ארכיון תגיות: שייקספיר

שייקספיר, סונטה 10: אינך אוהב, מוטב שתתבייש | את הבריות, בוש, לא תאהב אפילו | לבושתך אין אהבה אתך | בוש והודה: אינך אוהב אף איש | אוי לבושה, הכחש כי לא אהבת | מפני בושה מוטב כחש כי לא תאהב | בוש והודה שאינך אוהב איש

אפשר לקנות – תמורת 15 ש”ח, את התרגום שלי (בעריכה של דורי מנור ושל אנה הרמן)
למחזור הסונטות המלא של הסונטות של שייקספיר, באתר e-vrit

ב\

טור באתר הספרייה הלאומית: על סונטה של שייקספיר ועל “מה קרה להגר באילת?”

ויליאם שייקספיר, מחזאי, במאי ושחקן, מדוכדך ומודאג. רק לפני שנים אחדות עזב את העיירה הקטנה שבה נולד, סטרטפורד שליד נהר אבון, והגיע אל עיר הבירה. שם, בלונדון, זכה עד כה להצלחה אמנותית, ואפילו הקים תיאטרון, שבו הוא מעלה את מחזותיו.

אבל לאחרונה קשה לו, רע ומר.

קודם כול, כי נאלץ לסגור את התיאטרון שלו. הוא לא היחיד: כל המקומות הציבוריים בלונדון הצטוו לנעול את שעריהם בפני הקהל. מגפת הדֶּבֶר משתוללת בעיר, וכבר קטלה את חייהם של עשרות אלפים. זאת לא ההתפרצות הראשונה של המגיפה, בפעם הקודמת שזה קרה היה ויליאם רק בן שנה. המלכה אליזבת נטשה את הבירה, ביחד עם כל אנשי החצר שלה, עברה לגור בטירת וינדזור, והציבה בלונדון עמוד תלייה, שנועד למנוע את נהירתם של האזרחים פשוטים מהעיר. בנוסף, ציוותה המלכה להמית את כל חתולי הרחוב, כי חשבה שכך אפשר יהיה להתגבר על המגיפה. איש לא ידע שהחולדות ששרצו ברחובות הן אלה שנשאו עליהן את המחלה והעבירו אותה ממקום למקום. דווקא החתולים יכלו להועיל, אילו רק אִפשרו להם לטרוף את החולדות.

והנה פרצה שוב מגיפה, ושייקספיר נאלץ לחפש לעצמו עיסוק אחר, ובעיקר – מקורות מימון חלופיים שבאמצעותם יוכל לכלכל את אשתו וילדיו שנותרו בסטרטפורד. נראה כי באותה תקופה זנח לזמן מה את כתיבתם של המחזות, פנה לכתיבה לירית ולשירים נרטיביים.

יוקן שנדוס, דיוקן אפשרי של שייקספיר שצויר בין 1600 ל-1610. מוצג בגלריית הדיוקנאות הלאומית בלונדון

לא רק בעיות פרנסה מטרידות את ויליאם. מעיבים עליו גם הדברים הקשים שכתב עליו רוברט גרין, מחזאי שמבוגר ממנו במעט. על ערש דווי טרח גרין לכתוב ביקורת נוקבת ביותר על ויליאם שייקספיר. אמנם בשמו לא נקב, אבל ציטט שורה מתוך המחזה “הנרי השישי” שכתב שייקספיר, וזאת כדי שקוראיו יבינו למי כיוון.

גרין כינה את שייקספיר, המחזאי היריב, “עורב יומרני שמתקשט בנוצות לא לו”, ומתח עליו ביקורת, שכן מדובר לדעתו בסך הכול בשחקן שמתיימר לכתוב מחזות, אף על פי שהוא נטול השכלה. אכן, שייקספיר מעולם לא למד באוניברסיטה. הוא הגיע ללונדון כארבע שנים לפני שרוברט גרין מתח עליו את ביקורתו הקטלנית, וכבר הספיק לכתוב ולהפיק כמה ממחזותיו. יש הסבורים כי אחת הדמויות שיצר, פלסטף גדול הגוף והרברבן, שמופיע בכמה ממחזותיו של שייקספיר, מתבססת על רוברט גרין.

גרין לא הסתפק בביקורת הקשה כלפי שייקספיר עצמו. הוא הפנה את דבריו אל שלושה מחזאים־עמיתים והפציר בהם להתרחק משייקספיר, שנוהג “לגנוב” רעיונות מכותבים אחרים. אכן, ידוע ששייקספיר שאב רעיונות ממקורות רבים, כמו רבים וטובים לפניו ואחריו (על כך כתב המשורר ט”ס אליוט: “משוררים לא בשלים – מחקים; משוררים בשלים – גונבים; משוררים גרועים – משחיתים; משוררים טובים משנים, או לפחות משפרים”). שייקספיר שאב השראה מכותבים כמו צ’וסר, או פּלוּטַרכוֹס, וגם מאירועים היסטוריים, אבל כתיבתו העשירה והעמיקה כל רעיון שעיבד.

את עלבונו ואת המצוקה שחש הביע שייקספיר, כדרכו, בסונטה.

סונטה היא שיר לירי שכתוב במבנה נוקשה: ארבע עשרה שורות, עם חריזה ומשקל קבועים. בסונטות נהג לכתוב בגוף ראשון על רגשותיו ועל עולמו הפנימי. דווקא המבנה הנוקשה והמאתגר מאפשר לכותבים מוכשרים להביע את עולמם הפנימי וצפונות נפשם הכמוסות: שלד חזק ששומר על רגשות עזים.

הסונטות של שייקספיר התפרסמו לראשונה בספר ב־1609. בימי חייו של שייקספיר לא זכו הסונטות לתהילה מיוחדת. הן הודפסו שוב רק ב־1640, במהדורה מקוצרת. ב־1789 הודפסו שוב הסונטות, והפעם כמו במהדורה המקורית, שכללה את כל השירים.

הסונטות עוררו עניין רב בקרב המשוררים הרומנטיים, וורדסוורת’ וקיטס, והשפיעו על כתיבתם. הפופולריות שלהן גברה במאה התשע־עשרה, ועד מהרה תפסו מקום נכבד בקנון הספרותי האנגלי. עד היום הן מהאהודות ואהובות ביותר בשפה האנגלית.

בסונטה 29 (כאן בתרגומי) מבכה המשורר את חייו ומביע את מר לבו, אך לקראת סופה מצליח בכל זאת למצוא משמעות ונקודת אור בחייו:

בְּיוֹם שֶׁל יִסּוּרִים וְשֶׁל כְּלִמָּה,
בִּבְדִידוּתי אֲנִי קוֹרֵא לָאֵל,
אַךְ הוּא חֵרֵשׁ: בִּכְיִי אֵינוֹ נִשְׁמָע,
אַבִּיט בְּגוֹרָלִי וַאֲקַלֵּל.
כְּמוֹ מִי שֶׁמְּעֻשָּׁר רַק בְּתִקְוָה,
רוֹצֶה לִדְמוֹת לְאִישׁ רֵעִים, רוֹצֶה
אֶת כִּשְׁרוֹנוֹ, כִּי אֵין בִּי עוֹד חֶדְוָה,
מִמָּה שֶׁיֵּשׁ לִי – כְּלָל לֹא מְרֻצֶּה.
אַךְ אִם מִתּוֹךְ שִׂנְאָה עַצְמִית אֲנִי
חוֹשֵׁב פִּתְאוֹם עָלֶיךָ, מְאֻשָּׁר,
כְּמוֹ בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר עֶפְרוֹנִי –
בְּשַׁעֲרֵי שָׁמַיִם אֲנִי שָׁר.
כִּי בְּאַהֲבָתִי אֲנִי רַב־עֵרֶךְ,
עָשִׁיר וּבַר מַזָּל מִכָּל בֶּן־מֶלֶךְ.

לא קשה להניח כי תחושתו של הדובר בסונטה, שלפיה עובר עליו “יוֹם שֶׁל יִסּוּרִים וְשֶׁל כְּלִמָּה”, כמו גם הבדידות שהוא מתאר, נובעות מאותה מצוקה כלכלית ומהביקורת הפרועה שספג מרוברט גרין.

מוזר, מפעים, ואפילו משעשע, לקרוא את הדברים שכתב לפני יותר מארבע מאות שנים גדול היוצרים בתרבות המערב, גאון שכתיבתו ממשיכה עד היום להיחשב דגולה, משמעותית ומרתקת. מדהימות הקנאה במכריו ושאיפתו להצטיין כמוהם, לזכות בכישורים החברתיים ובכישרונות האחרים שיש להם, ולו אין, לכאורה. המשורר מבכה את עוניו: הוא “מְּעֻשָּׁר רַק בְּתִקְוָה”, שהרי מקור הפרנסה שלו נגזל ממנו, ואין לו מושג מתי ואם בכלל יוכל לשוב ולהפעיל את התיאטרון שלו.

נקודת המפנה בשיר מגיעה כשהמשורר נזכר בבן שיחו ומסביר שרק קיומו מסב לו אושר ואפילו תחושה שבזכותו הוא בעצם עשיר יותר “מִכָּל בֶּן־מֶלֶךְ”. אפילו בהתקף של “שִׂנְאָה עַצְמִית”, הוא מצליח להיזכר באושרו, בזכות האהבה שמכפרת על הייסורים וגוברת עליהם.

שלושה חודשים אחרי שגרין כתב את דברי הביקורת שלו על שייקספיר, פרסם המו”ל שלו התנצלות פומבית. אף על פי שגרין לא ציין בביקורתו במפורש את שמו של שייקספיר, החליט המו”ל לציין בהקדמה לספר שהוציא לאור כי: “מוטב היה אילו נמנע גרין מההשמצות”, והסביר שהוא עצמו נוכח בכישרונו האמנותי של המושמץ, בנועם הליכותיו וביושרה שלו.

כיום אין איש זוכר את רוברט גרין. האיש היה מן הסתם נעלם לחלוטין מהתודעה הציבורית, אלמלא תקף את שייקספיר, והביא לכך שהמשורר הנציח את כאבו בסונטה שלפנינו.

שייקספיר הפנה את הסונטות שכתב בדיבור בגוף ראשון אל שני נמענים: בסונטות הראשונות – אל גבר צעיר ויפה תואר, ובחלקו האחרון של מחזור השירים – אל אישה כהת עור ושיער.

הסונטה הזו של שייקספיר לא עמדה בחלל ריק: כשקוראים ברצף את מכלול הסונטות של שייקספיר, אפשר להבחין בסיפור ההולך ונרקם כמו ברקע: המשורר הולך ומתאהב בגבר שאליו הוא מפנה את השירים, ומתעוררים בו שלל הרגשות: קנאה, מפח נפש, התלהבות, תקוות נואשות.

זהותו של האהוב בסונטות של שייקספיר, שאהבתו היא נחמתו היחידה של הכותב, אינה ידועה בוודאות. יש הסבורים כי מדובר בוויליאם הרברט, הרוזן מפֶּמְבְּרוֹק, שהוריו העשירים שכרו את שירותיו של שייקספיר (והוא הרי נזקק לכסף!) כדי שיכתוב סונטות שישכנעו את בנם לשאת אישה ולהוליד יורש לרכושם הרב. אכן, השירים הראשונים במחזור מפצירים בגבר הצעיר, יפה התואר, להוליד בן כדי לשמר את יופיו.

חלקו האחרון של מחזור הסונטות מוקדש לאישה כהת־עור ושיער, שהדובר נכנע לפיתוייה, אך לאחר מימושם מתמלא בסלידה ואפילו בכעס.

מחזור הסונטות המלא של שייקספיר תורגם בישראל פעמים רבות: ש. שלום (1943), אפרים ברוידא (1977), עמנואל גינזבורג (1985), שמעון זנדבנק (1992), בן־ציון בן־משה (2000), אריה סתיו (2000), אבי הסנר וגַיִל הראבן (2011), זיוה שמיר (2011) ויעקב אוסטרוב (2017), והוא כנראה אחד מספרי השירה השלמים המתורגמים ביותר לעברית. את הגרסה המתורגמת שלי טרם פרסמתי במלואה, אם כי כמה מהשירים כבר עלו בבלוג “סופרת ספרים”. כמו כן התפרסם אחד מהם (סונטה 66) במוסף הספרותי של עיתון הארץ ואחד – (סונטה 20) בגיליון מספר 22 של כתב העת הספרותי הו!

כשתרגמתי את רצף הסונטות (תוך הקפדה יתרה על שמירת המשקל והחריזה, ולא רק על התוכן), חשבתי על כך שכשם שאצל שייקספיר נגלה לעין סיפור, אפשר לכתוב גם רצף של סונטות שבו יקבל הסיפור מקום מרכזי יותר. כך למשל עשה אלכסנדר פושקין ברומן־בסונטות שכתב, ייבגני אונייגין, שראה אור לראשונה ב־1825. מפעים להיווכח שעד היום, כמעט מאתיים שנה אחרי שבא לעולם, הספר עדיין קיים בתודעה: לאחרונה הועלה על בימת תיאטרון גשר עיבוד של ייבגני אונייגין, מתורגם לעברית בידי יואל נץ. קיים ליצירה תרגום מוקדם יותר, של אברהם שלונסקי.

ידוע לי רק על עוד שני רומנים־בסונטות דומים שנכתבו עד כה: The Golden Gate, ספרו הראשון של הסופר ההודי ויקרם סת’, שראה אור לראשונה ב־1986, ומקום אחר ועיר זרה של מאיה ערד, שראה אור לראשונה ב־2003.

בשנה האחרונה נשביתי גם אני בקסמן של סונטות ככלי עלילתי, וכתבתי בעזרתן את ספרי “מה קרה להגר באילת?”

עלילתו של הספר מתחילה ב־1969, על חוף ימה של אילת, והיא מסתיימת שם כעבור שלושים שנה. במרכזו של הסיפור צעירה בת עשרים, שהתגייסה לצבא כדי לנוס ולהתרחק מאביה האלים ומאמה הנרקיסיסטית המרוכזת בעצמה, ואינה מגינה על הגר ועל אחותה הקטנה. הגר משרתת כפקידה בבסיס של חיל האוויר. האם הגר תמצא את מקומה, כשתתרחק ממשפחתה? מה צופן לה העתיד?

הסיפור מלווה אותה לאורך השנים, חוצה אתה את הים התיכון – בשלב מסוים היא עוברת לגור בלונדון – עובר אתה, הרחק מביתה בחולון, את מלחמת יום כיפור, ובוחן את חייה ואת התוצאות הרות הגורל של מה שקרה לה ברגע מסוים, במהלך שירותה הצבאי, בחוף הים של אילת. הרומן מלווה דמויות נוספות, ביניהן את זאת של פיטר, שנולד בצ’כוסלובקיה ונשא את השם פטר, אבל כשהיה ילד קטן נאלץ להיפרד מהוריו ולנוס ללונדון, שם מצא מקלט מפני הנאצים. מה הלקח שפיטר לקח אתו לחיים מתוך המצוקה והניתוק מהוריו שאתם נאלץ להתמודד בגיל רך? האם הכאב ההוא יהפוך אותו לאדם מר נפש, או להפך – לדמות מיטיבה ורגישה?

