ארכיון תגיות: תום סטופרד

תיאטרון גשר, "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים": אמנות מזוקקת

לא פעם סיפרתי איך זה התחיל, מבחינתי. זה קרה ב-1991. חברים יוצאי ברית– המועצות–לשעבר "סחבו" אותי להצגה שלא כל כך התלהבתי לראות. ידעתי שמדובר בתיאטרון חדש, דובר רוסית, עם תרגום סימולטני לעברית, וחששתי שצפויה לי הופעה מייגעת של חובבים. דקות ספורות אחרי שההצגה התחילה, ואני נשנקתי מהשתאות, הבנתי שהגעתי למקום מופלא: מקום שיוצרים בו אמנות מזוקקת, מדויקת, שפולחת את הקרביים בעוצמתה.

זאת הייתה ההפקה הראשונה של תיאטרון גשר, "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים", על פי מחזהו של תום סטופרד.

הכול היה מופלא: הבימוי יוצא הדופן, המשחק המדהים, המוזיקה שברקע, וכמובן – המחזה עצמו.

אחר כך הלכתי שוב ושוב לראות את "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים" (ואחריה,  כמובן, גם את ההפקות האחרות של גשר), "סחבתי" להצגה את חברי וידידי, כדי שיזכו גם הם להתפעם מהתופעה הייחודית כל כך. ראיתי את ההצגה שש או שבע פעמים, ולא התעייפתי.

במרוצת הזמן התחלפו כמה מהשחקנים בקאסט המקורי, והיה מעניין לפגוש אינטרפרטציות דומות, אבל שונות בניואנסים שלהן.

עברו שנים רבות, והנה תיאטרון גשר חידש את ההפקה, ואפשר שוב לפגוש את "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים"!

מהקאסט המקורי נשאר רק סשה דמידוב הווירטואוז. אני תוהה אם מישהו יוכל אי פעם להיכנס לנעליו: כל כך מצחיק, כל כך מגוון, מפתיע וחד פעמי ביכולות שלו, המימיקה, התנועה, כמה הרבה הוא מסוגל להביע בתפקיד שאין בו אף מילה אחת!

גם השחקנים האחרים בהפקה המחודשת נהדרים. את עיקר ההצגה נושאים עליהם שני השחקנים המגלמים את רוזנקרנץ וגילדנשטרן, אז – מארק איווניר, דרור קרן ויבגני טרלצקי. עכשיו – עידו מוסרי ואלון פרידמן.

הרעיון של תום סטופרד שכתב את המחזה מדהים: הוא לקח מתוך המלט שתי דמויות שוליות, ידידיו של הנסיך הדני שדעתו נטרפת עליו מרוב כעס על דודו ואמו, רוצחי אביו ויורשיו, וכאן, במחזה שלפנינו, הם אלה שנמצאים במרכז, ואילו כל הדמויות האחרות הן ברקע, נעות, חולפות ונעלמות במהירות, בעוד רוזנקרנץ וגילדנשטרן מנסים להבין מה קורה, מדוע נקלעו למקום הלא מובן הזה, מה בעצם מצפים מהם, ומה צופן להם העתיד. (לימים, כשהנחיתי סדנאות כתיבה בבית אריאלה, נהגתי להציע למשתתפים תרגיל כתיבה שאת ההשראה לו קיבלתי מהמחזה: לבחור סיפור תנ"כי ולספר אותו מנקודת המבט של דמות שולית….)

רוזנקרנץ וגילדנשטרן, או בשמות החיבה שהם מעניקים זה לזה – רוזי וגיל – מזכירים מאוד שתי דמויות אחרות, מוכרות מאוד מהתיאטרון: את ולדימיר ואסטרגון, או דידי וגוגו, ממחכים לגודו של בקט. כל הארבעה אינם מבינים לאן נקלעו, מה תפקידם, ולמה הם מחכים. הם מעבירים את הזמן במשחקים קרקסיים. לרגע הם נראים כמו שני מוקיונים, לרגע – כמו זוג נוודים בדמות ההלך הנצחי העצוב, שיצר צ'רלי צ'פלין. כל הארבעה מנסים בלי הרף להבין מה הסיכויים שלהם: "אז תגיד לי. אני לא יודע. הסיכויים שקולים", אסטרגון אומר, ומוסיף, "או כמעט – " וולדימיר משיב לו: "אז? אז מה נעשה?" "בוא לא נעשה כלום," משיב לו חברו, "זה יותר בטוח."

