תגית: שייקספיר

איך הביס ויליאם שייקספיר את עצמו?

ארונו של יוליוס קיסר מונח בפני המוני הרומאים שנאספו בכיכר. אחד מרוצחיו הוא ברוטוס, ידידו הקרוב. הדברים האחרונים שיוליוס קיסר אמר לפני שמת, בהפתעה וזעזוע מר, היו "Et tu, Brute?" – בעברית: "גם אתה ברוטוס?" – ואז, בכאב עמוק שנבע לא רק מהסכין שננעצה בגופו, אלא גם מההבנה שנבגד, אמר לעצמו הנרצח – "Then fall, Caesar", ואז נפל שדוד.

המוני רומאים זועמים באו והתקבצו לנוכח הגופה. ברוטוס חייב להרגיע ולפייס אותם. הוא פונה אליהם, ומבקש שיקשיבו לו, מפציר בהם לסמוך עליו ועל הגינותו, ולבחון את דבריו בתשומת לב. נראה שהצליח ללכוד את תשומת לבם, כי הם מקשיבים לו.

"אם יש כאן בקהל חבר אוהב של קיסר," הוא מפתיע אותם בדבריו, "אומר לו – ברוטוס אהב אותו לא פחות ממך." הסתירה בין אהבתו המוצהרת לבין המעשה שזה עתה עשה מעוררת בהם כנראה עניין. אפשר לדמיין אותם עומדים מולו ותוהים איך יסביר להם את הפער הלא מובן.

"לא מכיוון שאהבתי את קיסר פחות, אלא מכיוון שאהבתי את רומא יותר," הוא ממשיך, ואז שואל אותם מה הם מעדיפים: "שקיסר יחיה וכולנו נמות כעבדים, או שקיסר ימות וכולנו נהיה בני חורין?"

ברוטוס מסיט אם כן את הטיעון למישור האישי, הנוגע לכל אחד מהנוכחים: חייהם וחירותם, ואז מתמקד בעצמו ובתחושותיו: "קיסר אהב אותי, ולכן אני מבכה אותו; קיסר היה בר מזל, ולכן אני שמח; קיסר היה אמיץ, לכן אני רוחש לו כבוד. אבל, הוא היה שאפתן, ולכן הרגתי אותו." ברוטוס עצוב, שמח, רוחש כבוד, ולבסוף: החלטי ופועל בנחישות, לטובת רומא, למרות תחושותיו!

בשלב זה הוא מצביע כנראה על הדמעות השוטפות את לחייו (בתקופתו של שייקספיר הוראות הבימוי לא נכתבו בנפרד, אלא נרמזו מתוך הטקסט), ומושך תשומת לב ואהדה אל הכאב שהוא מביע: "הנה – דמעות על אהבתו. שמחה על מזלו, כבוד על אומץ לבו, ומוות על שאפתנותו," ואז פונה אל הקהל, ושואל שלוש שאלות רטוריות, שהתשובות להן אמורות להיות מובנות מאליהן. מטרתן  – לעורר בנוכחים את התחושה שהם מזדהים עם הרצח, ושגם הם במקומו של ברוטוס לא היו נוהגים אחרת: האם, הוא שואל אותם, מישהו מכם היה רוצה להיות עבד? האם מישהו מכם לא היה רוצה להיות רומאי? האם מישהו מכם אינו אוהב את ארצו?

מסתבר אם כן שרק בוגדים לא פטריוטים ושוטים גמורים אמורים להתנגד לרצח, שכן ברוטוס וחבריו הרגו את מי שסיכן את חירותם, כי התעתד לשעבד אותם!

המסקנה – ברוטוס אינו אשם במאומה. להפך. הוא ראוי להערכה ולכבוד. אכן, ההמון מריע לו, עד כדי כך שנשמעות קריאות של אנשים שמציעים למשוח אותו עצמו לקיסר. ברוטוס הצליח במשימה. בתוך כך, כשהוא כבר בטוח בעצמו ובהישגיו, מגיע אחד ממתנגדיו, מארק אנתוני, וברוטוס עושה את טעות חייו. מתוך ביטחון עצמי מופרז וודאות שכבש את לבם של הרומאים, הוא מאפשר לאנתוני לדבר.

אנתוני נושא את אחד הנאומים המרשימים ביותר שנשמעו אי פעם, מופת של רטוריקה ויכולת שכנוע, שהוא, כמובן, פרי עטו של שייקספיר.

הנה חלקו הראשון של הנאום ששם המחזאי בפי מרק אנתוני, הדמות שיצר (כאן בתרגומי):

רעי, רומאים, בני ארצי, אנא הטו אלי אוזן ושמעו.
באתי לקבור את קיסר, לא להללו.
גנותו של אדם נותרת עם מותו,
אך זכויותיו – הן נטמנות עם גופתו,
וכך יהא גם על קיסר. ברוטוס האציל
אמר על קיסר שהיה שאפתן.
אם אכן כך − חטאו היה כבד,
והוא שילם במלוא חומרת הדין.
כאן – ברשותם של ברוטוס ושל האחרים,
כי ברוטוס הוא אדם הגון,
וכך כולם, כה הגונים –
באתי לדבר מעל גופתו של קיסר.
הוא היה לי חבר, נאמן וישר.
אבל ברוטוס אומר שהיה שאפתן,
וברוטוס הוא אדם הגון.
שבויים רבים הביא קיסר לרומא,
הכופר ששילמו העשיר את הקופה,
האם זה מנהגו של שאפתן?
כשאיש עני בכה, קיסר בכה עמו,
שאפתנות קרוצה מחומר קשיח יותר,
אבל ברוטוס אומר שהיה שאפתן,
וברוטוס הוא אדם הגון.
כולכם הייתם עדים: בחגיגות לופרקל
שלוש פעמים הגשתי לו כתר,
שלוש פעמים הוא סירב. האם זאת שאפתנות?
אבל ברוטוס אומר שהיה שאפתן,
וברוטוס, כמובן, אדם הגון.
דברי לא נועדו להתווכח עם ברוטוס,
אומַר רק את מה שאדע:
כולכם אהבתם אותו, עם סיבה,
מדוע, אם כן, לא תתאבלו עליו?
אהה, שיקול-הדעת, חיות-טרף חטפו אותך,
בני האדם איבדו אותך. סלחו לי.
לבי שם, בארון עם קיסר,
עלי להשתהות, עד שישוב אלי. (בוכה).

ב-35 השורות הראשונות של נאום אנתוני מפגין שייקספיר את גאוניותו. המשימה נראית לא פשוטה, שהרי שייקספיר נאלץ להתמודד עם כישרונו של הגאון הניצב מולו – הוא עצמו – ו"להביס" אותו, כלומר –  להתמודד עם נאום ההגנה המוצלח ביותר ששם בפיו של ברוטוס. איך יסתור את הדברים המשכנעים כל כך שנתן לרוצח לומר? אפשר ממש לדמיין את המחזאי הכותב הוגה את מהלך הטיעונים המופלא של ברוטוס, ועתה, במעין דו קרב מחשבתי של ענק רוח הנאבק בשכלו שלו, נאלץ להתמודד עם מה שהוא עצמו יצר!

בנאומו של אנתוני אפשר ממש לראות איך שייקספיר אתגר את עצמו, הציב רף גבוה מאוד, ואז התרומם ודילג מעליו בקלילות, עם המונולוג של אנתוני.

איך אם כן מצליח אנתוני להטות את לב ההמון הרומאי, להסעיר אותו, להביא אותו לכך שיכעס שוב על הקושרים והמתנקשים? משימתו לא פשוטה. ההמון השתכנע שברוטוס אדם הגון, שטובת העם הייתה לנגד עיניו, שהקריב למעשה את האהבה שחש כלפי חברו הטוב, למענם ולמען חירותם.

האמצעים הרטוריים שאנתוני מפעיל רבים. בפתח דבריו הוא נעזר במוזיקליות ובצלילים. הוא פותח בשלוש מילים עוקבות שעוצמתן הולכת וגוברת, כמו נקישות של גונג: "Friends" – הברה אחת;  "Romans" – שתי הברות; "countrymen"  – שלוש הברות. זה פועל. הוא זוכה לתשומת לבם. משתררת שתיקה.