בחרתי לכתוב את מה קרה להגר באילת? דווקא כך, בתוך מסגרת תובענית כל כך של סונטות מחורזות, שמשקלן קבוע ומוגדר, כי זה אִפשר לי להתמודד עם סיפור חייה הלא־קל, בלשון המעטה, של הגר. דומני שהמוזיקליות המתנגנת של הטקסט עוזרת גם לקוראים. לפער בין התוכן לצלילים יש תפקיד חשוב וכמעט בלתי נמנע. הסונטה מגינה עלינו, ומאפשרת לנו לקרוא על הגר, להזדהות אתה, לחוס עליה, ולחוש, בסופו של דבר, שיש בעולמנו גם חסד ותקווה.

הנה דוגמה לאחת הסונטות, מספר 228, ובה תיאור של עובר ברחם אמו:

הַדְּפָנוֹת מִתְקָרְבוֹת לָעֻבָּר, הַמָּקוֹם
שֶׁהָיָה מְרֻוָּח, מִצְטַמְצֵם, מִתְהַדֵּק.
עוֹלָמוֹ עוֹד עָלוּם, הוּא מֵנִיעַ אֶת כָּל
אֵיבָרָיו, כָּל דָּבָר שֶׁאֶפְשָׁר, כְּבוֹדֵק
אִם נוֹתָר לוֹ מֶרְחָב, עוֹלָמוֹ – נְהָמָה
הִמְהוּמִים, גִּרְגּוּרִים, פְּעִימוֹת שֶׁעוֹלוֹת;
הוּא הָיָה רַק נוֹזֵל, מְצִיאוּת שֶׁקָּדְמָה
לִתְחוּשׁוֹת אֲחֵרוֹת, חֲדָשׁוֹת בְּכֻלּוֹ
אוֹ אוּלַי לֹא בָּאוֹת מִתּוֹכוֹ – הֵן מַגָּע
עִם סְבִיבָה מִשְׁתַּנָּה וּקְרוֹבָה, שֶׁאֵינָהּ
יְדוּעָה וּמֻכֶּרֶת, אֲבָל הוּא מוּגָן
וַעֲדַיִן יָכוֹל לְנַסּוֹת. הוּא מוּנָע
מִצְּרָכִים עֲמֻקִּים לְהַרְגִּישׁ הִתְנַגְּדוּת
שֶׁל הַגּוּף הָאַחֵר (כָּךְ נִבְרֵאת גַּם בְּדִידוּת).

שני האתגרים: לתרגם את מכלול הסונטות של שייקספיר כאמור – תוך שמירה קפדנית על המשקל והחריזה (מה שחלק מקודמי לא תמיד עשו), ולכתוב רומן שלם שמורכב כולו מסונטות הפעימו אותי, והסבו לי הנאה רבה. אני מקווה שהיא עוברת גם לקוראים.

קישור לטור באתר “הספרנים – הספרייה הלאומית”

שייקספיר, סונטה 9: האם אתה נותר ברווקות | האם מפחד בכי של אלמנה | המחשש דמעות האלמנה | האם כדי למנוע מאלמנה לקונן | שמא מפחד עין אלמנה להרטיב | את בכי האלמנה אתה ירא? האם | האם מפחד בכי האלמנה


השוואת תרגומי סונטה 66 של שייקספיר במוסף הספרותי של עיתון הארץ

התפרסם ב”הארץ”, 18.11.2022

שייקספיר, סונטה 8: אתה הלחן | כולך רינה |כולך ניגון | זמרה לאוזן! | קולך כמנגינה | למוסיקה תקשיב? | בשמוע צלילים | מוסיקה נשמעת

שייקספיר, סונטה 7: הבט אל המזרח | מזרחה שא עיניים | שור, במזרח | ראה, בעת שבמזרח | ראה במזרח | עת במזרח | ראה! פאתי מזרח | ביקוד מאור

שייקספיר סונטה 6: “לא, אל תתן לחורף להשחית” | “בל יך בך אגרוף ברזל הכפור” | “מנע איפה קיצך מלהשחת” | “יד חורף מחוספסת בל תחמוס” | “אז אל תניח לעול ידו של החורף להשחית” | “ובכן בל תניח ליד חורפית מרופטת לרגום” | “לא, אל תניח לאגרוף החורף” | “ועל כן אל תרשה לכפור חורף משחית”

שמור נפשך מה-15 בחודש מארס: “יוליוס קיסר”, (מערכה I תמונה 2)

קֵיסָר:
הַא! מי קוֹרֵא?

קַסְקָה:
יִדוֹם כָּל רַעַש! דֹֹמוּ! יָשְׁלֵךְ הָס!

קֵיסָר:
מִי זֶה קָרָא מִן הֶהָמוֹן שָׁמַעְתִּי
קוֹל רָם, פּוֹלֵח כָּל תְּרוּעוֹת נוֹגְגִים,
קוֹרֵא “קֵיסָר”. דַבֵּר, קֵיסַר שׁוֹמֵעַ.

ַמַגִּיד־הָעַתידוֹת:
שְׁמֹר נַפְשְׁךָ מֵאֵידֵי מַרְס.

קיסר: מִיהוּ הָאִישׁ ?

בְּרוּטוּס: זֶה יִדְעוֹנִי קוֹרֵא כִּי תִשָּׁמֵר מֵאֵידֵי מַרְס.

 

תרגום: נתן אלתרמן

קיסר:
הה! מי קורא?

קאסקה:
להשקיט כל רעש פה. תהיה דממה שוב!

קיסר:
מי זה קורא לי בין כולם? קול רם
יותר מהמוזיקה כולה קרא
“קיסר”. דבר! קיסר פונה לשמוע.

מגיד עתידות:
שמור נפשך מאמצע מֶרְץ.

קיסר: מי זה?

ברוטוס: מגיד עתידות מזהיר אותך מאמצע מרץ.

 

תרגום: דורי פרנס

סונטה 5 של שייקספיר, שמונה תרגומים: “אותן שעות ששרטטו את מה” | “שעות אשר הלבישו עדנים” | “אותן שעות העניקו עיטורים” | “אותן שעות שעיצבו במעודן” | “הזמן אשר היטיב בכשרונו הרב” | “אותן שעות אשר ביד רכה” | “השעות הללו אשר בעמל רב צודד” | “שעות שחוללו ביד רכה” |

אוֹתָן שָָעוֹת שֶׁשִּׂרְטְטוּ אֶת מָה
שֶׁחֵן דְּמוּתוֹ עָלָה עַל כָּל דִּמְיוֹן,
עוֹד יִנְהֲגוּ בַּעֲרִיצוּת שְׁלֵמָה
וְאֶת יָפְיוֹ יוֹרִידוּ לְטִמְיוֹן.
הַזְּמָן דּוֹהֵר, הוֹדֵף וּמַעֲלִים
כָּל קַיִץ אֶל הַחֹרֶף הָאָיוֹם.
הַכְּפוֹר מֵנִיס עָסִיס מִן הֶעָלִים,
וְעֵירֻמָּם בַּשֶּׁלֶג נָח יוֹם-יוֹם.
לְשַד הַקַּיִץ שֶׁזֻּקַּק, לָכוּד
בְּתוֹךְ בַּקְבּוּק זְכוּכִית – וְכָךְ נִשְׁמַר.
לוּלֵא נִכְלָא, הָיָה עַתָּה אֲבוּד,
וּכְלוּם מִמֶּנּוּ לֹא הָיָה נִזְכָּר.
   אַךְ פֶּרַח שֶׁקָּמַל בַּחֹרֶף – אִם
   זֻקַּק בַּזְּמַן, יִחְיֶה עוֹד וְיַנְעִים.


 

 

 

 

 

 

 

בגיליון הו! 22 הופיעה מסה קצרה  ובה השוואה בין תרגומים של סונטה 20 מאת שייקספיר. 

הו! 22 – מסה שכתבתי על סונטה 20 של שייקספיר, והשוואה בין תרגומיה לעברית

51: בכל אחת מהדוגמאות ציטטתי את הפעם הראשונה שבה המשקל משתבש בתרגומים השונים, אך היו כמובן שיבושים נוספים

האם בתרגום שלי עמדתי במבחן של כל הפרמטרים שבחנתי כאן? ישפטו הקוראים.

כרך 22 החדש של “הו! ממשיך את מסורת אסופות תרגומי השירה ומהווה אנתולוגיה נרחבת של שירה מתורגמת מאת מיטב המשוררות/ים והמתרגמות/ים. הוא מדלג מהמזרח הקדום, דרך יוון ורומא, אל התקופה האליזבתנית, אל המאה הי”ט, אל המודרניזם, ומשם – אל האלף השלישי. יש כאן תרגומים חדשים ליצירותיהם של משוררים מרכזיים לתרבויותיהם, כגון שייקספיר, היינה ופושקין, וגם של משוררים מודרניסטים גדולים כגון אליזבת בישופ, אלן גינזברג, ניקולאי גומיליוב, אוסיפ מנדלשטם, אלזה לסקר-שילר, אינגבורג בכמן, צ’סלב מילוש וויליאם באטלר ייטס.
לצד משוררים מהוללים אלה יפגוש הקורא משוררים רבים מארצות ותקופות שונות, וביניהן משוררים בני זמננו. הפתעת הגיליון היא דווקא אמירה הס, משוררת עברית, כלת פרס עמיחי, שמשתתפת בגיליון המוקדש לתרגום בשירים המתורגמים משפת אמה, ערבית עיראקית.

אפשר לקנות את הכרך כאן, בקישור

המגיפה והמרד באנגליה, ב-1400: “היא מתפשטת הנה, עד ממש למחנה שלנו”

וורסטר:    אמור לי: הוא שוכב שם במיטה?
שליח:      כן, ארבעה ימים לפני צאתי
              לדרך הוא שכב. והרופאים
              כשעזבתי היו מודאגים.
וורסטר:   חבל שהוא נהיה חולה לפני
              שהתקופה הבריאה. בריאותו
              אף פעם לא היתה מצרך כל כך
              נחוץ.    
דורבן-חם:  חולה עכשיו? חלוש עכשיו?
               המחלה הזאת פשוט זיהום
               בְּדם חייו של המבצע שלנו.
               היא מתפשטת הֵנה, עד ממש
               לַמחנה שלנו. הוא כותב
              לי פה שמחלה פנימית –
              ושאת ידידיו היה קשה
              למשוך כל כך מהר להתגייס
              דרך תיווך;

תרגום: דורי פרנס (הנרי IV חלק א מערכה 4 תמונה 1)

שייקספיר, סונטה 3: הבט בבואה ואז אמור – הבט בראי, אמור אם זה העלם – הבט בראי ובו לצלם צו – בראי את צלמך ראה ולו הגד – הבט בראי, דיוקן ניבט בך – אל המראה לראות פניך גש – הבט במראה ואמור לפניך

מקבת, מערכה 5 תמונה ראשונה

תרגום: דורי פרנס

רופא:  שמעי, היא מדברת, אני ארשום מה שיוצא ממנה, בתור גיבוי לַזִכּרון שלי.

ליידי:  רֵד כּתם מקולל – רד אני אומרת. אחת – שתיים – טוב אז הגיע הזמן לעשות את זה – חושך מִצְריים בַּגיהינום. בּוז לך, אדונִי, בּוז, חייל, ופוחד? מה יש לנו לפחוד מי עשה את זה, כשאף אחד לא יכול לדרוש מאיתנו דין וחשבון? אבל מי היה חושב שיש לו לַזַּקֵן כל כך הרבה דם בתוכו.

רופא:  שמעת את זה?

ליידי:  למֶקְדַף ראש-השבט היתה אשה אוהבת – איפה היא עכשיו? מה, הידיים האלה לעולם לא יהיו נקיות? מספיק עם זה, אדוני, מספיק עם זה – אתה מקלקל הכל עם הַבֶּהלות האלה.

רופא:  צאי מכאן, צאי מכאן: נודע לך מה שאסור לך.

גבירה: היא אמרה מה שאסור לה, בזה אני בטוחה; אלוהים יודע מה היא יודעת.

ליידי:  עדיין יש פה ריח של דם – כל בָּשְמֵי עָרָב לא ימתיקו את היד הקטנה הזאת. אוֹ, אוֹ, אוֹ.


תרגום: מאיר ויזלטיר

(1999)

רופא: הס, הִיא מְדַבֶּרֶת! אֶרְשֹׁם אֶת מוֹצָא פִּיהָ, כְּדִי לָתֵת חִזּוּק לְזִכְרוֹנִי.

ליידי מקבת: צֵא, כָּתֶם רַע! צֵא כְּבָר, אֲנִי אוֹמֶרֶת! אַחַת, שְׁתַּיִם: אָם כָּךְ, זֶה הָרֶגַע לִפְעל. כָּל כָּךְ חָשׁוּךְ בַּשְׁאוֹל! בּוּשָׁה, אִישִׁי, בּוּשָׁה! גִּבּוֹר כָּזֶה פּוֹחֵד? לָמָה לָנוּ לִפְחֹד פֶּן יִדְעוּ זֹאת, הֲרֵי אִיש לא יָהִין לִתְבֹּעַ מֵאִתָּנוּ דִּין וְחֶשְׁבּוֹן? אַךְ מִי הָיָה מַעֲלֶה בְּדַעְתּוֹ שיש בו בַּזָקֵן הַזֶּה כָּל כָּךְ הַרְבֵּה דָּם?

רופא: אַתְּ שׁוֹמַעַת?

ליידי מקבת: הָאִישׁ מִקְדָּאף אִשָּׁה אָהַב; אֵי הִיא עַכְשָׁיו? מָה אִתְּכֶן, יָדַים, לְעוֹלָם לֹא תִּהְיֶינָה נְקִיוֹת? חֲדַל מִזֶּה, אִישִׁי, חָדַל מִזֶּה: הַחַלְחָלָה הַזֹּאת מְקַלְקֶלֶת הַכֹּל.

רופא: הוֹ כֵּן, הוֹ כֵּן; נוֹדַע לָךְ מַה שֶׁמּוּטָב לָךְ לֹא לָדַעַת.

אצילה: הִיא אָמְרָה מַה שֶׁמּוּטָב לָהּ לֹא לוֹמַר, זֶה בָּטוּחַ: אֱלֹהִים יוֹדֵעַ מַה יָדוּעַ לָהּ.

ליידי מקבת: רֵיחַ דָּם כָּל הַזְמַן: כָּל בָּשְׂמִי עֲרָב לֹא יַצְלִיחוּ לְבַשֵׁם אֶת הַיָּד הַקְטָנָה הַזֹּאת. אוֹה! אוֹה! אוֹה!


תרגום: אפרים ברוידא

(1965)

רופא:  הַס! הִיא מְדַבֶּרֶת. אֶכְתֹּב אֶת הַיּוֹצֵא מִפיהלְמַעַן יִהְיֶה זִכְרוֹנִי סָמוּךְ וּבָטוּחַ.

