ארכיון תגיות: שייקספיר

שייקספיר, סונטה 9: האם אתה נותר ברווקות | האם מפחד בכי של אלמנה | המחשש דמעות האלמנה | האם כדי למנוע מאלמנה לקונן | שמא מפחד עין אלמנה להרטיב | את בכי האלמנה אתה ירא? האם | האם מפחד בכי האלמנה


השוואת תרגומי סונטה 66 של שייקספיר במוסף הספרותי של עיתון הארץ

התפרסם ב"הארץ", 18.11.2022

שייקספיר, סונטה 8: אתה הלחן | כולך רינה |כולך ניגון | זמרה לאוזן! | קולך כמנגינה | למוסיקה תקשיב? | בשמוע צלילים | מוסיקה נשמעת

שייקספיר, סונטה 7: הבט אל המזרח | מזרחה שא עיניים | שור, במזרח | ראה, בעת שבמזרח | ראה במזרח | עת במזרח | ראה! פאתי מזרח | ביקוד מאור

שייקספיר סונטה 6: "לא, אל תתן לחורף להשחית" | "בל יך בך אגרוף ברזל הכפור" | "מנע איפה קיצך מלהשחת" | "יד חורף מחוספסת בל תחמוס" | "אז אל תניח לעול ידו של החורף להשחית" | "ובכן בל תניח ליד חורפית מרופטת לרגום" | "לא, אל תניח לאגרוף החורף" | "ועל כן אל תרשה לכפור חורף משחית"

שמור נפשך מה-15 בחודש מארס: "יוליוס קיסר", (מערכה I תמונה 2)

קֵיסָר:
הַא! מי קוֹרֵא?

קַסְקָה:
יִדוֹם כָּל רַעַש! דֹֹמוּ! יָשְׁלֵךְ הָס!

קֵיסָר:
מִי זֶה קָרָא מִן הֶהָמוֹן שָׁמַעְתִּי
קוֹל רָם, פּוֹלֵח כָּל תְּרוּעוֹת נוֹגְגִים,
קוֹרֵא "קֵיסָר". דַבֵּר, קֵיסַר שׁוֹמֵעַ.

ַמַגִּיד־הָעַתידוֹת:
שְׁמֹר נַפְשְׁךָ מֵאֵידֵי מַרְס.

קיסר: מִיהוּ הָאִישׁ ?

בְּרוּטוּס: זֶה יִדְעוֹנִי קוֹרֵא כִּי תִשָּׁמֵר מֵאֵידֵי מַרְס.

 

תרגום: נתן אלתרמן

קיסר:
הה! מי קורא?

קאסקה:
להשקיט כל רעש פה. תהיה דממה שוב!

קיסר:
מי זה קורא לי בין כולם? קול רם
יותר מהמוזיקה כולה קרא
"קיסר". דבר! קיסר פונה לשמוע.

מגיד עתידות:
שמור נפשך מאמצע מֶרְץ.

קיסר: מי זה?

ברוטוס: מגיד עתידות מזהיר אותך מאמצע מרץ.

 

תרגום: דורי פרנס

סונטה 5 של שייקספיר, שמונה תרגומים: "אותן שעות ששרטטו את מה" | "שעות אשר הלבישו עדנים" | "אותן שעות העניקו עיטורים" | "אותן שעות שעיצבו במעודן" | "הזמן אשר היטיב בכשרונו הרב" | "אותן שעות אשר ביד רכה" | "השעות הללו אשר בעמל רב צודד" | "שעות שחוללו ביד רכה" |

אוֹתָן שָָעוֹת שֶׁשִּׂרְטְטוּ אֶת מָה
שֶׁחֵן דְּמוּתוֹ עָלָה עַל כָּל דִּמְיוֹן,
עוֹד יִנְהֲגוּ בַּעֲרִיצוּת שְׁלֵמָה
וְאֶת יָפְיוֹ יוֹרִידוּ לְטִמְיוֹן.
הַזְּמָן דּוֹהֵר, הוֹדֵף וּמַעֲלִים
כָּל קַיִץ אֶל הַחֹרֶף הָאָיוֹם.
הַכְּפוֹר מֵנִיס עָסִיס מִן הֶעָלִים,
וְעֵירֻמָּם בַּשֶּׁלֶג נָח יוֹם-יוֹם.
לְשַד הַקַּיִץ שֶׁזֻּקַּק, לָכוּד
בְּתוֹךְ בַּקְבּוּק זְכוּכִית – וְכָךְ נִשְׁמַר.
לוּלֵא נִכְלָא, הָיָה עַתָּה אֲבוּד,
וּכְלוּם מִמֶּנּוּ לֹא הָיָה נִזְכָּר.
   אַךְ פֶּרַח שֶׁקָּמַל בַּחֹרֶף – אִם
   זֻקַּק בַּזְּמַן, יִחְיֶה עוֹד וְיַנְעִים.


 

 

 

 

 

 

 

בגיליון הו! 22 הופיעה מסה קצרה  ובה השוואה בין תרגומים של סונטה 20 מאת שייקספיר. 

מסה על סונטה 20 של שייקספיר, והשוואה בין תרגומיה לעברית: "הטבע צייד את גופך באיבר שנועד לענג נשים"

51: בכל אחת מהדוגמאות ציטטתי את הפעם הראשונה שבה המשקל משתבש בתרגומים השונים, אך היו כמובן שיבושים נוספים

האם בתרגום שלי עמדתי במבחן של כל הפרמטרים שבחנתי כאן? ישפטו הקוראים.