אנתוני נזהר שלא לסתור את דבריו של קודמו. אם יעשה כן, יקומם עליו את המאזינים. לא, הוא ממשיך לכאורה את הקו של ברוטוס – הוא לא בא להלל את קיסר, אלא לקבור אותו. הדברים הללו נשמעים למאזינים לגיטימיים. הרי אפילו הרוצח סיפר על אהבתו לנרצח!

אנתוני מבהיר מדוע הוא מבקש "לקבור אותו": הרי "זכויותיו", כלומר – המעשים הטובים שעשה – ייקברו אתו, ויוותר רק זכר הדברים הראויים לגנאי. ואז הוא מזכיר את ברוטוס ומכנה אותו "אציל", נזהר שלא להתנצח אתו. לכאורה, הוא מסכים עם הדברים שברוטוס אמר, אבל כבר במשפט הראשון שותל בהם רמז של ספק סמוי: "ברוטוס האציל אמר על קיסר שהיה שאפתן. / אם אכן כך − חטאו היה כבד…": "If it were so": באנגלית המשפט מנוסח כתנאי בטל, כלומר – כזה שאין סיכוי לקיומו.

וכאן טמון תכסיס רטורי נוסף, מתוחכם עוד יותר: אנתוני יחזור עוד שלוש פעמים ובשינוי קל על אמירתו לפיה קיסר היה שאפתן. בפעם הראשונה: "ברוטוס האציל אמר על קיסר שהיה שאפתן". כעבור כמה שורות: "אבל ברוטוס אומר שהיה שאפתן" ושוב כך, בהמשך. ככל שאנתוני חוזר על המשפט, כך הוא טומן ספקות בלבם של השומעים ומגביר אותם, מה גם שבין חזרה לחזרה על האמירה הוא מוסיף בעדינות מידע סותר: קיסר היה חבר, נאמן וישר; בזכותו הגיעו לרומא שבויים רבים שהעשירו את הקופה הציבורית; הוא היה רך לבב, וכשנתקל בסבלו של רומאי עני, הזדהה אתו והביע את אהדתו; והכי חשוב: כשאנתוני הציע לו את הכתר – קיסר סירב לו. (עניין ההדגשה המוגזמת מעלה על הדעת את הדברים ששייקספיר שם בפיה של דמות במחזה אחר שלו. ב"המלט", גרטרוד, אמו של המלט, מותחת ביקורת על השחקנית המגלמת את המלכה בהצגה הקטנה שהמלט מעלה בפניה ובפני בעלה. גרטרוד אומרת על המלכה: ".The lady doth protest too much, methinks"  בעברית: "הגברת מתלהמת קצת יותר מדי", בתרגומו של דורי פרנס. לגרטרוד ברור שעודף הדיבורים מחשיד את המלכה, המייצגת בעצם אותה עצמה. היא כמובן צודקת: המלט מנסה לטמון פח לה ולבעלה, בניסיון לחשוף את רצח אביו. המשפט :"The lady doth "protest too much נהפך למטבע לשון שפירושו דומה למימרה "על ראש הגנב  בוער הכובע").

אנתוני מעלה אם כן שלל ראיות הסותרות את האמירה המלווה אותן, ומוכיח שבעצם קיסר לא היה באמת שאפתן! בהמשך אנתוני גם מעז לומר זאת במפורש: "שאפתנות קרוצה מחומר קשיח יותר", ואחר כך, כמו ברוטוס, גם הוא שואל שאלה רטורית: "האם זאת שאפתנות?"

לא רק את השאפתנות של קיסר הוא מרוקן מתוכן ומוכיח שהיא בדויה, אלא גם את הגינותו המוצהרת של ברוטוס. בפעם הראשונה הוא מציין את "אצילותו", ואז אומר עליו פעמיים שהוא "הגון", ובפעם הרביעית מוסיף "כמובן, אדם הגון" – "And, sure"… כאן כבר אפשר לשמוע את הנימה האירונית בדבריו. "כמובן"? ודאי שלא!

יתר על כן. כבר בפעם השנייה שאנתוני מזכיר את שאפתנותו-לכאורה של קיסר, הוא נוטע את המילה "אבל": "אבל ברוטוס אומר שהיה שאפתן". המילה ממוססת את ההתנגדות של השומעים, והוא מצליח "להשחיל" אל לבם את הספקות הרצויים לו.

זהו תכסיס מופלא של שייקספיר: בעדינות, בהדרגה, בלי להתווכח, הוא מטיל ספק בשני דברים ובעצם קובע: קיסר לא היה שאפתן, וברוטוס אינו אדם הגון! אמנם הוא טוען שאין לו שום כוונה להתווכח עם ברוטוס, אבל בפועל בהחלט עושה זאת, אלא שאת הוויכוח הוא מנהל כמעט בחשאי, וכשהוא מגיע לסוף החלק הראשון של נאומו, כשהוא פורץ בבכי, כשהוא מבכה את שיקול הדעת שנטרף, ואת האהבה שכולם רחשו לקיסר ולפתע זנחו אותה, הקהל כבר שכח את נאומו המזהיר של ברוטוס.

אנתוני, כלומר – שייקספיר! – שוזר בנאומו עוד כמה אמצעים מתוחכמים כדי להשפיע על שומעיו. כך למשל הוא מפעיל משחק מילים סמוי על שמו של ברוטוס.  "Thou art fled to brutish beasts", הוא אומר (בעברית – "חיות-טרף חטפו אותך" – משחק המילים אינו יכול להישמר). במילה  "brutish", כלומר – חייתי, גס, אכזר, מהדהד אנתוני את שמו של ברוטוס ובכך, באופן לא מודע, מעורר במאזינים תחושה שאלה שמות גנאי היאים לאיש. בה בעת מהדהדות בצירוף הזה גם מילותיו האחרונות של קיסר: "Et tu Brute".

בתום החלק הראשון של הנאום, אחרי הפסקה רגשנית שהוא עושה כדי, כך הוא מסביר להם, להתייחד עם כאבו, יכול אנתוני לעבור בקלות לשלב הבא: הוא מספיד את קיסר, נוטע בשומעיו יגון וחמלה, מסית אותם ומלבה את שנאתם כלפי רוצחיו של קיסר, ואז חושף את צוואתו של קיסר, שבה הוריש לכל אחד מהם, אזרחי רומא, סכום כסף נאה.

ברוטוס נגע בדבריו בעניינים מופשטים. אנתוני – בכיסם של השומעים. הוא השתמש ברגשנות (מדי פעם משתתק, הלום מעוצמת היגון שהוא חש), באירוניה (חוזר שוב ושוב על משפטים ומרוקן אותם מתוכן), בהיגיון (מזכיר להם שקיסר סירב להכתרה), בשנאה (מזכיר להם כיצד פגעו המתנקשים בקיסר בפגיונותיהם). הוא עוצר מדי פעם, כדי לאפשר להם להרהר על דבריו, מצטנע (טוען שאינו נואם בחסד כמו ברוטוס), מותח את סקרנותם (משהה את פתיחת הצוואה), והכי חשוב מבחינתו – משמיע רמזים על מרד אפשרי ("let me not stir you up To such a sudden flood of mutiny." ובתרגומו של אלתרמן: "אל נא אטיל בכם סופת פתאום של מרד"). שומעיו  בשלים. מעתה יהיו בידיו כחומר ביד היוצר. הוא יוכל להוביל אותם לכל מעשה.

מפעים (ומפחיד!) להיווכח בכוחן של מילים בכלל ונאומים בפרט, וביכולתם להשפיע על המוני בני אדם.

אל המונולוג באנגלית, ואל תרגומו של נתן אלתרמן

סונטה 29: במי קינא ויליאם שייקספיר, ומדוע?