ליידי מקבתצֵא, כָּתָם אָרוּר! צֵא, אָמַרְתִּי ! אַחַתשְׁתַּיִם – וּבְכֵן הִגִיעָה עֵת לַעֲשׂוֹת. – הַתּפֶת אַפְלוּלִית! תּוּף, אֲדוֹנִי. תּוּף! חַיָּל וְהוּא נִפְחָד? – מַה לָּנוּ לְפַחֵד אִם יֵשׁ יוֹדֵעַ, וְאֵין דִַיָּן שֶׁלְפָנָיו נִתֵּן בְרָב־עֻזֵּנוּ אֶת הַדִּין? אַךְ מִי פְּלֵל כִּי הַזַָקֵן יֶשׁ בּוֹ דָם הַרְבֵּה כָּל־כַּךְ

רופא: שָׁמַעַתָּ?

ליידי מקבת: אַלוּף פַיִף אִשָׁה הָיְתָה לוֹ: עַכְשָׁיו הֵיכָן הִיא? מַה! יָדַיִם אֶלֶה הַלְעוֹלָם לֹא תִהְיֶינָה נְקִיּוֹת? – רַב לְךְ, אִישִׁי, רַב לִךְ! אַתָּה מְקַלְקֵל הַכֹּל בַּחַלְחָלָה הַזֹּאת.

רופא: אָכֵן, אָכֵן, יוֹדַעַת אַתְּ דְּבָרִים שֶׁאָסוּר לָךְ לְדַעְתָּם.

מטרונית: הִיא דִבְּרָה מַה שֶׁאָסוּר לָהּ לְדַבֵּר, בָּוֹאת אֲנִי בְּטוּחָה: הָאֵל יוֹדֵעַ מַה יָדוּעַ לָהּ.

ליידי מקבת: רֵיחַ הַדָּם עוֹדֶנוּ כַאן: כָּל בָּשְׂמֵי עֲרָב לֹא יַמְתִּיקוּ רֵיחָה שֶׁל יָד קְטַנָּה זוֹ, הוֹ! הוֹ! הו!

שייקספיר סונטה 2: משמצור בן ארבעים – כשעל מצחך יצורו ארבעים חורפים – בצור על עפעפיך ארבעים – כשארבעים סתוים על מצחך – ביום על מצחך יצורו מ’ סתוים – בעת יצורו ארבעים סתוים

לחפש הרפתקאות? ואולי בעצם – לחלום?

איתקה הוא שמו של אי יווני השוכן לא רחוק מהחוף הדרום מערבי של יוון. הוא מוכר עוד מימי קדם בשמו הנוכחי, ונודע במיוחד בזכות האפוס אודיסאה, המיוחס להומרוס.

על פי האודיסיאה, המלך אודיסאוס שלט על האי, והאפוס מתאר את מסעותיו בדרך חזרה הביתה, אחרי ניצחונו במלחמת טרויה. מסעו נמשך כעשר שנים, והיה רצוף מאבקים והרפתקאות. הוא העניק השראה ליצירות רבות, בהן, למשל, שירו של אלפרד טניסון, המתאר את הלוחם האמיץ, כפי שראה אותו המשורר בעיני רוחו בערוב ימיו: גבר מזדקן, שמתגעגע אל כל ההרפתקאות שחווה בצעירותו, ומסרב לכלות את ימיו האחרונים בבית, לצד אשתו הזקנה.

משוררים אחרים שאבו את השראתם מעצם המסע הארוך בדרך לאיתקה. המשורר היווני קונסטנדינוס פ’ קוואפיס, שמת ב-1933 כשהיה בן שבעים, כתב את השיר “איתקה”, כאן בתרגומו של יורם ברונובסקי:

כִּי תֵּצֵא בַּדֶּרֶךְ אֶל אִיתָקָה
שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד
מְלֵאָה בְּהַרְפַּתְקָאוֹת, מְלֵאָה בְּדַעַת.
אַל תִּירָא אֶת הַלַּסְטְרִיגוֹנִים וְאֶת הַקִּיקְלוֹפִּים
אַל תִּירָא אֶת פּוֹסֵידוֹן הַמִּשְׁתּוֹלֵל.
לְעוֹלָם לֹא תִּמְצְאֵם עַל דַּרְכְּךָ
כָּל עוֹד מַחְשְׁבוֹתֶיךָ נִשָּׂאוֹת, וְרֶגֶשׁ מְעֻלֶּה
מַפְעִים אֶת נַפְשְׁךָ וְאֶת גּוּפְךָ מַנְהִיג.
לֹא תִּתָּקֵל בַּלַּסְטְרִיגוֹנִים וּבַקִּיקְלוֹפִּים
וְלֹא בְּפּוֹסֵידוֹן הַזּוֹעֵם, אֶלָּא אִם כֵּן
תַּעֲמִידֵם לְפָנֶיךָ נַפְשְׁךָ.

שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד.
כִּי בִּבְקָרִים רַבִּים שֶׁל קַיִץ תִּכָּנֵס
בְּחֶדְוָה, בִּפְלִיאָה רַבָּה כָּל כָּךְ
אֶל נְמֵלִים שֶׁלֹּא רָאִיתָ מֵעוֹלָם.
בְּתַחֲנוֹת-מִסְחָר פֵינִיקִיּוֹת תַּעֲגֹן
תִּקְנֶה סְחוֹרוֹת מְשֻׁבָּחוֹת לָרֹב,
פְּנִינִים וְאַלְמֻגִּים, עִנְבָּר וְהָבְנֶה,
וּמִינִים שׁוֹנִים שֶׁל בְּשָׂמִים טוֹבִים
כְּכָל שֶׁרַק תִּמְצָא בְּשָׂמִים טוֹבִים.
עָלֶיךָ לְבַקֵּר בְּהַרְבֵּה עָרֵי מִצְרַיִם
לִלְמֹד, לִלְמֹד מֵאֵלֶּה הַיּוֹדְעִים.

וְכָל הַזְּמַן חֲשֹׁב עַל אִיתָקָה
כִּי יִעוּדְךָ הוּא לְהַגִּיעַ שָׁמָּה.
אַךְ אַל לְךָ לְהָחִישׁ אֶת מַסָּעֲךָ
מוּטָב שֶׁיִּמָּשֵׁךְ שָׁנִים רַבּוֹת.
שֶׁתַּגִּיעַ אֶל הָאִי שֶׁלְּךָ זָקֵן
עָשִׁיר בְּכָל מַה שֶּׁרָכַשְׁתָּ בַּדֶּרֶךְ.
אַל תְּצַפֶּה שֶׁאִיתָקָה תַּעֲנִיק לְךָ עשֶׁר.

אִיתָקָה הֶעֱנִיקָה לְךָ מַסָּע יָפֶה
אִלְמָלֵא הִיא לֹא הָיִיתָ כְּלָל יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ.
יוֹתֵר מִזֶּה הִיא לֹא תּוּכַל לָתֵת.

וְהָיָה כִּי תִּמְצָאֶנָּה עֲנִיָּה – לֹא רִמְּתָה אוֹתְךָ אִיתָקָה.
וְכַאֲשֶׁר תָּשׁוּב, וְאַתָּה חָכָם, רַב-נִסָּיוֹן,
תּוּכַל אָז לְהָבִין מַה הֵן אִיתָקוֹת אֵלֶּה.

קוואפיס פונה אל הקורא בגוף שני, כמו מדבר אתו ישירות. הוא מציע לאותו נמען ליהנות מדרכו, לא לנסות לקצר אותה, לתת לה את משך הזמן הנדרש, לחוות את כל מה שיקרה לו לאורכה. קוואפיס שואב את הרפתקאות ישירות מתוך יצירתו של הומרוס ומציין את המפגשים השונים והמשונים שתיאר: את “הַלַּסְטְרִיגוֹנִים”, את “הַקִּיקְלוֹפִּים”, את “פּוֹסֵידוֹן הַמִּשְׁתּוֹלֵל”. לכאורה מדובר בכל מיני מפגשים מיתולוגיים ואגדיים, אבל קוואפיס מזכיר אותם כמעין סמלים לחוויות חיים קיצוניות ומסעירות שצפויות למי שיוצא אל מסע חייו “בְּחֶדְוָה, בִּפְלִיאָה”, נכון לראות הכול, להשתומם, לחוש בעוצמה, להתמסר. מי שדרכו אינה אצה לו יכול למצות את חייו בידיעה שלא המטרה הסופית חשובה, אלא עצם התהליך.

מעניין לזכור שקוואפיס גר לאורך רוב חייו בעיר אחת, אלכסנדריה, וכמעט שלא עזב אותה. במשך שנים רבות עבד במשרה שכולה חול ושגרה, כפקיד במשרד ההשקיה במיניסטריון לעבודות לציבוריות. מסע חייו, הדרכים המסעירות שבהן שוטט, הימים שבהם הפליג, לא היו אם כן גיאוגרפיים, אלא נפשיים, והתבטאו בשירים שכתב, חלקם הגדול שירי אהבה, זיכרון ותשוקה לאהובו.

משורר אחר, חורחה לואיס בורחס הארגנטינאי, שנחשב אחד מגדולי היוצרים בספרדית, כתב שיר ארס-פואטי בשם “איתקה”, כאן בתרגומם של עודד סברדליק ומשה דור:

לְהִתְבּוֹנֵן בְּנָהָר עָשׂוּי זְמַן מַיִם
וְלִזְכֹּר כִּי הַזְּמַן הוּא נָהָר אַחֵר,
לָדַעַת כִי אוֹבְדִים כְּמוֹ הַנְהָר
וְהַדְּמֻיּוֹת חוֹלְפוֹת כְּמוֹ הַמַּיִם.

לָחוּשׁ שֶׁהָעֵרוּת הִיא חֲלוֹם אַחֵר
הַחוֹלֵם לֹא לַחֲלֹם וְכִי הַמָוֶת
שֶׁיָרֵא בְּשָׂרֵנוּ הוּא מוֹת
כָּל לַיְלָה שֶׁיְּכֻנֶּה חֲלוֹם.

לִרְאוֹת בַּיוֹם אוֹ בַּשָּׁנָה רַק סֶמֶל
לִימֵי הָאָדָם וְלִשְׁנוֹתָיו,
לַהֲפֹך אֶת קַלְחַת הַשָׁנִים
לְלַחַן, לְלַחַשׁ וּלְסֵמֶל.

לִרְאוֹת אֶת הַחֲלוֹם בַּמָוֶת, בַּשְּׁקִיעָה
זָהָב אֻמְלָל כָּךְ הַשִּׁירָה הִיא
בַּת אַלְמָוֶת וְדַלָה, הַשִּׁירָה
תָּשׁוּב כַּשַּׁחַר וְכַשְּׁקִיעָה.

יֵשׁ וּבַעֲרָבִים פַּרְצוּף אֶחָד
נִבָּט אֵלֵינוּ מֵעִמְקֵי הָרְאִי;
עַל הָאָמָּנוּת לִהְיוֹת כְּאוֹתוֹ רְאִי
שֶׁבּוֹ נִגְלָה פַּרְצוּפֵנוּ אָנוּ.

מְסֻפָּר כִּי אוֹדִיסֶוּס, תָּשׁוּשׁ מִנִּפְלָאוֹת
בָּכָה מֵאַהֲבָה בְּהַבְחִינוֹ בְּאִיתָקָה
יְרֻקָּה וּצְנוּעָה, הָאָמָּנוּת הִיא אִיתָקָה זוֹ
שֶׁל נֶצַח יָרֹק, לֹא שֶׁל נִּפְלָאוֹת.

וְהִיא גַּם כְּנָהָר אֵין קֵץ
הָחוֹלֵף וְנוֹתָר וְהוּא בְּדֹלַח שֶׁל אוֹתוֹ
הֶרַקְלִיטוּס קַל דַּעַת, שֶׁהוּא עַצְמוֹ
וְהוּא אַחֵר, כְּמוֹ נָהָר אֵין-קֵץ.

כמו קוואפיס, גם אצל בורחס איתקה אינה מקום גיאוגרפי, אלא מעין סמל. איתקה שלו דומה ל”נָהָר אֵין קֵץ”, ששואב את השראתו מהמימרה הנודעת של הפילוסוף היווני הרקליטוס, שקבע כי “לעולם לא תוכל להיכנס לאותו הנהר פעמיים”, שהרי “הכול זורם”: מימיו של הנהר משתנים בלי הרף. את הנקודה הזאת אפשר להמשיך ולפתח: גם האדם שטבל בנהר שוב אינו אותו אדם, שכן גם הוא השתנה: הוא אדם שחווה טבילה בנהר, ועכשיו הוא אחר ממי שהיה לפני כן.

אצל בורחס הנהר “עָשׂוּי זְמַן מַיִם”: הזרימה הבלתי פוסקת היא זאת של הזמן עצמו, הערוּת, הלילה, המוות – כל אלה הם חלום, ומה יש לו לאדם אם לא להפוך את החיים “לְלַחַן, לְלַחַשׁ וּלְסֵמֶל”? מה עוד יכול אדם לעשות, אם לא לבטא את החיים  באמצעות האמנות, שכן “הַשִּׁירָה הִיא בַּת אַלְמָוֶת” (אך עם זאת גם “דַלָה”, בהשוואה עם עצם הזמן החולף…). אמנות לפי בורחס אמורה לשמש לנו מראה, שבה נראה את דיוקן פנינו. היא מספרת לנו על עצמנו. בורחס מהדהד כאן את הדברים שוויליאם שייקספיר שם בפיו של המלט, כשזה מנחה את השחקנים איך להציג, ומסביר להם שתפקידה של אמנות המשחק, ובעצם – של אמנות בכלל – “להניף, בוא נגיד, ראי אל מול הטבע, להראות לַטוב את הקלסתר שלו” (המלט, מערכה III תמונה 2, בתרגומו של דורי פרנס).

כמה מעניין לראות את המבט השונה, ועם זאת דומה, על אותה איתקה – האמיתית אך מדומיינת – של יוצרים שונים, לראות כיצד ולאן היא לוקחת כל אחד מהם.

שייקספיר, סונטה 4: יופי בזבזן? נוי פזרני? פזרן נלבב? קסם בזבזני? פזרון החן? נעם בזבזן?

הסונטה בתרגומי:

הוֹ, יוֹפִי בַּזְבְּזָן, אֵיךְ כָּךְ תַּשְׁחִית
עַל עַצְמְךָ בִּלְבָד מָה שֶׁיָּפֶה?
הַטֶּבַע רַק מַלְוֶה – לֹא לְתָמִיד,
אַךְ בְּשִׁפְעָה – לְמִי שֶׁלֹּא קוֹפֵץ
יָדוֹ, אָז אֵיךְ, כִּילַי, כָּךְ תְּחַבֵּל
בְּכָל הַטּוּב אֲשֶׁר נִתַּן לְךָ?
נוֹשֶׁה כּוֹשֵׁל, מֵעֵז עוֹד לְקַבֵּל
אוֹצָר שַׁלֵּם שֶׁהוּא לֹא רַק שֶׁלְּךָ?
אַתָּה סוֹחֵר עִם עַצְמְךָ בִּלְבָד,
וּמְרַמֶּה את עַצְמְךָ, וְאָז,
כְּשֶׁתִּקָּרֵא לְהִסְתַּלֵּק, תִּלְמַד
שֶׁחֶשְׁבּוֹנְךָ שֶׁלֹּא סֻלַּק – בֻּזְבַּז?
     בְּלִי שׁוּם שִׁמּוּשׁ – הַיֹּפִי יִקָּבֵר,
     בִּמְקוֹם שֶׁיְּנֻצַּל וְיִשָּׁאֵר.