כרך 22 החדש של "הו!" ממשיך את מסורת אסופות תרגומי השירה ומהווה אנתולוגיה נרחבת של שירה מתורגמת מאת מיטב המשוררות/ים והמתרגמות/ים. הוא מדלג מהמזרח הקדום, דרך יוון ורומא, אל התקופה האליזבתנית, אל המאה הי"ט, אל המודרניזם, ומשם – אל האלף השלישי. יש כאן תרגומים חדשים ליצירותיהם של משוררים מרכזיים לתרבויותיהם, כגון שייקספיר, היינה ופושקין, וגם של משוררים מודרניסטים גדולים כגון אליזבת בישופ, אלן גינזברג, ניקולאי גומיליוב, אוסיפ מנדלשטם, אלזה לסקר-שילר, אינגבורג בכמן, צ'סלב מילוש וויליאם באטלר ייטס.
לצד משוררים מהוללים אלה יפגוש הקורא משוררים רבים מארצות ותקופות שונות, וביניהן משוררים בני זמננו. הפתעת הגיליון היא דווקא אמירה הס, משוררת עברית, כלת פרס עמיחי, שמשתתפת בגיליון המוקדש לתרגום בשירים המתורגמים משפת אמה, ערבית עיראקית.

אפשר לקנות את הכרך כאן, בקישור

המגיפה והמרד באנגליה, ב-1400: "היא מתפשטת הנה, עד ממש למחנה שלנו"

וורסטר:    אמור לי: הוא שוכב שם במיטה?
שליח:      כן, ארבעה ימים לפני צאתי
              לדרך הוא שכב. והרופאים
              כשעזבתי היו מודאגים.
וורסטר:   חבל שהוא נהיה חולה לפני
              שהתקופה הבריאה. בריאותו
              אף פעם לא היתה מצרך כל כך
              נחוץ.    
דורבן-חם:  חולה עכשיו? חלוש עכשיו?
               המחלה הזאת פשוט זיהום
               בְּדם חייו של המבצע שלנו.
               היא מתפשטת הֵנה, עד ממש
               לַמחנה שלנו. הוא כותב
              לי פה שמחלה פנימית –
              ושאת ידידיו היה קשה
              למשוך כל כך מהר להתגייס
              דרך תיווך;

תרגום: דורי פרנס (הנרי IV חלק א מערכה 4 תמונה 1)

שייקספיר, סונטה 3: הבט בבואה ואז אמור – הבט בראי, אמור אם זה העלם – הבט בראי ובו לצלם צו – בראי את צלמך ראה ולו הגד – הבט בראי, דיוקן ניבט בך – אל המראה לראות פניך גש – הבט במראה ואמור לפניך

מקבת, מערכה 5 תמונה ראשונה

תרגום: דורי פרנס

רופא:  שמעי, היא מדברת, אני ארשום מה שיוצא ממנה, בתור גיבוי לַזִכּרון שלי.

ליידי:  רֵד כּתם מקולל – רד אני אומרת. אחת – שתיים – טוב אז הגיע הזמן לעשות את זה – חושך מִצְריים בַּגיהינום. בּוז לך, אדונִי, בּוז, חייל, ופוחד? מה יש לנו לפחוד מי עשה את זה, כשאף אחד לא יכול לדרוש מאיתנו דין וחשבון? אבל מי היה חושב שיש לו לַזַּקֵן כל כך הרבה דם בתוכו.

רופא:  שמעת את זה?

ליידי:  למֶקְדַף ראש-השבט היתה אשה אוהבת – איפה היא עכשיו? מה, הידיים האלה לעולם לא יהיו נקיות? מספיק עם זה, אדוני, מספיק עם זה – אתה מקלקל הכל עם הַבֶּהלות האלה.

רופא:  צאי מכאן, צאי מכאן: נודע לך מה שאסור לך.

גבירה: היא אמרה מה שאסור לה, בזה אני בטוחה; אלוהים יודע מה היא יודעת.

ליידי:  עדיין יש פה ריח של דם – כל בָּשְמֵי עָרָב לא ימתיקו את היד הקטנה הזאת. אוֹ, אוֹ, אוֹ.


תרגום: מאיר ויזלטיר

(1999)

רופא: הס, הִיא מְדַבֶּרֶת! אֶרְשֹׁם אֶת מוֹצָא פִּיהָ, כְּדִי לָתֵת חִזּוּק לְזִכְרוֹנִי.

ליידי מקבת: צֵא, כָּתֶם רַע! צֵא כְּבָר, אֲנִי אוֹמֶרֶת! אַחַת, שְׁתַּיִם: אָם כָּךְ, זֶה הָרֶגַע לִפְעל. כָּל כָּךְ חָשׁוּךְ בַּשְׁאוֹל! בּוּשָׁה, אִישִׁי, בּוּשָׁה! גִּבּוֹר כָּזֶה פּוֹחֵד? לָמָה לָנוּ לִפְחֹד פֶּן יִדְעוּ זֹאת, הֲרֵי אִיש לא יָהִין לִתְבֹּעַ מֵאִתָּנוּ דִּין וְחֶשְׁבּוֹן? אַךְ מִי הָיָה מַעֲלֶה בְּדַעְתּוֹ שיש בו בַּזָקֵן הַזֶּה כָּל כָּךְ הַרְבֵּה דָּם?

רופא: אַתְּ שׁוֹמַעַת?

ליידי מקבת: הָאִישׁ מִקְדָּאף אִשָּׁה אָהַב; אֵי הִיא עַכְשָׁיו? מָה אִתְּכֶן, יָדַים, לְעוֹלָם לֹא תִּהְיֶינָה נְקִיוֹת? חֲדַל מִזֶּה, אִישִׁי, חָדַל מִזֶּה: הַחַלְחָלָה הַזֹּאת מְקַלְקֶלֶת הַכֹּל.

רופא: הוֹ כֵּן, הוֹ כֵּן; נוֹדַע לָךְ מַה שֶׁמּוּטָב לָךְ לֹא לָדַעַת.

אצילה: הִיא אָמְרָה מַה שֶׁמּוּטָב לָהּ לֹא לוֹמַר, זֶה בָּטוּחַ: אֱלֹהִים יוֹדֵעַ מַה יָדוּעַ לָהּ.

