תגית: שירה מקור

אהרון אלמוג, "מוריד הגשם": איך למד המשורר להמטיר גשם

נער בן 14, יתום, יליד תימן, בן למשפחת רבנים, נס על נפשו, שמא יאלצו אותו שכניו להתאסלם. אחיו עוזרים לו להימלט: מצרפים אותו לשיירה שפניה מועדות לארץ ישראל. השנה – 1889. הוא מגיע ליפו, שם מאפשרים לו אנשים טובים להתפרנס מחלוקת חלב. לימים ידו משגת לקנות חלקת כרם הסמוכה לחוף ימה של תל אביב, וביחד עם שותפיו לקנייה הוא מקים את שכונת "כרם התימנים".

נכדו, אהרון מבורת, שנולד בתל אביב ב-1931, נענה לקריאתו של דוד בן גוריון ועברת את שם משפחתו. הוא בחר בשם אלמוג. כשחושבים על אלמוגים עולה על הדעת צבעם האופייני, הכתום-ורוד, אבל קיימים גם אלמוגים שחורים. בעבר נהגו להכין מהם חרוזי תפילה. בתו של אהרון אלמוג, אליענה אלמוג, בעצמה סופרת, משוכנעת שאביה חשב על אותם אלמוגים שחורים, המסמלים בעיניה את זיקתו לבני עדתו. הוא לדבריה "אלמוג שלא יכול היה לברוח משחורו. מצבעו". בהיותו, כך כתבה, "משורר תימני".

שיריו הראשונים של אהרון אלמוג ראו אור אחרי מלחמת העצמאות. חלקם שירי מחאה שבהם, במסווה של הומור, קורא אלמוג תיגר ומביע את המצוקה של בני עדתו. כך למשל בשיר "לא קוקוס" פונה אהרון אלמוג אל קהל שומעיו האשכנזיים, ומספר להם בעקיפין על מצוקות אחיו, בני תימן: אם תאכלו חילבה, הוא מבטיח, "תוכלו לטאטא מדרכות כאילו היה זה // משחק ילדים. מדינתכם תשגה. עצמותיכם / כדשא תפרחנה ומן החוח / יעלו ורדים."  כמה כעס מתריס הוא מפנה במילה הזאת, "מדינתכם", אל מי שאשמים בעיניו בניצול של בני עדתו, בהסללתם הדכאנית, שבעטיה הם מוצאים את עצמם עובדים כמנקי רחובות.

מחאה דומה הביע בשירו "פרס  ברנר, או: מעשה במטוס חסר כנפיים", שבו גיחך לאפשרות שבהיותו משורר תימני יזכה בפרס ברנר לספרות, אף על פי שהוא בהחלט משתוקק להימנות עם אנשי העלית התרבותית: "לוּ היו אומרים לי שאזכה בפרס, לא הייתי מאמין / לוּ היו אומרים לי שכבר זכיתי בו, גם כן לא הייתי / מאמין"…

לטעמם של משוררים שמגדירים את עצמם "מזרחיים", לא זכה אהרון אלמוג למקום של כבוד בתוך "המרכז הספרותי האשכנזי", בשל היותו יוצר מזרחי. בכמה משיריו האישיים מביע אהרון אלמוג מחאה עקיפה. כך למשל בשיר "מוריד הגשם":

בְּ־1942 עָשִׂיתִי עִגּוּל וְלֹא יָצָאתִי מִמֶּנּוּ
עַד שֶׁלֹּא יָרְדוּ גְּשָׁמִים
אוֹתוֹ יוֹם הוּצְפוּ בָּתִּים וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים כִּמְעַט טָבְעוּ
בָּאתִי הַבַּיְתָה וְאָמַרְתִּי: זֶה אֲנִי
מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם
נָתַן לִי אָבִי סְטִירַת לֶחִי וְאָמַר: זֶה אֲנִי
מוֹרִיד הַסְּטִירָה
שָׁבוּעַ לְאַחַר מִכֵּן עָמַדְתִּי לַשָּׁוְא עַד הַצָּהֳרַיִם
בָּאוּ יוֹנִים וְהָגוּ עָלַי אַהֲבָה
לַמָּחֳרַת הָלַכְתִּי לְבֵית סִפְרִי כְּשֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ
רְעִידַת אֲדָמָה וּמוּכָן לְהִתְפַּשֵּׁר עַל לִקּוּי חַמָּה
בָּאתִי וְהִנֵּה הַשַּׁמָּשׁ נִצָּב בַּשַּׁעַר וּמִסָּבִיב דְּמָמָה.
לֹא מוֹרִים וְלֹא חֲמוֹרִים, אָמַר הַשַּׁמָּשׁ בְּמִין זֶמֶר וְהֵחֵל
רוֹקֵד עִם הַמַּטְאֲטֵא. שְׁבִיתָה.
בַּצָּהֳרַיִם בָּאתִי הַבַּיְתָה וְאָמַרְתִּי: זֶה אֲנִי
מֵבִיא הַשְּׁבִיתָה
שְׁאָלַנִי אַבָּא: וְכֶסֶף יָכוֹל אַתָּה לְהָבִיא
עָנִיתִי שֶׁכֹּחִי רַק בִּדְבָרִים רוּחָנִיִּים
אוֹתוֹ לַיְלָה שָׁמַעְתִּי אֶת אָבִי אוֹמֵר לְאִמִּי:
בְּנֵנוּ זֶה לֹא בְּדַעְתּוֹ
יֶלֶד הָיִיתִי וְלֹא יָרַדְתִּי לְסוֹף דְּבָרָיו אַךְ קֶסֶם הַמִּלִּים
שָׁמוּר עִמִּי עַד הַיּוֹם הַזֶּה

המשורר פותח בכך שהוא נוקב במועד – 1942, ומכוון את הקורא לעובדה ביוגרפית: הוא היה אז בן 11. הוא נזכר איך כמו חוני המעגל הקיף את עצמו בעיגול ולא יצא ממנו עד שהחל לרדת גשם זלעפות, עד כדי כך שבתים הוצפו ואנשים כמעט טבעו. הגשמים המיוחלים נהפכו לאסון. הילד בטוח שמחשבותיו הוציאו מהכוח אל הפועל את גשמי הזעף. באזור מגוריו הבתים אינם בנויים היטב, וגשם יכול לסכן את יושביהם. הילד, השקוע כולו בסיפור על אותו תנא צדיק, בן המאה הראשונה לפנה"ס, מתפאר באוזני אביו בגשם שהצליח להוריד, וזוכה בתמורה לסטירת לחי: האחד – ראשו בעננים, הוא שוגה בחלומות, חי בעולם של סיפורים ושל דמיון, מְמַמֵּשׁ אגדות, והאחר, מפוקח וארצי, מגיב ביובש: " זֶה אֲנִי / מוֹרִיד הַסְּטִירָה". אי אפשר שלא לחייך למקרא תגובתו הישירה והלגלגנית משהו של האב, המשחק עם המילה "מוריד". תתפקח, מנסה לומר האב, שמסרב להתפעל מההתרברבות של בנו.

אבל הילד אינו נסוג. הוא ממשיך להזות, רוצה בכל מאודו להאמין שניחן בכוחות על: שוב הוא מנסה לעמוד במרכזו של מעגל, אבל הפעם זוכה רק לשמוע המית אהבה של יונים. למחרת הוא מבקש רעידת אדמה, או לפחות ליקוי חמה, וזוכה להתבשר על שביתת מורים, ועל בית הספר שנסגר לזמן מה. הוא בטוח שזכה בהוכחה ניצחת: יש לו יכולות מיוחדות, הוא יכול להשפיע על המציאות. אביו מגיב שוב בציניות מפוקחת: אם כך, הוא שואל, אולי במקום שביתת מורים תביא לנו כסף?

אנו מבינים את מצוקת הקיום של האב, שאינו רוצה לעסוק בהבלים, אלא בצורכי השעה הדוחקים. אבל הילד משוכנע שיכולותיו אינן ארציות, לכן לא יועילו למשפחה. כוחו "רַק בִּדְבָרִים רוּחָנִיִּים". ואז הוא זוכה לשמוע בחשאי דברים שנותרו בעיניו כמתנה יקרת ערך: אביו אומר לאמו, לא בפניו, אבל המילים מגיעות אליו: "בְּנֵנוּ זֶה לֹא בְּדַעְתּוֹ". הילד חש שיש במילים הללו קסם, שנותר בלבו. והלא גם כאן האב אינו משתף אתו פעולה ואינו מחמיא לו. כוונתו של האב ברורה: מתוך תפיסת העולם המעשית של איש שטרוד בפרנסת משפחתו, בנו החולם נראה לו כאדם שדעתו משובשת. אבל הבן לא נפגע. אדרבא, הוא שמח על האבחנה ועל התוקף שהוא מקבל ממנה: אכן, הוא שונה מהאב. הוא מוריד גשם, שומע יונים הומות ומתמסר להן, הוא משפיע על המציאות, לא על זאת היומיומית והמעשית, לא על חיי החולין שבהם מתהלך אביו, אלא על עולם הרוח: הוא יגדל, יכתוב שירים, יֵדע להמטיר במילותיו גשם לא גשמי.

אהרון אלמוג זכה בשנת 1982 בפרס ברנר ובשנת 1999 בפרס ביאליק. רעייתו היא הסופרת רות אלמוג. שיריו נלמדים בבתי הספר בישראל.

אמיר גלבע "ואחי שותק"

אָחִי חָזַר מִן הַשָּׂדֶה
בְּבֶגֶד אָפֹר.
וַאֲנִי חָשַׁשְׁתִּי שֶׁמָּא חֲלוֹמִי יִתְבַּדֶּה
וְהִתְחַלְתִּי מִיָּד אֶת פְּצָעָיו לִסְפֹּר.
וְאָחִי שׁוֹתֵק.

אַחַר חִטַּטְתִּי בְּכִיסֵי הַסָּגִין
וּמָצָאתִי אִסְפְּלָנִית שֶׁיָּבֵשׁ כִּתְמָהּ.
וּבִגְלוּיָה שְׁחוּקָה אֶת שְׁמָהּ
תַּחַת לְצִיּוּר שֶׁל פְּרָגִים.
וְאָחִי שׁוֹתֵק.

אָז הִתַּרְתִּי אֶת הַצְּרוֹר
וְהוֹצֵאתִי חֲפָצָיו, זֵכֶר אַחַר זֵכֶר.
הֵידָד, אָחִי, אָחִי הַ גִּ בּ וֹ ר,
הִנֵּה מָצָאתִי אוֹתוֹתֶיךָ!
הֵידָד, אָחִי, אָחִי הַ גִּ בּ וֹ ר,
אָשִׁיר גַּאֲוָה לִשְׁמֶךָ!
וְאָחִי שׁוֹתֵק.
וְאָחִי שׁוֹתֵק.

וְדָמוֹ מִן הָאֲדָמָה זוֹעֵק.

 

אבות ישורון, "בהיחבא": מדוע גם מי שניצל הוא קורבן

"הכול: אהבת הורים, אחיות ואחים, הנערות שבעיר שעזבנו – נבלם בלב. העלייה לארץ הייתה כמו חתך פתאומי בבשר החי", אמר אבות ישורון בראיון שהעניק לבתו, הלית ישורון. (הריאיון הופיע לראשונה בכתב העת שערכה, "חדרים" ולאחרונה גם בספר איך עשית את זה).

אבות ישורון נולד בשם יחיאל פרלמוטר. כמו צעירים יהודים אחרים – הידועים שבהם היו תהילים זייגר, הלא הוא דן בן אמוץ, ויצחק אוורבוך, שנהפך ליצחק אורפז – הגיע ישורון לארץ ישראל "בזמן": לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה. לפני השואה. לפני שבני המשפחה שנשארו באירופה נרצחו.

אבל הצעירים הללו שילמו מחיר לא פשוט על אותה הצלה מקרית – הלא איש מהם לא העלה בדעתו מה צפוי ליהודים. אפילו אחרי שההשמדה ההמונית כבר החלה, רבים לא ידעו את האמת. בני הנוער הציונים הללו, שהחליטו להיות חלוצים, שנפרדו מהוריהם, מאחיהם ומאחיותיהם, לא שיערו בנפשם שלעולם לא ישובו ויראו את יקיריהם, ולא ציפו לרגשות האשם שילוו אותם כל חייהם, אחרי שייוודע להם מה עלה בגורל בני המשפחה שלהם. הם לא יכלו, כמובן, להציל אף אחד. אילו נשארו, קרוב לוודאי שגם הם היו נרצחים. אבל תחושת האשם איננה רגש רציונלי.

"עזבתי את הבית יום אחד, מוקדם מדי, לכל הדעות, ולחיות פה ולהיות גורם לעינויים קשים של הורים שרוצים לראות אותך ולא יכולים לראות אותך. גם הם התחילו להיות יתומים ממך בגיל צעיר," אמר אבות ישורון לנכדתם של ההורים שלא זכו להכירה, שנספו בטרם עת, שאת הגעגועים אליהם לא הפסיק לחוש כל ימיו, ולהביע אותם בשיריו. הנה אחד מהם –  "בהיחבא":

מִכָּל הַדִּירָה, אֲנִי בַּמִּטְבָּח הַקָּטָן שֶלִּי, מִכָּל
הַמְּקֹמֹת, מִכָּל הַבָּתִּים, אֲנִי כָּאן, לְבַדִּי, בִּשְׁתִיקָה.
בֵּין הַכֵּלִים, הַמַּזְלֵג הַגָּדֹל שֶלִּי, הַכַּפִּית הָרְגִילָה
שֶׁלִּי, כַּאֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה לִי קָפֶה. אֲנִי פֹּה לְבַדִּי.
חֲבִיבִים עָלַי כָּל כְּלֵי הָאֹכֶל שֶאֲנִי רָגִיל בָּהֶם.
הֵם אִתִּי יַחַד. לֹא מִשְׁתַּנִּים. תָּמִיד אֹתָם.
אֲנִי כְּאִלֻּ מֻחְזָק עַל יָדָם.
אִישׁ לֹא יָבֹא פִּתְאֹם בַּלַּיְלָה לַמִּטְבָּח.

אִישׁ לֹא יָבֹא בַּלַּיְלָה
לְמָקֹם קָטָן. כִּמְעַט נִשְׁכָּח.
אִישׁ לֹא יָבֹא בַּלַּיְלָה
לַמִּטְבָּח. טז טבת תשמט, 23 דצמבר 4:20 1988 לִפְנֹת בֹּקֶר.

כְּלִי זֶה חֶרֶס הַנִּשְׁאָר, נִשְׁאָר לְבַדּוֹ
מֵהַסֶּרְוִיז, וְיֵשׁ לוֹ זִכְרֹנֹת
מֵהַצַּלָּחֹת שֶנִּשְׁבְּרֻ לְגַעְגֻּעִים.
חֶרֶס חֶרֶט חֲרָטָה חֹרֵט.

לכאורה מספר השיר על בדידות "רגילה" של אדם היושב לבדו בדירתו, במטבחו הקטן, בין כלי האוכל המוכרים, השגרתיים, שבהם הוא משתמש כל ערב. והם אפילו חביבים עליו, מוכרים כל כך. בכפית הזאת הוא מכין לעצמו תמיד קפה. במזלג הזה הוא אוכל. הם מעניקים לו ביטחון ויציבות, לעולם אינם מתרחקים ממנו, אינם מועלים באמונו, "לֹא מִשְׁתַּנִּים". ומדוע, בעצם שישתנו? הלא אלה רק חפצים דוממים? ובכל זאת הם יותר מאשר סתם חפצים דוממים: הם, כך הוא חש, כמו מחזיקים אותו. מעניקים לו הגנה. ובעצם מסתבר שהם בני שיחו היחידים. אף אחד מלבדם לא יבוא אליו "פִּתְאֹם" לבקרו.

הלבד מתחיל להצטייר כבדידות. המטבח הוא בעצם מין מקום כמעט "נִשְׁכָּח": מי שכח אותו? מי לא יבוא? בבית האחרון מתגלה החסר והגעגוע אל המשפחה שאיננה עוד, אל ה"הַסֶּרְוִיז" השלם ואל הצלחות שנשברו. המילה הלועזית "סֶּרְוִיז" שולחת אותנו למזרח אירופה. אל הבית שממנו יצא המשורר ואליו לא שב עוד. הוא נותר לבדו, אין אחים או הורים שיופיעו פתאום, יבואו לביקור, רק הוא נותר, והוא "חֶרֶס הַנִּשְׁאָר" צירוף שכמו לקוח מתוך הפיוט ו"נתנה תוקף" – "כחרס הנשבר", המתאר את שבריריותו של האדם שיסודו מעפר.

בשורה האחרונה של השיר מביע אבות ישורון את עוצמת הצער, הגעגוע ונקיפות המצפון: "חֶרֶס חֶרֶט חֲרָטָה חֹרֵט." החרטה שהוא חש חורטת בו ומייסרת אותו.

גם בשירו המפעים "איך נקרא" אפשר לחוש את השבר שאין לו תקנה, את האובדן:

אֵיךְ נִקְרָא שֶׁאֲנִי מְקַבֵּל מִכְתָּבִים מֵהַבַּיִת,
וְהַבַּיִת אֵינֶנֻּ?
אֵיךְ נִקְרָא שֶׁאֲנִי מְקַבֵּל מִכְתָּבִים מֵהַבַּיִת,
וְאִישׁ לֹא חַי?

אֵיךְ נִקְרָא שֶׁמֵהַבַּיִת כּוֹתְבִים לִי,
וְהַמִּכְתָּב לֹא נִכְתַּב?
וְהַמִּכְתָּב לֹא נִשְׁלַח?
אֵיךְ זֶה נִקְרָא?

באוזני בתו הודה אבות ישורון כי לא תמיד השיב להם: "עונש שישבו שם וציפו לי ולמכתבי"; מספר לה כיצד התענה כשקיבל מהוריו מעטפה ובה שני דולרים, בידיעה עד כמה הם עניים, רצה להחזיר להם את הכסף, אבל חשש לפגוע בהם, והתמהמה בתשובתו אליהם. כאן בשיר הוא מספר תוהה איך ייתכן שהוא ממשיך לקבל מכתבים מהמתים, מאלה שקולותיהם מהדהדים בלבו ותוהה  – איך זה נקרא? מה משמעות הגעגוע הזה, הקשר המתקיים עם מי שמזמן אינם עוד?

ביום הזיכרון לשואה ולגבורה אנו חושבים בדרך כלל על הנספים, אבל אסור לשכוח את הקורבנות האחרים: את הניצולים שנשאו כל ימיהם את צער האובדן ואת תחושת האשמה.

חנוך לוין: "טורקי, טורקי, מי חלם אותך הלילה?"

שירו של חנוך לוין נדפס ב-1994 בפתח הקובץ הג'יגולו מקונגו וטיפוסים אחרים (הספריה החדשה).

יחיאל מוהר, עלי מוהר: "כך זה הצטייר בילדותנו, שהייתה יפה"

ילד בן ארבע או חמש מתרוצץ בין המבוגרים. אחד מהם – "יפה תואר וקונדס", כפי שיתארו לימים −  תופס את הילד ומעיף אותו באוויר. השניים ישובו וייפגשו כעבור ארבע עשרה שנה, הפעם כעמיתים: שני משוררים. הילד שגדל הוא יחיאל מוהר. הבוגר הוא שאול טשרניחובסקי, מבאי בית הוריו של הילד, שגם אביו, מאיר מוהר, היה סופר ומשורר. בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה גרה המשפחה בעיירה פיכטנגרוּנד, על יד ברלין, מקום מושבם של סופרים עבריים רבים.

"עלי לציין כי לאחר שנים, בעלותי לארץ, למדתי עברית במהירות בלתי רגילה; וכיוון שאיני נוח ללמוד שפות נדמה היה לי, כי את הלשון העברית ידעתי בגלגול קודם. וגם כשהגעתי לשירת טשרניחובסקי, סבור הייתי כי שיריו מוכרים לי. כי אני למדתי מתוך זיכרונות. […] קסמו לי הארציות, החושניות, והיכולת לומר דברים בגילוי לב," סיפר יחיאל מוהר, כעשור אחרי מותו של טשרניחובסקי. רבים היו מאמצים את הדברים הללו כדי לתאר את שירתו של מוהר עצמו.

