הספקות הללו לא היו קשורים מלכתחילה במשטר. אדרבא, מרתה דוד אהדה את הנאצים, והתרגשה והתלהבה מהמהפכה העוברת על גרמניה. גם היחס של השלטונות כלפי היהודים, שכבר ב-1933 החלו להצר את צעדיהם, למעשה להתעלל בהם (בין השנים 1932-34 חלה עלייה תלולה במספר המתאבדים היהודים בברלין: 70.2 יהודים מקרב כל 100,000, לעומת 50.4 בשנת 1924, טוען המחבר(, לא הפריע לה במיוחד. היא לא היססה להודות באנטישמיות שהיא עצמה חשה: "גם אנחנו לא ממש אוהבים יהודים", כתבה במכתב לארצות הברית לסופר תורנטון ויילדר, עמו הייתה מיודדת.

דוֹד עצמו ידע גרמנית, אהב את גרמניה, וחש כלפיה נוסטלגיה, כי בצעירותו למד שם. זאת הייתה אולי אחת הסיבות העיקריות לכך שנעתר לבסוף לשליחות.

אחת המשימות הראשונות שהוטלה עליו הייתה למצוא לעצמו מקום מגורים. בניגוד לקודמיו ולעמיתיו, שמרביתם הגיעו ממשפחות עשירות מאוד, עמד דוֹד על כך שכל הוצאות המחיה שלו ושל בני משפחתו ימומנו ממשכורתו, ולא ממקורות כספיים אישיים, שבלאו הכי לא היו לו. חיי מותרות ובזבוז היו זרים לו, והוא הקפיד מאוד על חסכנות גם בענייני השגרירות – למשל תבע לקצר את המברקים שהיו לטעמו ארוכים ובזבזניים מדי. (תביעותיו נתפשו כקטנוניות וטרחניות, והרגיזו את הכפופים לו). הפתרון הופך הקרביים שמצא מתואר בספר כפשוטו. את משמעותו הנסתרת, המזעזעת, יכול כל קורא להסיק בעצמו: משפחת דוֹד שכרה במחיר מגוחך את ארמונו של יהודי עשיר, בעליו של בנק פרטי, שנאלץ למעשה לוותר על ביתו, ונשאר לגור עם אמו בדירה קטנה שהשאיר לעצמו, בקומה העליונה של הבניין. מן הסתם לא יכול היה האיש להמשיך ולהחזיק בבית, בשל החוקים שהצרו את צעדיהם של היהודים ואת יכולתם להתפרנס. יתר על כן: הוא קיווה שהמגורים בבית שבו שוכן שגריר ארצות הברית יגנו על חייו ועל חיי בני משפחתו.

הפאר המדהים של הבית, חדר הנשפים הענקי, הריהוט העשיר, הגן, שעשעו מאוד את מרתה, שנהגה להעלות את ידידיה אל חדר השינה של הוריה ולהראות להם את האמבטיה המוזהבת המונחת על במה קטנה. דוֹד עצמו שמח להודיע לנשיא כי שכר את הארמון המדהים הזה תמורת 150 דולר בחודש בלבד. איש לא הוטרד ממשמעות העסקה המקוממת הזאת. אדרבא, כעבור כמה חודשים, כשבעל הבית החל לשפץ את הדירה הקטנה שהקצה לעצמו כדי להביא לשם את אשתו וילדיו, שאותם שלח לפני כן למקום מבטחים בכפר, הרגישו בני משפחת דוֹד מרומים, כעסו על הרעש, ובעיקר − על הסידור החדש. כי מי שמע על כך שילדים זרים (ועוד יהודים!), עלולים להיראות במקרה לעיני אורחיהם? על התחושות של אותם ילדים שנאלצו לחיות בבית ילדותם כדיירים לא קרואים ולא רצויים ולראות אנשים זרים מסתובבים ועושים בו כבשלהם הספר אינו מדווח. (באחרית הדבר מודה המחבר לבנו של אותו בנקאי, אזרח ארצות הברית בעת כתיבת הספר, על העזרה שהוא ואשתו הגישו לו בשחזור מראהו של הבית ושל האווירה ששררה בו. מכאן אפשר ללמוד שלפחות אחד מאותם ילדים אומללים שרד. אין מידע על מה שקרה לשאר בני המשפחה).