ויליאם שייקספיר מדוכדך ועצוב. הוא מקנא מאוד באנשים הסובבים אותו, ומרגיש מבויש וחסר מזל. את כל התחושות הללו הוא מביע בשיר, סונטה 29, המופיע בתוך מחזור של 154 הסונטות שכתב. "סונטה" היא אמנם מבנה שירי נוקשה – יש בה תמיד 14 שורות, וסידור חריזה קבוע – אבל היא מאפשרת למשורר להביע את רגשותיו ואת עולמו הפנימי. הנה הסונטה, כאן בתרגומי:

בְּיָמִים שֶׁבָּהֶם אֵין מַזָּל, רַק כְּלִמָּה,
מְנֻדֶּה בִּבְדִידוּת, וְקוֹרֵא אֶל הָאֵל,
אֲבָל הוּא, הַחֵרֵשׁ, אֶת בִּכְיִי לֹא יִשְׁמַע,
כְּשֶׁאֲנִי בִּי מַבִּיט, גּוֹרָלִי מְקַלֵּל.
מְבַקֵּשׁ לְעַצְמִי אֶת עָשְׁרוֹ שֶׁל אֶחָד,
וְאוּלַי אֶת יָפְיוֹ, אוֹ אֶת כָּל חֲבֵרָיו,
מִשְׁתּוֹקֵק לְנַכֵס אֶת כָּשְׁרוֹ הַמְּיֻחָד
וְכֹל מָה שֶׁשִׂמֵּחַ אוֹתִי נֶחֱרַב.
אֲבָל אִם הַתֵּעוּב הָעַצְמִי מִתְחַלֵּף
בְּהִרְהוּר אוֹדוֹתֶיךָ, לְפֶתַע אֲנִי
כְּבַר דוֹמֶה לְצִיּוּץ שֶׁעִם  שַׁחַר עוֹלֶה
כְּשֶׁאֶל שַׁעַר רָקִיעַ מַנְעִים עֶפְרוֹנִי.
כִּי זִכְרוֹן חֶמְדָּתְךָ כֹּה אָהוּב וְרַב עֵרֶךְ
לָכֵן לֹא אַחְלִיף אֶת חַיַּי עִם אַף מֶלֶךְ.

אז מה קרה לו, לשייקספיר? מה הניע אותו לכתוב שיר שמתוארת בו מצוקה רגשית כה עמוקה?

ייתכן שקשייו של המחזאי נבעו מכך שב-1592 נסגר התיאטרון שלו בלונדון, כמו תיאטראות אחרים, בעטיה של מגיפה קשה שהשתוללה באנגליה. סגירת התיאטרון הקשתה עליו להתפרנס.

ייתכן גם שהשיר נכתב בתגובה להתקפה פוגענית שספג שייקספיר באותה עת ממחזאי בשם רוברט גרין. בהיותו על ערש דווי כתב גרין ביקורת נוקבת ביותר על שייקספיר. אמנם הוא לא נקב בשמו, אבל ציטט שורה מתוך "הנרי השישי", כדי שאפשר יהיה להבין למי כוונתו. גרין כינה את שייקספיר המחזאי "עורב יומרני שמתקשט בנוצות לא לו" ומתח עליו ביקורת, שכן, כך כתב, הוא רק שחקן שמעז לכתוב מחזות, אף על פי שלא רכש השכלה, שהרי לא למד באוניברסיטה. גרין הפנה את דבריו אל שלושה מחזאים עמיתים והפציר בהם להתרחק משייקספיר, שנוהג "לגנוב" רעיונות מכותבים אחרים. אכן, ידוע ששייקספיר שאב רעיונות ממקורות רבים, אבל על כך כתב ט"ס אליוט: "משוררים לא בשלים – מחקים; משוררים בשלים – גונבים; משוררים גרועים – משחיתים; משוררים טובים משנים, או לפחות משפרים". שייקספיר שאב השראה מכותבים כמו צ'וסר, או פּלוּטַרכוֹס, וגם מאירועים היסטוריים, אבל כתיבתו העשירה והעמיקה כל רעיון שעיבד.

שייקספיר הגיע כנראה ללונדון כארבע שנים לפני שרוברט גרין מתח עליו ביקורת כה קטלנית, וכבר כתב והפיק באותה עת כמה ממחזותיו. יש הסבורים כי אחת הדמויות המופיעה בכמה מהם, פלסטף גדול הגוף והרברבן, מתבססת על אותו רוברט גרין.

האם תחושתו של הדובר בסונטה 29 לפיה עוברים עליו "יָמִים שֶׁבָּהֶם אֵין מַזָּל, רַק כְּלִמָּה", האם העלבון שהוא מביע, בהיותו, לדבריו, "מְנֻדֶּה בִּבְדִידוּת", נובעים מאותה ביקורת פרועה שספג?

מוזר, מפעים, ואפילו די משעשע, לקרוא את הדברים שהוא כתב לפני יותר מארבע מאות שנים: גאון היוצרים בתרבות המערב, מי שכתיבתו ממשיכה עד היום להיחשב דגולה, משמעותית ומרתקת, קינא בחבריו, חמד "אֶת עָשְׁרוֹ שֶׁל אֶחָד" מהם, ואפילו את כישרונו!

איש אינו זוכר כיום את רוב עמיתיו של שייקספיר. גם זכרו של רוברט גרין היה נכחד מהתודעה, אלמלא תקף את שייקספיר, ואולי גרם לכך שהמשורר הנציח את כאבו בסונטה שלפנינו.

אפילו זהותו של האהוב, שאהבתו היא הנחמה היחידה של הכותב, אינה ידועה בוודאות. חלק מהסונטות של שייקספיר הן שירי אהבה אל אישה, "אהובתו השחורה", ואחרות מופנות אל גבר. יש המזהים את האהובה עם משוררת בשם אמליה בסאנו, יהודייה ונציאנית ממוצא צפון אפריקני, בתו של מוזיקאי בחצרה של המלכה אליזבט, שיהדותה נשמרה בסוד. יש אפילו מי שסבורים כי את הסונטות שבהן מובעת אהבה לגבר, כתבה אותה בסאנו, ופרסמה בשמו של שייקספיר.

סברה אחרת באשר לסונטות היא כי שייקספיר, הכותב שהפליא כל כך לתאר במחזותיו דמויות שונות ומגוונות, לא הביע בשירתו הלירית את רחשי לבו "האמיתיים", אלא יצר, גם בסונטות, דמות בדויה, שרק לכאורה מביעה את רגשותיה.

נראה כי לעולם לא נדע מי צודק, ובעצם – אין לכך כל חשיבות. האדם שכתב את הסונטות, יהא אשר יהא, ממשיך לגעת בלבבות הקוראים עד עצם היום הזה.


תרגומים נוספים:

חֲסַר־מַזָּל וּדְקוּר חִצִּים שֶׁל לַעַג,
בְּתוֹךְ אָזְנֵי שָׁמַיִם עֲרֵלוֹת
זַעֲקָתִי הַמְּנֻדָּה נִבְלַעַת,
וְעַל רֹאשִׁי נוֹפֵל מְטַר קְלָלוֹת;
לוּ רַק הָיִיתִי אִישׁ עַתִּיר־תּוֹחֶלֶת
כְּמוֹ מִישֶׁהוּ אַחֵר, יָפֶה וְאִישׁ
רֵעִים לְהִתְרוֹעֵעַ וְרַב־חֶלֶד,
לוּ לֹא הָיָה הָעֹנֶג פְּרִי מַבְאִישׁ;
בְּעוֹד אֲנִי אֲכוּל אֵיבָה עַצְמִית,
אֲנִי חוֹשֵׁב עָלֶיךָ, וְנִרְעֶדֶת
בִּי כְּנַף צִפּוֹר שֶׁמִּגְּרוֹנָהּ הֲמִית־
מִזְמוֹר יוֹצֵאת אֶל שַׁעֲרֵי גַּן־עֵדֶן;
כִּי טַעֲמוֹ שֶׁל מֶתֶק חֶמְדָּתְךָ
הוּא לִי אַרְמוֹן וְכֶתֶר מְלוּכָה.