על שיריו הליריים נהג לחתום בשם יחיאל מר. את השם יחיאל מוהר ייחד לפזמונים הרבים שחיבר. לישראל הגיע עם עליית הנוער שנה לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה. ברגע האחרון הגיעו גם הוריו ואחד מאחיו. עקבותיו של אח אחר נעלמו.

יחיאל מוהר חי תחילה בקיבוץ, וב-1946, והוא כבר נשוי, עבר לתל אביב והחל לכתוב: הוא פרסם חמישה קובצי שירה, וחיבר פזמונים רבים ומוכרים מאוד.

שנתיים אחרי שעבר לתל אביב נולד בנו, עלי מוהר, לימים פזמונאי ובעל טור שהרבה לכתוב על תל אביב. באחד הטורים (שקובצו לאחרונה בספר עוד מהנעשה בעירנו) סיפר עלי מוהר על השוני בין הכתיבה שלו עצמו, לבין זאת של אביו, שכתב, לדבריו, "שירי מולדת 'שאנו אוהבים' אותה בפשטות, בטבעיות, בלי חיץ."

סבו של עלי מוהר נולד בגליציה ומשם היגר לגרמניה. אביו של עלי מוהר גדל בגרמניה ובהיותו בן שבע עשרה עלה לארץ ישראל והתאהב בה. עלי מוהר נולד בישראל. יחיאל מוהר כתב פזמונים מלאי הומור ואהבת הארץ, כמו למשל "הורה היאחזות": "הורה כרוב והורה תרד, / עגבנייה עלי כידון!  / הורה נח"ל מסחררת / הורה חסה, הורה צנון! " שירים אופטימיים: "הורה נתגבר": "לא נורא! נתגבר!  / עוד הכול, עוד הכול יסתדר! "  ושיר כמו "הורה ממטרה", שכולו חדווה ואמונה בעתיד:

רן קילוח בצינור.
צינורות ‟עורקי הנגב".
זה דרכו של המזמור
מן הברז אל הרגב
יעלו מימי תהום.
משאבה אומרת לחם!
נגב, נגב, מה מיום?
נגב, ממטרות עליך!

סובי, סובי, ממטרה, הי!
סובי, סובי, ממטרה.
לפזר פניני אורה,
סובי והתיזי מים!
עץ יריע בשדרה,
אדמה תיתן פריה
באין גשם משמים.

המרחב כולו נצוד,
צינורות פרשו הרשת,
והנה סימן ואות.
בטיפין נראית הקשת.
ברית הפרח והניר,
ברית השקט והזמר.
ממטרה, שירך הוא שיר.
רנניהו, עד אין גמר.

סובי, סובי, ממטרה , הי….

את הפזמון כתב יחיאל מוהר ללהקת הנח"ל ב-1953, לכבוד ההקמה של קו המים ירקון-נגב. כמה שמחת חיים יש בו, בטיפות הדומות לפנינים של אור שהוא מתאר, בעורקי החיים שהצינורות נושאים אתם דרומה, בהבטחה ליבולי חיטה, כשהמשאבה "אומרת לחם", בניגון שמשמיעה הממטרה הסובבת, מלווה בקולות תרועה של העצים שהיא משקה. "באין גשם משמים" מביאים בני האדם את המים לנגב בהתלהבות של עשייה ושל ביטחון בעתיד ובפריחה.

עלי מוהר, לעומת אביו, מבכה את שמחת החיים התמימה הזאת של הדור הקודם לו. הוא עצמו, כך סיפר, כבר לא היה מסוגל לכתוב שירים כאלה של אהבת מולדת גואה ועולה על גדותיה. אחד משיריו המוכרים ביותר הוא "שיעור מולדת":

אז בבית הספר
על הקיר תמונה
והאיכר חורש בה
את האדמה
וברקע, הברושים
שמי שרב חיוורים
האיכר יצמיח לנו לחם
שנהיה גדולים.

והמורה אומרת:
"עוד מעט כבר סתיו"
בשיעור מולדת
היא מראה חצב.
היורה יבוא עכשיו
שפע טיפותיו
כוילון שקוף על פני העמק
הפורש שדותיו.

כך זה היה, פשטות רכה
זה הצטייר בילדותנו
שהיתה יפה.

וכך בדמיוננו התרבו פלאות
הפטישים ניגנו
מחרשות רנות
יש יוגבים ויש כורמים
ארץ של רועים –
כך זה הצטייר בילדותנו
שהיתה יפה.

לכאורה מדובר בשיר מולדת כמו אלה שכתב אביו. אבל עלי מוהר עצמו העיד: מדובר בזיכרון מתווּך. לא בתיאור של המולדת עצמה, אלא זיכרון של הצטיירותה בבית הספר, כשלמדו עליה. הילדים בני גילו של עלי מוהר, עירוניים ילידי תל אביב, לא ראו איכר, אלא תמונה של איכר, לא ראו חצב בטבע, אלא על שולחנה של המורה שהביאה אותו לפניהם. כך זה "הצטייר" בילדותם, כלומר − בדמיונם. כי מה שהיה יפה בעיניהם לא הייתה עוד הארץ עצמה, אלא הילדות שמתמימותה, כך נראה, התפקחו. געגועיו של עלי מוהר אינם אל האדמה, אלא אל הסיפורים עליה ועל זיכרונותיו מהם, אל ההסברים ואל הניגונים: "פטישים ניגנו מחרשות רנות" מאזכר כמובן את "שיר העבודה" של אלתרמן:  "שִׁיר, שִׁיר, עֲלֵה נָא, / בַּפַּטִּישִׁים נַגֵּן, נַגֵּנָה, / בַּמַּחְרֵשׁוֹת רַנֵּנָה, / הַשִּׁיר לֹא תַּם,  / הוּא רַק מַתְחִיל".

עלי מוהר הלך לעולמו לפני עשר שנים. נכדיו,  תומא, נעמי ואנה, חיים בצרפת.

סיפורו של שיר x net

 

"בין מלחמה לאהבה המשורר יהודה עמיחי": מה הציע יהודה עמיחי למאיר שליו?

בסיומו של הספר בין מלחמה לאהבה המשורר יהודה עמיחי  (הוצאת רימונים) מופיעה אחרית דבר שכתב מאיר שלו: תיאור של מפגשיו האחרונים עם יהודה עמיחי, כשזה כבר היה חולה מאוד. עמיחי ביקש מידידו שייקח אותו לביקור פרידה בשלושה מקומות שאל נופיהם היה קשור במיוחד: טיול ראשון למצפה מכוור במדבר יהודה, לשם הגיע פעם במסע של הפלמ"ח; טיול שני לאזור גת וגלאון בשפלה, שם נלחם ואיבד חברים במלחמת השחרור; טיול שלישי לשדות עמק יזרעאל, שם עבד בנעוריו במשק של קרובי משפחה במושב שדה יעקב.

תיאור הטיולים הללו מכמיר את הלב: שליו מספר על עמיחי היושב שעה ארוכה על כיסא באמצע המדבר וצופה בשקיעה על הרי מואב; כיצד נקלעו להמלטה קשה ועזרו לרועה בדואי לסייע לפרה; כיצד נרדם עמיחי על שמיכה שמאיר שליו פרש למענו בחיק הטבע. מרגשים במיוחד דברי הפרידה של המשורר מחברו: "מאיר," הוא אמר, "עד היום הייתה בינינו ידידות. בוא נחליט שמהיום זאת אהבה."

הספר שלפנינו מזכיר במידה מסוימת טיול בנוף יקר ללב: מסע של אהבה בתוך חייו של יהודה עמיחי, והוא מרתק, מפעים ומאלף. זוויות המבט משתנות בכל פעם, יש מאמרים אקדמאיים, זיכרונות שעמיחי עצמו כתב, מכתבים הקשורים בו, גם אם בעקיפין, תיעוד של דברים שאמר ושאמרו עליו. בין הפרקים משובצים שיריו הנוגעים בעניינים הנידונים, וגם תצלומים מילדותו, בחרותו ובגרותו, שלו ושל האנשים הקרובים אליו, אלה שאהב ואלה שאהבו אותו.

לא מפתיע להיווכח שהפרקים המרגשים ביותר הם אלה שהוא עצמו כתב, וכמוהם גם פרק התיעוד האותנטי המוקדש לאהובת ילדותו, "רות הקטנה", ובו מובאים מעט מהמכתבים הרבים שכתבה ורובם לא שרדו. רות הקטנה, שעמיחי כתב שירים רבים בהשראתה, נספתה בשואה. הוריה הצליחו לצאת מווירצבורג שבגרמניה – שם נולד גם עמיחי – והיגרו לאמריקה. את בתם נאלצו להשאיר בהולנד. היא לא קיבלה אשרת כניסה, כי הייתה נכה: רגלה נקטעה בעקבות תאונה דרכים, כשהייתה רק בת אחת עשרה. במכתביה אפשר לחוש במצוקה של אותם ימים, בניסיונותיה הנואשים לשמור על שגרת חיים של נערה צעירה שיש לה תוכניות וחלומות, שאינה מוותרת על התקווה לצאת מאירופה ולהגיע לפלסטינה. אביו של יהודה עמיחי, שחזה בזמן את הנולד והזדרז להגר מגרמניה כמה שנים לפני שפרצה המלחמה (לא מעט בזכות ירושה שקיבל מקרובי משפחה באמריקה), השתדל, אך לא הצליח, להוציא משם גם את רות. גורלה נחרץ.

בסמוך לפרק עליה שובץ שיר מפעים ביופיו ובכאב שהוא מביע, שכתב עליה עמיחי. השיר נפתח במילים: "לִפְעָמִים אֲנִי זוֹכֵר אוֹתָךְ רוּת הַקְּטַנָּה / שֶׁנִּפְרַדְנוּ בְּיַלְדּוּת רְחוֹקָה שֶׁשָּׂרְפוּ אוֹתָךְ בַּמַּחֲנוֹת." ובהמשך: "… הַאִם הָפַכְתְּ אוֹתִי בַּנְק הָאַהֲבָה שֶׁלָּךְ כְּמוֹ הַבַּנְקִים בִּשְׁוַיְץ / שֶׁהַמַּטְמוֹן נִשְׁמָר בָּהֶם גַּם אַחֲרֵי מוֹת בְּעָלָיו?"…

הפרקים עוקבים, פחות או יותר כרונולגית, אחרי קורות חייו של עמיחי. ילדותו בווירצבורג, בימים שעדיין נקרא לודוויג פפויפר, העלייה לישראל, השנים הראשונות בפתח תקווה, ההתבגרות בירושלים, השירות בצבא, הפיכתו למשורר, הכבוד וההערכה הרבים שזכה להם. בכל מקום שקולו של עמיחי נשמע, מצטיירת דמותו של אדם נעים הליכות, מרתק, מושך את הלב – לא רק בשיריו, אלא גם בפשטות הצנועה שבה התייחס לעצמו: "אני חי חיים רגילים לגמרי," אמר לקריינית שראיינה אותו לתוכנית רדיו בגרמניה, ב-2006 והוסיף: "באופן כללי אני גם לא נראה כמו משורר. אני חושב שלמשוררים צריך להיות שיער ארוך או צמות או עגילים באוזניים או דברים כאלה, הם אמורים לשתות הרבה או לצרוך הרבה סמים ולהתנהג שלא על פי המוסכמות וכיוצא באלה. אני רחוק מאוד מכל זה. אנחנו באופן יחסי משפחה רגילה לגמרי." מעולם, כך סיפר, לא ציפה שילדיו ישמרו על שקט, רק משום שהוא עסוק בכתיבה – אדרבא, אמר, את שיעורי הבית נהגו להכין לצדו בחדר העבודה שלו, כי "כל אמנות צריכה להיות עמידה עד כדי כך שיהיה אפשר ליצור אותה בכל מקום."

הפרק האחרון בספר, לפני אחרית הדבר שכתב מאיר שליו, הוא דברים של ידידו, כריסטוף מקל, משורר גרמני נחשב מאוד. מקל מתאר את גדולתו של עמיחי, את עובדת היותו "קלאסיקון של המודרנה העברית" ומספר עליו שהוא "משורר חשוב ופופולרי בישראל". במקור כוונו דבריו של מקל לקהל קוראי גרמנית, והוא כתב אותם לכבוד הפעם הראשונה שספר של עמיחי הופיע בגרמניה. (על יחסו של עמיחי לארץ הולדתו אפשר לקרוא בפרק השני, "היהדות שלי", שבו הוא מתאר את אהבתו העמוקה לנופים שבהם גדל וכיצד סיפורי התנ"ך נשארו קשורים בתודעתו בהם, ולא באלה של ארץ ישראל).  לנו, קוראי העברית, לא נותר אלא להסכים עם דבריו של מקל: אכן יהודה עמיחי הוא מהאהובים שבמשוררינו. עתה נוכל להתענג גם מהספר המקרב אותנו אל עמיחי, אל חייו, הגותו ומחשבותיו, וגם אל מה שנכתב עליו.


קישור לטור העוסק ביהודה עמיחי ובשיר "לא כברוש"

"חופים": מה נתן יונתן לא ידע כשצעד בגיל עשרים על חוף הים

גבר צעיר, גבה קומה ועטור תלתלים, מטייל לתומו על שפת הים, באזור השפך של נחל חדרה. השנה – 1943. הוא בן עשרים, כמעט יליד הארץ: בהיותו פעוט בן שנתיים הגיע עם הוריו מאוקראינה. הוא קשור מאוד אל נופיה של ארץ ישראל, שאותם הוא מרבה לתאר בשירים שיכתוב לאורך חייו. הנה למשל שורות מהשיר "פתיחה אפשרית לאפילוג": תיעוד של מבצר אנטיפטרוס, שבסמוך לו גדל בילדותו: "חַיַּי עָבְרוּ בֵּין הֲרִיסוֹת מִבְצָר עַתִּיק עַל מֵי הָעַיִן / לִשְׂדוֹת קוֹצִים וּבָרָקִיעַ הֵאִיר כּוֹכָב אֶחָד בָּהִיר / שֶׁקָּרָאתִי לוֹ בְּשֵׁם"… או בשיר אחר, "שיר ארץ": "כָּל אָבִיב שָׁבִים לָהּ סַבְיוֹנֶיהָ / לְכַסּוֹת אֶת כָּל קִמְטֵי-פָּנֶיהָ…"  או מילות אחד משיריו הידועים ביותר, "הרדופים", שבו תיאר את השיחים כפופי הצמרת, את שריקת העדרים, את המים המפרקים סלעים ואת התאנה החונטת פגיה.

נתן יונתן החל לפרסם כבר כשהיה בן 16. במהלך טיולו על חוף הים ליד חדרה עדיין לא ידע מה צופן לו העתיד, ודאי לא העלה בדעתו איזו קריירה עתירת הישגים בתחום הספרות צפויה לו. הוא כתב 30 ספרי שירה, פעל כעורך ראשי בהוצאת "ספרית פועלים", היה חבר מליאת רשות השידור ויושב ראש אגודת הסופרים העבריים בארץ ישראל ונשיאה. שיריו תורגמו לשפות רבות והוא זכה בשלל פרסים ספרותיים, בהם פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים, פרס נוצת הזהב של אקו"ם על מפעל חיים, פרס אוניברסיטת בר-אילן, פרס ביאליק, פרס למדן, פרס זאב, פרס פיכמן, פרס ברנר,  פרס אלתרמן ועוד.

כשטייל על חוף הים לא ידע גם מן הסתם כי יכתוב שיר שיהפוך לנכס צאן ברזל בזמר העברי, אחרי שנחום היימן ילחין אותו. המלחין והמשורר שיתפו פעולה, נתן יונתן ניאות לערוך בשיר כמה שינויים קלים, כדי שיתאים ללחן, ומאז שהושמע השיר לראשונה הוא היה לאחד המוכרים והאהובים ביותר בישראל. הנהו, "חופים":

חוֹפִים הֵם לִפְעָמִים גַּעְגּוּעִים לְנַחַל.
רָאִיתִי פַּעַם חוֹף שֶׁנַּחַל עֲזָבוֹ
עִם לֵב שָׁבוּר שֶׁל חוֹל וַאֶבֶן.
וְהָאָדָם, וְהָאָדָם
הוּא לִפְעָמִים גַּם כֵּן יָכֹל לְהִשָּׁאֵר
נָטוּשׁ וּבְלִי כֹּחוֹת
מַמָּשׁ כְּמוֹ חוֹף.

גַּם הַצְּדָפִים
כְּמוֹ חוֹפִים, כְּמוֹ הָרוּחַ
גַּם הַצְּדָפִים הֵם לִפְעָמִים גַּעְגּוּעִים
לַבַּיִת שֶׁתָּמִיד אָהַבְנוּ
אֲשֶׁר הָיָה וְרַק הַיָּם
שָׁר לְבַדּוֹ שָׁם אֶת שִׁירָיו
כָּךְ בֵּין צִדְפֵי לִבּוֹ שֶׁל הָאָדָם
שָׁרִים לוֹ נְעוּרָיו.

במהלך הטיול שם לב יונתן שהנחל שלידו הוא פוסע אינו מצליח להגיע ממש עד לים, דרכו נחסמת. המים עשו את דרכם הארוכה במורד ההר, עד שנבלמו ונבלעו, ממש ברגע האחרון, ואינם מגיעים עד קו החוף. הוא מזדהה עם תוגתו של החוף, עם לבו השבור, העשוי מחול ואבן, מתחושתו שננטש, כי הנחל אינו פוקד אותו. כמו החוף גם הרוח מתגעגעת, והצדפים שהדובר רואה על החוף  מצטיירים בעיניו כגעגועים לא רק של החוף, אלא של האדם המביט בהם ונזכר בבית שאהב, אך נאלץ לעזוב. גם האדם, כמו החוף, חש נטוש ומותש, ורק הים ומלואו ממשיך לשיר את שירת גליו.

כשכתב נתן יונתן בן העשרים את השיר על כאב וגעגוע בלי תכלית לא יכול היה להעלות בדעתו איזה שבר נורא צופן לו עתידו. בנו הבכור נהרג במלחמת יום כיפור. ליאור היה ילד שכמו אביו אהב מאוד לטייל בין הנופים של ארץ ישראל. אחרי מותו הרבה האב השכול לכתוב עליו, ישירות ובעקיפין. כתב על הצורך "לָגַעַת / בִּקְצֵה הַשַּׁרְווּל הָרֵיק / בַּשָּׁעוֹן שֶׁחָדַל לְתַקְתֵּק / בְּאַרְבַּע וְעֶשֶׂר דַּקּוֹת / וְתָמִיד, מְדֻיָּק וְאִלֵּם / יִשָּׁאֵר לְחַכּוֹת…" על האב השכול דוד, שגם הוא כמו המשורר איבד את בנו: "עֵץ בַּיַּעַר, זֶה מָה שֶׁנִּשְׁאַר מִכָּל אַבְשָׁלוֹם / וּבִכְיוֹ שֶׁל הָאָב, הַמְּאַהֵב הַזָּקֵן, אִישׁ הַמִּלְחָמוֹת", על עצמו, כיצד הוא "מְכַוֵּן אֶת הַלֵּב לַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ רְאִיתִיהוּ עוֹזֵב בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה", ועל ארצו, ישראל: "אֶרֶץ שְׁיּוֹשְׁבֶיהָ הִיא אוֹכֶלֶת".

אולי מוטב לנו להניח את הצעיר יפה התואר על קו החוף שליד חדרה, לראות אותו בעיני רוחנו פוסע לתומו על שפת הים, חושב על בדידותו של החוף ועל צערו הנטוש, ולא יודע עדיין מאומה על הצער שיחוש כשבנו הבכור, ליאור יונתן, יישאר לעד בן 21.

סיפורו של שיר x net

זלדה, "שני יסודות": האם הברוש מטורף?

"אני מרגישה − גם אם אני שרויה בצער גדול – שהחיים נפלאים", אמרה פעם המשוררת זלדה שניאורסון-מישקובסקי למראיינת, שעמה הסכימה לשוחח בתנאי שההחלטה על פרסום הריאיון תהיה בידה. את שני אלה, צער המלווה בתחושה שהחיים נפלאים, אפשר לפגוש לא אחת בשיריה.