הסונטה בתרגומה של זיוה שמיר:

הסונטה בתרגומו של אריה סתיו:

הסונטה בתרגומם של אבי הסנר וגיל הראבן:

הסונטה בתרגום ש’ שלום:

הסונטה בתרגום אפרים ברוידא:

הסונטה בתרגום שמעון זנדבק:

William Shakespeare Sonnet I 

על סיפורה של הסונטה אפשר לקרוא כאן

שיר שכנוע או שיר אהבה?

הסונטות הראשונות במחזור השירים שכתב ויליאם שייקספיר נקראות “סונטות ההולדה”. שייקספיר פונה בהן אל גבר צעיר ונאה מאוד, ומפציר בו שלא יבזבז את יופיו, ויוליד בן, ובכך ישמר את דמותו. 

יש הסבורים כי שייקספיר כתב את הסונטות לאהוב קרוב ואינטימי, שהיה ביניהם קשר הומו ארוטי. 

לאחרונה ראה אור ספר שמפריך לכאורה את התפיסה, ומוצא הסבר אחר לסונטות הללו. סטיבן גרינבלט בספרו להיות או לא להיות שייקספיר שוטח את הטענה הבאה: שייקספיר התחיל לכתוב את הסונטות שלו (תוך הקפדה יתרה על עמעום של כל פרט ביוגרפי על עצמו, כפי שנהג לעשות כל חייו), מכיוון ששילמו לו, למעשה – שכרו את שירותיו כמשורר. 

זה קרה בתקופה שבה היה שייקספיר מובטל מאונס, בקיץ של שנת 1592, בשל מגפת הדבר שהכתה שוב בלונדון. הרשויות לא הבינו עדיין מה גורם למגיפה (היו אלה העכברושים ששרצו בלונדון בהמוניהם ונשאו עליהם את הפרעושים, מחוללי המחלה. דווקא ההריגה המסיבית של החתולים והכלבים התועים ששוטטו בחוצות העיר, כאמצעי שגוי לגבור על המגיפה, חיזקה את אוכלוסיית העכברושים והגבירה את הסיכון). לא ידעו, אבל הסיקו שהתקהלויות מסכנות את הציבור, לכן כשמספר המתים עלה על שלושים ביום, סגרו את התיאטראות  (אבל לא את בתי התפילה! נשמע מוכר?). 

בעלי התיאטראות ועובדיהם שיוועו לשווא לסיוע כספי מהממשלה, ומצבם הכספי של רוב השחקנים, שייקספיר ביניהם, התערער מאוד. 

ממש באותם ימים סירב הרוזן מסאות’המפטון בכל תוקף לשאת אישה ולהמשיך את השושלת, כפי שתבעו ממנו הוריו. רק אם ייוולד לו בן יוכל להוריש לו את התואר ואת הרכוש הרב שצברה המשפחה. ואז, טוען פיטר גרינבלט, קיבל שייקספיר מהוריו העשירים-להפליא של הרוזן מסאות’המפטון הצעה לכתוב שירים בתשלום, כדי שאלה ישכנעו את בנם הסורר לשאת אישה ולהוליד יורש, כנדרש. הצעיר היה ידוע כחובב שירה, והם סברו שכישרונו של שייקספיר יצליח לפעול עליו. 

שייקספיר התגייס למשימה. איך יוכל לשכנע סרבן-נישואים יפה תואר ומפונק להיעתר לתחינות של הוריו? 

המשורר הסביר לו בשיריו כי את יופיו הרב ראוי להנציח באמצעות הילד שייוולד לו וידמה לו, ובכך לגבור על עריצותו של הזמן ועל קצם הצפוי של החיים. שייקספיר לא החמיץ את ההזדמנות לקבוע גם כי בשיריו אל האיש הצעיר ינציח בעצם את עצמו. כך למשל בסונטה מספר 18, אחת המפורסמות שבהן, הוא מסביר לנמען של דבריו כי כל עוד יש אנשים בעולם “הֵם עוֹד יִתְּנוּ חַיִּים לָזֹאת וְְגַם לְךָ”, כלומר – לשיר שלי, ולך, באמצעותו. 

הנה סונטה 4 בסדרת 154 הסונטות שכתב שייקספיר, כאן בתרגומי:

הוֹ, יוֹפִי בַּזְבְּזָן, אֵיךְ כָּךְ תַּשְׁחִית
עַל עַצְמְךָ בִּלְבָד מָה שֶׁיָּפֶה?
הַטֶּבַע רַק מַלְוֶה – לֹא לְתָמִיד,
אַךְ בְּשִׁפְעָה – לְמִי שֶׁלֹּא קוֹפֵץ
יָדוֹ, אָז אֵיךְ, כִּילַי, כָּךְ תְּחַבֵּל
בְּכָל הַטּוּב אֲשֶׁר נִתַּן לְךָ?
נוֹשֶׁה כּוֹשֵׁל, מֵעֵז עוֹד לְקַבֵּל
אוֹצָר שַׁלֵּם שֶׁהוּא לֹא רַק שֶׁלְּךָ?
אַתָּה סוֹחֵר עִם עַצְמְךָ בִּלְבָד,
וּמְרַמֶּה את עַצְמְךָ, וְאָז,
כְּשֶׁתִּקָּרֵא לְהִסְתַּלֵּק, תִּלְמַד
שֶׁחֶשְׁבּוֹנְךָ שֶׁלֹּא סֻלַּק – בֻּזְבַּז?
     בְּלִי שׁוּם שִׁמּוּשׁ – הַיֹּפִי יִקָּבֵר,
     בִּמְקוֹם שֶׁיְּנֻצַּל וְיִשָּׁאֵר.

(כל הסונטות כתובות במבנה זהה ומאתגר מאוד לתרגום: חריזה משורגת בכל אחד מהבתים, ומשקל שירי קבוע: פנטמטר יאמבי).  

בשיר מסביר המשורר לצעיר שוב, כמו בשלוש הסונטות הקודמות במחזור השירים וכמו בבאות אחריהן, כי חבל לבזבז את יופיו המופלג. התביעה ממנו להוליד ילד מוצדקת, שמא יופיו הרב יתבזבז וירד לטמיון במותו. הוא גוער בצעיר שאליו הוא ממען את השיר, נוזף בו על נכונותו להשחית את מה שקיבל מהטבע “בהלוואה” ומפציר בו לנהוג באחריות: לשמר את מעלותיו בכך שיוליד בן שיירש ממנו את סגולותיו. 

האם הצליח שייקספיר במשימתו? הרוזן הפתיע יום אחד את בני משפחתו, ובאותה הזדמנות הכעיס מאוד את המלכה אליזבת’, שכן נשא בחשאי אישה שלא היה אמור לחבור דווקא אליה: את אחת מבנות הלוויה של המלכה, שאפילו הרתה כבר ללדת את בנו. נישואיהם עלו יפה והיו מאושרים. 

שייקספיר לעומתו, היה נשוי כבר מזמן לאן הת’ווי. הוא התחתן כשהיה רק בן 18 (גם היא כבר הייתה בהיריון!), אבל נראה שנישואיהם לא היו מאושרים. אן נשארה בסטרטפורד עם שלושת ילדיהם, והוא חי בלונדון. אף אחת מהסונטות לא נכתבה אל אשתו או ילדיו. רק אחת מהן כוללת רמיזה סמויה, כמעט אפשר לומר – עקיצה מרה – המופנית אל שמה של אשתו: משחק המילים “hate away” בסונטה 145 מרמז כנראה בצליליו על שם המשפחה שלה: הת’ווי, כלומר – שנאה: “hate”…

אין לדעת אם התיאוריה של סטיבן גרינבלט, משכנעת ככל שתהיה, אכן נכונה. בסונטות מביע שייקספיר התפעלות, כמעט אפשר לומר היקסמות, מהצעיר שאליו הוא כותב את שיריו. סאות’המפטון היה ידוע ביופיו הנשי המופלג. קשה להאמין שעוצמה רגשית כזאת נוצרה רק תמורת שכר כספי, גבוה ככל שיהיה. 

ובעצם, אין בכך כל חשיבות. שייקספיר לא רצה שנדע פרטים על חייו, ואולי, למרות הסקרנות, אפשר להניח לביוגרפיה שלו, ולהתענג מיפי כתיבתו. 

HENRY WRIOTHESLEY, third Earl of Southampton 

 

סטיבן גרינבלט, “להיות או לא להיות שייקספיר”: איך השפיעו חייו על כתיבתו?

לקראת סופו של הספר המרתק הזה, כותב מחברו, סטיבן גרינבלט, שאין בעצם צורך להיות בקיא בקורות חייו של ויליאם שייקספיר כדי ליהנות מיצירותיו. עם זאת, אין בכך כדי לומר ששייקספיר לא נכח בכל אחת מהן. 

האבחנה מעניינת במיוחד לנוכח הנחת היסוד שעליה גרינבלט מבסס את ספרו, ולפיה אפשר לעקוב אחרי חייו של ויליאם שייקספיר ולראות כיצד השפיעו על כתיבתו, בראש ובראשונה – במחזותיו, אבל גם בסונטות המופלאות שכתב, וכי אפשר בהחלט לגלות הדים מתוך העניינים שהעסיקו אותו כאדם, עניינים שהשתקפו ביצירתו כמחזאי ומשורר. 

גרינבלט  מוצא משמעות אפילו בעובדה שרב הנסתר על הגלוי בחייו של שייקספיר, שלא הותיר אחריו שפע של עדויות וראיות כתובות (כמו אחרים בני דורו, למשל – בן ג’ונסון). לא נשארו מכתבים ששייקספיר כתב, (אבל נותרה הצוואה שהכתיב לעורך הדין שלו כחודש לפני מותו, ושאפשר להסיק ממנה רבות על קשרי המשפחה שלו, ועל היחס שלו לאשתו, לשתי בנותיו ולחתניו: לה הוריש רק מיטה, ולא את הטובה, לבתו הצעירה הוריש רכוש, אבל הדיר ממנו את חתנו, ואילו את מירב הרכוש הרב שצבר הוריש לבתו הבכורה ולבעלה).

גרינבלט סבור ששייקספיר השתדל מאוד לשמור על פרטיות הגובלת באנונימיות, חרף עיסוקו הפומבי, וזאת בשל הנסיבות ההיסטוריות שבהן גדל. כזכור, הנרי השמיני, אביה של אליזבת, שהייתה המלכה לאורך רוב שנות חייו המקצועיים של שייקספיר, התנתק מהכנסייה הקתולית, ולא רק משום שביקש להתגרש ולשאת לאישה את אן בולין, אלא גם כי חמד את רכושם של המנזרים. בחרותו של שייקספיר עברה עליו בימים של טלטלות מסוכנות: המלכה מרי, בתו הבכורה של הנרי שירשה את כס המלכות אחרי שאחיה אדוארד מת, החזירה לאנגליה את הקתוליות, אבל כשמתה, אליזבת, המלכה החדשה, החזירה את הכנסייה הפרוטסטנטית. האפיפיור הכריז כי אליזבת כופרת, וקרא להתנקש בחייה. בתוך שפע התככים והמזימות של אותם ימים, שגרינלבט מתאר בפירוט מרתק, עונו רבים ואיבדו את ראשם, שמא ינסו לפגוע במלכה. שייקספיר הבין, כך סבור גרינבלט, אחרי שהגיע ללונדון וראה את הראשים המשופדים על החומה, שמוטב לו להיזהר, לא להתבלט, ולא להסתכן, במיוחד אחרי שקרובי משפחה שלו הואשמו והוצאו להורג. אמו של ויליאם הייתה כנראה קתולית, ומן הסתם גם אביו. 

האם ייתכן שהמחזה “המלט”, שנכתב בעקבות מות המנט (Hamnet), בנו של ויליאם שייקספיר, קיבל את השראתו מהקונפליקט הדתי ששרר באותם ימים באנגליה? האם הוריו של שייקספיר, הסבא והסבתא של המנט, שבעצם היו אלה שגידלו את הנער, (שייקספיר הרי עזב את סטרטפורד וחי רוב הזמן בלונדון), ביקשו מהאב השכול ללוות את הנכד בטקס הקתולי האסור, זאת כדי שנפשו לא תיאלץ להתענות בפּוּרְגָטוֹרְיוּם? 

גרינבלט מראה כי פרשנות כזאת מאירה צדדים לא מפוענחים במחזה. מדוע, למשל, מעמיד המלט פנים שדעתו נטרפה? מה בעצם רודף אותו? בסיפור המעשה המקורי, שממנו נטל שייקספיר את העלילה הבסיסית, הייתה הצדקה מבנית לטירופו של הגיבור. לא כן ב”בהמלט” שכתב שייקספיר, אלא אם אכן הוטרד מכך שאין די בטקס הפרוטסטנטי שבו ליוו את בנו. ייתכן שלא העז להיעתר לתחנוני אביו? ואולי דווקא נעתר להם, ופחד שמא יתגלה?

“מה עוד בטקס?” אומר לָאֶרְטֶס פעמיים (בתרגומו של דורי פרנס), ורומז אולי לקונפליקט הפנימי שהביע שייקספיר באמצעות המחזה. גם הדחף ההתאבדותי שלו, אותו “להיות או לא להיות” הנודע כל כך, המצוי בלבו של המחזה, הוא אולי חלק מהקונפליקט הפנימי שחש המחזאי. אחד ההבדלים המהותיים בין הטקס הקתולי לטקס הפרוטסטנטי היה בכך שבאחרון לא פנו עוד ישירות אל המת. כותב גרינבלט: “האם כששייקספיר עמד בבית העלמין הצמוד לכנסייה והתבונן בעפר הנשפך על גופת בנו, הוא חשב על כך שהקשר שלו עם המנט נמוג ולא הותיר אחריו מאומה? אולי. אבל ייתכן גם שיש משהו מצמצם, מקטין ומכאיב בטקס, שכלל סירוב מכוון לפנות אל הילד המת במילה ‘אתה’ והכחיש כל אפשרות לתקשר אתו: תחושה שאין בו די, בטקס כזה.” 

שייקספיר, כך מראה גרינבלט, “הפך את כל מה שהחיים זימנו בפניו – משברים חברתיים מכאיבים, מיניות ודת – לחומרי גלם של אמנותו, ומצא תועלת באמנות.” כך למשל הצליח, כאמור, “להפוך אפילו את היגון ותהפוכות הנפש שחש כשבנו מת כמקור ליצירה.”