לעברית: אנה הרמן


 

 

 

 

 

 

 

 

 

לעברית: זיוה שמיר

לעברית: אבי הסנר וגיל הראבן


לעברית: אריה סתיו


 

Sonnet 29 William Shakespeare

"יש לי נאום של אש"

לָאֶרְטֶס:
הו, אז היא טבעה.

מלכה:
טבעה, טבעה.

לָאֶרְטֶס:
את מלאה מים רבים מדי, אופליה מסכנה,
לכן אני אוסר את דמעותי. אבל
אנחנו חלשים – הטבע את שלו
עושה, ושתאמר לה הבושה מה שתאמר.
(בוכה) כשאלה יסתלקו, לא אהיה עוד נקבה.
שלום, כבודו. יש לי נאום של אש
שמשתוקק לשרוף, אך השטויות
האלה מטביעות אותו.

(יוצא)

ויליאם שייקספיר, "המלט" מערכה IV תמונה 7
לעברית: דורי פרנס

William Shakespeare, Hamlet, Act 4 Scene 7

מתי ומדוע העולם נדהם

טיטניה:
בְטֵרוּף הַמֶּזג
של מזג-האוויר כל העונות
מתבלבלות: פְּתיתֵי שֵיבָה של כְּפור
צונחים לחֵיק שושן אדום צעיר;
על כתר-קרח דק של שר-החורף
נִכְרָך לו דֶרך לַעַג זֵר פִּרְחֵי
אביב בְּשוּמים. אביב וקיץ, סתיו
פּוֹרה וחורף-זַעם מחליפים
מַדִים. והעולם, נדהם מול פְּרי
לא בָּעוֹנָה, כבר לא יודע מי
הוא מי.

ויליאם שייקספיר, "חלום של לילה בלב קיץ", מערכה II תמונה ראשונה. לעברית: דורי פרנס


טיטניה:

עוֹלָם שֶׁל תֹּהוּ כָּל חֲלִיפוֹת הָעֵת
חָלְפוּ וְלֹא יָשׁוּבוֹּ; שִׁלְגֵי שֵׂבָה
נוֹפְלִים אֶל חֵיק הַשּׁוֹשַׁנָּה הָאֲדֻמָּה;
וְעַל כִּתְרוֹ הַקַּר וְהַדַּקִּיק
שֶׁל שַׂר הַחֹרֶף זֵר נִצָּנֵי אָבִיב
נוֹתֵן רֵיחוֹ – הוֹ לַעַג לְרֹאשׁוֹ הַשָּׁב.
אָבִיב וְקַיִץ, סְתָיו רַב תְּנוּבוֹת
וְחֹרֶף מַר חָרוֹן – הֵמֵרוּ לְבוּשָׁם,
וּבְעוֹלָם שֶׁל בֹּהוּ אֵין אִישׁ יוֹדֵע
מָה עֵת וּמָה עוֹנָה – כִּי אֵין פְּרִי בְּעִתּוֹ.

ויליאם שייקספיר, "חלום ליל קיץ", מערכה II תמונה ראשונה. לעברית: ט' כרמי

 


A Midsummer Night's Dream

:TITANIA    

William Shakespeare
פָּאק, "חלום ליל קיץ" תיכון מאוחד רחובות, בבימוי צבי רפאל 1965

אפריל – חודש אכזר או מתוק?

צ'וסר: מתוך פתיחת הפרולוג של "סיפורי קנטרברי"; תרגום: שמעון זנדבנק

שייקספיר: מתוך סונט 98; תרגום: אריה סתיו

ט"ס אליוט: מתוך "ארץ השממה"; תרגום: נח שטרן

גוסטב קלימט

 


 

ויליאם שייקספיר, "כבקשתכם" ("כטוב בעיניכם"): כל העולם במה

ז'ק:
כל העולם הוא
במה, כל הגברים והנשים
רק שחקנים. יש להם יציאות
ויש כניסות, וכל איש בימיו –
הוא משחק שְלל תפקידים שונים,
והמערכות שלו – שִבעה
דורות. ראשית-כל – העולל, פועֶה,
מקיא, מרטיב בזרוע האומנת.
אחר כך התלמיד המתלונן,
עם הילקוט שלו, פרצוף
בוקר רחוּץ, זוחל כמו חלזון
באי-רצון לבית-הספר. אז
בא האוהב, גונח כמו כבשן,
ומזמר בלדה בוכיה
על גַבּותיה של אהובתו.
ואז חייל, מָלא קללות מכל
סוג ושפה, ועם זקן פנתר,
לא יפגעו לו בכבוד, מהיר
להתלקח ונדלק לריב,
רודף אפילו בתוך לוע של
תותח בועת סבון, שְמָה מוניטין.
אז השופט, עם כרס עגולת
שומן, כיס מדושן כסף שחור,
מבט חמור, זקָן גָזוּר לפי
הספר, פֶּה מלא באמרות שפר
עם דוגמאות מודרניות; וכך
הוא משחק את התפקיד שלו.
בדור ששי המחזה עובר
אל הישיש המטושטש, כחוּש
בנעלי-בית, משקפיים על
החוטם וארנק צמוד למותן,
זוג מכנסיו שהוא שמר מימי
העלומים תלוי עליו כמו שק,
כי הצטמק הגֶזע, התכווץ
הַקְּפִיץ; קולו, גברי רועם, הופך
שוב לפַלְסֶט ילדון, עם צליל שורק
ומצייץ. תמונה אחרונה
מכל, אשר נועלת מחזה
מוזר ורב-תהפוכות זה, היא
ילדוּת שניה ושִכחה גמורה,
נוֹן-שן, נוֹן-עין, נוֹן-טעם, נוֹן-כלום.

מערכה II תמונה 7
לעברית: דורי פרנס

As You Like It, Act II, Scene VII

שייקספיר, "הסוחר מוונציה": ליהודי אין עיניים?

סאלארינו:
מה, אני בטוח שאם הוא לא יעמוד בתשלום, לא תיקח את הבשר שלו. לְמה זה טוב?

שיילוק:
בתור פתיון לדגים. אם זה לא יזין שום דבר אחר, זה יזין את הנקמה שלי. הוא השפיל אותי, ועמד ביני לבין חצי מיליון; צחק להפסדים שלי, לעג לרווחים שלי, ירק על העם שלי, חיבל בעסקאות שלי, צינן את החברים שלי, חימם את האויבים שלי. ומה הסיבה שלו? אני יהודי. ליהודי אין עיניים? ליהודי אין ידיים, איברים, גוף, חושים, רגשות, יצרים? ניזון מאותו אוכל, נפצע מאותו נשק, חשוף לאותן מחלות, מתרפא באותם אמצעים, חם וקר לו מאותם חורף וקיץ כמו נוצרי? אם אתם דוקרים אותנו, אנחנו לא מדממים? אם אתם מדגדגים אותנו, אנחנו לא צוחקים? אם אתם מרעילים אותנו, אנחנו לא מתים? ואם אתם עושים לנו עוול, שלא ננקום? אם אנחנו כמותכם בכל השאר, נהיה דומים לכם גם בזה. אם יהודי עושה עוול לנוצרי, איזו לחי שניה הוא מושיט? נקמה. אם נוצרי עושה עוול ליהודי, מה תהיה ההבלגה שלו לפי הדוגמה הנוצרית? נו מה, נקמה. את הנבָלה שאתם מלמדים אותי אני איישם, ושיהרגו אותי אם אני לא אעלה על המורים שלי.

ויליאם שייקספיר, "הסוחר מוונציה", מערכה 3 תמונה 1
לעברית: דורי פרנס


William Shakespeare
  The Merchant of Venice

Act III Scene 1

ויליאם שייקספיר, "יוליוס קיסר": האם ברוטוס אדם הגון? האם קיסר היה שאפתן? האם אנתוני יצליח לשנות את דעת הקהל?