רוזנקרץ וגילדנשטרן, לעומתם, משחקים לאורך כל ההצגה בהטלת מטבע, ששוב ושוב, בניגוד לכול חוקי ההסתברות והסטטיסטיקה, נופל על "עץ".

אבל ברוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים יש עלילה מוכתבת: זאת של המחזה של שייקספיר, והשניים נקלעו לתוכו בלי להבין מדוע ואיך. הם מבועתים. תפקידם בחיים לא ברור להם. הם רוצים לנוס, ולא יכולים. והרי כך כולנו: נקלענו אל העולם הזה בלי שמישהו שאל אותנו לדעתנו, ולכולנו צפוי סוף העלילה הבלתי נמנע.

עידו מוסרי ואלון פרידמן מפליאים לגלם את הדמויות הללו, הקרקסיות, המיוסרות, המבולבלות. בהפקה המחודשת נוסף נופך קל שלא היה, ככל הזכור לי, בקודמת, זאת משנות התשעים: רמז מסוים לקשר הומו-ארוטי שקיים בין השניים. יש ביניהם אהבה נפשית וגופנית, ולצידה – תיעוב הדדי שגורם לו הייאוש. לרגעים הם היסטריים, לרגעים שפופים, תומכים זה בזה, ואז נעשים תוקפניים, נרדמים מחובקים, ואז מזנקים בזעם הדדי. כשהאחד מבולבל האחר מיושב, ואז הם מתחלפים בתפקידים, ומה שמדהים, פשוט מדהים! זה שכל השפע, כל מגוון הפעולות, כל היצירה הזאת של עולם ומלואו, מתרחשים על רצועת במה צרה!

וזאת, כמובן, הגאונות של יבגני אריה, הבמאי שיצר את ההצגה, זה שלמרבה הכאב הלך לאחרונה לעולמו, וההפקה המחודשת מוקדשת לזכרו. כי הרעיון האמנותי היה שלו: הקהל יושב קרוב מאוד, משני צדיה של במה, שאיננה אלא שביל שבשני קצותיו דלתות של ארמון, או בדי מפרש של ספינה. על השביל הצר הזה מתנהלות כל הדמויות. המלט עם ה"להיות או לא להיות שלו", גרטרוד עם היצריות והמיניות שהיא מנסה להסוות, ועם דאגתה האמהית להמלט בנה, אופליה המיואשת, הזנוחה, אביה שאינו יודע את נפשו מדאגה לה – כל אלה מצטיירים, אבל ברקע, ברמיזות קצרות. אנחנו רואים את הנוודים בדרכם אל ארמון אלסינור, פוגשים את להקת השחקנים הנודדים (שמפליאים לשחק את תפקידם הקומי, הארס-פואטי),  ואז את הארמון עצמו, ובמערכה השלישית – הגענו אל ספינה בלב ים. וכל אלה מתרחבים לנגד עינינו, אף על פי שהם מתרחשים על שביל צר, שהדמויות עוברות לאורכו לעינינו, באות ונעלמות, צצות ועוברות, ורק רוזנקרץ וגילדנשטרן לא עוזבים את הבמה לרגע. בכל פעם שהדמויות מהמלט מצטרפות אל המיזנסצנה, נשמע צליל רועם, מפחיד, התאורה משתנה, ורוזנקרץ וגילדנשטרן מתחלחלים: מה צפוי להם עכשיו? מה הסכנות החדשות שאתן יצטרכו להתמודד?

