ארכיון תגיות: שירה מקור

עמוס נוי, קינמון

הַצַּיָּד אָהַב אֶת כִּפָּה אֲדֻמָּה
אֲבָל כִּפָּה אֲדֻמָּה אָהֲבָה אֶת הַזְּאֵב,
הִיא הָיְתָה מִתְרָאָה אִתּוֹ בַּחֲשַׁאי
בִּמְקוֹמוֹת מִסְתּוֹר בְּמַעֲבֵה הַיַּעַר.

הַצַּיָּד הָיָה יוֹשֵׁב לוֹ לִפְעָמִים בַּבַּיִת
וְחוֹלֵם עַל כִּפָּה אֲדֻמָּה בִּזְמַן
שֶׁנִּקָּה אֶת הַנֶּשֶׁק אוֹ הוֹצִיא חֶשְׁבּוֹנִיּוֹת.
מְזֹהָם בִּגְרִיז אוֹ בִּדְיוֹ הוּא הֶעֱלָה בְּדִמְיוֹנוֹ
אֶת הַכִּפָּה הָאֲדֻמָּה אֶצְלוֹ עַל הַקִּיר
בֵּין רָאשֵׁי צְבָאִים וְעוֹרוֹת דֻּבִּים.
זוֹ הָיְתָה הֲזָיָה חֲזָקָה כְּמוֹ בַּזֶּלֶת.

סָבְתָא הָיְתָה מְכִינָה לְכִּפָּה אֲדֻמָּה
עוּגַת קִנָּמוֹן שֶׁהִיא אוֹהֶבֶת,
שֶׁיִּהְיֶה לָהּ מַשֶּׁהוּ מָתוֹק כְּשֶׁהִיא חוֹזֶרֶת
רְטֻבָּה וּסְמוּקַת-לְחָיַיִם מֵעֹנֶג.
הִיא הָיְתָה אוֹמֶרֶת: בְּבַיִת אֲמִתִּי
צָרִיךְ לִהְיוֹת תָּמִיד רֵיחַ שֶׁל עוּגָה.

הֵן הָיוּ מְשׂוֹחֲחוֹת עַל כּוֹס תֶּה בַּמִּטְבָּח
וְכִפָּה אֲדֻמָּה הָיְתָה שׁוֹאֶלֶת:
סָבְתָא, לָמָּה יֵשׁ לָךְ אָזְנַיִם?
סָבְתָא, לָמָּה יֵשׁ לָךְ עֵינַיִם?
סָבְתָא, אָהַבְתָּ בִּכְלָל אֶת סָבָא לִפְנֵי
שֶׁצַּלָּף מִצְרִי הוֹרִיד אוֹתוֹ בִּירִיָּה
מְדֻיֶּקֶת לַמֵּצַח בָּעִיר סוּאֵץ?

סָבְתָא אָמְרָה: לֹא אָהַבְתִּי אוֹתוֹ בִּמְיֻחָד.
הוּא הָיָה קִבּוּצְנִיק, וְהוּא הָיָה קְצָת טִפֵּשׁ,
וְהוּא לֹא אָהַב אֶת הָעוּגוֹת שֶׁלִּי
וְלֹא הֵבִין אֶת הַגּוּף שֶׁלִּי,
אֲבָל אֶפְשָׁר הָיָה לִסְמֹךְ עָלָיו
וְהוּא הָיָה טוֹב מְאוֹד בְּתִקּוּנִים.

וְאִם אַתְּ שׁוֹאֶלֶת אֶת עֲצָתִי
אָז הַזְּאֵב הַזֶּה הוּא בָּחוּר קַל-דַּעַת
וְלַצַּיָּד יֵשׁ הַכְנָסָה קְבוּעָה
כָּכָה שֶׁלִּכְאוֹרָה הָיִיתִי אֲמוּרָה
לְהַמְלִיץ לָךְ עַל הַצַּיָּד,
אֲבָל הַצַּיָּד הוּא אִישׁ מַמָּשׁ מְרֻשָּׁע
אָז לְפָחוֹת תַּעֲשִׂי בֵּינְתַיִם חַיִּים.
אֲנִי תָּמִיד אֲחַכֶּה לָךְ כָּאן עִם עוּגָה.

לִפְעָמִים הֵן שָׁמְעוּ בַּחוּץ
אֶת הַצְּעָדִים הַכְּבֵדִים שֶׁל הַצַּיָּד –
צְלִיל שֶׁל זְרָדִים מִתְפַּצְּחִים
וְעָלִים יְבֵשִׁים נִשְׁבָּרִים.
זֶה הָיָה מַצְחִיק אוֹתָן.
וְהַסָּבְתָא הָיְתָה אוֹמֶרֶת:
הַמְּחַזֵּר שֶׁלָּךְ מִשְׁתַּגֵּעַ
וְהוּא כְּבָר הוֹלֵךְ בְּמַעְגָּלִים –

אֲבָל אִם הַמַּצָּב יִהְיֶה גָּרוּעַ
תּוּכְלִי תָּמִיד לְהִכָּנֵס לִי לַבֶּטֶן
וְלֹא לָצֵאת הַחוּצָה לְעוֹלָם.
וְהֵן צָחֲקוּ וְצָחֲקוּ וְצָחֲקוּ
בְּעוֹלָם שֶׁלְּרֶגַע אֶחָד
לֹא הָיוּ בּוֹ בִּכְלָל זְאֵבִים וצַיָּדִים,
בְּעוֹלָם שֶׁלְּרֶגַע אֶחָד הָיוּ בּוֹ רַק
שְׁתֵּי נָשִׁים וְרֵיחַ שֶׁל קִנָּמוֹן

דן פגיס, "כתוב בעפרון בקרון החתום": האם אדם יכול למות יותר מפעם אחת?

הוא רק בן 11. נושא עדיין את שם ילדותו, שברבות הימים יעברת אותו, וייקרא דן פגיס. מאמו התייתם מזמן, עוד כשהיה בן 4. גם את אביו לא ראה כמעט. האב היגר לפלשתינה עוד לפני שהאם מתה. האב תכנן להביא אליו את אשתו ואת ילדם אחרי שיתבסס בארץ ישראל, אבל כל התוכניות השתבשו כשהיא מתה בעקבות ניתוח. הסבתא והסבא שלו מגדלים אותו.

אביו הגיע אמנם  ב-1939, לרדאוץ שבחבל בוקובינה, שם הוא גר עם בני המשפחה מצד אמו, אבל בתום הביקור הקצר שכנעו את האב להשאיר את הילד אצלם, ולא להתנסות בהרפתקאות, כלומר, לא לקחת אותו אתו בחזרה לארץ ישראל שנראתה להם מקום מסוכן מדי.

ועכשיו, שנתיים אחרי אותו ביקור שיכול היה להציל אותו מהזוועות שאתן יאלץ בקרוב מאוד להתמודד, נכרתה ברית בין המשטר הפשיסטי הרומני לבין המשטר הנאצי בגרמניה. יהודי בוקובינה מגורשים לטרנסניסטריה, בשטחי אוקראינה הכבושה.

על מה שעבר עליו בטרנסניסטריה סירב כל ימיו לספר אפילו לאשתו, עדה פגיס, שכתבה אחרי מותו את הביוגרפיה שלו, לב פתאומי. ידוע כי כ-10,000 יהודים מבני עירו של פגיס נספו באזור שאליו גורשו.

שנים אחרי שניצל והגיע לישראל כתב את אחד השירים הידועים ביותר שלו, "כתוב בעפרון בקרון החתום", שראה אור לראשונה ב-1970:

כָּאן בַּמִּשְׁלוֹחַ הַזֶּה
אֲנִי חַוָּה
עִם הֶבֶל בְּנִי
אִם תִּרְאוּ אֶת בְּנֵי הַגָּדוֹל
קַיִן בֶּן אָדָם
תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁאֲנִי

את השיר מרבים לקרוא בטקסי יום השואה, וגם מלמדים אותו בבתי הספר התיכוניים ברחבי המדינה, במסגרת תוכנית הלימודים המחייבת לבחינת הבגרות בספרות עברית.

השיר חקוק על גבי אנדרטת הקרון ביד-ושם ועל אנדרטה באתר מחנה ההשמדה בלז'ץ.

השיר הוא כביכול ציטוט של כתובת מקוטעת שנכתבה בקרון של רכבת מוות וכוּונה אל השורדים, אל קרובי המשפחה של הקורבנות. מעין ניסיון אחרון ומיואש להעביר ידיעה, ליצור תקשורת אנושית, בתוך ההתנסות המסויטת של קרון רכבת מוות. השמות חוה, הבל וקין בן אדם יוצרים זיקה אל הרצח הראשון המוכר בתרבות האנושית: קין שרוצח את אחיו. האם הרוצחים הם בני אדם? האם יש סיכוי שדבריה של חוה, המיועדים אל בנה הבכור, יישמעו?

המשפט הקטוע "תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁאֲנִי" שאין בסיומו אף סימן פיסוק, מבהיר לקוראיו של השיר שגורלה של האם, כמו גם זה של בנה האחר, הבל, נחרץ. היא כבר לא תשלים את המשפט. והשאלה שנשארת תלויה באוויר היא – מה רצתה חוה לומר לבנה הרוצח? מה ביקשה ממי שנותרו אחריה למסור לו?

בסיפור המקראי קין רוצח את הבל ואותו בלבד. בסיפור השואתי גם חוה אמם, שהיא אם כל חי, נשלחת בקרון המוות. המיתוס המקראי מתרחב ומתעצם: רצח של אדם בידי אחיו אינו מסתיים במעשה. המשפחה כולה נרצחת, גם אם מישהו נותר בחיים. פגיס מספר לנו בשירו שבאופן דומה גם הרצחנות שהתרחשה בשואה לא קטלה רק את הקורבנות הישירים, את הנרצחים עצמם, אלא את משפחת האדם כולה, שזאת הייתה פגיעה אנושה באנושות כולה.

אפשר להניח ששירו של פגיס נוצר במידה מסוימת בעקבות ההתנסות האישית שלו. הוא ובני משפחתו גורשו בקרונות רכבת צפופים ודחוקים, ואין ספק שמה שעבר עליהם הותיר בו חותם בל יימחה.

עם זאת, סירב כאמור לספר על כך. "כל שנותיו, ובכל כוחותיו ניסה להסתיר זאת מעצמו ומאחרים", מספרת אלמנתו. כשאחד מספריו ראה אור היה מוכן לומר בריאיון עיתונאי רק כי "שלחו אותנו למחנות עבודה, לא למחנות ריכוז. לא תמיד הייתי עם סבא וסבתא." ידוע כי סבו מת שם, בטרנסניסטריה, אך לא ידוע באילו נסיבות. פגיס גם לא שמח על התיוג שתייגו אותו כמשורר שואה. במחקריו הספרותיים התמקד בשירת ימי הביניים, ושימש כפרופסור באוניברסיטה העברית, בחוג לספרות.

אמנם לא סיפר ולא דיבר, אבל שיריו בכל זאת עשו זאת בשמו. בשיר אחר שלו, "אוטוביוגרפיה", כתב: "אַתָּה יָכוֹל לָמוּת פַּעַם, פַּעֲמַיִם, אֲפִילוּ שֶׁבַע פְּעמִים, / אֲבָל אֵינְךָ יָכוֹל לָמוּת רְבָבוֹת. /אֲנִי יָכוֹל."

"אני", כלומר – ניצול שואה, שמסוגל לשחזר בעיני רוחו את כל הפעמים שבהם מת, בעקבות מה שראה ושמע וחווה?

"אני", כלומר – המשורר, שיודע לחיות ולמות שוב ושוב?

כנראה ששניהם גם יחד.

שושי שמיר, מהי מסירות אמת

למ'

לֵב שֶׁנִגְדַע בְּעוֹדוֹ בְּאִבּו לֹא מִזְדַּקֵּן
תָּמִיד עַל גָּדָה אַחַת תַּעֲמוֹד אַהֲבָתוֹ
עַל הַשְּׁנִיָּה אָהוּבָה שֶׁנָּטַשׁ אֶת הַקֵּן

הַקֵּן שֶׁהֵקִימוּ יַחְדָיו לְשַׁכֵּן בּוֹ אֶת מֶתֶק סוֹדָם
שְׁמוּרִים בּוֹ זִיעַ הַשְּׁרִיר הַסָּמוּי 
פְּלֻמַּת הַשֵּׂעָר הַזָּהוֹב סָמוּר עַל הַזְּרוֹעַ
הֹלֶם הַדָּם

וְהֵם חַיִים יוֹמְיוֹם בִּמְּסִירוּת אֱמֶת
כְּאִלּוּ הוּא אַף פַּעַם אַף פַּעַם לֹא מֵת

הוּא מִתְרַחֵק מִשָּׁם, מַחְלִיק מִשָּׁם בְּסִירָתוֹ,
עִיגוּלִים עִיגוּלִים צִיְּרוּ מְשׁוֹטָיו עַל פְּנֵי הַמַּיִּם
שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ רִצְּדָה בַּגַּלִּים,
וְגַם בַּטִּפּוֹת הַזְּרוּיוֹת עַל עוֹר זְרוֹעוֹתָיו רִצְּדָה,
לֹא עוֹשִׂים אֵיפָה וְאֵיפָה
בֵּין זָהָב וְזָהָב.

עמוס נוי, "לאדון העורב": עפר או כוכבים?

תוגה ואירוניה מפכים בספר השירים הראשון של עמוס נוי, מתמטיקאי וחוקר פולקלור. 

העצב בולט במיוחד בשירים המשפחתיים, שבהם מספר נוי על הוריו ועל אחיו, פונה אליהם, נזכר, בגעגוע ובכאב. 

כך למשל השיר הפותח, "שיחת אם בגן מחלקת השיקום", שמכיל כמו במיקרוקוסמוס היסטוריה משפחתית שלמה:

שיחת אם בגן מחלקת השיקום
הָעֶרֶב יָפֶה וְעָיֵף מְאוֹד
כָּמוֹנִי, וְכָל הַצִפּוֹרוֹת רוֹצוֹת
לִנְדֹד

הַבִּיטָה נָא: הַכּוֹכָבִים נִרְאִים
כְּאִלוּ אֵין עֲלֵיהֶם חַיִּים

וְרַק נִשְׁאָר לִסְגֹר עִנְיָן אוֹ שְׁנַיִם
לִפְנֵי שֶׁנַּעֲצֹם עֵינַיִם

אֵיךְ נוֹלַדְתָּ? הִתְנַפַּצְתִּי בִּילָלָה
אַבָּא שֶׁלְךָ אֵיךְ-קוֹרְאִים-אוֹתוֹ הָיָה כַּמוּבָן אֶצְלָהּ

הוּא לֹא אָהַב אוֹתִי, וְאוֹתְךָ? אַל תִּשְׁאַל
אוֹתְךָ שְׁנֵינוּ לא אָהַבְנוּ, מִי יָכוֹל לֶאֱהֹב אוֹתְךָ בִּכְלָל?

כַּמָּה מִקְלְקָל הוּא הָיָה, לְלֹא תִַקָּנָה
וְאֵיזֶה בְּזָיוֹן זֶה הַזִּקְנָה

וְאֵיזֶה חַיִים מְיֻתָּרִים הָיוּ לִי
וְאֵיזֶה חַיִים מְיֻתָּרִים הָיוּ לִי  

וְרַק נִשְׁאָר לִסְגֹר עִנְיָן אוֹ שְׁנַיִם
לִפְנֵי שֶׁנַּעֲצם עֵינַיִם

כמה כאב מבטא המשורר, ובאיזו פשטות ישירה הוא עושה זאת, כמו גם בשיר "הייתי מתקשר אליה מטלפון ציבורי", כמה החמצה, מפח נפש, עלבון, עייפות של סוף הדרך, ועמם גם געגוע ואהבה מיוסרת, מובעים בשירים הללו!

בחלק משיריו מתכתב עמוס נוי עם מיתוסים מוכרים, או עם שירים של זולתו. כך למשל בשיר "לדבר כזה אין שום תקדים" שבו הדובר המובלע הוא אורפיאוס שנכשל במשימתו להעלות מהשאול את הנפש האהובה עליו: "אַל תַּבִּיט לְאָחוֹר", הוא מזכיר לעצמו, יודע את מה שהרבה אנשים חכמים אמרו לו, אך אינו מסוגל להתאפק שלא לראות "אֶת הַמַּסְלוּל הַזָּהֹב שֶׁל הַצְּלִילִים". בשיר אחר, "השיר על איקרוס", הוא מקביל בין יחסיו עם אביו, המהנדס הטרוד שאותו, כך נכתב ב"שיר היתום" כלל לא הכיר, לאלה של דדלוס ואיקרוס בנו, שאבד בים. בשיר "מעשה איציק והסכין" הוא מתכתב עם איציק מאנגר, וגם כאן הוא מתמודד עם היחסים בין אב ובנו, ועם הנכונות של האב להקריב את הבן, הפעם עד הסוף, כי "הַזָּקֵן" נמלך בדעתו אחרי הפעם הקודמת שבה הציל את הקורבן משחיטה ברגע האחרון.

את האירוניה המרה אפשר לראות בשיר כמו "החיים הם אושר אינסופי", שכותרתו סותרת כמובן את תוכנו: "לַזֶּבֶל הַזֶּה יֵשׁ בִּכְלָל מַשְׁמָעוּת?" הוא שואל, ומשיב בהמשך – "לַחָרָא הַזֶּה אֵין שׁוּם טַעַם", שהרי הוא חש שסוף חייו קרב ובא. במערכה הראשונה היה אקדח, והוא הגיע כבר אל המערכה השלישית. כאן הוא מתכתב כמובן עם אמירתו הידועה של צ'כוב, שלפיה אם הופיע אקדח בתחילת המחזה, הוא חייב לירות בסופו, כי אי אפשר להציב על הבמה סתם כך אביזר שטעון כל כך במשמעות. את האקדח שיירה במערכה השלישית אפשר לפגוש בשיר "כמה חבל" שבו מבכה הדובר את היום שבו ישבו עליו שבעה, מדמיין איך יתנהגו, ומצטער כל כך שלא יוכל להשתתף בשבעה של עצמו…

לטעמי השירים הטובים ביותר בקובץ הם אלה שרומזים על סיפור כלשהו. למשל "הרי אדום ורוח מייללת" שמספר מה קרה לילד "שֶׁחָתַךְ אֶת עְַצְמוֹ / בְּסַכִּין הַמּּטְבָּח הַגְּדוֹלָה", השיר "ששש…" המשחזר חווית נעורים דומה, אך שונה, השיר ""הפעם הראשונה שלי איתו (או ליתר דיוק: הפעם הראשונה שממש נגעתי בו)" שמתאר את מפגשו הראשון של המשורר עם המוות, השיר "נצח יהודה" המספר על מפגש אנושי של הדובר עם צעיר שוודאי רחוק ממנו מאוד בדיעותיו ובעמדותיו ובכל זאת זוכה ממנו לאהדה, או "שיר על האישה העירומה הראשונה" שגם בו נגלה מבט רחום ומלא הבנה כלפי הזולת.

"כְּשֶׁאֲנִי מִתְכּוֹפֵף הָרֹאשׁ שֶׁלִי יוֹרֵד לָאֲדָמָה / וּפִי מִתְמַלֵא עָפָר": כך מסתיים השיר "אתם רוצים לדעת". אבל קודמת לעפר ההתמתחות, שאז "הָרֹאשׁ חוֹצֶה אֶת הַשָּׁמַיִם / וְעֵינַי מִתְמַלְּאוֹת כּוֹכָבִים".

אכן, שני אלה, הראש השחוח והקומה המזדקפת, קיימים מאוד בספר.

שירו של עמוס נוי
"עקידת איציק" מאת איציק מאנגר, בתרגומו של
שמשון מלצר, שאתו מתכתב שירו של עמוס נוי

מי היה "תוכי יוסי" המקורי ומדוע תרגם המאירי שירים של לאומן הונגרי

"מכתב גלוי" שהתפרסם בדצמבר של שנת 1922 בעיתון "היום" נפתח בהצהרה: "אנחנו החתומים מטה, היודעים ומכירים את המשורר אביגדור המאירי (פוירשטן) זה שנים רבות, פונים בזה אל מועצת פועלי ירושלים בשאלות והערות כדלקמן". המכתב נמשך בכמה שאלות נוקבות: מדוע, ביקשו הפונים לדעת, נפסלה השתתפותו של אביגדור המאירי "המשורר העברי היחיד בינתיים", מהשתתפות ב"נשף ספרותי", אף על פי שהוא, לטענת הכותבים, "איש שכל ימי חייו לחם את מלחמתו העזה של מעמד הפועלים והיה עורכו של אחד מהעיתונים השתפניים ביותר בעיר גדולה בהונגריה. אדם שרב את ריב החלוצים נגד נותני העבודה, שמגלה את ערוותם של רוצחי הפועלים בהונגריה ואף לרגע אינו נותן לשכוח שהרציחות שם אינן מכוונות כלפי היהודים בלבד, אלא גם כלפי הפועלים."

עוד הוסיפו הכותבים ושאלו: "אם איש כזה איננו קרוב אל הפועל העברי, מי הוא אפוא הקרוב אליו?"

אביגדור המאירי היה בן 31 כשעלה לארץ ישראל, רק שנה לפני שהופיע  המכתב. הוא הרבה ליצור בעברית (ואף זכה ב-1968 בפרס ישראל לספרות יפה), כתב שירים – אחד המוכרים שבהם הוא "מעל פסגת הר הצופים" –  ופזמונים סטיריים לתיאטרון הקומקום שהיה בין מקימיו, ואפילו העניק השראה ליוצרים אחרים: אברהם חלפי כתב את "שיר על התֻכּי יוסי" בעקבות פואמה אוטוביוגרפית של אביגדור המאירי, שבה תיאר יום עצוב במיוחד בילדותו, בחלק הנקרא "תוגת המאירי". הנה אותו חלק:

שְׁלוֹשָׁה מֵתִים הָיוּ בַּחֲצֵרֵנוּ
שִׁלְשׁוֹם וּתְּמוֹל:
תֻּׂכִּייֵנוּ יוֹסִי, רֵעִי הַטּוֹב –
מָרִיָה הַכְּסוּפָה, הַמְּחַיֶּכֶת בִּבְכִי  –
וּפֶטֶר הַקָּטָן בַּעַל פְּנֵי הַקּוֹף,
הוּא בֵּן אוֹמַנְתִּי הַטּוֹבָה,
הַיּוֹדַעַת אֶת כָּל.

וְהַתֻּכִּי יוֹסִי – כָּל הַיּוֹם צָרַח:
פֶּטֶר הָלַך, פֶּטֶר בָּרַח!
הִשְׁתַּקְתִּי אוֹתוֹ: יוֹסִי, מָה לְךָ? –
וְהוּא בְּאַחַת: פֶּטֶר הָלַך!
נָתַתִּי לוֹ מֹתֶק עִם עֲלֵי-שָׁרָךְ –
וְהוּא בְּלִי הֶרֶף: פֶּטֶר בָּרַח!
יוֹסִיסִי, הַס נָא אַל-נָא תִּצְרַח –
וְהוּא נֶאֱנַח: פֶּטֶר בָּרַח!
יוֹסִי יַקִּירִי, עָלֵינוּ לְהֵרָגֵעַ,
אִם גַּם אַתָּה תֵּלֵךְ אֲנִי אֶשְׁתַּגַּעַ –
הַלַּיְלָה יָשׁוּב פֶּטֶר וְשׁוּב יִשְׁרֹק לְךָ –
וְהוּא מְיַלֵּל: פֶּטֶר הָלַך! –
עֲצֵי הַיַּעַר מִמֶּרְחָק אַט שָׁמָמוּ
וְהוּא נֶאֱנַח – וְעֵינָיו נֶעֶצָמו –
וּפִתְאוֹם נֶאֱלַם
וַיִפּוֹל אֲחוֹרַנִּית מֵעַל-גַּבֵּי הַבַּד –
כָּכָה נִשְׁאַרְתִּי לְגַמְרֵי בָּדָד
בְּתוֹךְ הָעוֹלָם – .

כמה כאוב האובדן המשולש שמתאר המאירי, איך ביום אחד אבדו לו שלוש נפשות יקרות, אחרי שכבר התייתם מאמו בעודו ילד.

אברהם חלפי ציין בספרו מזוית אל זוית את שירו של המאירי שהעניק לו השראה, במוטו של השיר:

כפי שאפשר ללמוד מהמכתב הגלוי שכתבו ידידיו, המאירי הרבה להתנגש עם הממסד. כך למשל פרסם בפברואר 1923 מאמר ובו כתב "על התקציבים שנאכלים על־ידי עורכים",  ובנובמבר של אותה שנה נשא הרצאה שכותרתה "העיתונות העברית כשם שהיא וכמו שהיא צריכה להיות". בפברואר 1924 פרש מהסתדרות הסופרים במעין טריקת דלת מילולית: במכתב לקוני לעיתון כתב: "בבקשה לפרסם את דברי אלה : א) אינני חבר במערכת "דאר־היום" ב) הנני יוצא מהסתדתת הסופרים בא"י. בכבוד נמוך, אביגדור המאירי".

זיקתו למאבקים פוליטיים התבטאה גם בשירים שבחר לתרגם מהונגרית. כך למשל, בעידודו הנלהב של ביאליק, תרגם את כתביו של שנדור פטפי, שאותו כינה ביאליק "פרא משורר".

פטפי, לוחם חירות ודמות חשובה במהפכה של 1848, נחשב המשורר הלאומי ההונגרי. נראה כי המאירי חש קרבה אל המשורר שתיעב את נוגסי עמו – השלטונות האוסטרו-הונגריים והאצילים ההונגרים שהתעללו בדלי העם. מן הסתם חש חיבה כלפיו גם מכיוון שיצא חוצץ כנגד האנטישמיות: "אתם הצהרתם שיהודים לא יתקבלו אל חיל האזרחים," כתב פטפי, "וכך זרקתם ראשונים טיט ורפש על הדגל הטהור של המהפכה ההונגרית, שעליו חרתנו את הצו: חופש, שוויון ואחווה!"

בהקדמה לספר שיריו המתורגמים של פטפי סיפר אביגדור המאירי כי בילדותו הרבה סבו ללמד אותו את שירי פטפי, שאותו, כך העיד המאירי, הכיר הסב אישית.

בית מאחד משיריו המפורסמים ביותר של פטפי, "מחשבה אחת", נפתח בשורות האלה, בתרגומו של המאירי:

מַחְשָׁבָה אַחַת בְּלִבִּי כּוֹסֶסֶת:
לָמוּת בַּמִּטָּה בֵּין כַּר וָכֶּסֶת.
לִבּוֹל לְאָט כְּהִבּוֹל הַוֶּרֶד,
אֲשֶׁר בּוֹ תּוֹלַעַת מְנַקֶּרֶת.
לֶאֱפֹס כְּמוֹ נֵר, שְׁבִיב אַחֲרֵי שְׁבִיב
בְּחֶדֶר רֵיק, עֲזוּב מִסָּבִיב –

לֹא מִיתָה כָּזֹאת, אֱלֹהַי,
לֹא מִיתָה כָּזֹאת הָבֵא עָלַי!

הדובר ממשיך ומתפלל למות "בַּמַּעֲרָכָה" כשברקע נשמע "רַעַם תּוֹתָחִים וּתְרוּעַת חֲצוֹצְרָה" בעוד הסוסים דוהרים "אֶל הַנִּצָחוֹן" ואותו יותירו "רָמוּס בֶּהָמוֹן" –

תרגומו המופתי של המאירי מעניק לקורא העברי הצצה אל כוח היצירה המיוחד של פטפי, ואל תפיסותיו הסוערות ורומנטיות. כשקוראים את השיר שבו מייחל הדובר ליהרג בשדה הקרב, אי אפשר להימנע מהמחשבה על החיילים היהודים ילידי הונגריה שגויסו לשירות בתוך "פלוגות עבודה" וסונפו לצבא ההונגרי. בימי מלחמת העולם השנייה נאסר עליהם לשאת נשק, השתמשו בגופם כדי לטהר שדות מוקשים, והוטלו עליהם עבודות פרך כמו סלילת דרכים ותיקונן, או חפירה של תעלות הגנה. היחס אליהם היה מפלה ומשפיל, ובמקרים רבים היה ברור שכוונת המפקדים ההונגרים הייתה לחסלם.

אביגדור המאירי הכיר את האנטישמיות וסבל ממנה עוד בימי מלחמת העולם הראשונה, אז שירת בצבא האוסטרו-הונגרי, נפל בשבי הרוסי ונשלח לסיביר. לימים כתב את הספר השיגעון הגדול שבו תיאר את מוראותיה של המלחמה וגם התריס כנגד הכורח של יהודים להילחם בבני עמם היהודים, חיילי צבא האויב. (ספרו מופיע בפרויקט בן יהודה ואפשר לקרוא אותו במלואו ברשת).

אביגדור המאירי הלך לעולמו בישראל, כשהיה בן 80. משאלתו של שנדור פטפי התגשמה. הוא נהרג ב-1849, כשהיה רק בן 26, בקרבות על חירות בני עמו. מקום קבורתו לא נודע.

 

 

מי לא נחלץ לעזרתה של חנה סנש

לפני שנתיים היא הגיעה לארץ ישראל. בעוד שלוש שנים תוצא להורג, אחרי ימים של עינויים וייסורי נפש. אבל עכשיו, בת עשרים, היא עדיין בנהלל, לומדת בבית הספר החקלאי של חנה מייזל שוחט, מכשירה את עצמה לקראת ההקמה של קיבוץ חדש, שדות ים. שמה אניקו סנש. בארץ היא נקראת בשמה העברי: חנה.

אביה, בלה סנש, עיתונאי וסופר, נפטר כשהייתה בת שש. אמה, קטרינה, היא זאת שגידלה אותה בעיר הולדתן, בודפשט. עוד בהיותה תלמידה בבית הספר התיכון הנוצרי שבו למדה נעשתה ציונית נלהבת, לאחר שנתקלה באנטישמיות:  היא נבחרה לתפקיד במועצה הספרותית של בית הספר, אבל לא יכלה להשתתף בה, בשל יהדותה.

ב-1939 נפרדה מאמה ועלתה לישראל. באותה שנה פרצה מלחמת העולם, אבל יהודי הונגריה חשו בטוחים יחסית. הם סמכו על שליט הונגריה, מיקלוש הורטי, שלמרות ההסכמים שהיו לו עם גרמניה הנאצית, סירב לגרש את יהודי ארצו להירצח בפולין.

בישראל תכפו עליה הגעגועים אל אמה ואל אחיה. במכתביה אל האם השתדלה להרגיע אותה, סיפרה לה למשל שהאוכל טוב, שמדי פעם היא מגלה דברים חדשים, למשל – זיתים, או אשכוליות. בחנוכה, כתבה לאם, אכלה לביבה, ובליל שבת, דיווחה, הוגשו להם "תפוחי אדמה עם כרובית וסלט, פודינג שוקולד ועוגה פשוט מדהימה". רק לאחיה גיורא, שהיה אז בצרפת, סיפרה: "אני אוהבת להיות כאן, שלומי טוב, ולא התאכזבתי משום דבר, אבל אני חושבת שתבין אותי ותדע מה חסר לי: אמא’לה ואתה".

באותה תקופה היא כותבת את השיר "לאמי", שמקץ שלוש שנים מתגלה כמעט כשיר נבואי:

מִנַּיִן לָמַדְתְּ לִמְחוֹת דְּמָעוֹת?
לָשֵׂאת הַכְּאֵב בַּחֲשַׁאי?
בְּסֵתֶר לִבֵּךְ לְהַטְמִין הַתְּלֻנָּה,
הַסֵּבֶל, הַבְּכִי, הַדְּוָי…

שִׁמְעִי אֶת הָרוּחַ!
בְּלוֹעַ פָּתוּחַ
שׁוֹאֶגֶת בְּגַיְא וְהָרִים.
רְאִי אֶת הַיָּם – בְּקֶצֶף וְזַעַם
מַצְלִיף אֶת עִנְקֵי הַסְּלָעִים.

הַטֶּבַע כֻּלּוֹ רוֹעֵשׁ וְגוֹעֵשׁ
פּוֹרֵץ כָּל גָּדֵר וְצוּרָה…
מִנַּיִן הַשֶּקֶט הַזֶּה בְּלִבֵּךְ?
מִנַּיִן לָמַדְתְּ גְּבוּרָה?
נהלל 15.1.1941

ב-1943 החליטה חנה סנש להתנדב לצבא הבריטי כדי להישלח להונגריה. היא הצטרפה לקבוצת צנחנים שהוצנחו על אדמת יוגוסלביה, סמוך לגבול ההונגרי. משימתם לא הוגדרה במדויק. הבריטים ציפו מהם להשיג מידע מודיעיני, לחלץ אנשי צוות אוויר של בעלות הברית שמטוסיהם הופלו בשטח האויב, ובעיקר – להטעות את הגרמנים, כדי שאלה יחשבו שהפלישה תגיע מדרום. מבחינת היישוב המטרה החשובה של הצנחנים הארץ ישראליים הייתה לפעול להצלת יהודים, ובעיקר – לחדש את הקשר עימם. איך בדיוק עליהם לעשות זאת לא הוסבר להם. אכן, 12 מהם נפלו בשבי, ביניהם חנה, שנתפסה כשניסתה לחצות את הגבול.

ייתכן שהמניע העיקרי להתנדבותה של חנה היה הגעגועים והדאגה לאמה. שבוע לפני שהציעו להתנדב כתבה ביומנה: "קם בי איזה רעיון פתאומי שאני צריכה לנסוע להונגריה, להיות שם בימים האלה, לתת יד לארגון עליית נוער ולהביא גם את אימא."

אבל לא רק המטרות לצניחה לא הוגדרו היטב. גם ההנחיות המבצעיות שקיבלו לקו בחסר. חנה נתפסה בתחילת יוני, 1944, ביום שבו חצתה את הגבול. ההונגרים אסרו אותה והאשימו אותה בריגול. כדי להוציא ממנה את הקוד של משדר הרדיו שנשאה עליה עינו אותה, אבל היא סירבה לגלות להם אותו. הם הצליחו לאתר את אמה, הכניסו אותה לתאה של חנה ואיימו לענות גם אותה. גם אז חנה לא נשברה. היא ידעה שאם הקוד יגיע לידי ההונגרים, ומהם אל הגרמנים, יאבדו חייהם של לוחמים רבים. היא החזיקה מעמד, ולא נשברה.

במשך כמעט שלושה חודשים שהו חנה וקטרינה באותו בית כלא, עד שהאם שוחררה, בסוף ספטמבר. לימים סיפרה לא רק על הגבורה ותעצומות הנפש של בתה, שהמשיכה לעודד אותה גם אחרי החקירות הכי קשות, אלא גם על המאמצים שעשתה כדי לעזור לה, אחרי שהיא עצמה שוחררה. במשפט הדיבה של קסטנר העידה וסיפרה כיצד ניסתה בלי הרף להיפגש עם קסטנר, ששימש יושב ראש ועד ההצלה היהודית, בתקווה שיעזור לה להשיג לבתה עורך דין. "לד"ר קסטנר יש רשות להיכנס לכל בית סוהר," סיפרה שאמרו לה, והיא, כך אמרה, שאלה "אם כך, למה הוא לא הולך?"

תיאור ההתדפקות שלה על דלתו של קסטנר יכול להדיר שינה מעיני מי שקורא אותו גם כיום, זמן כה רב לאחר מעשה: איך האישה שפתחה את דלת ביתו לא הזמינה אותה להיכנס ואמרה: "אנחנו יודעים על המקרה, ובאמת הוא [קסטנר] מתכוון ללכת לבית הסוהר. אני חושבת שבדיוק מחר הוא רוצה ללכת… תפני למזכירה שלו." איך המזכירה דחתה אותה בלך ושוב, "לא. היום בשום אופן לא. יש לו דברים חשובים לעשות". איך חזרה. ניסתה שוב ושוב. יום אחרי יום. בבית. במשרד. ושוב ושוב נדחתה. לא זכתה להתקבל אצל האדון. לא זכתה אפילו לתת לו חבילה, כדי שיעבירה לחנה.

לימים, אמרה בחקירתה במשפט, אחרי ששניהם כבר היו בישראל, סירבה לפגוש את קסטנר, וכשנתקלה בו באקראי הסבירה לו כי "היו זמנים שעשיתי כל מאמץ לפגוש אותך ואז לא הצלחתי… אז, כאשר היה צריך לעשות דבר מה, ואפשר היה לעשות דבר מה, לא יכולתי למצוא אותך".

ב-15 באוקטובר 1944 השתלטו הגרמנים על הונגריה, והורטי אולץ להתפטר. הסיכויים להציל את חנה סנש נמוגו. היא הוצאה להורג בתחילת אוקטובר. בבגדיה נמצא פתק שכתבה: "אמי היקרה והאהובה, אין לי מלים, רק זאת אוכל להגיד לך: מיליוני תודות. סלחי לי אם אפשר. את לבדך תביני מדוע אין צורך במלים. באהבה אין קץ, בתך”.

שניים משיריה של חנה סנש, "אשרי הגפרור" ו"הליכה לקיסריה" מוכרים מאוד. שניהם הולחנו ומרבים לשיר אותם עד היום. לא כך השיר "לאמי" שכמו מביע את מה שעתיד לקרות להן: מִנַּיִן לָמַדְתְּ לִמְחוֹת דְּמָעוֹת? / לָשֵׂאת הַכְּאֵב בַּחֲשַׁאי?" שואלת חנה את האם, ותוהה איך היא מיטיבה כל כך להסתיר את הסבל. גם כשהעולם כולו "רוֹעֵשׁ וְגוֹעֵשׁ / פּוֹרֵץ כָּל גָּדֵר וְצוּרָה…" האימא שומרת על השקט, אינה חושפת את סערת הרגשות שלה, ונשארת חזקה וגיבורה. כמוה עצמה.

מתתיהו שלם, "שיבולת בשדה": איך נוצר שיר עם

עיסוקו: רועה צאן. שיוכו החברתי: חבר קיבוץ. זהותו המוכרת: האיש שיצר ושימר את הווי החגים הקיבוצי, וכתב והלחין כמה מהשירים שנחשבים היום חלק מהזמר העממי הארץ ישראלי.