אנטוניוס:
רעי, בני רומי, בני ארצי, שמעו לי.
עת לקבור הוא לקיסר. לא עת הלל לו.
גנותו של איש אחריו רואה חיים.
זכותו – לרוב עם עצמותיו נטמנת.
לו כן גורל קיסר. מפיו של ברוטוס
הרם שמעתם – קיסר שאף שלטון.
אם כך, הרי שחטא כבד חטא הוא
ובכל מידת הדין נשא חטאו.
כאן, ברשותם של ברוטוס והשאר,
כי איש כבוד הוא ברוטוס הנדיב −
וכך כולם אנשי כבוד, −
דבר עמדתי על גופת קיסר.
רעי היה, ישר ונאמן לי.
אבל שלטון שאף הוא, אמר ברוטוס,
וברוטוס איש כבוד הוא כנודע.
שבוים הביא הוא בהמון לרומי
ודמי כופרם מילאו את אוצרותיה.
האם סימן הוא לשאיפת שלטון?
לקול שוועת דלים בכה קיסר.
שואף שלטון – טיבו נוקשה מזה.
אבל שלטון שאף הוא, אמר ברוטוס,
וברוטוס איש כבוד הוא כנודע.
כולכם עדים – בחג הלופרקל
שלוש פעמים הושטתי לו הכתר
והוא שלוש סירב, תשוקת שלטון היא?
אבל שלטון שאף הוא, אמר ברוטוס,
והן מודעת זאת כי איש כבוד הוא.
לא להזים דבריו של ברוטוס קמתי,
אך בא אני לומר את שידעתי.
הן אהבתם אותו ולא בלי טעם,
מה טעם תימנעו, איפוא, מבכות לו?
אהה, תבונה, אל חיתו טרף נסת
ונסתתרה בינת אדם. סלחו לי.
לבי שם, עם קיסר בארונו
ולו אשהה עד אם יושב אלי.

אזרח א'
דומני כי יש טעם בדבריו.

לעברית: נתן אלתרמן


אנתוני:
ידידים, רומאים, בני ארצי, אנא הטו אלי אוזן ושמעו.
באתי לקבור את קיסר, לא להללו.
גנותו של אדם נותרת עם מותו,
אך זכויותיו – הן נטמנות עם גופתו,
וכך יהא גם על קיסר. הן ברוטוס האציל
אמר על קיסר שהיה שאפתן.
אם כך − חטאו היה כבד,
והוא שילם במלוא חומרת הדין.
כאן – ברשותם של ברוטוס ושל האחרים,
כי ברוטוס הוא אדם הגון,
וכך כולם, כה הגונים –
באתי לדבר מעל גופתו של קיסר.
הוא היה לי חבר, נאמן וישר.
אבל ברוטוס אומר שהיה שאפתן,
וברוטוס הוא אדם הגון.
שבויים רבים הביא קיסר לרומא,
הכופר ששילמו העשיר את הקופה,
האם זה מנהגו של שאפתן?
כשאיש עני בכה, קיסר בכה עמו,
שאפתנות קרוצה מחומר קשיח יותר,
אבל ברוטוס אומר שהיה שאפתן,
וברוטוס הוא אדם הגון.
כולכם הייתם עדים: בחגיגות לופרקל
שלוש פעמים הגשתי לו כתר,
שלוש פעמים הוא סירב. האם זאת שאפתנות?
אבל ברוטוס אומר שהיה שאפתן,
וברוטוס, כמובן, אדם הגון.
דברי לא נועדו להתווכח עם ברוטוס,
אומַר רק את מה שאדע:
כולכם אהבתם אותו, עם סיבה,
מדוע, אם כן, לא תתאבלו עליו?
אהה, שיקול-הדעת, חיות-טרף חטפו אותך,
בני האדם איבדו אותך. סלחו לי.
לבי שם, בארון עם קיסר,
עלי להשתהות, עד שישוב אלי. (בוכה).

אזרח: נדמה לי שיש טעם בדבריו.

לעברית: עופרה עופר אורן


 

ויליאם שייקספיר, "יוליוס קיסר", מערכה שלישית, תמונה שנייה.

 William Shakespeare,  Julius Caesar

ויליאם שייקספיר, "הנרי הרביעי חלק ב'": מדוע את נחה רק עם מי שנאלח?

כמה אלפים מנתינַי העניים ערים עתה!
שינה, הו, שינה ענוגה,
אחות רחמנייה של הטבע, כיצד זה הפחדתי אותך,
מדוע שוב אינך מוכנה להכביד את עפעפי,
להטביל את כל חושי בשכחה טובה?
מדוע, שינה, את שוכנת בפחונים ספוגי עשן,
מתפרקדת על דרגשים קשים,
לקול זמזום שיר ערש של זבובים,
אך לא בחדרו הבשום של מלך,
שמעל מיטתו פרוש אפריון,
וצליל ערש מתוק מנעים לו ומרגיע?
אלת התנומה, מדוע את נחה רק עם מי שנאלח,
רק במיטות דוחות, ואת המיטה המלכותית נטשת,
כמו סככה של זקיף, כמו מגדל פעמון?
אפילו את עיניו של נער-סיפון על ראש תורן רוטט
את עוצמת, מטלטלת בעדנה בעריסת גלים,
אשר פוקדות אותה רוחות מיללות,
ומִשברים פרועים כראשי מפלצות
נתלים ברעם מחריש על עננים חלקלקים
עד שהמוות עצמו מקיץ?
שינה לא-הגונה, את שלוותך
מעניקה לנער-סיפון שטוף מים, בשעת סערה,
ושוללת אותה בלילה שקט, ומצויד היטב?
פשוטי העם, מאושרים, לכו אם כך לישון.
רק הראש שעליו הכתר איננו נם.

ויליאם שייקספיר, הנרי IV חלק ב', מערכה III, סצנה 1

לעברית: עופרה עופר אורן

William Shakespeare
Henry IV Part 2

יאנוש אדלני, הסרט ההונגרי-אנגלי, "המטפלת": להיעזר בשייקספיר כדי לגבור על מבוכה

הז'אנר מוכר לגמרי: אל ביתו של אדם עשיר, נרגן ומוגבל בגופו, לרוב גבר, מגיע מטפל, או מטפלת שבניגוד לקודמיהם מצליחים לשבות את לבו של המטופל באמצעות החן, ושמחת החיים שלהם או ברגישות המיוחדת שהם מפגינים. כך היה בסרט "מחוברים לחיים", שם מטפל אפריקני מאהיב את עצמו על אלמן משותק בכל גופו בעקבות תאונת צלילה, ובסרט "ללכת בדרכך", שבו צעירה אנגליה מטפלת בגבר אנגלי עשיר ויפה תואר, שגם הוא לקה בשיתוק של ארבע הגפיים, בעקבות תאונת דרכים.

בסרט "המטפלת" מדובר בסר מייקל, שחקן אנגלי זקן וחולה, שמתבודד בטירתו המפוארת ומסרב להעסיק מטפלת צמודה, עד שמגיעה לביתו צעירה הונגריה, שחקנית בראשית דרכה, שבניגוד לכל קודמותיה מוצאת חן בעיניו. הוא נקשר אליה כשמסתבר לו שהיא מכירה את שייקספיר לא פחות ממנו. השניים מנהלים דיאלוגים שלמים, בעזרת ציטוטים ממחזות שונים. כך למשל, בפעם הראשונה שסר מייקל מאבד שליטה על הסוגרים. הוא חש מושפל ועלוב כשדורותיאה עוזרת לו להתנקות, אבל משהו משתנה כשהיא מתחילה לצטט באוזניו שורות מתוך "רומיאו ויוליה": "מה שנקרא לו שושנה ריחו יהיה מתוק תחת כל שם אחר…"  ההפתעה מסיחה את דעתו מהסיטואציה המביכה. הוא משיב לה מיד בציטוט אחר, ומרגיש מן הסתם שהוא יכול סוף סוף ליצור קשר משמעותי עם מי שתפקידה לטפל בו.