המחקר שגרינבלט עושה מקיף ומרתק. הוא נשען על כל חלקיק מידע שמצא, וכמובן על מסקנות שהסיק, כדי להראות את הקשר בין חייו של שייקספיר לכתיבתו. את דמותו של פלסטף הסובא והזולל, ובכלל את סצנות ההוללות במסבאות, ביסס שייקספיר, להערכתו של גרינבלט, על זאת של אחד מעמיתיו, מחזאי פוחז בשם גרין. גרינבלט סבור כי שייקספיר שאב את תיאור התמונות במסבאה מחיי הבוהמה העליזים של המחזאים הנחשבים באותה תקופה. שייקספיר לעומתם חי חיים סולידיים, חיי עמל, חריצות וחסכנות. את זאת אפשר ללמוד מהכמות המופלאה של המחזות והשירים שכתב, כמו גם מהיותו המנהל האמנותי של התיאטרון, מכך ששימש אחד השחקנים, וגם מהרכוש הרב שצבר בעמל רב ובעבודה קשה. 

רוצים לדעת למי בעצם כתב את הסונטות, ומדוע כתב אותן? (בסיסו של הטיעון המעניין, המלווה בראיות משכנעות, הוא ששייקספיר בעצם התבקש, למעשה נשכר, לכתוב לפחות את חלקן, את אלה המכונות “סונטות ההולדה”, שבהן הוא משכנע גבר צעיר ויפה לשאת אישה ולהוליד ילדים).

מבקשים להבין מה עמד מאחורי הכתיבה של “מקבת”? (ספוילר: המחזה נכתב כנראה כדי להחניף למלך חובב עינויים ומכשפות).

סקרנים לדעת מה אפשר ללמוד על שייקספיר מדמותו של פרוספרו במחזה “הסופה”? ומזאת של המלך ליר?

על כל השאלות הללו, ועל רבות אחרות, משיב גרינבלט בספרו המאלף.

אחת ממסקנותיו המשמחות היא כי “שייקספיר הבין מה המשמעות של ‘להיות שייקספיר'”. אכן, בשעתו לא הכה מותו גלים. דווקא מותו של שחקן חשוב ונודע באותם ימים, ריצ’רד ברבג’ (Burbage), עורר סערה ציבורית של כאב. נו טוב, מעיר גרינבלט, הרי גם בימינו כך נהוג: התסריטאים וכותבי התמלילים אינם זוכים לכבוד ולהערצה של כוכבי קולנוע או של זמרים נחשבים… אבל כולנו יודעים כי בטווח הארוך גאונותו של שייקספיר היא זאת שנותרה, גם מאות שנים אחרי שמת.

גרינבלט חותם את ספרו בסיפור שממחיש את נצחיותו של שייקספיר ואת כתיבתו האנושית, שלא בחלה בקריצה היתולית, בתיאורים של דמויות בשר ודם, שממשיכות לחיות עד עצם היום הזה: משורר אפגני החליט לפני שנים אחדות להפיק מחזה של שייקספיר, כדי להוכיח שקיים קשר תרבותי בין עמים, קשר שגבולות מדיניים אינם יכולים למחות. שקיימת רשת על-זמנית שגוברת על המקום והזמן. שכולנו “חלק מהאנושות”. הוא בחר במחזה של שייקספיר, המגלם את ההישג היצירתי הכלל עולמי, שאינו יודע גבולות, ומכיוון ששייקספיר הוא “האנטיתזה לפרובינציאליות ולפנטיות.” הוא בחר בקומדיה “עמל אהבה לשווא” (“Love’s Labour’s Lost”) ובהפקה פעל כנגד העריצות ההרסנית של הטליבן, המבקש להשמיד ולכלות את תרבות המערב.

הוא כינה זאת “סיפור אמיתי של תקווה, חוסן ועמידות, באפגניסטן”.

הספר להיות או לא להיות שייקספיר נחתם בשורות מתוך המחזה “הלילה השנים עשר”:

 

 

 

וממשיך:

“And we’ll strive to please you every day”

ובתרגומו של דורי פרנס:

לפני המון זמן העולם הזה נִבְרָא,
עם הֵיי-הוֹ, ורוח משתולל,
 טוב, לא נורא, ההצגה כבר נגמרה,
והלוואי נביא בידור כל יום ולֵיל. 

 חותם גרינבלט את ספרו: “The enemies of pleasure beware” : “אויבי ההנאה, הישמרו!” 

כך יאה וכך נאה. 

 

מאחר שקראתי את הספר באנגלית, תרגמתי בעצמי את הציטוטים מתוכו, אבל הספר קיים גם בעברית, בתרגומה של מיכל קירזנר-אפלבוים.  

האם לדמותך ליום אביב חמים?

התרגום הופיע בספר מה המים יודעים על צמא

מה המים יודעים על צמא

מתי, לפי שייקספיר, שלטון נעשה מושחת?

ברוטוס:  
אין דרך, רק מותו. אישית אין לי 
סיבה לבעוט בו, רק בשם הכלל. הוא
רוצה להיות מוכתר. איך זה ישנה
לו את האופי, זאת השאלה.
נחש מגיח באור יום בהיר,
לכן צריך ללכת בזהירות. 
ניתֵן לו כתר, אז, אני מודה, 
ניתֵן לו עוקץ שאתו יוכל
כל רגע להזיק. שלטון הופך
מושחת כשהוא מפריד מצפון מכוח.

(תרגום: נתן אלתרמן).

(תרגום: נתן אלתרמן)

יוליוס קיסר, מערכה II תמונה 1

      William Shakespeare Julius Caesar Act II Scence 1  

“בימים שבהם אין מזל, רק כלימה”

סיפורה של סונטה 29 מאת שייקספיר

התרגום מתוך הספר מה המים יודעים על צמא

מה אהבה איננה?

תרגום מאנגלית: עופרה עופר אורן
התרגום מופיע בספר מה המים יודעים על צמא

מה המים יודעים על צמא

החוק – דחליל?

אסור שנאפשר לחוק להפוך לדחליל, 
כזה שמוצב כדי שירחיק ציפורי טרף.
אסור שלא ישתנה לעולם,
עד שיתרגלו אליו וינוחו עליו,
במקום שיפחדו מפניו.



שייקספיר, מידה כנגד מידה, מערכה 2 תמונה 1


 

איך אפשר לפרש דמות מתוך “הסופה” של שייקספיר

“האם הטוב הקיצוני תמיד חלש? האם כשהוא חסר כוח? אלה שאלות שהמחזה שואל אותנו. יש כמובן גם כוח מסוג אחר, כוחו של הטוב להתנגד לרע; זה כוח שהקהל של שייקספיר היה מבין היטב. אבל כוח מסוג זה לא נוכח כל כך ב’סערה’. גונזלו פשוט לא נתקל בפיתויים. הוא לא צריך לסרב לאכול קינוח עשיר ומושחת, כי אף אחד לא מציע לו אותו.

“אנחנו בצוות גונזלו צופים לחייו העתידיים של גונזלו את המהלך הבא.

“הבה נניח שחברינו הפסימיסטים טועים – שאנטוניו לא יוצא כשידו על העליונה, שפרוספרו לא נזרק לים – שהכל קורה כמתוכנן לכאורה בסוף המחזה. הבה נתעלם גם מהפנטזיה המענגת על מירנדה וידידותיה האלות שהוצגה זה עתה בפנינו בלהט רב בהופעתה של אן-מארי. זאת תוספת שלי, כי צוות גונזלו לא ידע מראש על ההופעה הלא-צפויה.” הוא מחייך אל אן-מארי, לא ממש בחום. “נחזור לחיבור שלנו. המחזה “הסערה’ מדבר בזכות ההזדמנות השנייה, וכך נעשה גם אנחנו.

“אם כן, כולם חוזרים לנפולי על כנפי הרוח הטובה שמספק להם אריאל בזכות פרוספרו, ופרדיננד ומירנדה חוגגים את כלולותיהם. פרוספרו נפרד מהם לשלום וחוזר למילנו, שם הוא שב למשול בדוכסותו ומן הסתם כולא את אנטוניו או מוציא אותו מכלל פעולה בכל דרך אחרת. פרוספרו אומר לנו שכל מחשבה שלישית שלו תהיה על מותו, אבל זה משאיר לו שתי מחשבות מתוך שלוש כדי למשול במילנו. נקווה שבסיבוב השני הוא יצליח בזה יותר.

“בחצרו של מלך נפולי. העובדה שפרוספרו יודע על כוונותיו לבגוד באחיו המלך מרסנת את סבסטיאן. פרוספרו העלה זאת על הכתב ומסר את הכתוב למירנדה כדי שתוכל להשתמש בכך נגד סבסטיאן בשעת הצורך. אשר לגונזלו – פרדיננד ומירנדה, ואף המלך אלונזו, מכירים לו טובה על מעשיו הטובים לאורך השנים והם מציעים לו כל מה שחשקה נפשו.

“אנחנו, צוות גונזלו, החלטנו לבחון את גונזלו ולראות עד כמה הוא טוב. הוא בוחר לחזור לאי עם קבוצת אנשים אחרים טובים כמוהו, ושם הוא מקים ממלכת־רפובליקה שבה שולט הוא עצמו, שלא יהיו בה הבדלי מעמדות ולא עבודת פרך, לא התנהגות מינית לא מוסרית, לא מלחמות, לא פשעים ולא בתי סוהר.

“זה הסיכום שלנו.

“על החתום: קלקלן, כדור־אורז, טימיז וקולונל-דט.” הוא שוב

מחייך אל כל היושבים.

“תודה,” אומר פליקס. “ואיך זה הולך?”

“איך מה הולך?” שואל קלקלן בתמימות.

“הרפובליקה האידיאלית של גונזלו.”

“צוות גונזלו משאיר את זה לדמיונכם,” אומר קלקלן. “בוא נאמר שגונזלו אינו קוסם. אין לו שדים הסרים למרותו והוא גם לא יכול להקים לתחייה את המתים. חוץ מזה גם אין לו צבא. הוא תלוי ברצונם הטוב של אחרים. אבל אולי אלת הגורל הנדיב, הידועה גם בשמה כוכב מזל, תיטה לו חסד. גם היא דמות במחזה. בלעדיה פרוספרו לא היה זוכה בהזדמנות שלו. היא חשובה מאוד. 

הקליקו על התמונה כדי להגיע אל הרשומה העוסקת ברומן

“רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים”: איך נראה “המלט” כשהוא בשולי התמונה

רוזנקרנץ:
נוצרי, מוסלמי ויהודי מזדמנים ביחד לקרון סגור… “סילברסטיין!” קורא היהודי. “מי החבר שלך?”… “שמו עבדללה,” משיב המוסלמי, “אבל הוא לא חבר שלי, מאז שהוא המיר את דתו.” (קם בזינוק, רוקע ברגלו וצועק אל הירכתיים) טוב, אנחנו יודעים שאתה שם! צא ותדבר! (שתיקה). אין לנו שליטה. בכלל לא…(משתתק). מה קרה לרגע שבו נודע לנו בפעם הראשונה על המוות? ודאי היה רגע אחד כזה בילדות, כשעלה בדעתך בפעם הראשונה שאתה לא תמשיך לתמיד. זה בטח היה רגע מערער – שנחקק בזיכרון. ובכל זאת, אני לא זוכר אותו. לא חשבתי על כך. מה אפשר להבין מזה? בטח אנחנו נולדים עם ההבנה שאנחנו בני תמותה. עוד לפני שאנחנו יודעים שיש מילים, אנחנו מגיחים, מכוסים בדם, מייבבים בידיעה שעם כל המצפנים שבעולם, יש רק כיוון אחד, והזמן הוא המדד היחיד שלו. (מהורהר, נעשה נואש ומהיר יותר). הינדי, בודהיסט ומאלף אריות מזדמנים לקרקס בגבול הודו-סין. (נשבר). מתייחסים אלינו כאילו שאנחנו מובנים מאלינו! טוב, אני לא מוכן! בעתיד ישימו לב אלינו. (מסתובב ועומד עם הפנים לעבר הירכתיים). אז תתרחקו! אני אוסר עליכם להיכנס! (איש אינו מגיע. מתנשם בכבדות). יותר טוב ככה…

מאחוריו נכנסת תהלוכה רבת משתתפים, לרבות קלאודיוס (המלך), גרטרוד (המלכה), פולוניוס ואופליה. קלאודיוס אוחז במרפקו של רוזנקרנץ כשהוא חולף על פניו ושוקע מיד בשיחה: ההקשר הוא – מערכה III תמונה 1 בהמלט של שייקספיר. גילדנשטרן עדיין עומד בחזית, כשכל האחרים, כולל רוזנקרנץ, חולפים על פני הבמה. 

גילדנשטרן:
מוות ואחריו נצח… הרע בכל העולמות. מחשבה איומה.

המלכה:
איך הוא קיבל אתכם, יפה?

רוזנקרנץ:
כמו ג’נטלמן מושלם.

גילדנשטרן:
אבל במאמץ גדול להתאפק.

רוזנקרנץ:
קימץ בשאלות, אך על שאלותינו הוא פיזר תשובות בלי שום חשבון.

המלכה:
ניסיתם לפתות אותו לאילו בילויים?

רוזנקרנץ:
מאדאם, יצא כך שנתקלנו על הדרך
באיזו להקה של שחקנים. סיפרנו לו על כך,
וזה נראָה כאילו נדלקה בו מין שמחה
לשמוע זאת. הם כבר מסתובבים פה בחצר,
ואם איני טועה קִבלו פקודה כבר לשחקהלילה לפניו.

פולוניוס:
נכון מאד,
והוא ביקש בי להפציר בהוד מלכותֵיכם
לשמוע ולראות את העניין הזה.

המלך:
בחפץ לב, ואני מאושר לשמוע
שמשהו מושך אותו.
אישים טובים, תנו לו דחיפה נוספת,
ודַרבנו אותו להתרכז בהנאות כאלה.

רוזנקרנץ:
אנחנו נעשה זאת.

המלט של שייקספיר רוזנרקנץ וגילדנשטרן יוצאים. במחזה שלפנינו קלאודיוס ופמליתו הם אלה שיוצאים, ורוזנקרנץ וגילדנשטרן נשארים וממשיכים לשוחח).

רוזנרקנץ: (בעצבנות): אין לנו אף רגע אחד של שקט! באים והולכים, באים והולכים, הם מגיעים מכל עבר.


Rosencrantz and Guildenstern Are Dead  by Tom Stoppard


את קטעי המחזה של סטופרד תרגמתי בעצמי. הקטעים מתוך המלט הם בתרגומו של דורי פרנס.

תיאטרון גשר, רוברט אייק (על פי אייסכילוס), “אורסטיאה”: מדוע היא משמעותית עד היום

האם טרילוגיה בת 2,500 שנה שתחילתה באמונה באלילים ובציווי לקורבן אדם יכולה להיות רלוונטית לצופה בן זמננו?

אנו רגילים לראות בדרמה היוונית מקור למיתוסים מכוננים ועל זמניים, שמשקפים אמיתות אוניברסליות. כך למשל למדנו מפרויד את התפיסות על נפש האדם שאותן שאב מהמחזה “אדיפוס”, מחזהו של סופוקלס מהמאה החמישית לפנה”ס, עד כדי כך ששם המחזה נהפך למושג פסיכואנליטי, כמו גם השם “אלקטרה” שמשקף תופעה דומה, מצדה של הבת שמיניותה מתפתחת מתוך “התאהבות” באב והאשמת האם.