המוזיקה בהפקה הנוכחית שונה מזאת שהתנגנה במקורית, אבל היא אפקטיבית באותה מידה. היא מעבירה אותנו ביעילות ממצב למצב, והיא, ביחד עם התאורה, מציירת את ההבדלים בין ה"כאן" של הדמויות הראשיות, רוזנקרץ וגילדנשטרן, לבין ההתרחשות המפחידה של המחזה של שייקספיר, שנמצא ברקע.

שמחתי כל כך שגשר חידשו את ההפקה, ושהזדמן לי לשוב ולחיות אותה. ההצגה ארוכה, נמשכת כמעט שלוש שעות, עם שתי הפסקות בין מערכה למערכה, אבל הזמן עבר במהירות. נדמה לי שבעוד כמה חודשים אשמח לשוב ולראות אותה…

"רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים": איך נראה "המלט" כשהוא בשולי התמונה

רוזנקרנץ:
נוצרי, מוסלמי ויהודי מזדמנים ביחד לקרון סגור… "סילברסטיין!" קורא היהודי. "מי החבר שלך?"… "שמו עבדללה," משיב המוסלמי, "אבל הוא לא חבר שלי, מאז שהוא המיר את דתו." (קם בזינוק, רוקע ברגלו וצועק אל הירכתיים) טוב, אנחנו יודעים שאתה שם! צא ותדבר! (שתיקה). אין לנו שליטה. בכלל לא…(משתתק). מה קרה לרגע שבו נודע לנו בפעם הראשונה על המוות? ודאי היה רגע אחד כזה בילדות, כשעלה בדעתך בפעם הראשונה שאתה לא תמשיך לתמיד. זה בטח היה רגע מערער – שנחקק בזיכרון. ובכל זאת, אני לא זוכר אותו. לא חשבתי על כך. מה אפשר להבין מזה? בטח אנחנו נולדים עם ההבנה שאנחנו בני תמותה. עוד לפני שאנחנו יודעים שיש מילים, אנחנו מגיחים, מכוסים בדם, מייבבים בידיעה שעם כל המצפנים שבעולם, יש רק כיוון אחד, והזמן הוא המדד היחיד שלו. (מהורהר, נעשה נואש ומהיר יותר). הינדי, בודהיסט ומאלף אריות מזדמנים לקרקס בגבול הודו-סין. (נשבר). מתייחסים אלינו כאילו שאנחנו מובנים מאלינו! טוב, אני לא מוכן! בעתיד ישימו לב אלינו. (מסתובב ועומד עם הפנים לעבר הירכתיים). אז תתרחקו! אני אוסר עליכם להיכנס! (איש אינו מגיע. מתנשם בכבדות). יותר טוב ככה…

מאחוריו נכנסת תהלוכה רבת משתתפים, לרבות קלאודיוס (המלך), גרטרוד (המלכה), פולוניוס ואופליה. קלאודיוס אוחז במרפקו של רוזנקרנץ כשהוא חולף על פניו ושוקע מיד בשיחה: ההקשר הוא – מערכה III תמונה 1 בהמלט של שייקספיר. גילדנשטרן עדיין עומד בחזית, כשכל האחרים, כולל רוזנקרנץ, חולפים על פני הבמה. 

גילדנשטרן:
מוות ואחריו נצח… הרע בכל העולמות. מחשבה איומה.

המלכה:
איך הוא קיבל אתכם, יפה?

רוזנקרנץ:
כמו ג'נטלמן מושלם.

גילדנשטרן:
אבל במאמץ גדול להתאפק.

רוזנקרנץ:
קימץ בשאלות, אך על שאלותינו הוא פיזר תשובות בלי שום חשבון.

המלכה:
ניסיתם לפתות אותו לאילו בילויים?

רוזנקרנץ:
מאדאם, יצא כך שנתקלנו על הדרך
באיזו להקה של שחקנים. סיפרנו לו על כך,
וזה נראָה כאילו נדלקה בו מין שמחה
לשמוע זאת. הם כבר מסתובבים פה בחצר,
ואם איני טועה קִבלו פקודה כבר לשחקהלילה לפניו.