שמו המעוברת היה מתתיהו שֶׁלֶם. הוא נולד להוריו, אתל ושלום ויינר, בעיר שנמצאת כיום בתחומי פולין, למשפחה מסורתית, דוברת עברית. עוד לפני שעלה מתתיהו לישראל בגיל 18, החל לחבר את שיריו. חבריו בקבוצת הצעירים של תנועת החלוץ, עמם נשלח להכשרה חקלאית בכפר רותני כדי להכינם לעבודת האדמה בארץ ישראל, נהנו לשיר את השירים, שעסקו בעלייה ובחלוציות.

לישראל הגיע ב-1922, ובמשך רוב שנותיו חי בקיבוץ רמת יוחנן. לצד דוד זהבי מקיבוץ נען ויהודה שרת מקיבוץ יגור, יצר עשרות שירים ומנגינות לחגי ישראל ולטקסים הקיבוציים. אלה כללו לא רק שירים אלא גם ריקודים וקטעי קריאה, מה שכינו  – "מסכת". לאה ברגשטיין חברת קיבוץ רמת יוחנן, חברה אל שֶׁלֶם ויצרה לשיריו ריקודים רבים, שחלקם נחשבים כיום נכסי צאן ברזל של המחול העממי הישראלי.

הנה אחד השירים, "שיבולת בשדה":

שִׁבֹּלֶת בַּשָּׂדֶה
כּוֹרְעָה בָּרוּחַ
מֵעֹמֶס גַּרְעִינִים כִּי רַב.
וּבְמֶרְחַב הָרִים
יוֹם כְּבָר יָפוּחַ
הַשֶּׁמֶשׁ כֶּתֶם וְזָהָב.
עוּרוּ הוֹי עוּרוּ
שׁוּרוּ בְּנֵי כְּפָרִים
קָמָה הֵן בָּשְׁלָה כְּבָר
עַל פְּנֵי הַכָּרִים
קִצְרוּ שִׁלְחוּ מַגָּל
עֵת רֵאשִׁית הַקָּצִיר

שְׂדֵה שְׂעוֹרִים תַּמָּה
זֵר חַג עוֹטֶרֶת,
שֶׁפַע יְבוּל וּבְרָכָה.
לִקְרַאת בּוֹא הַקּוֹצְרִים
בְּזֹהַר מַזְהֶרֶת,
חֶרֶשׁ לָעֹמֶר מְחַכָּה.
הָבוּ הָנִיפוּ
נִירוּ לָכֶם נִיר
חַג לַקָּמָה,
עֵת רֵאשִׁית הַקָּצִיר.
קִצְרוּ, שִׁלְחוּ מַגָּל
עֵת רֵאשִׁית הַקָּצִיר.

מילות השיר עשויות להיראות לצעיר בן זמננו סתומות ומוזרות: "יוֹם כְּבָר יָפוּחַ" (פירוש המילה "יפוח": ינשוב); " שׁוּרוּ בְּנֵי כְּפָרִים" (פירוש המילה "שורו": הביטו); " שְׂדֵה שְׂעוֹרִים תַּמָּה" (באשר למילה "תמה": בימינו נהוג להשתמש במילה "שדה" בלשון זכר, אבל בתלמוד היא מופיעה גם בנקבה. לפיכך כאן פירוש המילה תמה הוא – הסתיימה. שֶׁלֶם מתייחס לכך שהחיטה מבשילה רק בחודש סיוון, והשעורה – כבר בניסן, ולכן נחשבה "לחם עוני", כפי שאפשר להיווכח בספר מלכים ב', פסוק א', שם  ניבא אלישע על סיום הרעב בשומרון: "כֹּה אָמַר ה' כָּעֵת מָחָר סְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן", כלומר – מחירה של הסולת כפול מזה של השעורה.)

עם זאת, אי אפשר להתכחש ליופיין של המילים, המיטיבות כל כך לתאר את ימי האביב הארץ ישראלי: "הַשֶּׁמֶשׁ כֶּתֶם וְזָהָב", הזוהר שבו בוהקים השדות המחכים "חֶרֶשׁ" לקוצרים, המגל, הניר, שפע היבול – כל אלה מדיפים ניחוח תנכ"י, וכמו לקוחים ישירות ממגילת רות, ובה הסיפור על הגיורת שדבקה בחמותה, ליקטה שיבולים בשדה של בועז, ובלילה, בגורן, נהפכה לאם השושלת שהולידה את דוד המלך.

את "שיבולת בשדה" נהגו לשיר בחג השבועות, הוא חג הקציר, או חג העומר. השיר, שהיה לב הטקס, התפרסם מאוד וזכה לביצועים רבים, ביניהם של מרים מקבה והארי בלפונטה.

הריקוד כלל את כל מרכיבי החג: טנא, שסביבו חוללו הזוגות, שראשיהם עוטרו בשיבולים. הכוריאוגרפיה העלתה על הדעת את תנועות הקציר של הגברים ואת אלה של הנשים האוספות את השיבולים ויוצרות מהן אלומות. ברמת יוחנן ערכו את הטקס בתוך שדה שיבולים, והקהל ישב על ערימות של קש. המחוללים כרעו והסתתרו, עד שראש הקוצרים הזדקף ממקומו, הניף חרמש מעוטר בסרטים צבעוניים, ועל רקע השיר הוליך את קבוצת הרוקדים אל הבמה.

לאה ברגשטיין, ילידת גליציה, שהגיעה לישראל ב-1925, כשהייתה בת 23, עיצבה את הריקודים על פי רוחו של רודולף פון לאבאן, רקדן, כוריאוגרף ותיאורטיקן של המחול שנולד בהונגריה אך בשנות ה-30 פעל בגרמניה הנאצית, שממנה הצליח להימלט. לאבאן האמין כי אין להפריד בין ריקודים סלוניים לריקודי עם ולמחול אמנותי. הוא סבר כי ריקודי העם המסורתיים ייעלמו, ואת מקומם יתפשו ריקודים שייצרו אמני מחול מקצועיים. אכן, הריקודים שיצרה לאה ברגשטיין התאימו גם למי שלא הייתה להם הכשרה במחול, והם סיפרו על החג ועל הטבע שבו התקיים.

כך עיצבו שני יוצרים ילידי מזרח אירופה, שאחת מהם שאבה את השראתה מיוצר יליד הונגריה, את רוחה של התרבות המקומית, כפי שהתבטאה ונשמרה בקיבוצים לאורך שנים רבות. כשמסתכלים על רשימת השירים שיצר מתתיהו שלם, ביניהם "שה וגדי", "ודוד יפה עיניים", "פנה הגשם", "שומר מה מילל", ועוד רבים אחרים, אפשר להבין שהוא אחד היוצרים החשובים ביותר של פס הקול העממי של כולנו, ולא רק של הקיבוצים.


     מתי כספי, שלום חנוך ומאיר אריאל מאלתרים, על הדשא בקיבוץ

תיאור הריקוד "שיבולת בשדה" נלקח מכאן

"שיבולת בשדה" במושב קדרון, 1964, כותבת טור זה בקדמת התצלום.

מתי שמואלוף, חזי לסקלי: מי הילד שלא יצא מעבדות לחירות

חג האביב, חג החרות, חג הגאולה: כל אלה שמות נרדפים לחג הפסח. הוא חג האביב, כי הוא חל בחודש ניסן, והוא גם חג חקלאי, כי בתקופה שבית המקדש היה קיים נהגו לצאת לשדות ביום הראשון של חול המועד, כדי לקצור את העומר הראשון. הוא חג החירות והגאולה כי חוגגים בו, ומנציחים באמצעותו, את יציאת בני ישראל ממצרים ואת השחרור משעבוד.

האומנם? שיר קצר מאוד, של מתי שמואלוף, מתאר מצב שלא כל העיניים פקוחות לראות, והוא ראוי לתשומת לב ולמחשבה. כך הוא כותב, בשיר "עבדות בראס אל שטן  – באדמת סיני 2002":

לֹא כָּל הָעֲבָדִים יָצְאוּ מִמִּצְרַיִם
אָמְרוּ לִי רַגְלֵי 17-16 שְׁעוֹת הָעֲבוֹדָה
שֶׁל איסמעיל בֶּן ה-13.

האם החירות שאותה אנחנו חוגגים באמת מוקנית כיום לכל בני האדם? שמואלוף מתאר בשירו את העבדות של ילד בדואי בסיני. במשך חלק גדול מהיממה מועסק הילד שהדובר צופה בו, ונדרש לעבוד בפרך. הוא לא יצא ממצרים ולא נגאל. הוא עדיין מסתובב במדבר שבו התהלכו בני ישראל במשך ארבעים שנה, והוא אחד מאותם עבדים בני זמננו. שמואלוף, פעיל חברתי ישראלי שהיה חבר בתנועת הקשת המזרחית ונאבק גם למען זכויות העובדים, מבטא בשירו את המצוקה שהוא עד לה. אנו מקפידים כל כך להנציח את המיתוס, את הסיפור המכונן על משהו שאירע אולי, לדעת חוקרים אחדים במאה ה-13 לפנה"ס או, לפי חוקרים אחרים, במאה ה-15 לפנה"ס, אבל לא רואים את עבדותם של אלה שנמצאים קרוב אלינו, כאן ועכשיו. לא רק את זאת של הילד ששמואלוף תיאר בשירו.

היבט אחר של החג, שגם אותו ראוי לבחון, הוא – המשפחתיות המתבטאת בו. נהוג לחשוב שקרובים ורחוקים מתכנסים בליל הסדר בכל הבתים היהודים בעולם, ומתרפקים ביחד על תחושה של שייכות, שגם אם היא מדומה לפעמים, היא יקרה לרוב משתתפיה.

זאת כמובן אשליה, שהרי רבים הם אלה שמסרבים, מטעמים שונים, להשתתף בחגיגה: אלה שאינם מוצאים נחמה בחברת מי שאמורים להיות האנשים הכי קרובים להם, ואלה שהמשפחות שלהם הקיאו אותם מתוכן.

חזי לסקלי, משורר, כוריאוגרף, ומבקר אמנות, היה בין הראשונים בישראל שיצאו מהארון, לא ניסה להסתיר את נטייתו המינית והיה פעיל בארגוני להט"ב. לסקלי הלך לעולמו ב-1994 ממחלת האיידס. שיר קצר שמביע את תחושותיו של הדובר בעניין ליל הסדר מיוחס לו:

בְּלֵיל הַסֵּדֶר
אֲנִי
בְּגַן הָעַצְמָאוּת.

בחמש מילים תמציתיות יצר לסקלי מציאות שלמה: הדובר, המתקומם נגד הסדר המקובל, מספר כיצד הוא מתנער מהמשפחתיות – או שמא נזרק ממנה בעל כורחו? – במקום לקרוא את ההגדה, לאכול מצות וחרוסת ולשיר את חד גדיא, הוא מוצא את דרכו אל "גן העצמאות" – אותו גן ידוע בתל אביב ששם נהגו הומואים למצוא קשרים קצרי מועד, מפגשים ללילה, שעוררו מן הסתם לא מעט ערגות וכאבים ולא העניקו רק פתרון ותשובה לצרכים מידיים.

שירו של לסקלי מתריס, אבל גם מיוסר: אני לא נכנע למשפחתיות היהודית, הוא מכריז. אני נוהג כרצוני. ובה בעת, הוא גם מעורר תהיות: איזה סדר ואיזו עצמאות מתקיימים בחייו? מה יש לו בחג הפסח וביום העצמאות, הסמוך אליו בלוח השנה? כמה אושר הוא יודע כשהוא נס אל המגעים המיניים האנונימיים שמציע הגן החשוך, שהבדידות מתהלכת בו בין הצללים?

"בְּלֵיל הַסֵּדֶר / אֲנִי / בְּגַן הָעַצְמָאוּת" אינו רק שירו של הומו מתנצח, מתמרד ומתקומם. הוא גם שירם של כל הבודדים שאין להם כנראה עם מי להתכנס. לא רק בני משפחה, אלא גם חברים. אילו היה הדובר שלם עם מצבו, היה נשאר בבית, מוצא רגעים של שלווה בחברת עצמו, אבל הוא הולך לגן העצמאות, ומחפש שם נחמה. האם בחר מרצונו להסתלק לגן העצמאות? האם יש לו בכלל ברירה?

שני השירים הקצרצרים מאירים שני היבטים של החג שמן הראוי לשים לב אליהם בליל הסדר, בשעה שבה "כולנו מסובין".

חנוך לוין, "הבלדה על אחינו יעקב"

מנחה: לפני שובו הביתה פוגש הפטריוט שלנו קבוצת מתנחלים לבבית.

הם מספרים לו על חיי השיגרה במקום בין מנחה לערבית.

[המתנחלים שרים]

מתנחלים: יום ראשון היה יום שיגרה,

ערבי זקן ברחוב נורה,

"אל תירָה, עבדי יעקב!" הוא קרא:

ואחינו יעקב ירָה.

 

ביום השני שוב כלום לא קרה,

ילד ערבי ברחוב נורה,

"אל תירָה, עבדי יעקב!" הוא קרא;

ואחינו יעקב ירָה.

ביום שלישי פעמיים כי טוב,

שני ערבים נורו ברחוב,

שעמום גדול ביום רביעי,

ברחוב נורה זקן ערבי,

יום חמישי שוב יום שיגרה,

ערבי אחד ברחוב נורה,

ביום שישי הקצר, ערב שבת,

אף ערבי לא נורה, רק ערבייה אחת,

הם קראו: "עבדי יעקב, אל תירָה!"

ואחינו יעקב ירָה.

 

וביום השביעי שבת ויינפש,

אין רובים, אין יריות, אין אש,

"אל תירה", הם קוראים, "עבדי יעקב!"

ואחינו מסתפק באגרוף.

 

שבת שלום, שבוע טוב.


מתוך "הפטריוט". (הוצג לראשונה באוקטובר 1982)

מעריב, 23 באוקטובר, 1982

יאיר הורוביץ, "קרקס": האם היה המשורר רגיש מדי?

"אבא שלי מת כשהייתי בן שמונה," גילה המשורר הצעיר למשוררת שגם היא התייתמה בילדותה. השניים, יאיר הורוביץ ויונה וולך, נפגשו לראשונה יומיים לפני כן ליד קפה כסית, בתל אביב, (כמתואר בספר יונה וולך, מאת יגאל סרנה).

וולך התפעלה משיר של הורוביץ, "בשעת ההתבהרות", שהתפרסם באותם ימים, וקיוותה לפגוש אותו, אבל כשפסע לעברה לראשונה על המדרכה ברחוב דיזנגוף, הופתעה לרעה: הורוביץ נראה לה גמלוני ונבוך, לבוש בבגדים ירוקים ומוזרים משהו, השפיל מבט וגמגם, ועם זאת הִרבה לדבר, כמי שרק חיכה זמן רב להזדמנות להתבטא.

כשנקלעו שוב למפגש – שניהם ביקרו בביתו של מקסים גילן – החל הורוביץ להתווכח עם אחד הנוכחים. וולך "הגנה" עליו, ובתום הערב הציעה לו ללוות אותה לתחנת האוטובוס, בדרכה הביתה לקריית אונו. כשהאוטובוס הגיע, הזמינה אותו להצטרף אליה. הלילה כבר ירד, ויאיר נשאר ללון אתה בצריף שבו גרה, מחוץ לבית אמה. זאת הייתה ההתחלה של קשר ממושך ומשמעותי מאוד ושל היווצרות חבורה ספרותית שמנתה שלושה משוררים − יונה וולך, מאיר ויזלטיר ויאיר הורוביץ.

מות האב היה עניין משמעותי מאוד בחייהם של השלושה. כל אחד מהם הגיב כמובן, אחרת לאובדן. הורוביץ המשיך לגור עם אמו בדירתה הקטנה בתל אביב, עד שנישא בגיל 29, וכשהתגרש – שב אליה, וזאת אף על פי שהיחסים עמה לא היו פשוטים.

באביב של שנת 1975 שודרה בטלוויזיה הישראלית (יש לזכור שהיה ערוץ אחד בלבד ששימש כמדורת השבט – כל הצופים ראו את אותם משדרים) תוכנית תעודה על "המשורר הצעיר", כפי שכינה אותו יוסי ביילין, אז כתב בעיתון דבר ולימים חבר כנסת ושר בממשלה: "ראינו את האיש הצעיר עצמו, שקרחתו היא יותר מסתם מצח גבוה," כתב ביילין, והמשיך ומתח ביקורת על התוכנית, שאותה כינה "חשפנות קולקטיבית": "ראינו את גרושתו ואת בעלה הנוכחי. ראינו את אהובתו עוזבת הקיבוץ, ראינו את אמו הצובעת מחדש את השם על מצבת אביו, ראינו את הטוב בחבריו. מכאן ואילך נעשינו לפסיכואנליטיקאים של המשורר המתלבט. הורוביץ מתלונן על כאבים ואמו מספרת לנו שאלה כאבים היפוכונדרים שרק תֵה ותנומה יכולים להם. 'הכאבים', היא אומרת, 'הם בגלל רגישותו הרבה של הילד. כל דבר קטן מרגיז אותו וגורם לו כאבים בראש ובלב.'"

"הילד" היה אז גרוש בן 34! אבל כן, בשיריו אפשר לחוש בכאבו הילדי, הלא מתאושש ולא מתגבר. הנה למשל, בשיר "קרקס", אחד הראשונים שכתב:

הַרְבֵּה יְלָדִים חָזְרוּ מֵהַקִּרְקָס
וְצָחֲקוּ וְצָחֲקוּ.
אֲבָל אֲנַחְנוּ
רָאִינוּ בֵּין תְּכוֹל כִּפַּת הַקִּרְקָס הַגָּדוֹל
אֶת הַשֶּׁמֶשׁ הַמְּהַלֵּךְ בֵּין חַבְלֵי הָאֹפֶק
כְּלֻלְיָן.
וּכְשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ יוֹרֵד מֵחֶבֶל הָאֹפֶק אֶל בֵּין הַקְּלָעִים
גַּלֵּי תְּשׁוּאוֹתֵינוּ נִשָּׂאִים בְּקֶצֶף
אֶל חֶבֶל הָאֹפֶק הַמֵּת
וְהַלֻלְיָן מִסְתַּתֵּר בִּתְהוֹמוֹ.

כְּשֶׁיְּרִיעוֹת הַכִּפָּה מִתְאַפְלְלוֹת
רוֹאִים הַכּוֹכָבִים – יַלְדֵי הַחֲשֵׁכָה –
אֶת עֵינֵינוּ הַשְּׁקוּעוֹת שֶׁעָל רִיסָן
תְּלוּיוֹת עָבֵי הָעֶצֶב וִילָדִים אֲחֵרִים
הוֹלְכִים וְצוֹחֲקִים.

הדובר מתאר את השוני בינו ובין ילדים אחרים. הם חזרו מהקרקס צוחקים עד בלי די. חייהם פשוטים. שמחותיהם נטולות ספק. "אבל אנחנו", הוא כולל בגוף ראשון-רבים את עצמו ואת שכמותו, רואים את המציאות כמעין קרקס מפחיד ומאיים: השמש עצמה היא זאת שמתהלכת בו, כאילו הייתה לולין תלוי על בלימה על פס האופק. מה יקרה אם תיפול?

היא שוקעת לבסוף, נעלמת, כדרכה, אולי מסתתרת בקצה דרכה, כמו שעושה הלולין בתהום החשוכה שבפאתי הבמה, (כמו שעושה האב המת, שנעלם?), ואז, לאור הכוכבים הצצים ומופיעים כעדי-ראייה, מי שיודע להסתכל מבחין בעצב (בדמעות?) אשר "תלוי" כמו עננים על ריסי עיניו המתבוננות של הדובר. והילדים האחרים ממשיכים לצחוק. בלבם אין עצב, ואין אימה. השיר אינו רק על עצב, אלא גם על בדידותו של ילד. אמנם הוא דובר בלשון רבים, אבל ברור לגמרי שהוא חש שונה (שהוא שונה!) מהילדים האחרים, מכל אלה שמסוגלים ליהנות, ומחשבות מפחידות אינן מטרידות אותן.

יאיר הורוביץ זכה למוניטין של היפוכונדר שהדביקה לו אמו, והנה הלך לעולמו כשהיה בן 48, בעודו מחכה להשתלת לב בבלגיה. הוא הותיר אחריו את השירים שכתב בזכות הרגישות הרבה, שעליה התלוננה האם.

 

 

ט' כרמי, "אין פרחים שחורים": מי הילדים שעליהם נכתבו השירים

קביעתו של קארל מרקס שלפיה "אין פרחים שחורים בטבע" העניקה את הכותרת לקובץ שירים שכתב ט' כרמי. כוונתו בשם הייתה שכמו בטבע, "לא ייתכנו 'פרחים' שחורים בקרב בני האדם." זהו ביאורה של חוקרת הספרות, ד"ר רחל סטפק באחרית הדבר לספרו של כרמי, שראה אור לאחרונה במהדורה מוחדשת: "אי אפשר לכסות את הנפש בצללים, כי במהותה היא מוארת," כותבת סטפק, ומתארת את נסיבות כתיבתו של קובץ השירים: ט' (טשרני) כרמי שימש ב-1946 כמדריך של ילדים ניצולי שואה, יתומים ברובם, שאספו אותם בטירה מבודדת בצרפת, במבנה מוזנח שהתנאים בו היו קשים, בחורף הקר במיוחד ששרר באותה שנה. המים קפאו. לא היו חומרי הסקה. לא היה די אוכל. שני חדרי שירותים ומקלחת אחת שימשו עשרות ילדים ועובדים.

כרמי נקשר במיוחד לאחד הילדים, איז'ו בן האחת עשרה, שאל לבו הגיע כי הבין את רצונו העז לרכוש דעת, וסיפק לו אתגרים מחשבתיים ולימודיים.

הילד, ניצול מחנה הריכוז בוכנוולד, היה בתקופה הראשונה של שהותו בבית היתומים רציני מאוד והתנהג כמו אדם מבוגר, אך במרוצת הזמן הלך ונפתח, עד שלמד להיות שוב ילד, להשתובב ולשחק עם בני גילו. איז'ו העניק לט' כרמי את ההשראה לכתיבת השירים הכלולים בספר. באחרית הדבר מובאים תצלומים שלו ושל כמה מהילדים האחרים.

תחילה, כך העיד ט' כרמי, לא היה לו ברור איך לגשת אל הכתיבה שבערה בתוכו בעקבות כל מה שראה וחווה. הוא ניסה לכתוב שירים "בזמן אמת". אחרי כן העלה את זיכרונותיו מבית היתומים בדמות יומן שכתב, מיד לאחר שנפרד מהילדים, ב-1947. הוא תיעד את חיי היומיום, והדגיש מאוד את הקשר המיוחד שנוצר בינו ובין איז'ו. ניסיונו השלישי היה לספר על מה שראה וחווה בפרוזה, מנקודת מבט של מספר כל יודע.

רק בגרסה הרביעית גיבש כרמי את הקובץ שלפנינו, שהתפרסם לראשונה ב-1953, ונחשב מאז אחד הטקסטים המכוננים של ספרות השואה בתקופה שראה אור, אם כי השירים אינם מתארים את התנסויותיהם של הילדים במהלכה, אלא בתקופה הסמוכה לסיום המלחמה.

סטפק מצטטת באחרית הדבר את מה שכתבה על הספר שולמית ריפתין, לימים הראבן, בעיתון על המשמר: "מבחינה דרמטית, מעטים השירים אצלנו שהצליחו, ללא 'פלקטיות' לגולל דרמה כל כך מזעזעת."

המילה "דרמה" הולמת, כי השירים מובאים כמו ישירות מפיהם של הילדים, במעין מונולוגים בגוף ראשון. (את שמותיהם של הילדים שינה. איז'ו למשל מכונה בספר "רְנֵי").

השיר הפותח מובא מפיו של מרסל: "רַק בַּלֵּילוֹת אָשִׁירָה אֶת שִׁירִי", הוא מספר על געגועיו אל "אָב מֻרְדָּף". השיר השני הוא "שיר אמו של אנדרי", שאת סיפורה מביאה סטפק באחרית הדבר: היא נהגה להגיע אל בית היתומים, העמידה את בנה הקטן על כיסא, הלבישה אותו בבגדי משי שהביאה אתה בתרמיל חבוט, הביטה בו כמה רגעים בחיוך של עונג, ואז, תמיד לפי אותו טקס מוזר, הפשיטה אותו בתנועות חטופות, הלבישה לו שוב את הסמרטוטים שסיפק לו בית היתומים, והסתלקה מהמקום, עד לביקור הבא. אחריה מגיע "שירו של אנדרי": "לֹא נָסִיך אֲנִי וְלֹא פְּאֵר…" ובעקבותיו –  "שירו של רְנֵי", המספר על אחיו, ש"כֻּלָם יוֹשְׁבִים בֵּין אֲמִירִים" ואביו שקולו "עוֹלֶה מִן הִשָּׁמַיִם". ז'קו "מדבר" על "לֹא-אִמִי", הלא היא מנהלת הבית, גברת הירש, שדאגה לילדים והעניקה להם אהבה וטיפול ככל יכולתה.

"העבודה בביתי הילדים […] הטביעה חותם עמוק בנפשו של ט' כרמי", כותבת רחל סטפק באחרית הדבר, ומוסיפה וכותבת כי "ההתמודדות האישית המורכבת של הילדים עם טראומת השואה" הולידה יצירה אשר "מתארת גם את אתגרי ההתמודדות שלהם עם החברה: חבריהם הילדים, מנהלת המוסד, המדריכים ולעתים אף הוריהם."

ההחלטה להוציא שוב את הספר מאפשרת לקוראים בני זמננו  לשוב ולפגוש את השירים הללו, שאינם "קלים", כפי שכתב עליהם משה שמיר כשראו אור לראשונה, אך "בעיקרם הריהם צעד של ממש בהזדהות הספרות עם קוראיה-נושאיה [אשר] תוכנם פורץ מתוכם במלוא כוחו, [ו]בהיותו שאוב ממעמקי ההוויה הישראלית […]".

לאה גולדברג, "סליחות": מה אפשר לראות בבתיו הנשכחים של השיר?

א.
בָּאתָ אֵלַי אֶת עֵינַי לִפְקֹחַ,
וְגוּפְךָ לִי מַבָּט וְחַלּוֹן וּרְאִי,
בָּאתָ כְּלַּיְלָה הַבָּא אֶל הָאֹחַ
לְהַרְאוֹת לוֹ בַּחֹשֶׁךְ אֶת כָּל הַדְּבָרִים.

וְלָמַדְתִּי: שֵׁם לְכָל רִיס וְצִפֹּרֶן
וּלְכָל שַׂעֲרָה בַּבָּשָׂר הֶחָשׂוּף,
וְרֵיחַ יַלְדוּת – רֵיח דֶּבֶק וָאֹרֶן
הוּא נִיחוֹחַ לֵילוֹ שֶׁל הַגּוּף.


אִם הָיוּ עִנּוּיִים – הֵם הִפְלִיגוּ אֵלֶיךָ
מִפְרָשִׂי הַלָּבָן אֶל הָאֹפֶל שֶׁלְּךָ.
תְּנֵנִי לָלֶכֶת, תְּנֵנִי לָלֶכֶת
לִכְרֹעַ עַל חוֹף הַסְּלִיחָה.


 ב.
אָשַׁמְתִּי מְאֹד, כּי עוֹדֶנִּי זוֹכֶרֶת
אֶת חֹם צְעָדֶיךָ בִּשְׁחוֹר הַדְּמָמָה,
הָיְתָה סְלִיחָתִי נְבוֹנָה וְאַחֶרֶת,
עַכְשָׁו הִיא פְּשׁוּטָה כְּדִמְעָה.

פָּנֶיךָ שְׁלֵוִים – בִּשְׁתִיקַת מַבָּטַי הֵם.
גּוּפְךָ נִתְאַדָּה וְהָיָה לְמִזְמוֹר.
וּפֹה רַק הַמֶּלַח שֶׁל יָם עַל שְׂפָתַיִם,
וְרֵיחַ הַשֶׁמֶשׁ בְּשֶׁזֶף הָעוֹר.

וְשׁוּב לֹא אָבוֹא בְּיָדֶיךָ לִגְוֹעַ,
הַרְשֵׁנִי אֶת כָּל תְּפִלּוֹתֶיךָ לִשְׁתֹּק.
רַק רְאֵה וְקַדֵּשׁ: הַכְּחוֹל הַגָּבֹהַ
שׁוֹקֵעַ בַּכְּחוֹל הֶעָמֹק.

ג.
עוֹד זֹאת הַשָּׁעָה הַזּוֹרַחַת אֶל גַּל,
עוֹד תְּכֵלֶת בַּיָּם טוֹבֶלֶת.
הַלַּיְלָה יָרֵחַ יִקְצֹר בְּמַגָּל
אֶת זְהַב תּוּגָתִי הַנִּבְהֶלֶת.

אֶת זֵכֶר גּוּפְךָ בַּלִּטּוּף הַיַּמִּי,
אֶת הָאֹפֶק הַבָּא אֵלֶיךָ,
אוֹתְךָ הָעוֹזֵב אֶת חוֹפִי, כְּמִי
שֶׁאֵינֶנּוּ רוֹצֶה לָלֶכֶת.

אָז אֶגַּש לַחַלּוֹן לְבַקֵּשׁ פִּתְרוֹנִים,
וְהַלַּיְלָה יִפְתַּח לִי לֹעַ,
וְאֶרְאֶה, כִּי אֲנַחְנוּ נִהְיֶה אַחֲרוֹנִים,
אַחֲרוֹנִים הַיּוֹדְעִים לִסְלֹחַ.

ד.
הַחֹדֶש נִחֵשׁ עַל טַרְפֵּי הַבַּבּוֹנֶג
תָּלַשׁ אֶת יָמַי וּזְרָקָם אֶל הַתְּהוֹם:
זֹהַר וָעֹנֶשׁ, צַעַר וָעֹנֶג,
דֶּרֶך – פִּתְרוֹן הַחֲלוֹם.

אָז גָּנַחְתִּי, קָשַׁרְתִּי שְׂרוֹכֵי נְעָלֶיךָ,
לִוִּיתִיךָ דְּמוּמָה עַד סִפִּי הַנָּמוּךְ.
וּבַדֶרֶךְ אֵלֶיהָ, בְּכָל מִשְׁעוֹלֶיךָ
לִבְלֵב יְגוֹנִי כְּחִיּוּךְ.

וָאֵדַע כָּל נִדְרֵי הַבְּגִידָה שֶׁנָּדַרְתָּ,
וְאָגַרְתִּי לְךָ אֶת שַׁלְוַת הַיָּמִים.
וְהִרְכַּנְתִי רֹאשִׁי הַנִּכְנָע כְּשֶׁחָזַרְתָּ
חָזַרְתָּ קָרוֹב וְתָמִים.

לאחרונה התגלתה לי הגרסה המלאה לשיר "סליחות" של לאה גולדברג, וגם פרשנותה של חוקרת הספרות זיוה שמיר, במוסף שבת של מקור ראשון. שמיר סבורה כי את השיר כתבה לאה גולדברג אל אביה, שאושפז בכפייה בבית חולים לחולי-נפש, לא הגיע אתה ועם אמה לישראל, ונספה בשואה. לטענתה של שמיר, מותו רדף את בתו בחלומות הבלהה שלה, וממנו ביקשה סליחה. (על מה שעוללה חבורת חיילים ליטאים לגולדברג ולהוריה בדרכם לישראל, וכיצד איבד האב את שפיות דעתו, אפשר לקרוא כאן).

ייתכן שזיוה שמיר צודקת. המילים החוזרות "אשמה" ו"סליחה" מפתות להסכים עם קריאתה. אבל מבט נוסף בשיר מעורר ספקות אם הוא אכן עוסק ברגשות אשם כלפי האב ובבקשת סליחה מאוחרת ממנו. (מה גם ש"סליחות" התפרסם לראשונה בגרסתו המלאה ביוני 1938, בעמוד השער של השבועון הספרותי טורים, שערך אברהם שלונסקי. מותו של האב בשואה, שאותו מציינת שמיר במאמרה, טרם התרחש).

החושניות הגופנית העולה מהשיר מקשה לראות בו פנייה של בת אל אביה. אמנם בבית הראשון היא מציינת "רֵיחַ יַלְדוּת", והמילה "ילדות" יכולה לכאורה להסיט את המחשבות לכיוון שזיוה שמיר משרטטת, אבל לא. המילים הללו, בהקשר של החושך ושל גופו שפתח בפניה לא רק מבט אל העולם אל גם אל עצמה, אל כל פרט זעיר שבגופה, ובמיוחד ריחות הדבק והאורן, ארוטיות להפליא: "נִיחוֹחַ לֵילוֹ שֶׁל הַגּוּף"!


 הסיפור הנסתר בשיר אינו ברור, ובעצם אין אולי צורך לנסות לעקוב אחריו ולאתר את פרטיו (על התהייה למי כתבה שיר אחר אפשר לקרוא כאן). ברור שמשתקפים בו גבר ואישה שהקשר ביניהם עתיר "צַעַר וָעֹנֶג", יגון ואשמה, פרידות, געגוע ופרידות מחודשות. הגבר כבר נהפך לשיר, עוד לפני שגולדברג כתבה את "סליחות": "גּוּפְךָ נִתְאַדָּה וְהָיָה לְמִזְמוֹר". החוף, שאותו ראיתי תמיד בעיני רוחי כחופו של אגם, מתגלה בבתים הנוספים כחופו של ים. אפשר לטעום אותו כמלח על שפתיים, לראות אותו בכחול הגבוה של השמים השוקעים בכחולו העמוק, אפשר לחוש בו לוהט בשמש על העור, לראות את האהוב ואת צעדיו ההולכים ומתרחקים בחשכה של שעת לילה, לזכור את ליטופו הימי, ואת עזיבתו אל האופק. הפרידה ביניהם בלתי נמנעת, ולמרות הצער היא רוכנת וקושרת את שרוכי נעליו, מקילה עליו, ואז מצפה לשובו, אורגת למענו את "שַׁלְוַת הַיָּמִים" (מלשון יום? מלשון ים? דומה ששתי האפשרויות גם יחד).

 השיר שעודד לרר הלחין ויהודית רביץ שרה לראשונה בפסטיבל הזמר ב-1977 כולל רק את הבית הראשון. האם ראוי היה שיולחן ויושר במלואו? האם מותר לקפד כך שלושת רבעים ממנו ולהסתפק רק בחלקו ובעצם להשכיח את רובו? ייתכן שהשיר השלם נחשב ארוך מדי, ואולי המלחין חש שבכל מקרה די לו בבית הראשון והאניגמטי, שמותיר את השומע נפעם נוכח קריאתה של אישה "תְּנֵנִי לָלֶכֶת, תְּנֵנִי לָלֶכֶת" ותוהה – מדוע היא מתחננת כך לסליחה?


*תודה ליובל ניב על עבודת הMA שכתב על פסטיבלי הזמר ועל ההרצאות שהוא מעביר בעקבותיה.

ט' כרמי, "קשב", "דימוי": מדוע הקונכיות מאזינות רק לעצמן

"במשך חודשיים לא דיבר אלי איש, ואני לא דיברתי אל איש," סיפר המשורר ט' כרמי על קיץ אחד, באמצע שנות ה-50, אז הסתגר לבדו בכפר צרפתי קטן בריוויירה. מי שהייתה באותם ימים אשתו הראשונה, האמנית שושנה היימן, עמה כתב את ספר הילדים המוכר והאהוב שמוליקיפוד, זכתה במלגת שהות בצרפת. תחילה התלווה אליה אל "העיר המסוכנת" – כך כינה את פריז – וספג את תרבותה, עד שהחליט שהוא זקוק לבדידות מוחלטת: "השקט הזה, אשר בארץ קשה להגיע אליו, טוב הוא ליצירה הדורשת קשב עמוק".

הכפר המרוחק, שם גר לבדו, אִפשר לו, כך סיפר בדיעבד, להתמכר לשקט הדרוש לו, להעמיק את הראייה, ולכתוב שירים. הדים מאותם ימים, מנופיו של הכפר הקטן, השוכן ליד הים, אפשר למצוא בכמה מהם:

קשב
קָשֶׁה לִשְׁתֵּי קֻנְכִיּוֹת לְשׂוֹחֵחַ שִׂיחָה-שֶׁל-מַמָּשׁ
כָּל אַחַת מַטָּה אֹזֶן לַיָּם שֶׁלָה.
רַק שׁוֹלֵה-הַפְּנִינִים אוֹ סוֹחֵר-הָעַתִּיקוֹת
יָכוֹל לִקְבּוֹע בְּלִי חֲשָׁשׁ: אוֹתוֹ יָם.

לא קשה לדמיין את המשורר מתהלך על שפת הים כמו אותו שולה פנינים, רואה שתי קונכיות שנראות לו שקועות בעצמן מרוב האזנה לקולות הפנימיים שקונכיות נודעות בהן: מי לא הטה את אוזנו אל פתחה של קונכייה ושמע שם כביכול את הים ומלואו?

ובכן – מביט המשורר בקונכיות ורואה לא רק כיצד הן קשובות ומרוכזות רק במה שמתרחש בפנימיותן, אלא גם את הניתוק שלהן זו מזו. משמע: את בדידותן. הנה הן שוכנות זו לצד זו, ממש קרובות, אבל אינן מבחינות האחת באחרת, וודאי שאינן מסוגלות לתקשר ביניהן, כי שתיהן עסוקות רק בעצמן וברחשי לבן. לא ייתכן שהשתיקה שהוא רואה, הניתוק, ההקשבה וחוסר היכולת לתקשר –  אולי בכלל חוסר הרצון? – אינם מזכירים לו את עצמו. את הבחירה שלו להתרחק מבת הזוג שלו, להסתגר, לשתוק, להקשיב למילים שמדברות אליו מתוכו.

אבל המשורר אינו רק קונכייה. הוא גם יודע לשלות מתוך הצדפה את אוצרותיה. והוא יודע להציע אותם למכירה, ולהיות גם "סוחר העתיקות" שמוכן לקנות ולמכור אותם. הוא קיים בפנים וגם בחוץ. הוא מתאר את הבדידות ואינו חושש מפניה. יש בו היכולת לקבוע מהי האמת החיצונית שהקונכיות אינן מסוגלות להבחין בה: שתיהן, גם בבדידותן, שוכנות בדיוק באותו מקום. והצלילים הפנימיים שהן שומעות בעצם זהים.