העלילה של טרילוגית האורסטיאה (“אגממנון”, “נושאות הנסכים”, “נוטות החסד”) מוכרת וידועה: אגממנון מלך ארגוס הקריב את בתו, איפגניה, כדי שהאלים יעזרו לו להביס את טרויה. לאחר ששב כמנצח, רצחה אותו אשתו, אמה של איפיגניה. אורסטס, בנם של בני הזוג, הורג את אמו כנקמה על רצח אביו. אחותו האחרת, אלקטרה, מעודדת אותו להרוג את אמם. אורסטס מאבד את שפיות דעתו, ונשפט.

העיבוד המודרני של שלושת המחזות הללו מצמצם אותן לכלל הצגה אחת, ארוכה אמנם, אבל בכל זאת תמציתית, שכן כל העלילות מתמזגות ומתפתחות לאורכה. המחזאי ובמאי התיאטרון האנגלי רוברט אייק (Robert Icke) יצר בעיבוד שלו מלאכת מחשבת: מחזה שהוא קלאסי ומודרני בעת ובעונה אחת, וההפקה של תיאטרון גשר, בבימויו של יבגני אריה, מרהיבה בעוצמתה.

הכול קורה על במה כמעט חשופה. כיסאות גבוהי מסעד נהפכים באחת למצבות, דם ניגר בעזרת פעלולי מצלמה, מסך שקוף שחוצה את הבמה עולה ויורד ומעברו מוקרנים מקרוב פניהן של הדמויות: אגממנון וקליטנמנסטרה ש”מתראיינים” בטלוויזיה, שולחן אוכל שמוצב ומסולק מייצג בית, ארוחות, קרבה והתרחקות, שמחות של יחד ובדידות של אובדן, חדווה וגעגועים, אהבה ותיעוב, תקווה וייאוש. כל מה שמתרחש בין בני משפחה, ולא רק במצבים הקיצוניים כל כך המוצגים בפנינו באורסטיאה.

אז האם הדילמה הניצבת בבסיסה של העלילה הראשונה יכולה בכלל להיות רלוונטית לנו, הצופים בישראל, במאה ה-21? לכאורה – מה פתאום. מי יכול להאמין שאב יסכים להקריב את בתו רק מכיוון שאיזה נביא אמר לו שרק כך יתחילו לנשוב הרוחות שיאפשרו לצי האניות שלו לצאת לקרב? לא סביר, נכון?

אבל מה אם מדובר לא במלך, לא ברוחות מנשבות ובאניות, וגם לא בהריגה של ילד, אלא בהורים שנדרשים, לטובת הקריירה שלהם, לוותר הלכה למעשה על גידול הילדים שלהם? האם אפשר לחשוב, גם במקרה כזה, על סוג של הקרבה? (על הדעת עולה שורות משיריהם של טל ניצן “מֵחֲצַר הַגָּן עוֹלָה שַׁוְעַת הַפְּעוֹטוֹת” ושל אלי אליהו “אֵלֶּה הָיוּ הַחֻקִּים. הָיָה עָלֵינוּ לְהַפְקִיד אֶת הַיְּלָדִים  / בִּידֵי אֲנָשִׁים אֲחֵרִים. זָרִים גְּמוּרִים.”)

לכאורה אגממנון מקריב את בתו “לטובת הכלל”.  תהליך השכנוע שנוקט אחיו כדי להביא אותו לכך שיסכים הוא מופת של רטוריקה: היא לא תרגיש שום דבר; החיים שלה בלאו הכי אבודים; מה זה משנה מתי מתים?; הציבור לא יסלח לך אם לא תעשה את זה; לא ייתכן שהילדה שלך יקרה לך יותר מאשר הילדים של נתיניך, שיאבדו, אם לא תסכים. האם המוטיבציה של אגממנון, שמסכים להקריב את בתו, באמת מנותקת משאפתנותו? מרצונו להצליח? האם לנגד עיניו של אגממנון עומדת רק, או בעיקר, טובת הכלל, או שמא הכוח המניע אותו הוא הדחף להצלחה? למי הוא דואג באמת, בתוך תוכו – לבני עמו, או למוניטין של עצמו?

האורסטיאה כולה מעלה כמובן נושאים רבים נוספים, זרמים תת קרקעיים עמוקים, למשל – מראה את עוצמתה ההרסנית של הנקמה, או את הסכנה הטמונה ביהירות, שמניעה בני אדם לחטוא. עם זאת, עלי להודות כי במהלך ההצגה העסיקה אותי בעיקר התהייה הנוגעת במשמעותו הרלוונטית של החטא הקדמון הטמון בתחילתו של הסיפור.

המיתוס הזה של הקרבת ילד, מוכר היטב גם מהמקרא: זכור הסיפור של בת יפתח. אביה שיצא לקרב נדר להקריב את “הַיּוֹצֵא, אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי, בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם, מִבְּנֵי עַמּוֹן – וְהָיָה לַה’, וְהַעֲלִיתִיהוּ עֹלָה”, רק כדי שניצחונו יובטח, ועמד בנדרו כשדווקא בתו היא זאת שקידמה את פניו בשמחה, וכמובן – הסיפור על עקידת יצחק, שהסתיים בכי טוב (אם כי לא מנקודת המבט של האיל). על פשר צייתנותו של אברהם, שהיה מוכן להקריב את בנו, את יחידו, אשר אהב, נכתבו אינספור פירושים והסברים. ברור שזאת סוגיה שקשה מאוד ליישבה.

אי אפשר לספר על ההצגה בלי לציין את השחקנים המיטיבים לגלם את אגממנון ואת קליטמנסטרה: דורון תבורי מפליא להביא בפנינו את המצביא היהיר, הבטוח בעצמו, את חיתוך הדיבור השחצני, ואז את חזרתו מהקרבות, ממוטט ושבור, ואפרת בן צור מדויקת ונוגעת ללב בתפקיד הרעיה המסורה, האם האוהבת, ואחרי כן המיוסרת, המנהיגה שלקחה על עצמה את ניהול המדינה במשך עשר השנים שבעלה המלך נעדר ולמדה להיות כריזמתית וסוחפת, האישה הנוקמת, האימא אכולת הגעגועים לילדתה. גם שאר השחקנים מצוינים: הנרי דוד בתפקיד אורסטס שמנסה בדיעבד להשלים עם עברו ולהתמודד אתו, הילדה המקסימה שמגלמת את איפיגניה, סבטלנה דמידוב בתפקיד המשרתת הדעתנית, כולם נהדרים!

עם זאת, פטור בלא כלום אי אפשר: מילה אחת קטנה, לקראת סוף ההצגה, הפריעה לי: אלקטרה ואורסטס מחליטים להרוג את אמם. (באנגלית: “to kill”)  ולא “לרצוח” אותה, כפי שהופיע בתרגום לעברית. ההבדל בין שתי המילים תהומי. רצח כולל בתוכו משמעות של פשע. מאחר שהם רוצים להעניש אותה, לא ייתכן שיתייחסו לכך כאל “רצח”! אכן, בכתוביות המתנוססות מעל הבמה  באנגלית הופיעה במפורש המילה “kill”!

אבל אלה מן הסתם דקדוקי עניות, שכן ההצגה ראויה לכל שבח: עוד יצירה מופלאה של תיאטרון גשר. אני זוכרת היטב את ההפקה הראשונה של התיאטרון שראיתי לפני שנים כה רבות, “רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים” מאת טום סטופרד, שעלתה לראשונה ב-1991, וזכיתי להיות נוכחת שם, באחת הפעמים הראשונות. אני זוכרת את ההפתעה וההתפעמות שחשתי, את ההבנה שזכיתי להיות עדה לתחילתה של תופעה חד פעמית ויוצאת דופן. זאת הייתה הצגה ייחודית, שונה מכל מה שראיתי עד אז, לא רק בארץ, אלא גם באנגליה, שם זכיתי בשנות ה-60 לראות הצגות רבות ומרשימות, לא רק בתיאטרון הממוסד אלא גם בפרינג’. “רוזנקרנץ וגילדנשטרן” עלתה זמן קצר אחרי שיבגני אריה והלהקה שקיבץ עלו לישראל. השחקנים עדיין לא ידעו עברית ושיחקו ברוסית, בליווי כותרות מתורגמות. (כיום מלווה את ההצגות תרגום כפול, לאנגלית ולרוסית). את “רוזנקרנץ וגילדנשטרן” ראיתי שוב ושוב, שמונה או תשע פעמים, ובכל פעם נפעמתי מחדש מהמקוריות והעוצמה של הבימוי ושל המשחק. בשנות ה-90 העלו בגשר עוד כמה יצירות מעוררות השתאות. זכור היטב אוהל הקרקס שבו העלו את “אדם בן כלב”, ההפקה של “משפט דרייפוס” שבה השחקנים כבר הציגו בעברית, אם כי טרם ידעו את השפה, והמונולוגים הארוכים ששיננו בשפה זרה להם עוררו התפעלות מהווירטואוזיות המשחקית שלהם, כמו גם מיכולותיו המרשימות ביותר של מנהיגם האמנותי, הבמאי המחונן יבגני אריה. אחר כך היה “כפר” מחזהו של יהושע סובול, שזכה להצלחה עולמית, ושלל נרחב של הצגות שונות ומגוונות.

אל “רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים” אני מתגעגעת במיוחד. לפעמים אני תוהה אם יש סיכוי שישחזרו את אותה הפקה, לטובת כל מי שלא זכו לראות אותה אז, וגם למען אנשים כמוני, שאהבו את ההצגה ושהיו רוצים להשתתף בה שוב, כקהל אוהב ומסור.

“חלום ליל קיץ”: האם האהבה עיוורת?

תמונה שניה 

חלקה אחרת ביער, נכנס אוברון, מלך הפיות. 

אוברון:
אֲנִי תָּאֵב לָדַעַת אִם טִיטָניה
הִתְעוֹרְרָה; וּמַה נִגְלָה אָז לְעֵינֶיהָ
לִכְבּוֹשׁ אֶת לְבָבָהּ בִּסְעָרָה?

נכנס פוק.

הִנֵּהוּ, רוּחַ תְּזָזִית! וּבְכֵן, מַה מִתְרַחֵשׁ בַּחֹרֶשׁ? סַפֶר לִי, רָץ.

פוק:
גְבִרְתִּי כְּבָר מְאֹהֶבֶת בְּמִפְלָץ.
לְיַד עַרְשָׂהּ, בְּצֵל הָאִילָנוֹת, לְעֵת אֲשֶׁר שָׁקְעָה בַּחֲלוֹמוֹת,
כַּת־פּוֹחְזִים, רֵיקִים וְנוֹאָלִים,
מֵאוּמָנֵי־אַתּוּנָה הַנִּקְלִים, שָׁם נוֹעֲדוּ לַחְזוֹר בְּרֹב־קוֹלוֹת
עַל מַחֲזֶה לִכְבוֹד יוֹם־הַכְּלוּלוֹת.
וְרֹאשׁ הפּוֹחֲחִים, הֶדְיוֹט מִשְׁלָם,
הַגלֶם שֶׁגְלֵם אֶת דְּמוּת פִּירָם,
סִיֵם שיחוֹ, נִכְנַס לְתוֹךְ הַשׂיח
וְשָׁם – אֲנִי הגחְתִּי־גִיחַ,
וְעַל רֹאשׁוֹ הִרְכַּבְתִּי רֹאשׁ־חֲמוֹר!
אַךְ – תִּסְבִּי לֹוֹ קוֹרֵאת, וְהַגִּבּוֹר,
הַלֵּץ שֶׁלִי, מוֹפִיעַ בֶּהָדָר!
וְאָז, כְּמוֹ לַהֲקַת אַוְזֵי־בָּר,
הַמְגִלָּה צַיָד בְּסֵתֶר הָר;
אוֹ כְּסִיעַת־עוֹרְבִים צוֹרַחַת־רָע
וּלְמַפַץ רוֹבֶה חִישׁ־מַמְרִיאָה וּנְפוֹצָה כְּמוֹץ בַּסְעָרָה –
כָּךְ, לְמַרְאֵה דְמוּתוֹ, פָּרְחוּ בִּיעָף, וּמָעֲדוּ מְקוֹל עָלֶה נִדָּף, וְצָעֲקוּ – הַצִילוּ! רוצח מְטֹרָף!
רוּחָם רָפְתָה – מֵעצֶם הָאֵימָה,
וְעַל עֵצִים וַאֲבָנִים הִכְרִיזוּ מִלְחָמָה:
קוֹץ וְדַרְדַּר תָּלִשׁוּ מֵהֶם בְּכֹחַ
כּוֹבַע וְגַם שַׁרְווּל – מכָל הַבָּא לַחוֹ
חַ;
(כִּי הַכּוֹ
שֵׁל הוּא טֶרֶף לְעוֹבְרִי־הָאֹרַח.)
הם
נָסוּ מִפְּנֵי כָּל עוֹד נַפְשָׁם,
רַק אֶת
פִּירָם הַטוֹב הוֹתַרְתִּי שָׁם;
וּבְזֶה הָרֶגַע – בְּחַסְדֵי אָמוֹר – טִיטָנָיה קָמָה, וַתּאהַב חֲמוֹר!

אוברון:
פּוּק הַמַפִיק
פַּלְאֵי־פְּלָאִים

לעברית: ט’ כרמי

1965, עופרה עופר בתפקיד פוק, עם צבי רפאל, הבמאי

מרגרט אטווד, “זרע-רע”: איך נוגעים בשייקספיר

איזה ספר מענג! כמה הוא מבריק, מרתק, חכם, רב תהפוכות, מאלף! (ואיזה תרגום משובח!)

את זרע-רע כתבה אטווד בהזמנת הוצאת הוגרת, שפנו אל סופרים מפורסמים בהצעה מפתה: כל אחד מהם התבקש לבחור מחזה של שייקספיר, ולכתוב רומן בהשראתו: גרסה עדכנית ועכשווית לעלילה (ולתכנים!) שפרש שייקספיר. ג’נט וינטרסון כתבה בהשראת אגדת חורף, אן טיילר בהשראת “אילוף הסוררת”, ומרגרט אטווד בחרה במחזה “הסופה”.

לטעמי הרומן שלה הוא הטוב מבין השלושה. אטווד עושה כאן ממש מעשה של כישוף, (שמתאים כל כך לנושא): היא לא בחרה לכתוב רק “בהשראת” המחזה המקורי, ולשמר את עלילתו בלבוש מודרני. היא נהפכה למעין פרוספרו, כמו חדרה לתוך המחזה, נעשתה חלק ממנו, ויצרה מחזה בתוך מחזה (בתוך מחזה!), שכולם מופלאים ומרתקים, ובעיקר – הציגה שלל פרשנויות ונקודות מבט על “הסופה”, שכל אחת מהן יותר מפתיעה ויותר מפעימה מקודמתה. ממש מלאכת מחשבת!

המחזה הראשון הוא כמובן “הסופה” עצמו, שקטעים מתוכו, בתרגומו הנפלא של אברהם עוז, מצוטטים ברומן.