זלדה הייתה אישה דתייה מאוד. שם משפחתה מבית אביה מסגיר את הייחוס שלה: היא הייתה בת הדודה של הרבי מלובביץ', מנחם מנדל שניאורסון, ונמנתה עם חסידי חב"ד. ידוע כי הרבתה להתכתב עם הרבי, אבל לאחר מותה נעלמו מכתביו. יש הסבורים כי יד מכוונת העלימה אותם, אולי כמעין עונש סמוי על כך ששיריה נועזים וחתרניים מדי, לכאורה.

אכן, אדיקותה הדתית לא מנעה ממנה את היכולת והרצון להסתכל על העולם בפתיחות, לראות בו גם את מי שאינם חולקים את אמונתה ואפילו להתיידד עם חילונים גמורים. כך למשל נוצר קשר קרוב בינה לבין משוררת אחרת, יונה וולך, שהייתה כה שונה ממנה: לא סתם חילונית, אלא גם מרדנית, פרועה וקיצונית בהליכותיה. זלדה ניתקה את הקשר ביניהן אחרי שוולך פרסמה שיר מתגרה, שחיברה בו בין מיניות נשית לתפילין. "כשראיתי את השיר של יונה חשבתי כי הלוואי ומתתי, לא אוכל עוד להחזיק ביד עיתון שהדפיס דבר כזה", כתבה זלדה. השיר "תפילין" מתח את גבולות סובלנותה של זלדה עד לקצה, אם כי נטיית לבה, הייתה, כאמור, לפשר בין העולמות.

כילידת אוקראינה − לארץ ישראל הגיעה כשהייתה בת 12 – אהבה זלדה לקרוא ספרות רוסית. על נעוריה סיפרה: "פעם אחת בא בחור שגירשו אותו מעיר אחרת כי היה ציוני. הוא סיפר לי על ארץ ישראל ועל הציונות. התלהבתי מאוד. סיפרתי לחברים שלי והקמנו מעין תנועת נוער. כמובן שהיה צריך להסתיר את זה, כי כל פעילות ציונית הייתה אסורה. כשטיילנו שרנו בקול את המנגינה ובלב את המילים בעברית."  כך − נערה חרדית שמרבה לקרוא ספרות "זרה", וחולמת על פעילות ציונית!

באחד משיריה ביטאה זלדה את השניות הזאת, את השיח הפנימי בין שני כוחות שמן הסתם הכירה היטב:

שְׁנֵי יְסוֹדוֹת / זלדה
הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תַּאֲמִין.
הַלֶּהָבָה אוֹמֶרֶת לַבְּרוֹשׁ
כַּאֲשֶׁר אֲנִי רוֹאָה
כַּמָּה אַתָּה שַׁאֲנָן
כַּמָּה עוֹטֶה גָּאוֹן
מַשֶּׁהוּ בְּתוֹכִי מִשְׁתּוֹלֵל
אֵיךְ אֶפְשָׁר לַעֲבֹר אֶת הַחַיִּים
הַנּוֹרָאִים הָאֵלֶּה
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל טֵרוּף
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל רוּחָנִיּוּת
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל דִּמְיוֹן
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל חֵרוּת
בְּגַאֲוָה עַתִּיקָה וְקוֹדֶרֶת.
לוּ יָכֹלְתִּי הָיִיתִי שׂוֹרֶפֶת
אֶת הַמִּמְסָד
שֶׁשְּׁמוֹ תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה
וְאֶת הַתְּלוּת הָאֲרוּרָה שֶׁלְּךָ
בָּאֲדָמָה, בָּאֲוִיר, בַּשֶּׁמֶשׁ, בַּמָּטָר וּבַטַּל.
הַבְּרוֹשׁ שׁוֹתֵק,
הוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טֵרוּף
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֵרוּת
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דִּמְיוֹן
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחָנִיּוּת
אַךְ הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תָּבִין.

שני ה"יסודות" שהיא כותבת עליהם הם הלהבה המתלהבת והעץ השותק, הנעוץ במקומו, שנראה לה "שַׁאֲנָן" ואפילו "עוֹטֶה גָּאוֹן". השלווה של העץ מטריפה את האש. נכונותו להישאר במקום אחד, להיות תלוי בזולת ובטובו: "בָּאֲדָמָה, בָּאֲוִיר, בַּשֶּׁמֶשׁ, בַּמָּטָר וּבַטַּל", מערערת את שלוות נפשה. היא, המאיימת עליו – הרי אם תרצה תוכל לשרוף לא רק "אֶת הַמִּמְסָד" אלא גם אותו! − מנסה להניע אותו, מפצירה בו להתמרד, להתקומם נגד גורלו, לנהוג כמוה, לנוע, להשתחרר. היא משתלהבת, ומשתוללת. והוא? הוא אינו מאבד את שלוותו. בשתיקה גמורה, בינו לבינו, הוא יודע את האמת: גם בו יש רוחניות. כלומר – שאיפה אל המרומם. גם את נפשו מערבל הטירוף המתפרע. אבל הברוש נטוע. הוא אינו יכול − פשוט אינו מסוגל! – לוותר על שורשיו, לנוע הלאה, לדלוק אחרי מציאות אחרת.

נראה כי לא בכדי הלהבה בשיר שלפנינו נשית והברוש גברי. היא אש לוהטת, מתרגשת, מאכלת, הוא זקוף ורם, פאלי, חזק בקור רוחו המאופק. המתרגשת לעומת הנינוח. הלוהטת לעומת השלֵו, זאת ששואפת לחרות, לעומת זה שמשלים עם גורלו.

נראה כי שני היסודות שזלדה מתארת בשיר שלפנינו אינם רק דיאלוג בין שני כוחות חיצוניים. מן הסתם ביטאה בהם את היסודות שהכירה מתוך נפשה: את היציב והמבוסס, לעומת מה שמבקש להתפרע ולאבד את הגבולות. אבל היא, המשוררת החרדית, ידעה לפשר בין שני הכוחות הללו. ידעה להיות תמיד ברוש יציב, רגוע, משלים, להכיר את הטירוף אבל להמשיך לשמור על איפוק, שהרי יש אמנם צער, אבל החיים נפלאים, וגם מי שנטוע במקום אחד יכול לדעת חירות אמיתית – אם יש בו רוחניות ואם כוח הדמיון נושא אותו למרחקים.

זלדה הייתה חשוכת ילדים. מהדירה הירושלמית הצנועה, שבה חיה עם בעלה, חיים אריה מישקובסקי, בוגר ישיבת חברון שעבד כפקיד ורואה חשבון, ומתוך חיי היומיום, בלי לצאת למסעות ולהרפתקאות, כתבה שירים שנגעו בנשגב וגם לאחר מותה ממשיכים לקרב לשם את קוראיה.

 

סיפורו של שיר x net

אמיר גלבוע: "שיר בבוקר בבוקר": פתאום קם אדם בבוקר…

על הבמה עומד גבר טוב מראה. מפניו הצעירות נוהרת תמימות חייכנית. הוא פותח את פיו העטור בגומות חן, וזועק: "פתאום קם אדם בבוקר / ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת". משפט אחד, מתנגן וקצוב, לא מלווה בשום כלי מוזיקלי. בהגיעו למילה "עם" הוא מצביע אל הקהל וחיוכו מתרחב. המילים נשמעות כמו קריאת עידוד של מנהיג או נביא הפונה אל בני עמו ומזכיר להם: אל תשכחו את  החוט המקשר בין כולנו. אמנם בעבר היינו בודדים, אבל יום אחד, ולפתע פתאום, התחוור לנו מי אנחנו ומה כוחנו. ועכשיו, אחרי שהתלכדנו בואו נצא ביחד לדרכנו.

אל השורה הבאה בשיר: "ולכל הנפגש בדרכו קורא הוא שלום" מצטרף ליווי מוזיקלי – תופים הולמים, חצוצרות מריעות – צלילים דמויי המנון שכמו מתעתד להעניק לַכְּלל מנגינה משותפת.

הזמר הוא צעיר יליד הארץ, רק בן 24, שכבר לפני שלוש שנים, בעודו חייל בשירות סדיר בצה"ל, זכה במקום הראשון בפסטיבל הזמר. שמו שלמה ארצי, בן לניצולי שואה. הוא מצוי בתחילתה של קריירה מפוארת, רצופת הצלחות, הנמשכת עד עצם היום הזה. המלחין, בשיתוף עם שלמה ארצי, הוא גידי קורן, יליד תל אביב.

המשורר שכתב את "שיר בבוקר בבוקר" הוא אמיר גלבוע:

פתאום קם אדם בבוקר
ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת,
ולכל הנפגש בדרכו קורא הוא שלום.

דגנים עולים מול פניו מבין חריצי המדרכת.
וניחוחות לראשו מדיפים עצי אזדרכת.
הטללים רוססים והרים, ריבוא קרניים,
הם יולידו חופת שמש לכלולותיו.

פתאום קם אדם בבוקר
ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת,
ולכל הנפגש בדרכו קורא הוא שלום.

והוא צוחק גבורת דורות מן ההרים,
ונכלמות משתחוות המלחמות אפיים,
להוד אלף שנים מפכות במסתרים,
אלף שנים צעירות לפניו
כפלג צונן, כשיר רועים, כענף.

פתאום קם אדם בבוקר
ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת,
ורואה כי חזר האביב
והוריק שוב אילן מן השלכת.

פתאום קם אדם בבוקר
ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת,
ולכל הנפגש בדרכו קורא הוא שלום.

ביום שבו עמד שלמה ארצי על הבמה ושר, זה היה בפסטיבל הזמר של 1973, היה המשורר בן 56. שמו המקורי היה ברל פלדמן. הוא נולד באוקראינה ועלה לארץ ישראל ב-1938, כשהיה בן עשרים. שלוש שנים אחרי כן נותק כל קשר שהיה לו עם בני משפחתו.

בארץ ישראל עבד גלבוע החלוץ בחקלאות ובבנייה, עד שהתגייס לצבא הבריטי. במהלך שירותו באירופה סייע ליהודים הניצולים והעקורים. ייתכן שחוויותיו באירופה של אחרי המלחמה העניקו לו את ההשראה למילים על אנשים ההולכים ומתקבצים, מצטרפים זה אל זה ונהפכים לעם הזוכר את הדורות שקדמו לו, ואת אלפי שנות העבר שחלפו והותירו בו את כוחן.

אי אפשר לא לתהות מהם נופים המתוארים בשיר. הם אינם מעלים על הדעת את ארץ ישראל דווקא. למשל בשל השימוש הרב במילים המציינות שפע של מים: דגנים צומחים פרא בין חריצי המדרכה, טללים מרססים את ההר, פלגים צוננים ומים מפכים והאביב –  הלא־ישראלי בעליל – שב ומוריק את העץ. כל אלה אינם תואמים את ישראל הצחיחה והמדברית, ארץ הסלעים הקשים, הדרדר והחול. אמנם הרועים והשמש המוזכרים בשיר נקשרים עם המקום, אבל לא כך שאר הפרטים בנוף. מתעוררת התחושה שהשיר מתרחש במעין שום־מקום, אולי בעצם כלל־מקום, המסמן את העולם ומלואו: המחוז שבו עם יכול להתגבש, להתחיל ללכת, ולהחליט שהוא מושיט יד לשלום לכל מי שנקרה בדרכו.

הביטוי "פתאום קם אדם" נהפך למטבע לשון. בקיץ 2011 הוא היה לסמל המחאה החברתית. הנה למשל וידיאו קליפ שבו השיר מלווה תמונות מהמחאה:

ברבות הימים הוא היה לאחד השירים המוכרים ביותר של אמיר גלבוע, אם כי בתחרות שבה השתתף זכה רק במקום השני. כששלמה ארצי עמד על הבמה ושר אותו, הוא לא העלה בדעתו עד כמה יצליח. אדרבא, בלבו קינן חשש מפני תגובתו של המשורר, כי ארצי וקורן בחרו בשיר מתוך קובץ שלם, ואז הלחינו ביחד וארצי שר, בלי לבקש את רשותו של המשורר!

למרבה השמחה וההקלה לא הביע גלבוע שום הסתייגויות. אדרבא, ארצי זכה לקבל ממנו זר פרחים ובפתק שצורף להם נכתב: "תודה שהחזרת אותי לרגע כתיבת השיר".

סיפורו של שיר x net


תודה ליובל ניב על מחקרו "פסטיבל הזמר והפזמון הישראלי בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום כיפור: פופ בשירות המדינה".

חנוך לוין: "את ואני והמלחמה הבאה"

כשאנחנו מטיילים, אז אנחנו שלושה –
את ואני והמלחמה הבאה.
כשאנחנו ישנים, אז אנחנו שלושה –
את ואני והמלחמה הבאה.

את ואני והמלחמה הבאה,
והמלחמה הבאה עלינו לטובה.
את ואני והמלחמה הבאה,
שתמציא מנוחה נכונה.

כשאנחנו מחייכים ברגע אהבה,
מחייכת איתנו המלחמה הבאה.
כשאנחנו מחכים בחדר הלידה,
מחכה איתנו המלחמה הבאה.

את ואני והמלחמה הבאה,
והמלחמה הבאה עלינו לטובה.
את ואני והמלחמה הבאה,
שתמציא מנוחה נכונה.

כשדופקים על הדלת, אז אנחנו שלושה –
את ואני והמלחמה הבאה.
וכשזה כבר נגמר, שוב אנחנו שלושה –
המלחמה הבאה, את והתמונה.

את ואני והמלחמה הבאה,
והמלחמה הבאה עלינו לטובה.
את ואני והמלחמה הבאה,
שתמציא מנוחה נכונה.


מופיע בספר מה אכפת לציפור
עלה לראשונה ב: 1968 / הקברט הסאטירי / בימוי: עדנה שביט

יהודה עמיחי :"שמש אוקטובר מחממת את פנינו"

שמש אוקטובר מחממת את מתינו
העצב הוא לוח עץ כבד,
הדמעות, מסמרים.
השמש סובבת סביב הארץ, כן,
הארץ שטוחה כלוח אבוד וצף, כן,
יש אלוהים בשמים, כן,
אין לי מה לומר על המלחמה
סגרתי את עצמי.

(יהודה עמיחי, 1973)

דיתי רונן, "שיבת הבית ונדודיו": "עשבים שוטים הפכו לאבני חן"

"עשבים שוטים הפכו לאבני חן" – שורה מתוך אחד השירים בקובץ שיבת הבית ונדודיו מבטאת היטב את רוחו של הספר הנוגע, כך נראה במבט ראשון, במציאות יומיומית: כביסה על החבל, חדרים ושכונות, אבל מרומם את השגרה, כמו מעשיה של בת הטוחן היודעת לשזור קש לזהב.

השירים נעים במרחב, יוצאים מהבית, משוטטים בעולם, ואז שבים אליו מהנדודים, מתכרבלים בין קירותיו. והדוברת המספרת אותם − היא אינה דמות בדויה, היא המשוררת המתוודעת אל הקורא באחד השירים בשמה ממש: "הִיא תָּפְרָה לִי תִּיק אֹכֶל מֶסָדִין / יָשָׁן וְרָקְמָה בְּאָדֹם דיתי / עִם 'ד' הֲפוּכָה  וְעִם 'ת' הֲפוּכָה / וַאֲנִי הִתְבַּיַּשְׁתִּי מְאֹד" − אינה נרתעת מהדיבור החשוף על עצמה. חשוף, אך לא גלוי. כי כדרכם של שירים, משהו נשאר כל העת סמוי. מתעוררת תחושה שיש כאן סיפור, אבל הוא פיוטי ולכן אינו מגלה את עצמו במפורש. ברור שדיתי, הדוברת, המשוררת, מספרת לנו על מסעות. החל בשירים הראשונים, שמתרחשים בננטלי −  הכיתוב מבאר: "עיירה קטנה בדרום מערב פינלנד" − שם היא חשה זרות וקרבה, בעת ובעונה אחת, מתמכרת לשפע המים ולירוק ומתמזגת אתם, מדברת אל מישהו ונפרדת ממנו. משם היא שבה הביתה, אבל דרכה מפותלת, היא חולפת במקום שבו נשים כפופות עובדות בשדות אורז אשר "צָמְחוּ לִשְׂדוֹת זָהָב"; עדיין מייחלת אל מי שבבואתו נשקפת אליה מהמראה. לפני שהיא מגיעה הביתה היא חושבת על הכלב המחכה לליטופיה, על החתולות והסינר ועל מכונת הכביסה: על הביתיות שתעניק לה מחסה, אחרי שתשתול פרחי אביב בעציצים. למרות שרידי הפרידות, למרות זיכרונות המגע.

אכן, הבית חיכה לה. "פָּרַשׂ אֶת אֵבָרָיו" לקראתה והוא "מַרְחִיב אֶת מִפְתנוֹ / מַנְמִיךְ מִדַּרְגֹתָיו", חצרו מתפייסת, הוא נושם ופותח את לבו. ובכל זאת, גם שם היא ממשיכה לנדוד, נטועה במקום אבל לא ברוחה, נעה, "מְכָרְבֶּלֶת נוֹפִים עֲצוּמִים". החוץ המקיף אותה אינו רגוע ושלֵו. תותחים רועמים בו,  "בְּלֵב הַכֹּחַ רוֹעֵם הָרֹעַ", והיא יוצאת למסע חדש, מנסה למצוא את הבתים שמהם באה מלכתחילה: הגוף שממנו נולדה, הגוף שבו גדלה, הגוף שבו "רוֹחֲשִׁים חַיָּי". ואז היא שבה אל ההתחלה שלפני ההתחלה, אל צירי הלידה שהביאו אותה לעולם, אל המעון ואל הדיכאון ואל הכלב שיצא דרך החלון ורק דרכה הייתה חסומה. ואיך הייתה מחוסרת בית, גם כשהיה לה בית. בפרק זה, הנושא את השם "צירי פתיחה" מעלים השירים על הדעת את דמותה של מוכרת הגפרורים הקטנה של אנדרסן. זאת שמציצה אל בתים של אחרים, רואה את חומם שנמנע ממנה, עד שהיא קופאת מקור. אבל אצל דיתי המסע לא תם. היא שבה אל המקומות שקדמו להיווצרותה. נוסעת לאושוויץ, מבקשת להבין, נוסעת אל זיכרונותיה ואל אלה שקדמו למה שהיא יכולה לדעת מעצמה, כדי לפענח מניין באה, כדי להבין לאן הגיעה. ושוב היא חוזרת מנדודיה. בזמן שלא הייתה "הִתְמַלְּאוּ הַסְּדָקִים גַּעֲגוּעַ". היא מידפקת על ביתה, מחפשת אחריו גם כשהיא נמצאת בו, יוצאת לדרכיה, הפעם לאוקראינה, לעבר מישור דומם אשר "טוֹבֵעַ לְתוֹךְ הַבִּצּוֹת", ממשיכה לחפש את העבר הרחוק, את עדותו ואת מותו. וכשהיא שבה שוב אל ביתה היא מוצאת ש"בְּתוֹךְ סִדְקֵי הַבַּיִת חַיִּים הַחֲלוֹמוֹת".

המשוררת, הדוברת, אינה נזהרת שלא לשים את עצמה כמעט בכל עמוד בספר. המילה "אני" חוזרת בלי היסוס או התלבטות. יש משהו שובה לב בכנות הזאת, שאינה מתפשרת ואינה מתנצלת. בשימוש הישיר והחוזר ב"אני": "אֲנִי אוֹטוֹטְרוֹפִּית / בִּמְקוֹם עִם כלורופיל אֲנִי עֹשָׂהּ פוֹטוֹסִינְתֵזה עִם מִלִּים / כָּכָה אֲנִי  נוֹשֶׁמֶת אוֹ אֲנִי מַמְרִיאָהּ מאַלְטֶרְנָטִיבָה לאַלְטֶרְנָטִיבָה", או: "אֲנִי נוֹשֵׂאת אֶת בֵּיתִי עִמִּי". או: "אֲנִי עוֹד נָעָה / בַּלֵּילוֹת בְּמִטָּתִי".