ליידי מקבת: רֵיחַ דָּם כָּל הַזְמַן: כָּל בָּשְׂמִי עֲרָב לֹא יַצְלִיחוּ לְבַשֵׁם אֶת הַיָּד הַקְטָנָה הַזֹּאת. אוֹה! אוֹה! אוֹה!


תרגום: אפרים ברוידא

(1965)

רופא:  הַס! הִיא מְדַבֶּרֶת. אֶכְתֹּב אֶת הַיּוֹצֵא מִפיהלְמַעַן יִהְיֶה זִכְרוֹנִי סָמוּךְ וּבָטוּחַ.

ליידי מקבתצֵא, כָּתָם אָרוּר! צֵא, אָמַרְתִּי ! אַחַתשְׁתַּיִם – וּבְכֵן הִגִיעָה עֵת לַעֲשׂוֹת. – הַתּפֶת אַפְלוּלִית! תּוּף, אֲדוֹנִי. תּוּף! חַיָּל וְהוּא נִפְחָד? – מַה לָּנוּ לְפַחֵד אִם יֵשׁ יוֹדֵעַ, וְאֵין דִַיָּן שֶׁלְפָנָיו נִתֵּן בְרָב־עֻזֵּנוּ אֶת הַדִּין? אַךְ מִי פְּלֵל כִּי הַזַָקֵן יֶשׁ בּוֹ דָם הַרְבֵּה כָּל־כַּךְ

רופא: שָׁמַעַתָּ?

ליידי מקבת: אַלוּף פַיִף אִשָׁה הָיְתָה לוֹ: עַכְשָׁיו הֵיכָן הִיא? מַה! יָדַיִם אֶלֶה הַלְעוֹלָם לֹא תִהְיֶינָה נְקִיּוֹת? – רַב לְךְ, אִישִׁי, רַב לִךְ! אַתָּה מְקַלְקֵל הַכֹּל בַּחַלְחָלָה הַזֹּאת.

רופא: אָכֵן, אָכֵן, יוֹדַעַת אַתְּ דְּבָרִים שֶׁאָסוּר לָךְ לְדַעְתָּם.

מטרונית: הִיא דִבְּרָה מַה שֶׁאָסוּר לָהּ לְדַבֵּר, בָּוֹאת אֲנִי בְּטוּחָה: הָאֵל יוֹדֵעַ מַה יָדוּעַ לָהּ.

ליידי מקבת: רֵיחַ הַדָּם עוֹדֶנוּ כַאן: כָּל בָּשְׂמֵי עֲרָב לֹא יַמְתִּיקוּ רֵיחָה שֶׁל יָד קְטַנָּה זוֹ, הוֹ! הוֹ! הו!

שייקספיר סונטה 2: משמצור בן ארבעים – כשעל מצחך יצורו ארבעים חורפים – בצור על עפעפיך ארבעים – כשארבעים סתוים על מצחך – ביום על מצחך יצורו מ' סתוים – בעת יצורו ארבעים סתוים

לחפש הרפתקאות? ואולי בעצם – לחלום?

איתקה הוא שמו של אי יווני השוכן לא רחוק מהחוף הדרום מערבי של יוון. הוא מוכר עוד מימי קדם בשמו הנוכחי, ונודע במיוחד בזכות האפוס אודיסאה, המיוחס להומרוס.

על פי האודיסיאה, המלך אודיסאוס שלט על האי, והאפוס מתאר את מסעותיו בדרך חזרה הביתה, אחרי ניצחונו במלחמת טרויה. מסעו נמשך כעשר שנים, והיה רצוף מאבקים והרפתקאות. הוא העניק השראה ליצירות רבות, בהן, למשל, שירו של אלפרד טניסון, המתאר את הלוחם האמיץ, כפי שראה אותו המשורר בעיני רוחו בערוב ימיו: גבר מזדקן, שמתגעגע אל כל ההרפתקאות שחווה בצעירותו, ומסרב לכלות את ימיו האחרונים בבית, לצד אשתו הזקנה.

משוררים אחרים שאבו את השראתם מעצם המסע הארוך בדרך לאיתקה. המשורר היווני קונסטנדינוס פ' קוואפיס, שמת ב-1933 כשהיה בן שבעים, כתב את השיר "איתקה", כאן בתרגומו של יורם ברונובסקי:

כִּי תֵּצֵא בַּדֶּרֶךְ אֶל אִיתָקָה
שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד
מְלֵאָה בְּהַרְפַּתְקָאוֹת, מְלֵאָה בְּדַעַת.
אַל תִּירָא אֶת הַלַּסְטְרִיגוֹנִים וְאֶת הַקִּיקְלוֹפִּים
אַל תִּירָא אֶת פּוֹסֵידוֹן הַמִּשְׁתּוֹלֵל.
לְעוֹלָם לֹא תִּמְצְאֵם עַל דַּרְכְּךָ
כָּל עוֹד מַחְשְׁבוֹתֶיךָ נִשָּׂאוֹת, וְרֶגֶשׁ מְעֻלֶּה
מַפְעִים אֶת נַפְשְׁךָ וְאֶת גּוּפְךָ מַנְהִיג.
לֹא תִּתָּקֵל בַּלַּסְטְרִיגוֹנִים וּבַקִּיקְלוֹפִּים
וְלֹא בְּפּוֹסֵידוֹן הַזּוֹעֵם, אֶלָּא אִם כֵּן
תַּעֲמִידֵם לְפָנֶיךָ נַפְשְׁךָ.

שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד.
כִּי בִּבְקָרִים רַבִּים שֶׁל קַיִץ תִּכָּנֵס
בְּחֶדְוָה, בִּפְלִיאָה רַבָּה כָּל כָּךְ
אֶל נְמֵלִים שֶׁלֹּא רָאִיתָ מֵעוֹלָם.
בְּתַחֲנוֹת-מִסְחָר פֵינִיקִיּוֹת תַּעֲגֹן
תִּקְנֶה סְחוֹרוֹת מְשֻׁבָּחוֹת לָרֹב,
פְּנִינִים וְאַלְמֻגִּים, עִנְבָּר וְהָבְנֶה,
וּמִינִים שׁוֹנִים שֶׁל בְּשָׂמִים טוֹבִים
כְּכָל שֶׁרַק תִּמְצָא בְּשָׂמִים טוֹבִים.
עָלֶיךָ לְבַקֵּר בְּהַרְבֵּה עָרֵי מִצְרַיִם
לִלְמֹד, לִלְמֹד מֵאֵלֶּה הַיּוֹדְעִים.