עם זאת, ולמרות האטימות המשוועת שהפגין דוֹד כלפי בעלי הבית שלו, אי אפשר להימנע מתובנה מחרידה: הוא היה אחד האנשים ההגונים-יותר שהסתובבו באותם ימים בברלין. בימים שבהם העולם הסכין עם רדיפת היהודים ועם הטרור הפנימי שהתרחש בגרמניה (אחת הדוגמאות לאימה ששלטה אז: אזרחים גרמנים, לא יהודים, סירבו באותם ימים לעבור הליכים כירורגיים, כי חששו מפני מה שיגידו בלי דעת ברגעי הערפול של ההתעוררות מההרדמה), דוֹד היה אחד המעטים שקלטו את חומרתם של המעשים הקיצוניים והמחרידים שנעשו בגרמניה, ואף שילם על כך מחיר אישי. את מלוא משמעותם הבין אחרי מה שכונה בדיעבד "ליל הסכינים הארוכות", והיה כמעט היחיד שהבין. בספר שלפנינו מקבל אותו אירוע, שבספרי ההיסטוריה מוקדשים לו כמה עמודים, לכל היותר פרק, נפח ועומק. התיאור המרתק והמחריד נבנה בהדרגה, מזוויות שונות, ומובא לפרטיו. אנו לומדים מה היה מזג האוויר באותו יום, מה חשבו, ראו, שמעו, אנשים שונים, כאלה שהיו קרובים מאוד להתרחשויות  וכאלה שצפו בהן מרחוק. הטירוף, האכזריות, ההשתוללות חסרת הרסן, ותגובתו הפושרת, המקבלת, של הציבור הגרמני − כולל זו של הנשיא הינדנבורג, שהיה אמור לרסן את היטלר ושל העולם, שגם הוא קיבל והשלים עם מה שהיטלר עולל, ולמעשה אפילו לא מחה − מעוררים פלצות.

דוֹד היה בין היחידים שהתרעמו והזהירו מפני מה שגרמניה עתידה לחולל. דבריו נדחו בזלזול, עד שנקרא לשוב לאמריקה ולפרוש מתפקידו. הממשל סבר שאינו מתאים עוד לשמש שגריר, שכן טינתו המוזרה (!) כלפי הגרמנים עמוקה וגלויה מדי ושוב אינו מסוגל לחשוב בהיגיון.  גם אחרי שפוטר מתפקידו וחזר לארצות הברית המשיך במשך שנתיים להתריע ולהזהיר מפני המלחמה שגרמניה הובילה אליה.

גם מרתה התפכחה בהדרגה מאהדתה כלפי גרמניה הנאצית. "אם במקום לעסוק במה שצודק ומה שלא צודק עוסקים בשאלה מה ארי ומה לא ארי, אנשים בעלי עמדות מיושנות בעניינים של צודק ולא צודק ושל הגון או מתועב, נותרים בלי קרקע יציבה לעמוד עליה," היא אמרה לאחד מידידיה הגרמניים, ממיודעיו של היטלר.

מעלתו הגדולה של הספר בגן חיות הטרף היא בכך שהוא משחזר את התהליך ההיסטורי שבו החלה הזוועה להיווצר, וכיצד קורבנותיה העתידיים בעולם כולו ראו ולא הבינו מה הם רואים, אבל עושה זאת לא כהיסטוריה, אלא כספרות.

כשעוסקים בהיסטוריה אין טעם לשאול "מה היה אילו" – מה היה אילו האמין נשיא ארצות הברית לאזהרותיו של השגריר? אילו שמע את קולו ופעל בהתאם? האם היה יכול דוד להשפיע על המהלכים ההיסטוריים?

עם זאת אי אפשר שלא לתהות ולנסות להבין מהם התהליכים המפחידים, הרי הגורל, שגם אנחנו עדים להם ממש עכשיו, אלה שרק בדיעבד יכונו בשמות שספק אם אנחנו עצמנו נזכה להכירם.


מאחר שקראתי את הספר באנגלית, את הציטוטים המופיעים כאן תרגמתי בעצמי. 

 

תורנטון ויילדר, "גשר סן לואיס ריי": מה העניים יודעים על סבלם

כמו כל העשירים, הוא לא היה מסוגל להביא את עצמו להאמין שהעניים (הביטו בבתיהם, הביטו בבגדיהם) יכולים באמת לסבול. כמו כל האנשים המתורבתים הוא האמין שרק מי שמרבה לקרוא יכול לדעת שהוא אומלל.