היא מפגינה אומץ גם בעיצוב השירים. יש עמודים המכילים שברירי הרהורים, הנה למשל שיר שכולו רק שמונה מילים: "אַתָּה זוֹכֵר − / אֲנִי מֵיטִיבָה לִרְאוֹת  אוֹתְךָ / בָּאוֹר הָרָפֶה"  ואפילו שיר שיש בו רק שורה אחת: "נְקֻדַּת אוֹר בְּלֵב הַחֹשֶׁךְ". כשלעצמם שירים כאלה מעלים על הדעת אמנות מינימליסטית עד כדי ציור שאין בו יותר מכתם יחיד של צבע. אבל גם השירים הקצרצרים הללו אינם עומדים בפני עצמם. בהיותם חלק מרצף הם צוברים משמעות ומהדהדים את מה שבא לפניהם ואחריהם. המכלול כולו מצוי כל העת בדיכוטומיה המתמדת בין התשוקה לצאת לנדודים ולמסעות והצורך להיעגן בבית ולמצוא בו הגנה. כדבריה של המשוררת: "עָמוֹק בְּתוֹךְ מַסַּע הַמִּסְדְּרוֹן / רֵיחַ הַטַּחַב / הַחֹשֶׁךְ / וּבְלִיל הַשָּׂפוֹת / אֲנִי נִקְרַעַת בֵּין / מְשִׁיכַת גַּעֲגוּעִים / לְבֵין הַפַּחַד מִמְּקוֹמוֹת סְגוּרִים."

שאול טשרניחובסקי, "אני מאמין"

שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת,
זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָׂח.
שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין,
כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ.כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְרוֹר שׁוֹאֶפֶת,
לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל-פָּז,
כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם,
גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז.רוּחוֹ יַשְׁלִיךְ כַּבְלֵי-הֶבֶל,
יְרוֹמְמֶנּוּ בָּמֳתֵי-עָל;
לֹא בָרָעָב יָמוּת עֹבֵד,
דְּרוֹר – לַנֶּפֶשׁ, פַּת – לַדָּל.

שַׂחֲקִי כִּי גַם בְּרֵעוּת אַאֲמִין,
אַאֲמִין, כִּי עוֹד אֶמְצָא לֵב,
לֵב תִּקְוֹתַי גַּם תִּקְוֹתָיו,
יָחוּשׁ אֹשֶׁר, יָבִין כְּאֵב.

אַאֲמִינָה גַּם בֶּעָתִיד,
אַף אִם יִרְחַק זֶה הַיוֹם,
אַךְ בֹּא יָבֹא – יִשְׂאוּ שָׁלוֹם
אָז וּבְרָכָה לְאֹם מִלְאֹם.

יָשׁוּב יִפְרַח אָז גַּם עַמִּי,
וּבָאָרֶץ יָקוּם דּוֹר,
בַּרְזֶל-כְּבָלָיו יוּסַר מֶנּוּ,
עַיִן-בְּעַיִן יִרְאֶה אוֹר.

יִחְיֶה, יֶאֱהַב, יִפְעַל, יָעַשׂ,
דּוֹר בָּאָרֶץ אָמְנָם חָי,
לֹא בֶעָתִיד – בַּשָּׁמַיִם,
חַיֵּי-רוּחַ לוֹ אֵין דָּי.

אָז שִׁיר חָדָשׁ יָשִׁיר מְשׁוֹרֵר,
לְיֹפִי וְנִשְׂגָּב לִבּוֹ עֵר;
לוֹ, לַצָּעִיר, מֵעַל קִבְרִי
פְּרָחִים יִלְקְטוּ לַזֵּר.

 

דליה רביקוביץ', "זיכרונות חמים": מה גרם לכישלון חריף של הלב

גבר בשם לוי, מהנדס חשמל שעוסק בשעות הפנאי בכתיבת שירים, חוצה את הכביש לא הרחק מביתו שברמת גן. מכונית שנוסעת בפראות – ייתכן שנהגה שיכור – פוגעת בו. הוא נהרג. משם, מאותה התנגשות קטלנית, מתחילים חייה החדשים של ילדה קטנה, דליה רביקוביץ' שמה. היא בת שש. ההרוג הוא אביה, וכל היציבות שבחייה נעלמה עם מותו. אמנם באחד משיריה תיארה אותו כמחמיר: "קַוִּים שֶל עָשָן נִטּוּ בִּמְלֻכְסָן  / וְאַבָּא שֶלִּי הִכָּה אוֹתִי. / כָּל הָעוֹמְדִים צָחֲקוּ לַמַּרְאֶה, /  מַה שֶּסִּפַּרְתִּי אֱמֶת וְיַצִּיב", אבל היא הייתה כרוכה מאוד אחריו, חשה שהיה היחיד שהבין ללבה. למשל – כשהייתה רק בת שלוש הבחין ברגישותה היתרה. בראיון אתה סיפרה שלמעשה הכה אותה רק פעם אחת, וגם זאת מתוך מבוכה, כעונש על כך שהכתה ילדה שבבית הוריה התארחו.

הסתלקותו של האב ערערה את עולמה. עד כדי כך שיותר משישים שנה אחרי כן, כשנשאלה מתי בחייה הייתה הכי מאושרת, השיבה – עד גיל שש, והודתה שמשהו בתוכה המשיך כל החיים לצפות לשובו של האב. על מותו אפילו לא סיפרו לה. רק אמרו שנפצע קשה, או לפי גרסת אחיה – שנסע לחוץ לארץ. רק אחרי שנים הבינה שאביה איננו עוד. זה קרה בעקבות שיחה עם ילדה מכיתתה, לה גילתה שהיא חושדת שאביה מת. הילדה שידעה את האמת הגיבה בפליאה: מה, את לא יודעת?

"באותו היום התרסקה המשפחה", כתבה על מותו באחד מסיפוריה המאוחרים. אמה, שהייתה מטופלת לא רק בילדה בת השש אלא גם בתאומים בני חצי שנה, התקשתה להחזיק מעמד ולתפקד. שלושה חודשים אחרי מותו של לוי עברה המשפחה המיותמת לקיבוץ גבע. הילדה ראתה את אמה מבוהלת, מיואשת. נרדמת בבגדיה, בוכה ואבודה.

בקיבוץ לא התערתה. חשה שם מנודה. כשהייתה בת שלוש עשרה נשלחה לחיפה, וגרה אצל כמה משפחות אומנות. את תחושותיה מאותם ימים הביעה בשיר שהופיע בספרה השני, חורף קשה. שמו של השיר "זיכרונות חמים":

תָּאֵר לְךָ: רַק הָאָבָק לִוָּה אוֹתִי
וְלֹא הָיָה לִי מְלַוֶּה אַחֵר.
הוּא הָלַךְ אִתִּי לְגַן הַיְלָדִים
וְהָיָה מְסַכְסֵךְ אֶת שַׂעֲרוֹתַי
בִּימֵי יַלְדוּתִי הַחַמִּים בְּיוֹתֵר.

תָּאֵר לְךָ מִיהוּ שֶׁלִּוָּה אוֹתִי,
וּלְכָל חַבְרוֹתַי הָיָה אַחֵר.
בַּחֹרֶף, בִּפְרֹס עַרְסָלִים אֲיֻמִּים,
וְהָעֲנָנִים טוֹרְפִים אֶת צֵידָם,
תָּאֵר לְךָ מִיהוּ שֶׁלִּוָּה אוֹתִי
וְעַד כַּמָּה רָצִיתִי מְלַוֶּה אַחֵר.

זֵרְעוֹנֵי הָעֵצִים שִׁקְשְׁקוּ, וּלְשָׁעָה
נִתְאַוֵּיתִי לִשְׁכֹּן בִּיחִידוּת עִם הָרוּחַ.
לֵילוֹת רַבִּים הָיִיתִי הוֹזָה
עַל בָּתִּים אֲחָדִים, רְטֻבִּים מֵאַהֲבָה.
תָּאֵר לְךָ כַּמָּה הָיִיתִי מְקֻפַּחַת
שֶׁזֶּה הַמְלַוֶּה הַיָּחִיד שֶׁלִּי.

בִּימוֹת הַחַמְסִין הָיִיתִי מַפְלִיגָה
עַד עִיר בִּירָתָם שֶׁל הַלִּוְיְתָנִים.
הָיִיתִי מְלֵאָה הֶפְקֵרוּת מְאֻשֶּׁרֶת.
לֹא רָצִיתִי לָשׁוּב כָּל עוֹד בִּי רוּחִי,

אוּלָם בְּשׁוּבִי הָיִיתִי כְּעוֹרֵב
שֶׁנָּקֹטּוּ בוֹ קְרוֹבָיו הָעוֹרְבִים,
וְלֹא הָיָה לִי שׁוּם מְלַוֶּה,
וְרַק הָאָבָק לִוָּה אוֹתִי.

הדוברת פונה אל מישהו קרוב, מספרת לו על מצוקת ילדותה, מצפה שיבין ללבה כשהיא מתארת את הבדידות המרה שחשה. מי ליווה אותה בימות הקיץ, מי פרע את שיערה בליטוף מייסר? רק האבק, במקום ידם האוהבת של הורים. שניהם נעדרו. האב מת, לאם לא היה זמן לטפל במשפחה כי – כך העיד אחיה של רביקוביץ' – נאלצה לעבוד בפרך כדי להוכיח שלא הגיעה לקיבוץ כדי לנצל אותו. גם בחורף, כשהעננים הפחידו אותה כי נראו לה כטורפים, גם כשהשתוקקה למי שיגן עליה ויעניק לה ביטחון, גם כשראתה שלכל חברותיה יש מלווה אחר, היא התהלכה לבדה, חלמה על בית שאינו מלא באבק אלא רטוב מאהבה, על מקום שבו לא תחוש כה מקופחת וזנוחה.

דליה רביקוביץ' לקתה כל חייה בדיכאונות שאותם, תיארה כסבל מתמשך. פעמיים נישאה, אבל קשרי הנישואים הללו לא שרדו. כשנולד בנה וגדל מעט, לא הצליחה להחזיק בו, על אף אהבתה ומסירותה העמוקה, וכעבור כמה שנים נאלצה להתרחק ממנו, כי היו ימים שבהם לא הצליחה לקום מהמיטה. איך את מעבירה את הזמן? נהגו לשאול אותה. תשובתה הייתה: "בבוקר מחכה לערב, בערב מחכה לבוקר". כשמלאו חמש שנים למותה כתב עליה בנה, עידו קליר, באהבה רבה.

כשהייתה דליה רביקוביץ' בת 69 נמצאה מתה בביתה. הסְברה הראשונית הייתה שהתאבדה, אם כי נהגה להכריז כי מאז שנולד בנה, למרות הדחף הקיים בה, ברור לה שלא תעשה זאת, "בגלל שהחיים שלי כבר לא יכולים ממש להתרוקן".

בעקבות הנתיחה שלאחר המוות קבע הפתולוג כי "מותה נגרם קרוב לוודאי מכישלון חריף של הלב."

סיפורו של שיר x net

יעקב אורלנד: משורר או פזמונאי?

מה היטיב יותר יעקב אורלנד לכתוב, פזמונים קלילים שזכו לביצועים מפיהם של זמרים וזמרות ידועי שם, או שירים "רציניים" שהופיעו בספרים וזכו להערכתם של מבקרים וחוקרי ספרות? אחד מאותם חוקרים, דן מירון, השווה את שירתו של יעקב אורלנד לקצהו הגלוי

של קרחון, שעיקרו, "גוש גדול", חבוי במעמקים ונסתר מהעין.

אורלנד זכה ב-1994 בפרס ישראל לזמר עברי – מחווה ששִמחה והעציבה אותו בעת ובעונה אחת. אורלנד העדיף להיזכר כמשורר, לא ככותבם של להיטים מוכרים, המושרים בפי כול. בתו, הפזמונאית שמרית אור, העידה כי אביה נהג להסתגר כל יום בחדרו ולכתוב, בהתמדה ובכובד ראש. יש להניח כי כך כתב את השירים הרציניים. נראה שהפזמונים נוצרו באופן שונה. כך, למשל, סיפרה בתו איך כתב את אחד מפזמוניו המפורסמים ביותר, "שני שושנים": ערב גיוסו לבריגדה ישב אורלנד עם ידידו, המלחין מרדכי זעירא, בקפה כסית, בחברת בנות זוגם. מוכרת פרחים עברה והם קנו ממנה שני שושנים, אחד אדום ואחד לבן, והגישו אותם לצעירות. "תשיר לי זמר על שושן," ביקשה אשתו של זעירא, ואורלנד שרבט על המפית את המילים "אשיר לך שיר ישן נושן…" פזמון אחר שלו, "היו לילות", הכולל את המילים המפורסמות כל כך "במשעולים בין דגניה לכינרת" נכתב גם הוא, במאמצים רבים, בתל אביב, בקפה כסית, "על בקבוק קוניאק וברווז צלוי". תיאטרון סטירי הזמין אותו מאורלנד וזעירא, והם ישבו ביחד, שתו, אכלו וחיברו את הפזמון, בכוחות משותפים.

לא ידוע מה היו הנסיבות שבהן כתב אורלנד פזמון אחר, שלו − אולי בכל זאת מוטב לכנותו שיר − שאותו הלחין דוד זהבי ב-1951, שתי עשרה שנה אחרי שנכתב. הכוונה לשיר המוכר מאוד "אני נושא עמי":

אֲנִי נוֹשֵׂא עִמִּי אֶת צַעַר הַשְּׁתִיקָה,
אֶת נוֹף הָאֵלֶם שֶׁשָּׂרַפְנוּ אַז מִפַּחַד,
הֲלֹא אָמַרְתְּ אֵלַי: "הָעִיר כָּל כָּךְ רֵיקָה"
הֲלֹא אָמַרְתְּ אֵלַי: "נִשְׁתֹּק מְעַט בְּיַחַד".

בְּחַלּוֹנִי קָמְלוּ כְּבָר שׁוֹשַׁנֵּי הַנֹּחַם,
בְּחַלּוֹנִי נִסְתַּם חֲזוֹן הַמֶּרְחָבִים,
רַק הָרְחוֹבוֹת עוֹד מְחַיְּכִים בִּמְלוֹא הָרֹחַב,
אֶל כָּל אֶשְׁנָב מֻצָּת בְּאוֹר הָעֲרָבִים.

בּוֹאִי נֵצֵא שׁוּב לַחוּצוֹת אוֹתָם הָלַכְנוּ,
אֶל סַפְסְלֵי הָאֲהוּבִים בְּגַן הָעִיר.
אוּלַי נִפְגֹּשׁ עוֹד בַּפָּנִים אֲשֶׁר שָׁכַחְנוּ,
אוּלַי נִשְׁמַע עוֹד מֵחָדָשׁ אוֹתוֹ הַשִּׁיר.

בַּחֲלוֹמוֹת הָהֵם עַל הַסַּפְסָל הַקַּר,
בַּחֲלוֹמוֹת הָהֵם נַרְדִּים אֶת עֲבָרֵנוּ,
עַד שֶׁיּוֹם אֶחָד, גָּבוֹהַּ וּמֻכָּר,
יִפֹּל שׁוּב בִּנְשִׁיקוֹת עַל צַוָּארֵינוּ.

רבים סבורים כי השיר, שמרבים להשמיעו בימי חג ומועד, בעיקר בימי זיכרון, מעלה את זכר החוויה הקשה שעבר אורלנד בילדותו: כשנה או שנתיים לפני שהגיע לישראל והוא בן שבע, ניצל יעקב אורלנד הילד מפוגרום שהתחולל בעיירה טטייב, לא הרחק מקייב שבאוקראינה. אורלנד הסתתר בחבית האשפה שבחצר. לנגד עיניו נרצחו בעריפת ראש ובמכות גרזן כמה מקרובי משפחתו.

מפתה לראות במילים "צער השתיקה" שהדובר נושא בלבו, ובאילמות המפוחדת שהוא מתאר, את הזיכרון הנורא מילדותו,  אבל פנייתו אל האישה, אל חוויותיהם המשותפות, מעוררת מחשבות על שיר אהבה דווקא, ואל הערגה שהדובר חש אל מה שהיה בעבר, אל "שושני הנוחם" שהיו וקמלו (אולי אותם שני שושנים, אדום ולבן, שהוא וחברו העניקו ערב אחד לאהובותיהם?). משהו השתבש בין בני הזוג. הרחובות אמנם ממשיכים לחייך, אבל בחלון הפרטי שלהם משהו "נסתם". וכדי לשחזר את מה שהיה ביניהם הוא מזמין אותה לצאת לטיול משותף, אל נקודות ציון מוכרות, ספסל אהוב משכבר הימים, בתקווה ששם יוכלו לפגוש את עצמם מפעם, את האושר שידעו ביחד, את השיר הסמוי שידעו לשמוע במשותף.

אחרי שיֵשבו ביחד על הספסל המוכר, הקר, יֵדעו אולי לשכוח את מה שמוטב להשאיר מאחור – את המריבה שהרחיקה ביניהם? – ואז יוכלו עברם, ידידותם, אהבתם, "ליפול על צווארם" כמו שעשה עשיו ליעקב אחיו המופתע והמאושר, בפגישתם המחודשת מקץ ימים רבים: "וירץ עשיו לקראתו ויחבקהו וייפול על צוואריו ויישקהו ויבכו," בחינת – סלחתי לך על כל העוול והמרמה שידעתי ממך.

לא חייבים לראות בצירופים "העיר ריקה" ו"נשתוק ביחד" שאומרת האהובה לדובר את מצוקת הפוגרום ואת הזיכרונות המרים ממנו. האם פירוש כזה מפחית מיופיו של השיר-פזמון הזה? לאו דווקא. האם אפשר היה להעניק לאורלנד פרס על שירתו ולא על שירי-הזמר שלו? מן הסתם – כן. אבל הסוגיה הזאת איבדה כמובן את מלוא כובדה. אורלנד הלך לעולמו לפני ארבע עשרה שנה, והותיר לנו את פזמוניו, וגם את שיריו. הנה אחד מהם, "מישהו מחכה לי", שראה אור ב-1963 בספרו שירים מארץ עוץ.

מִיּוֹם שֶׁנּוֹלַדְתִּי − אֲנִי הוֹלֵךְ.
כָּל הַדֶּרֶךְ לַיְלָה וְכָל שָׁעָה הִיא לְאַחַר חֲצוֹת.

אֵינֶנִּי מַכִּיר את הַמָּקוֹם.

כָּל פֶּתַח  נָעוּל
וְכָל מַרְזֵחַ סָגוּר
וְכָל גְּזוֹזְטְרָה רֵיקָה.

וְהַיַּעַד נֶעְלָם מִמֶּנִּי.

אֲבָל יֵשׁ מִישֶׁהוּ מַבִּיט אֵלַי.
מִישֶׁהוּ מַקְשִׁיב אֶל הֶלֶם צְעָדַי עַל המדרכת.
מִישֶׁהוּ  מְחַכֶּה לִי.

לְמַעֲנוֹ אֲנִי הוֹלֵךְ.

האם הדובר מתאר חלום בלהות? אובדן כל כיוון? בעתה של היקלעות למקום זר, עוין, ריק מאדם? או שזהו תיאור של חוויה רליגיוזית: התחושה שהעולם אמנם ריק מכל תוכן, אבל הצעידה בו ידועה: גם אם היעד נסתר, הדובר חש בהשגחה העליונה, במי שרואה אותו, אפילו כשהוא בודד מאוד. מישהו מחכה לבואו. זאת בלי ספק, נחמה ששום פרס לא יישווה לה.

סיפורו של שיר x net

דן אלמגור, "בצלם אדם": מתי ומדוע פקדו על חיילי צה"ל לשבור אלף עותקים של תקליט?

מתי ומדוע פקדו על חיילי צבא ההגנה לישראל לשבור אלף עותקים של תקליט? איך ניצלו שניים מהם מהפטישים המנפצים?

לדברי היוצר דן אלמגור, פזמונאי, מחזאי ומנחה, זה קרה בסוף 1988, זמן לא רב אחרי שפרצה האינתיפדה הראשונה. אלמגור כתב אז שיר שזכה לשני ביצועים: הראשון –  באולפן הטלוויזיה, בתוכנית שבה השתתפו כמה מטובי האמנים הישראליים: סשה ארגוב, מתי כספי, נירה רבינוביץ', ואחרים. השיר  שודר באותה שנה בתוכנית המרכזית של ערב ראש השנה, בערוץ הראשון של הטלוויזיה. עמרם מצנע, שהיה אז אלוף פיקוד המרכז, שמע אותו והורה לחברי להקת פיקוד מרכז לבצע את השיר ולהקליט אותו. מצנע סבר שמה שהשיר מביע חשוב כל כך, עד שביקש להפיצו בקרב חייליו.