פולוניוס:
נכון מאד,
והוא ביקש בי להפציר בהוד מלכותֵיכם
לשמוע ולראות את העניין הזה.

המלך:
בחפץ לב, ואני מאושר לשמוע
שמשהו מושך אותו.
אישים טובים, תנו לו דחיפה נוספת,
ודַרבנו אותו להתרכז בהנאות כאלה.

רוזנקרנץ:
אנחנו נעשה זאת.

המלט של שייקספיר רוזנרקנץ וגילדנשטרן יוצאים. במחזה שלפנינו קלאודיוס ופמליתו הם אלה שיוצאים, ורוזנקרנץ וגילדנשטרן נשארים וממשיכים לשוחח).

רוזנרקנץ: (בעצבנות): אין לנו אף רגע אחד של שקט! באים והולכים, באים והולכים, הם מגיעים מכל עבר.


Rosencrantz and Guildenstern Are Dead  by Tom Stoppard


את קטעי המחזה של סטופרד תרגמתי בעצמי. הקטעים מתוך המלט הם בתרגומו של דורי פרנס.

תיאטרון גשר, רוברט אייק (על פי אייסכילוס), "אורסטיאה": מדוע היא משמעותית עד היום

האם טרילוגיה בת 2,500 שנה שתחילתה באמונה באלילים ובציווי לקורבן אדם יכולה להיות רלוונטית לצופה בן זמננו?

אנו רגילים לראות בדרמה היוונית מקור למיתוסים מכוננים ועל זמניים, שמשקפים אמיתות אוניברסליות. כך למשל למדנו מפרויד את התפיסות על נפש האדם שאותן שאב מהמחזה "אדיפוס", מחזהו של סופוקלס מהמאה החמישית לפנה"ס, עד כדי כך ששם המחזה נהפך למושג פסיכואנליטי, כמו גם השם "אלקטרה" שמשקף תופעה דומה, מצדה של הבת שמיניותה מתפתחת מתוך "התאהבות" באב והאשמת האם.

העלילה של טרילוגית האורסטיאה ("אגממנון", "נושאות הנסכים", "נוטות החסד") מוכרת וידועה: אגממנון מלך ארגוס הקריב את בתו, איפגניה, כדי שהאלים יעזרו לו להביס את טרויה. לאחר ששב כמנצח, רצחה אותו אשתו, אמה של איפיגניה. אורסטס, בנם של בני הזוג, הורג את אמו כנקמה על רצח אביו. אחותו האחרת, אלקטרה, מעודדת אותו להרוג את אמם. אורסטס מאבד את שפיות דעתו, ונשפט.

העיבוד המודרני של שלושת המחזות הללו מצמצם אותן לכלל הצגה אחת, ארוכה אמנם, אבל בכל זאת תמציתית, שכן כל העלילות מתמזגות ומתפתחות לאורכה. המחזאי ובמאי התיאטרון האנגלי רוברט אייק (Robert Icke) יצר בעיבוד שלו מלאכת מחשבת: מחזה שהוא קלאסי ומודרני בעת ובעונה אחת, וההפקה של תיאטרון גשר, בבימויו של יבגני אריה, מרהיבה בעוצמתה.

הכול קורה על במה כמעט חשופה. כיסאות גבוהי מסעד נהפכים באחת למצבות, דם ניגר בעזרת פעלולי מצלמה, מסך שקוף שחוצה את הבמה עולה ויורד ומעברו מוקרנים מקרוב פניהן של הדמויות: אגממנון וקליטנמנסטרה ש"מתראיינים" בטלוויזיה, שולחן אוכל שמוצב ומסולק מייצג בית, ארוחות, קרבה והתרחקות, שמחות של יחד ובדידות של אובדן, חדווה וגעגועים, אהבה ותיעוב, תקווה וייאוש. כל מה שמתרחש בין בני משפחה, ולא רק במצבים הקיצוניים כל כך המוצגים בפנינו באורסטיאה.