ט' כרמי היה נשוי שלוש פעמים. אחד משיריו נקרא "כשאתה מתגרש" ונפתח במילים "כְּשֶׁאַתָּה מִתְגָּרֵשׁ, אַתָּה נוֹלַד מֵחָדָשׁ". אי אפשר להימנע מהמחשבה ששתי הקונכיות המתקשות כל כך "לְשׂוֹחֵחַ שִׂיחָה-שֶׁל-מַמָּשׁ" אף על פי שהן שוכנות בדיוק באותו עולם, ולכאורה צריכה להיות להן שפה משותפת של קרבה, דומות מאוד למשורר ולאמנית שבהגיעם לצרפת נדרשו למידה רבה של בדידות יזומה, כל אחד מהם כדי להעשיר את עולמו, להקשיב אל המתרחש בלבו פנימה וליצור.

שיר אחר שכתב ט' כרמי,  כמו נולד גם הוא מהקרבה אל הים, נקרא "דימוי":

כְּמוֹ אוֹר הַמַּבְלִיחַ
בְּתוֹךְ גַּלֵּי הַלַּיְלָה.
אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁזּוֹ סִירַת דַּיִג.
בְּתוֹךְ הַסִּירָה –
דַּיָּגִים קְשֵׁי-יוֹם.
בְּתוֹךְ הַיָּם –
דָּגִים קַלֵּי לַיְלָה.
הָרֶשֶׁת פְּרוּשָׁה.
מוֹתוֹ שֶׁל זֶה
הוּא חַיָּיו שֶׁל זֶה.
בְּדִיּוּק כָּךְ.

מה הדימוי שמייצר השיר? שוב אנחנו רואים שניים ששוכנים באותו מרחב: הדייגים מצד אחד והדגים מהצד האחר. גם כאן אין אפשרות לשיח או לדיאלוג. אלה קשי יום. אלה קלי לילה. הם כמו שני צדדים במעגל של יין ויאן, שמשלימים ביחד את העיגול, והתלות ביניהם מוחלטת. הדייגים יוכלו להישאר בחיים רק אם יצליחו ללכוד את הדגים, ואלה, האחרונים, יינצלו מגורלם רק אם יימלטו מהדייגים. יש ביניהם שותפות גורל קטלנית: "מוֹתוֹ שֶׁל זֶה / הוּא חַיָּיו שֶׁל זֶה".

"כְּשֶׁאַתָּה מִתְגָּרֵשׁ, אַתָּה נוֹלָד מֵחָדָשׁ. / אֲבָל הַמַּלְאָךְ הַמְּמֻנֶּה עַל הַשִּׁכְחָה / (זֶה עוֹנְשֶׁךָ) / שׁוֹכֵחַ, בַּזָּדוֹן, לִסְטֹר לְךָ," כתב ט' כרמי בשירו "כשאתה מתגרש" והתכוון למלאך המשכיח לכאורה מהתינוק את כל ידיעותיו, ממש לפני שהוא בא לעולם. חסד השכחה נמנע ממי שמתגרש. אמנם, טוען ט' כרמי, הוא דומה לתינוק שמתחיל את חייו מחדש, אבל אין לו ברירה אלא לזכור את הצער שחווה לפני כן.

ומה נאמר אנחנו, שהמשורר הותיר לנו את הפנינים ששלה ממעמקי בדידותו?

 

חנוך לוין: "חייל של שוקולד": האם מעריציו מסכימים עם עמדותיו?

השנה: 1965. ראש הממשלה הוא לוי אשכול. בעוד כשנה יחל המיתון הכלכלי שיתבטא באבטלה ובירידה ברמת החיים. בעוד שנתיים תפרוץ מלחמה שתשנה את פניה של מדינת ישראל. שטחה יגדל פי  שלושה, התיירות בשטחים הכבושים – הגדה המערבית, ירושלים המזרחית, סיני, שארם א שייך – תפרח. אלפי פועלים ערביים זולים מאוד יצטרפו לשוק העבודה. ישראל תשתלט על שדות הנפט באבו רודס ועל המתקנים לשינועו שבדרום סיני, ותפוקת הנפט החדשה תספק כמחצית מהתצרוכת הארצית. השגשוג הכלכלי יוסיף לתחושת האופוריה הלאומית: בשישה ימים הובסו כל צבאות ערב, ישראל הוכיחה שהיא חזקה, כמעט, היו מי שסברו, כל יכולה.

אבל כל אלה טרם התרחשו. בתל אביב חי צעיר בן עשרים ושתיים, חנוך לוין שמו. הוא גדל במשפחה מסורתית. כשהיה בן שתים עשרה התייתם מאביו, וכשהיה בן חמש עשרה נאלץ לעזור בפרנסת המשפחה והחל לעבוד בחנות המכולת השכונתית. כיום הוא סטודנט באוניברסיטת תל אביב. הוא לומד ספרות עברית ופילוסופיה. איש אינו יכול לשער כי ברבות הימים ייחשב גדול המחזאים הישראלים, יחולל סערות ציבוריות, יביע התנגדות שנונה וימתח ביקורת על המלחמה, על נרטיב השואה, ועל היחס של הממסד לערבים. עוד לפני שפרצה המלחמה הוא כבר משחיז את קולמוסו, וכותב את השיר "בוא חייל של שוקולד":

הַטַּבָּח מַגִּישׁ בָּשָׂר לְרַב הַטַּבָּחִים,
וְרַב הַטַּבָּחִים מַגִּישׁ בָּשָׂר לַתּוֹתָחִים,
כָּל הָאֲנָשִׁים אַחִים מִתַּחַת לַפְּרָחִים –
כְּשֶׁרוֹעֲמִים הַתּוֹתָחִים הַיְּלָדִים בּוֹכִים.

בּוֹא חַיָּל שֶׁל שׁוֹקוֹלָד
שֵׁב אֶצְלִי עַל הַמִּשְׁלָט,
שֵׁב, תַּסְרִיחַ, אַל תִּירָא
וְתָשׁוּב לַעֲפָרְךָ.

אָחִינוּ אִישׁ אַמִּיץ הָיָה, עַל מִשְׁמַרְתּוֹ נָפַל,
וְגַם הֵקִימוּ גַּל מֵעַל בְּשָׂרוֹ הַמְּקֻלְקָל,
וְהָיָה לוֹ, לְאָחִינוּ, דָּם אֲבָל הַדָּם נָזַל,
לֹא יְשִׁיבֵנוּ עוֹד אֲפִלּוּ צַו הָרַמַטְכָּ"ל

בּוֹא…

מִפִּצְעֵי אָבִיךָ כְּבָר נוֹדְפִים רֵיחוֹת שָׁלוֹם,
הַמָּשִׁיחַ לֹא יָבוֹא לְלֹא מַרְבָד אָדֹם,
הַמַּשְׂכִּיל, אוֹמְרִים כֻּלָּם, בָּעֵת הַהִיא יִדֹּם
וּמִי שֶׁלֹּא הָלַךְ בְּנוֹחַ כְּבָר שׁוֹכֵב בְּדֹם.

בּוֹא…

הַצָּבָא שֶׁלָּנוּ הוּא אֵלֶיךָ לֹא אָדִישׁ,
רֶבַע אִינְטְשׁ יַקְדִּישׁ לְךָ וְגַם חֲצִי-קַדִּישׁ,
נַעֲרָה תִּבְכֶּה עָלֶיךָ, וְגַם זֶה יוֹבִישׁ,
הַמָּוֶת אֵין לוֹ רֵיחַ (אִם הָאַף אֵינוֹ רָגִישׁ).

בּוֹא…

"שְׂמֹאל יָמִין, יָמִין הוּא שְׂמֹאל" הַגְּדוּד הוֹלֵךְ וְשָׁר,
"הַחַיִּים מְסֻרְבָּלִים, הַמָּוֶת הוּא קָצָר"
כָּל הַגְּדוּד הוֹלֵךְ אַחֵר עָרְפּוֹ שֶׁל הָרָסָ"ר
וְהָרָסָ"ר הוֹלֵךְ גַּם הוּא בַּדֶּרֶךְ-כָּל-בָּשָׂר.

בּוֹא…

כבר בשיר המוקדם הזה אפשר לפגוש את  עוקצנותו של לוין, את חוש ההומור המריר שלו, את כישרונו המופלג ואת עוצמת ההתנגדות שלו לכל מה שמדיף מיליטריזם, שהוא בעיניו ניצול, והפקרה ציניים, כשהמבוגרים מקריבים את הצעירים.

הוא פותח את השיר במעין מוטיב של חד גדיא: "הַטַּבָּח מַגִּישׁ בָּשָׂר לְרַב הַטַּבָּחִים, / וְרַב הַטַּבָּחִים מַגִּישׁ בָּשָׂר לַתּוֹתָחִים" ובמשחק מילים עגום ומחריד על הביטוי "בשר תותחים". לחזק מגישים בשר, והוא בתורו מקריב את החיילים הצעירים הנתונים למרותו.

בפזמון החוזר משתמש חנוך לוין בשיר הילדים הנודע של פניה ברגשטיין, "בוא אלי פרפר נחמד", אלא שבשירו החייל אינו מוזמן "לשבת על כף היד", אלא "להסריח במשלט" – תחילה משום שחיילים נאלצים לוותר על תנאים היגייניים סבירים, ובהמשך – מכיוון שגופתו תדיף ריחות רעים, עד ש"יזכה" לשוב אל עפרו. לפני כן יזיל דם שאיש לא יוכל להשיב לו. הוא לא יהיה "מגש הכסף" של אלתרמן, אלא "מַרְבָד אָדֹם", נתיב של דם, שעליו יפסעו הוריו, בדרכם אל השלום. האם יוכל החייל ההרוג להתנחם ב"חֲצִי-קַדִּישׁ" שהצבא יקדיש לו? בדמעות קצרות הטווח של נערתו? בכך שאת הצחנה של עצמו לא יוכל לחוש, כי המת "אֵינוֹ רָגִישׁ"? והנה חזרנו, בסופו של השיר, אל ה"חד גדיא": גם הרס"ר הכול יכול ילך בתורו "בַּדֶּרֶךְ-כָּל-בָּשָׂר".

ב-1968 כתב חנוך לוין את הקברט הסאטירי "את ואני והמלחמה הבאה", שהיה אמור לעלות בצוותא. כשמנהלי המקום הבינו במה המחזה עוסק, ביטלו את העלתו באולם. המחזה עלה בכל זאת, באולם אחר, ועורר זעם רב. בקיבוץ נצר סירני למשל פירקו ותיקי המקום את הבמה ותקפו את השחקנים. מחזה אחר של לוין, "מלכת אמבטיה", עלה בקאמרי בקאמרי ב-1970. באחת הסצנות, "העקידה", מפציר יצחק באברהם אביו שלא יהסס, וישחט אותו: רמז גלוי להורים השולחים את ילדיהם להיהרג במלחמות. ההצגה עוררה סערה ציבורית שלא הייתה כמותה. הצופים, הממשלה, הביקורת, כולם תקפו אותה בזעם.

לוין לעג לזחיחות וליוהרה, בימים שבהם היו נפוצות וכמו מובנות מאליהן. שלוש שנים אחרי כן, כשפרצה מלחמת יום כיפור, נוכחו רבים שעיניו הפקוחות ראו את מה שנסתר מהם. ועם זאת, מעמדו בתרבות הישראלית וההצלחה הרבה שזכה לה – כל המחזות שכתב וביים, קובצי היצירות שלו שראו אור, אלבומי השירים שלו שהולחנו, האזכורים הרבים שיצירותיו זוכות להם, הספרים והמחקרים שנכתבו עליו – אינם מבטיחים שהציבור אימץ באמת את עמדותיו, אלה שאפשר להבחין בהן כבר בשיר "חייל של שוקולד" שכתב בצעירותו.

יעקב שבתאי, "אהובתי שלי לבנת צוואר": מי העניק לאהובתו את כל הכוכבים?

שיר אהבה מונח כאן לפנינו. דוברו פונה אל מי  שהוא מכנה "אהובתי". הוא מתאר את יופייה הבוהק בחשכה: לבנת צוואר היא, האישה, ורק "הַלְּבָנָה" התלויה בשמי הלילה מאירה כמוה. לכן אולי הוא מציע לתת לה במתנה "אֶת כָּל הַכּוֹכָבִים". הם, כנראה, התכשיטים היאים לה בעיניו. ועוד הבטחות יש לו אליה: כמו שני שועלים הם יתגנבו לכרם, וביחד יטעמו מהאשכולות הבשלים, או אולי בעצם ילכו ביחד אל שפת הים, שם היא תוכל לטבול את רגליה במים, והגלים ילטפו אותם. אך לא, הוא נמלך שוב בדעתו: הם ילכו ביחד אל הפרדסים, שם יתמכרו לבושם פריחת ההדרים. בדרך לשם "הַחֹשֶׁךְ יַעֲטֹף" את פניה "בִּשְׁחֹורִים", בצעיף כיסוי, בלבוש מסתיר. אבל מתי יתממשו ההבטחות הללו? מתי ילכו ביחד לכרם, לים, לפרדס? בעוד רגע? עוד הלילה? לא ולא. עכשיו הם נפרדים. השמחות לא יתרחשו ברגע זה. הכול יקרה "מחר":

מֵעַל שָׂדוֹת תְּלוּיָה הַלְּבָנָה
נֵלֵךְ לְשָׁם, אֲהוּבָתִי, נֵלֵךְ מָחָר
אֶת כָּל הַכּוֹכָבִים אַגִּישׁ לָךְ מַתָּנָה
אֲהוּבָתִי שֶׁלִּי, לִבְנַת צַוָּאר.

בַּכֶּרֶם יֵשׁ כְּבָר אֶשְׁכּוֹלוֹת בְּשֵׁלִים
נֵלֵךְ לְשָׁם, אֲהוּבָתִי, נֵלֵךְ מָחָר
בְּשֶׁקֶט נִתְגַּנֵּב, כְּמוֹ שְׁנַיִם שׁוּעָלִים
אֲהוּבָתִי שֶׁלִּי, לִבְנַת צַוָּאר.

הַחוֹף עָזוּב, הָאֹפֶק עַרְפִלִּי
נֵלֵךְ לְשָׁם, אֲהוּבָתִי, נֵלֵךְ מָחָר
הַיָּם אָז יְלַטֵּף רַגְלַיִךְ בַּגַּלִּים
אֲהוּבָתִי שֶׁלִּי, לִבְנַת צַוָּאר.

הַלַּיְלָה שׁוּב אָפֵל עַל פְּנֵי הָעִיר
נֵצֵא אֵלָיו, אֲהוּבָתִי, נֵצֵא מָחָר
הַחֹשֶׁךְ יַעֲטֹף פָּנַיִךְ בִּשְׁחֹורִים
אֲהוּבָתִי שֶׁלִּי, לִבְנַת צַוָּאר.

בַּפַּרְדֵּסִים כְּבָר בֹּשֶׂם הַפְּרִיחָה
נֵלֵךְ לְשָׁם, אֲהוּבָתִי, נֵלֵךְ מָחָר
בַּלֹּבֶן הַשָּׁקֵט אֶקְרָא לָךְ בְּשִׂמְחָה
אֲהוּבָתִי שֶׁלִּי, לִבְנַת צַוָּאר.

המשורר שכתב את השיר הוא יעקב שבתאי, שהלך לעולמו באוגוסט 1981, והוא רק בן ארבעים ושבע. בשנות חייו הקצרות מדי הספיק רבות: פרסם את זיכרון דברים, אחד הרומנים הנחשבים ביותר בספרות העברית בת זמננו, ועוד רומן, סוף דבר, שאת כתיבתו לא השלים. (אלמנתו, עדנה שבתאי, בשיתוף עם דן מירון, הסתמכו על טיוטות שהשאיר, ערכו את כתב היד והוציאו אותו לאור שלוש שנים אחרי מותו של שבתאי). הוא כתב עשרה מחזות, תרגם ועיבד מחזות רבים אחרים, תרגם שירים, כתב ספרי ילדים, הוציא לאור קובצי סיפורים ושירים, וכתב גם פזמונים שהולחנו, ושטובי הזמרים שרים עד היום.

לפני שלוש שנים השתתף בפסטיבל דוק-אביב הסרט "אבא שלי יעקב שבתאי". יצרה אותו נועה שבתאי, בתו מחוץ לנישואים של הסופר, שנולדה לדליה גוטמן (במאית ואשת טלוויזיה שהפיקה בשנים האחרונות את הסרט התיעודי "המסע של ילדי טהרן"). כשהייתה בת ארבע עשרה, סיפרה נועה שבתאי, החליטה להגיע לאולם בית ביאליק, שם ערכו ערב לזכרו של אביה. שנים אחרי שמת במפתיע מהתקף לב, בהיותה רק בת שמונה חודשים. באותו ערב השקיפה על המתרחש מהצד, צפתה בעדנה שבתאי, אלמנתו של אביה, התבוננה במשתתפים המכבדים אותו כל כך, וחשה עד כמה אינה מוזמנת להשתייך אל האב שלא הכירה.

שנים אחרי כן גמלה בלבה ההחלטה ליצור סרט עליו, לשוחח עם אחיו וחבריו, להבין מי היה האיש שבזכותו באה לעולם, ואולי גם להבין את טיב הקשר שלו עם אמה.

האם השיר "אהובתי שלי לבנת צוואר" יכול לספר לה משהו על ההבטחות הניתנות באפלת הלילה, על ההפרזות המושמעות אולי כשהאהבה קיימת אך אינה זוכה למימוש של שגרה בטוחה ומובנת מאליה? האם גבר נוטה לתת לאהובתו את כוכבי השמים – ולא סתם רק כמה מהם, אלא את כולם! – כאשר אינו יכול להעניק לה מתנות אחרות, של חיי יום יום משותפים? האם עליה להתעטף בחשכה, ולהשלים עם שלל תוכניות שיגיעו "מחר"?

גרסה אחרת של השיר, כנראה מוקדמת יותר, נקראת "פרידה":

הַכּוֹכָבִים כָּבִים, אֲנִי הוֹלֵךְ,
מָחָר אֶחֱזֹר, מָחָר, אֲהוּבָתִי, מָחָר,
וְגַם אִם אֶתְעַכֵּב, אֶזְכֹּר אֶת כֹּל כֻּלֵּךְ,
אֲהוּבָתִי שֶׁלִּי, לִבְנַת מָחָר צַוָּאר.

הֵם מְחַכִּים לִי כְּבָר לְיַד הַבְּרוֹשׁ
מָחָר אֶחֱזֹר, מָחָר, אֲהוּבָתִי, מָחָר,
הִסְתּוֹבְבִי לַקִּיר, הַנִּיחִי אֶת הָרֹאשׁ,
אֲהוּבָתִי שֶׁלִּי, לִבְנַת צַוָּאר.

לָקַחְתִּי אֶת הַתִּיק עִם הַצֵּידָה,
מָחָר אֶחֱזֹר, מָחָר, אֲהוּבָתִי, מָחָר,
גַּם הַשָּׁעוֹן מוֹרֶה כִּי בָּאָה  שְׁעַת פְּרֵדָה,
אֲהוּבָתִי שֶׁלִּי, לִבְנַת צַוָּאר.

עַכְשָׁו אֵצֵא בִּצְעָדִים שְׁקֵטִים,
מָחָר אֶחֱזֹר, מָחָר, אֲהוּבָתִי, מָחָר,
הִנֵּה הֵם שׁוּב קוֹרְאִים בִּשְׁמִי בֵּין הַבָּתִים,
אֲהוּבָתִי שֶׁלִּי, לִבְנַת צַוָּאר.

אֶת תְּמוּנָתֵךְ טָמַנְתִּי בָּאַרְנָק
שָׁלוֹם, אֲהוּבָתִי שֶׁלִּי, לִבְנַת צַוָּאר,
כְּשֶׁאֶחֱזֹר אָבִיא לָךְ פֶּרַח מִמֶּרְחָק
מָחָר, אֲהוּבָתִי, אוּלַי מָחָר.

גם כאן עוטף הדובר את אהובתו בהבטחות: הלילה בא אל קצו, "הַכּוֹכָבִים כָּבִים", והוא נאלץ ללכת ממנה, שכן "הֵם שׁוּב קוֹרְאִים" בשמו (מי אותם "הם" המאלצים אותו להיפרד ממנה? אפשר רק לשער), אבל מחר ישוב, מחר יביא לה פרח. עד אז ימשיך לזכור אותה, לראות את יופייה בעיני רוחו. ליתר ביטחון הוא מטמין בארנקו את תמונתה. בינתיים הוא מפציר בה שתהפוך את ראשה אל הקיר – שלא תיאחז בו ולא תתייפח, כדי להקל עליו את ההליכה ממנה?

רק בשורה האחרונה, ממש לפני שהוא מטופף החוצה על קצות האצבעות, מתערער משהו בהבטחותיו הנחרצות, ספק מסוים משתרבב אל דבריו: האם באמת ישוב? המילה "אוּלַי" נוספה להבטחה. את הגרסה הזאת של השיר אפשר לראות כדברי פרידה של איש שנאלץ לצאת לקרב. השעה הגיעה, המגייסים מחכים, אין בלבו ודאות כי ישוב. בכך היא שונה מהגרסה המוכרת, זאת שנותרה והונצחה בלחן הנפלא של סשה ארגוב, אחד מגדולי המלחינים של הזמר הישראלי.

מהעדויות בסרטה של נועה שבתאי אפשר להבין שבין אמה ליעקב שבתאי התקיימה אהבה משמעותית, שרירה וקיימת. נועה עצמה לא הכחישה את תחושת הקיפוח הבלתי נמנעת שחשה בדיעבד: מדוע אביה לא עזב את משפחתו, כדי לחיות אתה ועם אמה, כדי לגדל אותה? המוות קטף אותו בטרם עת. ייתכן שאילו חי, היה מתמסר למשפחתו האחרת. אין לדעת.

מכל מקום, את "אהובתי שלי לבנת צוואר" כתב יעקב שבתאי לפני שהכיר את דליה גוטמן. האם הייתה בחייו עוד אהבה אסורה אחרת, קודמת? ואולי בכלל לא כתב אותו על אישה ממשית, אלא על הרהורי לבו?

אין בעצם חשיבות ממשית בתשובה לתהיות הללו. לנו די באוצרות ששבתאי הותיר אחריו, והשיר שלפנינו הוא אחד מהם.

אברהם שלונסקי: "תכול המטפחת": מה מוכיחים השיבושים והשינויים בביצועיו השונים

"אם כתוב 'בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ', שום מוח אלקטרוני לא יוכל לכתוב את זה. הוא יכתוב 'בהתחלה', 'עשה', 'אדוני', וכו'… הוא לא ייתן את המילה המיוחדת, הנסית, החד-פעמית, המאגית. האדם יישאר אדם. כשם שהתרגלו אנשים לעבור מגמל לעגלה, ומעגלה למכונית, לאווירון, ומאווירון לחללית… האדם יוסיף להיות אדם, ותמיד יחזור אל עצמו. במקום שזה יימשך שבעה או שמונה ימים, זה יימשך חצי שעה, אז מה זה משנה? האם אני ככה אהיה פחות עצוב? אני ככה אהיה פחות משתוקק לשמחה, לאהבה, לאישה? שום דבר!"

השנה – 1968. הדובר – אברהם שלונסקי, משורר ומתרגם. הוא משיב על שאלתו של מראיין צעיר, אבשלום קור, שתוהה מה דעתו על הניסיונות שנעשו "בחוץ לארץ, להפקיד את מלאכת התרגום בידיים של מחשב אלקטרוני".

לזכותו של שלונסקי, בן 68 בשעת הראיון, עומדים תרגומי יצירות מאת שייקספיר, צ'כוב, גוגול ורבים אחרים. החשוב ביניהם הוא "יבגני אונייגין", יצירת המופת המחורזת של פושקין, שתרגומה נחשב יצירה אמנותית בפני עצמה. היו מי שכינו אותו "לשונסקי" בזכות חידושי הלשון והחידודים הלשוניים שהצטיין בהם. כמה מהצירופים המיוחסים לו: "אותה הגברת בשינוי אדרת", "אורח לרגע רואה כל פגע", המילים איכשהו, אינסוף, דו-קרב, אבחנה, אהיל, איגוף, טרקטורון, סובלנות, לאומנות, תמנון, תסביך, תסרוקת ועשרות אחרות.

לאחד השירים שתרגם, "תכול המטפחת", יש היסטוריה מעניינת בפני עצמה:

טֹהַר וּתְכוֹל הַמִּטְפַּחַת,
לֶטֶף וְרֹךְ שֶׁל הַיָּד
אַתְּ אָז אָמַרְתְּ לִי:
לֹא, לֹא אֶשְׁכַּח עוֹד
אֶת פְּגִישָׁתֵנוּ לָעַד.

וַיְהִי הַיּוֹם
וְאָנוּ נִפְרַדְנוּ פִּתְאֹם.
תְּכוֹל הַמִּטְפַּחַת,
קָרְטוֹב שֶׁל נַחַת,
גָּז וְעָבַר הַחֲלוֹם.

תַּמּוּ הַקֹּר וְהַדֶּלֶף,
תְּכֵלֶת וָאוֹר מִסָּבִיב
בֹּקֶר וְשֶׁמֶשׁ
לַיְלָה וְאֶמֶשׁ
אֶלֶף כּוֹכְבֵי הָאָבִיב.

וַיְהִי הַיּוֹם
וְאָנוּ נִפְגַּשְׁנוּ פִּתְאֹם.
תְּכוֹל הַמִּטְפַּחַת,
קָרְטוֹב שֶׁל נַחַת,
וְנִתְגַּשֵׁם הַחֲלוֹם.

תחילתו כנראה בשיר עם צועני שתורגם לפולנית ב-1939. שנה אחרי כן שמע אותו המחזאי והמשורר קובה גאליצקי בתיאטרון הרמיטאז' במוסקבה, ותוך כדי ההופעה תרגם אותו לרוסית. השיר נפוץ בקרב החיילים הרוסים, אחרי שזמרת רוסייה אהודה, קלאוודיה שולז'נקו שרה אותו כשהופיעה בפניהם בחזית. בנובמבר 1942 צילמו אותה שרה את "מטפחת כחולה" בסרט הקולנוע "קונצרט לחזית (1942)" ומאז זוהה אתה עד כדי כך שעל קברה שבמוסקבה חקוקה מטפחת כחולה.

אברהם שלונסקי תרגם את השיר לתיאטרון המטאטא ב-1944 והזמרת טובה פירון הקליטה אותו כעבור שנה. מילות השיר השתנו מדי פעם, כמו גם שמו: במקור הוא נקרא "המטפחת הכחולה", אבל זה לא ההבדל היחיד. כך למשל בגרסה המקורית במקום "פְּגִישָׁתֵנוּ" נכתב "פגישותינו". צבי (גרימי) גלעד שבחן את הגרסאות השונות והצביע על ההבדלים ביניהן סבור שאת חלקן ערך שלונסקי עצמו.

למשל, את השוני בין "פגישה" ביחיד לבין "פגישות" ברבים הוא מסביר כך: "כבני אנוש, איננו זוכרים ואיננו מסוגלים לזכור לעד את כל פגישותינו עם אהובינו; אבל אנחנו בהחלט זוכרים את הפגישה הראשונה, האחת והיחידה, זו שבעקבותיה התחיל הכול."

שינוי נוסף שחל: וי"ו החיבור שלא הייתה בגרסה המקורית ונוספה לשורה "וְאָנוּ נִפְרַדְנוּ פִּתְאֹם," מן הסתם, כדי לשפר את ההתאמה בין המילים למנגינה.

שינוי עריכה משמעותי נוסף: בטקסט המקורי נשארים בני הזוג במצב של חיפוש ותהייה. "היכן האהבה? לאן ואיך זה נעלם החלום הגדול?" נכתב בו. אבל, מסביר פרופסור אסף, "בטקסט המתוקן הם מתעשתים. בכל זאת התקופה היא תקופת מלחמה ואיננו יכולים להרשות לעצמנו ללכת לאיבוד בעקבות אהבתנו שנקטעה. הייתה אהבה, נפרדנו בעל כורחנו, אין ברירה – משלימים עם המציאות, מבינים ש'גז ועבר החלום', וממשיכים."

השינויים המעניינים בין הגרסאות נבעו כנראה מטעויות שהשתרשו. כך למשל השתבשו חלק מהמילים שטובה פירון שרה בהופעה פומבית מצולמת. כנראה מרוב התרגשות במקום "גז ועבר החלום" היא שרה "תם ושלם החלום." הטעות השתרשה וחלק מהמבצעים (ביניהם אריק איינשטיין) חזרו עליה.

השיבושים, הטעויות והשינויים, מוכיחים כנראה, לטוב ולרע, את קביעתו הנחרצת של אברהם שלונסקי, שאמר כי "האדם יישאר אדם". כוונתו הייתה שאין תחליף ליצירתיות האנושית, ושום מחשב לא יוכל לעולם באמת לתרגם שיר כיאות, כי לעולם לא יהיה בו שאר רוח אנושי.

שברים נאספים לשירה: שירה ישראלית המתכתבת עם תפילות הימים הנוראים

אחרי קובץ השירים הקודם, הלילה הזה כולו שירה שראה אור לקראת חג הפסח בשנה שעברה, מוציאה הוצאת חבר לעט ספר המוקדש כולו לראש השנה וליום כיפור.

כמו בספר הקודם, גם בשירים נאספים לשירה מלווה כל אחד מהשירים בפסקה שאמורה להאיר אותו. בניגוד לקובץ הקודם, שם הייתה הפסקה דידקטית באופייה, והכתוב נראה כאילו הוא מעין ספר עזר למורה-המחנך או למדריך בתנועת הנוער – היו בו שאלות מנחות שאמורות להוביל לדיון בעניינים שונים – בספר שלפנינו הסתפק העורך (מרדכי דוד [מודי] כהן) בהערה פרשנית, מעין הסבר – או קביים? – לקורא המתקשה.

פרקי הספר – אלול, סליחות, ימים נוראים, ראש השנה, שופר, מי במים ומי באש, כפרות, כל נדרי, יום הכיפורים, פתח לנו שער ונעילה, מדברים בשם עצמם. הנושא ברור. מה שמפתיע הוא הגיוון הרב של הכותבים, חלקם ידועי שם (ביניהם – אגי משעול, יהודה עמיחי, זלדה, דליה רביקוביץ), ואחרים ידועים פחות.

הבחירה תלויה כמובן בטעמם של העורכים. מתוך המבחר העשיר והמגוון אציין כאן את שירה של ורד אלפרט, "תרנגול כפרות":
ורד אלפרט הוציאה לאור לפני שנתיים את ספר השירים סוזאן, הנושא את שם אמה. היא כותבת בו על זיכרונות שלה ושל הוריה שעלו ממרוקו, על חייהם, כאן ושם. באחד השירים בספר היא שואלת "מה לי ולהיסטוריה?"

"תרנגול כפרות" שואל שאלה דומה ואולי בעצם משיב לה: בכמה שורות מצומצמות מצליחה אלפרט לשרטט את התהום הבלתי נתפסת בין חייה של מי שמכונה "היא", לבין אלה של חברי הקבוצה, שנדרשים לדיון ולהצבעה כדי לפסוק, אחרי דין ודברים וחישובים שנשקלו בכובד ראש, שיש לאפשר לאותה אישה דלת אמצעים, שחיה במעברה, לקבל "תרנגול אחד מהלול" כדי שתוכל "לעשות כיפור".

אנחנו רואים את הבדידות שלה לעומת "הקבוצה". את הכוח שלהם, לעומת חולשתה. את התובענות שלהם – יתנו לה את התרנגול, אבל "רק אם תבקש": על מתן בסתר לא שמעו. גם לא על נדיבות ורוחב לב שאינם תלוים בדבר. קודם כול ישפילו אותה, ואחרי כן "יקריבו" למענה תרנגול אחד, לא לפני שיבדקו היטב אם לא יינזקו ממהלך כל כך קיצוני ויגיעו למסקנה ש"לא נורא"…

כמה כאב מביעות השורות הקצרות הללו, המאופקות, וכמה קורעת את הלב האילמות של אותה אישה, שאין לה אפילו זהות או שם. ידוע עליה רק שהיא תושבת המעברה, ודאי איזו פועלת, או מנקה קשת יום.

אחרי הצפייה בסרט "סאלח, פה זה ארץ ישראל" אי אפשר שלא לחשוב על הנשים ההן, המתוארות בו, אלה שנזרקו אל השוליים, לצמיתות, בלי שום אפשרות למלט את עצמן ואת ילדיהן, לדורי דורות, מהמצוקה ומהעוני שאליהם דנו אותן ואת בני המשפחה שלהן.

הנה מה שנכתב בספר, כהערה לשיר:

דוגמה למי שסבור כי התוספות הללו נחוצות לו.

תרצה אתר, "בלדה לאישה": האם ביקשה את מותה

השבוע לפני ארבעים שנה זה קרה: תרצה אתר, אישה צעירה, רק בת 36, יפהפייה, מוכשרת, אם אוהבת ומסורה לשני ילדיה – בן חמש ובת עשר – רעיה, בת, חברה טובה, משוררת, מתרגמת, שחקנית – נפלה מחלון דירתה.

בנה, שהיה אז בגן חובה, סיפר לימים כיצד מצא אביו את החלון הפתוח, את הווילון המתנפנף. כיצד הסתכל החוצה, ואז רץ למטה, "במדרגות," הדגיש הבן, "למרות שהייתה מעלית. ואז," הוסיף, "הייתי צריך ללכת לגן. וכשנכנסתי אמרתי 'אימא שלי מתה'. וכל היום עמדתי בצד ובכיתי."

מה קרה לה, לתרצה אתר? האם ביקשה את מותה, קפצה אליו מרצונה, או שמא, כפי שכמה מידידיה סבורים עד היום, הסתחררה לרגע, והאובדן לא היה אלא תאונה איומה ובלתי נתפסת? חברתה הקרובה זיוית אברמסון העידה כי באותו בוקר התכוונה תרצה אתר להתעורר מאוחר מהרגיל. בדרך כלל השכימה כבר בארבע וחצי, כדי להתכונן לקראת היום, לשלוח את הילדים לבית הספר, אבל הפועלים שעבדו בבניין הסמוך הפריעו את מנוחתה, והיא רק התכופפה מהחלון כדי לצעוק אליהם, להשתיק אותם. ייתכן שאברמסון צודקת, אבל ייתכן גם שאפשר לראות נבואות למותה, לכך שביקשה אותו לעצמה.

את האיתות הראשון אפשר לראות ב"שיר משמר" שכתב אביה, המשורר נתן אלתרמן, אחרי ניסיון אובדני שלה. ארבע שנים לפני כן הוא החזיר אותה לבדה מניו יורק, לשם נסעה עם האיש שנישאה לו זה לא כבר, עודד קוטלר. השניים תכננו ללמוד שם משחק, אבל השהות באמריקה לא היטיבה אתה. היא שקעה בדיכאון וכתבה בגעגועים על "ארץ הדקל", "הירח האדום מעל הרי אדום", ועל "הירח הלבן מעל הנגב."

בבית הראשון של "שיר משמר" פנה אלתרמן האב אל בתו והפציר בה:

שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ, כֹּחֵךְ שִׁמְרִי, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ,
שִׁמְרִי חַיַּיִךְ, בִּינָתֵךְ, שִׁמְרִי חַיַּיִךְ,
מִקִּיר נוֹפֵל, מִגַּג נִדְלָק, מִצֵּל חָשֵׁךְ,
מֵאֶבֶן קֶלַע, מִסַּכִּין, מִצִּפָּרְנַיִם.
שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ מִן הַשּׂוֹרֵף, מִן הַחוֹתֵךְ,
מִן הַסָּמוּךְ כְּמוֹ עָפָר וּכְמוֹ שָמַיִם,
מִן הַדּוֹמֵם, מִן הַמְחַכֶּה וְהַמּוֹשֵׁךְ
וְהַמֵּמִית כְּמֵי בְאֵר וְאֵשׁ כִּירַיִם.
נַפְשֵׁךְ שִׁמְרִי וּבִינָתֵךְ, שְׂעַר רֹאשֵׁךְ,
עוֹרֵךְ שִׁמְרִי, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ, שִׁמְרִי חַיַּיִךְ

ובהמשך כתב:

הִנֵּה הָרוּחַ יָד שׁוֹלַחַת וּבְלִי רַחַשׁ
פִּתְאוֹם חַלּוֹן לְאַט נִפְתָּח בַּחֲשֵׁכָה.
אִמְרִי מַדּוּעַ אַתְּ צוֹחֶקֶת כְּמוֹ פַּחַד,
אִמְרִי מַדּוּעַ אַתְּ קוֹפֵאת כְּמוֹ שִׂמְחָה?
אִמְרִי מַדּוּעַ הָעוֹלָם כֹּה זָר עֲדַיִן
וְאֵשׁ וָמַיִם מַבִּיטִים בּוֹ מִכָּל צַד?
אִמְרִי מַדּוּעַ בּוֹ מְפַרְפְּרִים חַיַּיִךְ
כְּמוֹ צִפּוֹר מְבֹהָלָה בְתוֹךְ כַּף יָד?
אִמְרִי מַדּוּעַ אַתְּ מָעוּף וְרַעַד רָב
כְּמוֹ צִפּוֹר בַּחֶדֶר בְּחַפְּשָׂה אֶשְׁנָב?

נראה כי ידע שיש צורך להזהיר אותה, את הצעירה עדינת הנפש, שחייה מפרפרים בחדר "כְּמוֹ צִפּוֹר מְבֹהָלָה", המתעופפת ומחפשת לעצמה דרך מילוט, "אֶשְׁנָב". האב ביקש להגן על הבת לא רק מפני השורף והשורט, מאבן קלע, מסכין, מציפורניים, אלא יותר מכול – מפני עצמה, מפני היותה  "צוֹחֶקֶת כְּמוֹ פַּחַד" וגם "קוֹפֵאת כְּמוֹ שִׂמְחָה".

לשירו השיבה תרצה אתר בשיר משלה, "שיר הנשמרת", שבו הבטיחה לו להיזהר, להתרחק מכל הסכנות שמָנַה בפניה:

הַשָּׁמַיִם רָצִים, רָצִים, רָצִים,
בַּתְּרִיסִים כָּל מִינֵי עִגּוּלִים נוֹצְצִים,
כָּל מִינֵי דְּבָרִים נַעֲשִׂים
יוֹתֵר וְיוֹתֵר סְמוּכִים.