אלה מילותיו:

וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ וּבִדְמוּתוֹ,
בְּטֶרֶם אֱלֹהִים בָּרָא אוֹתוֹ,
וְכֹל בְּנֵי הָאָדָם בְּרוּאִים בְּצֶלֶם אֱלֹהִים,
כֹּל בְּנֵי הָאָדָם.
כֹּל בְּנֵי הָאָדָם בְּרוּאִים בְּצֶלֶם אֱלֹהִים,
כֹּל בְּנֵי הָאָדָם, כֻּלָּם.
וְאֵין טוֹבִים יוֹתֵר, כִּי כֹּל בְּנֵי הָאָדָם בְּרוּאִים
בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, בְּצֶלֶם הָאָדָם.

תֵּן לָנוּ כֹּחַ שֶׁלֹּא לְאַבֵּד אֶת הַצֶּלֶם,
צֶלֶם האָדָם.
תֵּן לָנוּ כֹּחַ דַּוְקָא בַּיַּמִּים הָאֵלֶּה,
שֶׁלֹּא לְאַבֵּד אֶת הַצֶּלֶם, צֶלֶם אָדָם,
שֶׁלֹּא לְאַבֵּד אֶת הַצֶּלֶם,
שֶׁלֹּא לָלֶכֶת בַּתֶּלֶם הַמֻּכְתָּם בְּדָם!
דַּוְקָא בַּיַּמִּים הָאֵלֶּה, דַּוְקָא בַּיַּמִּים הָאֵלֶּה,
תֵּן לָנוּ כֹּחַ שֶׁלֹּא לְאַבֵּד אֶת הַצֶּלֶם, צֶלֶם אָדָם.

כֹּל בְּנֵי הָאָדָם בְּרוּאִים בְּצֶלֶם אֱלֹהִים,
כֹּל בְּנֵי הָאָדָם, כֻּלָּם. בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, בְּצֶלֶם הָאָדָם
וְאֵין טוֹבִים יוֹתֵר וְאֵין שָׁוִים יוֹתֵר.
כֹּל בְּנֵי הָאָדָם בְּרוּאִים,
בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, בְּצֶלֶם אָדָם.

תֵּן לָנוּ כֹּחַ…

כֹּל בְּנֵי הָאָדָם בְּרוּאִים בְּצֶלֶם אֱלֹהִים,
כֹּל בְּנֵי הָאָדָם.
וְאֵין טוֹבִים יוֹתֵר וְאֵין שָׁוִים יוֹתֵר וַחֲבִיבִים יוֹתֵר,
כִּי כֹּל בְּנֵי הָאָדָם בְּרוּאִים
בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, בְּצֶלֶם הָאָדָם.

תֵּן לָנוּ כֹּחַ…

אבל כשהשיר הגיע לגלי צה"ל, הורה מי שהורה לנפץ את כל עותקיו של התקליט, ולא להשמיעו עוד. מי שקורא אותו אינו יכול שלא לתהות מה בו הפריע כל כך לרשויות. האם צמד המלים "בצלם אלוהים"? לא ייתכן, שהרי הן לקוחות מסיפור הבריאה בספר בראשית. וכך גם "בצלמו ובדמותו". האם הקריאה "לא לאבד את הצלם"? ומדוע שהתחינה הזאת תפריע למישהו? האם אין בה אמירה מובנת מאליה, שאל לנו לאבד צלם אנוש, שאנו מחויבים לשמור על אמות המידה המוסריות? אם כן המשאלה שלא נלך "בתלם המוכתם בדם"? ומה בכך? האם יש מי שרוצה ללכת בנתיב של דמים מרצון, מבחירה? נראה כי מה שצרם למתנגדי השיר הייתה הטענה שכולנו ברואים בצלמו של אלוהים. כולנו. כל בני האדם. יהודים וערבים. שחורים ולבנים. גברים ונשים. דתיים וחילוניים. גבוהים ונמוכים. יפים ומכוערים (האם גם – שמחים ועצובים, הוגנים ומרושעים, שוחרי שלום ומחרחרי מלחמות, מפשרים ושונאים, מסיתים וקורבנותיהם?), ואין טובים ואין שווים יותר.

תן לנו כוח, כמו מתפלל השיר, שלא נאבד את המצפון. ומדגיש –  דווקא בימים האלה. במיוחד בימים האלה. כשרע ומר. כשהכעס עלול לגבור על השכל הישר ועל צווי המוסר.

קשה מאוד להבין את הזעם שעורר השיר המתון והמיישב הזה, שניסה כבר לפני עשרים ושמונה שנים להזהיר מפני התבהמות ואובדן שליטה. אי אפשר ליישב את מילותיו עם מה שאמר אז ראש ממשלת ישראל, יצחק שמיר, שכינה את אלמגור בוגד. מקומם כל כך לדעת  ששיר כזה הביא אנשים עד לידי איומים ברצח, של אלמגור ושל בני משפחתו.  לא ייתכן להשלים עם דבריו של מפקד המשטרה שאמר לאלמגור שההתנכלות היא "סתם הוצאת קיטור", עד שפוצצו לו את האוטו וניסו לשרוף את ביתו.

קצינת חינוך אחת אמיצה הצילה שניים מהתקליטים והבריחה אותם למקום מבטחים, והם, כך מספר דן אלמגור, מצויים מאז בידיו. ספק אם הצליח מישהו להציל גם את מילות השיר ואת תחינתו אלינו.

נתן אלתרמן: גם למראה נושן יש רגע של הולדת

ציורית או סכמטית? מדויקת ומפעימה או קרה ומשוללת רגש? אמיתית או מלאכותית? שירה במיטבה, או חרזנות מלאכותית ואנכרוניסטית?

התיאורים הסותרים הללו, ודומים להם, הוצמדו בתקופות שונות אל שיריו של נתן אלתרמן, מחשובי המשוררים הישראלים ואחד הפוריים ורבי הפנים ביותר שקמו לנו.

עד 1960 לא היה חולק על מעמדו של אלתרמן כמשורר, שהתפתח והתייצב מאז שנות העשרים לחייו, כשהתחיל לפרסם את שיריו הראשונים, בעידודו ובטיפוחו של אברהם שלונסקי. עד שמלאו לו חמישים פרסם אלתרמן כמה קובצי שירים: את כוכבים בחוץ שמחת ענייםשירי מכות מצרים,  עיר היונה, ספר התיבה המזמרת, ושני קבצים של הטור השביעי –  מדור שבועי בעיתון דבר שבו הגיב על ענייני היום, לעתים על אירועים חשובים, לעתים על מה שהתרחש בשולי החדשות. אלתרמן זכה להערכה רבה, שלא לומר הערצה, ולא רק בחוגים הספרותיים. היו מקרים שבהם חילקו את שיריו לחיילי צבא הגנה לישראל או הקריאו אותם בכנסת. כמה מהם נהפכו לנכסי צאן ברזל שגם כיום מרבים לצטט, לרוב בימי זיכרון, למשל – "מגש הכסף" או "אליפלט". "זמר הפלוגות" שלו היה בתקופה מסוימת מעין המנון. פזמונים שכתב ("שיר העמק", "שיר העבודה", "הורה מדורה" כלניות", "צריך לצלצל פעמיים", "לילה לילה" ורבים אחרים) נעשו פופולריים כל כך, עד שיש מי שטועים וסוברים שאינם אלא שירי-עם שכמו נוצרו מאליהם. אלתרמן גם כתב ותרגם מחזות, שנחלו הצלחה רבה.

ואז, ב-1960, נפל דבר. אלתרמן הותקף לראשונה, ליתר דיוק – שירתו הותקפה. באותה שנה התפרסם בכתב העת הספרותי "עכשיו" מאמר שנשא את השם "הרהורים על שירת אלתרמן". כתב אותו משורר צעיר, נתן זך, שהיה אז בן עשרים ותשע. במהלך שנראה בעיני אחדים כמין "רצח אב" מתח זך ביקורת על שלושה מאפיינים בשירתו של המשורר הבוגר ממנו: הנושאים שעליהם כתב אלתרמן נראו לו מיתיים, "גדולים מהחיים", לא קונקרטיים,  הוא סבר שהשפה מליצית ועמוסה מדי בסמלים ובדימויים, והוא קץ במוזיקליות של אלתרמן, בשמירה הנוקשה על מקצב קבוע ועל חריזה שאין בה שום פשרות.

אחד השירים שבאמצעותם הדגים זך את כל מה ששנא בשירתו של אלתרמן היה השיר "ירח":

גַם לְמַרְאֶה נוֹשָׁן יֵשׁ רֶגַע שֶׁל הֻלֶּדֶת.
שָׁמַיִם בְּלִי צִפּוֹר
זָרִים וּמְבֻצָּרִים.
בַּלַּיְלָה הַסָּהוּר
מוּל חַלּוֹנְךָ עוֹמֶדֶת
עִיר טְבוּלָה בִּבְכִי הַצְּרָצַרִים.

וּבִרְאוֹתְךָ כִּי דֶּרֶךְ עוֹד צוֹפָה אֶל הֵלֶךְ
וְהַיָּרֵחַ
עַל כִּדוֹן הַבְּרוֹשׁ
אִתָּהּ אוֹמֵר –  אֵלִי, הַעוֹד יֶשְׁנָם כָּל אֵלֶּה?
הַעוֹד מֻתָּר בְּלַחַשׁ בִּשְׁלוֹמָם לִדְרֹשׁ?

מֵאַגְמֵיהֶם הַמַּיִם נִבָּטִים אֵלֵינוּ.
שׁוֹקֵט הָעֵץ בְּאֹדֶם עֲגִילִים.
לָעַד לֹא תֵעָקֵר מִמֶּנִּי, אֱלֹהֵינוּ,
תּוּגַת צַעֲצוּעֶיךָ הַגְּדוֹלִים.

התמונה המצטיירת בשיר היא, לכאורה כללית, לא ספציפית, "מיתית", כפי שטען זך. כאילו אינה מנסה ללכוד רגע אנושי מסוים בהתרחשותו, אלא מתארת הוויה סמלית. מופיע בה איזה "הלך" נטול שם, מעין כל-אדם – שהרי כולנו באים אל העולם הזה והולכים ממנו, והדרך המתמשכת היא דרך החיים –  (ההלך והדרך שבים ומופיעים בשיריו של אלתרמן, הנה שתי דוגמאות: בשיר "עוד חוזר הניגון" "הַדֶּרֶךְ נִפְקַחַת לָאֹרֶךְ", ובשיר "פגישה לאין קץ אומר הדובר "לְבַדִי אֶהְיֶה בְאַרְצותַיִךְ הֵלֶךְ ").  ובכל זאת, יש בו, בשיר, לפחות עוד שני בני אדם: הדובר, שהשיר מובע מפיו, והזולת, שאליו הוא פונה: "מוּל חַלּוֹנְךָ", "וּבִרְאוֹתְךָ", "אַתָּהּ". יש גם אנחנו: "אֵלֵינוּ", "אֱלֹהֵינוּ" וגם, אפילו, בשורה הלפני אחרונה, יש "אני" שמגיח מתוך המילה "מִמֶּנִּי"!

מסתבר, אם כן, שהדובר משקיף אל העולם בחברת אדם אחר, אלא אם הוא משוחח עם עצמו. הוא, או הם, מביט על ההלך, הדרך, הנוף, שיש בו אגמי המים, שני עצים –  ברוש, ואחר שפורח באדום –  ועל העיר השקטה כל כך לעת לילה, עד שמהדומייה האופפת אותה עולה קולם של הצרצרים. השמים ריקים מציפורים, הם נראים "מְבֻצָּרִים" אבל יש בהם ירח שהברוש הדומה ל"כִּדוֹן" משפד. כלומר –  איזה קרב סמוי התנהל. ואולי בגללו תוהה הדובר אם המציאות ממשיכה להתקיים. אם מותר לדרוש בשלומה, בחשאי, בלחישה. ואז הוא פונה אל אלוהיו ומסביר כי "צעצועיו הגדולים" – הנוף, האגם, העצים, הדומייה, הצרצרים, הדרך, יישארו לעד, לא ייעקרו ממקומם, לא יילקחו.

כמו בשורות החותמות את סונט 18 של שייקספיר שבהן המשורר מבטיח לאהובו חיי נצח, באמצעות השיר שכתב עליו: " כֹּל עוֹד אָדָם  חַי וְעֵינוֹ פְּקוּחָה/חַי הַשִּׁיר וּמְחַיֶּה אוֹתְךָ."   (לקוח מתרגום של דן לחמן), כך גם בשיר "ירח" יופיים של "הצעצועים הגדולים" יישמר בשורות המתארות אותם. להבטחה הזאת נקשרת גם שורת השיר הראשונה, המשפט התמציתי, המדויק והמפעים, שנהפך במרוצת השנים למטבע לשון: "גַם לְמַרְאֶה נוֹשָׁן יֵשׁ רֶגַע שֶׁל הֻלֶּדֶת". קשה להביע את מלוא עוצמתו של המשפט הזה, ובעצם אין שום צורך לנסות לבטא אותו באורח שונה מכפי שנכתב. הוא מדבר על מעשה הבריאה. על הסוד הטמון בכל פרט ביקום שלנו, גם בזה שכבר נראה כמו שגרתי ומוכר. עיניו הצופיות של המשורר יודעות למצוא את הרגע שקדם למה שיש. את ההיוולדות המופלאה של הנוף, את ההלך המתקדם על דרך חייו, וגם את הצופים בפלא, ואת האל האחראי על נס הקיום.

השורה הראשונה הזאת כמו מביעה מלכתחילה גם את השיר עצמו: היא רגע ההולדת שקדם להיווצרותו, והיא ממשיכה להתקיים, ממשיכה להיות מוכרת, ממשיכה להיות יפה להפליא, כל עוד יש קורא שעיניו פקוחות לראותה, ומביאה אחריה גם את הנוף שבעוד רגע יתחיל להתגלגל בין השורות.

קשה להבין איך ייתכן שעל השיר המופלא הזה כתב זך שזהו "אוסף של זיקוקין-די-נור המשקפים את להיטות המחבר אחר אפקטים וציורים מפליאים ומקוריים אך אינם מכשירים את הקרקע זה להופעתו של זה ואף אינם מגיהים אור זה על זה, כבשירה בעלת ערך רב יותר".

בימים שבהם פרסם נתן זך את מאמרו היו מי שזעמו עליו עד בלי די. כמעט ראו בדבריו חילול של קודש. היו מי שסברו כי כתב את המאמר בעיקר כדי לקדם את עצמו ואת סגנון הכתיבה שלו ושל עמיתיו, בני הדור הבא. אלתרמן עצמו ביקש להיפגש עם זך, בנוכחות משורר אחר, יעקב אורלנד. בפגישה שנערכה בבית קפה ישב אלתרמן מול זך, שנראה חיוור ונבוך, ותהה: "עד כדי כך אלתרמן כלום? כלום כלום כלום? שום נקודת זכות? הכול?" אחד מיושבי המקום הבחין בשלושה, זיהה את זך, ופרץ לעברו בצעקות: "אתה אידיוט! זה אידיוט!", אבל אלתרמן,  אף על פי שנפגע מאוד, וכמובן לא הסכים עם זך, היסה את הצועק באבירות ואמר: "הלוואי זה היה אידיוט."

חלפו שנים. המריבות הלוהטות של אותם ימים שככו, אם כי עד היום ממשיכים להתפרסם מאמרים העוסקים בפולמוס ההוא. נתן זך פרסם מאז ספרי שירה רבים, זכה בפרסים ובכבוד, וגם הוא בתורו נחשב לאחד המשוררים החשובים בשפה העברית המודרנית.

ושיריו של אלתרמן? הם נותרו, שלמים ועמידים בפני פגעי הזמן.

סיפורו של שיר x net

יוסי גמזו, "בשערייך ירושלים": על מה חשבו הצוערות בקורס קצינות, יוני 70

בחודש יולי 1970, לקראת ערבו של יום קיץ לוהט, התרוצצו כמה עשרות נערות במתחם האנדרטה לפורצי הדרך לירושלים. זה עתה סיימו מסע מפרך שנמשך כמה שעות, צעדו עד למבואות העיר. העלייה ברגל נועדה, כך הסבירו להן, לאפשר להן לחוות לכאורה משהו מהקושי שעמו התמודדו פורצי הדרך, לוחמי הפלמ"ח, בימי המצור על העיר. ועתה, מיוזעות וברגליים כאובות, עסקו בהכנות האחרונות לקראת המסדר. כולן התרגשו מאוד. בעוד זמן לא רב יעניקו להן סוף סוף את התג הנכסף – עיגול פלסטיק לבן שאותו יתחבו מתחת לסמל המתכת בכומתה שחבשו. מעתה ידע כל העולם שהן צוערות בקורס קצינות. עד כה התהלכו רק עם פסים לבנים על הכותפות. הנה כבשו עוד שלב חשוב בדרכן אל דרגת הקצונה שאותה יקבלו אלה שיצליחו בקורס, כשיסתיים.

אנדרטת הפורצים לירושלים. צילום:ד"ר אבישי טייכר. (מתוך ויקיפדיה)

ההכנות למסדר הושלמו. לפידים קטנים הוצבו כדי לסמן את הדרך. להבות האש הקטנות ריצדו כמכושפות. אורן האדמדם כמו שיקף את השמים שהתמלאו בצבעי השקיעה. החיילות הצעירות כבר התרעננו, שטפו את הפנים, מתחו את השיער, חלקן – בעלות התושייה שחשבו על כך מראש – אפילו החליפו לחולצות נקיות. עתה עמדו במקומותיהן בדום מתוח, האנדרטה מאחוריהן, פניהן אל ירושלים שנצנצה באורות הזהב שלה. ואז פצחו כולן בשירה:

עוֹמְדוֹת רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִך, יְרוּשָׁלַיִם,
וְתוֹתָחֵינוּ מַרְעִימִים לָךְ שִׁיר-מִזְמוֹר.
וְרַק דִּמְעוֹת-הַגַּאֲוָה שֶׁבָּעֵינַיִם
נוֹטְפוֹת דּוּמָם עַל הַמַּדִּים וְהַחֲגוֹר …

צִיּוֹן, הַלֹּא תִּשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם בַּחוּרַיִךְ.
צִיּוֹן, זֶה הָאֹשֶׁר שׁוֹאֵג בְּחָזֵנוּ, פִּרְאִי.
לִמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר עַל מִקַּלָּע וְרִמּוֹן בִּשְׁעָרַיִך –
בְּדָמֵנוּ חֲיִי.
בְּדָמֵנוּ חֲיִי …

מִשֵּׁיךְ גְ'רָאח עַד נֵבִּי-סָמוּאֵל, לַיִל-לַיִל,
הָיוּ רוּחוֹת תש"ח שָׁרוֹת לָךְ, בְּדַרְכָּן:
אִם אֶשְׁכָּחֵךְ… אִם אֶשְׁכָּחֵךְ, יְרוּשָׁלַיִם
אַךְ לֹא שָׁכַחְנוּ – וַהֲרֵי אֲנַחְנוּ כָּאן!

צִיּוֹן, הַלֹּא תִּשְׁאֲלִי …

אֵיכָה יָשַׁבְתְּ בָּדָד, שְׁסוּעָה בֵּין גִּדְרוֹת-הַתַּיִל,
וְאֵיךְ נִשְׁבַּעְנוּ לָךְ, עִיר מֶלֶךְ וְנָבִיא,
כִּי לֹא נִשֵּׁק נַעֲרוֹתֵינוּ עַל שְׂפָתַיִם
עַד אִם נִשַּׁק לַכֹּתֶל הַמַּעֲרָבִי.