כדי שהעלילה תתקדם יש כמובן צורך בקונפליקט, שהתרתו מאירה סוגיה משמעותית. בסרט "המטפלת" זוכה סר מייקל בפרס על מפעל חיים מטעם איגוד המבקרים הבריטיים. בתו השתלטנית משוכנעת שלא יוכל לקבל את הפרס בעצמו, כי כוחותיו לא יעמדו לו. דורותיאה, לעומתה, מעודדת אותו לנסוע לטקס, לעמוד על הבמה, ולשאת דברים. מי משתיהן תצליח? ומה עומד מאחורי הלחץ שבתו מפעילה עליו, כדי שיוותר על הכבוד? האם נכונותה לקבל את הפרס בשמו נובעת רק ממניעים אלטרואיסטים, דאגה לשלומו, או שבעצם היא מבקשת לקטוף לעצמה משהו מהתהילה שנועדה לו (ובמידה מסוימת לגזול אותה ממנו)?

כשנודע לסר מייקל כי בתו עקפה אותו ונהגה בניגוד מוחלט לרצונו, הוא משמיע את מונולוג הזעם המחריד של האב המקלל את בתו, מתוך המחזה "המלך ליר". המלך מאחל לבתו שלא יהיו לה ילדים, ואם יהיו, שיסבו לה רק סבל:

הַקְשִׁיבִי, אִמָּא טֶבַע, אַתְּ,
אֵלָה גְּדוֹלָה, הַקְשִׁיבִי: אִם חָשַׁבְתְּ
לְהַעֲנִיק אֵי-פַּעַם לַיְּצוּר
הַזֶּה פְּרִי בֶּטֶן – שֶׁתִּקְפָּא יָדֵךְ.
שִׁתְלִי לָהּ עֲקָרוּת בְּתוֹךְ הָרֶחֶם,
יַבְּשִׁי לָהּ אֶת אֵיבְרֵי הָרְבִיָּה,
שֶׁמִּן הַגּוּף הַמְּנֻוָּל שֶׁלָּהּ
לָנֶצַח לֹא יִצְמַח לְתִפְאַרְתָּהּ
תִּינוֹק. אִם הִיא חַיֶּבֶת לְהַשְׁרִיץ,
בִּרְאִי לָהּ יֶלֶד מְרוֹרִים, שֶׁהוּא
יִהְיֶה לָהּ לְעִנּוּי חַי, מְעֻוָּת
וּמִפְלַצְתִּי. שֶׁהוּא יַחְרֹשׁ קְמָטִים
בְּמֵצַח עֲלוּמֶיהָ, שֶׁיַּחְרֹץ
לָהּ בַּלְּחָיַיִם תְּעָלוֹת מֵרֹב
דְּמָעוֹת, שֶׁיַּהֲפֹךְ כָּל דְּאָגָה
וְכָל שִׂמְחָה שֶׁל אֵם לְבוּז וָקֶלֶס,
שֶׁהִיא תַּרְגִּישׁ עַד כַּמָּה חַד יוֹתֵר
מִשֵּׁן שֶׁל צִפְעוֹנִי הוּא יֶלֶד כְּפוּי
טוֹבָה. הַחוּצָה כְּבָר, לָצֵאת, לָצֵאת!

(המלך ליר, מערכה ראשונה, תמונה 4, לעברית: דורי פרנס)

הבת שסופגת את הקללה האיומה הזאת אצל שייקספיר היא אחת מהשתיים שבוגדות בו, מועלות באמונו, מנסות לקצץ את כנפיו, לשכנע אותו שאינו זקוק עוד לסמלי המלכות והיוקרה שלו, להקטין את הפמליה שלו, אלה שחושפות את ההיבריס, חטא הגאווה שבו לקה כשהאמין לשקרים שלהן ולא לאמת של הבת הצעירה. בסרט הבת האמיתית, הביולוגית, מועלת באמונו, והבת "המאומצת", המטפלת שהוא לומד לאהוב בכל נימי נפשו, נאמנה לו באמת.

הסרט, שיצר הבמאי הישראלי-הונגרי יאנוש אדלני, מאפשר לשחקן הראשי, בריאן קוקס, לגלם תפקיד שבו הוא יכול להפגין את כישוריו לא רק כשחקן שייקספירי, אלא גם כשחקן קולנוע. הוא ליר, הוא המלט, והוא סר מייקל, קפריזי, כריזמטי, רגיש, ציני, משעשע, מעצבן, אנושי. לצדו משחקת קוקו קניג, שגם היא מצליחה בגילום דמות של צעירה עם כוח, עמידות, וגם פגיעות. הסצנה החביבה עלי הייתה האודישן שבו דורותיאה מתבקשת לאלתר דמות, ומלגלגת בכישרון על אחת הבוחנות. גם סצנות של אודישנים מוכרות היטב מסרטי קולנוע רבים ("בילי אליוט", "ללה לנד", "שורות המקהלה", ועוד רבים אחרים). יש משהו מלבב מאוד בשחקנים שמגלמים שחקנים.

אבל עיקרו של הסרט "המטפלת" אינו בכל אלה, אלא במשמעותה של ההזדקנות. במונולוג הסיום המרהיב של השחקן-בדימוס, שאותו נושא השחקן הפעיל בריאן קוקס, הוא מסביר לקהל היושב מולו − ובאותה הזדמנות גם לנו, הרי גם אנחנו הקהל שלו – שחייו עדיין ראויים. מי שמכונים "בני גיל הזהב", שכבת גיל שהולכת ומתרבה, יזדהו בלי ספק, ויחושו שהסרט נועד להם.

 

ויליאם שייקספיר, הנרי IV: מהו הכבוד שזוכים לו בשר התותחים?

נסיך:   בחיים עוד לא ראיתי כזה אוסף-עולֶב.

פלסטאף:    פֶה-פה-פה, טובים מספיק להשתפד על כידון; בשר תותחים, בשר תותחים. הם ימלאו בור-אחים טוב כמו כל בן-טובים. שה, בן-אדם, בני-תמותה, בני-תמותה.

[…]

טוב, הכבוד קורא לי "בוא". כן, אבל מה הכבוד יכרה לי בור אחרי שאני בא? מה אז? כבוד יכול לאחות רגל? לא. או זרוע? לא. או לסלק כאב של פצע? לא. כבוד אין לו אם כך מיומנות ברפואה? אין. מה הוא כבוד? מלה. מה יש במלה הזאת, "כבוד"? מה הוא אותו כבוד? אוויר. מציאה גדולה. מי מקבל אותו? זה שמת שלשום. הוא מרגיש אותו? לא. הוא שומע אותו? לא. אז הוא בלתי מוחש? נכון, לַמתים. אבל הוא לא יחיה עם החיים? לא. למה? לשון הרע לא תניח לו. אז אני מוחל עליו. כבוד הוא רק קישוט לְמצבה. ובזאת תמה ההרצאה שלי.


הנרי הרביעי חלק א' – מערכה 4, תמונה 2, לעברית: דורי פרנס

שייקספיר, "המלט": האדם – נזר הבריאה?

איזו פיסת יצירה הוא האדם, כמה אציל בִּתבונה, כמה אינסופי בְּכישרונות, בְּצורה ובתנועה; הוא עוצר נשימה ומהיר כמו חץ  בִּפעולה, הוא כמו  מלאך בַּתפישה, ממש צלם אלוהים: נזר הבריאה, מופת לכל חי! אבל בעינַי מה הוא כל האבק המזוקק הזה? אף איש לא מענג אותי – וגם אף אשה, גם אם בחיוך שלך אתה מנסה לומר את זה.

שייקספיר, המלט, מערכה II תמונה 2, לעברית: דורי פרנס

 

שייקספיר, סונט 116

לעברית: עופרה עופר אורן

אַל תְּצַפּוּ שֶׁאֶתְוַדֶּה כִּי זוּג נִשְׁמוֹת אֱמֶת
נִזּוֹק מִן הפְּגָמִים. הָאַהֲבָה – אֵינֶנָּה
כְּלָל אַהֲבָה, אִם הִיא שִׁנּוּי מוֹצֵאת,
אוֹ מִסְתַּלֶּקֶת נֹכַח מְסַלְּקֶנָה.