תורנטון ויילדר, "גשר סן לואיס ריי": האם הציבור יכול להעריך יצירת מופת

"המו"ל שלי מזועזע ולא מרוצה מכך שכתב היד לא מספיק ארוך. הוא יתקשה לרמות את הציבור ולמכור את הספר תמורת 2.5 דולר לעותק. הוא רוצה להוסיף שישה עד שמונה איורים…" כתב תורנטון ויילדר לאחותו זמן לא רב לפני שספרו השני, גשר סן לואיס ריי, ראה אור. כדי לנפח אותו ולהצדיק את המחיר שגבו בתמורתו הוסיפו לו אחד עשר איורים, והדפיסו אותו על נייר עבה במיוחד, עם שוליים רחבים עד גיחוך. המהדורה כללה רק 4,000 עותקים.

המו"ל יכול היה עד מהרה להירגע: המהדורה הראשונה נחטפה במלואה תוך כמה ימים, וזמן לא רב אחרי שהספר ראה אור הוא זכה בפרס פוליצר. מאז ועד ימינו הוא ממשיך להימכר ומופיע שוב ושוב ברשימות הספרים החשובים ביותר שנכתבו במאה העשרים. מרבים לצטט ממנו, בעיקר את סופו, ולרוב בנסיבות קשות. כך למשל, ביום השנה העשירי למתקפת הטרור על מגדלי הסחר הבינלאומי בניו יורק, בטקס שנערך בעיר, קרא ראש ממשלת בריטניה לשעבר, טוני בלייר, את שורות הסיום של הספר.

מהדורתו הקודמת

אי אפשר להתכחש לקסמו של הספר המפעים הזה, המנסה לכאורה לפענח את משמעות הקיום האנושי. עלילתו מתרחשת במאה השמונה-עשרה, בפרו. כמה אנשים חצו גשר תלוי, לא הרחק מלימה. למרבה ההפתעה הגשר קרס, וחמישה מההולכים נפלו ונהרגו. דובר כלשהו מספר עליהם לנו, הקוראים, ומדי פעם אף פונה אלינו, מעיר הערות, מתנצל, מפרש, כמעט אפילו קורץ לנו, כשהוא משתף אותנו במחשבותיהן של הדמויות. כך למשל מתוארת דמותו של האח חוניפר המנסה  לפענח את משמעות האסון. מדוע קרה דווקא לחמשת האנשים המסוימים הללו? "אם יש ביקום תוכנית כלשהי, אם יש איזושהי תבנית בחיי אנוש, ודאי אפשר לחשוף אותה, בהיותה טמונה באופן מסתורי, בתוך החיים שנקטעו כך באבם. או שאנחנו חיים במקרה ומתים במקרה, או שאנחנו חיים בשל איזושהי תוכנית, ומתים מתוך אותה תוכנית. האח חוניפר החליט לחקור את סתר חייהם של החמישה הללו, שהתעופפו באותו רגע באוויר." וכאן מוסיף הדובר – האם זה קולו של הסופר הפונה אלינו ישירות? – וקובע: "אתם ואני יכולים להבין שאילו כל אדם שאינו האח חוניפר היה מחליט לעשות זאת, אפשר היה לראות בתוכניתו לא יותר מאשר לבלוב של ספקנות מושלמת, בדומה למאמציהם היומרניים של האנשים שביקשו לפסוע על השביל ולהגיע באמצעותו עד לשמים, ובנו לשם כך את מגדל בבל."

גשר סן לואיס ריי תצלום הדף הראשון בכתב היד המקורי

סיפוריהם השונים של האנשים שנהרגו על הגשר מוצגים בפני הקורא, כל פרק והדמות המוקדשת לו. כולם הכירו זה את זה, חייהם השיקו ואף נגעו, ולכן הם משתקפים ונגלים גם מתוך נקודות המבט של שותפיהם לאסון. הסיפורים כשלעצמם מרתקים. כך למשל הראשון עוסק באישה עשירה ומשכילה מאוד שמכתבים שכתבה לבתה האהובה והמתנכרת נחשבים ליצירות מופת ספרותיות ונקראים לכאורה עד היום בהתפעלות. הסיפור השני עוסק בזוג אחים תאומים זהים, ובקשר ובנתק הרגשי האיום שנפל ביניהם. השלישי – באישה שנלקחה בנעוריה מהאשפתות וחונכה להיות שחקנית מצליחה. מרתק לראות את האנשים הללו מתוך נקודות מבט שונות, של עצמם ושל זולתם, ובעיקר מעניין ההמשך המובא בפני הקורא כמעין אחרית דבר, שהיא למעשה עיקרו של הספר: מה קרה לשורדים, יקיריהם של המתים, בעקבות המוות הפתאומי שהתרחש, איך השפיע עליהם וּלְמה גרם.