צִיּוֹן, הַלֹּא תִּשְׁאֲלִי…

הַר-הַזֵּיתִים יוֹרִיק. נָכוֹן יִהְיֶה הַר-הַבַּיִת
וּפַטִּישִׁים יְהַדְהֵדוּ בָּךְ, חֵי נַפְשִׁי!
יְרוּשָׁלַיִם, כֹּהֲנַיִךְ וּלְוִיַיִך
בְּדַם בּוֹנִים בָּךְ אֶת הַבַּיִת הַשְּׁלִישִׁי …
צִיּוֹן, הַלֹּא תִּשְׁאֲלִי …

עִיר חֲלוֹמוֹת וְאֶבֶן, מַאֲכָל וָאַיִל,
פַּעֲמוֹנֵי-הַזְּמַן קָמִים בָּךְ לַהֲלֹם:
אֶת עִיר-שָׁלֵם הָיִית בְּטֶרֶם גְּבוּל וָתַיִל
וְאַתְּ תִּהְיִי מֵעִיר-שָׁלֵם לְעִיר-שָׁלוֹם …

צִיּוֹן, הַלֹּא תִּשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם בַּחוּרַיִךְ
צִיּוֹן, זֶה רֵעַי שֶׁנָּפְלוּ הַיּוֹקְדִים בִּבְכִי.
לַמְּנַצֵּחַ מִזְמוֹר עַל כִּתּוּת-חֲרָבוֹת בִּשְׁעָרַיִךְ –
בִּזְכוּת אֵלֶּה תִּחְיִי,
בִּזְכוּת אֵלֶּה תִּחְיִי …

(מילים: יוסי גמזו לחן: יחזקאל בראון)

התמזגות מלאה התרחשה באותם רגעים בין החיילות למילים ששרו בכוונה רבה. הן שרו על רעים שנפלו. ביקשו מציון לשאול לשלום בחוריה ושבו וציוו עליה, או בעצם הבטיחו − "בְּדָמֵנוּ חֲיִי", סיפרו לה שכמו החיילים שקדמו להן, גם הן יהיו נכונות להקריב את עצמן למענה. הן שרו על דמעות של גאווה, וחשו בה בכל מאודן – התגאו בעצמן, בהצלחתן להגיע עד הלום, אל שערי ירושלים ואל השלב המתקדם בקורס, וחשבו גם על כל ההישגים שעוד נכונו להן.

שלוש שנים חלפו מאז שהסתיימה מלחמת ששת הימים שבה הרחיבה מאוד ישראל את גודלה. ירושלים אוחדה, חצי האי סיני, הגדה המערבית ורמת הגולן נכבשו, וזיכרון הניצחון המרהיב היה עדיין צרוב בתודעתן של החיילות. לא היה להן ספק שהן נמנות עם הטובים, החזקים והצודקים. מלחמת יום הכיפורים תפרוץ רק בעוד שלוש שנים. המילה "מחדל" עדיין לא ריחפה באוויר. ממשלתה של גולדה מאיר טרם נפלה. 2,222 ההרוגים הנוספים מקרב חיילי צה"ל עדיין היו בחיים ולא ידעו מה צפוי להם במלחמה הקרבה ובאה. אפשר היה לשיר בשמחה גמורה את המילים הישירות, שאינן מסתוות מאחורי דימויים מורכבים או מסרים סמויים: התותחים שרים לירושלים. הבטחנו לא לשכוח אותך וכך עשינו. עד שבאנו היו בך רק גדרות תיל, אבל מעתה העיר תוריק מצמחייה והלמות פטישי הבונים תישמע בה. אנחנו אוהבים אותך יותר מאהבת גבר ואישה – ננשק את הכותל עוד לפני שננשק את נערותינו, וכן – את הבית השלישי נבנה בך. כך. בלי שום כחל וסרק:  "כֹּהֲנַיִךְ וּלְוִיַיִך / בְּדַם בּוֹנִים בָּךְ אֶת הַבַּיִת הַשְּׁלִישִׁי".

בימים אלה, כשחשדנותם של הערבים בעניין הר הבית ומסגד אל אקצא הולכת וגוברת ובפועל ירושלים כבר מזמן אינה מאוחדת (אפשר להיווכח בכך בתוכנית המקור בערוץ 10), קשה שלא לתהות כיצד התאפשרה התמימות המפחידה ההיא, לא רק של חניכות קורס קצינות יוני 1970, שהייתי אחת מהן, אלא גם של מחבר השיר. איך לא הבנו אז שהעיר לא ישבה "בָּדָד", שהרי חיו בה אנשים. ש"עִיר-שָׁלֵם" לא תוכל כך להפוך לְ"עִיר-שָׁלוֹם" ושגם אותו "כִּתּוּת-חֲרָבוֹת" המובטח בשיר ובנבואה הבלתי נשכחת של ישעיהו "לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" אינו צפוי בעתיד הנראה לעין, כל עוד לא נשכיל להכיר בקיומו של הזולת ולכבד אותו ואת צרכיו.

(על העוולות המתרחשות, ולא רק בירושלים, אפשר גם לקרוא בספרו של ניר ברעם הארץ שמעבר להרים).

סיפורו של שיר x net

ויסלבה שימבורסקה: "אהבה מאושרת" ונתן זך: "שיר לאוהבים הנבונים", מה טיבה של אהבת אמת?

 משורר ישראלי, נתן זך, כותב שיר "לאוהבים הנבונים". משוררת פולנייה, ויסלבה שימבורסקה, כלת פרס נובל לספרות בשנת 1996, כותבת שיר על "אהבה מאושרת". לא רק מרחק של מגדר, שפה, זמן ומקום מפריד ביניהם, גם ההיסטוריה האישית של שני המשוררים בעת כתיבת השיר שונה. זך פרסם את "שיר לאוהבים הנבונים" בשנת 1966, בספרו כל החלב והדבש. הוא היה אז רווק, בשנות השלושים לחייו. שימבורסקה כתבה על האהבה המאושרת בהיותה שבעת ימים וחיים, אחרי שידעה זוגיות קרובה ורבת שנים (עם הבעל שממנו התגרשה שמרה על קשר ידידותי ומכבד, ועם בן זוגה השני חייתה עד מותו, בקרבה ובהרמוניה).

גם נקודות המבט בשיר שונות: זך מתאר את זוג האוהבים במבט מבחוץ ורק בסוף, בשורה האחרונה, פונה אליהם ישירות ומשיא להם עצה. שימבורסקה, לעומתו, מספרת על בני הזוג מנקודת מבט מפקפקת, לכאורה, תוהה אם אהבתם אפשרית ואם ייתכן שהם קיימים באמת.

 לאוהבים הנבונים
מאת: נתן זך

שִׁיר לָאוֹהֲבִים הַנְבוֹנִים
אָשֶׁר בִּתְבוּנָה יֹאהֲבוּ.
יְמֵיהֶם בַּנְעִימִים יַחְלְפוּ
גַם בְּרִדְתָם שְׁאוֹל לֹא יַזְקִינוּ,
נֵצַח לֹא יִפָּרְדוּ
יָחַד יִחְיוּ
בְּבַיִת אֶחָד.

שִׁיר לָאוֹהֲבִים הַנְבוֹנִים
עָל מִשְׁכָּבָם בְּאֵין מִלָה.
בְּיָד אַחַת אֶת הַמְנוֹרָה יְכַבּוּ,
יָחַד יַעַצְמוּ אֶת עֵינֵיהֶ,
זֶה אֶת זֶה יְבָרְכוּ,
וּבְעֵת הָאֶחָד קוֹרֵא-
אֶת הָאוֹר הַקָטָן יַדְלִיק הוּא.
אֶת נְשִׁימַת יַלְדֵיהֶם שׁוֹמְעִים שָׁעוֹן
וְרוּחַ חֲצוֹת.

שִׁיר לָאוֹהֲבִים הַנְבוֹנִים
אָשֶׁר בָּנוּ לָהֵם בָּיִת וְאֶת דַלְתוֹ נָעֲלו.
הֵגִיפוּ הֵיטֵב אֶת הַתְרִיסִים, בַּחוּץ קַר
וְרוּחַ וּמְצַפִּים בַּחוּץ לְמָטָר.
אוֹרֵחַ לא יָבוֹא בַּלָיְלָה אָשֶׁר כָּזֶה
וְכִי יָבוֹא – אַל תִפְתְחוּ אֶת הַדָלֶת. מְאֻחָר
וְרַק קֹר נוֹשֵׁב בָּעוֹלָם. וְגַם הַמְשׁוֹרֵר
מִמְצוּקָה, לֹא מִשֶׁפַע, הוּא שָׁר,
הִשַׁאַרוּ חַבוּקִים.

אהבה מאושרת
מאת: ויסלבה שימבורסקה
לעברית: רפי וייכרט

אַהֲבָה מְאֻשֶּׁרֶת, הַאִם זֶה טִבְעִי,
הַאִם זֶה רְצִינִי, הַאִם זֶה מוֹעִיל –
מַה תּוֹעֶלֶת יֵשׁ לַעוֹלָם מִשְּׁנֵי בְּנֵי-אָדָם,
שֶׁאֵינָם רוֹאִים אֶת הָעוֹלָם?

מֻגְבָּהִים זֶה אֶל זֶה שֶׁלֹּא בִּזְכוּת,
זוּג אַקְרָאִי מִמִּילְיוֹן, אַךְ מְשֻׁכְנָעִים
שֶׁכָּךְ נִגְזַר – כִּפְרָס עַל מַה? עַל לֹא-כְלוּם;
הָאוֹר נוֹפֵל מִשּׁוּם מָקוֹם –
לָמָּה דַּוְקָא עַל אֵלֶּה, וְלֹא עַל אֲחֵרִים?
הַאִם זֶה עֶלְבּוֹן לַצֶּדֶק? כֵּן.
הַאִם זֶה מֵפֵר עֶקְרוֹנוֹת שֶׁקֻּיְּמוּ בְּקַפְּדָנוּת,
מַפִּיל מוּסָר מִפְּסָגוֹת? מֵפֵר וּמַפִּיל.

הִסְתַּכְּלוּ בַּמְאֻשָּׁרִים הַלָּלוּ:
לוּ לְפָחוֹת הִסְתַּתְּרוּ קְצָת,
מִתְחַזִּים לִמְדֻכָּאִים וּמְעוֹדְדִים בְּכָךְ אֶת יְדִידֵיהֶם!
שִׁמְעוּ, אֵיךְ הֵם צוֹחֲקִים – בְּאֹפֶן מַעֲלִיב.
בְּאֵיזוֹ שָׂפָה הֵם מְדַבְּרִים – מוּבֶנֶת לְמַרְאִית-עַיִן
וְטִקְסֵיהֶם, הַחֲגִיגוֹת,
הַמְּחֻיָּבֻיּוֹת הַמְּחֻכָּמוֹת זֶה כְּלַפֵּי זֶה –
הַדָּבָר נִרְאֶה כִּמְזִמָּה מֵאֲחוֹרֵי גַּבָּה שֶׁל הָאֱנוֹשׁוּת!

קָשֶׁה אֲפִלּוּ לְשַׁעֵר, עַד הֵיכָן הָיוּ הַדְּבָרִים מַגִּיעִים,
לוּ נִתַּן הָיָה לְחַקּוֹתָם.
עַל מָה הָיוּ יְכוֹלוֹת לִסְמֹךְ הַדָּתוֹת, הַשִּׁירוֹת,
מֶה הָיָה נוֹתַר בַּזִּכָּרוֹן, מֶה הָיָה יוֹרֵד לְטִמְיוֹן,
מִי הָיָה רוֹצֶה לְהִשָּׁאֵר תָּחוּם בִּגְבוּלוֹת.

אַהֲבָה מְאֻשֶּׁרֶת, הַאִם זֶה הֶכְרֵחִי?
הַטַּעַם הַטּוֹב וְהַתְּבוּנָה מוֹרִים לִשְׁתֹּק עַל-אוֹדוֹתֶיהָ
כְּעַל שַׁעֲרוּרִיָּה מֵהָרְבָדִים הָעֶלְיוֹנִים שֶׁל הַחַיִּים.
יְלָדִים נֶהֱדָרִים נוֹלָדִים בְּלֹא עֶזְרָתָהּ.
לְעוֹלָם לֹא הָיְתָה מַצְלִיחָה לְאַכְלֵס אֶת כַּדּוּר-הָאָרֶץ,
שֶׁהֲרֵי הִיא מִתְרַחֶשֶׁת רַק לְעִתִּים נְדִירוֹת.
אֵלֶּה שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים אַהֲבָה מְאֻשֶּׁרֶת
טוֹעֲנִים כִּי בְּשׁוּם מָקוֹם אֵין אַהֲבָה מְאֻשֶּׁרֶת.

בֶּאֱמוּנָתָם זוֹ יֵקַל עֲלֵיהֶם לִחְיוֹת, וְגַם לָמוּת.

במבט ראשון נדמה כי הדובר בשירו של זך מביט בהערכה ובהתפעלות על הזוגיות של השניים האוהבים "בתבונה". הוא בוחן אותם מרחוק, בודק איך הם חיים בנעימים, בהבטחה לגבור בצוותא על הבדידות והזִקנה. הם מתחשבים זה בזה: כשאחד מהם קורא הוא מדליק מנורה קטנה כדי לא להפריע, והם מאזינים ביחד לנשימות של בני הדור הבא שאותם הם מגדלים. בחוץ קר, גשם צפוי לרדת ובני הזוג מסתגרים ביחד בביתם המוגן.

המבט הראשון מטעה את הקורא לסבור שבשירה של שימבורסקה התיאור סותר את זה של נתן זך: היא מטילה לכאורה ספק אם אהבת אמת אפשרית (אגב, באנגלית השיר נקרא "אהבת אמת"). הדובר (או הדוברת?) מביט באוהבים כמעט אפילו בכעס: האם זה רציני? האם זה מועיל? איך ייתכן שבני הזוג הללו מרוכזים כל כך בעצמם, עד שאינם רואים את העולם? מה פשר כל האושר הזה ששורה עליהם? באיזו זכות טוב להם? אהבתם היא "עלבון לצדק", הטקסים הפרטיים שלהם מרגיזים את מי שאינו מוזמן להיכלל בהם, אהבתם מאיימת על הסדר המקובל בעולם, כמו "מזימה מאחורי גבה של האנושות", כי אילו כל בני האדם אהבו כך, איפה היו הדתות? הגבולות? (המלחמות?)

המכנה המשותף הגלוי לעין בין שני השירים הוא כמובן הקנאה. בשניהם הדובר מביט על האוהבים מבחוץ ורואה את אושרם שנמנע ממנו. בשניהם הדובר סבור שאהבה מאושרת כל כך סותרת את חיי היצירה. "המשורר – ממצוקה, לא משפע הוא שר" אומר זך, ומייעץ לבני הזוג לא לפתוח את הדלת בפני אף אחד. להישאר לבדם, סגורים בדל"ת אמותיהם, כדי להרחיק מעליהם את העולם (אולי בעצם כדי שהעולם לא יוכל לחזות בהם ולקנא?) האמן שנשאר בחוץ, בקור, מעלה על הדעת את מוכרת הגפרורים הקטנה של אנדרסן, שהסתובבה בחוצות העיר המושלגת, הציצה לתוך בתיהם המוסקים של כל האנשים בעולם שהיה להם מקום מפלט, רק לה לא, עד שקפאה למוות. האם המצוקה שמאפשרת לדעתו של זך את היצירה האמנותית היא נחמה אמיתית או נחמה פורתא? האם הוא מעדיף להימנות עם האוהבים, להגיף את הדלת בפני הזולת, ולוותר על אמנותו? נראה שלא. ההפרזות שבאמצעותן הוא מתאר את אושרם של האוהבים מעוררות ספק בכך שהוא מאמין באמת באושרם. "נצח לא ייפרדו"? "גם ברדתם לשאול לא יזקינו"? הייתכן? זך, והדובר שלו, הלא יודעים שדינם של כל בני זוג אוהבים להיפרד, אם לא בחייהם, אז במותם. וכשהוא משבח את אהבתם, ומציע להם לא להכניס אליהם את הזר (אותו עצמו? האם הוא זה שמסכן את שלוותם ועלול לסכסך ביניהם בעצם קיומו?), הוא אומר בעצם שאינו מאמין להם, שלא היה רוצה באמת להתחלף אתם.

שימבורסקה, לעומתו, חרף הנימה הביקורתית, הכמעט מלגלגת שלה, אומרת בעצם את ההפך הגמור: מכל השלילה שהיא מעלה – מה פתאום האוהבים מאושרים כל כך, מי אומר שאהבתם הכרחית, הלא ילדים נולדים גם בלעדיה – מעלה בעצם על נס את האהבה הזאת, מאמינה בה, דוגלת בה. כשהיא טוענת שהאהבה מונעת כתיבה של שירים, אפשר לחוש בכך שהיא בעצם קורצת עין, ומדברת למעשה בשבחה, כי היא יכולה, לדבריה, למוסס גבולות, ושחרף נדירותה, ואולי בגללה, היא רצויה כל כך − לדובר, לה עצמה, לקוראים. לטעמה של שימבורסקה אהבת אמת היא "עלבון לצדק", רק משום שכולם משתוקקים אליה, ובצדק, ומי שמסרב להכיר בקיומה עושה זאת רק משום שלא מצא אותה, ואין לו בררה אלא להתנחם ולהאמין שאינה אפשרית.

שימבורסקה קוראת את שירה בפולנית. גם מי שאינו מבין את השפה יכול להתרשם מנימת קולה ומהבעות פניה.

נפתלי הרץ אימבר: על "התקווה"

"עוד לא אבדה…" המילים הללו מופיעות בשורות הראשונות של ההמנון הישראלי, "התקווה", שאותו כתב נפתלי הרץ אימבר, יליד גליציה (1856 – 1909). אימבר קיווה, אך לא ידע, שמדינת ישראל תאמץ את שירו כהמנון, אם כי במשך שנים רבות לא באופן רשמי: "התקווה" עוגנה כהמנון על פי חוק רק ב-2004.

אימבר לא רק קיווה, אלא גם פעל. לקראת הקונגרס הציוני החמישי כתב המשורר לצירי הקונגרס וביקש מהם הכרה רשמית בשיר, זאת אחרי שבתום הקונגרס הציוני הרביעי בלונדון, ב-1900, פרץ הקהל מאליו, ובלי תכנון, בשירת "התקווה", מיד אחרי ששרו את ההמנון האנגלי.

בין שני הקונגרסים התכנסו ציוני רוסיה, וגם הם, כך נכתב, פרצו בשירת "השיר הלאומי של הלאום החדש-ישן." מאז ואילך שרו אותו בסופם של כל הקונגרסים. המילים "עין לציון צופיה" קיבלו משמעות מיוחדת ב-1903, בתום "קונגרס אוגנדה" שבו התנהל פולמוס בעניין הצעתה של בריטניה להקים  התיישבות יהודית במזרח אפריקה.

ההסתדרות הציונית לא החליטה מעולם לאמץ את "התקווה". זאת הייתה הכרעה לא רשמית של העם, שבאה בלי מכרז או משאל.

אלה מילות ההמנון הרשמיות:

כָּל עוֹד בַּלֵּבָב פְּנִימָה
נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה,
וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה
עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה,
עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ
הַתִּקְוָה בַּת-שְׁנוֹת אַלְפַּיִם,
לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ,
אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם.

בית אחד, המספר על תקווה, על כמיהה לציון ועל הרצון לחופש לאומי במולדת. שירו המקורי של נפתלי הרץ אימבר כלל עוד שמונה בתים. אימבר כתב אותו במשך כמה שנים, הֵחֵל בכך עוד לפני שעלה ארצה, והמשיך לכתוב אותו אחרי שהגיע לארץ ישראל. אימבר התארח מדי פעם בבתי מתיישבים שונים במושבות, ונהג לשלוף את ניירותיו ולקרוא בתים מהשיר. לעתים אפילו הוסיף כמה שורות, בו במקום, וכך מתחרות כמה מהמושבות על התואר "המקום שבו נולד ההמנון". בתקופה שאימבר גר בירושלים הוא המשיך לפתח את השיר. עדי ראייה סיפרו כי בכל פעם שעלה בדעתו חרוז, מיהר לכתוב אותו על קירות חדרו. כך מסתיים השיר המקורי:

כָּל עוֹד רֶגֶשׁ אַהֲבַת-הַלְּאֹם
בְּלֵב הַיְּהוּדִי פּוֹעֵם
עוֹד נוּכַל קַוֵּה גַּם הַיּוֹם
כִּי יְרַחֲמֵנוּ אֵל זוֹעֵם.