אֲנִי נִזְהֶרֶת מִדְּבָרִים נוֹפְלִים.
מֵאֵשׁ. מֵרוּחַ. מִשִּׁירִים.
בַּתְּרִיסִים כָּל מִינֵי רוּחוֹת מַכִּים.
כָּל מִינֵי עוֹפוֹת מְדַבְּרִים.

אֲבָל אֲנִי שׁוֹמֶרֶת אֶת נַפְשִׁי מֵהֶם. וְגַם אֵינִי בּוֹכָה.
אֲנִי זוֹכֶרֶת שֶׁבִּקּשְׁתָּ שֶׁאֶהְיֶה בְּרוּכָה.
אֲנִי בְּרוּכָה.
הַשָּׁמַיִם רָצִים.
הֵם אֵינָם נוֹגְעִים
בִּשְׂעַר רֹאשִׁי שֶׁלְּךָ.

אֵינָם מִתְקָרְבִים אֲפִלּוּ לָרוּחַ
שֶׁבָּאָה אֵלַי מִמְּךָ.
הַשָּׁמַיִם רָצִים לְמָקוֹם אַחֵר,
וְהָרוּחַ סְבִיבֵנוּ, טַבַּעַת שְקוּפָה,
כְּמוֹ בְּעֶרֶב שָׁרָב, אֲנַחְנוּ יָרֵחַ,
הָרוּחַ סְבִיבֵנוּ עָבָה.

ובכל זאת, למרות הבטחותיה, אי אפשר שלא לזכור שיר אחר שכתבה: "בלדה לאשה":

אֲפִלּוּ עֲנָנֵי הַגֹּבַהּ, לֹא יָכְלוּ לִשְׁתִיקָתָהּ.
הִיא הִבִּיטָה עַד בְּלִי  שֹׂבַע, הִיא הִבִּיטָה וְיָדְעָה
שֶׁכָּעֵת פּוֹרְחוֹת בָּעֵמֶק, שְׁלָל חֲבַצָּלוֹת הַבָּר
וְלַמְרוֹת הַכֹּל, הַכֹּל נִגְמָר.

אֲפִלּוּ עֲנָנֵי אוֹקְטוֹבֶּר, הַסְּגֻלִּים אֶל מוּל שְׁקִיעָה,
לֹא עָזְרוּ לָה אַף לְרֶגַע, לֹא עָזְרוּ לְהֵרָגַע,
אַף כִּי שׁוּב פָּרְחוּ בָּעֵמֶק, שְׁלָל חֲבַצָּלוֹת הַבָּר
לַמְרוֹת הַכֹּל, לַמְרוֹת הַכֹּל.

אֲפִלּוּ הַסְּפָרִים בַּחֶדֶר,
הַסָּגוּר וְהֶעָצוּב,
כְּבָר יָדְעוּ: הִיא לֹא בְּסֵדֶר,
הִיא הוֹלֶכֶת לִבְלִי שׁוּב.
עוֹד פּוֹרְחוֹת הַרְחֵק בָּעֵמֶק
שְׁלָל חֲבַצָּלוֹת הַבָּר.
אָךְ לַמְרוֹת הַכֹּל,
לַמְרוֹת הַכֹּל.

לכאורה השיר לא עסק בה. הוא יועד למחזה "ארבע נשים" שתרגמה לעברית. ההצגה עלתה בתיאטרון הבימה. אחת הדמויות במחזה מתאבדת, ותרצה אתר החליטה להוסיף להצגה את "בלדה לאישה".

ובכל זאת – אי אפשר להתעלם מכך שזה היה שירה האחרון. עצב עמוק המובע בו, ומילות פרידה ברורות: שום דבר לא יכול להושיע אותה, את ההולכת מכאן "לִבְלִי שׁוּב", גם לא הדברים שאהבה תמיד: העננים, חבצלות הבר, הספרים שבחדר. בכל אלה אין עוד כוח לגבור על השתיקה האופפת אותה, והם אינם מסוגלים יותר להרגיע את נפשה. כי למרות הכול, למרות הכול – המילים חוזרות כמו הד, כמו קינה – "הִיא לֹא בְּסֵדֶר", ואין לה עוד תקווה.

בנה של תרצה אתר, נתן סלור, העיד שאמו ניחנה בשמחת חיים. שהדימוי הנוגה שדבק בה לא היה מדויק. הוא סיפר למשל כיצד נהגה לכתוב את השירים לאחד מספרי הילדים שלה: כל ערב לפני השינה נהגה לשאול אותו על מה הוא רוצה שתכתוב לו. הוא השתדל לאתגר אותה: וביקש שתכתוב על טרקטור. על אקורדיון… היא עמדה תמיד במשימה.

ובכל זאת. "לַמְרוֹת הַכֹּל" לא מצאה אולי את הכוח לשמור על נפשה, כפי שביקש אביה וכפי שהבטיחה לו.

עשרות שנים חלפו מאז מותה, אבל הלב ממשיך למאן, מסרב להשלים עם האובדן של כל היופי הזה.

[הציטוטים מפי הדמויות בחייה של תרצה אתר לקוחים מהסרט "ציפור בחדר"]

פניה ברגשטיין, "שתלתם ניגונים": האם ידעה המשוררת מה עמוקה וסופית חשכת התהום

"אני מבקשת שתואילו בטובכם לתת לי ידיעות על גורל משפחתי אשר בשנים האחרונות התגוררה באוטבוצק רח' שקולנה 37." כך נפתח מכתב כתוב בפולנית בכתב יד, בעיפרון, על נייר משובץ, ששלחה ב-1 במרס 1945 מפלשתינה חברת קיבוץ גבת אל ראש עיריית העיר אוטבוצק שבפולין. הכותבת המשיכה ופירטה את שמות בני המשפחה שעל גורלם ביקשה לדעת: אביה, אמה, אשתו של אחיה, אחייניתה, ההורים של גיסתה, הדגישה את שמותיהם בקו, נמלכה בדעתה, תיקנה, מחקה שורות.

את המכתב סיימה במילים: "מאז לא היו לי ידיעות. אני מבקשת בהכנעה רבה לקבל תשובה, בתקוה שאקבלנה בקרוב. בהוקרה עמוקה ובכבוד רב."

את המכתב שלחה אחרי שחמישה ימים לפני כן כתבו לה מטעם "לשכת המודיעין המרכזית על יהודים בססס"ר, הסוכנות היהודית לארץ ישראל", והציעו לה "לכתוב אל השריד שמעון כץ" או לפנות לעיריית אוטבוצק.

הכותבת, פניה ברגשטיין, לא זכתה לקבל בשורות משמחות. כל בני המשפחה, שאותם עזבה כשעלתה לארץ ישראל ב-1930, נרצחו. עד פרוץ המלחמה התמידה ברגשטיין בהתכתבות אתם, סיפרה להם על חייה בקיבוץ גבת, שם התיישבה עם בעלה שעמו היגרה לפלשתינה, ועל בנם גרשון, וזכתה לקבל מהם מכתבים רבים, המשקפים את האהבה ששררה בין כולם.

כך לדוגמה במכתב מאביה, שנשלח ב-1937, הוא מתעניין בשלומה, מוטרד מבריאותה הלקויה (ברגשטיין סבלה ממחלת לב) וכותב: "אני שולח את ברכתי – ברכת אבא וסבא – לבתי ולנכדי היקרים, ששני מלאכים טובים – שלום ואֹשֶר – ילוו אתכם תמיד, וחוטכם המשֻלש לא יִנָתק לעולם…" והאימא מוסיפה: "הנה, לגרשונלה מלאו 3 שנים. יתן אלוהים שיגדל ויהיה לאיש בריא חזק וגדול, ואתם וגם אנחנו נזכה להרבה נחת ממנו." (מתוך הבלוג "פרויקט ניגונים", המבקש לתרגם ולפענח מכתבים מברגשטיין ואליה, שהתגלו בדצמבר 2010 בקופסת נעליים, באחד מקיבוצי הצפון).

שנה לפני תום מלחמת העולם השנייה פרסמה פניה ברגשטיין את אחד משיריה הידועים ביותר, "ניגונים", שדוד זהבי הלחין:

שְׁתַלְתֶּם נִגּוּנִים בִּי, אִמִּי וְאָבִי,
נִגּוּנִים מִזְמוֹרִים שְׁכוּחִים.
גַּרְעִינִים; גַּרְעִינִים נְשָׂאָם לְבָבִי –
עַתָּה הֵם עוֹלִים וְצוֹמְחִים.

עַתָּה הֵם שׁוֹלְחִים פֹּארוֹת בְּדָמִי,
שָׁרְשֵׁיהֶם בְּעוֹרְקַי שְׁלוּבִים,
נִגּוּנֶיךָ, אָבִי, וְשִׁירַיִךְ אִמִּי,
בְּדָפְקִי נֵעוֹרִים וְשָׁבִים.

הִנֵּה אַאֲזִין שִׁיר עַרְשִׂי הָרָחוֹק
הִבִּיעַ פִּי אֵם אֱלֵי בַּת.
הִנֵּה לִי תִּזְהַרְנָה בְּדֶמַע וּשְׂחוֹק
"אֵיכָה" וּזְמִירוֹת שֶׁל שַׁבָּת.

כָּל הֶגֶה יִתַּם וְכָל צְלִיל יֵאָלֵם
בִּי קוֹלְכֶם הָרָחוֹק כִּי יֵהוֹם.
עֵינַי אֶעֱצֹם וַהֲרֵינִי אִתְּכֶם
מֵעַל לְחֶשְׁכַת הַתְּהוֹם.

בשיר פונה ברגשטיין אל הוריה ומספרת להם עד כמה עמוק ומשמעותי הקשר שלה אתם. הניגונים ששתלו בה – התפילות והזמירות − דומים לזרעים שהכו בלבה שורש והמשיכו כל השנים לצמוח בתוכה. אמנם היא חברת קיבוץ הדוגל בסוציאליזם וחבריו רחוקים מאוד מציוויי הדת, אבל היא לא שכחה את מה שלמדה בבית הוריה. האמונה שלהם קיימת בה, עד כדי כך שהיא מסוגלת להמשיך ולשמוע את קולם, ואת התפילות שנהגו להשמיע, "מֵעַל לְחֶשְׁכַת הַתְּהוֹם."

כשפניה ברגשטיין כתבה את השיר היא עדיין לא ידעה מה עמוקה התהום המפרידה בינה ובין הוריה האהובים. המכתב ששלחה בתום המלחמה מעיד כי עדיין לא התחוור לה בוודאות שלא מדובר רק במרחק גיאוגרפי ובניתוק שנכפה עליהם, שהרי מאז שפרצה המלחמה לא יכלה עוד לקבל מהם מכתבים, לספר להם על עצמה ולדעת מה שלומם. אולי חשדה שאינם עוד. אולי כתבה את השיר מתוך הבנה שקולם המהדהד בתודעתה לא יישמע עוד במציאות. אולי כתבה את שיר האהבה והגעגועים, כי כבר חשה שרק ביטוי כזה יקשר בינה וביניהם.

על השבר הנורא מכול שהיה צפוי לה אלמלא הלכה לעולמה ב-1950, והיא רק בת 42, לא ידעה.  בנה היחיד, גרשון ישראלי, נהרג במלחמת ששת הימים. בן 33 היה במותו. הוא הניח אחריו אישה ושלושה ילדים, הקטנה שבהם בת פחות משנה.

פניה ברגשטיין ידועה גם בשירי הילדים שכתבה. בוא אלי פרפר נחמד, ספר שירים לפעוטות שבו תיעדה את חייהם של ילדי הקיבוץ, היה ונשאר אחד הספרים האהובים ביותר על ילדים ישראלים ועל הוריהם מאז שראה אור לראשונה, ונמכר עד היום בעשרות מהדורות.

החוקרים רויאל נץ ומאיה ערד הקדישו לספר פרק בספרם מקום הטעם, ניתחו בו את השירים בכובד ראש וברצינות רבה, ומצאו בהם רבדים שנסתרים בדרך כלל מהעין. כך למשל בשיר "בוא אלי פרפר נחמד":

בּוֹא אֵלַי פַּרְפָּר נֶחְמָד,
שֵׁב אֶצְלִי עַל כַּף הַיָּד.
שֵׁב תָּנוּחַ, אַל תִּירָא  –
וְתָעוּף בַּחֲזָרָה.

המחברים רואים בו מתח בין תום לאירוניה, במילים ובאיור המלווה אותן: הילדה המצוירת מנסה להגיע אל הפרפר, אבל למבוגר המתבונן בו ברור שלא תוכל לתפוס אותו. המבוגר הקורא את השיר יודע כי הפרפר שאליו פונה הילדה אינו שומע אותה ולא ייעתר להזמנתה התמימה. כשילדים גדלים, כך טוענים מחברי הספר, הם קוראים את השיר ומחווים בידם תנועה של מעיכת הפרפר, כדי להביע את העובדה שניתקו כבר מתום הילדות.

אין לדעת אם פניה ברגשטיין התכוונה באמת לאירוניה הכאובה שרויאל נץ ומאיה ערד מצאו בשירים, ולא חשוב לדעת אם הייתה מסכימה עם הראייה שלהם, אבל ייתכן שהייתה שמחה להיווכח עד כמה השירים ממשיכים לגעת בלבבות.


בשולי הדברים ארשה לעצמי לספר כי "ניגונים" העניק לי השראה לכתיבה של "שתלתם ניגונים בי". הוא מביע את ההפך הגמור:

 מַטָּחֵי הַצְּרָחוֹת שֶׁפָּרְחוּ בַּלֵּילוֹת
לֹא הֵכִילוּ מִלִּים, הֵם הָיוּ רַק סְלִילִים
שֶׁל צְלִילִים אֲפֵלִים, סַכִּינִים, סַכָּנוֹת
מִפְלָצוֹת עִם פִּיּוֹת שצָּוְחוּ רְסִיסִים
צַלָּחוֹת שֶׁנֻּפְּצוּ בְּשִׁיר עֶרֶשׂ אַרְסִי,
הֵם הָיוּ עֻבָּרִים שֶׁכְּאִילוּ הֻפְּלוּ
אַךְ נוֹתְרוּ נְטוּעִים בַּאֲגַם הָאֵימָה
וּמֵעֵבֶר לַתְּהוֹם בִּי שָׁבִים וְעוֹלִים,
נִגּוּנֵי הַיָּגוֹן, הַמָּדוֹן, הָחֵמָה.

 

 

שושי שמיר: "קערה של מארה"

בַּיּוֹם שֶׁבּוֹ הָלַךְ הַמְּצֹרָע
יְפַת-הַלֵּב נוֹתְרָה מֵאֲחוֹרָיו
וְלִבָּה אָז הֵחֵל לְהִשְׂתַּרֵג
מִלֵּי-מִלִּים שֶׁל מַעֲשֶׂה אוֹרֵג. בַּיּוֹם

שֶׁבּוֹ הָלַךְ הַמְּצֹרָע
בָּאוּ שׁוֹעֲרִים בְּשַׁעֲרָה
וְהֵבִיאוּ קְעָרָה שֶׁל מְאֵרָה. בַּיּוֹם שֶׁבּוֹ

הָלַךְ הַמְּצֹרָע, הָלְכוּ אִתּוֹ הַיּוֹם וְהָאָבִיב.
לִבָּה לָקַח אוֹתָהּ לַמְּעָרָה, וּמִסְּבִיבָה
כָּרַך סְחַרְחֹרֶת שֶׁל סִיבִים. בַּיּוֹם שֶׁבּוֹ הָלַךְ

הַמְּצֹרָע, הָלְכוּ אִתּוֹ הַיֹּפִי וְהַשְּׂחוֹק.
מִלִּים דּוֹקְרוֹת כְּתַיִל נִטְפְּלוּ לְשַׂעֲרָה, וּמֵרָחוֹק
צְלָלִים חָבְרוּ וְנֶאֶסְפוּ, הִסְתּוֹפְפוּ הִסְתַּעֲפוּ
וְנֶעֶטְפוּ עַל גּוּפָה בְּמַאֲרָג צָפוּף צָפוּף.
רָזֶיהָ נִסְתְּמוּ וּפִיהָ נֶעֱלָם, עֵינֶיהָ, נְחִירֶיהָ, חֹר נִקְרַע,
עָמְדוּ תְּלוּיִים בַּסְּבַךְ מֵעַל הַמְּעָרָה, בַּיּוֹם שֶׁבּוֹ הָלַךְ הַמְּצֹרָע.

סמדר בת דרמליץ

שולמית אפפל, "תדמייני שאת כוכבת": איך המשוררת הופכת קש לזהב

שולמית אפפל

"ההיסוס המתמיד בין צליל ומשמעות": זאת הייתה תשובתו של פול ואלרי לשאלה הנצחית "מהי שירה" (ציטוט מתוך "מחברותיו של המשורר", שתרגם דורי מנור). במילים אחרות: ואלרי שואל האם כשהמשורר דולה מתוכו מילה שהצליל שלה – מספר ההברות שהיא מכילה, ההטעמה שלה, חריזתה עם מילה אחרת – מתאים לתבנית שקבע לעצמו, הוא כובל את עצמו אל הצורה? לטעמו התשובה הפוכה: שירה נוצרת בדיוק במקום שבו מתקיים המתח בין הצליל והמשמעות, והמתח הזה אינו כרוך בפשרה. אדרבא: הוא עצמו ההשראה, וממנו שיר נוצר.

שיריה של שולמית אפפל בספרה החדש תדמייני שאת כוכבת עונים על שאלתו של ואלרי באופן מעניין מאוד: לכאורה ויתרה אפפל על הצורה. השירים אינם שקולים, לרוב אין בהם חריזה, השורות לפעמים ארוכות מאוד, ואלמלא נוקדו המילים, יכול היה מישהו להניח שמדובר בסיפורים קצרצרים.

"אין לכתוב בטורי שיר רעיונות שהפרוזה עשויה להכילם," הסביר עוד ואלרי. ואפפל "מתחכמת" באחד משיריה, "דו"ח על כישורים ונסיון": "הַפְּרוֹזָה שֶׁלִּי עוֹשָׂה אֶת הָעֲבוֹדָה בְּאַרְבַּע שׁוּרוֹת", כאילו מדובר באמת בפרוזה קצרה. אבל לא. זאת אינה פרוזה. זאת שירה נוגעת ללב ומיוחדת במינה.

אפפל ניחנה ביכולת המופלאה, הנתונה למשוררים אמתיים – אלכימאים של רגש – להפוך קש לזהב. זיכרונותיה צפים ועולים, מהילדות, מהבגרות, ובכל אחד מהם היא מפיחה חיים ופיוט, הופכת כאבים נושנים לגבישים צלולים, קושרת שיר אל שיר, עד שכולם ביחד יוצרים מכלול מפעים. כל דבר יכול להפול לשיר: צעיף שנשר מהמרפסת, מפגש אקראי בתור לכספומט, מחסה מפני גשם מתחת לגגון עירוני. הביוגרפיה (שלה? ואולי, כמו אידה פינק, שרשמה את זיכרונותיהם של ניצולים ושאבה מהם כמה מסיפוריה, גם היא מתבוננת בזולת וכותבת? אין לדעת, ולא משנה) משמשת אותה כחומר. הנה למשל בשיר "החלל המחריד והנפלא" היא מתארת איך התפלאה בילדותה לגלות שילדים אחרים "שְׂמֵחִים, צוֹחֲקִים בְּקוֹל. מְחֲכִּים / לְיוֹם הַהֻלֶּדֶת". בזיכרון אחר היא מספרת איך הערימו עליה כדי לנקב את אוזניה ולהשחיל בהם עגילי זהב "שֶׁבְּסוֹפָם הוּסְרוּ מִמֶּנִי וְהֻטְמְנוּ בְּעִקְבֵי נַעֲלֵי יְלָדִים / וְנִשְׁלְחוּ בַחֲבִילָה לְדוֹדָתִי בְּרוּסְיָה שֶׁתֵּלֵך לַשּׁוּק וְתַאֲכִיל בְּזֶה אֶת הּמִּשְׁפָחָה", בשיר "Tante Roza". אפילו תקיפה מינית שעברה הדוברת יודעת אפפל להפוך לשיר נפלא, וכך גם את הקשרים שהיו לה עם הזולת, עם חברות בילדות ובבגרות: "אַחֲרֵי שֶׁבֶּלָה הִרְחִיקָה מִמֶּנִי אֶת כָּל הַיְּלָדִים וְלֹא נִשְׁאַר לִי עִם מִי / לְשַׂחֵק הִפַּלְתִי אוֹתָה וְהִצְטָרְכוּ לַעֲשֹׂות לָהּ תְּפָרִים בַּמֵּצַח וּמֵאָז מֵרֹב / פַּחַד רַק כֹּופַפְתי לָהּ אֶת הַיּד בִּזְהִירוּת" בשיר "בלה". כך גם עם גברים, וכמובן – עם עצמה ועם בני משפחתה הקרובים.

"הֶחָלָל הָמַּחְרִיד הַנִּפְלָא / נִמְלָא כְּשְׁאֲנִי כּוֹתֶבֶת" איננו רק הרִיק הקיים בה, שאותו היא ממלאת בעזרת היצירה, אלא גם המרווחים והשתיקות שבשיריה. כמו בציור יפני שבו יש לחלקים הריקים תפקיד – הם מטילים על הצופה את החובה למלא אותם בעזרת דמיונו – כך גם בשיריה של אפפל הצופה נדרש לא רק להתרגש אלא גם להשתתף, לפענח, לראות בעיני רוחו. למשל בשיר "זיסלה", המתאר שכנה שהייתה לה בילדותה, מישהי שלא היו לה חברות בגילה ולהוריה הייתה חנות ממתקים שהדוברת וחברותיה נהגו לגנוב ממנה. היא מתארת כיצד זיסלה מזמינה את הילדות לראות אותה מתרחצת, איך "רָאִיתִי לָה", איך נזכרה מה עשו שם החברות שלה לפניה, ואיך החלה "לִסְפוֹר בּוֹנְבּוֹנִים". לא הכול מוסבר. מה הם אותם "בּוֹנְבּוֹנִים"? מה בדיוק קרה שם? בעצם אין צורך לתת ביטוי אחר לתיאור. די בו, כפי שהוא. המרווחים נשארים ריקים, אבל הם חלק בלתי נפרד מהציור.

אפפל נוקטת ברבים משיריה בתחבולה שלקוחה לכאורה מעולם הפרוזה, אבל גם מהשירה: בשורה האחרונה היא מכבדת את הקורא בהפתעה שמצליפה בו, מאירה את השורות הקודמות, ומבהירה את עוצמתן. כך למשל בשיר "הסיפור שספרה דודתי טרם מותה בעודה בחיים" המתאר את הולדת אחותה הקטנה, את המצוקה המטורפת שחוו בני המשפחה, את הפתרון המוזר, ובסופו של דבר, את הסוף הלא צפוי: התינוקת שלא ינקה "לֹא מֵתָה אֶלֶּא מִקֵּץ שְׁלוֹשִים וּשְׁמוֹנֶה שָׁנִים". בשיר אחר, אחד מאלה שמרסקים את הלב, "המחר יימשך לנצח", היא מתארת מצוקה של בת שלוש שעומדת במיטת תינוקות, "בתוך שְׁלוּלִית בֶּכִי", מספרת איך היא מנסה לנחם אותה, שוטפת את פניה, נותנת לה עוגייה, יודעת שהיא המושיעה של הפעוטה, מבטיחה לה שתבוא גם מחר, יודעת ש"יִמָּשֶׁך לָנֶצַח" מבחינתה של הקטנה. רק בסופו של השיר אנחנו מבינים שאת כל הטיפול האימהי העניקה לאחותה הקטנה: "אֵיזֶה יֵאוּש. אֲנִי בַּת עֶשֶׂר וְהַקְּטַנָּה רוֹצָה רַק אוֹתִי". בשיר אחר, "שוקולד", המתאר שגרת יום לא נעימה אבל אפשרית של אם ובת, האם מטילה על הבת לחכות למטה עד שתגמור לנקות את הבית, מבטיחה לה שבעוד זמן מה (שלוש שעות!) תאפשר לה לעלות הביתה ותפצה אותה בשוקולד, מגיעה שורת הסיום המבעיתה "וְאָז הִיא קָפְצָה".

שורות סיום חובטות כאלה לקוחות לא רק מהפרוזה – מסיפורים שמסתיימים במה שנקרא באנגלית punch: מילה שמשמעותה "מכת אגרוף" אבל גם "פואנטה" בסיפור – אלא גם מעולם השירה, למשל מהסונטות של שייקספיר, הידועות בכך שהן מסתיימות ב-rhyming couplet: שתי שורות מחורזות שמגיעות אצלו בסוף, ונושאות בתוכן אמירה שדומה לא פעם למהלומה מפתיעה.

תדמייני שאת כוכבת הוא ספר שירים יפהפה, שראוי וכדאי להתמסר אליו.

דוד גרוסמן, "קצר פה כל כך האביב": קצר וחטוף ושובר את הלב

"ההנהגה חלולה, העם מיואש ושמנו פירומן מועד לתפקד כראש מכבי האש". הדובר – דוד גרוסמן, אב שכול. הזמן – נובמבר, 2006. הנסיבות – עצרת זיכרון ליצחק רבין. אורי, בנו של גרוסמן, נהרג לפני חודשיים במה שמכונה "מלחמת לבנון השנייה". אותה מלחמה שאביו התנגד לה בכל תוקף. רק יומיים לפני שאורי, חייל סדיר בשריון, נהרג, השתתף גרוסמן במסיבת עיתונאים, ביחד עם שני סופרים בכירים אחרים, עמוס עוז וא"ב יהושע, והפציר בממשלה לעצור את הקרבות, לא להרחיב את המלחמה, להסכים להפסקת אש. מבחינתו, ומבחינת משפחות רבות נוספות, הוא איחר את המועד. מה גם שהממשלה לא שעתה לקריאתם של שלושת הסופרים.

שתי אפשרויות עמדו בפניו של גרוסמן לאחר שבנו נהרג: לתת לכאב להכריע אותו, או לחיות לצדו, להמשיך ליצור ולפעול למען זכויות אדם. גרוסמן לא נכנע. את הספר אישה בורחת מבשורה, שהחל לכתוב ב-2003, השלים אחרי שבנו נפל.

בסופו הוסיף כמה מילים אישיות על הבן וכך כתב: "אורי הכיר היטב את עלילת הספר ואת הדמויות. בכל פעם ששוחחנו בטלפון, ובעיקר כשהיה מגיע לחופשות, היה שואל מה התחדש בסיפור ובחיי גיבוריו ("מה עוללת להם השבוע?" הייתה השאלה הקבועה שלו). את מרבית שירותו הוא עשה בשטחים הכבושים, בסיורים, בתצפיות, במארבים ובמחסומים, ומדי פעם היה משתף אותי בדברים שהתנסה בהם שם.

הייתה לי אז תחושה – או נכון יותר, מִשאלה – שהספר שאני כותב יגונן עליו.

בשנים-עשר באוגוסט 2006, בשעות האחרונות של מלחמת לבנון השנייה, נהרג אורי בדרום לבנון. הטנק שלו נפגע מטיל במהלך פעולת חילוץ של טנק פגוע. יחד עם אורי נהרגו כל אנשי צוות הטנק, בנייה ריין, אדם גורן ואלכס בונימוביץ'.

לאחר תום ה'שבעה' חזרתי אל הספר. רובו כבר היה כתוב. מה שהשתנה, יותר מכל, הוא תיבת התהודה של המציאות שבה נכתבה הגרסה האחרונה."

ב-2011 ראה אור ספרו של דוד גרוסמן, נופל מחוץ לזמן, ספק ספר שירה, ספק רומן, אולי בעצם – קינה. יש בו דמות של קנטאור-סופר, שמסביר: "אם לא אכתוב את זה אני לא אבין". הוא כולו הליכה סהרורית, שכול, אובדן, תיאור של הזולת הנפגש עם צערו של אחר, ומיד עולה על פניו אותה "ארשת של תוגה רכה והשתתפות בצער" שמזדרזים אנשים ללבוש בנוכחותם של הורים שכולים.

סרט על חייו הקצרים של אורי גרוסמן, שנהרג ב-12.8.2006

דוד גרוסמן כתב ב-2011 את השיר "קצר פה כל כך האביב", שיהודה פוליקר הלחין ושר:

יֵשׁ רֶגַע קָצָר בֵּין אֲדָר לְנִסָּן
שֶׁהַטֶּבַע צוֹהֵל בְּכֹל פֶּה
הוּא שׁוֹפֵעַ חַיִּים
שִׁכּוֹר וּמְבֻשָּׂם –
אֵיךְ שֶׁיֹּפִי יָכוֹל לְרַפֵּא!

נִסְעַר וּמְשֻׁלְהָב וּמַתִּיז
נִיצוֹצוֹת –
אַךְ עוֹד רֶגַע יִבּוֹל וְיַצְהִיב
כִּי הִנֵּה בּשּׁוּלָיו כְּבָר הַקַּיִץ נִצַּת –
קָצָר פֹּה כֹּל כָּךְ הָאָבִיב.

קָצָר וְחָטוּף וְשׁוֹבֵר אֶת הַלֵּב
לַחֲשֹׁב שֶׁהוּא תֵּכֶף יִדְעַךְ
מַבָּטוֹ רַק נִפְקַח
אַךְ הִתְחִיל לְלַבְלֵב –
רַק נִתַּן לִי וְתֵכֶף נִלְקַח.

אָבִיב עוּל-יָמִים וְסוֹעֵר
וְסוֹפוֹ –
כְּבָר כָּתוּב בַּעֲלֵי  נִצָּנָיו,
אֲבָל הוּא מִסְתַּחְרֵר
כְּפַרְפַּר בִּמְעוֹפוֹ,
כָּמוֹהוּ נִצְחִי בְּעֵינָיו.

קָצָר וְחָטוּף וְשׁוֹבֵר אֶת הַלֵּב
לַחֲשֹׁב שֶׁהוּא תֵּכֶף יִדְעַךְ
מַבָּטוֹ רַק נִפְקַח
אַךְ הִתְחִיל לְלַבְלֵב –
רַק נִתַּן לִי וְתֵכֶף נִלְקַח

נָדִיב וְנִסְעָר וּמַכְאִיב
וְאַתְּ וַאֲנִי הַיּוֹדְעִים
וְנוֹרָא הַדָּבָר שֶׁרַק הוּא לֹא –
עַד כַּמָּה קְצָרִים הַחַיִּים,
הַחַיִּים הַקְּצָרִים שֶׁנִּתְּנוּ לוֹ.

נָדִיב וְנִסְעָר וּמַכְאִיב
קָצָר פֹּה כֹּל כָּךְ
הָאָבִיב.

הוא מנגיד בו בין יופיו הצוהל של העולם הפורח, הסוער מרוב יופי, חיוניות ועוצמה משכרת, שיש בהן כוחות ריפוי, עד כדי כך הן עזות, ובין זמניותו שוברת הלב של האביב, ובעצם – של החיים. עוד רגע הכול ייבול, בשוליים כבר אפשר להבחין בקץ שמביא עמו הקיץ, בכוחו המכרית ומייבש, עד שהכול קמל.

לחיים יש משך שמזכיר את חייו של פרפר: רק זמן קצר ניתן לו, וכבר במעופו המרהיב ניכר הסוף. נדיבותו של האביב קצרה מאוד. קצרה מדי. והילד האהוב "רַק נִתַּן לִי וְתֵכֶף נִלְקַח".

השיר נטוע בנוף הישראלי, בקיץ המצהיב הכול, בזמניותה שוברת הלב של הפריחה, ובעצם – בכאב של הורים "אַתְּ וַאֲנִי הַיּוֹדְעִים" כמה נורא שדווקא הבן איננו, " שֶׁרַק הוּא לֹא – " יכול להתפעל, להתענג, להשתכר מהבושם ומהיופי, שרק הוא, כמו הפרפר שאינו מודע לזמניותו, לא יודע עד כמה לא היה נצחי כאן, בעולם הזה, בחיים החד פעמיים והקצרים מדי שזכה להם, ואינו יודע אפילו שהוא עצמו איננו עוד.

"קָצָר פֹּה כֹּל כָּךְ הָאָבִיב", במציאות, וכמשל.

דוד גרוסמן זכה השנה בפרס מאן בוקר על ספרו המפעים סוס אחד נכנס לבר, רומן שבו הוא מאפשר לקוראיו להבין שקיים רק חסד אחד: גם בעיצומו של הכאב הכי נורא אפשר למצוא אותו במבטו של הזולת, המשמש כעד. מי שמוכן להישאר עם הכאב, לראות אותו, מעניק את החסד הזה, וגם זוכה בו.

יצירותיו של גרוסמן מזמנות בפני הקוראים-הרואים והמאזינים-הקשובים את הזכות המופלאה הזאת.

אברהם חלפי: "לו ראית אדם בחדרו" במה דמו המשורר והזמר

"כל כך מתחשק לי שיחה עם מישהו, ואין עם מי", הוא כתב בפתק שהתגלה בעיזבונו. כמה כמיהה לקשר, כמה תוגה, עולות מהמשפט הקצר הזה, שבו תיעד כותבו רגע של בדידות. רק אל עצמו יכול היה לפנות, ואל המילים הכתובות, המתעדות בעצם העלאתן על הנייר את עוצמת הלבד שבה היה שרוי. מפליא לחשוב שכותב המילים הללו, המצטייר כאדם המשווע לקשר אנושי, עמד רוב חייו על הבמה, וזכה שוב ושוב לתשואות רמות של הקהל: הוא אברהם חלפי, שחקן מצליח מאוד בתיאטרון הקאמרי, שהרבה לגלם דמויות קומיות.

כשנשאל מה עיסוקו בחיים הקפיד אברהם חלפי להדגיש שהוא שחקן, אבל בעצם, וכמעט בחשאי, היה גם משורר. בחייו הפרטיים, כשאור הזרקורים כבה, התנהל בצניעות ובפשטות.

עד כדי כך צמצם את הקיום של עצמו, שבשעות חייו האחרונות, כשחש ברע, לא הזדרז להזמין אמבולנס, שמא, כך משערים, יטריד את מנוחתם של השכנים. בסרט התיעודי העוסק בו, "חייו מלאי שיר", שיצר אורי משגב, הודו רבים ממכריו וידידיו של חלפי כי חלפו כמה ימים עד שנודע להם דבר מותו, ולכן לא השתתפו בהלווייתו. דומה כאילו חלף מהעולם באותה דממה צנועה שבה חי. "זה היה אחד ממפעלות חייו, להישאר אלמוני, מצומצם וצנוע", אמר עליו אורי משגב. אחייניתו של חלפי, המשוררת רחל חלפי, כתבה כי לאחר מותו נודע לה שהיה "צדיק נסתר ואחד מל"ו".

חלפי נודע כיום ברבים בעיקר בזכות אריק איינשטיין, שאהב אותו מאוד, יזם את ההלחנה של כמה משיריו, ושר אותם. אחד האהובים במיוחד הוא "עטור מצחך זהב שחור", שהלחין יוני רכטר. הוא הוכתר כשיר השנה והעשור, וכשירו היפה ביותר של אריק איינשטיין. לכאורה מדובר בשיר אהבה, אבל גם ממילותיו, כמו מהפתק שכתב לעצמו חלפי, אפשר להיווכח בבדידותו של הכותב, ובייסוריה של אהבה לא ממומשת של גבר משתוקק המשקיף על אהובתו מהצד: "וַאֲנִי, שֶׁלֹּא פַּעַם אַבִּיט בָּךְ בְּשֶׁקֶט", אך אינו זוכה לחסדיה: הוא, כך נכתב, לא רוצה להיות לה אח, וגם לא "נָזִיר מִתְפַּלֵּל לִדְמוּתוֹ שֶׁל מַלְאָךְ". הוא כותב שנפשו שוכנת בין כתלי ביתה, אבל גופו נאלץ להיפרד ממנה בכל פעם מחדש.

עיסוקו של אריק איינשטיין בשיריו של אברהם חלפי הניב את הלחן לשיר האחרון שהקליט הזמר, "לו ראית אדם בחדרו":

לוּ רָאִיתָ אָדָם בְּחַדְרוֹ
מוּל רְאִי שֶׁהִזְקִין מִמַּרְאוֹת.
לוּ שָׁמַעְתָּ
תֻּכִּי יְרַקְרַק
מְשׂוֹחֵחַ עִם פֶּרַח וָרֹד.
שָׁרוּי לוֹ הַפֶּרַח בַּכּוֹס,
שָׁבוּי הַתֻּכִּי בַּדִּמְיוֹן
הַזְּמַן אֶת הַפֶּרַח יִרְמֹס,
וְאֶת חֲבֵרוֹ יַחֲמֹס.
הִכּוֹן, הַתֻּכִּי הִכּוֹן.

הַדֶּלֶת פִּתְאֹם תִּפָּתַח,
וְיִכָּנֵס הַגּוֹרָל.
מִי יוֹדֵעַ מַה צֶבַעּ בִּגְדוֹ,
אִם יָפֶה הוּא וְאִם מְגאָל.

עַל הַסַּף יִתְיַצֵּב כְּנוֹשֶׁה.
יִשְׁאַל מִי בַּבַּיִת יִשְׁכֹּן.
וְאֶת שְׁנוֹת הַחַיִּים,
וְהַשֶׁם –
הִכּוֹן, בֶּן-אָדָם, הִכּוֹן.

חלפי פונה אל שומע אלמוני, לא קיים, ושואל שאלה רטורית, שלא תיתכן לה תשובה: "לוּ רָאִיתָ […] לוּ שָׁמַעְתָּ…" מה כבר היה קורה לוּ ראה מישהו? לוּ שמע? הדובר יודע שאין תשובה סבירה לשאלה. כי מכאן ואילך הוא מתאר את ההמתנה לבואו של המוות, "הגורל" הרומס וחומס: איש מתבונן בדמותו הנשקפת "מוּל רְאִי שֶׁהִזְקִין מִמַּרְאוֹת" – לא הוא הזדקן, אלא הראי המשקף לו לאורך חייו את דמותו ההולכת ומשתנה. בחדר אתו אין איש. רק תוכי ופרח ורוד.