אז האם הדילמה הניצבת בבסיסה של העלילה הראשונה יכולה בכלל להיות רלוונטית לנו, הצופים בישראל, במאה ה-21? לכאורה – מה פתאום. מי יכול להאמין שאב יסכים להקריב את בתו רק מכיוון שאיזה נביא אמר לו שרק כך יתחילו לנשוב הרוחות שיאפשרו לצי האניות שלו לצאת לקרב? לא סביר, נכון?

אבל מה אם מדובר לא במלך, לא ברוחות מנשבות ובאניות, וגם לא בהריגה של ילד, אלא בהורים שנדרשים, לטובת הקריירה שלהם, לוותר הלכה למעשה על גידול הילדים שלהם? האם אפשר לחשוב, גם במקרה כזה, על סוג של הקרבה? (על הדעת עולה שורות משיריהם של טל ניצן "מֵחֲצַר הַגָּן עוֹלָה שַׁוְעַת הַפְּעוֹטוֹת" ושל אלי אליהו "אֵלֶּה הָיוּ הַחֻקִּים. הָיָה עָלֵינוּ לְהַפְקִיד אֶת הַיְּלָדִים  / בִּידֵי אֲנָשִׁים אֲחֵרִים. זָרִים גְּמוּרִים.")

לכאורה אגממנון מקריב את בתו "לטובת הכלל".  תהליך השכנוע שנוקט אחיו כדי להביא אותו לכך שיסכים הוא מופת של רטוריקה: היא לא תרגיש שום דבר; החיים שלה בלאו הכי אבודים; מה זה משנה מתי מתים?; הציבור לא יסלח לך אם לא תעשה את זה; לא ייתכן שהילדה שלך יקרה לך יותר מאשר הילדים של נתיניך, שיאבדו, אם לא תסכים. האם המוטיבציה של אגממנון, שמסכים להקריב את בתו, באמת מנותקת משאפתנותו? מרצונו להצליח? האם לנגד עיניו של אגממנון עומדת רק, או בעיקר, טובת הכלל, או שמא הכוח המניע אותו הוא הדחף להצלחה? למי הוא דואג באמת, בתוך תוכו – לבני עמו, או למוניטין של עצמו?

האורסטיאה כולה מעלה כמובן נושאים רבים נוספים, זרמים תת קרקעיים עמוקים, למשל – מראה את עוצמתה ההרסנית של הנקמה, או את הסכנה הטמונה ביהירות, שמניעה בני אדם לחטוא. עם זאת, עלי להודות כי במהלך ההצגה העסיקה אותי בעיקר התהייה הנוגעת במשמעותו הרלוונטית של החטא הקדמון הטמון בתחילתו של הסיפור.

המיתוס הזה של הקרבת ילד, מוכר היטב גם מהמקרא: זכור הסיפור של בת יפתח. אביה שיצא לקרב נדר להקריב את "הַיּוֹצֵא, אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי, בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם, מִבְּנֵי עַמּוֹן – וְהָיָה לַה', וְהַעֲלִיתִיהוּ עֹלָה", רק כדי שניצחונו יובטח, ועמד בנדרו כשדווקא בתו היא זאת שקידמה את פניו בשמחה, וכמובן – הסיפור על עקידת יצחק, שהסתיים בכי טוב (אם כי לא מנקודת המבט של האיל). על פשר צייתנותו של אברהם, שהיה מוכן להקריב את בנו, את יחידו, אשר אהב, נכתבו אינספור פירושים והסברים. ברור שזאת סוגיה שקשה מאוד ליישבה.