לֹא, לֹא, הִיא מִגְדָּלוֹר אֲשֶׁר לָעַד לֹא נָע,
צוֹפֶה עַל הַסּוּפָה, אֲבָל יַצִּיב נוֹתַר,
וְהִיא כּוֹכָב הַמְּאוֹתֵת אֱלֵי סְפִינָה תֹּועָה
עֶרְכּוֹ אֵינוֹ יָדוּעַ, גָבְהוֹ רַק מְשֹׁעָר.

הָאַהֲבָה אֵינֶנָּה גַּם מִין לֵץ כָּפוּף לַזְּמַן,
וְאַף אִם חֶרְמֵשׁוֹ קוֹטֵל וָרוֹד שֶׁל לְחָיַיִם
הָאַהֲבָה לֹא תִּתְחַלֵּף וְלֹא תָּסוּר מִכָּאן
הִיא תִּמָּשֵׁךְ עַד שְׂפַת הַתֹּפֶת וְעַד שְׂפַת הָאַיִן.

אִם זֹאת טָעוּת שֶׁעוֹד תּוּכַח אֹמַר לָכֶם עַכְשָׁו,
שֶׁלֹא כָּתַבְתִּי אַף מִלָּה, וְאִישׁ עוֹד לֹא אָהַב.




sonnet-116

Shall I compare thee to a summer’s day סונט 18

הַאִם לְדַמּוֹתְךָ לְיוֹם קֵיצִי חַמִּים?
אַתָּה יָפֶה מִמֶּנּוּ וּפַשְׁרָן.
רוּחוֹת אָבִיב עַזּוֹת שׁוֹצְפוֹת עַל נִצָּנִים
וְקֵץ הַקַּיִץ לֹא רָחוֹק מִכָּאן.

עֵינוֹ שֶׁל הָרָקִיעַ כֹּה לוֹהֶטֶת וְחַמָּה
וּלְעִתִּים גַּם פְּנֵי הַפָּז מַאֲפִירִים,
וְכֹל  יָפֶה אוֹבֵד, אֵינוֹ נִשְׁמָר,
בְּדֶרֶךְ טֶבַע אוֹ צֵרוּף מִקְרִים.

אֲבָל לְךָ, תֵּדַע, הַקַּיִץ יִשָּׁאֵר,
אַתָּה לֹא תְּאַבֵּד אֶת יָפְיֵךָ.
אִתְּךָ הַמָּוֶת לֹא יוּכַל לְהִתְפָּאֵר,
לָעַד כָּאן בַּשּׁוּרוֹת אַתָּה תֻּנְצַח.

כֹּל עוֹד יֵשׁ אֲנָשִׁים נוֹשְׁמִים אֲשֶׁר עֵינָם פְּקוּחָה
הֵם עוֹד יִתְּנוּ חַיִּים לַזֹּאת וְגַם לְךָ.

תרגום: עופרה עופר אורן

תרגום: אבי הסנר וגיל הראבן, מתוך "ויליאם שייקספיר הסונטות", הוצאת דביר

 

 

 


תרגום: אריה סתיו מתוך הספר "סונטות שייקספיר, הזמן הנס, חומק אל נצח כגנב", הוצאת דביר

תרגמה: אנה הרמן

אן טיילר, "אישה חומץ": האם אילוף הסוררת הצליח?

איך היו נראים מחזות של שייקספיר אילו כתבו אותם סופרים מוכרים מאוד, בני זמננו? בהוצאת הוגרת' פְּרֶס, (שאותה ייסדו ב-1917 לנרד ווירג'יניה וולף), החליטו לנסות להשיב על השאלה, ופנו לכמה סופרים בהצעה שיכתבו את הגרסה שלהם למחזות שייקספיריים.

הסופרת האמריקנית אן טיילר בחרה ב"אילוף הסוררת". כמו כל הרומנים שכתבה, גם  Vinegar Girl  − אישה חומץ, מתרחש בבולטימור, עירה של טיילר. אישה צעירה, כמעט בת שלושים, קתרין, חיה עם אביה ואחותה בת החמש עשרה. אמן מתה מהתקף לב אחרי שלקתה בדיכאון ממושך. קתרין, או קייט, כפי שמכנים אותה, בטוחה שהדיכאון של אמה נגרם בגללה, ואחת מנקודות המפנה בסיפור מתרחשת כשמתחוור לה שאמה אהבה אותה, שהן נהגו ללכת ביחד לקניות, שאמה אפילו לקחה אותה פעם לסדר ביחד את הציפורניים. את כל אלה שכחה לחלוטין, והיא מופתעת לגלות שבעבר נהנתה מעיסוקים נשיים כל כך. קייט מרגישה גמלונית ומסורבלת. היא בודדה מאוד. כשהיא צועדת ברחוב היא רואה את "החבורות של הילדות שכבר פענחו הכול. את הזוגות המחוברים שלוחשים זה לזה כשראשיהם צמודים, את השכנות שמרכלות ליד המכוניות שלהן לפני שהן נוסעות לעבודה". רק היא לבדה. הולכת לגן הילדים, שם היא עובדת כסייעת. אחותה הצעירה שונה ממנה, תוססת, נשית, מוקפת מחזרים. אביהן המדען שקוע במחקר שלו, מנותק מענייני היומיום שהוא מטיל עליה. מה סיכוייה לצאת מתוך הבדידות הזאת? למצוא לעצמה חיים, ייעוד, קשר, משמעות?

אן טיילר

במחזה "אילוף הסוררת" אביה של קתרין מאלץ אותה להינשא לגבר שמעוניין בכספה. אף אחד אחר לא היה מוכן להתקרב אליה, כי היא פרועה, "סוררת", חדת לשון, שנונה, מרדנית. הגבר שנושא אותה לאישה מוצא את הדרך להשתלט עליה, לגרום לשינוי עמוק עד כדי כך שהיא מוכנה לציית לו בכל עניין ואפילו, בסופו של המחזה, להסביר מדוע אישה חייבת לנהוג כך.

ברומן אישה חומץ יש לדברים הללו הד: גם קתי שנונה ותוקפנית. היא שוכחת שלא תמיד צריך לומר כל מה שחושבים. למשל, בארוחת הצהריים בגן היא אומרת לילדים בני הארבע שעליהם היא מופקדת שאינה אוהבת לאכול אטריות, כי יש להן ריח של כלב רטוב… את הילדים ההשוואה משעשעת מאוד, אבל בעקבותיה הם מסרבים לאכול. האחראית עליה בגן נוזפת בה, ומאיימת לפטר אותה אם לא תיטיב את דרכיה. בזאת מתבטא הצד ה"סורר" של הדמות במחזה. ברומן קטי היא זאת שאחראית על האילוף של עצמה. היא זאת שמחליטה להשתנות, שמא תאבד את מקום העבודה שלה. כדבריה של הבוסית, היא מלמדת את עצמה להיות דיפלומטית ולנהוג בטקט.

עוד הד למחזה מופיע במרכיב עלילתי חשוב: גם ברומן יש אבא שמשיא את בתו בניגוד לרצונה. אן טיילר מצאה פתרון מודרני הולם: אביה של קייט יוזם את נישואיה לאסיסטנט הרוסי שלו, כדי שזה יקבל היתר להישאר בארצות הברית.

יש באישה חומץ הדים לא רק לשייקספיר, אלא גם לאן טיילר. כי תיאמר האמת: הרומן שלפנינו רחוק מלהיות הישג ראוי לסופרת שהוציאה בעבר מתחת לידיה ספרים מופלאים כמו נישואי חובבים

Dinner at the Homesick Restaurant,  The Accidental Tourist,  Breathing Lessons,

ורבים אחרים (את שמותיהם אני מעדיפה לכתוב באנגלית, כי התרגומים לעברית של רובם מחפירים). על Breathing Lessons זכתה טיילר בפרס פוליצר. לעניות דעתי אישה חומץ אינו ראוי לפרס דומה.