התוכי מוכר משיר נודע אחר של חלפי, "השיר על התוכי יוסי" (לחן של מיקי גבריאלוב) שגם אותו שר אריק איינשטיין: הדובר מחליט לקנות לעצמו תוכי, אתו יוכל לשוחח "עֵת אִישׁ לֹא יִשְׁמַע". גם בשיר ההוא צפוי לתוכי "מָוֶת שָׁקֵט". בשיר שלפנינו התוכי הירקרק משוחח עם הפרח הוורוד. האחד "שרוי בכוס", האחר "שבוי בדמיון": האם באמת מדובר בתוכי? ואולי מי שמרותק למקום אחד, מפליג בדמיונות אבל שבוי בהם בלי כל יכולת להימלט, הוא דווקא האיש הבודד, המצייר בפנינו את תמונת הדיוקן שלו בחברת תוכי, פרח, ותחושה שהקץ מתקרב? הוא תוהה איך בעצם ייראה המוות, אותו נושה שצפוי לבוא בקרוב כדי לגבות את החוב, את חייהם של האיש, התוכי והפרח, "מַה צֶבַעּ בִּגְדוֹ, /  אִם יָפֶה הוּא וְאִם מְגאָל", ומתריע ומזהיר את התוכי, ואת האיש: "הִכּוֹן!"

כשאריק איינשטיין בחר לשיר את "לו ראית אדם בחדרו" (הלחין אותו גיא בוקאטי) ודאי לא העלה בדעתו שזה יהיה שירו האחרון. מותו היה חטוף ופתאומי, בציבור התעוררה תחושה של מעין אבל לאומי, אלפים הגיעו לכיכר רבין כדי לחלוק לו כבוד אחרון ובמסע ההלוויה שלו השתתפו המונים, עד כדי כך שבית העלמין לא יכול היה להכיל את כולם ואנשים נצמדו לשערים והתקבצו על גגות הבניינים הסמוכים.

קשה להאמין שאריק איינשטיין, האיש שכתב את המילים לפזמון "אני אוהב להיות בבית" (הלחין מיקי גבריאלוב) היה שש למראות אשר ליוו אותו למנוחתו האחרונה. ייתכן שהיה מעדיף לוויה כמו זאת שהייתה למשורר האהוב עליו. על אבן המצבה שלו נחקקו מילות אחד משיריו של חלפי, המעידות על הצניעות של שניהם:

אֲנִי מְצַמְצֵם אֶת עַצְמִי
כְּדֵי נְקֻדָה
אַלְמוֹנִית
שֶׁלֹא לְהַטְרִיד בְּגוּפִי
מַלְכֻיוֹת.

יחד עם זאת, נראה שאריק איינשטיין לא היה מייחס חשיבות רבה להלוויה של עצמו. גיא בוקאטי, המלחין שאתו שיתף פעולה בשנותיו האחרונות, העיד כי כששאל אותו אם הוא מאמין בחיים שלאחר המוות, השיב לו אריק איינשטיין בסגנונו האופייני: "בחייאת, בוקאט, כשאתה חי אתה מת, אז כשאתה מת – אתה מת".

מבחינה מסוימת הוא טעה: חלפי ואיינשטיין ממשיכים לחיות בלבבות רבים.

אהרון אלמוג, "מוריד הגשם": איך למד המשורר להמטיר גשם

נער בן 14, יתום, יליד תימן, בן למשפחת רבנים, נס על נפשו, שמא יאלצו אותו שכניו להתאסלם. אחיו עוזרים לו להימלט: מצרפים אותו לשיירה שפניה מועדות לארץ ישראל. השנה – 1889. הוא מגיע ליפו, שם מאפשרים לו אנשים טובים להתפרנס מחלוקת חלב. לימים ידו משגת לקנות חלקת כרם הסמוכה לחוף ימה של תל אביב, וביחד עם שותפיו לקנייה הוא מקים את שכונת "כרם התימנים".

נכדו, אהרון מבורת, שנולד בתל אביב ב-1931, נענה לקריאתו של דוד בן גוריון ועברת את שם משפחתו. הוא בחר בשם אלמוג. כשחושבים על אלמוגים עולה על הדעת צבעם האופייני, הכתום-ורוד, אבל קיימים גם אלמוגים שחורים. בעבר נהגו להכין מהם חרוזי תפילה. בתו של אהרון אלמוג, אליענה אלמוג, בעצמה סופרת, משוכנעת שאביה חשב על אותם אלמוגים שחורים, המסמלים בעיניה את זיקתו לבני עדתו. הוא לדבריה "אלמוג שלא יכול היה לברוח משחורו. מצבעו". בהיותו, כך כתבה, "משורר תימני".

שיריו הראשונים של אהרון אלמוג ראו אור אחרי מלחמת העצמאות. חלקם שירי מחאה שבהם, במסווה של הומור, קורא אלמוג תיגר ומביע את המצוקה של בני עדתו. כך למשל בשיר "לא קוקוס" פונה אהרון אלמוג אל קהל שומעיו האשכנזיים, ומספר להם בעקיפין על מצוקות אחיו, בני תימן: אם תאכלו חילבה, הוא מבטיח, "תוכלו לטאטא מדרכות כאילו היה זה // משחק ילדים. מדינתכם תשגה. עצמותיכם / כדשא תפרחנה ומן החוח / יעלו ורדים."  כמה כעס מתריס הוא מפנה במילה הזאת, "מדינתכם", אל מי שאשמים בעיניו בניצול של בני עדתו, בהסללתם הדכאנית, שבעטיה הם מוצאים את עצמם עובדים כמנקי רחובות.

מחאה דומה הביע בשירו "פרס  ברנר, או: מעשה במטוס חסר כנפיים", שבו גיחך לאפשרות שבהיותו משורר תימני יזכה בפרס ברנר לספרות, אף על פי שהוא בהחלט משתוקק להימנות עם אנשי העלית התרבותית: "לוּ היו אומרים לי שאזכה בפרס, לא הייתי מאמין / לוּ היו אומרים לי שכבר זכיתי בו, גם כן לא הייתי / מאמין"…

לטעמם של משוררים שמגדירים את עצמם "מזרחיים", לא זכה אהרון אלמוג למקום של כבוד בתוך "המרכז הספרותי האשכנזי", בשל היותו יוצר מזרחי. בכמה משיריו האישיים מביע אהרון אלמוג מחאה עקיפה. כך למשל בשיר "מוריד הגשם":

בְּ־1942 עָשִׂיתִי עִגּוּל וְלֹא יָצָאתִי מִמֶּנּוּ
עַד שֶׁלֹּא יָרְדוּ גְּשָׁמִים
אוֹתוֹ יוֹם הוּצְפוּ בָּתִּים וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים כִּמְעַט טָבְעוּ
בָּאתִי הַבַּיְתָה וְאָמַרְתִּי: זֶה אֲנִי
מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם
נָתַן לִי אָבִי סְטִירַת לֶחִי וְאָמַר: זֶה אֲנִי
מוֹרִיד הַסְּטִירָה
שָׁבוּעַ לְאַחַר מִכֵּן עָמַדְתִּי לַשָּׁוְא עַד הַצָּהֳרַיִם
בָּאוּ יוֹנִים וְהָגוּ עָלַי אַהֲבָה
לַמָּחֳרַת הָלַכְתִּי לְבֵית סִפְרִי כְּשֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ
רְעִידַת אֲדָמָה וּמוּכָן לְהִתְפַּשֵּׁר עַל לִקּוּי חַמָּה
בָּאתִי וְהִנֵּה הַשַּׁמָּשׁ נִצָּב בַּשַּׁעַר וּמִסָּבִיב דְּמָמָה.
לֹא מוֹרִים וְלֹא חֲמוֹרִים, אָמַר הַשַּׁמָּשׁ בְּמִין זֶמֶר וְהֵחֵל
רוֹקֵד עִם הַמַּטְאֲטֵא. שְׁבִיתָה.
בַּצָּהֳרַיִם בָּאתִי הַבַּיְתָה וְאָמַרְתִּי: זֶה אֲנִי
מֵבִיא הַשְּׁבִיתָה
שְׁאָלַנִי אַבָּא: וְכֶסֶף יָכוֹל אַתָּה לְהָבִיא
עָנִיתִי שֶׁכֹּחִי רַק בִּדְבָרִים רוּחָנִיִּים
אוֹתוֹ לַיְלָה שָׁמַעְתִּי אֶת אָבִי אוֹמֵר לְאִמִּי:
בְּנֵנוּ זֶה לֹא בְּדַעְתּוֹ
יֶלֶד הָיִיתִי וְלֹא יָרַדְתִּי לְסוֹף דְּבָרָיו אַךְ קֶסֶם הַמִּלִּים
שָׁמוּר עִמִּי עַד הַיּוֹם הַזֶּה

המשורר פותח בכך שהוא נוקב במועד – 1942, ומכוון את הקורא לעובדה ביוגרפית: הוא היה אז בן 11. הוא נזכר איך כמו חוני המעגל הקיף את עצמו בעיגול ולא יצא ממנו עד שהחל לרדת גשם זלעפות, עד כדי כך שבתים הוצפו ואנשים כמעט טבעו. הגשמים המיוחלים נהפכו לאסון. הילד בטוח שמחשבותיו הוציאו מהכוח אל הפועל את גשמי הזעף. באזור מגוריו הבתים אינם בנויים היטב, וגשם יכול לסכן את יושביהם. הילד, השקוע כולו בסיפור על אותו תנא צדיק, בן המאה הראשונה לפנה"ס, מתפאר באוזני אביו בגשם שהצליח להוריד, וזוכה בתמורה לסטירת לחי: האחד – ראשו בעננים, הוא שוגה בחלומות, חי בעולם של סיפורים ושל דמיון, מְמַמֵּשׁ אגדות, והאחר, מפוקח וארצי, מגיב ביובש: " זֶה אֲנִי / מוֹרִיד הַסְּטִירָה". אי אפשר שלא לחייך למקרא תגובתו הישירה והלגלגנית משהו של האב, המשחק עם המילה "מוריד". תתפקח, מנסה לומר האב, שמסרב להתפעל מההתרברבות של בנו.

אבל הילד אינו נסוג. הוא ממשיך להזות, רוצה בכל מאודו להאמין שניחן בכוחות על: שוב הוא מנסה לעמוד במרכזו של מעגל, אבל הפעם זוכה רק לשמוע המית אהבה של יונים. למחרת הוא מבקש רעידת אדמה, או לפחות ליקוי חמה, וזוכה להתבשר על שביתת מורים, ועל בית הספר שנסגר לזמן מה. הוא בטוח שזכה בהוכחה ניצחת: יש לו יכולות מיוחדות, הוא יכול להשפיע על המציאות. אביו מגיב שוב בציניות מפוקחת: אם כך, הוא שואל, אולי במקום שביתת מורים תביא לנו כסף?

אנו מבינים את מצוקת הקיום של האב, שאינו רוצה לעסוק בהבלים, אלא בצורכי השעה הדוחקים. אבל הילד משוכנע שיכולותיו אינן ארציות, לכן לא יועילו למשפחה. כוחו "רַק בִּדְבָרִים רוּחָנִיִּים". ואז הוא זוכה לשמוע בחשאי דברים שנותרו בעיניו כמתנה יקרת ערך: אביו אומר לאמו, לא בפניו, אבל המילים מגיעות אליו: "בְּנֵנוּ זֶה לֹא בְּדַעְתּוֹ". הילד חש שיש במילים הללו קסם, שנותר בלבו. והלא גם כאן האב אינו משתף אתו פעולה ואינו מחמיא לו. כוונתו של האב ברורה: מתוך תפיסת העולם המעשית של איש שטרוד בפרנסת משפחתו, בנו החולם נראה לו כאדם שדעתו משובשת. אבל הבן לא נפגע. אדרבא, הוא שמח על האבחנה ועל התוקף שהוא מקבל ממנה: אכן, הוא שונה מהאב. הוא מוריד גשם, שומע יונים הומות ומתמסר להן, הוא משפיע על המציאות, לא על זאת היומיומית והמעשית, לא על חיי החולין שבהם מתהלך אביו, אלא על עולם הרוח: הוא יגדל, יכתוב שירים, יֵדע להמטיר במילותיו גשם לא גשמי.

אהרון אלמוג זכה בשנת 1982 בפרס ברנר ובשנת 1999 בפרס ביאליק. רעייתו היא הסופרת רות אלמוג. שיריו נלמדים בבתי הספר בישראל.

אמיר גלבע "ואחי שותק"

אָחִי חָזַר מִן הַשָּׂדֶה
בְּבֶגֶד אָפֹר.
וַאֲנִי חָשַׁשְׁתִּי שֶׁמָּא חֲלוֹמִי יִתְבַּדֶּה
וְהִתְחַלְתִּי מִיָּד אֶת פְּצָעָיו לִסְפֹּר.
וְאָחִי שׁוֹתֵק.

אַחַר חִטַּטְתִּי בְּכִיסֵי הַסָּגִין
וּמָצָאתִי אִסְפְּלָנִית שֶׁיָּבֵשׁ כִּתְמָהּ.
וּבִגְלוּיָה שְׁחוּקָה אֶת שְׁמָהּ
תַּחַת לְצִיּוּר שֶׁל פְּרָגִים.
וְאָחִי שׁוֹתֵק.

אָז הִתַּרְתִּי אֶת הַצְּרוֹר
וְהוֹצֵאתִי חֲפָצָיו, זֵכֶר אַחַר זֵכֶר.
הֵידָד, אָחִי, אָחִי הַ גִּ בּ וֹ ר,
הִנֵּה מָצָאתִי אוֹתוֹתֶיךָ!
הֵידָד, אָחִי, אָחִי הַ גִּ בּ וֹ ר,
אָשִׁיר גַּאֲוָה לִשְׁמֶךָ!
וְאָחִי שׁוֹתֵק.
וְאָחִי שׁוֹתֵק.

וְדָמוֹ מִן הָאֲדָמָה זוֹעֵק.

 

אבות ישורון, "בהיחבא": מדוע גם מי שניצל הוא קורבן

"הכול: אהבת הורים, אחיות ואחים, הנערות שבעיר שעזבנו – נבלם בלב. העלייה לארץ הייתה כמו חתך פתאומי בבשר החי", אמר אבות ישורון בראיון שהעניק לבתו, הלית ישורון. (הריאיון הופיע לראשונה בכתב העת שערכה, "חדרים" ולאחרונה גם בספר איך עשית את זה).

אבות ישורון נולד בשם יחיאל פרלמוטר. כמו צעירים יהודים אחרים – הידועים שבהם היו תהילים זייגר, הלא הוא דן בן אמוץ, ויצחק אוורבוך, שנהפך ליצחק אורפז – הגיע ישורון לארץ ישראל "בזמן": לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה. לפני השואה. לפני שבני המשפחה שנשארו באירופה נרצחו.

אבל הצעירים הללו שילמו מחיר לא פשוט על אותה הצלה מקרית – הלא איש מהם לא העלה בדעתו מה צפוי ליהודים. אפילו אחרי שההשמדה ההמונית כבר החלה, רבים לא ידעו את האמת. בני הנוער הציונים הללו, שהחליטו להיות חלוצים, שנפרדו מהוריהם, מאחיהם ומאחיותיהם, לא שיערו בנפשם שלעולם לא ישובו ויראו את יקיריהם, ולא ציפו לרגשות האשם שילוו אותם כל חייהם, אחרי שייוודע להם מה עלה בגורל בני המשפחה שלהם. הם לא יכלו, כמובן, להציל אף אחד. אילו נשארו, קרוב לוודאי שגם הם היו נרצחים. אבל תחושת האשם איננה רגש רציונלי.

"עזבתי את הבית יום אחד, מוקדם מדי, לכל הדעות, ולחיות פה ולהיות גורם לעינויים קשים של הורים שרוצים לראות אותך ולא יכולים לראות אותך. גם הם התחילו להיות יתומים ממך בגיל צעיר," אמר אבות ישורון לנכדתם של ההורים שלא זכו להכירה, שנספו בטרם עת, שאת הגעגועים אליהם לא הפסיק לחוש כל ימיו, ולהביע אותם בשיריו. הנה אחד מהם –  "בהיחבא":

מִכָּל הַדִּירָה, אֲנִי בַּמִּטְבָּח הַקָּטָן שֶלִּי, מִכָּל
הַמְּקֹמֹת, מִכָּל הַבָּתִּים, אֲנִי כָּאן, לְבַדִּי, בִּשְׁתִיקָה.
בֵּין הַכֵּלִים, הַמַּזְלֵג הַגָּדֹל שֶלִּי, הַכַּפִּית הָרְגִילָה
שֶׁלִּי, כַּאֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה לִי קָפֶה. אֲנִי פֹּה לְבַדִּי.
חֲבִיבִים עָלַי כָּל כְּלֵי הָאֹכֶל שֶאֲנִי רָגִיל בָּהֶם.
הֵם אִתִּי יַחַד. לֹא מִשְׁתַּנִּים. תָּמִיד אֹתָם.
אֲנִי כְּאִלֻּ מֻחְזָק עַל יָדָם.
אִישׁ לֹא יָבֹא פִּתְאֹם בַּלַּיְלָה לַמִּטְבָּח.

אִישׁ לֹא יָבֹא בַּלַּיְלָה
לְמָקֹם קָטָן. כִּמְעַט נִשְׁכָּח.
אִישׁ לֹא יָבֹא בַּלַּיְלָה
לַמִּטְבָּח. טז טבת תשמט, 23 דצמבר 4:20 1988 לִפְנֹת בֹּקֶר.

כְּלִי זֶה חֶרֶס הַנִּשְׁאָר, נִשְׁאָר לְבַדּוֹ
מֵהַסֶּרְוִיז, וְיֵשׁ לוֹ זִכְרֹנֹת
מֵהַצַּלָּחֹת שֶנִּשְׁבְּרֻ לְגַעְגֻּעִים.
חֶרֶס חֶרֶט חֲרָטָה חֹרֵט.

לכאורה מספר השיר על בדידות "רגילה" של אדם היושב לבדו בדירתו, במטבחו הקטן, בין כלי האוכל המוכרים, השגרתיים, שבהם הוא משתמש כל ערב. והם אפילו חביבים עליו, מוכרים כל כך. בכפית הזאת הוא מכין לעצמו תמיד קפה. במזלג הזה הוא אוכל. הם מעניקים לו ביטחון ויציבות, לעולם אינם מתרחקים ממנו, אינם מועלים באמונו, "לֹא מִשְׁתַּנִּים". ומדוע, בעצם שישתנו? הלא אלה רק חפצים דוממים? ובכל זאת הם יותר מאשר סתם חפצים דוממים: הם, כך הוא חש, כמו מחזיקים אותו. מעניקים לו הגנה. ובעצם מסתבר שהם בני שיחו היחידים. אף אחד מלבדם לא יבוא אליו "פִּתְאֹם" לבקרו.

הלבד מתחיל להצטייר כבדידות. המטבח הוא בעצם מין מקום כמעט "נִשְׁכָּח": מי שכח אותו? מי לא יבוא? בבית האחרון מתגלה החסר והגעגוע אל המשפחה שאיננה עוד, אל ה"הַסֶּרְוִיז" השלם ואל הצלחות שנשברו. המילה הלועזית "סֶּרְוִיז" שולחת אותנו למזרח אירופה. אל הבית שממנו יצא המשורר ואליו לא שב עוד. הוא נותר לבדו, אין אחים או הורים שיופיעו פתאום, יבואו לביקור, רק הוא נותר, והוא "חֶרֶס הַנִּשְׁאָר" צירוף שכמו לקוח מתוך הפיוט ו"נתנה תוקף" – "כחרס הנשבר", המתאר את שבריריותו של האדם שיסודו מעפר.

בשורה האחרונה של השיר מביע אבות ישורון את עוצמת הצער, הגעגוע ונקיפות המצפון: "חֶרֶס חֶרֶט חֲרָטָה חֹרֵט." החרטה שהוא חש חורטת בו ומייסרת אותו.

גם בשירו המפעים "איך נקרא" אפשר לחוש את השבר שאין לו תקנה, את האובדן:

אֵיךְ נִקְרָא שֶׁאֲנִי מְקַבֵּל מִכְתָּבִים מֵהַבַּיִת,
וְהַבַּיִת אֵינֶנֻּ?
אֵיךְ נִקְרָא שֶׁאֲנִי מְקַבֵּל מִכְתָּבִים מֵהַבַּיִת,
וְאִישׁ לֹא חַי?

אֵיךְ נִקְרָא שֶׁמֵהַבַּיִת כּוֹתְבִים לִי,
וְהַמִּכְתָּב לֹא נִכְתַּב?
וְהַמִּכְתָּב לֹא נִשְׁלַח?
אֵיךְ זֶה נִקְרָא?

באוזני בתו הודה אבות ישורון כי לא תמיד השיב להם: "עונש שישבו שם וציפו לי ולמכתבי"; מספר לה כיצד התענה כשקיבל מהוריו מעטפה ובה שני דולרים, בידיעה עד כמה הם עניים, רצה להחזיר להם את הכסף, אבל חשש לפגוע בהם, והתמהמה בתשובתו אליהם. כאן בשיר הוא מספר תוהה איך ייתכן שהוא ממשיך לקבל מכתבים מהמתים, מאלה שקולותיהם מהדהדים בלבו ותוהה  – איך זה נקרא? מה משמעות הגעגוע הזה, הקשר המתקיים עם מי שמזמן אינם עוד?

ביום הזיכרון לשואה ולגבורה אנו חושבים בדרך כלל על הנספים, אבל אסור לשכוח את הקורבנות האחרים: את הניצולים שנשאו כל ימיהם את צער האובדן ואת תחושת האשמה.

חנוך לוין: "טורקי, טורקי, מי חלם אותך הלילה?"

שירו של חנוך לוין נדפס ב-1994 בפתח הקובץ הג'יגולו מקונגו וטיפוסים אחרים (הספריה החדשה).

יחיאל מוהר, עלי מוהר: "כך זה הצטייר בילדותנו, שהייתה יפה"

ילד בן ארבע או חמש מתרוצץ בין המבוגרים. אחד מהם – "יפה תואר וקונדס", כפי שיתארו לימים −  תופס את הילד ומעיף אותו באוויר. השניים ישובו וייפגשו כעבור ארבע עשרה שנה, הפעם כעמיתים: שני משוררים. הילד שגדל הוא יחיאל מוהר. הבוגר הוא שאול טשרניחובסקי, מבאי בית הוריו של הילד, שגם אביו, מאיר מוהר, היה סופר ומשורר. בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה גרה המשפחה בעיירה פיכטנגרוּנד, על יד ברלין, מקום מושבם של סופרים עבריים רבים.

"עלי לציין כי לאחר שנים, בעלותי לארץ, למדתי עברית במהירות בלתי רגילה; וכיוון שאיני נוח ללמוד שפות נדמה היה לי, כי את הלשון העברית ידעתי בגלגול קודם. וגם כשהגעתי לשירת טשרניחובסקי, סבור הייתי כי שיריו מוכרים לי. כי אני למדתי מתוך זיכרונות. […] קסמו לי הארציות, החושניות, והיכולת לומר דברים בגילוי לב," סיפר יחיאל מוהר, כעשור אחרי מותו של טשרניחובסקי. רבים היו מאמצים את הדברים הללו כדי לתאר את שירתו של מוהר עצמו.

על שיריו הליריים נהג לחתום בשם יחיאל מר. את השם יחיאל מוהר ייחד לפזמונים הרבים שחיבר. לישראל הגיע עם עליית הנוער שנה לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה. ברגע האחרון הגיעו גם הוריו ואחד מאחיו. עקבותיו של אח אחר נעלמו.

יחיאל מוהר חי תחילה בקיבוץ, וב-1946, והוא כבר נשוי, עבר לתל אביב והחל לכתוב: הוא פרסם חמישה קובצי שירה, וחיבר פזמונים רבים ומוכרים מאוד.

שנתיים אחרי שעבר לתל אביב נולד בנו, עלי מוהר, לימים פזמונאי ובעל טור שהרבה לכתוב על תל אביב. באחד הטורים (שקובצו לאחרונה בספר עוד מהנעשה בעירנו) סיפר עלי מוהר על השוני בין הכתיבה שלו עצמו, לבין זאת של אביו, שכתב, לדבריו, "שירי מולדת 'שאנו אוהבים' אותה בפשטות, בטבעיות, בלי חיץ."

סבו של עלי מוהר נולד בגליציה ומשם היגר לגרמניה. אביו של עלי מוהר גדל בגרמניה ובהיותו בן שבע עשרה עלה לארץ ישראל והתאהב בה. עלי מוהר נולד בישראל. יחיאל מוהר כתב פזמונים מלאי הומור ואהבת הארץ, כמו למשל "הורה היאחזות": "הורה כרוב והורה תרד, / עגבנייה עלי כידון!  / הורה נח"ל מסחררת / הורה חסה, הורה צנון! " שירים אופטימיים: "הורה נתגבר": "לא נורא! נתגבר!  / עוד הכול, עוד הכול יסתדר! "  ושיר כמו "הורה ממטרה", שכולו חדווה ואמונה בעתיד:

רן קילוח בצינור.
צינורות ‟עורקי הנגב".
זה דרכו של המזמור
מן הברז אל הרגב
יעלו מימי תהום.
משאבה אומרת לחם!
נגב, נגב, מה מיום?
נגב, ממטרות עליך!

סובי, סובי, ממטרה, הי!
סובי, סובי, ממטרה.
לפזר פניני אורה,
סובי והתיזי מים!
עץ יריע בשדרה,
אדמה תיתן פריה
באין גשם משמים.

המרחב כולו נצוד,
צינורות פרשו הרשת,
והנה סימן ואות.
בטיפין נראית הקשת.
ברית הפרח והניר,
ברית השקט והזמר.
ממטרה, שירך הוא שיר.
רנניהו, עד אין גמר.

סובי, סובי, ממטרה , הי….

את הפזמון כתב יחיאל מוהר ללהקת הנח"ל ב-1953, לכבוד ההקמה של קו המים ירקון-נגב. כמה שמחת חיים יש בו, בטיפות הדומות לפנינים של אור שהוא מתאר, בעורקי החיים שהצינורות נושאים אתם דרומה, בהבטחה ליבולי חיטה, כשהמשאבה "אומרת לחם", בניגון שמשמיעה הממטרה הסובבת, מלווה בקולות תרועה של העצים שהיא משקה. "באין גשם משמים" מביאים בני האדם את המים לנגב בהתלהבות של עשייה ושל ביטחון בעתיד ובפריחה.

עלי מוהר, לעומת אביו, מבכה את שמחת החיים התמימה הזאת של הדור הקודם לו. הוא עצמו, כך סיפר, כבר לא היה מסוגל לכתוב שירים כאלה של אהבת מולדת גואה ועולה על גדותיה. אחד משיריו המוכרים ביותר הוא "שיעור מולדת":

אז בבית הספר
על הקיר תמונה
והאיכר חורש בה
את האדמה
וברקע, הברושים
שמי שרב חיוורים
האיכר יצמיח לנו לחם
שנהיה גדולים.

והמורה אומרת:
"עוד מעט כבר סתיו"
בשיעור מולדת
היא מראה חצב.
היורה יבוא עכשיו
שפע טיפותיו
כוילון שקוף על פני העמק
הפורש שדותיו.

כך זה היה, פשטות רכה
זה הצטייר בילדותנו
שהיתה יפה.

וכך בדמיוננו התרבו פלאות
הפטישים ניגנו
מחרשות רנות
יש יוגבים ויש כורמים
ארץ של רועים –
כך זה הצטייר בילדותנו
שהיתה יפה.

לכאורה מדובר בשיר מולדת כמו אלה שכתב אביו. אבל עלי מוהר עצמו העיד: מדובר בזיכרון מתווּך. לא בתיאור של המולדת עצמה, אלא זיכרון של הצטיירותה בבית הספר, כשלמדו עליה. הילדים בני גילו של עלי מוהר, עירוניים ילידי תל אביב, לא ראו איכר, אלא תמונה של איכר, לא ראו חצב בטבע, אלא על שולחנה של המורה שהביאה אותו לפניהם. כך זה "הצטייר" בילדותם, כלומר − בדמיונם. כי מה שהיה יפה בעיניהם לא הייתה עוד הארץ עצמה, אלא הילדות שמתמימותה, כך נראה, התפקחו. געגועיו של עלי מוהר אינם אל האדמה, אלא אל הסיפורים עליה ועל זיכרונותיו מהם, אל ההסברים ואל הניגונים: "פטישים ניגנו מחרשות רנות" מאזכר כמובן את "שיר העבודה" של אלתרמן:  "שִׁיר, שִׁיר, עֲלֵה נָא, / בַּפַּטִּישִׁים נַגֵּן, נַגֵּנָה, / בַּמַּחְרֵשׁוֹת רַנֵּנָה, / הַשִּׁיר לֹא תַּם,  / הוּא רַק מַתְחִיל".

עלי מוהר הלך לעולמו לפני עשר שנים. נכדיו,  תומא, נעמי ואנה, חיים בצרפת.

סיפורו של שיר x net

 

"בין מלחמה לאהבה המשורר יהודה עמיחי": מה הציע יהודה עמיחי למאיר שליו?

בסיומו של הספר בין מלחמה לאהבה המשורר יהודה עמיחי  (הוצאת רימונים) מופיעה אחרית דבר שכתב מאיר שלו: תיאור של מפגשיו האחרונים עם יהודה עמיחי, כשזה כבר היה חולה מאוד. עמיחי ביקש מידידו שייקח אותו לביקור פרידה בשלושה מקומות שאל נופיהם היה קשור במיוחד: טיול ראשון למצפה מכוור במדבר יהודה, לשם הגיע פעם במסע של הפלמ"ח; טיול שני לאזור גת וגלאון בשפלה, שם נלחם ואיבד חברים במלחמת השחרור; טיול שלישי לשדות עמק יזרעאל, שם עבד בנעוריו במשק של קרובי משפחה במושב שדה יעקב.

תיאור הטיולים הללו מכמיר את הלב: שליו מספר על עמיחי היושב שעה ארוכה על כיסא באמצע המדבר וצופה בשקיעה על הרי מואב; כיצד נקלעו להמלטה קשה ועזרו לרועה בדואי לסייע לפרה; כיצד נרדם עמיחי על שמיכה שמאיר שליו פרש למענו בחיק הטבע. מרגשים במיוחד דברי הפרידה של המשורר מחברו: "מאיר," הוא אמר, "עד היום הייתה בינינו ידידות. בוא נחליט שמהיום זאת אהבה."

הספר שלפנינו מזכיר במידה מסוימת טיול בנוף יקר ללב: מסע של אהבה בתוך חייו של יהודה עמיחי, והוא מרתק, מפעים ומאלף. זוויות המבט משתנות בכל פעם, יש מאמרים אקדמאיים, זיכרונות שעמיחי עצמו כתב, מכתבים הקשורים בו, גם אם בעקיפין, תיעוד של דברים שאמר ושאמרו עליו. בין הפרקים משובצים שיריו הנוגעים בעניינים הנידונים, וגם תצלומים מילדותו, בחרותו ובגרותו, שלו ושל האנשים הקרובים אליו, אלה שאהב ואלה שאהבו אותו.

לא מפתיע להיווכח שהפרקים המרגשים ביותר הם אלה שהוא עצמו כתב, וכמוהם גם פרק התיעוד האותנטי המוקדש לאהובת ילדותו, "רות הקטנה", ובו מובאים מעט מהמכתבים הרבים שכתבה ורובם לא שרדו. רות הקטנה, שעמיחי כתב שירים רבים בהשראתה, נספתה בשואה. הוריה הצליחו לצאת מווירצבורג שבגרמניה – שם נולד גם עמיחי – והיגרו לאמריקה. את בתם נאלצו להשאיר בהולנד. היא לא קיבלה אשרת כניסה, כי הייתה נכה: רגלה נקטעה בעקבות תאונה דרכים, כשהייתה רק בת אחת עשרה. במכתביה אפשר לחוש במצוקה של אותם ימים, בניסיונותיה הנואשים לשמור על שגרת חיים של נערה צעירה שיש לה תוכניות וחלומות, שאינה מוותרת על התקווה לצאת מאירופה ולהגיע לפלסטינה. אביו של יהודה עמיחי, שחזה בזמן את הנולד והזדרז להגר מגרמניה כמה שנים לפני שפרצה המלחמה (לא מעט בזכות ירושה שקיבל מקרובי משפחה באמריקה), השתדל, אך לא הצליח, להוציא משם גם את רות. גורלה נחרץ.

בסמוך לפרק עליה שובץ שיר מפעים ביופיו ובכאב שהוא מביע, שכתב עליה עמיחי. השיר נפתח במילים: "לִפְעָמִים אֲנִי זוֹכֵר אוֹתָךְ רוּת הַקְּטַנָּה / שֶׁנִּפְרַדְנוּ בְּיַלְדּוּת רְחוֹקָה שֶׁשָּׂרְפוּ אוֹתָךְ בַּמַּחֲנוֹת." ובהמשך: "… הַאִם הָפַכְתְּ אוֹתִי בַּנְק הָאַהֲבָה שֶׁלָּךְ כְּמוֹ הַבַּנְקִים בִּשְׁוַיְץ / שֶׁהַמַּטְמוֹן נִשְׁמָר בָּהֶם גַּם אַחֲרֵי מוֹת בְּעָלָיו?"…

הפרקים עוקבים, פחות או יותר כרונולגית, אחרי קורות חייו של עמיחי. ילדותו בווירצבורג, בימים שעדיין נקרא לודוויג פפויפר, העלייה לישראל, השנים הראשונות בפתח תקווה, ההתבגרות בירושלים, השירות בצבא, הפיכתו למשורר, הכבוד וההערכה הרבים שזכה להם. בכל מקום שקולו של עמיחי נשמע, מצטיירת דמותו של אדם נעים הליכות, מרתק, מושך את הלב – לא רק בשיריו, אלא גם בפשטות הצנועה שבה התייחס לעצמו: "אני חי חיים רגילים לגמרי," אמר לקריינית שראיינה אותו לתוכנית רדיו בגרמניה, ב-2006 והוסיף: "באופן כללי אני גם לא נראה כמו משורר. אני חושב שלמשוררים צריך להיות שיער ארוך או צמות או עגילים באוזניים או דברים כאלה, הם אמורים לשתות הרבה או לצרוך הרבה סמים ולהתנהג שלא על פי המוסכמות וכיוצא באלה. אני רחוק מאוד מכל זה. אנחנו באופן יחסי משפחה רגילה לגמרי." מעולם, כך סיפר, לא ציפה שילדיו ישמרו על שקט, רק משום שהוא עסוק בכתיבה – אדרבא, אמר, את שיעורי הבית נהגו להכין לצדו בחדר העבודה שלו, כי "כל אמנות צריכה להיות עמידה עד כדי כך שיהיה אפשר ליצור אותה בכל מקום."

הפרק האחרון בספר, לפני אחרית הדבר שכתב מאיר שליו, הוא דברים של ידידו, כריסטוף מקל, משורר גרמני נחשב מאוד. מקל מתאר את גדולתו של עמיחי, את עובדת היותו "קלאסיקון של המודרנה העברית" ומספר עליו שהוא "משורר חשוב ופופולרי בישראל". במקור כוונו דבריו של מקל לקהל קוראי גרמנית, והוא כתב אותם לכבוד הפעם הראשונה שספר של עמיחי הופיע בגרמניה. (על יחסו של עמיחי לארץ הולדתו אפשר לקרוא בפרק השני, "היהדות שלי", שבו הוא מתאר את אהבתו העמוקה לנופים שבהם גדל וכיצד סיפורי התנ"ך נשארו קשורים בתודעתו בהם, ולא באלה של ארץ ישראל).  לנו, קוראי העברית, לא נותר אלא להסכים עם דבריו של מקל: אכן יהודה עמיחי הוא מהאהובים שבמשוררינו. עתה נוכל להתענג גם מהספר המקרב אותנו אל עמיחי, אל חייו, הגותו ומחשבותיו, וגם אל מה שנכתב עליו.


קישור לטור העוסק ביהודה עמיחי ובשיר "לא כברוש"

"חופים": מה נתן יונתן לא ידע כשצעד בגיל עשרים על חוף הים

גבר צעיר, גבה קומה ועטור תלתלים, מטייל לתומו על שפת הים, באזור השפך של נחל חדרה. השנה – 1943. הוא בן עשרים, כמעט יליד הארץ: בהיותו פעוט בן שנתיים הגיע עם הוריו מאוקראינה. הוא קשור מאוד אל נופיה של ארץ ישראל, שאותם הוא מרבה לתאר בשירים שיכתוב לאורך חייו. הנה למשל שורות מהשיר "פתיחה אפשרית לאפילוג": תיעוד של מבצר אנטיפטרוס, שבסמוך לו גדל בילדותו: "חַיַּי עָבְרוּ בֵּין הֲרִיסוֹת מִבְצָר עַתִּיק עַל מֵי הָעַיִן / לִשְׂדוֹת קוֹצִים וּבָרָקִיעַ הֵאִיר כּוֹכָב אֶחָד בָּהִיר / שֶׁקָּרָאתִי לוֹ בְּשֵׁם"… או בשיר אחר, "שיר ארץ": "כָּל אָבִיב שָׁבִים לָהּ סַבְיוֹנֶיהָ / לְכַסּוֹת אֶת כָּל קִמְטֵי-פָּנֶיהָ…"  או מילות אחד משיריו הידועים ביותר, "הרדופים", שבו תיאר את השיחים כפופי הצמרת, את שריקת העדרים, את המים המפרקים סלעים ואת התאנה החונטת פגיה.

נתן יונתן החל לפרסם כבר כשהיה בן 16. במהלך טיולו על חוף הים ליד חדרה עדיין לא ידע מה צופן לו העתיד, ודאי לא העלה בדעתו איזו קריירה עתירת הישגים בתחום הספרות צפויה לו. הוא כתב 30 ספרי שירה, פעל כעורך ראשי בהוצאת "ספרית פועלים", היה חבר מליאת רשות השידור ויושב ראש אגודת הסופרים העבריים בארץ ישראל ונשיאה. שיריו תורגמו לשפות רבות והוא זכה בשלל פרסים ספרותיים, בהם פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים, פרס נוצת הזהב של אקו"ם על מפעל חיים, פרס אוניברסיטת בר-אילן, פרס ביאליק, פרס למדן, פרס זאב, פרס פיכמן, פרס ברנר,  פרס אלתרמן ועוד.