אי אפשר לספר על ההצגה בלי לציין את השחקנים המיטיבים לגלם את אגממנון ואת קליטמנסטרה: דורון תבורי מפליא להביא בפנינו את המצביא היהיר, הבטוח בעצמו, את חיתוך הדיבור השחצני, ואז את חזרתו מהקרבות, ממוטט ושבור, ואפרת בן צור מדויקת ונוגעת ללב בתפקיד הרעיה המסורה, האם האוהבת, ואחרי כן המיוסרת, המנהיגה שלקחה על עצמה את ניהול המדינה במשך עשר השנים שבעלה המלך נעדר ולמדה להיות כריזמתית וסוחפת, האישה הנוקמת, האימא אכולת הגעגועים לילדתה. גם שאר השחקנים מצוינים: הנרי דוד בתפקיד אורסטס שמנסה בדיעבד להשלים עם עברו ולהתמודד אתו, הילדה המקסימה שמגלמת את איפיגניה, סבטלנה דמידוב בתפקיד המשרתת הדעתנית, כולם נהדרים!

עם זאת, פטור בלא כלום אי אפשר: מילה אחת קטנה, לקראת סוף ההצגה, הפריעה לי: אלקטרה ואורסטס מחליטים להרוג את אמם. (באנגלית: "to kill")  ולא "לרצוח" אותה, כפי שהופיע בתרגום לעברית. ההבדל בין שתי המילים תהומי. רצח כולל בתוכו משמעות של פשע. מאחר שהם רוצים להעניש אותה, לא ייתכן שיתייחסו לכך כאל "רצח"! אכן, בכתוביות המתנוססות מעל הבמה  באנגלית הופיעה במפורש המילה "kill"!

אבל אלה מן הסתם דקדוקי עניות, שכן ההצגה ראויה לכל שבח: עוד יצירה מופלאה של תיאטרון גשר. אני זוכרת היטב את ההפקה הראשונה של התיאטרון שראיתי לפני שנים כה רבות, "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים" מאת תום סטופרד, שעלתה לראשונה ב-1991, וזכיתי להיות נוכחת שם, באחת הפעמים הראשונות. אני זוכרת את ההפתעה וההתפעמות שחשתי, את ההבנה שזכיתי להיות עדה לתחילתה של תופעה חד פעמית ויוצאת דופן. זאת הייתה הצגה ייחודית, שונה מכל מה שראיתי עד אז, לא רק בארץ, אלא גם באנגליה, שם זכיתי בשנות ה-60 לראות הצגות רבות ומרשימות, לא רק בתיאטרון הממוסד אלא גם בפרינג'. "רוזנקרנץ וגילדנשטרן" עלתה זמן קצר אחרי שיבגני אריה והלהקה שקיבץ עלו לישראל. השחקנים עדיין לא ידעו עברית ושיחקו ברוסית, בליווי כותרות מתורגמות. (כיום מלווה את ההצגות תרגום כפול, לאנגלית ולרוסית). את "רוזנקרנץ וגילדנשטרן" ראיתי שוב ושוב, שמונה או תשע פעמים, ובכל פעם נפעמתי מחדש מהמקוריות והעוצמה של הבימוי ושל המשחק. בשנות ה-90 העלו בגשר עוד כמה יצירות מעוררות השתאות. זכור היטב אוהל הקרקס שבו העלו את "אדם בן כלב", ההפקה של "משפט דרייפוס" שבה השחקנים כבר הציגו בעברית, אם כי טרם ידעו את השפה, והמונולוגים הארוכים ששיננו בשפה זרה להם עוררו התפעלות מהווירטואוזיות המשחקית שלהם, כמו גם מיכולותיו המרשימות ביותר של מנהיגם האמנותי, הבמאי המחונן יבגני אריה. אחר כך היה "כפר" מחזהו של יהושע סובול, שזכה להצלחה עולמית, ושלל נרחב של הצגות שונות ומגוונות.

אל "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים" אני מתגעגעת במיוחד. לפעמים אני תוהה אם יש סיכוי שישחזרו את אותה הפקה, לטובת כל מי שלא זכו לראות אותה אז, וגם למען אנשים כמוני, שאהבו את ההצגה ושהיו רוצים להשתתף בה שוב, כקהל אוהב ומסור.