המחזה השני, כפי שאטווד מראה לנו, מתרחש בתוך “הסופה”: הוא “ההצגה” שפרוספרו מביים, שהרי הסופה שבעטיה מוטחים אויביו אל חוף האי שאליו גלה בעקבות העוול שנגרם לו, הוא מעין הצגה בביומו. אכן, אטווד מכנה את פרוספרו שוב ושוב “במאי”, ובעצם הפרשנות שלפיה מדובר במחזה היא זאת שנובעת מתוך הטקסט שלה.

המחזה השלישי מתרחש בתוך עלילתו של הרומן עצמו: פליקס פיליפס הוא במאי תיאטרון מחונן שמתכנן להעלות את “הסופה” של שייקספיר, אבל אויבו, טוני, בוגד בו (ממש כמו אנטוניו במחזה של שייקספיר!) ומנשל אותו ממעמדו כמנהל האמנותי של פסטיבל התיאטרון בעיר קטנה בקנדה. פליקס “מַגְלה” את עצמו, נעלם מהשטח, ומוצא לעצמו משרה כבמאי של אסירים מורשעים בבית סוהר מקומי. הוא מעלה אתם את “הסופה”, ובאמצעותה נוקם את נקמתו, ממש כפי שעשה פרוספרו במחזה של שייקספיר…

לא זו בלבד, אלא ששמה של בתו “האמיתית” של פליקס, שנוטל לעצמו בגלותו שם בדוי “דוכס” (כמו פרוספרו!) הוא – מירנדה: “איך עוד אפשר היה לקרוא לתינוקת יתומה מאם שיש לה אב מזדקן ומסור?” יש גם מירנדה שנייה: הדמות במחזה, וגם  שלישית: השחקנית המגלמת את הדמות בהצגה שמעלים בכלא (והיא, איך לא? תתאהב בשחקן המגלם את דמותו של פרדיננד…).

ויש, בעצם, גם מחזה רביעי, כפי שפליקס יודע בינו לבינו: “הוא זיהה את ההצגה של עצמו, הצגה שהוא הקהל היחיד בה” (ההצגה שבה הוא מגלם את דמותו של “המסתגף, המתבודד. ‘תראו איך אני סובל.'”)

אטווד אם כן אינה “חומקת” מהמחזה כדי ליצור את הגרסה שלה. אדרבא, היא מתמזגת בתוכו, ועושה זאת בתחכום מעורר השתאות. “את מה שלא ניתן לו בחיים אולי עוד יצליח לראות לרגע באמצעות אמנותו: רק להרף עין, מזווית העין”, אומר לעצמו פליקס בשלב שבו הוא מתכנן להעלות את “הסופה” כמנהל האמנותי של התיאטרון הממוסד.

שלל התכסיסים שאטווד נוקטת אותם רב ומגוון. כך למשל מירנדה “האמיתית”, בתו של של פליקס שהלכה לעולמה בילדותה המוקדמת, נהפכת בעיני רוחו לדמות רפאים שמלווה את חייו גם אחרי מותה וממשיכה “לגדול”. כמו מירנדה במחזה של שייקספיר, מירנדת הרפאים אינה מכירה את העולם שמחוץ ל”אי” שאליו גלה אביה כשהייתה פעוטה, שכן היא “כלואה” בקיום המבודד שאליו לקח אותה אביה. בפעם הראשונה שהיא “יוצאת” משם, אל העולם האמיתי – היא מלווה אותו אל ההצגה שמעלים האסירים בבית הכלא – היא אחוזת השתוממות מיופיו של העולם. זכורים דבריה של מירנדה במחזה של שייקספיר:

O wonder
How many goodly creatures are there here
How beauteous mankind is! O brave new world

That has such people in’t

ובתרגומו של דורי פרנס:

“הו פלא! כמה יצורים יפים כאן!
כמה מקסים המין האנושי! הו
עולם חדש מופלא שבני-אדם

כאלה בו!”

השורות הללו הונצחו בתרבות המערבית. למשל – בכותרת ספרו של אלדוס האקסלי עולם חדש מופלא.

החלקים המרתקים ביותר בספר הם אלה שבהם אטווד מציגה פרשנויות מפיהם של אסירים מורשעים. “מה כל כך קשה להבין ב’מקבת’ עם מסורים חשמליים? זה עכשווי, זה ישיר”. הפרשנויות והשאלות העולות הן לשייקספיר בכלל: “ויכוחים סוערים פרצו, גרסאות חלופיות הועלו. מקבת פסיכופת או מה? ליידי מקבת הייתה תמיד פסיכית או שהיא השתגעה מרוב רגשי אשמה? ריצ’רד השלישי הוא רוצח בדם קר מלידה או שהוא תוצר של תקופתו ושל המשפחה המורחבת הרקובה עד העצם שלו, שבה מי שלא הורג נהרג?”  וגם פרשנויות למחזה שלפנינו. בסופו של הרומן כל אחד מהשחקנים-האסירים מציג את מחשבותיו על הדמות שגילם, על מניעיה, ועל מה שצפוי לה, לדעתו, אחרי שהמחזה מסתיים. אלה פרקים מבריקים! הפרשנויות רבות, הדעות מקוריות ומעוררות השתאות, החשיבה רעננה, משעשעת ומפתיעה. אכן, בדבריה שבסוף הספר מודה אטווד לשפע הפרשנים והחוקרים שכתבו על המחזה, מכאן שלא נשענה רק על רעיונות שלה עצמה, אבל יכולתה לשים את הדברים בפיהם של האסירים, להתאים כל פרשנות לדמות שהיא עצמה המציאה, לייצר את התהפוכות המחשבתיות שלהם כך שיחשפו עוד נקודת השקפה על המחזה, פשוט מופלאה!

באורח בלתי נמנע ומשמח מאוד יש ברומן לא מעט היבטים ארס פואטיים. הנה דוגמה: “האם האמנות במיטבה אינה מכילה גרעין נואש? האם אינה תמיד קריאת תיגר על המוות? אצבע משולשת מתריסה בשולי התהום?” תוהה פליקס, ובעצם תוהה מרגרט אטווד, באמצעותו.

אבל דומני שההישג הכי משמעותי של אטווד בספר הוא שהיא מראה לנו את שייקספיר כפי שהיה באמת – יוצר רב גוני שכתב לקהל “המוני” והתכוון לרתק אותו. לא מחזאי שניצב על כן גבוה במגדלי השן של האקדמיה. גדולתו של שייקספיר שיצירותיו יכולות לשמש נושא למחקרים, אבל גם לדבר אל באי התיאטרון שאינם אמונים עליהם. ההצגות ששייקספיר העלה, המחזות שכתב, לא נועדו לקהל של אינטלקטואלים. כרטיסי הכניסה היו זולים מאוד: פני אחד תמורת כרטיס עמידה ושניים תמורת כרטיס ישיבה. (כדי להעריך את ערכו של פני באותה תקופה יש לדעת כי מזון לאדם בוגר אחד ליום אחד עלה כארבעה פני). הצופים נהגו לאכול ולשתות במהלך ההצגה: חפירות חשפו עדות לקיומם של בקבוקים, כפות, צדפות, פירות ופיצוחים. אין ספק שהצופים נהגו גם להשתתף באופן פעיל, לצעוק אל הבמה, ואולי אפילו לזרוק לעברה קליפות, כשמשהו לא מצא חן בעיניהם…

האסירים בכלא פלטשר, על פי ספרה של אטווד, מוכיחים לנו ששייקספיר יכול “לדבר” אל כל אחד, אם רק ניגשים אליו בטבעיות ובלי חשש. אחרי שקראתי את זרע-רע הורדתי מהמדף את העותק שלי של המחזה כדי לחזור אליו ולהתענג על שייקספיר האהוב.

“We are such stuff / As dreams are made on”

“אנחנו חומר / שממנו עשויים החלומות” (לעברית: אברהם עוז) אומר פרוספרו במערכה הרביעית של המחזה. ספרה של אטווד מיטיב להכניס אותנו, הקוראים, לתוך החלום שלה ושל שייקספיר, עד שהוא נהפך גם לחלום שלנו.

כאמור, התרגום לעברית יוצא מהכלל. חינני, גדוש בהמצאות ובפתרונות נהדרים. המתרגמת, מיכל אלפון, התמודדה לא רק עם הפרוזה של הרומן, אלא גם עם השירים שהאסירים “חיברו”, ואת הכול עשתה בעברית אלגנטית, טבעית ומשכנעת. כה לחי!

Margaret Atwood HAG-SEED

לעברית: מיכל אלפון


ויש לי, בנוסף על כל אלה, הערת אגב אישית. כותרתו של אחד הפרקים המגיעים לקראת סוף הספר הממה אותי: “יופי לי, יופי לי”, שהוא השם של אחד מספרי. אצל אטווד אלה מילים שלוחשת מירנדת הרפאים: “יופי לי, יופי לי, טוב לי עכשיו / תחת ניצן התלוי על ענף”. בספר שלי מדובר בכותרת אירונית: זוהי זעקתה של ילדה שהוריה אילצו אותה לצעוק את המילים הללו בשעה שגרמו לה סבל. לא יכולתי שלא לתהות אם מדובר בצירוף מקרים, או שמא מכירה המתרגמת את שמו של ספרי? ומה בעצם נכתב במקור? כדי לדעת, נראה כי אצטרך לקרוא גם את הגרסה האנגלית של הרומן של אטווד…)

איך הביס ויליאם שייקספיר את עצמו?

ארונו של יוליוס קיסר מונח בפני המוני הרומאים שנאספו בכיכר. אחד מרוצחיו הוא ברוטוס, ידידו הקרוב. הדברים האחרונים שיוליוס קיסר אמר לפני שמת, בהפתעה וזעזוע מר, היו “Et tu, Brute?” – בעברית: “גם אתה ברוטוס?” – ואז, בכאב עמוק שנבע לא רק מהסכין שננעצה בגופו, אלא גם מההבנה שנבגד, אמר לעצמו הנרצח – “Then fall, Caesar”, ואז נפל שדוד.

המוני רומאים זועמים באו והתקבצו לנוכח הגופה. ברוטוס חייב להרגיע ולפייס אותם. הוא פונה אליהם, ומבקש שיקשיבו לו, מפציר בהם לסמוך עליו ועל הגינותו, ולבחון את דבריו בתשומת לב. נראה שהצליח ללכוד את תשומת לבם, כי הם מקשיבים לו.

“אם יש כאן בקהל חבר אוהב של קיסר,” הוא מפתיע אותם בדבריו, “אומר לו – ברוטוס אהב אותו לא פחות ממך.” הסתירה בין אהבתו המוצהרת לבין המעשה שזה עתה עשה מעוררת בהם כנראה עניין. אפשר לדמיין אותם עומדים מולו ותוהים איך יסביר להם את הפער הלא מובן.

“לא מכיוון שאהבתי את קיסר פחות, אלא מכיוון שאהבתי את רומא יותר,” הוא ממשיך, ואז שואל אותם מה הם מעדיפים: “שקיסר יחיה וכולנו נמות כעבדים, או שקיסר ימות וכולנו נהיה בני חורין?”

ברוטוס מסיט אם כן את הטיעון למישור האישי, הנוגע לכל אחד מהנוכחים: חייהם וחירותם, ואז מתמקד בעצמו ובתחושותיו: “קיסר אהב אותי, ולכן אני מבכה אותו; קיסר היה בר מזל, ולכן אני שמח; קיסר היה אמיץ, לכן אני רוחש לו כבוד. אבל, הוא היה שאפתן, ולכן הרגתי אותו.” ברוטוס עצוב, שמח, רוחש כבוד, ולבסוף: החלטי ופועל בנחישות, לטובת רומא, למרות תחושותיו!

בשלב זה הוא מצביע כנראה על הדמעות השוטפות את לחייו (בתקופתו של שייקספיר הוראות הבימוי לא נכתבו בנפרד, אלא נרמזו מתוך הטקסט), ומושך תשומת לב ואהדה אל הכאב שהוא מביע: “הנה – דמעות על אהבתו. שמחה על מזלו, כבוד על אומץ לבו, ומוות על שאפתנותו,” ואז פונה אל הקהל, ושואל שלוש שאלות רטוריות, שהתשובות להן אמורות להיות מובנות מאליהן. מטרתן  – לעורר בנוכחים את התחושה שהם מזדהים עם הרצח, ושגם הם במקומו של ברוטוס לא היו נוהגים אחרת: האם, הוא שואל אותם, מישהו מכם היה רוצה להיות עבד? האם מישהו מכם לא היה רוצה להיות רומאי? האם מישהו מכם אינו אוהב את ארצו?

מסתבר אם כן שרק בוגדים לא פטריוטים ושוטים גמורים אמורים להתנגד לרצח, שכן ברוטוס וחבריו הרגו את מי שסיכן את חירותם, כי התעתד לשעבד אותם!

המסקנה – ברוטוס אינו אשם במאומה. להפך. הוא ראוי להערכה ולכבוד. אכן, ההמון מריע לו, עד כדי כך שנשמעות קריאות של אנשים שמציעים למשוח אותו עצמו לקיסר. ברוטוס הצליח במשימה. בתוך כך, כשהוא כבר בטוח בעצמו ובהישגיו, מגיע אחד ממתנגדיו, מארק אנתוני, וברוטוס עושה את טעות חייו. מתוך ביטחון עצמי מופרז וודאות שכבש את לבם של הרומאים, הוא מאפשר לאנתוני לדבר.

אנתוני נושא את אחד הנאומים המרשימים ביותר שנשמעו אי פעם, מופת של רטוריקה ויכולת שכנוע, שהוא, כמובן, פרי עטו של שייקספיר.

הנה חלקו הראשון של הנאום ששם המחזאי בפי מרק אנתוני, הדמות שיצר (כאן בתרגומי):

רעי, רומאים, בני ארצי, אנא הטו אלי אוזן ושמעו.
באתי לקבור את קיסר, לא להללו.
גנותו של אדם נותרת עם מותו,
אך זכויותיו – הן נטמנות עם גופתו,
וכך יהא גם על קיסר. ברוטוס האציל
אמר על קיסר שהיה שאפתן.
אם אכן כך − חטאו היה כבד,
והוא שילם במלוא חומרת הדין.
כאן – ברשותם של ברוטוס ושל האחרים,
כי ברוטוס הוא אדם הגון,
וכך כולם, כה הגונים –
באתי לדבר מעל גופתו של קיסר.
הוא היה לי חבר, נאמן וישר.
אבל ברוטוס אומר שהיה שאפתן,
וברוטוס הוא אדם הגון.
שבויים רבים הביא קיסר לרומא,
הכופר ששילמו העשיר את הקופה,
האם זה מנהגו של שאפתן?
כשאיש עני בכה, קיסר בכה עמו,
שאפתנות קרוצה מחומר קשיח יותר,
אבל ברוטוס אומר שהיה שאפתן,
וברוטוס הוא אדם הגון.
כולכם הייתם עדים: בחגיגות לופרקל
שלוש פעמים הגשתי לו כתר,
שלוש פעמים הוא סירב. האם זאת שאפתנות?
אבל ברוטוס אומר שהיה שאפתן,
וברוטוס, כמובן, אדם הגון.
דברי לא נועדו להתווכח עם ברוטוס,
אומַר רק את מה שאדע:
כולכם אהבתם אותו, עם סיבה,
מדוע, אם כן, לא תתאבלו עליו?
אהה, שיקול-הדעת, חיות-טרף חטפו אותך,
בני האדם איבדו אותך. סלחו לי.
לבי שם, בארון עם קיסר,
עלי להשתהות, עד שישוב אלי. (בוכה).