כשטייל על חוף הים לא ידע גם מן הסתם כי יכתוב שיר שיהפוך לנכס צאן ברזל בזמר העברי, אחרי שנחום היימן ילחין אותו. המלחין והמשורר שיתפו פעולה, נתן יונתן ניאות לערוך בשיר כמה שינויים קלים, כדי שיתאים ללחן, ומאז שהושמע השיר לראשונה הוא היה לאחד המוכרים והאהובים ביותר בישראל. הנהו, "חופים":

חוֹפִים הֵם לִפְעָמִים גַּעְגּוּעִים לְנַחַל.
רָאִיתִי פַּעַם חוֹף שֶׁנַּחַל עֲזָבוֹ
עִם לֵב שָׁבוּר שֶׁל חוֹל וַאֶבֶן.
וְהָאָדָם, וְהָאָדָם
הוּא לִפְעָמִים גַּם כֵּן יָכֹל לְהִשָּׁאֵר
נָטוּשׁ וּבְלִי כֹּחוֹת
מַמָּשׁ כְּמוֹ חוֹף.

גַּם הַצְּדָפִים
כְּמוֹ חוֹפִים, כְּמוֹ הָרוּחַ
גַּם הַצְּדָפִים הֵם לִפְעָמִים גַּעְגּוּעִים
לַבַּיִת שֶׁתָּמִיד אָהַבְנוּ
אֲשֶׁר הָיָה וְרַק הַיָּם
שָׁר לְבַדּוֹ שָׁם אֶת שִׁירָיו
כָּךְ בֵּין צִדְפֵי לִבּוֹ שֶׁל הָאָדָם
שָׁרִים לוֹ נְעוּרָיו.

במהלך הטיול שם לב יונתן שהנחל שלידו הוא פוסע אינו מצליח להגיע ממש עד לים, דרכו נחסמת. המים עשו את דרכם הארוכה במורד ההר, עד שנבלמו ונבלעו, ממש ברגע האחרון, ואינם מגיעים עד קו החוף. הוא מזדהה עם תוגתו של החוף, עם לבו השבור, העשוי מחול ואבן, מתחושתו שננטש, כי הנחל אינו פוקד אותו. כמו החוף גם הרוח מתגעגעת, והצדפים שהדובר רואה על החוף  מצטיירים בעיניו כגעגועים לא רק של החוף, אלא של האדם המביט בהם ונזכר בבית שאהב, אך נאלץ לעזוב. גם האדם, כמו החוף, חש נטוש ומותש, ורק הים ומלואו ממשיך לשיר את שירת גליו.

כשכתב נתן יונתן בן העשרים את השיר על כאב וגעגוע בלי תכלית לא יכול היה להעלות בדעתו איזה שבר נורא צופן לו עתידו. בנו הבכור נהרג במלחמת יום כיפור. ליאור היה ילד שכמו אביו אהב מאוד לטייל בין הנופים של ארץ ישראל. אחרי מותו הרבה האב השכול לכתוב עליו, ישירות ובעקיפין. כתב על הצורך "לָגַעַת / בִּקְצֵה הַשַּׁרְווּל הָרֵיק / בַּשָּׁעוֹן שֶׁחָדַל לְתַקְתֵּק / בְּאַרְבַּע וְעֶשֶׂר דַּקּוֹת / וְתָמִיד, מְדֻיָּק וְאִלֵּם / יִשָּׁאֵר לְחַכּוֹת…" על האב השכול דוד, שגם הוא כמו המשורר איבד את בנו: "עֵץ בַּיַּעַר, זֶה מָה שֶׁנִּשְׁאַר מִכָּל אַבְשָׁלוֹם / וּבִכְיוֹ שֶׁל הָאָב, הַמְּאַהֵב הַזָּקֵן, אִישׁ הַמִּלְחָמוֹת", על עצמו, כיצד הוא "מְכַוֵּן אֶת הַלֵּב לַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ רְאִיתִיהוּ עוֹזֵב בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה", ועל ארצו, ישראל: "אֶרֶץ שְׁיּוֹשְׁבֶיהָ הִיא אוֹכֶלֶת".

אולי מוטב לנו להניח את הצעיר יפה התואר על קו החוף שליד חדרה, לראות אותו בעיני רוחנו פוסע לתומו על שפת הים, חושב על בדידותו של החוף ועל צערו הנטוש, ולא יודע עדיין מאומה על הצער שיחוש כשבנו הבכור, ליאור יונתן, יישאר לעד בן 21.

סיפורו של שיר x net

זלדה, "שני יסודות": האם הברוש מטורף?

"אני מרגישה − גם אם אני שרויה בצער גדול – שהחיים נפלאים", אמרה פעם המשוררת זלדה שניאורסון-מישקובסקי למראיינת, שעמה הסכימה לשוחח בתנאי שההחלטה על פרסום הריאיון תהיה בידה. את שני אלה, צער המלווה בתחושה שהחיים נפלאים, אפשר לפגוש לא אחת בשיריה.

זלדה הייתה אישה דתייה מאוד. שם משפחתה מבית אביה מסגיר את הייחוס שלה: היא הייתה בת הדודה של הרבי מלובביץ', מנחם מנדל שניאורסון, ונמנתה עם חסידי חב"ד. ידוע כי הרבתה להתכתב עם הרבי, אבל לאחר מותה נעלמו מכתביו. יש הסבורים כי יד מכוונת העלימה אותם, אולי כמעין עונש סמוי על כך ששיריה נועזים וחתרניים מדי, לכאורה.

אכן, אדיקותה הדתית לא מנעה ממנה את היכולת והרצון להסתכל על העולם בפתיחות, לראות בו גם את מי שאינם חולקים את אמונתה ואפילו להתיידד עם חילונים גמורים. כך למשל נוצר קשר קרוב בינה לבין משוררת אחרת, יונה וולך, שהייתה כה שונה ממנה: לא סתם חילונית, אלא גם מרדנית, פרועה וקיצונית בהליכותיה. זלדה ניתקה את הקשר ביניהן אחרי שוולך פרסמה שיר מתגרה, שחיברה בו בין מיניות נשית לתפילין. "כשראיתי את השיר של יונה חשבתי כי הלוואי ומתתי, לא אוכל עוד להחזיק ביד עיתון שהדפיס דבר כזה", כתבה זלדה. השיר "תפילין" מתח את גבולות סובלנותה של זלדה עד לקצה, אם כי נטיית לבה, הייתה, כאמור, לפשר בין העולמות.

כילידת אוקראינה − לארץ ישראל הגיעה כשהייתה בת 12 – אהבה זלדה לקרוא ספרות רוסית. על נעוריה סיפרה: "פעם אחת בא בחור שגירשו אותו מעיר אחרת כי היה ציוני. הוא סיפר לי על ארץ ישראל ועל הציונות. התלהבתי מאוד. סיפרתי לחברים שלי והקמנו מעין תנועת נוער. כמובן שהיה צריך להסתיר את זה, כי כל פעילות ציונית הייתה אסורה. כשטיילנו שרנו בקול את המנגינה ובלב את המילים בעברית."  כך − נערה חרדית שמרבה לקרוא ספרות "זרה", וחולמת על פעילות ציונית!

באחד משיריה ביטאה זלדה את השניות הזאת, את השיח הפנימי בין שני כוחות שמן הסתם הכירה היטב:

שְׁנֵי יְסוֹדוֹת / זלדה
הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תַּאֲמִין.
הַלֶּהָבָה אוֹמֶרֶת לַבְּרוֹשׁ
כַּאֲשֶׁר אֲנִי רוֹאָה
כַּמָּה אַתָּה שַׁאֲנָן
כַּמָּה עוֹטֶה גָּאוֹן
מַשֶּׁהוּ בְּתוֹכִי מִשְׁתּוֹלֵל
אֵיךְ אֶפְשָׁר לַעֲבֹר אֶת הַחַיִּים
הַנּוֹרָאִים הָאֵלֶּה
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל טֵרוּף
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל רוּחָנִיּוּת
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל דִּמְיוֹן
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל חֵרוּת
בְּגַאֲוָה עַתִּיקָה וְקוֹדֶרֶת.
לוּ יָכֹלְתִּי הָיִיתִי שׂוֹרֶפֶת
אֶת הַמִּמְסָד
שֶׁשְּׁמוֹ תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה
וְאֶת הַתְּלוּת הָאֲרוּרָה שֶׁלְּךָ
בָּאֲדָמָה, בָּאֲוִיר, בַּשֶּׁמֶשׁ, בַּמָּטָר וּבַטַּל.
הַבְּרוֹשׁ שׁוֹתֵק,
הוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טֵרוּף
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֵרוּת
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דִּמְיוֹן
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחָנִיּוּת
אַךְ הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תָּבִין.

שני ה"יסודות" שהיא כותבת עליהם הם הלהבה המתלהבת והעץ השותק, הנעוץ במקומו, שנראה לה "שַׁאֲנָן" ואפילו "עוֹטֶה גָּאוֹן". השלווה של העץ מטריפה את האש. נכונותו להישאר במקום אחד, להיות תלוי בזולת ובטובו: "בָּאֲדָמָה, בָּאֲוִיר, בַּשֶּׁמֶשׁ, בַּמָּטָר וּבַטַּל", מערערת את שלוות נפשה. היא, המאיימת עליו – הרי אם תרצה תוכל לשרוף לא רק "אֶת הַמִּמְסָד" אלא גם אותו! − מנסה להניע אותו, מפצירה בו להתמרד, להתקומם נגד גורלו, לנהוג כמוה, לנוע, להשתחרר. היא משתלהבת, ומשתוללת. והוא? הוא אינו מאבד את שלוותו. בשתיקה גמורה, בינו לבינו, הוא יודע את האמת: גם בו יש רוחניות. כלומר – שאיפה אל המרומם. גם את נפשו מערבל הטירוף המתפרע. אבל הברוש נטוע. הוא אינו יכול − פשוט אינו מסוגל! – לוותר על שורשיו, לנוע הלאה, לדלוק אחרי מציאות אחרת.

נראה כי לא בכדי הלהבה בשיר שלפנינו נשית והברוש גברי. היא אש לוהטת, מתרגשת, מאכלת, הוא זקוף ורם, פאלי, חזק בקור רוחו המאופק. המתרגשת לעומת הנינוח. הלוהטת לעומת השלֵו, זאת ששואפת לחרות, לעומת זה שמשלים עם גורלו.

נראה כי שני היסודות שזלדה מתארת בשיר שלפנינו אינם רק דיאלוג בין שני כוחות חיצוניים. מן הסתם ביטאה בהם את היסודות שהכירה מתוך נפשה: את היציב והמבוסס, לעומת מה שמבקש להתפרע ולאבד את הגבולות. אבל היא, המשוררת החרדית, ידעה לפשר בין שני הכוחות הללו. ידעה להיות תמיד ברוש יציב, רגוע, משלים, להכיר את הטירוף אבל להמשיך לשמור על איפוק, שהרי יש אמנם צער, אבל החיים נפלאים, וגם מי שנטוע במקום אחד יכול לדעת חירות אמיתית – אם יש בו רוחניות ואם כוח הדמיון נושא אותו למרחקים.

זלדה הייתה חשוכת ילדים. מהדירה הירושלמית הצנועה, שבה חיה עם בעלה, חיים אריה מישקובסקי, בוגר ישיבת חברון שעבד כפקיד ורואה חשבון, ומתוך חיי היומיום, בלי לצאת למסעות ולהרפתקאות, כתבה שירים שנגעו בנשגב וגם לאחר מותה ממשיכים לקרב לשם את קוראיה.

 

סיפורו של שיר x net

אמיר גלבוע: "שיר בבוקר בבוקר": פתאום קם אדם בבוקר…

על הבמה עומד גבר טוב מראה. מפניו הצעירות נוהרת תמימות חייכנית. הוא פותח את פיו העטור בגומות חן, וזועק: "פתאום קם אדם בבוקר / ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת". משפט אחד, מתנגן וקצוב, לא מלווה בשום כלי מוזיקלי. בהגיעו למילה "עם" הוא מצביע אל הקהל וחיוכו מתרחב. המילים נשמעות כמו קריאת עידוד של מנהיג או נביא הפונה אל בני עמו ומזכיר להם: אל תשכחו את  החוט המקשר בין כולנו. אמנם בעבר היינו בודדים, אבל יום אחד, ולפתע פתאום, התחוור לנו מי אנחנו ומה כוחנו. ועכשיו, אחרי שהתלכדנו בואו נצא ביחד לדרכנו.

אל השורה הבאה בשיר: "ולכל הנפגש בדרכו קורא הוא שלום" מצטרף ליווי מוזיקלי – תופים הולמים, חצוצרות מריעות – צלילים דמויי המנון שכמו מתעתד להעניק לַכְּלל מנגינה משותפת.

הזמר הוא צעיר יליד הארץ, רק בן 24, שכבר לפני שלוש שנים, בעודו חייל בשירות סדיר בצה"ל, זכה במקום הראשון בפסטיבל הזמר. שמו שלמה ארצי, בן לניצולי שואה. הוא מצוי בתחילתה של קריירה מפוארת, רצופת הצלחות, הנמשכת עד עצם היום הזה. המלחין, בשיתוף עם שלמה ארצי, הוא גידי קורן, יליד תל אביב.

המשורר שכתב את "שיר בבוקר בבוקר" הוא אמיר גלבוע:

פתאום קם אדם בבוקר
ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת,
ולכל הנפגש בדרכו קורא הוא שלום.

דגנים עולים מול פניו מבין חריצי המדרכת.
וניחוחות לראשו מדיפים עצי אזדרכת.
הטללים רוססים והרים, ריבוא קרניים,
הם יולידו חופת שמש לכלולותיו.

פתאום קם אדם בבוקר
ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת,
ולכל הנפגש בדרכו קורא הוא שלום.

והוא צוחק גבורת דורות מן ההרים,
ונכלמות משתחוות המלחמות אפיים,
להוד אלף שנים מפכות במסתרים,
אלף שנים צעירות לפניו
כפלג צונן, כשיר רועים, כענף.

פתאום קם אדם בבוקר
ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת,
ורואה כי חזר האביב
והוריק שוב אילן מן השלכת.

פתאום קם אדם בבוקר
ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת,
ולכל הנפגש בדרכו קורא הוא שלום.

ביום שבו עמד שלמה ארצי על הבמה ושר, זה היה בפסטיבל הזמר של 1973, היה המשורר בן 56. שמו המקורי היה ברל פלדמן. הוא נולד באוקראינה ועלה לארץ ישראל ב-1938, כשהיה בן עשרים. שלוש שנים אחרי כן נותק כל קשר שהיה לו עם בני משפחתו.

בארץ ישראל עבד גלבוע החלוץ בחקלאות ובבנייה, עד שהתגייס לצבא הבריטי. במהלך שירותו באירופה סייע ליהודים הניצולים והעקורים. ייתכן שחוויותיו באירופה של אחרי המלחמה העניקו לו את ההשראה למילים על אנשים ההולכים ומתקבצים, מצטרפים זה אל זה ונהפכים לעם הזוכר את הדורות שקדמו לו, ואת אלפי שנות העבר שחלפו והותירו בו את כוחן.

אי אפשר לא לתהות מהם נופים המתוארים בשיר. הם אינם מעלים על הדעת את ארץ ישראל דווקא. למשל בשל השימוש הרב במילים המציינות שפע של מים: דגנים צומחים פרא בין חריצי המדרכה, טללים מרססים את ההר, פלגים צוננים ומים מפכים והאביב –  הלא־ישראלי בעליל – שב ומוריק את העץ. כל אלה אינם תואמים את ישראל הצחיחה והמדברית, ארץ הסלעים הקשים, הדרדר והחול. אמנם הרועים והשמש המוזכרים בשיר נקשרים עם המקום, אבל לא כך שאר הפרטים בנוף. מתעוררת התחושה שהשיר מתרחש במעין שום־מקום, אולי בעצם כלל־מקום, המסמן את העולם ומלואו: המחוז שבו עם יכול להתגבש, להתחיל ללכת, ולהחליט שהוא מושיט יד לשלום לכל מי שנקרה בדרכו.

הביטוי "פתאום קם אדם" נהפך למטבע לשון. בקיץ 2011 הוא היה לסמל המחאה החברתית. הנה למשל וידיאו קליפ שבו השיר מלווה תמונות מהמחאה:

ברבות הימים הוא היה לאחד השירים המוכרים ביותר של אמיר גלבוע, אם כי בתחרות שבה השתתף זכה רק במקום השני. כששלמה ארצי עמד על הבמה ושר אותו, הוא לא העלה בדעתו עד כמה יצליח. אדרבא, בלבו קינן חשש מפני תגובתו של המשורר, כי ארצי וקורן בחרו בשיר מתוך קובץ שלם, ואז הלחינו ביחד וארצי שר, בלי לבקש את רשותו של המשורר!

למרבה השמחה וההקלה לא הביע גלבוע שום הסתייגויות. אדרבא, ארצי זכה לקבל ממנו זר פרחים ובפתק שצורף להם נכתב: "תודה שהחזרת אותי לרגע כתיבת השיר".

סיפורו של שיר x net


תודה ליובל ניב על מחקרו "פסטיבל הזמר והפזמון הישראלי בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום כיפור: פופ בשירות המדינה".

חנוך לוין: "את ואני והמלחמה הבאה"

כשאנחנו מטיילים, אז אנחנו שלושה –
את ואני והמלחמה הבאה.
כשאנחנו ישנים, אז אנחנו שלושה –
את ואני והמלחמה הבאה.

את ואני והמלחמה הבאה,
והמלחמה הבאה עלינו לטובה.
את ואני והמלחמה הבאה,
שתמציא מנוחה נכונה.

כשאנחנו מחייכים ברגע אהבה,
מחייכת איתנו המלחמה הבאה.
כשאנחנו מחכים בחדר הלידה,
מחכה איתנו המלחמה הבאה.

את ואני והמלחמה הבאה,
והמלחמה הבאה עלינו לטובה.
את ואני והמלחמה הבאה,
שתמציא מנוחה נכונה.

כשדופקים על הדלת, אז אנחנו שלושה –
את ואני והמלחמה הבאה.
וכשזה כבר נגמר, שוב אנחנו שלושה –
המלחמה הבאה, את והתמונה.

את ואני והמלחמה הבאה,
והמלחמה הבאה עלינו לטובה.
את ואני והמלחמה הבאה,
שתמציא מנוחה נכונה.


מופיע בספר מה אכפת לציפור
עלה לראשונה ב: 1968 / הקברט הסאטירי / בימוי: עדנה שביט

יהודה עמיחי :"שמש אוקטובר מחממת את פנינו"

שמש אוקטובר מחממת את מתינו
העצב הוא לוח עץ כבד,
הדמעות, מסמרים.
השמש סובבת סביב הארץ, כן,
הארץ שטוחה כלוח אבוד וצף, כן,
יש אלוהים בשמים, כן,
אין לי מה לומר על המלחמה
סגרתי את עצמי.

(יהודה עמיחי, 1973)

דיתי רונן, "שיבת הבית ונדודיו": "עשבים שוטים הפכו לאבני חן"

"עשבים שוטים הפכו לאבני חן" – שורה מתוך אחד השירים בקובץ שיבת הבית ונדודיו מבטאת היטב את רוחו של הספר הנוגע, כך נראה במבט ראשון, במציאות יומיומית: כביסה על החבל, חדרים ושכונות, אבל מרומם את השגרה, כמו מעשיה של בת הטוחן היודעת לשזור קש לזהב.

השירים נעים במרחב, יוצאים מהבית, משוטטים בעולם, ואז שבים אליו מהנדודים, מתכרבלים בין קירותיו. והדוברת המספרת אותם − היא אינה דמות בדויה, היא המשוררת המתוודעת אל הקורא באחד השירים בשמה ממש: "הִיא תָּפְרָה לִי תִּיק אֹכֶל מֶסָדִין / יָשָׁן וְרָקְמָה בְּאָדֹם דיתי / עִם 'ד' הֲפוּכָה  וְעִם 'ת' הֲפוּכָה / וַאֲנִי הִתְבַּיַּשְׁתִּי מְאֹד" − אינה נרתעת מהדיבור החשוף על עצמה. חשוף, אך לא גלוי. כי כדרכם של שירים, משהו נשאר כל העת סמוי. מתעוררת תחושה שיש כאן סיפור, אבל הוא פיוטי ולכן אינו מגלה את עצמו במפורש. ברור שדיתי, הדוברת, המשוררת, מספרת לנו על מסעות. החל בשירים הראשונים, שמתרחשים בננטלי −  הכיתוב מבאר: "עיירה קטנה בדרום מערב פינלנד" − שם היא חשה זרות וקרבה, בעת ובעונה אחת, מתמכרת לשפע המים ולירוק ומתמזגת אתם, מדברת אל מישהו ונפרדת ממנו. משם היא שבה הביתה, אבל דרכה מפותלת, היא חולפת במקום שבו נשים כפופות עובדות בשדות אורז אשר "צָמְחוּ לִשְׂדוֹת זָהָב"; עדיין מייחלת אל מי שבבואתו נשקפת אליה מהמראה. לפני שהיא מגיעה הביתה היא חושבת על הכלב המחכה לליטופיה, על החתולות והסינר ועל מכונת הכביסה: על הביתיות שתעניק לה מחסה, אחרי שתשתול פרחי אביב בעציצים. למרות שרידי הפרידות, למרות זיכרונות המגע.

אכן, הבית חיכה לה. "פָּרַשׂ אֶת אֵבָרָיו" לקראתה והוא "מַרְחִיב אֶת מִפְתנוֹ / מַנְמִיךְ מִדַּרְגֹתָיו", חצרו מתפייסת, הוא נושם ופותח את לבו. ובכל זאת, גם שם היא ממשיכה לנדוד, נטועה במקום אבל לא ברוחה, נעה, "מְכָרְבֶּלֶת נוֹפִים עֲצוּמִים". החוץ המקיף אותה אינו רגוע ושלֵו. תותחים רועמים בו,  "בְּלֵב הַכֹּחַ רוֹעֵם הָרֹעַ", והיא יוצאת למסע חדש, מנסה למצוא את הבתים שמהם באה מלכתחילה: הגוף שממנו נולדה, הגוף שבו גדלה, הגוף שבו "רוֹחֲשִׁים חַיָּי". ואז היא שבה אל ההתחלה שלפני ההתחלה, אל צירי הלידה שהביאו אותה לעולם, אל המעון ואל הדיכאון ואל הכלב שיצא דרך החלון ורק דרכה הייתה חסומה. ואיך הייתה מחוסרת בית, גם כשהיה לה בית. בפרק זה, הנושא את השם "צירי פתיחה" מעלים השירים על הדעת את דמותה של מוכרת הגפרורים הקטנה של אנדרסן. זאת שמציצה אל בתים של אחרים, רואה את חומם שנמנע ממנה, עד שהיא קופאת מקור. אבל אצל דיתי המסע לא תם. היא שבה אל המקומות שקדמו להיווצרותה. נוסעת לאושוויץ, מבקשת להבין, נוסעת אל זיכרונותיה ואל אלה שקדמו למה שהיא יכולה לדעת מעצמה, כדי לפענח מניין באה, כדי להבין לאן הגיעה. ושוב היא חוזרת מנדודיה. בזמן שלא הייתה "הִתְמַלְּאוּ הַסְּדָקִים גַּעֲגוּעַ". היא מידפקת על ביתה, מחפשת אחריו גם כשהיא נמצאת בו, יוצאת לדרכיה, הפעם לאוקראינה, לעבר מישור דומם אשר "טוֹבֵעַ לְתוֹךְ הַבִּצּוֹת", ממשיכה לחפש את העבר הרחוק, את עדותו ואת מותו. וכשהיא שבה שוב אל ביתה היא מוצאת ש"בְּתוֹךְ סִדְקֵי הַבַּיִת חַיִּים הַחֲלוֹמוֹת".

המשוררת, הדוברת, אינה נזהרת שלא לשים את עצמה כמעט בכל עמוד בספר. המילה "אני" חוזרת בלי היסוס או התלבטות. יש משהו שובה לב בכנות הזאת, שאינה מתפשרת ואינה מתנצלת. בשימוש הישיר והחוזר ב"אני": "אֲנִי אוֹטוֹטְרוֹפִּית / בִּמְקוֹם עִם כלורופיל אֲנִי עֹשָׂהּ פוֹטוֹסִינְתֵזה עִם מִלִּים / כָּכָה אֲנִי  נוֹשֶׁמֶת אוֹ אֲנִי מַמְרִיאָהּ מאַלְטֶרְנָטִיבָה לאַלְטֶרְנָטִיבָה", או: "אֲנִי נוֹשֵׂאת אֶת בֵּיתִי עִמִּי". או: "אֲנִי עוֹד נָעָה / בַּלֵּילוֹת בְּמִטָּתִי".

היא מפגינה אומץ גם בעיצוב השירים. יש עמודים המכילים שברירי הרהורים, הנה למשל שיר שכולו רק שמונה מילים: "אַתָּה זוֹכֵר − / אֲנִי מֵיטִיבָה לִרְאוֹת  אוֹתְךָ / בָּאוֹר הָרָפֶה"  ואפילו שיר שיש בו רק שורה אחת: "נְקֻדַּת אוֹר בְּלֵב הַחֹשֶׁךְ". כשלעצמם שירים כאלה מעלים על הדעת אמנות מינימליסטית עד כדי ציור שאין בו יותר מכתם יחיד של צבע. אבל גם השירים הקצרצרים הללו אינם עומדים בפני עצמם. בהיותם חלק מרצף הם צוברים משמעות ומהדהדים את מה שבא לפניהם ואחריהם. המכלול כולו מצוי כל העת בדיכוטומיה המתמדת בין התשוקה לצאת לנדודים ולמסעות והצורך להיעגן בבית ולמצוא בו הגנה. כדבריה של המשוררת: "עָמוֹק בְּתוֹךְ מַסַּע הַמִּסְדְּרוֹן / רֵיחַ הַטַּחַב / הַחֹשֶׁךְ / וּבְלִיל הַשָּׂפוֹת / אֲנִי נִקְרַעַת בֵּין / מְשִׁיכַת גַּעֲגוּעִים / לְבֵין הַפַּחַד מִמְּקוֹמוֹת סְגוּרִים."

שאול טשרניחובסקי, "אני מאמין"

שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת,
זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָׂח.
שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין,
כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ.כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְרוֹר שׁוֹאֶפֶת,
לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל-פָּז,
כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם,
גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז.רוּחוֹ יַשְׁלִיךְ כַּבְלֵי-הֶבֶל,
יְרוֹמְמֶנּוּ בָּמֳתֵי-עָל;
לֹא בָרָעָב יָמוּת עֹבֵד,
דְּרוֹר – לַנֶּפֶשׁ, פַּת – לַדָּל.

שַׂחֲקִי כִּי גַם בְּרֵעוּת אַאֲמִין,
אַאֲמִין, כִּי עוֹד אֶמְצָא לֵב,
לֵב תִּקְוֹתַי גַּם תִּקְוֹתָיו,
יָחוּשׁ אֹשֶׁר, יָבִין כְּאֵב.

אַאֲמִינָה גַּם בֶּעָתִיד,
אַף אִם יִרְחַק זֶה הַיוֹם,
אַךְ בֹּא יָבֹא – יִשְׂאוּ שָׁלוֹם
אָז וּבְרָכָה לְאֹם מִלְאֹם.

יָשׁוּב יִפְרַח אָז גַּם עַמִּי,
וּבָאָרֶץ יָקוּם דּוֹר,
בַּרְזֶל-כְּבָלָיו יוּסַר מֶנּוּ,
עַיִן-בְּעַיִן יִרְאֶה אוֹר.

יִחְיֶה, יֶאֱהַב, יִפְעַל, יָעַשׂ,
דּוֹר בָּאָרֶץ אָמְנָם חָי,
לֹא בֶעָתִיד – בַּשָּׁמַיִם,
חַיֵּי-רוּחַ לוֹ אֵין דָּי.

אָז שִׁיר חָדָשׁ יָשִׁיר מְשׁוֹרֵר,
לְיֹפִי וְנִשְׂגָּב לִבּוֹ עֵר;
לוֹ, לַצָּעִיר, מֵעַל קִבְרִי
פְּרָחִים יִלְקְטוּ לַזֵּר.

 

דליה רביקוביץ', "זיכרונות חמים": מה גרם לכישלון חריף של הלב

גבר בשם לוי, מהנדס חשמל שעוסק בשעות הפנאי בכתיבת שירים, חוצה את הכביש לא הרחק מביתו שברמת גן. מכונית שנוסעת בפראות – ייתכן שנהגה שיכור – פוגעת בו. הוא נהרג. משם, מאותה התנגשות קטלנית, מתחילים חייה החדשים של ילדה קטנה, דליה רביקוביץ' שמה. היא בת שש. ההרוג הוא אביה, וכל היציבות שבחייה נעלמה עם מותו. אמנם באחד משיריה תיארה אותו כמחמיר: "קַוִּים שֶל עָשָן נִטּוּ בִּמְלֻכְסָן  / וְאַבָּא שֶלִּי הִכָּה אוֹתִי. / כָּל הָעוֹמְדִים צָחֲקוּ לַמַּרְאֶה, /  מַה שֶּסִּפַּרְתִּי אֱמֶת וְיַצִּיב", אבל היא הייתה כרוכה מאוד אחריו, חשה שהיה היחיד שהבין ללבה. למשל – כשהייתה רק בת שלוש הבחין ברגישותה היתרה. בראיון אתה סיפרה שלמעשה הכה אותה רק פעם אחת, וגם זאת מתוך מבוכה, כעונש על כך שהכתה ילדה שבבית הוריה התארחו.

הסתלקותו של האב ערערה את עולמה. עד כדי כך שיותר משישים שנה אחרי כן, כשנשאלה מתי בחייה הייתה הכי מאושרת, השיבה – עד גיל שש, והודתה שמשהו בתוכה המשיך כל החיים לצפות לשובו של האב. על מותו אפילו לא סיפרו לה. רק אמרו שנפצע קשה, או לפי גרסת אחיה – שנסע לחוץ לארץ. רק אחרי שנים הבינה שאביה איננו עוד. זה קרה בעקבות שיחה עם ילדה מכיתתה, לה גילתה שהיא חושדת שאביה מת. הילדה שידעה את האמת הגיבה בפליאה: מה, את לא יודעת?

"באותו היום התרסקה המשפחה", כתבה על מותו באחד מסיפוריה המאוחרים. אמה, שהייתה מטופלת לא רק בילדה בת השש אלא גם בתאומים בני חצי שנה, התקשתה להחזיק מעמד ולתפקד. שלושה חודשים אחרי מותו של לוי עברה המשפחה המיותמת לקיבוץ גבע. הילדה ראתה את אמה מבוהלת, מיואשת. נרדמת בבגדיה, בוכה ואבודה.

בקיבוץ לא התערתה. חשה שם מנודה. כשהייתה בת שלוש עשרה נשלחה לחיפה, וגרה אצל כמה משפחות אומנות. את תחושותיה מאותם ימים הביעה בשיר שהופיע בספרה השני, חורף קשה. שמו של השיר "זיכרונות חמים":

תָּאֵר לְךָ: רַק הָאָבָק לִוָּה אוֹתִי
וְלֹא הָיָה לִי מְלַוֶּה אַחֵר.
הוּא הָלַךְ אִתִּי לְגַן הַיְלָדִים
וְהָיָה מְסַכְסֵךְ אֶת שַׂעֲרוֹתַי
בִּימֵי יַלְדוּתִי הַחַמִּים בְּיוֹתֵר.

תָּאֵר לְךָ מִיהוּ שֶׁלִּוָּה אוֹתִי,
וּלְכָל חַבְרוֹתַי הָיָה אַחֵר.
בַּחֹרֶף, בִּפְרֹס עַרְסָלִים אֲיֻמִּים,
וְהָעֲנָנִים טוֹרְפִים אֶת צֵידָם,
תָּאֵר לְךָ מִיהוּ שֶׁלִּוָּה אוֹתִי
וְעַד כַּמָּה רָצִיתִי מְלַוֶּה אַחֵר.

זֵרְעוֹנֵי הָעֵצִים שִׁקְשְׁקוּ, וּלְשָׁעָה
נִתְאַוֵּיתִי לִשְׁכֹּן בִּיחִידוּת עִם הָרוּחַ.
לֵילוֹת רַבִּים הָיִיתִי הוֹזָה
עַל בָּתִּים אֲחָדִים, רְטֻבִּים מֵאַהֲבָה.
תָּאֵר לְךָ כַּמָּה הָיִיתִי מְקֻפַּחַת
שֶׁזֶּה הַמְלַוֶּה הַיָּחִיד שֶׁלִּי.

בִּימוֹת הַחַמְסִין הָיִיתִי מַפְלִיגָה
עַד עִיר בִּירָתָם שֶׁל הַלִּוְיְתָנִים.
הָיִיתִי מְלֵאָה הֶפְקֵרוּת מְאֻשֶּׁרֶת.
לֹא רָצִיתִי לָשׁוּב כָּל עוֹד בִּי רוּחִי,

אוּלָם בְּשׁוּבִי הָיִיתִי כְּעוֹרֵב
שֶׁנָּקֹטּוּ בוֹ קְרוֹבָיו הָעוֹרְבִים,
וְלֹא הָיָה לִי שׁוּם מְלַוֶּה,
וְרַק הָאָבָק לִוָּה אוֹתִי.

הדוברת פונה אל מישהו קרוב, מספרת לו על מצוקת ילדותה, מצפה שיבין ללבה כשהיא מתארת את הבדידות המרה שחשה. מי ליווה אותה בימות הקיץ, מי פרע את שיערה בליטוף מייסר? רק האבק, במקום ידם האוהבת של הורים. שניהם נעדרו. האב מת, לאם לא היה זמן לטפל במשפחה כי – כך העיד אחיה של רביקוביץ' – נאלצה לעבוד בפרך כדי להוכיח שלא הגיעה לקיבוץ כדי לנצל אותו. גם בחורף, כשהעננים הפחידו אותה כי נראו לה כטורפים, גם כשהשתוקקה למי שיגן עליה ויעניק לה ביטחון, גם כשראתה שלכל חברותיה יש מלווה אחר, היא התהלכה לבדה, חלמה על בית שאינו מלא באבק אלא רטוב מאהבה, על מקום שבו לא תחוש כה מקופחת וזנוחה.

דליה רביקוביץ' לקתה כל חייה בדיכאונות שאותם, תיארה כסבל מתמשך. פעמיים נישאה, אבל קשרי הנישואים הללו לא שרדו. כשנולד בנה וגדל מעט, לא הצליחה להחזיק בו, על אף אהבתה ומסירותה העמוקה, וכעבור כמה שנים נאלצה להתרחק ממנו, כי היו ימים שבהם לא הצליחה לקום מהמיטה. איך את מעבירה את הזמן? נהגו לשאול אותה. תשובתה הייתה: "בבוקר מחכה לערב, בערב מחכה לבוקר". כשמלאו חמש שנים למותה כתב עליה בנה, עידו קליר, באהבה רבה.

כשהייתה דליה רביקוביץ' בת 69 נמצאה מתה בביתה. הסְברה הראשונית הייתה שהתאבדה, אם כי נהגה להכריז כי מאז שנולד בנה, למרות הדחף הקיים בה, ברור לה שלא תעשה זאת, "בגלל שהחיים שלי כבר לא יכולים ממש להתרוקן".

בעקבות הנתיחה שלאחר המוות קבע הפתולוג כי "מותה נגרם קרוב לוודאי מכישלון חריף של הלב."

סיפורו של שיר x net

יעקב אורלנד: משורר או פזמונאי?

מה היטיב יותר יעקב אורלנד לכתוב, פזמונים קלילים שזכו לביצועים מפיהם של זמרים וזמרות ידועי שם, או שירים "רציניים" שהופיעו בספרים וזכו להערכתם של מבקרים וחוקרי ספרות? אחד מאותם חוקרים, דן מירון, השווה את שירתו של יעקב אורלנד לקצהו הגלוי

של קרחון, שעיקרו, "גוש גדול", חבוי במעמקים ונסתר מהעין.

אורלנד זכה ב-1994 בפרס ישראל לזמר עברי – מחווה ששִמחה והעציבה אותו בעת ובעונה אחת. אורלנד העדיף להיזכר כמשורר, לא ככותבם של להיטים מוכרים, המושרים בפי כול. בתו, הפזמונאית שמרית אור, העידה כי אביה נהג להסתגר כל יום בחדרו ולכתוב, בהתמדה ובכובד ראש. יש להניח כי כך כתב את השירים הרציניים. נראה שהפזמונים נוצרו באופן שונה. כך, למשל, סיפרה בתו איך כתב את אחד מפזמוניו המפורסמים ביותר, "שני שושנים": ערב גיוסו לבריגדה ישב אורלנד עם ידידו, המלחין מרדכי זעירא, בקפה כסית, בחברת בנות זוגם. מוכרת פרחים עברה והם קנו ממנה שני שושנים, אחד אדום ואחד לבן, והגישו אותם לצעירות. "תשיר לי זמר על שושן," ביקשה אשתו של זעירא, ואורלנד שרבט על המפית את המילים "אשיר לך שיר ישן נושן…" פזמון אחר שלו, "היו לילות", הכולל את המילים המפורסמות כל כך "במשעולים בין דגניה לכינרת" נכתב גם הוא, במאמצים רבים, בתל אביב, בקפה כסית, "על בקבוק קוניאק וברווז צלוי". תיאטרון סטירי הזמין אותו מאורלנד וזעירא, והם ישבו ביחד, שתו, אכלו וחיברו את הפזמון, בכוחות משותפים.

לא ידוע מה היו הנסיבות שבהן כתב אורלנד פזמון אחר, שלו − אולי בכל זאת מוטב לכנותו שיר − שאותו הלחין דוד זהבי ב-1951, שתי עשרה שנה אחרי שנכתב. הכוונה לשיר המוכר מאוד "אני נושא עמי":

אֲנִי נוֹשֵׂא עִמִּי אֶת צַעַר הַשְּׁתִיקָה,
אֶת נוֹף הָאֵלֶם שֶׁשָּׂרַפְנוּ אַז מִפַּחַד,
הֲלֹא אָמַרְתְּ אֵלַי: "הָעִיר כָּל כָּךְ רֵיקָה"
הֲלֹא אָמַרְתְּ אֵלַי: "נִשְׁתֹּק מְעַט בְּיַחַד".

