ארכיון תגיות: תומא לילטי

סרטו של תומא לילטי Première année: “השנה הראשונה שלי”: מדוע להתאמץ כל כך?

אחרי שסרטו “רופא הכפר” יצא אל האקרנים, החליט הבמאי הצרפתי תומא לילטי, רופא בהכשרתו שאף עבד זמן מה במקצוע, שסרטו הבא יתאר את תהליך ההכשרה לרפואה. כמו בישראל (שבה המחסור ברופאים הולך ומחמיר), גם בצרפת רף הקבלה ללימודי רפואה גבוה מאוד, והסטודנטים נדרשים להשקעה כמעט אינסופית. כפי שאומר מישהו בסרט שלפנינו, “אם אומרים לסטודנט למשפטים שעליו ללמוד בעל פה את ספר הטלפונים, הוא שואל ‘מדוע?’. אם אומרים זאת לסטודנט לרפואה, הוא שואל ‘למתי?'”… 

“שאלתי את עצמי מדוע יש מחסור רב כל כך של רופאים בפריפריה”, סיפר לילטי על תהליך היצירה של סרטו, “ואז התחלתי לעבור על המספרים במאגרי הנתונים הזמינים לציבור.”

לילטי אמר כי הגיע למסקנה שהבעיה אינה נובעת מכך שהרופאים הצעירים מעדיפים לעבוד רק במקומות הנחשבים, אלא מאופן ההכשרה שלהם. מאחר שגם הוא למד רפואה, הוא יודע כיצד הכול נראה מבפנים. 

“הרגשתי שאולי חווייותי כסטודנט לרפואה הן רק סימפטום של בעיה עמוקה יותר. רציתי להראות את הלחץ העצום שמופעל על הסטודנטים הצעירים, ואיך משפיעה עליהם התחרות המטורפת, בצורה כמעט אלימה. אלה חוויות שמותירות את חותמן לכל החיים.”

אכן, הסרט מציג את ההשקעה האדירה הנדרשת מסטודנטים לרפואה, שבמשך תקופה ארוכה מקדישים את כל זמנם ומרצם ללימוד ושינון אינסופי, ואז ניגשים לבחינה שנמשכת כמה שעות וחורצת את גורלם. הלחץ הרב מתחיל כבר בבית הספר התיכון, שכן הציונים שישיגו בבחינות הבגרות יאפשרו רק למעטים להתחיל את הלימודים באוניברסיטה, שם ילך מספרם ויפחת בתהליך סינון מפרך.

האם ההשקעה מוצדקת? האם אפשר להבין את משאלת הלב של פרחי הרפואה הללו?

כשחושבים על תנאי העבודה של רופאים צעירים בישראל, אלה שנדרשים לאורך שנים רבות למשמרות אינסופיות ומתישות תמורת שכר שאינו הולם את מידת ההשקעה, התשובה המסתמנת היא שלא, אין לכך בעצם הצדקה של ממש. אלא אם מבינים את האמירה העמוקה יותר שעולה מהסרט: הרצון להיות רופא הוא למעשה צורך נפשי עמוק: passion. תשוקה שאין לה הסבר הגיוני. מי שנולד עם התשוקה הזאת לא ירתע משום מאמץ כדי לממש את ייעודו ולהיות רופא.

 הסרט מדגים זאת בפנינו בעוצמה: אנו פוגשים בו שני סטודנטים. האחד מוכשר הרבה יותר מהאחר. אלא שדי בהתחלה ברור לגמרי שהוא לא באמת שם. בלבו לא מפעמת התשוקה העצומה הזאת. הוא מצליח בלימודים, וההצלחה אמנם משמחת אותו מאוד, איך לא, אבל בתוך תוכו הוא יודע שלא נולד להיות רופא. לעומת זאת ידידו, שמתקשה ממנו בלימודים, חייב להיות רופא, יהא המחיר אשר יהא. אצלו הצורך טוטלי. 