וְכָל הַזְּמַן חֲשֹׁב עַל אִיתָקָה
כִּי יִעוּדְךָ הוּא לְהַגִּיעַ שָׁמָּה.
אַךְ אַל לְךָ לְהָחִישׁ אֶת מַסָּעֲךָ
מוּטָב שֶׁיִּמָּשֵׁךְ שָׁנִים רַבּוֹת.
שֶׁתַּגִּיעַ אֶל הָאִי שֶׁלְּךָ זָקֵן
עָשִׁיר בְּכָל מַה שֶּׁרָכַשְׁתָּ בַּדֶּרֶךְ.
אַל תְּצַפֶּה שֶׁאִיתָקָה תַּעֲנִיק לְךָ עשֶׁר.

אִיתָקָה הֶעֱנִיקָה לְךָ מַסָּע יָפֶה
אִלְמָלֵא הִיא לֹא הָיִיתָ כְּלָל יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ.
יוֹתֵר מִזֶּה הִיא לֹא תּוּכַל לָתֵת.

וְהָיָה כִּי תִּמְצָאֶנָּה עֲנִיָּה – לֹא רִמְּתָה אוֹתְךָ אִיתָקָה.
וְכַאֲשֶׁר תָּשׁוּב, וְאַתָּה חָכָם, רַב-נִסָּיוֹן,
תּוּכַל אָז לְהָבִין מַה הֵן אִיתָקוֹת אֵלֶּה.

קוואפיס פונה אל הקורא בגוף שני, כמו מדבר אתו ישירות. הוא מציע לאותו נמען ליהנות מדרכו, לא לנסות לקצר אותה, לתת לה את משך הזמן הנדרש, לחוות את כל מה שיקרה לו לאורכה. קוואפיס שואב את הרפתקאות ישירות מתוך יצירתו של הומרוס ומציין את המפגשים השונים והמשונים שתיאר: את "הַלַּסְטְרִיגוֹנִים", את "הַקִּיקְלוֹפִּים", את "פּוֹסֵידוֹן הַמִּשְׁתּוֹלֵל". לכאורה מדובר בכל מיני מפגשים מיתולוגיים ואגדיים, אבל קוואפיס מזכיר אותם כמעין סמלים לחוויות חיים קיצוניות ומסעירות שצפויות למי שיוצא אל מסע חייו "בְּחֶדְוָה, בִּפְלִיאָה", נכון לראות הכול, להשתומם, לחוש בעוצמה, להתמסר. מי שדרכו אינה אצה לו יכול למצות את חייו בידיעה שלא המטרה הסופית חשובה, אלא עצם התהליך.

מעניין לזכור שקוואפיס גר לאורך רוב חייו בעיר אחת, אלכסנדריה, וכמעט שלא עזב אותה. במשך שנים רבות עבד במשרה שכולה חול ושגרה, כפקיד במשרד ההשקיה במיניסטריון לעבודות לציבוריות. מסע חייו, הדרכים המסעירות שבהן שוטט, הימים שבהם הפליג, לא היו אם כן גיאוגרפיים, אלא נפשיים, והתבטאו בשירים שכתב, חלקם הגדול שירי אהבה, זיכרון ותשוקה לאהובו.

משורר אחר, חורחה לואיס בורחס הארגנטינאי, שנחשב אחד מגדולי היוצרים בספרדית, כתב שיר ארס-פואטי בשם "איתקה", כאן בתרגומם של עודד סברדליק ומשה דור:

לְהִתְבּוֹנֵן בְּנָהָר עָשׂוּי זְמַן מַיִם
וְלִזְכֹּר כִּי הַזְּמַן הוּא נָהָר אַחֵר,
לָדַעַת כִי אוֹבְדִים כְּמוֹ הַנְהָר
וְהַדְּמֻיּוֹת חוֹלְפוֹת כְּמוֹ הַמַּיִם.

לָחוּשׁ שֶׁהָעֵרוּת הִיא חֲלוֹם אַחֵר
הַחוֹלֵם לֹא לַחֲלֹם וְכִי הַמָוֶת
שֶׁיָרֵא בְּשָׂרֵנוּ הוּא מוֹת
כָּל לַיְלָה שֶׁיְּכֻנֶּה חֲלוֹם.

לִרְאוֹת בַּיוֹם אוֹ בַּשָּׁנָה רַק סֶמֶל
לִימֵי הָאָדָם וְלִשְׁנוֹתָיו,
לַהֲפֹך אֶת קַלְחַת הַשָׁנִים
לְלַחַן, לְלַחַשׁ וּלְסֵמֶל.

לִרְאוֹת אֶת הַחֲלוֹם בַּמָוֶת, בַּשְּׁקִיעָה
זָהָב אֻמְלָל כָּךְ הַשִּׁירָה הִיא
בַּת אַלְמָוֶת וְדַלָה, הַשִּׁירָה
תָּשׁוּב כַּשַּׁחַר וְכַשְּׁקִיעָה.

יֵשׁ וּבַעֲרָבִים פַּרְצוּף אֶחָד
נִבָּט אֵלֵינוּ מֵעִמְקֵי הָרְאִי;
עַל הָאָמָּנוּת לִהְיוֹת כְּאוֹתוֹ רְאִי
שֶׁבּוֹ נִגְלָה פַּרְצוּפֵנוּ אָנוּ.