בְּחַלּוֹנִי קָמְלוּ כְּבָר שׁוֹשַׁנֵּי הַנֹּחַם,
בְּחַלּוֹנִי נִסְתַּם חֲזוֹן הַמֶּרְחָבִים,
רַק הָרְחוֹבוֹת עוֹד מְחַיְּכִים בִּמְלוֹא הָרֹחַב,
אֶל כָּל אֶשְׁנָב מֻצָּת בְּאוֹר הָעֲרָבִים.

בּוֹאִי נֵצֵא שׁוּב לַחוּצוֹת אוֹתָם הָלַכְנוּ,
אֶל סַפְסְלֵי הָאֲהוּבִים בְּגַן הָעִיר.
אוּלַי נִפְגֹּשׁ עוֹד בַּפָּנִים אֲשֶׁר שָׁכַחְנוּ,
אוּלַי נִשְׁמַע עוֹד מֵחָדָשׁ אוֹתוֹ הַשִּׁיר.

בַּחֲלוֹמוֹת הָהֵם עַל הַסַּפְסָל הַקַּר,
בַּחֲלוֹמוֹת הָהֵם נַרְדִּים אֶת עֲבָרֵנוּ,
עַד שֶׁיּוֹם אֶחָד, גָּבוֹהַּ וּמֻכָּר,
יִפֹּל שׁוּב בִּנְשִׁיקוֹת עַל צַוָּארֵינוּ.

רבים סבורים כי השיר, שמרבים להשמיעו בימי חג ומועד, בעיקר בימי זיכרון, מעלה את זכר החוויה הקשה שעבר אורלנד בילדותו: כשנה או שנתיים לפני שהגיע לישראל והוא בן שבע, ניצל יעקב אורלנד הילד מפוגרום שהתחולל בעיירה טטייב, לא הרחק מקייב שבאוקראינה. אורלנד הסתתר בחבית האשפה שבחצר. לנגד עיניו נרצחו בעריפת ראש ובמכות גרזן כמה מקרובי משפחתו.

מפתה לראות במילים "צער השתיקה" שהדובר נושא בלבו, ובאילמות המפוחדת שהוא מתאר, את הזיכרון הנורא מילדותו,  אבל פנייתו אל האישה, אל חוויותיהם המשותפות, מעוררת מחשבות על שיר אהבה דווקא, ואל הערגה שהדובר חש אל מה שהיה בעבר, אל "שושני הנוחם" שהיו וקמלו (אולי אותם שני שושנים, אדום ולבן, שהוא וחברו העניקו ערב אחד לאהובותיהם?). משהו השתבש בין בני הזוג. הרחובות אמנם ממשיכים לחייך, אבל בחלון הפרטי שלהם משהו "נסתם". וכדי לשחזר את מה שהיה ביניהם הוא מזמין אותה לצאת לטיול משותף, אל נקודות ציון מוכרות, ספסל אהוב משכבר הימים, בתקווה ששם יוכלו לפגוש את עצמם מפעם, את האושר שידעו ביחד, את השיר הסמוי שידעו לשמוע במשותף.

אחרי שיֵשבו ביחד על הספסל המוכר, הקר, יֵדעו אולי לשכוח את מה שמוטב להשאיר מאחור – את המריבה שהרחיקה ביניהם? – ואז יוכלו עברם, ידידותם, אהבתם, "ליפול על צווארם" כמו שעשה עשיו ליעקב אחיו המופתע והמאושר, בפגישתם המחודשת מקץ ימים רבים: "וירץ עשיו לקראתו ויחבקהו וייפול על צוואריו ויישקהו ויבכו," בחינת – סלחתי לך על כל העוול והמרמה שידעתי ממך.

לא חייבים לראות בצירופים "העיר ריקה" ו"נשתוק ביחד" שאומרת האהובה לדובר את מצוקת הפוגרום ואת הזיכרונות המרים ממנו. האם פירוש כזה מפחית מיופיו של השיר-פזמון הזה? לאו דווקא. האם אפשר היה להעניק לאורלנד פרס על שירתו ולא על שירי-הזמר שלו? מן הסתם – כן. אבל הסוגיה הזאת איבדה כמובן את מלוא כובדה. אורלנד הלך לעולמו לפני ארבע עשרה שנה, והותיר לנו את פזמוניו, וגם את שיריו. הנה אחד מהם, "מישהו מחכה לי", שראה אור ב-1963 בספרו שירים מארץ עוץ.

מִיּוֹם שֶׁנּוֹלַדְתִּי − אֲנִי הוֹלֵךְ.
כָּל הַדֶּרֶךְ לַיְלָה וְכָל שָׁעָה הִיא לְאַחַר חֲצוֹת.

אֵינֶנִּי מַכִּיר את הַמָּקוֹם.

כָּל פֶּתַח  נָעוּל
וְכָל מַרְזֵחַ סָגוּר
וְכָל גְּזוֹזְטְרָה רֵיקָה.

וְהַיַּעַד נֶעְלָם מִמֶּנִּי.

אֲבָל יֵשׁ מִישֶׁהוּ מַבִּיט אֵלַי.
מִישֶׁהוּ מַקְשִׁיב אֶל הֶלֶם צְעָדַי עַל המדרכת.
מִישֶׁהוּ  מְחַכֶּה לִי.

לְמַעֲנוֹ אֲנִי הוֹלֵךְ.

האם הדובר מתאר חלום בלהות? אובדן כל כיוון? בעתה של היקלעות למקום זר, עוין, ריק מאדם? או שזהו תיאור של חוויה רליגיוזית: התחושה שהעולם אמנם ריק מכל תוכן, אבל הצעידה בו ידועה: גם אם היעד נסתר, הדובר חש בהשגחה העליונה, במי שרואה אותו, אפילו כשהוא בודד מאוד. מישהו מחכה לבואו. זאת בלי ספק, נחמה ששום פרס לא יישווה לה.

סיפורו של שיר x net

דן אלמגור, "בצלם אדם": מתי ומדוע פקדו על חיילי צה"ל לשבור אלף עותקים של תקליט?

מתי ומדוע פקדו על חיילי צבא ההגנה לישראל לשבור אלף עותקים של תקליט? איך ניצלו שניים מהם מהפטישים המנפצים?

לדברי היוצר דן אלמגור, פזמונאי, מחזאי ומנחה, זה קרה בסוף 1988, זמן לא רב אחרי שפרצה האינתיפדה הראשונה. אלמגור כתב אז שיר שזכה לשני ביצועים: הראשון –  באולפן הטלוויזיה, בתוכנית שבה השתתפו כמה מטובי האמנים הישראליים: סשה ארגוב, מתי כספי, נירה רבינוביץ', ואחרים. השיר  שודר באותה שנה בתוכנית המרכזית של ערב ראש השנה, בערוץ הראשון של הטלוויזיה. עמרם מצנע, שהיה אז אלוף פיקוד המרכז, שמע אותו והורה לחברי להקת פיקוד מרכז לבצע את השיר ולהקליט אותו. מצנע סבר שמה שהשיר מביע חשוב כל כך, עד שביקש להפיצו בקרב חייליו.

אלה מילותיו:

וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ וּבִדְמוּתוֹ,
בְּטֶרֶם אֱלֹהִים בָּרָא אוֹתוֹ,
וְכֹל בְּנֵי הָאָדָם בְּרוּאִים בְּצֶלֶם אֱלֹהִים,
כֹּל בְּנֵי הָאָדָם.
כֹּל בְּנֵי הָאָדָם בְּרוּאִים בְּצֶלֶם אֱלֹהִים,
כֹּל בְּנֵי הָאָדָם, כֻּלָּם.
וְאֵין טוֹבִים יוֹתֵר, כִּי כֹּל בְּנֵי הָאָדָם בְּרוּאִים
בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, בְּצֶלֶם הָאָדָם.

תֵּן לָנוּ כֹּחַ שֶׁלֹּא לְאַבֵּד אֶת הַצֶּלֶם,
צֶלֶם האָדָם.
תֵּן לָנוּ כֹּחַ דַּוְקָא בַּיַּמִּים הָאֵלֶּה,
שֶׁלֹּא לְאַבֵּד אֶת הַצֶּלֶם, צֶלֶם אָדָם,
שֶׁלֹּא לְאַבֵּד אֶת הַצֶּלֶם,
שֶׁלֹּא לָלֶכֶת בַּתֶּלֶם הַמֻּכְתָּם בְּדָם!
דַּוְקָא בַּיַּמִּים הָאֵלֶּה, דַּוְקָא בַּיַּמִּים הָאֵלֶּה,
תֵּן לָנוּ כֹּחַ שֶׁלֹּא לְאַבֵּד אֶת הַצֶּלֶם, צֶלֶם אָדָם.

כֹּל בְּנֵי הָאָדָם בְּרוּאִים בְּצֶלֶם אֱלֹהִים,
כֹּל בְּנֵי הָאָדָם, כֻּלָּם. בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, בְּצֶלֶם הָאָדָם
וְאֵין טוֹבִים יוֹתֵר וְאֵין שָׁוִים יוֹתֵר.
כֹּל בְּנֵי הָאָדָם בְּרוּאִים,
בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, בְּצֶלֶם אָדָם.

תֵּן לָנוּ כֹּחַ…

כֹּל בְּנֵי הָאָדָם בְּרוּאִים בְּצֶלֶם אֱלֹהִים,
כֹּל בְּנֵי הָאָדָם.
וְאֵין טוֹבִים יוֹתֵר וְאֵין שָׁוִים יוֹתֵר וַחֲבִיבִים יוֹתֵר,
כִּי כֹּל בְּנֵי הָאָדָם בְּרוּאִים
בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, בְּצֶלֶם הָאָדָם.

תֵּן לָנוּ כֹּחַ…

אבל כשהשיר הגיע לגלי צה"ל, הורה מי שהורה לנפץ את כל עותקיו של התקליט, ולא להשמיעו עוד. מי שקורא אותו אינו יכול שלא לתהות מה בו הפריע כל כך לרשויות. האם צמד המלים "בצלם אלוהים"? לא ייתכן, שהרי הן לקוחות מסיפור הבריאה בספר בראשית. וכך גם "בצלמו ובדמותו". האם הקריאה "לא לאבד את הצלם"? ומדוע שהתחינה הזאת תפריע למישהו? האם אין בה אמירה מובנת מאליה, שאל לנו לאבד צלם אנוש, שאנו מחויבים לשמור על אמות המידה המוסריות? אם כן המשאלה שלא נלך "בתלם המוכתם בדם"? ומה בכך? האם יש מי שרוצה ללכת בנתיב של דמים מרצון, מבחירה? נראה כי מה שצרם למתנגדי השיר הייתה הטענה שכולנו ברואים בצלמו של אלוהים. כולנו. כל בני האדם. יהודים וערבים. שחורים ולבנים. גברים ונשים. דתיים וחילוניים. גבוהים ונמוכים. יפים ומכוערים (האם גם – שמחים ועצובים, הוגנים ומרושעים, שוחרי שלום ומחרחרי מלחמות, מפשרים ושונאים, מסיתים וקורבנותיהם?), ואין טובים ואין שווים יותר.

תן לנו כוח, כמו מתפלל השיר, שלא נאבד את המצפון. ומדגיש –  דווקא בימים האלה. במיוחד בימים האלה. כשרע ומר. כשהכעס עלול לגבור על השכל הישר ועל צווי המוסר.

קשה מאוד להבין את הזעם שעורר השיר המתון והמיישב הזה, שניסה כבר לפני עשרים ושמונה שנים להזהיר מפני התבהמות ואובדן שליטה. אי אפשר ליישב את מילותיו עם מה שאמר אז ראש ממשלת ישראל, יצחק שמיר, שכינה את אלמגור בוגד. מקומם כל כך לדעת  ששיר כזה הביא אנשים עד לידי איומים ברצח, של אלמגור ושל בני משפחתו.  לא ייתכן להשלים עם דבריו של מפקד המשטרה שאמר לאלמגור שההתנכלות היא "סתם הוצאת קיטור", עד שפוצצו לו את האוטו וניסו לשרוף את ביתו.

קצינת חינוך אחת אמיצה הצילה שניים מהתקליטים והבריחה אותם למקום מבטחים, והם, כך מספר דן אלמגור, מצויים מאז בידיו. ספק אם הצליח מישהו להציל גם את מילות השיר ואת תחינתו אלינו.

נתן אלתרמן: גם למראה נושן יש רגע של הולדת

ציורית או סכמטית? מדויקת ומפעימה או קרה ומשוללת רגש? אמיתית או מלאכותית? שירה במיטבה, או חרזנות מלאכותית ואנכרוניסטית?

התיאורים הסותרים הללו, ודומים להם, הוצמדו בתקופות שונות אל שיריו של נתן אלתרמן, מחשובי המשוררים הישראלים ואחד הפוריים ורבי הפנים ביותר שקמו לנו.

עד 1960 לא היה חולק על מעמדו של אלתרמן כמשורר, שהתפתח והתייצב מאז שנות העשרים לחייו, כשהתחיל לפרסם את שיריו הראשונים, בעידודו ובטיפוחו של אברהם שלונסקי. עד שמלאו לו חמישים פרסם אלתרמן כמה קובצי שירים: את כוכבים בחוץ שמחת ענייםשירי מכות מצרים,  עיר היונה, ספר התיבה המזמרת, ושני קבצים של הטור השביעי –  מדור שבועי בעיתון דבר שבו הגיב על ענייני היום, לעתים על אירועים חשובים, לעתים על מה שהתרחש בשולי החדשות. אלתרמן זכה להערכה רבה, שלא לומר הערצה, ולא רק בחוגים הספרותיים. היו מקרים שבהם חילקו את שיריו לחיילי צבא הגנה לישראל או הקריאו אותם בכנסת. כמה מהם נהפכו לנכסי צאן ברזל שגם כיום מרבים לצטט, לרוב בימי זיכרון, למשל – "מגש הכסף" או "אליפלט". "זמר הפלוגות" שלו היה בתקופה מסוימת מעין המנון. פזמונים שכתב ("שיר העמק", "שיר העבודה", "הורה מדורה" כלניות", "צריך לצלצל פעמיים", "לילה לילה" ורבים אחרים) נעשו פופולריים כל כך, עד שיש מי שטועים וסוברים שאינם אלא שירי-עם שכמו נוצרו מאליהם. אלתרמן גם כתב ותרגם מחזות, שנחלו הצלחה רבה.

ואז, ב-1960, נפל דבר. אלתרמן הותקף לראשונה, ליתר דיוק – שירתו הותקפה. באותה שנה התפרסם בכתב העת הספרותי "עכשיו" מאמר שנשא את השם "הרהורים על שירת אלתרמן". כתב אותו משורר צעיר, נתן זך, שהיה אז בן עשרים ותשע. במהלך שנראה בעיני אחדים כמין "רצח אב" מתח זך ביקורת על שלושה מאפיינים בשירתו של המשורר הבוגר ממנו: הנושאים שעליהם כתב אלתרמן נראו לו מיתיים, "גדולים מהחיים", לא קונקרטיים,  הוא סבר שהשפה מליצית ועמוסה מדי בסמלים ובדימויים, והוא קץ במוזיקליות של אלתרמן, בשמירה הנוקשה על מקצב קבוע ועל חריזה שאין בה שום פשרות.

אחד השירים שבאמצעותם הדגים זך את כל מה ששנא בשירתו של אלתרמן היה השיר "ירח":

גַם לְמַרְאֶה נוֹשָׁן יֵשׁ רֶגַע שֶׁל הֻלֶּדֶת.
שָׁמַיִם בְּלִי צִפּוֹר
זָרִים וּמְבֻצָּרִים.
בַּלַּיְלָה הַסָּהוּר
מוּל חַלּוֹנְךָ עוֹמֶדֶת
עִיר טְבוּלָה בִּבְכִי הַצְּרָצַרִים.

וּבִרְאוֹתְךָ כִּי דֶּרֶךְ עוֹד צוֹפָה אֶל הֵלֶךְ
וְהַיָּרֵחַ
עַל כִּדוֹן הַבְּרוֹשׁ
אִתָּהּ אוֹמֵר –  אֵלִי, הַעוֹד יֶשְׁנָם כָּל אֵלֶּה?
הַעוֹד מֻתָּר בְּלַחַשׁ בִּשְׁלוֹמָם לִדְרֹשׁ?

מֵאַגְמֵיהֶם הַמַּיִם נִבָּטִים אֵלֵינוּ.
שׁוֹקֵט הָעֵץ בְּאֹדֶם עֲגִילִים.
לָעַד לֹא תֵעָקֵר מִמֶּנִּי, אֱלֹהֵינוּ,
תּוּגַת צַעֲצוּעֶיךָ הַגְּדוֹלִים.

התמונה המצטיירת בשיר היא, לכאורה כללית, לא ספציפית, "מיתית", כפי שטען זך. כאילו אינה מנסה ללכוד רגע אנושי מסוים בהתרחשותו, אלא מתארת הוויה סמלית. מופיע בה איזה "הלך" נטול שם, מעין כל-אדם – שהרי כולנו באים אל העולם הזה והולכים ממנו, והדרך המתמשכת היא דרך החיים –  (ההלך והדרך שבים ומופיעים בשיריו של אלתרמן, הנה שתי דוגמאות: בשיר "עוד חוזר הניגון" "הַדֶּרֶךְ נִפְקַחַת לָאֹרֶךְ", ובשיר "פגישה לאין קץ אומר הדובר "לְבַדִי אֶהְיֶה בְאַרְצותַיִךְ הֵלֶךְ ").  ובכל זאת, יש בו, בשיר, לפחות עוד שני בני אדם: הדובר, שהשיר מובע מפיו, והזולת, שאליו הוא פונה: "מוּל חַלּוֹנְךָ", "וּבִרְאוֹתְךָ", "אַתָּהּ". יש גם אנחנו: "אֵלֵינוּ", "אֱלֹהֵינוּ" וגם, אפילו, בשורה הלפני אחרונה, יש "אני" שמגיח מתוך המילה "מִמֶּנִּי"!

מסתבר, אם כן, שהדובר משקיף אל העולם בחברת אדם אחר, אלא אם הוא משוחח עם עצמו. הוא, או הם, מביט על ההלך, הדרך, הנוף, שיש בו אגמי המים, שני עצים –  ברוש, ואחר שפורח באדום –  ועל העיר השקטה כל כך לעת לילה, עד שמהדומייה האופפת אותה עולה קולם של הצרצרים. השמים ריקים מציפורים, הם נראים "מְבֻצָּרִים" אבל יש בהם ירח שהברוש הדומה ל"כִּדוֹן" משפד. כלומר –  איזה קרב סמוי התנהל. ואולי בגללו תוהה הדובר אם המציאות ממשיכה להתקיים. אם מותר לדרוש בשלומה, בחשאי, בלחישה. ואז הוא פונה אל אלוהיו ומסביר כי "צעצועיו הגדולים" – הנוף, האגם, העצים, הדומייה, הצרצרים, הדרך, יישארו לעד, לא ייעקרו ממקומם, לא יילקחו.

כמו בשורות החותמות את סונט 18 של שייקספיר שבהן המשורר מבטיח לאהובו חיי נצח, באמצעות השיר שכתב עליו: " כֹּל עוֹד אָדָם  חַי וְעֵינוֹ פְּקוּחָה/חַי הַשִּׁיר וּמְחַיֶּה אוֹתְךָ."   (לקוח מתרגום של דן לחמן), כך גם בשיר "ירח" יופיים של "הצעצועים הגדולים" יישמר בשורות המתארות אותם. להבטחה הזאת נקשרת גם שורת השיר הראשונה, המשפט התמציתי, המדויק והמפעים, שנהפך במרוצת השנים למטבע לשון: "גַם לְמַרְאֶה נוֹשָׁן יֵשׁ רֶגַע שֶׁל הֻלֶּדֶת". קשה להביע את מלוא עוצמתו של המשפט הזה, ובעצם אין שום צורך לנסות לבטא אותו באורח שונה מכפי שנכתב. הוא מדבר על מעשה הבריאה. על הסוד הטמון בכל פרט ביקום שלנו, גם בזה שכבר נראה כמו שגרתי ומוכר. עיניו הצופיות של המשורר יודעות למצוא את הרגע שקדם למה שיש. את ההיוולדות המופלאה של הנוף, את ההלך המתקדם על דרך חייו, וגם את הצופים בפלא, ואת האל האחראי על נס הקיום.

השורה הראשונה הזאת כמו מביעה מלכתחילה גם את השיר עצמו: היא רגע ההולדת שקדם להיווצרותו, והיא ממשיכה להתקיים, ממשיכה להיות מוכרת, ממשיכה להיות יפה להפליא, כל עוד יש קורא שעיניו פקוחות לראותה, ומביאה אחריה גם את הנוף שבעוד רגע יתחיל להתגלגל בין השורות.

קשה להבין איך ייתכן שעל השיר המופלא הזה כתב זך שזהו "אוסף של זיקוקין-די-נור המשקפים את להיטות המחבר אחר אפקטים וציורים מפליאים ומקוריים אך אינם מכשירים את הקרקע זה להופעתו של זה ואף אינם מגיהים אור זה על זה, כבשירה בעלת ערך רב יותר".

בימים שבהם פרסם נתן זך את מאמרו היו מי שזעמו עליו עד בלי די. כמעט ראו בדבריו חילול של קודש. היו מי שסברו כי כתב את המאמר בעיקר כדי לקדם את עצמו ואת סגנון הכתיבה שלו ושל עמיתיו, בני הדור הבא. אלתרמן עצמו ביקש להיפגש עם זך, בנוכחות משורר אחר, יעקב אורלנד. בפגישה שנערכה בבית קפה ישב אלתרמן מול זך, שנראה חיוור ונבוך, ותהה: "עד כדי כך אלתרמן כלום? כלום כלום כלום? שום נקודת זכות? הכול?" אחד מיושבי המקום הבחין בשלושה, זיהה את זך, ופרץ לעברו בצעקות: "אתה אידיוט! זה אידיוט!", אבל אלתרמן,  אף על פי שנפגע מאוד, וכמובן לא הסכים עם זך, היסה את הצועק באבירות ואמר: "הלוואי זה היה אידיוט."

חלפו שנים. המריבות הלוהטות של אותם ימים שככו, אם כי עד היום ממשיכים להתפרסם מאמרים העוסקים בפולמוס ההוא. נתן זך פרסם מאז ספרי שירה רבים, זכה בפרסים ובכבוד, וגם הוא בתורו נחשב לאחד המשוררים החשובים בשפה העברית המודרנית.

ושיריו של אלתרמן? הם נותרו, שלמים ועמידים בפני פגעי הזמן.

סיפורו של שיר x net

יוסי גמזו, "בשערייך ירושלים": על מה חשבו הצוערות בקורס קצינות, יוני 70

בחודש יולי 1970, לקראת ערבו של יום קיץ לוהט, התרוצצו כמה עשרות נערות במתחם האנדרטה לפורצי הדרך לירושלים. זה עתה סיימו מסע מפרך שנמשך כמה שעות, צעדו עד למבואות העיר. העלייה ברגל נועדה, כך הסבירו להן, לאפשר להן לחוות לכאורה משהו מהקושי שעמו התמודדו פורצי הדרך, לוחמי הפלמ"ח, בימי המצור על העיר. ועתה, מיוזעות וברגליים כאובות, עסקו בהכנות האחרונות לקראת המסדר. כולן התרגשו מאוד. בעוד זמן לא רב יעניקו להן סוף סוף את התג הנכסף – עיגול פלסטיק לבן שאותו יתחבו מתחת לסמל המתכת בכומתה שחבשו. מעתה ידע כל העולם שהן צוערות בקורס קצינות. עד כה התהלכו רק עם פסים לבנים על הכותפות. הנה כבשו עוד שלב חשוב בדרכן אל דרגת הקצונה שאותה יקבלו אלה שיצליחו בקורס, כשיסתיים.

אנדרטת הפורצים לירושלים. צילום:ד"ר אבישי טייכר. (מתוך ויקיפדיה)

ההכנות למסדר הושלמו. לפידים קטנים הוצבו כדי לסמן את הדרך. להבות האש הקטנות ריצדו כמכושפות. אורן האדמדם כמו שיקף את השמים שהתמלאו בצבעי השקיעה. החיילות הצעירות כבר התרעננו, שטפו את הפנים, מתחו את השיער, חלקן – בעלות התושייה שחשבו על כך מראש – אפילו החליפו לחולצות נקיות. עתה עמדו במקומותיהן בדום מתוח, האנדרטה מאחוריהן, פניהן אל ירושלים שנצנצה באורות הזהב שלה. ואז פצחו כולן בשירה:

עוֹמְדוֹת רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִך, יְרוּשָׁלַיִם,
וְתוֹתָחֵינוּ מַרְעִימִים לָךְ שִׁיר-מִזְמוֹר.
וְרַק דִּמְעוֹת-הַגַּאֲוָה שֶׁבָּעֵינַיִם
נוֹטְפוֹת דּוּמָם עַל הַמַּדִּים וְהַחֲגוֹר …

צִיּוֹן, הַלֹּא תִּשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם בַּחוּרַיִךְ.
צִיּוֹן, זֶה הָאֹשֶׁר שׁוֹאֵג בְּחָזֵנוּ, פִּרְאִי.
לִמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר עַל מִקַּלָּע וְרִמּוֹן בִּשְׁעָרַיִך –
בְּדָמֵנוּ חֲיִי.
בְּדָמֵנוּ חֲיִי …

מִשֵּׁיךְ גְ'רָאח עַד נֵבִּי-סָמוּאֵל, לַיִל-לַיִל,
הָיוּ רוּחוֹת תש"ח שָׁרוֹת לָךְ, בְּדַרְכָּן:
אִם אֶשְׁכָּחֵךְ… אִם אֶשְׁכָּחֵךְ, יְרוּשָׁלַיִם
אַךְ לֹא שָׁכַחְנוּ – וַהֲרֵי אֲנַחְנוּ כָּאן!

צִיּוֹן, הַלֹּא תִּשְׁאֲלִי …

אֵיכָה יָשַׁבְתְּ בָּדָד, שְׁסוּעָה בֵּין גִּדְרוֹת-הַתַּיִל,
וְאֵיךְ נִשְׁבַּעְנוּ לָךְ, עִיר מֶלֶךְ וְנָבִיא,
כִּי לֹא נִשֵּׁק נַעֲרוֹתֵינוּ עַל שְׂפָתַיִם
עַד אִם נִשַּׁק לַכֹּתֶל הַמַּעֲרָבִי.

צִיּוֹן, הַלֹּא תִּשְׁאֲלִי…

הַר-הַזֵּיתִים יוֹרִיק. נָכוֹן יִהְיֶה הַר-הַבַּיִת
וּפַטִּישִׁים יְהַדְהֵדוּ בָּךְ, חֵי נַפְשִׁי!
יְרוּשָׁלַיִם, כֹּהֲנַיִךְ וּלְוִיַיִך
בְּדַם בּוֹנִים בָּךְ אֶת הַבַּיִת הַשְּׁלִישִׁי …
צִיּוֹן, הַלֹּא תִּשְׁאֲלִי …

עִיר חֲלוֹמוֹת וְאֶבֶן, מַאֲכָל וָאַיִל,
פַּעֲמוֹנֵי-הַזְּמַן קָמִים בָּךְ לַהֲלֹם:
אֶת עִיר-שָׁלֵם הָיִית בְּטֶרֶם גְּבוּל וָתַיִל
וְאַתְּ תִּהְיִי מֵעִיר-שָׁלֵם לְעִיר-שָׁלוֹם …

צִיּוֹן, הַלֹּא תִּשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם בַּחוּרַיִךְ
צִיּוֹן, זֶה רֵעַי שֶׁנָּפְלוּ הַיּוֹקְדִים בִּבְכִי.
לַמְּנַצֵּחַ מִזְמוֹר עַל כִּתּוּת-חֲרָבוֹת בִּשְׁעָרַיִךְ –
בִּזְכוּת אֵלֶּה תִּחְיִי,
בִּזְכוּת אֵלֶּה תִּחְיִי …

(מילים: יוסי גמזו לחן: יחזקאל בראון)

התמזגות מלאה התרחשה באותם רגעים בין החיילות למילים ששרו בכוונה רבה. הן שרו על רעים שנפלו. ביקשו מציון לשאול לשלום בחוריה ושבו וציוו עליה, או בעצם הבטיחו − "בְּדָמֵנוּ חֲיִי", סיפרו לה שכמו החיילים שקדמו להן, גם הן יהיו נכונות להקריב את עצמן למענה. הן שרו על דמעות של גאווה, וחשו בה בכל מאודן – התגאו בעצמן, בהצלחתן להגיע עד הלום, אל שערי ירושלים ואל השלב המתקדם בקורס, וחשבו גם על כל ההישגים שעוד נכונו להן.

שלוש שנים חלפו מאז שהסתיימה מלחמת ששת הימים שבה הרחיבה מאוד ישראל את גודלה. ירושלים אוחדה, חצי האי סיני, הגדה המערבית ורמת הגולן נכבשו, וזיכרון הניצחון המרהיב היה עדיין צרוב בתודעתן של החיילות. לא היה להן ספק שהן נמנות עם הטובים, החזקים והצודקים. מלחמת יום הכיפורים תפרוץ רק בעוד שלוש שנים. המילה "מחדל" עדיין לא ריחפה באוויר. ממשלתה של גולדה מאיר טרם נפלה. 2,222 ההרוגים הנוספים מקרב חיילי צה"ל עדיין היו בחיים ולא ידעו מה צפוי להם במלחמה הקרבה ובאה. אפשר היה לשיר בשמחה גמורה את המילים הישירות, שאינן מסתוות מאחורי דימויים מורכבים או מסרים סמויים: התותחים שרים לירושלים. הבטחנו לא לשכוח אותך וכך עשינו. עד שבאנו היו בך רק גדרות תיל, אבל מעתה העיר תוריק מצמחייה והלמות פטישי הבונים תישמע בה. אנחנו אוהבים אותך יותר מאהבת גבר ואישה – ננשק את הכותל עוד לפני שננשק את נערותינו, וכן – את הבית השלישי נבנה בך. כך. בלי שום כחל וסרק:  "כֹּהֲנַיִךְ וּלְוִיַיִך / בְּדַם בּוֹנִים בָּךְ אֶת הַבַּיִת הַשְּׁלִישִׁי".

בימים אלה, כשחשדנותם של הערבים בעניין הר הבית ומסגד אל אקצא הולכת וגוברת ובפועל ירושלים כבר מזמן אינה מאוחדת (אפשר להיווכח בכך בתוכנית המקור בערוץ 10), קשה שלא לתהות כיצד התאפשרה התמימות המפחידה ההיא, לא רק של חניכות קורס קצינות יוני 1970, שהייתי אחת מהן, אלא גם של מחבר השיר. איך לא הבנו אז שהעיר לא ישבה "בָּדָד", שהרי חיו בה אנשים. ש"עִיר-שָׁלֵם" לא תוכל כך להפוך לְ"עִיר-שָׁלוֹם" ושגם אותו "כִּתּוּת-חֲרָבוֹת" המובטח בשיר ובנבואה הבלתי נשכחת של ישעיהו "לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" אינו צפוי בעתיד הנראה לעין, כל עוד לא נשכיל להכיר בקיומו של הזולת ולכבד אותו ואת צרכיו.

(על העוולות המתרחשות, ולא רק בירושלים, אפשר גם לקרוא בספרו של ניר ברעם הארץ שמעבר להרים).

סיפורו של שיר x net

ויסלבה שימבורסקה: "אהבה מאושרת" ונתן זך: "שיר לאוהבים הנבונים", מה טיבה של אהבת אמת?

 משורר ישראלי, נתן זך, כותב שיר "לאוהבים הנבונים". משוררת פולנייה, ויסלבה שימבורסקה, כלת פרס נובל לספרות בשנת 1996, כותבת שיר על "אהבה מאושרת". לא רק מרחק של מגדר, שפה, זמן ומקום מפריד ביניהם, גם ההיסטוריה האישית של שני המשוררים בעת כתיבת השיר שונה. זך פרסם את "שיר לאוהבים הנבונים" בשנת 1966, בספרו כל החלב והדבש. הוא היה אז רווק, בשנות השלושים לחייו. שימבורסקה כתבה על האהבה המאושרת בהיותה שבעת ימים וחיים, אחרי שידעה זוגיות קרובה ורבת שנים (עם הבעל שממנו התגרשה שמרה על קשר ידידותי ומכבד, ועם בן זוגה השני חייתה עד מותו, בקרבה ובהרמוניה).

גם נקודות המבט בשיר שונות: זך מתאר את זוג האוהבים במבט מבחוץ ורק בסוף, בשורה האחרונה, פונה אליהם ישירות ומשיא להם עצה. שימבורסקה, לעומתו, מספרת על בני הזוג מנקודת מבט מפקפקת, לכאורה, תוהה אם אהבתם אפשרית ואם ייתכן שהם קיימים באמת.

 לאוהבים הנבונים
מאת: נתן זך

שִׁיר לָאוֹהֲבִים הַנְבוֹנִים
אָשֶׁר בִּתְבוּנָה יֹאהֲבוּ.
יְמֵיהֶם בַּנְעִימִים יַחְלְפוּ
גַם בְּרִדְתָם שְׁאוֹל לֹא יַזְקִינוּ,
נֵצַח לֹא יִפָּרְדוּ
יָחַד יִחְיוּ
בְּבַיִת אֶחָד.

שִׁיר לָאוֹהֲבִים הַנְבוֹנִים
עָל מִשְׁכָּבָם בְּאֵין מִלָה.
בְּיָד אַחַת אֶת הַמְנוֹרָה יְכַבּוּ,
יָחַד יַעַצְמוּ אֶת עֵינֵיהֶ,
זֶה אֶת זֶה יְבָרְכוּ,
וּבְעֵת הָאֶחָד קוֹרֵא-
אֶת הָאוֹר הַקָטָן יַדְלִיק הוּא.
אֶת נְשִׁימַת יַלְדֵיהֶם שׁוֹמְעִים שָׁעוֹן
וְרוּחַ חֲצוֹת.

שִׁיר לָאוֹהֲבִים הַנְבוֹנִים
אָשֶׁר בָּנוּ לָהֵם בָּיִת וְאֶת דַלְתוֹ נָעֲלו.
הֵגִיפוּ הֵיטֵב אֶת הַתְרִיסִים, בַּחוּץ קַר
וְרוּחַ וּמְצַפִּים בַּחוּץ לְמָטָר.
אוֹרֵחַ לא יָבוֹא בַּלָיְלָה אָשֶׁר כָּזֶה
וְכִי יָבוֹא – אַל תִפְתְחוּ אֶת הַדָלֶת. מְאֻחָר
וְרַק קֹר נוֹשֵׁב בָּעוֹלָם. וְגַם הַמְשׁוֹרֵר
מִמְצוּקָה, לֹא מִשֶׁפַע, הוּא שָׁר,
הִשַׁאַרוּ חַבוּקִים.

אהבה מאושרת
מאת: ויסלבה שימבורסקה
לעברית: רפי וייכרט

אַהֲבָה מְאֻשֶּׁרֶת, הַאִם זֶה טִבְעִי,
הַאִם זֶה רְצִינִי, הַאִם זֶה מוֹעִיל –
מַה תּוֹעֶלֶת יֵשׁ לַעוֹלָם מִשְּׁנֵי בְּנֵי-אָדָם,
שֶׁאֵינָם רוֹאִים אֶת הָעוֹלָם?

מֻגְבָּהִים זֶה אֶל זֶה שֶׁלֹּא בִּזְכוּת,
זוּג אַקְרָאִי מִמִּילְיוֹן, אַךְ מְשֻׁכְנָעִים
שֶׁכָּךְ נִגְזַר – כִּפְרָס עַל מַה? עַל לֹא-כְלוּם;
הָאוֹר נוֹפֵל מִשּׁוּם מָקוֹם –
לָמָּה דַּוְקָא עַל אֵלֶּה, וְלֹא עַל אֲחֵרִים?
הַאִם זֶה עֶלְבּוֹן לַצֶּדֶק? כֵּן.
הַאִם זֶה מֵפֵר עֶקְרוֹנוֹת שֶׁקֻּיְּמוּ בְּקַפְּדָנוּת,
מַפִּיל מוּסָר מִפְּסָגוֹת? מֵפֵר וּמַפִּיל.

הִסְתַּכְּלוּ בַּמְאֻשָּׁרִים הַלָּלוּ:
לוּ לְפָחוֹת הִסְתַּתְּרוּ קְצָת,
מִתְחַזִּים לִמְדֻכָּאִים וּמְעוֹדְדִים בְּכָךְ אֶת יְדִידֵיהֶם!
שִׁמְעוּ, אֵיךְ הֵם צוֹחֲקִים – בְּאֹפֶן מַעֲלִיב.
בְּאֵיזוֹ שָׂפָה הֵם מְדַבְּרִים – מוּבֶנֶת לְמַרְאִית-עַיִן
וְטִקְסֵיהֶם, הַחֲגִיגוֹת,
הַמְּחֻיָּבֻיּוֹת הַמְּחֻכָּמוֹת זֶה כְּלַפֵּי זֶה –
הַדָּבָר נִרְאֶה כִּמְזִמָּה מֵאֲחוֹרֵי גַּבָּה שֶׁל הָאֱנוֹשׁוּת!

קָשֶׁה אֲפִלּוּ לְשַׁעֵר, עַד הֵיכָן הָיוּ הַדְּבָרִים מַגִּיעִים,
לוּ נִתַּן הָיָה לְחַקּוֹתָם.
עַל מָה הָיוּ יְכוֹלוֹת לִסְמֹךְ הַדָּתוֹת, הַשִּׁירוֹת,
מֶה הָיָה נוֹתַר בַּזִּכָּרוֹן, מֶה הָיָה יוֹרֵד לְטִמְיוֹן,
מִי הָיָה רוֹצֶה לְהִשָּׁאֵר תָּחוּם בִּגְבוּלוֹת.