ובכן, הסרט הוא בעצם על משמעות. הוא עונה על השאלה המתקבלת לכאורה על הדעת – בשביל מה? הרי לא הגיוני להתאמץ כל כך. ההשקעה רבה מדי והתמורה דלה יחסית, לפחות ככל שמדובר ברופאים צעירים. אבל מי שחייב להיות רופא אינו יכול להתווכח עם העובדות החיצוניות. וזאת תשובה שנכונה כנראה לכל עניין בחיים, לא רק כשמדובר בבחירה במשלח יד. כל מה שמעניק לנו פשר ומשמעות, ראוי שנתאמץ ונסבול בשבילו. כל כך פשוט… 

מעבר לעצם הנושא שבו הסרט עוסק, הוא מרתק, כי מעניין לראות את החיים האוניברסיטאיים בצרפת. לילטי סיפר שההווי הסטודנטיאלי המוצג בו קרוב למציאות: “השתמשנו בסצינות כמעט דוקומנטריות בלוקיישנים האותנטיים, למשל בסצינות המבחן, בכיתות. ניסינו להשיג קצב של ההתרחשות ושל הדיונים כפי שהם קורים בחיים. המטרה היתה להגיע לסרט נטורליסטי, ובה בעת להרגיש כל הזמן את התחושה של הספירה לאחור שבה הסטודנטים מצויים. צילמנו בכיתות, בספרייה, במסדרונות ובכל המקומות כפי שהם בווילפינט, ששם יש כמה מכינות ומכללות. היה לי חשוב מאוד להעביר את התחושה האותנטית של חוויית ההיבחנות בחלל הענק והמנוכר, את המתח, את הקהל העצום שמקיף כל אחד מהסטודנטים. כולם שומעים כל רחש של נקישת עט, וכל רעש עלול להוציא מריכוז. למרבה המזל נתנו לנו לצלם בזמן מבחני אמת. כך צילמנו את החלל ואת הסטודנטים כקבוצה, מרחוק.” 

הכול כל כך שונה מהמציאות האוניברסיטאית בישראל, ולכן הסרט מעורר סקרנות ועניין, גם מהבחינה הזאת. 

תומא לילטי, “רופא הכפר”: מי יטפל ברופא החולה?

כמה דקות אחרי שהסרט התחיל, שמעתי מישהי תוהה בלחישה: רגע, מה קורה כאן? זה לא האיש החולה?

אכן, לרגע משהו מתבלבל, לכאורה. הסרט נפתח בכך שז’אן פייר, גבר לא צעיר, יושב מול רופאו המבשר לו שחלה: גידול ממאיר התגלה במוחו, במקום שאי אפשר לנתח. הוא יצטרך לעבור כימותרפיה, ולקוות שהטיפול יצליח. ז’אן פייר נראה המום לגמרי. הוא יושב מול הרופא, בלי אומר ודברים. הרופא פונה אליו שוב ושוב, מוודא שז’אן פייר מבין מה נאמר לו כרגע. נראה שלא. נראה שז’אן פייר היה זקוק למלווה שיבוא אתו ויעזור לו להבין מה מצבו. הוא בוהה ברופא, המום, או מבולבל, אולי כבר קצת דמנטי, בכל זאת – גידול במוח? − והנה הוא מחייך, מאשר שהבין הכול, ומצביע על חלוקו של הרופא: תראה, יש לך כאן כתם קטן.

טוב, הסרט נקרא “הרופא הכפרי” ומי שמזדרז להסיק מסקנות מניח כבר שיעסוק ברופא המטפל בז’אן פייר. אבל לא. כי בסצנה הבאה חל מהפך. מסתבר שז’אן פייר עצמו הוא רופא הכפר, והסרט מספר עליו.

ובעצם – עליו כמשל. על הרופא הכפרי, מי שאנו מכנים “רופא משפחה”, שפועל בנסיבות מאוד קיצוניות ומיוחדות, אבל בעצם משקף את מה שכל רופא אמיתי אמור להיות.