מְסֻפָּר כִּי אוֹדִיסֶוּס, תָּשׁוּשׁ מִנִּפְלָאוֹת
בָּכָה מֵאַהֲבָה בְּהַבְחִינוֹ בְּאִיתָקָה
יְרֻקָּה וּצְנוּעָה, הָאָמָּנוּת הִיא אִיתָקָה זוֹ
שֶׁל נֶצַח יָרֹק, לֹא שֶׁל נִּפְלָאוֹת.

וְהִיא גַּם כְּנָהָר אֵין קֵץ
הָחוֹלֵף וְנוֹתָר וְהוּא בְּדֹלַח שֶׁל אוֹתוֹ
הֶרַקְלִיטוּס קַל דַּעַת, שֶׁהוּא עַצְמוֹ
וְהוּא אַחֵר, כְּמוֹ נָהָר אֵין-קֵץ.

כמו קוואפיס, גם אצל בורחס איתקה אינה מקום גיאוגרפי, אלא מעין סמל. איתקה שלו דומה ל"נָהָר אֵין קֵץ", ששואב את השראתו מהמימרה הנודעת של הפילוסוף היווני הרקליטוס, שקבע כי "לעולם לא תוכל להיכנס לאותו הנהר פעמיים", שהרי "הכול זורם": מימיו של הנהר משתנים בלי הרף. את הנקודה הזאת אפשר להמשיך ולפתח: גם האדם שטבל בנהר שוב אינו אותו אדם, שכן גם הוא השתנה: הוא אדם שחווה טבילה בנהר, ועכשיו הוא אחר ממי שהיה לפני כן.

אצל בורחס הנהר "עָשׂוּי זְמַן מַיִם": הזרימה הבלתי פוסקת היא זאת של הזמן עצמו, הערוּת, הלילה, המוות – כל אלה הם חלום, ומה יש לו לאדם אם לא להפוך את החיים "לְלַחַן, לְלַחַשׁ וּלְסֵמֶל"? מה עוד יכול אדם לעשות, אם לא לבטא את החיים  באמצעות האמנות, שכן "הַשִּׁירָה הִיא בַּת אַלְמָוֶת" (אך עם זאת גם "דַלָה", בהשוואה עם עצם הזמן החולף…). אמנות לפי בורחס אמורה לשמש לנו מראה, שבה נראה את דיוקן פנינו. היא מספרת לנו על עצמנו. בורחס מהדהד כאן את הדברים שוויליאם שייקספיר שם בפיו של המלט, כשזה מנחה את השחקנים איך להציג, ומסביר להם שתפקידה של אמנות המשחק, ובעצם – של אמנות בכלל – "להניף, בוא נגיד, ראי אל מול הטבע, להראות לַטוב את הקלסתר שלו" (המלט, מערכה III תמונה 2, בתרגומו של דורי פרנס).

כמה מעניין לראות את המבט השונה, ועם זאת דומה, על אותה איתקה – האמיתית אך מדומיינת – של יוצרים שונים, לראות כיצד ולאן היא לוקחת כל אחד מהם.

שייקספיר, סונטה 4: יופי בזבזן? נוי פזרני? פזרן נלבב? קסם בזבזני? פזרון החן? נעם בזבזן?

הסונטה בתרגומי:

הוֹ, יוֹפִי בַּזְבְּזָן, אֵיךְ כָּךְ תַּשְׁחִית
עַל עַצְמְךָ בִּלְבָד מָה שֶׁיָּפֶה?
הַטֶּבַע רַק מַלְוֶה – לֹא לְתָמִיד,
אַךְ בְּשִׁפְעָה – לְמִי שֶׁלֹּא קוֹפֵץ
יָדוֹ, אָז אֵיךְ, כִּילַי, כָּךְ תְּחַבֵּל
בְּכָל הַטּוּב אֲשֶׁר נִתַּן לְךָ?
נוֹשֶׁה כּוֹשֵׁל, מֵעֵז עוֹד לְקַבֵּל
אוֹצָר שַׁלֵּם שֶׁהוּא לֹא רַק שֶׁלְּךָ?
אַתָּה סוֹחֵר עִם עַצְמְךָ בִּלְבָד,
וּמְרַמֶּה את עַצְמְךָ, וְאָז,
כְּשֶׁתִּקָּרֵא לְהִסְתַּלֵּק, תִּלְמַד
שֶׁחֶשְׁבּוֹנְךָ שֶׁלֹּא סֻלַּק – בֻּזְבַּז?
     בְּלִי שׁוּם שִׁמּוּשׁ – הַיֹּפִי יִקָּבֵר,
     בִּמְקוֹם שֶׁיְּנֻצַּל וְיִשָּׁאֵר.

הסונטה בתרגומה של זיוה שמיר:

הסונטה בתרגומו של אריה סתיו:

הסונטה בתרגומם של אבי הסנר וגיל הראבן:

הסונטה בתרגום ש' שלום:

הסונטה בתרגום אפרים ברוידא:

הסונטה בתרגום שמעון זנדבק:

William Shakespeare Sonnet I 

על סיפורה של הסונטה אפשר לקרוא כאן

שיר שכנוע או שיר אהבה?

הסונטות הראשונות במחזור השירים שכתב ויליאם שייקספיר נקראות "סונטות ההולדה". שייקספיר פונה בהן אל גבר צעיר ונאה מאוד, ומפציר בו שלא יבזבז את יופיו, ויוליד בן, ובכך ישמר את דמותו. 

יש הסבורים כי שייקספיר כתב את הסונטות לאהוב קרוב ואינטימי, שהיה ביניהם קשר הומו ארוטי. 

לאחרונה ראה אור ספר שמפריך לכאורה את התפיסה, ומוצא הסבר אחר לסונטות הללו. סטיבן גרינבלט בספרו להיות או לא להיות שייקספיר שוטח את הטענה הבאה: שייקספיר התחיל לכתוב את הסונטות שלו (תוך הקפדה יתרה על עמעום של כל פרט ביוגרפי על עצמו, כפי שנהג לעשות כל חייו), מכיוון ששילמו לו, למעשה – שכרו את שירותיו כמשורר. 