שִׁמְעוּ אַחַי בְּאַרְצוֹת נוּדִי
אֶת קוֹל אַחַד חוֹזֵינוּ
"כִּי רַק עִם אַחֲרוֹן הַיְּהוּדִי
גַּם אַחֲרִית תִּקְוָתֵנוּ".

חלוץ בשם לאון איגלי היה הראשון שניסה להלחין את "התקווה". איגלי היה אחד משישה צעירים שהברון רוטשילד שלח לזיכרון יעקב כדי להכשירם לעבודה חקלאית. איגלי, זמר אופרה בעברו, התקשה להסתגל לעבודה הקשה, וביקש רשות להשתחרר ממנה, כדי לעסוק במוזיקה. הלחן שלו לשיר "התקווה" היה מורכב כל כך, עד שישראל בלקינד, איש תנועת ביל"ו, נהג לתת פרס של כמה חתיכות שוקולד לכל נער שהצליח לשיר אותו בשלמותו.

זמן מה אחרי כן "הופיעה" "התקווה" עם מנגינה חדשה. שמואל כהן, איש העלייה הראשונה, כתב בזיכרונותיו כי ב-1887 אחיו − ששהה אז ביסוד המעלה, שם ניסה לזרוע חיטה − קיבל מנפתלי הרץ אימבר קובץ משיריו, בצירוף הקדשה. האח שלח לכהן את החוברת, והשיר "התקווה" מצא חן בעיניו במיוחד. זמן לא רב אחרי כן עלה כהן לישראל. לדבריו הוא היה הראשון ששר את התקווה על פי מנגינה שהכיר.

"יורשה לי להגיד," הוסיף כהן וכתב,"כי פעם בפעם, מדי השתתפי באספות, בוועידות ובנשפים ושיר 'התקווה' מושר באופן רשמי, עולה על לבי זכר השיר הזה כשהושר ראשונה, ואני חושב את עצמי למאושר כי זכיתי להיות ראשון השרים את השיר 'התקווה'."

המנגינה שאומצה נלקחה מתוך הפואמה הסימפונית "מולדבה" של המלחין הצ'כי סמטנה. וכך שרים אותה עד היום.

לא פעם נשמעים ספקות בעניין השיר כהמנון. שנה לפני קום המדינה ביקשו ארגונים דתיים לקבוע את "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון" כהמנון המדינה. הצעות נוספות עלו במהלך השנים: אחרי מלחמת ששת הימים היו מי שקראו להחליפו בשירה של נעמי שמר "ירושלים של זהב" ואף התנהל על כך דיון בכנסת. חבר הכנסת מוחמד ברכה הציע להחליפו בשיר "אני מאמין" (הפותח במילים "שחקי שחקי על חלומות"), מאת שאול טשרניחובסקי. מסריו של השיר אוניברסליים, טען ברכה, ומן הראוי שגם אזרחי המדינה הלא-יהודים יוכלו לחוש קשר אל מילות ההמנון. שירו של טשרניחובסקי מדבר על האמונה באדם, בלי קשר למוצאו ולמי שהוא: "כִּי בָאָדָם אַאֲמִין"… " עוֹד נַפְשִׁי דְּרוֹר שׁוֹאֶפֶת"…  "גַּם בְּרֵעוּת אַאֲמִין"… "אַךְ בּוֹא יָבוֹא – יִשְּׂאוּ שָׁלוֹם / אָז וּבְרָכָה לְאֹם מִלְּאֹם" − אלה כמה משורותיו.

כל ההצעות הללו נדחו.

מעניין לגלות כי מילות הפתיחה של "התקווה" דומות משום מה למילים הראשונות בהמנון הפולני: "עוד לא אבדה פולין, /  כל עוד אנו עוד חיים./  את מה שכוח זר כבש,/ אנחנו בחרב ניקח."

הדמיון, מן הסתם, מקרי בהחלט.

סיפורו של שיר x net

בארי חזק, "ריבונו של עולם": איך חזה המשורר את מותו

בן עשרים ותשע היה בארי חזק, צעיר בן קיבוץ אפיקים, כשנקלע לכפר המצרי סָרָפֵאוּם. זה קרה ביום השנים-עשר למלחמת יום הכיפורים. קרב עקוב מדם התחולל שם. חיילי חטיבת הצנחנים, שניהלו אותו בעזרת כוח שהוחש כדי לחלצם, נסוגו. המתחם נשאר בשליטתם של המצרים, אבל המטכ"ל המצרי פירש את הקרב כניסיון לכתר את הארמייה השנייה, ולכן הסיג את כוחותיו. כך הצליח צה"ל להרחיב את ראש הגשר שנבנה על הגדה המערבית של תעלת סואץ, והתאפשר מעבר של הכוחות שחצו את התעלה לכיוון מצרים.

ארבעה עשר חיילי צה"ל  נהרגו בסָרָפֵאוּם. בארי חזק, סרן בחיל הצנחנים, היה אחד מהם.

בארי חזק. צילום: Avivhazak

קשה להאמין עד כמה ידע לחזות את מותו, בשיר נבואי שכתב שנים אחדות לפני כן:

ריבונו של עולם
אָנָּא, הַגְבֵּר עָצְמַת אוֹתוֹתֶיךָ
כָּאן אֲנִי
לֹא שׁוֹמֵעַ, לֹא יוֹדֵעַ, הַאִם
שׁוּב תָּקַעְתָּ פֶּרַח בַּרְזֶל בְּדַשׁ
הָאַנְטֶנָּה. אַתָּה עָדִין כָּל כָּךְ לָמָּה
אַתָּה כֹּה רַכְרוּכִי, לָמָּה אַתָּה תָּמִיד
אֶזְרָחִי. הַאִם אֲנִי נִשְׁמָע הֵיטֵב, עֲבֹר,
עֲבֹר גַּם אַתָּה נִשְׁמַע קָטוּעַ, אַתָּה
נִשְׁמַע פָּצוּעַ, אַתָּה

בָּעֵמֶק מְאֻרְגָּן הֶקֵּפִית. הָרִים
וְכִנֶּרֶת אַחֶרֶת. אָנָּא
הוֹדַע עָצְמַת אוֹתוֹתֶיךָ, בַּמַּכַּ"ם
לֹא רוֹאִים אֶת פָּנֶיךָ, מַדּוּעַ
אֵינְךָ מְזֻחְלָם, מַדּוּעַ אֵינְךָ
נִלְחַם, הַאִם לִשְׁלֹחַ אֵלֶיךָ סִיּוּר מְמֻנָּע, אֲנִי
מָלֵא אֱמוּנָה
שֶׁלֹּא יַגִיעַ וְלֹא יַחֲזֹר. פֶּצַע
שָׁחֹר. אָנָא הַחֲלֵשׁ
עָצְמַת אוֹתוֹתֶיךָ.
אֲמִירֵי הַבְּרוֹשִׁים לְעֵת עֶרֶב
לַשָּׁוְא לַוֹאֲטִים שְׁמֵךָ, וְכוֹכַב
הַצָּפוֹן הַבּוֹדֵד, אָנָה
יְנַוֵּט אֶת צְבָא עֶגְלוֹתֶיךָ
לְאָן הוּא יוֹבִיל בָּהֶן אֶת

אָנָא, עֲצֹם אֶת עֵינֶיךָ, עַכְשָׁו אֲנִי
שׁוֹמֵעַ. רוּת. אַתָּה יָכוֹל סוֹפִית
לָמוּת. אָב שַׁכּוּל, אֲנִי כְּבָר לֹא
מַרְגִישׁ
דִמְעוֹת הַחֹרֶף עָלֶיךָ יַגִּידוּ קַדִּישׁ.

שורות הסיום של השיר – ההרוג פונה אל אביו שעדיין אינו יודע שכבר אין לו בן, שהעולם התרוקן, שרק גשם, לא דמעות, יטפטף על קברו, ושלא יהיה מי שיאמר אחריו קדיש – מכאיבות עד בלי די. דומה כאילו בארי חזק הפריח אותן לא מארץ החיים אלא מעברם, מצדו האחר של הקו המפריד בינם לבין המוות. כאילו בזמן שישב לו בקיבוץ, וכתב בהפסקות שבין משחקי כדורסל, ידע בדיוק מה נועד לו, והיה כבר מצוי גם שם.

עד לאותן שורות משחק הדובר במילים, מחבר בין צלילים, משלב ביטויים צבאיים עם שפה של  תפילה, פונה אל "ריבונו של עולם" שצבא עגלותיו, כלומר כל כוכביו, איבדו את הכיוון ואת הדרך, כי כוכב הצפון שוב אינו מסוגל לנווט אותם למקום מבטחים. לא רק הדובר פצוע, אלא גם המפקד העליון ביותר, האל שעוצמת אותותיו דועכת, שפניו הולכות ונעלמות, עד שאינן נראות עוד, זקוק לסיוע שלא יבוא, ואז – "רוּת. אַתָּה יָכוֹל סוֹפִית / לָמוּת": אלוהים מת. הדובר מת. המשורר מת.

בהלווייתו של בארי חזק ניסה אחד המספידים להסביר מדוע דווקא הטובים ביותר נופלים: כי, כך טען, הם אלה שלוקחים על עצמם תמיד, כבר משנות נעוריהם, את התפקידים הכי קשים, וכי "בצבא הם אלה שמוכנים להיות מפקדים, ובמילואים הם מתייצבים כל שנה." אלה כמובן דברים אבסורדיים. לא רק מכיוון שכשפרצה המלחמה גברים ברחבי הארץ ששמעו ברדיו את ססמת הזימון להתייצב הפטירו בציניות "להתראות על לוח המודעות", ומכאן אפשר להבין שרבים, כמו בארי חזק, חזו את מותם, אלא גם משום שכל אלפי ההרוגים במלחמות ישראל היו טובים, כל אחד מהם בדרכו. טוב אל זולתו, טוב במעשיו, בחלומותיו, בהישגיו. כל אחד מהם היה יחיד בדורו, לעצמו ולאוהביו, כי אין לאף אדם תחליף.

חבל על דאבדין ולא משתכחין אמרו הסנהדרין, כלומר – חבל על אלו שאבדו ואינם נמצאים עוד אתנו. משורר ברוך כישרון היה בארי חזק. כשנהרג נגזלו ממנו חייו בטרם עת, ומהעולם נשללו כל השירים שלא יכתוב.

סיפורו של שיר x net

איך להציל את הגדי

בליל הסדר, כמו בכל שנה, כשנגיע אל סופה של ההגדה, נמצא שם את שירי החג, וביניהם את הפיוט הארמי "חד גדיא". כידוע, כמו "אחד מי יודע…" גם "חד גדיא" הוא "שיר מצטבר": כל בית נוסף כולל את קודמיו. יש סברה הגורסת כי אחת ממטרותיו היא להשאיר את הילדים ערניים.

"חד גדיא" מתאר שרשרת של שלבים שבכל אחד מהם מישהו חזק מביס את קודמו. בבית הראשון מגיע גדי שאותו קנה אבא "בתרי זוזי". בבית השני מגיע חתול שאוכל את הגדי, בשלישי הכלב, ברביעי המקל, וכן הלאה, עד לבית האחרון, שבו הקדוש-ברוך-הוא שוחט את קודמו, הלא הוא מלאך המוות.

"חד גדיא" שימש ובסיס והשראה למשוררים רבים. אביא כאן שלושה מהם.

בערב פסח, 7 באפריל 1944, כבר היה ברור שתבוסתה של גרמניה במלחמת העולם השנייה מתקרבת. איש לא ידע שבתוך זמן קצר, חודש בלבד, תחל השמדתה של יהדות הונגריה ושבתוך כמה חודשים יירצחו יותר מחצי מיליון איש. באותו ערב ליל סדר, כשניצחון בנות הברית נראה קרוב, פרסם נתן אלתרמן בטור השביעי שלו שבעיתון דבר את השיר "הגדי מההגדה", שהתבסס על "חד גדיא".

אלתרמן בשירו משחזר כביכול את מה שקדם לחד גדיא: את הגדי רך, עדין ופשוט, המחכה בשוק לאבא שיקנה אותו. הגדי הצנוע, שבא מבית עניים, שלא היה מקושט, לא בלט במראהו, לא העלה בדעתו כי יככב ויונצח בשיר. תיאורם של האב מואר פנים ושל הגדי המנופף בזנבו הקצר ומלקק את ידו של האב מכמיר לב. שניהם נראים תמימים כל כך, וצנועים. נדחקים אל סופה של ההגדה, מפאת הכבוד שהם רוחשים לכל הנסים המתוארים בה, הדם והאש ותמרות העשן, עומדים להם ומחכים "לתורם שיזרח". אין להם מושג מה צפוי להם בעוד בית. איזו שרשרת של אלימות תתחיל להתגלגל בעוד זמן קצר. האם היה זה שיר נבואי של אלתרמן, שחזה בלי דעת את שואת יהודי הונגריה התמימים, שלא היה להם מושג לאן יילקחו ומה צפוי להם?

הגדי מההגדה/נתן אלתרמן

הוּא עָמַד לוֹ  בַּשּׁוּק בֵּן תְּיָשִׁים וְעִזִּים
וְנִפְנֵף בִּזְנָבוֹ
הַקָּט כְּזֶרֶת.
גְּדִי מִבֵּית עֲנִיִּים גְּדִי בִּשְׁנֵי זוּזִים
בְּלִי קִשּׁוּט
בְּלִי עִנְבָּל וְסֶרֶט.
אִישׁ לֹא שָׂם לוֹ לִבּוֹ, יַעַן אִישׁ  לֹא יָדַע
לֹא צוֹרְפֵי הַזָּהָב, לֹא סוֹרְקֵי הַצֶּמֶר,
כִּי הַגְּדִי הַלָּזֶה
יִכָּנֵס לָהַגָּדָה
וְיִהְיֶה גִּבּוֹרוֹ שֶׁל זֶמֶר.

אֲבָל אַבָּא נִגָּשׁ בְּפָנִים מְאִירִים
וְקָנָה אֶת הַגְּדִי
וְלִטְפָהוּ עַל מֵצַח
זוֹ הָיְתָה פְּתִיחָתוֹ שֶׁל אַחַד הַשִּׁירִים
שיושרו לַנֶּצַח, לַנֶּצַח.

וְהַגְּדִי אֶת יַד אַבָּא לִקֵק בְּלָשׁוֹן
וּבְחוֹטְמוֹ הָרָטֹב נָגַע בָּהּ
וְהָיָה זֶה אַחַי הֶחָרוּז הָרִאשׁוֹן
שֶׁפְּסוּקוֹ הוּא "דְזַבִּין אַבָּא".

יוֹם אָבִיב אָז הָיָה וְהָרוּחַ רִקְּדָה
וּנְעָרוֹת צָחֲקוּ בְּמִצְמוּץ עֵינַיִם
וְאַבָּא עִם גְּדִי
נִכְנְסוּ לָהַגָּדָה
וְעָמְדוּ לָהֶם שָׁם בִּשְׁנַיִם.

הָיָה כְּבָר  מָלֵא מֵהָמוֹן
נִפְלָאוֹת וּמוֹפְתִים עֲצוּמִים לְגֹדֶל
וְלָכֵן הֵם נִצְבוּ עַל הַדַּף הָאַחְרוֹן
חֲבוּרִים
וּדְחוּקִים אֵל הַכֹּתֶל.

וְהַסֵּפֶר חִיֵּךְ וְאָמַר אָז דּוּמָם
טוֹב, עִמְדוּ לָכֶם גְּדִי וְאַבָּא
בֵּין דַּפָּי מְהַלְּכִים עוֹד עָשָׁן וָדַם,
עַל גְּדוֹלוֹת וּנְצוּרוֹת שִׂיחָתִי נָסַבָּה.
אַךְ יָדַעְתִּי כִּי יַם יִקָּרַע לֹא בִּכְדִי
וְיֵשׁ טַעַם חוֹמוֹת וּמִדְבָּר לְהַבְקִיעַ
אִם  בְּסוֹף הַסִּפּוּר
עוֹמְדִים אַבָּא וּגְדִי
וְצוֹפִים לְתוֹרָם שֶׁיִּזְרַח וְיַגִּיעַ.


ב1989, 45 שנה אחרי שהתפרסם שירו של אלתרמן, כתבה חוה אלברשטיין את גרסתה, השונה לגמרי, לפיוט:

חד גדיא/חוה אלברשטיין

דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי,
חַד גַּדְיָא,חַד גַּדְיָא
קָנָה אָבִינוּ גְּדִי בִּשְׁנֵי זוּזִים
כָּךְ מְסַפֶּרֶת הָהַגָּדָה.
בָּא הֶחָתוּל וְטָרַף אֶת הַגְּדִי
גְּדִי  קָטָן גְּדִי לָבָן
וּבָא הַכֶּלֶב וְנָשַׁךְ לֶָחָתוּל
שֶׁטָּרַף אֶת הַגְּדִי
שֶׁאָבִינוּ הֵבִיא

דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי,
חַד גַּדְיָא,חַד גַּדְיָא
וְאֵי מִזֶּה הוֹפִיעַ מַקֵּל  גָּדוֹל
שֶׁחָבַט בַּכֶּלֶב שֶׁנָּבַח בְּקוֹל
הַכֶּלֶב שֶׁנָּשַׁךְ אֶת הֶחָתוּל
שֶׁטָּרַף אֶת הַגְּדִי שֶׁאָבִינוּ הֵבִיא.

דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי,
חַד גַּדְיָא,חַד גַּדְיָא
וְאָז פָּרְצָה הָאֵשׁ
וְשָׂרְפָה אֶת הַמַּקֵּל
שֶׁחָבַט בַּכֶּלֶב הַמִּשְׁתּוֹלֵל
וְנָשַׁךְ לֶָחָתוּל
שֶׁטָּרַף אֶת הַגְּדִי
שֶׁאָבִינוּ הֵבִיא.

דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי,
חַד גַּדְיָא,חַד גַּדְיָא
וּבָאוּ הַמָּיִם וְכִבּוּ אֶת הָאֵשׁ
שֶׁשָּׂרְפָה אֶת הַמַּקֵּל
שֶׁחָבַט בַּכֶּלֶב שֶׁנָּשַׁךְ הֶחָתוּל
שֶׁטָּרַף אֶת הַגְּדִי שֶׁאָבִינוּ הֵבִיא.
דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי,
חַד גַּדְיָא,חַד גַּדְיָא
וּבָא הַשּׁוֹר שֶׁשָּׁתָה אֶת הַמָּיִם
שֶׁכִּבּוּ אֶת הָאֵשׁ
שֶׁשָּׂרְפָה אֶת הַמַּקֵּל
שֶׁחָבַט בַּכֶּלֶב שֶׁנָּשַׁךְ הֶחָתוּל
שֶׁטָּרַף אֶת הַגְּדִי שֶׁאָבִינוּ הֵבִיא.
דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי,
חַד גַּדְיָא,חַד גַּדְיָא
וּבָא הַשּׁוֹחֵט שֶׁשָּׁחַט אֶת הַשּׁוֹר
שֶׁשָּׁתָה אֶת הַמָּיִם
שֶׁכִּבּוּ אֶת הָאֵשׁ
שֶׁשָּׂרְפָה אֶת הַמַּקֵּל
שֶׁחָבַט בַּכֶּלֶב שֶׁנָּשַׁךְ הֶחָתוּל
שֶׁטָּרַף אֶת הַגְּדִי שֶׁאָבִינוּ הֵבִיא.
וּבָא מַלְאַךְ הַמָּוֶת וְהָרַג אֶת הַשּׁוֹחֵט
שֶׁשָּׁחַט אֶת הַשּׁוֹר
שֶׁשָּׁתָה אֶת הַמָּיִם
שֶׁכִּבּוּ אֶת הָאֵשׁ
שֶׁשָּׂרְפָה אֶת הַמַּקֵּל
שֶׁחָבַט בַּכֶּלֶב שֶׁנָּשַׁךְ הֶחָתוּל
שֶׁטָּרַף אֶת הַגְּדִי שֶׁאָבִינוּ הֵבִיא.
דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי,
חַד גַּדְיָא,חַד גַּדְיָא
וּמַה פִּתְאוֹם אַתְּ שָׁרָה חַד גַּדְיָא?
אָבִיב עוֹד לֹא הִגִּיעַ וּפֶסַח לֹא בָּא.
וּמַה הִשְׁתַּנָּה לָךְ מַה הִשְׁתַּנָּה?
אֲנִי הִשְׁתַּנֵּיתִי לִי הַשָּׁנָה.
וּבְכֹל הַלֵּילוֹת בְּכֹל הַלֵּילוֹת
שָׁאַלְתִּי רַק אַרְבַּע קֻשְׁיוֹת.
הַלַּיְלָה הַזֶּה יֵשׁ לִי  עוֹד  שְׁאֵלָה,
עַד מָתַי יִמָּשֵׁךְ  מַעְגַּל הָאֵימָה,
רוֹדֵף הוּא נִרְדָּף מַכֶּה הוּא מֻכֶּה
מָתַי יִגָּמֵר הַטֵּרוּף הַזֶּה.
וּמַה הִשְׁתַּנָּה לָךְ מַה הִשְׁתַּנָּה?
אֲנִי הִשְׁתַּנֵּיתִי לִי הַשָּׁנָה.
הָיִיתִי פַּעַם כֶּבֶשׂ וּגְדִי שָׁלֵו
הַיּוֹם אֲנִי נָמֵר וּזְאֵב טוֹרֵף
הָיִיתִי כְּבָר יוֹנָה וְהָיִיתִי צְבִי
הַיּוֹם אֵינִי יוֹדַעַת מִי אֲנִי.

דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי,
חַד גַּדְיָא,חַד גַּדְיָא

קָנָה אֲבִינוֹ אָבִינוּ גְּדִי בִּשְׁנֵי זוּזִים
וְשׁוּב מַתְחִילִים מֵהַתְחָלָה.

שירה של אלברשטיין נשמע כהלקאה עצמית: "אני השתניתי לי השנה", "היום אני נמר וזאב טורף", "היום איני יודעת מי אני", אבל למעשה הוא שיר מחאה, שנכתב בזמן האנתיפאדה הראשונה, כתגובה לכיבוש הישראלי המתמשך בגדה המערבית. הכותבת במעגל הדמים מאשימה את ארצה, אותנו. שוב איננו, לדעתה, גדי תמים, יונת שלום, צבי קליל (וצמחוני…). נהפכנו לרודפים ולחיות טרף.

"חד גדיא" של חוה אלברשטיין עורר סערה ציבורית. הוועד המנהל של רשות השידור החליט לאסור על השמעתו, כי הוא "משרה דיכאון ומשרת את צוררי ישראל", ומכיוון שאי-השמעתו, כך הסבירו, תחזק את צה"ל. ההחלטה עוררה סערה גדולה. מפגינים הניפו שלטים שעליהם נכתב: "במקום שבו פוסלים שירים יפסלו בני אדם", אך היו גם רבים שתמכו בה. היועץ המשפטי לממשלה, יוסף חריש, התערב והורה לרשות לחזור בה מהחלטתה. אחרי הפרשה המעיטה אלברשטיין להופיע בישראל.

יוצרת אחרת שהגיבה לחד גדיא הייתה אנדה עמיר פינקרפלד, משוררת שכתבה בעיקר לילדים, ועבדה בהתנדבות  במחלקה להנצחת החייל של אגף השיקום במשרד הביטחון, שם סייעה בכתיבת ביוגרפיות של חללי צה"ל, ואמו של טייס בחיל האוויר, תא"ל עמוס עמיר. לא מפתיע לקרוא את גרסתה, שאותה כתבה בשנת 1962:

 

הֲתֵדְעוּ מָה אֶעֱשֶׂה
בְּלֵיל-שֶׁל-סֵדֶר זֶה?
אַסְתִּיר הַגְּדִי שֶׁל הַהַגָּדָה;
וְהֶחָתוּל כְּלָל לֹא יֵדַע
הֵיכָן הַגְּדִי וְלֹא יֹאכְלֶנּוּ:
יָבוֹא, יֹאמַר: הַגְּדִי אֵינֶנּוּ!

וְלֹא יִקֹּם אוֹתוֹ הַכֶּלֶב,
וְלֹא מַקֵּל, לֹא אֵשׁ אוֹכֶלֶת,
לֹא מַיִם, וְלֹא שׁוֹר נַגָּח.

כִּי אֶת הַגְּדִי אֲנִי אֶקַּח,
אַסְתִּיר אוֹתוֹ בְּתוֹךְ מַחֲבוֹא,
וְכָל רָעָה לֹא עוֹד תָּבוֹא. 

אנדה עמיר פינקרפלד, ששהתה במשך שנים במחיצת זכרם של צעירים שנפלו בטרם עת, לא ישבה מהצד וסיפרה על יופיו של הגדי, תוך התעלמות ממה שעתיד לקרות לו בקרוב, ולא לקחה על עצמה את האשמה על מותו הבלתי נמנע. היא החליטה לעשות בשירה את הבלתי אפשרי ופשוט להגן עליו. השנה, כך הודיעה, לא תיתן עוד יד להרג. לא תרשה לפגוע בגדי, אלא תסתיר אותו, תרחיק  מעליו את הסכנות, לא תיתן לכלב, למקל, לאש, למים, לשור לפגוע בו. כמה מלבבת, ובעצם גם מייסרת, הקריאה הזאת, שיש בה הבטחה בלתי אפשרית: "וְכָל רָעָה לֹא עוֹד תָּבוֹא", ומי לא היה רוצה לאמץ אותה באמת. להציל את החפים מפשע, ולא רק בשיר.

סיפורו של שיר x net

"הלילה הזה כולו שירה": אבל מי לא חוגג בליל הסדר?

גם השנה, כמו בכל ליל סדר, יתכנסו מרבית המשפחות היהודיות בארץ ובעולם, יסבו אל השולחן ויקראו את ההגדה, שהיא, על פי מילון אבן שושן, "מערכת דברי אגדות, הלל ופזמונים". נוסחה של ההגדה אחיד כבר מאות שנים. היא נחתמה כנראה זמן מה אחרי חתימת התלמוד.

יחד עם זאת, מן הידוע הוא שרבים מעורכי לילות הסדר אינם נצמדים לנוסח המקובל של ההגדה. בקיבוצים, למשל, נהוג להשתמש בהגדות חילוניות המבוססות אמנם על ההגדה המסורתית, אבל כוללות גם טקסטים מודרניים, וחוגגים לא רק את היציאה ממצרים אלא גם את הגאולה הציונית בת ימינו, ומדגישים את הצדדים החקלאיים של החג ואת בוא האביב.

יש גם משפחות שנוהגות להוסיף על ההגדה (או לגרוע ממנה, לקרוא אותה בחטף, לדלג על חלקים מסוימים…), כל בית והמסורת הנהוגה בו.

השנה אפשר להוסיף להגדה המקובלת ספר שירים חדש שראה אור לקראת החג: הלילה הזה כולו שירה. זהו קובץ שירים –  לא פזמונים –  שליקט העורך, מרדכי (מודי) כהן. (הוצאת איתמר, חבר לעט). שבעים שירים כולל הקובץ, המחולק לשמונה פרקים: ערב פסח, ליל הסדר, עבדות, מכות, לצאת ממצרים, לקרוע את הים, והגדת, אביב גאולה.

כל אחד מהשירים מלווה בקטע כתוב שאורכו כמה שורות עד עמוד. רוב הקטעים מסתיימים בשאלה. המטרה המוצהרת של הקטעים הללו – של הספר כולו, למעשה – היא לעורר שיחה ודיון על השירים, על משמעותם, על הקשר שלהם לחג, על התהיות שהם מעלים. יוצרי הספר מעודדים את קוראיו לשלבו במפגש המשפחתי של ליל הסדר, בזמן קריאת ההגדה או אחריה. כותרת המשנה של הספר היא "שירה ישראלית מתכתבת עם ההגדה של פסח".

הנה למשל כמה מהשאלות הנשאלות בקטעים המלווים את השירים: "האם המשורר חש רק אמפתיה או שמא גם ביקורת על התנהגות אנושית זו?" שואלים על השיר "אבי בערב פסח", של יהודה עמיחי; "כיצד ניתן לבער מן הבצק את החמץ שבלב?" על השיר "חמץ" של חגי מאוטנר; "אילו כבלים היינו רוצים להסיר מעלינו?" על השיר "הגעלה" של צדוק אלון, וכן הלאה.

הקטע הכתוב מנסה גם לגעת בשירים במעין פרשנות זריזה ולא מעמיקה, שמטרתה, שוב, בעיקר לעורר שאלות.

כפי שאפשר היה כבר לראות מהשאלות המצוטטות, כולל הקובץ שירים של משוררים מהידועים והנכבדים ביותר – אלתרמן, עמיחי, ויזלטיר, פגיס, גלבוע –  ולצדם משוררים מוכרים הרבה פחות.

חלק מהשירים נוגעים ישירות בפסח ובליל הסדר ונכתבו ממש על אודות החג, או לפחות בהשראתו, ואילו אחרים נוגעים בו בעקיפין. למשל "שיר בבקר בבקר"  מאת אמיר גלבוע –  "פּתְאֹם קָם אָדָם בַּבֹּקֶר / וּמַרְגִּיש כִּי הוּא עַם וּמַתְחִיל לָלֶכֶת" –  מספר אמנם על תקומה של עם, כנראה באמת העם היהודי, אבל מעורר את התחושה שהאירוע שממנו הוא מגיע הוא הקמת מדינת ישראל, ולאו דווקא יציאת מצרים. חרף זאת, הקטע הכתוב המלווה את השיר שואל "מתי בדיוק חל אותו רגע בלתי נתפס שבו הפכו בני ישראל מאוסף עבדים לעם?" ומתייחס באופן ישיר לאירוע המכונן "שבו הפכנו מאוסף של יחידים, משפחות ושבטים – לעם."

שירו האישי מאוד של אברהם חלפי "עם קֹמץ שמים" רחוק מאוד מהלאומי והקיבוצי: "עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד / הָיִיתִי עוֹבֵר אֶת חַיַּי. / הָיִיתִי חו­ֹצֶה אֶת הַיָּם / בְּרַגְלַי / עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד". השיר היפהפה הזה מתקשר רק בקושי לנושא הקובץ, אולי רק חציית הים המתוארת בו ומזכירה את בני ישראל שעברו בים סוף אחרי שנחצה לשניים יכולה להסביר לנו מדוע הוא נכנס לקובץ. ולצדו מופיעות השאלות המנחות: "מהו אותו קומץ שמים? ומה עוד יכול לסייע בהתמודדות מול סערות החיים?"

אכן, כמה מהשאלות הללו מזכירות לא במעט שיעורי חינוך בבית ספר: תהיות שאמורות לעורר מחשבות ולקרוא לדיון סוער (או משמים, תלוי כמובן במשתתפיו…), או לשיעורי ספרות שבהם המורה מציג שיר ואת הסוגיה העולה ממנו. כנראה שלא במקרה מודה עורך הספר "למורים רבים לספרות שהיו שותפים לבחירת השירים לאסופה זו".

עם זאת, הנופך הדידקטי אינו פוגם בהנאה, במיוחד לנוכח ההפתעות הפזורות בספר. אחת מהן היא  שיר בשם "בגן העצמאות" המיוחס לחזי לסקלי, שמצליח לייצר בחמש מילים משמעות ותוכן רבים כל כך:

בְּלֵיל הַסֵּדֶר
אֲנִי
בְּגַן הָעַצְמָאוּת.

אותה "רוח דידקטית" שהזכרתי אינה מתירה לכותבי הרשימות הנלוות לשירים לציין את משמעותו האמיתית של גן העצמאות. הוא מתואר כ"גן במרכז תל  אביב שידוע כמקום מפגש לאלו אשר אינם מוצאים את מקומם בחברה הרגילה": לשון מכובסת וזהירה להומואים שמצאו בגן העצמאות מפגש ללילה, קשרים קצרי מועד, שיצרו מן הסתם ערגות וכאב ולא רק פתרונות ותשובות לצרכים מידיים. שירו של לסקלי מתריס, אבל גם מיוסר: אני לא נכנע למשפחתיות הישראלית, הוא מכריז. אני נוהג כרצוני. ובה בעת הוא גם מעורר את התהייה איזה סדר ואיזו עצמאות מתקיימים בחייו. מה יש לו בחג הפסח וביום העצמאות הסמוך אליו בלוח השנה? כמה אושר הוא יודע כשהוא נס מפני המשפחתיות אל המגעים המיניים האנונימיים שמציע הגן החשוך, שהבדידות מתהלכת בו בין הצללים?

"בְּלֵיל הַסֵּדֶר / אֲנִי / בְּגַן הָעַצְמָאוּת" אינו רק שירו של הומו מתנצח, מתמרד ומתקומם. הוא גם שירם של כל הבודדים שאין להם משפחה להתכנס אתה. או של אלה שמשפחתם הקיאה אותם מתוכה. האם הדובר בוחר מרצונו להסתלק לגן העצמאות? האם יש לו בכלל ברירה? האם מדויק לומר שמרבית המשפחות היהודיות ברחבי העולם מתכנסות בליל הסדר, או שמוטב לסייג את האמירה, מתוך מחשבה על מי שאינם רוצים, או אינם יכולים, להשתתף בחגיגה?


את הספר אפשר לקנות בהוצאת חבר לעט, יואב איתמר yoitamar@gmail.com  או בחנות הספרים האינטרנטית אינדיבוק

 

חיים נחמן ביאליק, "הכניסיני תחת כנפך":

השנה – 1904. חיים נחמן ביאליק בן שלושים ואחת. לפני אחת עשרה שנה נשא לאישה את מניה לבית אוורבוך, שהייתה אז בת שבע עשרה. השניים גרים באודסה. את חלקת היער הסמוכה לכביש לקייב שקיבלו לפרנסתם מאביה של הכלה, סוחר עצים ויערן, מכרו. במשך זמן מה התפרנסו מהשיעורים הפרטיים שנתן ביאליק לילדיהם של סוחרים עשירים, אבל לאחרונה הקים הוצאה לאור של ספרים, ועיקר עיסוקו בכך. הוא ידוע כמשורר חשוב ואיש רוח. כמה משיריו הנחשבים ביותר כבר התפרסמו: "אל הציפור", "על סף בית המדרש", "מתי המדבר האחרונים", הפואמה "המתמיד". לפני שנה התרחשו הפרעות בקישינב, ובעקבותיהם כתב שניים משיריו הידועים ביותר: "על השחיטה" ו"בעיר ההריגה".

פרעות קישינב הביאו לעוד התרחשות משמעותית מאוד בחייו: כשהגיע לעיר בשליחות עיתונאית, כדי לסקר את מצב הקהילה היהודית אחרי הפוגרום, הכיר אישה נשואה, הציירת והסופרת אסתר יוֹסֶלביץ' סלֶפּיַאן שנודעה יותר בשם העט שלה – אירה יאן. יאן כתבה ברוסית, והשתייכה לחוגים מהפכניים רוסיים. חרף שנות נישואיהם הרבות, ביאליק ומניה לא הצליחו להביא ילדים לעולם. לאירה יאן הייתה אז ילדה אחת, בת שלוש. השניים התאהבו. ביאליק הזמין אותה לאודסה, לאייר את ספריו ולצייר אותו, אבל הקפיד מאוד לשמור על סודיות הקשר שנרקם, שמא ייפגע שמו הטוב. מן הסתם גם לא רצה להכאיב למניה אשתו.

ביאליק ויאן ניהלו במשך שנים התכתבות סוערת. חמישים מהמכתבים שכתבה אירה יאן לביאליק התגלו זה לא כבר, ושימשו בסיס לספר שכתבה רות בקי על חייה. הספר נקרא "הכניסיני תחת כנפך", שמו של אחד השירים הידועים שכתב ביאליק ב-1904, שנה אחרי שהכיר את אירה יאן:

 

הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ,
וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת,
וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי,
קַן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת.

וּבְעֵת רַחֲמִים, בֵּין-הַשְּׁמָשׁוֹת,
שְׁחִי וַאֲגַל לָךְ סוֹד יִסּוּרָי:
אוֹמְרִים, יֵשׁ בָּעוֹלָם נְעוּרִים   –
הֵיכָן נְעוּרָי?

וְעוֹד רָז אֶחָד לָךְ אֶתְוַדֶּה:
נַפְשִׁי נִשְׂרְפָה בְלַהֲבָהּ;
אוֹמְרִים, אַהֲבָה יֵשׁ בָּעוֹלָם –
מַה-זֹּאת אַהֲבָה?

הַכּוֹכָבִים רִמּוּ אוֹתִי,
הָיָה חֲלוֹם – אַךְ גַּם הוּא עָבָר;
עַתָּה אֵין לִי כְלוּם בָּעוֹלָם –
אֵין לִי דָבָר.

הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ,
וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת,
וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי,
קַן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת.

בשיר פונה הדובר אל אישה ומבקש ממנה מחסה, כמו זאת שנותנת ציפור לגוזלה. " שְׁחִי" הוא מתחנן, כלומר: אנא, התכופפי לעברי – הוא הקטן והיא הגדולה, הוא הנזקק והיא זאת שיכולה להעניק – ואגלה לך כמה סודות: נפשו, כך הוא מספר לה, נשרפת ("בְלַהֲבָהּ": באש-להבה או אולי בלהב שלה? המפיק באות ה"א רומז על כך שהפירוש השני הולם); הוא חש מרומה וחסר תקווה, לאחר שהתפקח מחלומותיו, ואינו יודע עוד מה משמעותה של האהבה ואם היא קיימת בכלל; הוא חש נטול כול בעולם: " אֵין לִי דָבָר", ושוב מבקש ממנה מחסה ומקלט, מקום שבו יוכל אולי לאסוף מחדש את תפילותיו "הַנִּדָּחוֹת" – הנטושות, האבודות, שלא נענו.

יש להניח שביאליק כתב את השיר הזה לאהובתו, לא לאשתו. באחד ממכתביה לביאליק כתבה אירה יאן, שהתגרשה מבעלה, שלא הכוכבים רימו אותו, אלא להפך, הוא זה שרימה אותם, בכך שסירב להיפרד מאשתו ולממש את אהבתם.

 

"נפשי מרה עלי, אסתר הטובה. פחד אחזני, עגמומיות, יגיעת בשר. הבל הבלים. אוי, קשה. עוברים עליי בזה אחר זה ימים מתים, שאינם מותירים עקבות בי ומסביבי. אלפי התחייבויות פעוטות, אך טורדניות, אוכלות אותי כזבובים. והיכן המוצא? הרבה מחשבות ותכניות, אבל אין חפץ – חפץ אין – ואגב, אולי אין גם כוח למילוי אחת מהן לפחות. והרי, דומני, עדיין לא זקנתי. אחרים בגילי רק מתחילים. כתבי למען השם, אף על פי שמסופקני אם זכאי אני לבקשה כזו. כל כך רבה אשמתי כלפיך", כתב לה ביאליק באחד ממכתביו, שנתיים אחרי שהכירו, וחתם, "החוטא והמתחרט שלך".

 

ב-1908 עלתה אירה יאן לארץ ישראל. היא קיוותה שביאליק יבוא אחריה, אבל הוא הגיע לישראל רק ב-1924, חמש שנים אחרי מותה. אירה יאן לימדה בבצלאל ובגימנסיה הרצליה, (אחד מתלמידיה היה נחום גוטמן). כשפרצה מלחמת העולם הראשונה הגלו אותה הטורקים למצרים, שם חלתה בשחפת. כששבה גילתה שכל ציוריה נעלמו.

ביאליק "המשורר הלאומי", זכה לתהילה רבה. הרחוב שבו גר עם מניה נקרא על שמו, עוד בחייו. את מכתביה של אהובתו הצפין האוצר של בית ביאליק במשך עשרות שנים, שמא יכתימו את שמו של המשורר. מסיפור אהבתם נותר השיר, שזכה לביצועים רבים, אחד המעניינים שבהם – של הזמרת הערבייה-ישראלית מרים טוקאן.

 

סיפורו של שיר x net