רופא הכפר לא רק מטפל בחולים. הוא גם דואג לאישה שמתקשה לממן את עצמה ואת בתה, ועוזר לה להשיג תמיכה מרשויות הרווחה. הוא מקבל את חוליו אצלו במרפאה, אבל גם נוסע אליהם, אל ביתם, עוקב מקרוב אחרי מצבם, משוחח אתם, מקשיב להם בסבלנות אין קץ, מכיר אותם, את בני המשפחות שלהם, את המצוקות והתקוות, את הצרכים והרצונות. הוא דואג להם, לשלומם, וכמובן גם לבריאותם. הוא שותף וחבר פעיל בקהילה המקומית הקטנה, אבל גם נמנה עם מנהיגיה, עם מי שמעצבים את רווחתה בהחלטות הנוגעות לכלל. הוא משתתף בישיבות, ביחד עם ראש הכפר ופקידי ציבור אחרים, ודן עמם בשאלות הרות גורל מבחינת הקהילה: האם לבנות מרכז רפואי ולמשוך לשם רופאים צעירים? ואולי מוטב להשאיר את המצב על כנו, כלומר, להפעיל רופא מקומי אחד, ובמקום להוציא כספים רבים על בנייה, לממן סיוע לתושבים הנאלצים לנסוע ולקבל טיפול בבית החולים המחוזי?

רופא הכפר – וזה משל על מה שמצופה מרופאים בכלל – דרוך, ונכון תמיד לעזור, לסייע, להציל. אם מתקשרים אליו באמצע הלילה הוא אינו מהסס, ממהר ללבוש מעיל ולצאת לדרך. גם אם המטופל גר במקום נידח, בקצה דרך גישה בוצית שהמכונית שוקעת בה. גם אם יורד גשם זלעפות. גם אם יש כלבים (או להקת אווזים!…) שמאיימים לתקוף בכניסה לביתו של החולה. אם רופא (או רופאה, נטלי, שמגיעה כדי לסייע לז’אן פייר החולה) נוסע במכוניתו ורואה בדרך מישהו שנראה פצוע, הוא בולם מיד וחש לעזרתו, ואם מתחוור לרופא או לרופאה שהפציינטית חווה התעללות, ייעצו לה לעזוב את בן זוגה.

קשב, חמלה ותשומת לב המלוּוים כמובן במיומנות מקצועית וידע רב, הם, על פי הסרט, סימני ההיכר ההכרחיים של רופא טוב. כדי להדגים זאת מוותר הסרט על אמינותו. למשל: האם אדם שחלק ממוחו אינו מתפקד עוד כיאות, עד כדי כך שאינו מבחין בכל מה שמצוי בצד השמאלי של שדה הראייה שלו, יכול באמת להמשיך לתפקד כרגיל, כאילו כלום? לטפל בחולים? לנהוג? האם סביר שאדם שעבר טיפול כימותרפי ישוב הביתה בכוחות עצמו? לא כל כך. יש, אם כן, לראות בסרט מעין אגדה למבוגרים. הטובים טובים במיוחד, המציאות נכפפת לטוּב לבם, מצייתת לו ומשתפת אתו פעולה. החולים יחלימו, יאהבו את מי שטיפלו בהם ויכירו להם תודה. הרופאים ילוו את החולים באהבה רבה, עד רגעי חייהם האחרונים, וגם אז יעניקו להם מחסדם הבלתי נדלה.

ומה יעלה בגורלו של הרופא עצמו, אדם חולה מאוד שמעדיף להסתיר את המצוקה שהוא שרוי בה, כדי שלא להעיק על חוליו בחולשתו? הסיום תואם את התחושה האגדית, הלא לגמרי מציאותית, האופפת את הסרט לאורכו. מי שרוצה להאמין בה, מוזמן.