זה קרה בתקופה שבה היה שייקספיר מובטל מאונס, בקיץ של שנת 1592, בשל מגפת הדבר שהכתה שוב בלונדון. הרשויות לא הבינו עדיין מה גורם למגיפה (היו אלה העכברושים ששרצו בלונדון בהמוניהם ונשאו עליהם את הפרעושים, מחוללי המחלה. דווקא ההריגה המסיבית של החתולים והכלבים התועים ששוטטו בחוצות העיר, כאמצעי שגוי לגבור על המגיפה, חיזקה את אוכלוסיית העכברושים והגבירה את הסיכון). לא ידעו, אבל הסיקו שהתקהלויות מסכנות את הציבור, לכן כשמספר המתים עלה על שלושים ביום, סגרו את התיאטראות  (אבל לא את בתי התפילה! נשמע מוכר?). 

בעלי התיאטראות ועובדיהם שיוועו לשווא לסיוע כספי מהממשלה, ומצבם הכספי של רוב השחקנים, שייקספיר ביניהם, התערער מאוד. 

ממש באותם ימים סירב הרוזן מסאות'המפטון בכל תוקף לשאת אישה ולהמשיך את השושלת, כפי שתבעו ממנו הוריו. רק אם ייוולד לו בן יוכל להוריש לו את התואר ואת הרכוש הרב שצברה המשפחה. ואז, טוען פיטר גרינבלט, קיבל שייקספיר מהוריו העשירים-להפליא של הרוזן מסאות'המפטון הצעה לכתוב שירים בתשלום, כדי שאלה ישכנעו את בנם הסורר לשאת אישה ולהוליד יורש, כנדרש. הצעיר היה ידוע כחובב שירה, והם סברו שכישרונו של שייקספיר יצליח לפעול עליו. 

שייקספיר התגייס למשימה. איך יוכל לשכנע סרבן-נישואים יפה תואר ומפונק להיעתר לתחינות של הוריו? 

המשורר הסביר לו בשיריו כי את יופיו הרב ראוי להנציח באמצעות הילד שייוולד לו וידמה לו, ובכך לגבור על עריצותו של הזמן ועל קצם הצפוי של החיים. שייקספיר לא החמיץ את ההזדמנות לקבוע גם כי בשיריו אל האיש הצעיר ינציח בעצם את עצמו. כך למשל בסונטה מספר 18, אחת המפורסמות שבהן, הוא מסביר לנמען של דבריו כי כל עוד יש אנשים בעולם "הֵם עוֹד יִתְּנוּ חַיִּים לָזֹאת וְְגַם לְךָ", כלומר – לשיר שלי, ולך, באמצעותו. 

הנה סונטה 4 בסדרת 154 הסונטות שכתב שייקספיר, כאן בתרגומי:

הוֹ, יוֹפִי בַּזְבְּזָן, אֵיךְ כָּךְ תַּשְׁחִית
עַל עַצְמְךָ בִּלְבָד מָה שֶׁיָּפֶה?
הַטֶּבַע רַק מַלְוֶה – לֹא לְתָמִיד,
אַךְ בְּשִׁפְעָה – לְמִי שֶׁלֹּא קוֹפֵץ
יָדוֹ, אָז אֵיךְ, כִּילַי, כָּךְ תְּחַבֵּל
בְּכָל הַטּוּב אֲשֶׁר נִתַּן לְךָ?
נוֹשֶׁה כּוֹשֵׁל, מֵעֵז עוֹד לְקַבֵּל
אוֹצָר שַׁלֵּם שֶׁהוּא לֹא רַק שֶׁלְּךָ?
אַתָּה סוֹחֵר עִם עַצְמְךָ בִּלְבָד,
וּמְרַמֶּה את עַצְמְךָ, וְאָז,
כְּשֶׁתִּקָּרֵא לְהִסְתַּלֵּק, תִּלְמַד
שֶׁחֶשְׁבּוֹנְךָ שֶׁלֹּא סֻלַּק – בֻּזְבַּז?
     בְּלִי שׁוּם שִׁמּוּשׁ – הַיֹּפִי יִקָּבֵר,
     בִּמְקוֹם שֶׁיְּנֻצַּל וְיִשָּׁאֵר.

(כל הסונטות כתובות במבנה זהה ומאתגר מאוד לתרגום: חריזה משורגת בכל אחד מהבתים, ומשקל שירי קבוע: פנטמטר יאמבי).  

בשיר מסביר המשורר לצעיר שוב, כמו בשלוש הסונטות הקודמות במחזור השירים וכמו בבאות אחריהן, כי חבל לבזבז את יופיו המופלג. התביעה ממנו להוליד ילד מוצדקת, שמא יופיו הרב יתבזבז וירד לטמיון במותו. הוא גוער בצעיר שאליו הוא ממען את השיר, נוזף בו על נכונותו להשחית את מה שקיבל מהטבע "בהלוואה" ומפציר בו לנהוג באחריות: לשמר את מעלותיו בכך שיוליד בן שיירש ממנו את סגולותיו. 

האם הצליח שייקספיר במשימתו? הרוזן הפתיע יום אחד את בני משפחתו, ובאותה הזדמנות הכעיס מאוד את המלכה אליזבת', שכן נשא בחשאי אישה שלא היה אמור לחבור דווקא אליה: את אחת מבנות הלוויה של המלכה, שאפילו הרתה כבר ללדת את בנו. נישואיהם עלו יפה והיו מאושרים. 