"ספרות אינה אמורה להשיב על שאלות, אלא רק להציגן כיאות," ציטט תורנטון ויילדר את צ'כוב בתשובתו לסטודנט ששלח לו מכתב, חודשים אחדים אחרי שגשר סן לואיס ריי ראה אור. "הספר," הוסיף ויילדר וכתב, "אמור להטריד ולעורר תמיהה ומצוקה כמו אלה שחש כל מי שנודע לו כי חמישה מידידיו נהרגו בתאונת דרכים. איני מתיימר לטעון שבכל מוות פתאומי טמון בסופו של דבר איזה ניצחון. ואתה צודק: אכן, הרומן מציג בחלקו מצבים שאמורים להוכיח משהו, ובחלקו האחר הוא נמלט מפני ההוכחות, או אפילו סותר אותן. לדעתי הרגשות האנושיים מכילים נחמה מוזרה, לא מפוענחת, וזה כל מה שיש. המאמינים סבורים שהספר מוכיח את הצדקתה של העמדה האופטימית. מי שהתפכחו מאשליותיהם טוענים שהספר הוא 'אנטומיה כמעט-לא-מוסווית של ייאוש'. דעתי קרובה יותר אל אלה הנמנים עם הקבוצה השנייה, אבל לפעמים אני מוצא את עצמי צועק פתאום בביטחון, כמו אלה הנמנים עם הקבוצה הראשונה. אין לדעת היכן אהיה בעוד שלושים שנה."

את הספר גשר סן לואיס ריי קוראים בלגימות קטנות, כמו משקה יקר שיש להתענג מכל טעימה ממנו. שורות רבות, ואף קטעים שלמים, סומנו בו, כדי שלא לאבדם. הנה כמה מהם: על האח חוניפר נכתב כי הוא מאוכזב מכל "האומללים הללו, שלא הזדרזו להבין שהייסורים הוחדרו לחייהם − לטובתם." על כתיבתה של המרקיזה (ואולי גם על זאת שלו עצמו?): "סגנון הוא רק כלי בזוי למדי שבאמצעותו מגישים לעולם את הנוזל המר." על אם המנזר בעלת השאיפות שהיום יכנו אותן פמיניסטיות: "היא הייתה אחת האנשים שאפשרו לכרסום המתמיד לפגוע בחייהם, רק משום שהתאהבו ברעיון כלשהו, כמה מאות שנים לפני שהגיע הזמן שיועד לו בהיסטוריה של העולם התרבותי." על צמד האחים: "מאחר שלא הייתה להם משפחה, מאחר שהיו תאומים, מאחר שנשים גידלו אותם, הם מיעטו לדבר." ועוד, על אחד מהם, שמתחוור לו כי "אפילו באהבה המושלמת ביותר, אדם אחד אוהב אהבה עמוקה פחות מזאת של האחר. ייתכנו שניים השווים בטוב לבם, שווים בכישרונם, שווים ביופיים, אבל לא ייתכנו שניים שאוהבים זה את זה באותה מידה." ועוד נכתב על התאום (ואולי שוב אומר זאת הסופר ישירות לנו?) כי "לפעמים נדרש אומץ לב רב כדי לומר דברים בנאליים," ועל מסירותן המוחלטת ליצירה ולאמנות של שתי דמויות אחרות נכתב כי התענו "במאמץ להביא לפרו את אמות המידה של התיאטראות המתקיימים אי שם בעולמות נשגבים," משום ש"הציבור שיצירות המופת הללו נועדו לו אינו מתקיים על פני האדמה."

במקרה של הספר גשר סן לואיס ריי הציבור ממשיך כבר כמעט תשעים שנה להוכיח כי גם על פני האדמה יש קוראים שיודעים להעריך אמנות הראויה לשמה.

אפשר כמובן להשיגו בקלות באתרי יד שנייה. הנה, כאן, למשל. מניסיוני, האתרים הללו פועלים היטב.


 

מאחר שקראתי את הספר במקור, באנגלית, הרשיתי לעצמי לתרגם את הציטוטים המובאים ברשומה.