אַהֲבָה מְאֻשֶּׁרֶת, הַאִם זֶה הֶכְרֵחִי?
הַטַּעַם הַטּוֹב וְהַתְּבוּנָה מוֹרִים לִשְׁתֹּק עַל-אוֹדוֹתֶיהָ
כְּעַל שַׁעֲרוּרִיָּה מֵהָרְבָדִים הָעֶלְיוֹנִים שֶׁל הַחַיִּים.
יְלָדִים נֶהֱדָרִים נוֹלָדִים בְּלֹא עֶזְרָתָהּ.
לְעוֹלָם לֹא הָיְתָה מַצְלִיחָה לְאַכְלֵס אֶת כַּדּוּר-הָאָרֶץ,
שֶׁהֲרֵי הִיא מִתְרַחֶשֶׁת רַק לְעִתִּים נְדִירוֹת.
אֵלֶּה שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים אַהֲבָה מְאֻשֶּׁרֶת
טוֹעֲנִים כִּי בְּשׁוּם מָקוֹם אֵין אַהֲבָה מְאֻשֶּׁרֶת.

בֶּאֱמוּנָתָם זוֹ יֵקַל עֲלֵיהֶם לִחְיוֹת, וְגַם לָמוּת.

במבט ראשון נדמה כי הדובר בשירו של זך מביט בהערכה ובהתפעלות על הזוגיות של השניים האוהבים "בתבונה". הוא בוחן אותם מרחוק, בודק איך הם חיים בנעימים, בהבטחה לגבור בצוותא על הבדידות והזִקנה. הם מתחשבים זה בזה: כשאחד מהם קורא הוא מדליק מנורה קטנה כדי לא להפריע, והם מאזינים ביחד לנשימות של בני הדור הבא שאותם הם מגדלים. בחוץ קר, גשם צפוי לרדת ובני הזוג מסתגרים ביחד בביתם המוגן.

המבט הראשון מטעה את הקורא לסבור שבשירה של שימבורסקה התיאור סותר את זה של נתן זך: היא מטילה לכאורה ספק אם אהבת אמת אפשרית (אגב, באנגלית השיר נקרא "אהבת אמת"). הדובר (או הדוברת?) מביט באוהבים כמעט אפילו בכעס: האם זה רציני? האם זה מועיל? איך ייתכן שבני הזוג הללו מרוכזים כל כך בעצמם, עד שאינם רואים את העולם? מה פשר כל האושר הזה ששורה עליהם? באיזו זכות טוב להם? אהבתם היא "עלבון לצדק", הטקסים הפרטיים שלהם מרגיזים את מי שאינו מוזמן להיכלל בהם, אהבתם מאיימת על הסדר המקובל בעולם, כמו "מזימה מאחורי גבה של האנושות", כי אילו כל בני האדם אהבו כך, איפה היו הדתות? הגבולות? (המלחמות?)

המכנה המשותף הגלוי לעין בין שני השירים הוא כמובן הקנאה. בשניהם הדובר מביט על האוהבים מבחוץ ורואה את אושרם שנמנע ממנו. בשניהם הדובר סבור שאהבה מאושרת כל כך סותרת את חיי היצירה. "המשורר – ממצוקה, לא משפע הוא שר" אומר זך, ומייעץ לבני הזוג לא לפתוח את הדלת בפני אף אחד. להישאר לבדם, סגורים בדל"ת אמותיהם, כדי להרחיק מעליהם את העולם (אולי בעצם כדי שהעולם לא יוכל לחזות בהם ולקנא?) האמן שנשאר בחוץ, בקור, מעלה על הדעת את מוכרת הגפרורים הקטנה של אנדרסן, שהסתובבה בחוצות העיר המושלגת, הציצה לתוך בתיהם המוסקים של כל האנשים בעולם שהיה להם מקום מפלט, רק לה לא, עד שקפאה למוות. האם המצוקה שמאפשרת לדעתו של זך את היצירה האמנותית היא נחמה אמיתית או נחמה פורתא? האם הוא מעדיף להימנות עם האוהבים, להגיף את הדלת בפני הזולת, ולוותר על אמנותו? נראה שלא. ההפרזות שבאמצעותן הוא מתאר את אושרם של האוהבים מעוררות ספק בכך שהוא מאמין באמת באושרם. "נצח לא ייפרדו"? "גם ברדתם לשאול לא יזקינו"? הייתכן? זך, והדובר שלו, הלא יודעים שדינם של כל בני זוג אוהבים להיפרד, אם לא בחייהם, אז במותם. וכשהוא משבח את אהבתם, ומציע להם לא להכניס אליהם את הזר (אותו עצמו? האם הוא זה שמסכן את שלוותם ועלול לסכסך ביניהם בעצם קיומו?), הוא אומר בעצם שאינו מאמין להם, שלא היה רוצה באמת להתחלף אתם.

שימבורסקה, לעומתו, חרף הנימה הביקורתית, הכמעט מלגלגת שלה, אומרת בעצם את ההפך הגמור: מכל השלילה שהיא מעלה – מה פתאום האוהבים מאושרים כל כך, מי אומר שאהבתם הכרחית, הלא ילדים נולדים גם בלעדיה – מעלה בעצם על נס את האהבה הזאת, מאמינה בה, דוגלת בה. כשהיא טוענת שהאהבה מונעת כתיבה של שירים, אפשר לחוש בכך שהיא בעצם קורצת עין, ומדברת למעשה בשבחה, כי היא יכולה, לדבריה, למוסס גבולות, ושחרף נדירותה, ואולי בגללה, היא רצויה כל כך − לדובר, לה עצמה, לקוראים. לטעמה של שימבורסקה אהבת אמת היא "עלבון לצדק", רק משום שכולם משתוקקים אליה, ובצדק, ומי שמסרב להכיר בקיומה עושה זאת רק משום שלא מצא אותה, ואין לו בררה אלא להתנחם ולהאמין שאינה אפשרית.

שימבורסקה קוראת את שירה בפולנית. גם מי שאינו מבין את השפה יכול להתרשם מנימת קולה ומהבעות פניה.

נפתלי הרץ אימבר: על "התקווה"

"עוד לא אבדה…" המילים הללו מופיעות בשורות הראשונות של ההמנון הישראלי, "התקווה", שאותו כתב נפתלי הרץ אימבר, יליד גליציה (1856 – 1909). אימבר קיווה, אך לא ידע, שמדינת ישראל תאמץ את שירו כהמנון, אם כי במשך שנים רבות לא באופן רשמי: "התקווה" עוגנה כהמנון על פי חוק רק ב-2004.

אימבר לא רק קיווה, אלא גם פעל. לקראת הקונגרס הציוני החמישי כתב המשורר לצירי הקונגרס וביקש מהם הכרה רשמית בשיר, זאת אחרי שבתום הקונגרס הציוני הרביעי בלונדון, ב-1900, פרץ הקהל מאליו, ובלי תכנון, בשירת "התקווה", מיד אחרי ששרו את ההמנון האנגלי.

בין שני הקונגרסים התכנסו ציוני רוסיה, וגם הם, כך נכתב, פרצו בשירת "השיר הלאומי של הלאום החדש-ישן." מאז ואילך שרו אותו בסופם של כל הקונגרסים. המילים "עין לציון צופיה" קיבלו משמעות מיוחדת ב-1903, בתום "קונגרס אוגנדה" שבו התנהל פולמוס בעניין הצעתה של בריטניה להקים  התיישבות יהודית במזרח אפריקה.

ההסתדרות הציונית לא החליטה מעולם לאמץ את "התקווה". זאת הייתה הכרעה לא רשמית של העם, שבאה בלי מכרז או משאל.

אלה מילות ההמנון הרשמיות:

כָּל עוֹד בַּלֵּבָב פְּנִימָה
נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה,
וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה
עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה,
עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ
הַתִּקְוָה בַּת-שְׁנוֹת אַלְפַּיִם,
לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ,
אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם.

בית אחד, המספר על תקווה, על כמיהה לציון ועל הרצון לחופש לאומי במולדת. שירו המקורי של נפתלי הרץ אימבר כלל עוד שמונה בתים. אימבר כתב אותו במשך כמה שנים, הֵחֵל בכך עוד לפני שעלה ארצה, והמשיך לכתוב אותו אחרי שהגיע לארץ ישראל. אימבר התארח מדי פעם בבתי מתיישבים שונים במושבות, ונהג לשלוף את ניירותיו ולקרוא בתים מהשיר. לעתים אפילו הוסיף כמה שורות, בו במקום, וכך מתחרות כמה מהמושבות על התואר "המקום שבו נולד ההמנון". בתקופה שאימבר גר בירושלים הוא המשיך לפתח את השיר. עדי ראייה סיפרו כי בכל פעם שעלה בדעתו חרוז, מיהר לכתוב אותו על קירות חדרו. כך מסתיים השיר המקורי:

כָּל עוֹד רֶגֶשׁ אַהֲבַת-הַלְּאֹם
בְּלֵב הַיְּהוּדִי פּוֹעֵם
עוֹד נוּכַל קַוֵּה גַּם הַיּוֹם
כִּי יְרַחֲמֵנוּ אֵל זוֹעֵם.

שִׁמְעוּ אַחַי בְּאַרְצוֹת נוּדִי
אֶת קוֹל אַחַד חוֹזֵינוּ
"כִּי רַק עִם אַחֲרוֹן הַיְּהוּדִי
גַּם אַחֲרִית תִּקְוָתֵנוּ".

חלוץ בשם לאון איגלי היה הראשון שניסה להלחין את "התקווה". איגלי היה אחד משישה צעירים שהברון רוטשילד שלח לזיכרון יעקב כדי להכשירם לעבודה חקלאית. איגלי, זמר אופרה בעברו, התקשה להסתגל לעבודה הקשה, וביקש רשות להשתחרר ממנה, כדי לעסוק במוזיקה. הלחן שלו לשיר "התקווה" היה מורכב כל כך, עד שישראל בלקינד, איש תנועת ביל"ו, נהג לתת פרס של כמה חתיכות שוקולד לכל נער שהצליח לשיר אותו בשלמותו.

זמן מה אחרי כן "הופיעה" "התקווה" עם מנגינה חדשה. שמואל כהן, איש העלייה הראשונה, כתב בזיכרונותיו כי ב-1887 אחיו − ששהה אז ביסוד המעלה, שם ניסה לזרוע חיטה − קיבל מנפתלי הרץ אימבר קובץ משיריו, בצירוף הקדשה. האח שלח לכהן את החוברת, והשיר "התקווה" מצא חן בעיניו במיוחד. זמן לא רב אחרי כן עלה כהן לישראל. לדבריו הוא היה הראשון ששר את התקווה על פי מנגינה שהכיר.

"יורשה לי להגיד," הוסיף כהן וכתב,"כי פעם בפעם, מדי השתתפי באספות, בוועידות ובנשפים ושיר 'התקווה' מושר באופן רשמי, עולה על לבי זכר השיר הזה כשהושר ראשונה, ואני חושב את עצמי למאושר כי זכיתי להיות ראשון השרים את השיר 'התקווה'."

המנגינה שאומצה נלקחה מתוך הפואמה הסימפונית "מולדבה" של המלחין הצ'כי סמטנה. וכך שרים אותה עד היום.

לא פעם נשמעים ספקות בעניין השיר כהמנון. שנה לפני קום המדינה ביקשו ארגונים דתיים לקבוע את "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון" כהמנון המדינה. הצעות נוספות עלו במהלך השנים: אחרי מלחמת ששת הימים היו מי שקראו להחליפו בשירה של נעמי שמר "ירושלים של זהב" ואף התנהל על כך דיון בכנסת. חבר הכנסת מוחמד ברכה הציע להחליפו בשיר "אני מאמין" (הפותח במילים "שחקי שחקי על חלומות"), מאת שאול טשרניחובסקי. מסריו של השיר אוניברסליים, טען ברכה, ומן הראוי שגם אזרחי המדינה הלא-יהודים יוכלו לחוש קשר אל מילות ההמנון. שירו של טשרניחובסקי מדבר על האמונה באדם, בלי קשר למוצאו ולמי שהוא: "כִּי בָאָדָם אַאֲמִין"… " עוֹד נַפְשִׁי דְּרוֹר שׁוֹאֶפֶת"…  "גַּם בְּרֵעוּת אַאֲמִין"… "אַךְ בּוֹא יָבוֹא – יִשְּׂאוּ שָׁלוֹם / אָז וּבְרָכָה לְאֹם מִלְּאֹם" − אלה כמה משורותיו.

כל ההצעות הללו נדחו.

מעניין לגלות כי מילות הפתיחה של "התקווה" דומות משום מה למילים הראשונות בהמנון הפולני: "עוד לא אבדה פולין, /  כל עוד אנו עוד חיים./  את מה שכוח זר כבש,/ אנחנו בחרב ניקח."

הדמיון, מן הסתם, מקרי בהחלט.

סיפורו של שיר x net

בארי חזק, "ריבונו של עולם": איך חזה המשורר את מותו

בן עשרים ותשע היה בארי חזק, צעיר בן קיבוץ אפיקים, כשנקלע לכפר המצרי סָרָפֵאוּם. זה קרה ביום השנים-עשר למלחמת יום הכיפורים. קרב עקוב מדם התחולל שם. חיילי חטיבת הצנחנים, שניהלו אותו בעזרת כוח שהוחש כדי לחלצם, נסוגו. המתחם נשאר בשליטתם של המצרים, אבל המטכ"ל המצרי פירש את הקרב כניסיון לכתר את הארמייה השנייה, ולכן הסיג את כוחותיו. כך הצליח צה"ל להרחיב את ראש הגשר שנבנה על הגדה המערבית של תעלת סואץ, והתאפשר מעבר של הכוחות שחצו את התעלה לכיוון מצרים.

ארבעה עשר חיילי צה"ל  נהרגו בסָרָפֵאוּם. בארי חזק, סרן בחיל הצנחנים, היה אחד מהם.

בארי חזק. צילום: Avivhazak

קשה להאמין עד כמה ידע לחזות את מותו, בשיר נבואי שכתב שנים אחדות לפני כן:

ריבונו של עולם
אָנָּא, הַגְבֵּר עָצְמַת אוֹתוֹתֶיךָ
כָּאן אֲנִי
לֹא שׁוֹמֵעַ, לֹא יוֹדֵעַ, הַאִם
שׁוּב תָּקַעְתָּ פֶּרַח בַּרְזֶל בְּדַשׁ
הָאַנְטֶנָּה. אַתָּה עָדִין כָּל כָּךְ לָמָּה
אַתָּה כֹּה רַכְרוּכִי, לָמָּה אַתָּה תָּמִיד
אֶזְרָחִי. הַאִם אֲנִי נִשְׁמָע הֵיטֵב, עֲבֹר,
עֲבֹר גַּם אַתָּה נִשְׁמַע קָטוּעַ, אַתָּה
נִשְׁמַע פָּצוּעַ, אַתָּה

בָּעֵמֶק מְאֻרְגָּן הֶקֵּפִית. הָרִים
וְכִנֶּרֶת אַחֶרֶת. אָנָּא
הוֹדַע עָצְמַת אוֹתוֹתֶיךָ, בַּמַּכַּ"ם
לֹא רוֹאִים אֶת פָּנֶיךָ, מַדּוּעַ
אֵינְךָ מְזֻחְלָם, מַדּוּעַ אֵינְךָ
נִלְחַם, הַאִם לִשְׁלֹחַ אֵלֶיךָ סִיּוּר מְמֻנָּע, אֲנִי
מָלֵא אֱמוּנָה
שֶׁלֹּא יַגִיעַ וְלֹא יַחֲזֹר. פֶּצַע
שָׁחֹר. אָנָא הַחֲלֵשׁ
עָצְמַת אוֹתוֹתֶיךָ.
אֲמִירֵי הַבְּרוֹשִׁים לְעֵת עֶרֶב
לַשָּׁוְא לַוֹאֲטִים שְׁמֵךָ, וְכוֹכַב
הַצָּפוֹן הַבּוֹדֵד, אָנָה
יְנַוֵּט אֶת צְבָא עֶגְלוֹתֶיךָ
לְאָן הוּא יוֹבִיל בָּהֶן אֶת

אָנָא, עֲצֹם אֶת עֵינֶיךָ, עַכְשָׁו אֲנִי
שׁוֹמֵעַ. רוּת. אַתָּה יָכוֹל סוֹפִית
לָמוּת. אָב שַׁכּוּל, אֲנִי כְּבָר לֹא
מַרְגִישׁ
דִמְעוֹת הַחֹרֶף עָלֶיךָ יַגִּידוּ קַדִּישׁ.

שורות הסיום של השיר – ההרוג פונה אל אביו שעדיין אינו יודע שכבר אין לו בן, שהעולם התרוקן, שרק גשם, לא דמעות, יטפטף על קברו, ושלא יהיה מי שיאמר אחריו קדיש – מכאיבות עד בלי די. דומה כאילו בארי חזק הפריח אותן לא מארץ החיים אלא מעברם, מצדו האחר של הקו המפריד בינם לבין המוות. כאילו בזמן שישב לו בקיבוץ, וכתב בהפסקות שבין משחקי כדורסל, ידע בדיוק מה נועד לו, והיה כבר מצוי גם שם.

עד לאותן שורות משחק הדובר במילים, מחבר בין צלילים, משלב ביטויים צבאיים עם שפה של  תפילה, פונה אל "ריבונו של עולם" שצבא עגלותיו, כלומר כל כוכביו, איבדו את הכיוון ואת הדרך, כי כוכב הצפון שוב אינו מסוגל לנווט אותם למקום מבטחים. לא רק הדובר פצוע, אלא גם המפקד העליון ביותר, האל שעוצמת אותותיו דועכת, שפניו הולכות ונעלמות, עד שאינן נראות עוד, זקוק לסיוע שלא יבוא, ואז – "רוּת. אַתָּה יָכוֹל סוֹפִית / לָמוּת": אלוהים מת. הדובר מת. המשורר מת.

בהלווייתו של בארי חזק ניסה אחד המספידים להסביר מדוע דווקא הטובים ביותר נופלים: כי, כך טען, הם אלה שלוקחים על עצמם תמיד, כבר משנות נעוריהם, את התפקידים הכי קשים, וכי "בצבא הם אלה שמוכנים להיות מפקדים, ובמילואים הם מתייצבים כל שנה." אלה כמובן דברים אבסורדיים. לא רק מכיוון שכשפרצה המלחמה גברים ברחבי הארץ ששמעו ברדיו את ססמת הזימון להתייצב הפטירו בציניות "להתראות על לוח המודעות", ומכאן אפשר להבין שרבים, כמו בארי חזק, חזו את מותם, אלא גם משום שכל אלפי ההרוגים במלחמות ישראל היו טובים, כל אחד מהם בדרכו. טוב אל זולתו, טוב במעשיו, בחלומותיו, בהישגיו. כל אחד מהם היה יחיד בדורו, לעצמו ולאוהביו, כי אין לאף אדם תחליף.

חבל על דאבדין ולא משתכחין אמרו הסנהדרין, כלומר – חבל על אלו שאבדו ואינם נמצאים עוד אתנו. משורר ברוך כישרון היה בארי חזק. כשנהרג נגזלו ממנו חייו בטרם עת, ומהעולם נשללו כל השירים שלא יכתוב.

סיפורו של שיר x net

איך להציל את הגדי

בליל הסדר, כמו בכל שנה, כשנגיע אל סופה של ההגדה, נמצא שם את שירי החג, וביניהם את הפיוט הארמי "חד גדיא". כידוע, כמו "אחד מי יודע…" גם "חד גדיא" הוא "שיר מצטבר": כל בית נוסף כולל את קודמיו. יש סברה הגורסת כי אחת ממטרותיו היא להשאיר את הילדים ערניים.

"חד גדיא" מתאר שרשרת של שלבים שבכל אחד מהם מישהו חזק מביס את קודמו. בבית הראשון מגיע גדי שאותו קנה אבא "בתרי זוזי". בבית השני מגיע חתול שאוכל את הגדי, בשלישי הכלב, ברביעי המקל, וכן הלאה, עד לבית האחרון, שבו הקדוש-ברוך-הוא שוחט את קודמו, הלא הוא מלאך המוות.

"חד גדיא" שימש ובסיס והשראה למשוררים רבים. אביא כאן שלושה מהם.

בערב פסח, 7 באפריל 1944, כבר היה ברור שתבוסתה של גרמניה במלחמת העולם השנייה מתקרבת. איש לא ידע שבתוך זמן קצר, חודש בלבד, תחל השמדתה של יהדות הונגריה ושבתוך כמה חודשים יירצחו יותר מחצי מיליון איש. באותו ערב ליל סדר, כשניצחון בנות הברית נראה קרוב, פרסם נתן אלתרמן בטור השביעי שלו שבעיתון דבר את השיר "הגדי מההגדה", שהתבסס על "חד גדיא".

אלתרמן בשירו משחזר כביכול את מה שקדם לחד גדיא: את הגדי רך, עדין ופשוט, המחכה בשוק לאבא שיקנה אותו. הגדי הצנוע, שבא מבית עניים, שלא היה מקושט, לא בלט במראהו, לא העלה בדעתו כי יככב ויונצח בשיר. תיאורם של האב מואר פנים ושל הגדי המנופף בזנבו הקצר ומלקק את ידו של האב מכמיר לב. שניהם נראים תמימים כל כך, וצנועים. נדחקים אל סופה של ההגדה, מפאת הכבוד שהם רוחשים לכל הנסים המתוארים בה, הדם והאש ותמרות העשן, עומדים להם ומחכים "לתורם שיזרח". אין להם מושג מה צפוי להם בעוד בית. איזו שרשרת של אלימות תתחיל להתגלגל בעוד זמן קצר. האם היה זה שיר נבואי של אלתרמן, שחזה בלי דעת את שואת יהודי הונגריה התמימים, שלא היה להם מושג לאן יילקחו ומה צפוי להם?

הגדי מההגדה/נתן אלתרמן

הוּא עָמַד לוֹ  בַּשּׁוּק בֵּן תְּיָשִׁים וְעִזִּים
וְנִפְנֵף בִּזְנָבוֹ
הַקָּט כְּזֶרֶת.
גְּדִי מִבֵּית עֲנִיִּים גְּדִי בִּשְׁנֵי זוּזִים
בְּלִי קִשּׁוּט
בְּלִי עִנְבָּל וְסֶרֶט.
אִישׁ לֹא שָׂם לוֹ לִבּוֹ, יַעַן אִישׁ  לֹא יָדַע
לֹא צוֹרְפֵי הַזָּהָב, לֹא סוֹרְקֵי הַצֶּמֶר,
כִּי הַגְּדִי הַלָּזֶה
יִכָּנֵס לָהַגָּדָה
וְיִהְיֶה גִּבּוֹרוֹ שֶׁל זֶמֶר.

אֲבָל אַבָּא נִגָּשׁ בְּפָנִים מְאִירִים
וְקָנָה אֶת הַגְּדִי
וְלִטְפָהוּ עַל מֵצַח
זוֹ הָיְתָה פְּתִיחָתוֹ שֶׁל אַחַד הַשִּׁירִים
שיושרו לַנֶּצַח, לַנֶּצַח.

וְהַגְּדִי אֶת יַד אַבָּא לִקֵק בְּלָשׁוֹן
וּבְחוֹטְמוֹ הָרָטֹב נָגַע בָּהּ
וְהָיָה זֶה אַחַי הֶחָרוּז הָרִאשׁוֹן
שֶׁפְּסוּקוֹ הוּא "דְזַבִּין אַבָּא".

יוֹם אָבִיב אָז הָיָה וְהָרוּחַ רִקְּדָה
וּנְעָרוֹת צָחֲקוּ בְּמִצְמוּץ עֵינַיִם
וְאַבָּא עִם גְּדִי
נִכְנְסוּ לָהַגָּדָה
וְעָמְדוּ לָהֶם שָׁם בִּשְׁנַיִם.

הָיָה כְּבָר  מָלֵא מֵהָמוֹן
נִפְלָאוֹת וּמוֹפְתִים עֲצוּמִים לְגֹדֶל
וְלָכֵן הֵם נִצְבוּ עַל הַדַּף הָאַחְרוֹן
חֲבוּרִים
וּדְחוּקִים אֵל הַכֹּתֶל.

וְהַסֵּפֶר חִיֵּךְ וְאָמַר אָז דּוּמָם
טוֹב, עִמְדוּ לָכֶם גְּדִי וְאַבָּא
בֵּין דַּפָּי מְהַלְּכִים עוֹד עָשָׁן וָדַם,
עַל גְּדוֹלוֹת וּנְצוּרוֹת שִׂיחָתִי נָסַבָּה.
אַךְ יָדַעְתִּי כִּי יַם יִקָּרַע לֹא בִּכְדִי
וְיֵשׁ טַעַם חוֹמוֹת וּמִדְבָּר לְהַבְקִיעַ
אִם  בְּסוֹף הַסִּפּוּר
עוֹמְדִים אַבָּא וּגְדִי
וְצוֹפִים לְתוֹרָם שֶׁיִּזְרַח וְיַגִּיעַ.


ב1989, 45 שנה אחרי שהתפרסם שירו של אלתרמן, כתבה חוה אלברשטיין את גרסתה, השונה לגמרי, לפיוט:

חד גדיא/חוה אלברשטיין

דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי,
חַד גַּדְיָא,חַד גַּדְיָא
קָנָה אָבִינוּ גְּדִי בִּשְׁנֵי זוּזִים
כָּךְ מְסַפֶּרֶת הָהַגָּדָה.
בָּא הֶחָתוּל וְטָרַף אֶת הַגְּדִי
גְּדִי  קָטָן גְּדִי לָבָן
וּבָא הַכֶּלֶב וְנָשַׁךְ לֶָחָתוּל
שֶׁטָּרַף אֶת הַגְּדִי
שֶׁאָבִינוּ הֵבִיא

דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי,
חַד גַּדְיָא,חַד גַּדְיָא
וְאֵי מִזֶּה הוֹפִיעַ מַקֵּל  גָּדוֹל
שֶׁחָבַט בַּכֶּלֶב שֶׁנָּבַח בְּקוֹל
הַכֶּלֶב שֶׁנָּשַׁךְ אֶת הֶחָתוּל
שֶׁטָּרַף אֶת הַגְּדִי שֶׁאָבִינוּ הֵבִיא.

דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי,
חַד גַּדְיָא,חַד גַּדְיָא
וְאָז פָּרְצָה הָאֵשׁ
וְשָׂרְפָה אֶת הַמַּקֵּל
שֶׁחָבַט בַּכֶּלֶב הַמִּשְׁתּוֹלֵל
וְנָשַׁךְ לֶָחָתוּל
שֶׁטָּרַף אֶת הַגְּדִי
שֶׁאָבִינוּ הֵבִיא.

דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי,
חַד גַּדְיָא,חַד גַּדְיָא
וּבָאוּ הַמָּיִם וְכִבּוּ אֶת הָאֵשׁ
שֶׁשָּׂרְפָה אֶת הַמַּקֵּל
שֶׁחָבַט בַּכֶּלֶב שֶׁנָּשַׁךְ הֶחָתוּל
שֶׁטָּרַף אֶת הַגְּדִי שֶׁאָבִינוּ הֵבִיא.
דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי,
חַד גַּדְיָא,חַד גַּדְיָא
וּבָא הַשּׁוֹר שֶׁשָּׁתָה אֶת הַמָּיִם
שֶׁכִּבּוּ אֶת הָאֵשׁ
שֶׁשָּׂרְפָה אֶת הַמַּקֵּל
שֶׁחָבַט בַּכֶּלֶב שֶׁנָּשַׁךְ הֶחָתוּל
שֶׁטָּרַף אֶת הַגְּדִי שֶׁאָבִינוּ הֵבִיא.
דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי,
חַד גַּדְיָא,חַד גַּדְיָא
וּבָא הַשּׁוֹחֵט שֶׁשָּׁחַט אֶת הַשּׁוֹר
שֶׁשָּׁתָה אֶת הַמָּיִם
שֶׁכִּבּוּ אֶת הָאֵשׁ
שֶׁשָּׂרְפָה אֶת הַמַּקֵּל
שֶׁחָבַט בַּכֶּלֶב שֶׁנָּשַׁךְ הֶחָתוּל
שֶׁטָּרַף אֶת הַגְּדִי שֶׁאָבִינוּ הֵבִיא.
וּבָא מַלְאַךְ הַמָּוֶת וְהָרַג אֶת הַשּׁוֹחֵט
שֶׁשָּׁחַט אֶת הַשּׁוֹר
שֶׁשָּׁתָה אֶת הַמָּיִם
שֶׁכִּבּוּ אֶת הָאֵשׁ
שֶׁשָּׂרְפָה אֶת הַמַּקֵּל
שֶׁחָבַט בַּכֶּלֶב שֶׁנָּשַׁךְ הֶחָתוּל
שֶׁטָּרַף אֶת הַגְּדִי שֶׁאָבִינוּ הֵבִיא.
דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי,
חַד גַּדְיָא,חַד גַּדְיָא
וּמַה פִּתְאוֹם אַתְּ שָׁרָה חַד גַּדְיָא?
אָבִיב עוֹד לֹא הִגִּיעַ וּפֶסַח לֹא בָּא.
וּמַה הִשְׁתַּנָּה לָךְ מַה הִשְׁתַּנָּה?
אֲנִי הִשְׁתַּנֵּיתִי לִי הַשָּׁנָה.
וּבְכֹל הַלֵּילוֹת בְּכֹל הַלֵּילוֹת
שָׁאַלְתִּי רַק אַרְבַּע קֻשְׁיוֹת.
הַלַּיְלָה הַזֶּה יֵשׁ לִי  עוֹד  שְׁאֵלָה,
עַד מָתַי יִמָּשֵׁךְ  מַעְגַּל הָאֵימָה,
רוֹדֵף הוּא נִרְדָּף מַכֶּה הוּא מֻכֶּה
מָתַי יִגָּמֵר הַטֵּרוּף הַזֶּה.
וּמַה הִשְׁתַּנָּה לָךְ מַה הִשְׁתַּנָּה?
אֲנִי הִשְׁתַּנֵּיתִי לִי הַשָּׁנָה.
הָיִיתִי פַּעַם כֶּבֶשׂ וּגְדִי שָׁלֵו
הַיּוֹם אֲנִי נָמֵר וּזְאֵב טוֹרֵף
הָיִיתִי כְּבָר יוֹנָה וְהָיִיתִי צְבִי
הַיּוֹם אֵינִי יוֹדַעַת מִי אֲנִי.

דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי,
חַד גַּדְיָא,חַד גַּדְיָא

קָנָה אֲבִינוֹ אָבִינוּ גְּדִי בִּשְׁנֵי זוּזִים
וְשׁוּב מַתְחִילִים מֵהַתְחָלָה.

שירה של אלברשטיין נשמע כהלקאה עצמית: "אני השתניתי לי השנה", "היום אני נמר וזאב טורף", "היום איני יודעת מי אני", אבל למעשה הוא שיר מחאה, שנכתב בזמן האנתיפאדה הראשונה, כתגובה לכיבוש הישראלי המתמשך בגדה המערבית. הכותבת במעגל הדמים מאשימה את ארצה, אותנו. שוב איננו, לדעתה, גדי תמים, יונת שלום, צבי קליל (וצמחוני…). נהפכנו לרודפים ולחיות טרף.

"חד גדיא" של חוה אלברשטיין עורר סערה ציבורית. הוועד המנהל של רשות השידור החליט לאסור על השמעתו, כי הוא "משרה דיכאון ומשרת את צוררי ישראל", ומכיוון שאי-השמעתו, כך הסבירו, תחזק את צה"ל. ההחלטה עוררה סערה גדולה. מפגינים הניפו שלטים שעליהם נכתב: "במקום שבו פוסלים שירים יפסלו בני אדם", אך היו גם רבים שתמכו בה. היועץ המשפטי לממשלה, יוסף חריש, התערב והורה לרשות לחזור בה מהחלטתה. אחרי הפרשה המעיטה אלברשטיין להופיע בישראל.

יוצרת אחרת שהגיבה לחד גדיא הייתה אנדה עמיר פינקרפלד, משוררת שכתבה בעיקר לילדים, ועבדה בהתנדבות  במחלקה להנצחת החייל של אגף השיקום במשרד הביטחון, שם סייעה בכתיבת ביוגרפיות של חללי צה"ל, ואמו של טייס בחיל האוויר, תא"ל עמוס עמיר. לא מפתיע לקרוא את גרסתה, שאותה כתבה בשנת 1962:

 

הֲתֵדְעוּ מָה אֶעֱשֶׂה
בְּלֵיל-שֶׁל-סֵדֶר זֶה?
אַסְתִּיר הַגְּדִי שֶׁל הַהַגָּדָה;
וְהֶחָתוּל כְּלָל לֹא יֵדַע
הֵיכָן הַגְּדִי וְלֹא יֹאכְלֶנּוּ:
יָבוֹא, יֹאמַר: הַגְּדִי אֵינֶנּוּ!

וְלֹא יִקֹּם אוֹתוֹ הַכֶּלֶב,
וְלֹא מַקֵּל, לֹא אֵשׁ אוֹכֶלֶת,
לֹא מַיִם, וְלֹא שׁוֹר נַגָּח.

כִּי אֶת הַגְּדִי אֲנִי אֶקַּח,
אַסְתִּיר אוֹתוֹ בְּתוֹךְ מַחֲבוֹא,
וְכָל רָעָה לֹא עוֹד תָּבוֹא. 

אנדה עמיר פינקרפלד, ששהתה במשך שנים במחיצת זכרם של צעירים שנפלו בטרם עת, לא ישבה מהצד וסיפרה על יופיו של הגדי, תוך התעלמות ממה שעתיד לקרות לו בקרוב, ולא לקחה על עצמה את האשמה על מותו הבלתי נמנע. היא החליטה לעשות בשירה את הבלתי אפשרי ופשוט להגן עליו. השנה, כך הודיעה, לא תיתן עוד יד להרג. לא תרשה לפגוע בגדי, אלא תסתיר אותו, תרחיק  מעליו את הסכנות, לא תיתן לכלב, למקל, לאש, למים, לשור לפגוע בו. כמה מלבבת, ובעצם גם מייסרת, הקריאה הזאת, שיש בה הבטחה בלתי אפשרית: "וְכָל רָעָה לֹא עוֹד תָּבוֹא", ומי לא היה רוצה לאמץ אותה באמת. להציל את החפים מפשע, ולא רק בשיר.

סיפורו של שיר x net

"הלילה הזה כולו שירה": אבל מי לא חוגג בליל הסדר?

גם השנה, כמו בכל ליל סדר, יתכנסו מרבית המשפחות היהודיות בארץ ובעולם, יסבו אל השולחן ויקראו את ההגדה, שהיא, על פי מילון אבן שושן, "מערכת דברי אגדות, הלל ופזמונים". נוסחה של ההגדה אחיד כבר מאות שנים. היא נחתמה כנראה זמן מה אחרי חתימת התלמוד.

יחד עם זאת, מן הידוע הוא שרבים מעורכי לילות הסדר אינם נצמדים לנוסח המקובל של ההגדה. בקיבוצים, למשל, נהוג להשתמש בהגדות חילוניות המבוססות אמנם על ההגדה המסורתית, אבל כוללות גם טקסטים מודרניים, וחוגגים לא רק את היציאה ממצרים אלא גם את הגאולה הציונית בת ימינו, ומדגישים את הצדדים החקלאיים של החג ואת בוא האביב.

יש גם משפחות שנוהגות להוסיף על ההגדה (או לגרוע ממנה, לקרוא אותה בחטף, לדלג על חלקים מסוימים…), כל בית והמסורת הנהוגה בו.

השנה אפשר להוסיף להגדה המקובלת ספר שירים חדש שראה אור לקראת החג: הלילה הזה כולו שירה. זהו קובץ שירים –  לא פזמונים –  שליקט העורך, מרדכי (מודי) כהן. (הוצאת איתמר, חבר לעט). שבעים שירים כולל הקובץ, המחולק לשמונה פרקים: ערב פסח, ליל הסדר, עבדות, מכות, לצאת ממצרים, לקרוע את הים, והגדת, אביב גאולה.

כל אחד מהשירים מלווה בקטע כתוב שאורכו כמה שורות עד עמוד. רוב הקטעים מסתיימים בשאלה. המטרה המוצהרת של הקטעים הללו – של הספר כולו, למעשה – היא לעורר שיחה ודיון על השירים, על משמעותם, על הקשר שלהם לחג, על התהיות שהם מעלים. יוצרי הספר מעודדים את קוראיו לשלבו במפגש המשפחתי של ליל הסדר, בזמן קריאת ההגדה או אחריה. כותרת המשנה של הספר היא "שירה ישראלית מתכתבת עם ההגדה של פסח".

הנה למשל כמה מהשאלות הנשאלות בקטעים המלווים את השירים: "האם המשורר חש רק אמפתיה או שמא גם ביקורת על התנהגות אנושית זו?" שואלים על השיר "אבי בערב פסח", של יהודה עמיחי; "כיצד ניתן לבער מן הבצק את החמץ שבלב?" על השיר "חמץ" של חגי מאוטנר; "אילו כבלים היינו רוצים להסיר מעלינו?" על השיר "הגעלה" של צדוק אלון, וכן הלאה.

הקטע הכתוב מנסה גם לגעת בשירים במעין פרשנות זריזה ולא מעמיקה, שמטרתה, שוב, בעיקר לעורר שאלות.

כפי שאפשר היה כבר לראות מהשאלות המצוטטות, כולל הקובץ שירים של משוררים מהידועים והנכבדים ביותר – אלתרמן, עמיחי, ויזלטיר, פגיס, גלבוע –  ולצדם משוררים מוכרים הרבה פחות.

חלק מהשירים נוגעים ישירות בפסח ובליל הסדר ונכתבו ממש על אודות החג, או לפחות בהשראתו, ואילו אחרים נוגעים בו בעקיפין. למשל "שיר בבקר בבקר"  מאת אמיר גלבוע –  "פּתְאֹם קָם אָדָם בַּבֹּקֶר / וּמַרְגִּיש כִּי הוּא עַם וּמַתְחִיל לָלֶכֶת" –  מספר אמנם על תקומה של עם, כנראה באמת העם היהודי, אבל מעורר את התחושה שהאירוע שממנו הוא מגיע הוא הקמת מדינת ישראל, ולאו דווקא יציאת מצרים. חרף זאת, הקטע הכתוב המלווה את השיר שואל "מתי בדיוק חל אותו רגע בלתי נתפס שבו הפכו בני ישראל מאוסף עבדים לעם?" ומתייחס באופן ישיר לאירוע המכונן "שבו הפכנו מאוסף של יחידים, משפחות ושבטים – לעם."

ש