שייקספיר לעומתו, היה נשוי כבר מזמן לאן הת'ווי. הוא התחתן כשהיה רק בן 18 (גם היא כבר הייתה בהיריון!), אבל נראה שנישואיהם לא היו מאושרים. אן נשארה בסטרטפורד עם שלושת ילדיהם, והוא חי בלונדון. אף אחת מהסונטות לא נכתבה אל אשתו או ילדיו. רק אחת מהן כוללת רמיזה סמויה, כמעט אפשר לומר – עקיצה מרה – המופנית אל שמה של אשתו: משחק המילים "hate away" בסונטה 145 מרמז כנראה בצליליו על שם המשפחה שלה: הת'ווי, כלומר – שנאה: "hate"…

אין לדעת אם התיאוריה של סטיבן גרינבלט, משכנעת ככל שתהיה, אכן נכונה. בסונטות מביע שייקספיר התפעלות, כמעט אפשר לומר היקסמות, מהצעיר שאליו הוא כותב את שיריו. סאות'המפטון היה ידוע ביופיו הנשי המופלג. קשה להאמין שעוצמה רגשית כזאת נוצרה רק תמורת שכר כספי, גבוה ככל שיהיה. 

ובעצם, אין בכך כל חשיבות. שייקספיר לא רצה שנדע פרטים על חייו, ואולי, למרות הסקרנות, אפשר להניח לביוגרפיה שלו, ולהתענג מיפי כתיבתו. 

HENRY WRIOTHESLEY, third Earl of Southampton 

 

סטיבן גרינבלט, "להיות או לא להיות שייקספיר": איך השפיעו חייו על כתיבתו?

לקראת סופו של הספר המרתק הזה, כותב מחברו, סטיבן גרינבלט, שאין בעצם צורך להיות בקיא בקורות חייו של ויליאם שייקספיר כדי ליהנות מיצירותיו. עם זאת, אין בכך כדי לומר ששייקספיר לא נכח בכל אחת מהן. 

האבחנה מעניינת במיוחד לנוכח הנחת היסוד שעליה גרינבלט מבסס את ספרו, ולפיה אפשר לעקוב אחרי חייו של ויליאם שייקספיר ולראות כיצד השפיעו על כתיבתו, בראש ובראשונה – במחזותיו, אבל גם בסונטות המופלאות שכתב, וכי אפשר בהחלט לגלות הדים מתוך העניינים שהעסיקו אותו כאדם, עניינים שהשתקפו ביצירתו כמחזאי ומשורר. 

גרינבלט  מוצא משמעות אפילו בעובדה שרב הנסתר על הגלוי בחייו של שייקספיר, שלא הותיר אחריו שפע של עדויות וראיות כתובות (כמו אחרים בני דורו, למשל – בן ג'ונסון). לא נשארו מכתבים ששייקספיר כתב, (אבל נותרה הצוואה שהכתיב לעורך הדין שלו כחודש לפני מותו, ושאפשר להסיק ממנה רבות על קשרי המשפחה שלו, ועל היחס שלו לאשתו, לשתי בנותיו ולחתניו: לה הוריש רק מיטה, ולא את הטובה, לבתו הצעירה הוריש רכוש, אבל הדיר ממנו את חתנו, ואילו את מירב הרכוש הרב שצבר הוריש לבתו הבכורה ולבעלה).

גרינבלט סבור ששייקספיר השתדל מאוד לשמור על פרטיות הגובלת באנונימיות, חרף עיסוקו הפומבי, וזאת בשל הנסיבות ההיסטוריות שבהן גדל. כזכור, הנרי השמיני, אביה של אליזבת, שהייתה המלכה לאורך רוב שנות חייו המקצועיים של שייקספיר, התנתק מהכנסייה הקתולית, ולא רק משום שביקש להתגרש ולשאת לאישה את אן בולין, אלא גם כי חמד את רכושם של המנזרים. בחרותו של שייקספיר עברה עליו בימים של טלטלות מסוכנות: המלכה מרי, בתו הבכורה של הנרי שירשה את כס המלכות אחרי שאחיה אדוארד מת, החזירה לאנגליה את הקתוליות, אבל כשמתה, אליזבת, המלכה החדשה, החזירה את הכנסייה הפרוטסטנטית. האפיפיור הכריז כי אליזבת כופרת, וקרא להתנקש בחייה. בתוך שפע התככים והמזימות של אותם ימים, שגרינלבט מתאר בפירוט מרתק, עונו רבים ואיבדו את ראשם, שמא ינסו לפגוע במלכה. שייקספיר הבין, כך סבור גרינבלט, אחרי שהגיע ללונדון וראה את הראשים המשופדים על החומה, שמוטב לו להיזהר, לא להתבלט, ולא להסתכן, במיוחד אחרי שקרובי משפחה שלו הואשמו והוצאו להורג. אמו של ויליאם הייתה כנראה קתולית, ומן הסתם גם אביו. 

האם ייתכן שהמחזה "המלט", שנכתב בעקבות מות המנט (Hamnet), בנו של ויליאם שייקספיר, קיבל את השראתו מהקונפליקט הדתי ששרר באותם ימים באנגליה? האם הוריו של שייקספיר, הסבא והסבתא של המנט, שבעצם היו אלה שגידלו את הנער, (שייקספיר הרי עזב את סטרטפורד וחי רוב הזמן בלונדון), ביקשו מהאב השכול ללוות את הנכד בטקס הקתולי האסור, זאת כדי שנפשו לא תיאלץ להתענות בפּוּרְגָטוֹרְיוּם? 

גרינבלט מראה כי פרשנות כזאת מאירה צדדים לא מפוענחים במחזה. מדוע, למשל, מעמיד המלט פנים שדעתו נטרפה? מה בעצם רודף אותו? בסיפור המעשה המקורי, שממנו נטל שייקספיר את העלילה הבסיסית, הייתה הצדקה מבנית לטירופו של הגיבור. לא כן ב"בהמלט" שכתב שייקספיר, אלא אם אכן הוטרד מכך שאין די בטקס הפרוטסטנטי שבו ליוו את בנו. ייתכן שלא העז להיעתר לתחנוני אביו? ואולי דווקא נעתר להם, ופחד שמא יתגלה?