ב-35 השורות הראשונות של נאום אנתוני מפגין שייקספיר את גאוניותו. המשימה נראית לא פשוטה, שהרי שייקספיר נאלץ להתמודד עם כישרונו של הגאון הניצב מולו – הוא עצמו – ו”להביס” אותו, כלומר –  להתמודד עם נאום ההגנה המוצלח ביותר ששם בפיו של ברוטוס. איך יסתור את הדברים המשכנעים כל כך שנתן לרוצח לומר? אפשר ממש לדמיין את המחזאי הכותב הוגה את מהלך הטיעונים המופלא של ברוטוס, ועתה, במעין דו קרב מחשבתי של ענק רוח הנאבק בשכלו שלו, נאלץ להתמודד עם מה שהוא עצמו יצר!

בנאומו של אנתוני אפשר ממש לראות איך שייקספיר אתגר את עצמו, הציב רף גבוה מאוד, ואז התרומם ודילג מעליו בקלילות, עם המונולוג של אנתוני.

איך אם כן מצליח אנתוני להטות את לב ההמון הרומאי, להסעיר אותו, להביא אותו לכך שיכעס שוב על הקושרים והמתנקשים? משימתו לא פשוטה. ההמון השתכנע שברוטוס אדם הגון, שטובת העם הייתה לנגד עיניו, שהקריב למעשה את האהבה שחש כלפי חברו הטוב, למענם ולמען חירותם.

האמצעים הרטוריים שאנתוני מפעיל רבים. בפתח דבריו הוא נעזר במוזיקליות ובצלילים. הוא פותח בשלוש מילים עוקבות שעוצמתן הולכת וגוברת, כמו נקישות של גונג: “Friends” – הברה אחת;  “Romans” – שתי הברות; “countrymen”  – שלוש הברות. זה פועל. הוא זוכה לתשומת לבם. משתררת שתיקה.

אנתוני נזהר שלא לסתור את דבריו של קודמו. אם יעשה כן, יקומם עליו את המאזינים. לא, הוא ממשיך לכאורה את הקו של ברוטוס – הוא לא בא להלל את קיסר, אלא לקבור אותו. הדברים הללו נשמעים למאזינים לגיטימיים. הרי אפילו הרוצח סיפר על אהבתו לנרצח!

אנתוני מבהיר מדוע הוא מבקש “לקבור אותו”: הרי “זכויותיו”, כלומר – המעשים הטובים שעשה – ייקברו אתו, ויוותר רק זכר הדברים הראויים לגנאי. ואז הוא מזכיר את ברוטוס ומכנה אותו “אציל”, נזהר שלא להתנצח אתו. לכאורה, הוא מסכים עם הדברים שברוטוס אמר, אבל כבר במשפט הראשון שותל בהם רמז של ספק סמוי: “ברוטוס האציל אמר על קיסר שהיה שאפתן. / אם אכן כך − חטאו היה כבד…”: “If it were so”: באנגלית המשפט מנוסח כתנאי בטל, כלומר – כזה שאין סיכוי לקיומו.

וכאן טמון תכסיס רטורי נוסף, מתוחכם עוד יותר: אנתוני יחזור עוד שלוש פעמים ובשינוי קל על אמירתו לפיה קיסר היה שאפתן. בפעם הראשונה: “ברוטוס האציל אמר על קיסר שהיה שאפתן”. כעבור כמה שורות: “אבל ברוטוס אומר שהיה שאפתן” ושוב כך, בהמשך. ככל שאנתוני חוזר על המשפט, כך הוא טומן ספקות בלבם של השומעים ומגביר אותם, מה גם שבין חזרה לחזרה על האמירה הוא מוסיף בעדינות מידע סותר: קיסר היה חבר, נאמן וישר; בזכותו הגיעו לרומא שבויים רבים שהעשירו את הקופה הציבורית; הוא היה רך לבב, וכשנתקל בסבלו של רומאי עני, הזדהה אתו והביע את אהדתו; והכי חשוב: כשאנתוני הציע לו את הכתר – קיסר סירב לו. (עניין ההדגשה המוגזמת מעלה על הדעת את הדברים ששייקספיר שם בפיה של דמות במחזה אחר שלו. ב”המלט”, גרטרוד, אמו של המלט, מותחת ביקורת על השחקנית המגלמת את המלכה בהצגה הקטנה שהמלט מעלה בפניה ובפני בעלה. גרטרוד אומרת על המלכה: “.The lady doth protest too much, methinks”  בעברית: “הגברת מתלהמת קצת יותר מדי”, בתרגומו של דורי פרנס. לגרטרוד ברור שעודף הדיבורים מחשיד את המלכה, המייצגת בעצם אותה עצמה. היא כמובן צודקת: המלט מנסה לטמון פח לה ולבעלה, בניסיון לחשוף את רצח אביו. המשפט :”The lady doth “protest too much נהפך למטבע לשון שפירושו דומה למימרה “על ראש הגנב  בוער הכובע”).

אנתוני מעלה אם כן שלל ראיות הסותרות את האמירה המלווה אותן, ומוכיח שבעצם קיסר לא היה באמת שאפתן! בהמשך אנתוני גם מעז לומר זאת במפורש: “שאפתנות קרוצה מחומר קשיח יותר”, ואחר כך, כמו ברוטוס, גם הוא שואל שאלה רטורית: “האם זאת שאפתנות?”

לא רק את השאפתנות של קיסר הוא מרוקן מתוכן ומוכיח שהיא בדויה, אלא גם את הגינותו המוצהרת של ברוטוס. בפעם הראשונה הוא מציין את “אצילותו”, ואז אומר עליו פעמיים שהוא “הגון”, ובפעם הרביעית מוסיף “כמובן, אדם הגון” – “And, sure”… כאן כבר אפשר לשמוע את הנימה האירונית בדבריו. “כמובן”? ודאי שלא!

יתר על כן. כבר בפעם השנייה שאנתוני מזכיר את שאפתנותו-לכאורה של קיסר, הוא נוטע את המילה “אבל”: “אבל ברוטוס אומר שהיה שאפתן”. המילה ממוססת את ההתנגדות של השומעים, והוא מצליח “להשחיל” אל לבם את הספקות הרצויים לו.

זהו תכסיס מופלא של שייקספיר: בעדינות, בהדרגה, בלי להתווכח, הוא מטיל ספק בשני דברים ובעצם קובע: קיסר לא היה שאפתן, וברוטוס אינו אדם הגון! אמנם הוא טוען שאין לו שום כוונה להתווכח עם ברוטוס, אבל בפועל בהחלט עושה זאת, אלא שאת הוויכוח הוא מנהל כמעט בחשאי, וכשהוא מגיע לסוף החלק הראשון של נאומו, כשהוא פורץ בבכי, כשהוא מבכה את שיקול הדעת שנטרף, ואת האהבה שכולם רחשו לקיסר ולפתע זנחו אותה, הקהל כבר שכח את נאומו המזהיר של ברוטוס.

אנתוני, כלומר – שייקספיר! – שוזר בנאומו עוד כמה אמצעים מתוחכמים כדי להשפיע על שומעיו. כך למשל הוא מפעיל משחק מילים סמוי על שמו של ברוטוס.  “Thou art fled to brutish beasts”, הוא אומר (בעברית – “חיות-טרף חטפו אותך” – משחק המילים אינו יכול להישמר). במילה  “brutish”, כלומר – חייתי, גס, אכזר, מהדהד אנתוני את שמו של ברוטוס ובכך, באופן לא מודע, מעורר במאזינים תחושה שאלה שמות גנאי היאים לאיש. בה בעת מהדהדות בצירוף הזה גם מילותיו האחרונות של קיסר: “Et tu Brute”.

בתום החלק הראשון של הנאום, אחרי הפסקה רגשנית שהוא עושה כדי, כך הוא מסביר להם, להתייחד עם כאבו, יכול אנתוני לעבור בקלות לשלב הבא: הוא מספיד את קיסר, נוטע בשומעיו יגון וחמלה, מסית אותם ומלבה את שנאתם כלפי רוצחיו של קיסר, ואז חושף את צוואתו של קיסר, שבה הוריש לכל אחד מהם, אזרחי רומא, סכום כסף נאה.

ברוטוס נגע בדבריו בעניינים מופשטים. אנתוני – בכיסם של השומעים. הוא השתמש ברגשנות (מדי פעם משתתק, הלום מעוצמת היגון שהוא חש), באירוניה (חוזר שוב ושוב על משפטים ומרוקן אותם מתוכן), בהיגיון (מזכיר להם שקיסר סירב להכתרה), בשנאה (מזכיר להם כיצד פגעו המתנקשים בקיסר בפגיונותיהם). הוא עוצר מדי פעם, כדי לאפשר להם להרהר על דבריו, מצטנע (טוען שאינו נואם בחסד כמו ברוטוס), מותח את סקרנותם (משהה את פתיחת הצוואה), והכי חשוב מבחינתו – משמיע רמזים על מרד אפשרי (“let me not stir you up To such a sudden flood of mutiny.” ובתרגומו של אלתרמן: “אל נא אטיל בכם סופת פתאום של מרד”). שומעיו  בשלים. מעתה יהיו בידיו כחומר ביד היוצר. הוא יוכל להוביל אותם לכל מעשה.

מפעים (ומפחיד!) להיווכח בכוחן של מילים בכלל ונאומים בפרט, וביכולתם להשפיע על המוני בני אדם.

אל המונולוג באנגלית, ואל תרגומו של נתן אלתרמן

“יש לי נאום של אש”

לָאֶרְטֶס:
הו, אז היא טבעה.

מלכה:
טבעה, טבעה.

לָאֶרְטֶס:
את מלאה מים רבים מדי, אופליה מסכנה,
לכן אני אוסר את דמעותי. אבל
אנחנו חלשים – הטבע את שלו
עושה, ושתאמר לה הבושה מה שתאמר.
(בוכה) כשאלה יסתלקו, לא אהיה עוד נקבה.
שלום, כבודו. יש לי נאום של אש
שמשתוקק לשרוף, אך השטויות
האלה מטביעות אותו.

(יוצא)

ויליאם שייקספיר, “המלט” מערכה IV תמונה 7
לעברית: דורי פרנס

William Shakespeare, Hamlet, Act 4 Scene 7

מתי ומדוע העולם נדהם

טיטניה:
בְטֵרוּף הַמֶּזג
של מזג-האוויר כל העונות
מתבלבלות: פְּתיתֵי שֵיבָה של כְּפור
צונחים לחֵיק שושן אדום צעיר;
על כתר-קרח דק של שר-החורף
נִכְרָך לו דֶרך לַעַג זֵר פִּרְחֵי
אביב בְּשוּמים. אביב וקיץ, סתיו
פּוֹרה וחורף-זַעם מחליפים
מַדִים. והעולם, נדהם מול פְּרי
לא בָּעוֹנָה, כבר לא יודע מי
הוא מי.

ויליאם שייקספיר, “חלום של לילה בלב קיץ”, מערכה II תמונה ראשונה. לעברית: דורי פרנס


טיטניה:

עוֹלָם שֶׁל תֹּהוּ כָּל חֲלִיפוֹת הָעֵת
חָלְפוּ וְלֹא יָשׁוּבוֹּ; שִׁלְגֵי שֵׂבָה
נוֹפְלִים אֶל חֵיק הַשּׁוֹשַׁנָּה הָאֲדֻמָּה;
וְעַל כִּתְרוֹ הַקַּר וְהַדַּקִּיק
שֶׁל שַׂר הַחֹרֶף זֵר נִצָּנֵי אָבִיב
נוֹתֵן רֵיחוֹ – הוֹ לַעַג לְרֹאשׁוֹ הַשָּׁב.
אָבִיב וְקַיִץ, סְתָיו רַב תְּנוּבוֹת
וְחֹרֶף מַר חָרוֹן – הֵמֵרוּ לְבוּשָׁם,
וּבְעוֹלָם שֶׁל בֹּהוּ אֵין אִישׁ יוֹדֵע
מָה עֵת וּמָה עוֹנָה – כִּי אֵין פְּרִי בְּעִתּוֹ.

ויליאם שייקספיר, “חלום ליל קיץ”, מערכה II תמונה ראשונה. לעברית: ט’ כרמי

 


A Midsummer Night’s Dream

:TITANIA    

William Shakespeare

פָּאק, “חלום ליל קיץ” תיכון מאוחד רחובות, בבימוי צבי רפאל 1965

אפריל – חודש אכזר או מתוק?

צ’וסר: מתוך פתיחת הפרולוג של “סיפורי קנטרברי”; תרגום: שמעון זנדבנק

שייקספיר: מתוך סונט 98; תרגום: אריה סתיו

ט”ס אליוט: מתוך “ארץ השממה”; תרגום: נח שטרן


ויליאם שייקספיר, “כבקשתכם” (“כטוב בעיניכם”): כל העולם במה

ז’ק:
כל העולם הוא
במה, כל הגברים והנשים
רק שחקנים. יש להם יציאות
ויש כניסות, וכל איש בימיו –
הוא משחק שְלל תפקידים שונים,
והמערכות שלו – שִבעה
דורות. ראשית-כל – העולל, פועֶה,
מקיא, מרטיב בזרוע האומנת.
אחר כך התלמיד המתלונן,
עם הילקוט שלו, פרצוף
בוקר רחוּץ, זוחל כמו חלזון
באי-רצון לבית-הספר. אז
בא האוהב, גונח כמו כבשן,
ומזמר בלדה בוכיה
על גַבּותיה של אהובתו.
ואז חייל, מָלא קללות מכל
סוג ושפה, ועם זקן פנתר,
לא יפגעו לו בכבוד, מהיר
להתלקח ונדלק לריב,
רודף אפילו בתוך לוע של
תותח בועת סבון, שְמָה מוניטין.
אז השופט, עם כרס עגולת
שומן, כיס מדושן כסף שחור,
מבט חמור, זקָן גָזוּר לפי
הספר, פֶּה מלא באמרות שפר
עם דוגמאות מודרניות; וכך
הוא משחק את התפקיד שלו.
בדור ששי המחזה עובר
אל הישיש המטושטש, כחוּש
בנעלי-בית, משקפיים על
החוטם וארנק צמוד למותן,
זוג מכנסיו שהוא שמר מימי
העלומים תלוי עליו כמו שק,
כי הצטמק הגֶזע, התכווץ
הַקְּפִיץ; קולו, גברי רועם, הופך
שוב לפַלְסֶט ילדון, עם צליל שורק
ומצייץ. תמונה אחרונה
מכל, אשר נועלת מחזה
מוזר ורב-תהפוכות זה, היא
ילדוּת שניה ושִכחה גמורה,
נוֹן-שן, נוֹן-עין, נוֹן-טעם, נוֹן-כלום.

מערכה II תמונה 7
לעברית: דורי פרנס

As You Like It, Act II, Scene VII