"מה עוד בטקס?" אומר לָאֶרְטֶס פעמיים (בתרגומו של דורי פרנס), ורומז אולי לקונפליקט הפנימי שהביע שייקספיר באמצעות המחזה. גם הדחף ההתאבדותי שלו, אותו "להיות או לא להיות" הנודע כל כך, המצוי בלבו של המחזה, הוא אולי חלק מהקונפליקט הפנימי שחש המחזאי. אחד ההבדלים המהותיים בין הטקס הקתולי לטקס הפרוטסטנטי היה בכך שבאחרון לא פנו עוד ישירות אל המת. כותב גרינבלט: "האם כששייקספיר עמד בבית העלמין הצמוד לכנסייה והתבונן בעפר הנשפך על גופת בנו, הוא חשב על כך שהקשר שלו עם המנט נמוג ולא הותיר אחריו מאומה? אולי. אבל ייתכן גם שיש משהו מצמצם, מקטין ומכאיב בטקס, שכלל סירוב מכוון לפנות אל הילד המת במילה 'אתה' והכחיש כל אפשרות לתקשר אתו: תחושה שאין בו די, בטקס כזה." 

שייקספיר, כך מראה גרינבלט, "הפך את כל מה שהחיים זימנו בפניו – משברים חברתיים מכאיבים, מיניות ודת – לחומרי גלם של אמנותו, ומצא תועלת באמנות." כך למשל הצליח, כאמור, "להפוך אפילו את היגון ותהפוכות הנפש שחש כשבנו מת כמקור ליצירה."

המחקר שגרינבלט עושה מקיף ומרתק. הוא נשען על כל חלקיק מידע שמצא, וכמובן על מסקנות שהסיק, כדי להראות את הקשר בין חייו של שייקספיר לכתיבתו. את דמותו של פלסטף הסובא והזולל, ובכלל את סצנות ההוללות במסבאות, ביסס שייקספיר, להערכתו של גרינבלט, על זאת של אחד מעמיתיו, מחזאי פוחז בשם גרין. גרינבלט סבור כי שייקספיר שאב את תיאור התמונות במסבאה מחיי הבוהמה העליזים של המחזאים הנחשבים באותה תקופה. שייקספיר לעומתם חי חיים סולידיים, חיי עמל, חריצות וחסכנות. את זאת אפשר ללמוד מהכמות המופלאה של המחזות והשירים שכתב, כמו גם מהיותו המנהל האמנותי של התיאטרון, מכך ששימש אחד השחקנים, וגם מהרכוש הרב שצבר בעמל רב ובעבודה קשה. 

רוצים לדעת למי בעצם כתב את הסונטות, ומדוע כתב אותן? (בסיסו של הטיעון המעניין, המלווה בראיות משכנעות, הוא ששייקספיר בעצם התבקש, למעשה נשכר, לכתוב לפחות את חלקן, את אלה המכונות "סונטות ההולדה", שבהן הוא משכנע גבר צעיר ויפה לשאת אישה ולהוליד ילדים).

מבקשים להבין מה עמד מאחורי הכתיבה של "מקבת"? (ספוילר: המחזה נכתב כנראה כדי להחניף למלך חובב עינויים ומכשפות).

סקרנים לדעת מה אפשר ללמוד על שייקספיר מדמותו של פרוספרו במחזה "הסופה"? ומזאת של המלך ליר?

על כל השאלות הללו, ועל רבות אחרות, משיב גרינבלט בספרו המאלף.

אחת ממסקנותיו המשמחות היא כי "שייקספיר הבין מה המשמעות של 'להיות שייקספיר'". אכן, בשעתו לא הכה מותו גלים. דווקא מותו של שחקן חשוב ונודע באותם ימים, ריצ'רד ברבג' (Burbage), עורר סערה ציבורית של כאב. נו טוב, מעיר גרינבלט, הרי גם בימינו כך נהוג: התסריטאים וכותבי התמלילים אינם זוכים לכבוד ולהערצה של כוכבי קולנוע או של זמרים נחשבים… אבל כולנו יודעים כי בטווח הארוך גאונותו של שייקספיר היא זאת שנותרה, גם מאות שנים אחרי שמת.

גרינבלט חותם את ספרו בסיפור שממחיש את נצחיותו של שייקספיר ואת כתיבתו האנושית, שלא בחלה בקריצה היתולית, בתיאורים של דמויות בשר ודם, שממשיכות לחיות עד עצם היום הזה: משורר אפגני החליט לפני שנים אחדות להפיק מחזה של שייקספיר, כדי להוכיח שקיים קשר תרבותי בין עמים, קשר שגבולות מדיניים אינם יכולים למחות. שקיימת רשת על-זמנית שגוברת על המקום והזמן. שכולנו "חלק מהאנושות". הוא בחר במחזה של שייקספיר, המגלם את ההישג היצירתי הכלל עולמי, שאינו יודע גבולות, ומכיוון ששייקספיר הוא "האנטיתזה לפרובינציאליות ולפנטיות." הוא בחר בקומדיה "עמל אהבה לשווא" ("Love's Labour's Lost") ובהפקה פעל כנגד העריצות ההרסנית של הטליבן, המבקש להשמיד ולכלות את תרבות המערב.

הוא כינה זאת "סיפור אמיתי של תקווה, חוסן ועמידות, באפגניסטן".

הספר להיות או לא להיות שייקספיר נחתם בשורות מתוך המחזה "הלילה השנים עשר":

 

 

 

וממשיך:

“And we’ll strive to please you every day”

ובתרגומו של דורי פרנס:

לפני המון זמן העולם הזה נִבְרָא,
עם הֵיי-הוֹ, ורוח משתולל,
 טוב, לא נורא, ההצגה כבר נגמרה,
והלוואי נביא בידור כל יום ולֵיל. 

 חותם גרינבלט את ספרו: "The enemies of pleasure beware" : "אויבי ההנאה, הישמרו!" 

כך יאה וכך נאה. 

 

מאחר שקראתי את הספר באנגלית, תרגמתי בעצמי את הציטוטים מתוכו, אבל הספר קיים גם בעברית, בתרגומה של מיכל קירזנר-אפלבוים.