אן טיילר מצטיינת בחדירה לנבכי הנשמה של הדמויות שלה. היא מיטיבה מאוד לתאר יחסים בין בני משפחה, את הקשרים ביניהם, התפתחותם, משמעויותיהם. בספר שלפנינו נדמה שהיא נוגעת בכל דבר ברפרוף, על פני השטח, וממשיכה הלאה. למשל – מרתק ומקסים לקרוא על הילדים בגן, על היחסים שמתחילים להצטייר בינם לבין עצמם, וגם בין הגננות (יש גם גנן אחד). אבל זוהי תֵמה שמתחילה ונפסקת, נקטעת, ונעלמת בעודה באיבה. גם היחסים המתפתחים בין קייט לפיוטר, הגבר שאביה משדך לה, לא ברורים. הם עוברים תפניות ושינויים, אבל לרוב מה שקורה ומה שקייט חושבת ומרגישה, נחווה מלאכותי וחיצוני, כמעט אפילו – מבוים. התחושה שמתעוררת היא שהסופרת כפתה על הדמויות את העלילה, במקום שהן עצמן יובילו אותה, כפי שקורה בספרים אחרים שלה.

ייתכן שהתוכנית המותווית מראש, ההליכה בעקבותיו של שייקספיר, הגבילה יותר מאשר העשירה, ולא אִפשרה לאן טיילר לפרוס את כנפיה הספרותיות ולעוף.

ספרה הקודם של אן טיילר, סליל של חוט כחול, הצליח מסחרית (והוא, כך נדמה לי, הראשון מבין ספריה שנהפך בישראל לרב מכר, בניגוד להצלחתה הרבה מאוד בארצות דוברות אנגלית). מעניין לראות אם גם את אישה חומץ יתרגמו לעברית.


Vinegar Girl  Hogarth Shakespeare

by Anne Tyler

 

ויליאם שייקספיר, סונט 94, "אלה שבכוחם להזיק ובוחרים להימנע"

כְּאוֹתָם בְּנֵי אָדָם  שֶׁכֹּחָם לְהַכְאִיב, אַךְ בּוֹלְמִים,
שֶׁיָּפְיָם הַמַּזְמִין מְאוּפָּק וְאֵינוֹ מִתְמַסֵּר,
בְּעוֹדָם מַטְרִיפִים – נוֹתָרִים בְּעַצְמָם אֲטוּמִים,
הֵם כְּמוֹ סֶלַע צוֹנֵן, שֶׁפִּתּוּי אוֹתוֹ לֹא מְעוֹרֵר.
אֶת חַסְדֵי הַשָּׁמַיִם מֻצְדָּק שֶׁרַק אֵלֶּה יִרְשׁוּ,
הַלֹּא הֵם מְשַׁמְּשִׁים לְעָשְׁרוֹ שֶׁל הַטֶּבַע מָגֵן.
אֲדֹוֹנֵי הַשְׁלִיטָה ­– עַל פְּנֵיהֶם הֵם פּוֹקְדִים כָּל רִסוּן,
הַזּוּלַת לַהֲדַר גְּדֻלָּתָם – רַק נָתִין שֶׁנּוֹתֵן.
נִיחֹוֹחַ שֶׁל פֶּרַח שֶׁל קַיִץ לַקַּיִץ נָעִים,
גַּם אִם לְעַצְמוֹ אֵין הוּא אֶלָּא רַק חַי וְנוֹבֵל,
אֲבָל כְּשֶׁהַפֶּרַח פִּתְאוֹם מִזְדַּהֵם מִבִּפְנִים,
אֲפִלּוּ כְּבוֹדוֹ שֶׁל סְתָם עֵשֶׂב הוֹלֵךְ וְגּוֹבֵר.
כִּי כָּל מַה שֶׁמָּתוֹק עוֹד יַחְמִיץ אִם יִנְהַג בְּרִשְׁעוּת
וּמַצְחִין הַשּׁוֹשָׁן הַנִּרְקָב מִכָּל עֵשֶׂב פָּשֹׁוּט.

לעברית: עופרה עופר אורן ©


 

אֵלֶּה שֶׁבְּכֹחָם לְהַזִּיק וּבוֹחֲרִים לְהִמָּנַע
וְאֵינָם עֹשִׂים אֶת הַצָּפוּי,
הַמְּנִיעִים אֲחֵרִים וּכְאֶבֶן אֵיתָנָה
עוֹמְדִים, קָרִים, לֹא נֶעֱנִים לְפִתּוּי,
אוֹתָם חוֹנְנִים הַשָּׁמַיִם בְּחַסְדֵיהֶם,
וְהֵם אוֹצְרִים אֶת עֹשֶׁר הַטֶּבַע בִּדְמוּתָם;
הֵם הָאֲדוֹנִים וְהַבְּעָלִים שֶׁל פְּנֵיהֶם
וַאֲחֵרִים אֵינָם אֵלָא שַׁמָּשֵׁי מַעֲלָתָם.
פֶּרַח שֶׁל קַיִץ לַקַּיִץ מָתוֹק
אַף שֶׁהוּא חַי וּמֵת לְבַד
אַךְ כְּשֶׁפּוֹשֶׁה בּוֹ נֶגַע עָמֹק,
הַשָּׁפָל שֶׁבַּעֲשָׂבִים יוֹתֵר מְכֻבָּד.
הַמָּתוֹק בְּיוֹתֵר מַחְמִיץ בְּשֶׁל מַעֲשָׂיו;
עֵשֶׂב שׁוֹטֶה רֵיחוֹ טוֹב מִשֶּׁל וֶרֶד נִרְקָב.

לעברית: אבי הסנר וגיל הראבן

sonnet-94

שייקספיר, "המלט": להניף ראי אל מול הטבע

המלט:
תגיד את המונולוג, אני מבקש ממך, כמו שהדגמתי לך, מרפרף על הלשון. אבל אם תלעס אותו בכל פה, כמו שעושים רבים מן השחקנים שלנו, היה מוטב לי שכרוז העיר היה אומר את השורות שלי. גם אל תנסר את האוויר יותר מדי ביד שלך, ככה. בעדינות. כי גם בלב הסערה, או הסופה, או – אם מותר לומר – טייפון הרגשות שלך, אתה צריך לאמץ לך מין מתינות שתיתן לזה זרימה חלקה. אח, זה מעליב אותי ממש עד עומק הנפש לשמוע איזה טיפוס מתלהם עם פאה מקושקשת על הגולגולת קורע את הרגש לגזרים, מה גזרים – סמרטוטים, כדי לפוצץ את אוזני הקהל הרחב, שעל-פי-רוב לא מסוגל לקלוט שום-דבר חוץ ממראות-עיניים ורעשים באוזניים שאין להם קשר לכלום. אני בעד שילקו טיפוס כזה עם שוט על שהוא מְוַולְגֵר את הוולגריות –  רעשן, מיושן, מלא אש ועשן.  בבקשה ממך, הימנע מזה.

שחקן א':
יסמוך עלי, כבודו.

המלט:
אבל שלא תהיה מתון מדי. תן לטעם הטוב שלך להיות לך מדריך. תתאים את הפעולה לַמילה, את המילה לַפעולה, והכל בתנאי אחד, שלא תחצה את גבול הפשטות של הטבע. כי כל מה שעשוי למעלה מן המידה הוא רחוק ממטרת המשחק, שמאז ועד היום היתה – והיא עדיין – להניף ראי אל מול הטבע, להראות לַטוב את הקלסתר שלו, לרֶשע את הפרצוף שלו, ולכל הדור את החותָם והצורה שלו. עכשיו, אם זה עשוי בהגזמה, או ברשלנות, גם אם זה גורם לַהדיוטות לצחוק, זה גורם לַנבונים עגמת-נפש; והמשפט של אלה חייב לשקול על המאזניים שלך יותר מאולם מלא של אחרים. אח, יש שחקנים שראיתי אותם משחקים, ושמעתי אחרים מהללים אותם, אפילו עד הגג, ש – בל אחטא בשפתי – לא רק שלא דברו והתהלכו כמו בני-תרבות, או כמו קניבלים, וגם לא כמו בני-אדם בכלל, אלא קרטעו ושאגו עד-כדי-כך שהיה נדמה לי שאיזה שוליה שולי של הטבע הוא שברא את האדם, ולא עשה עבודה מי-יודע-מה, כל-כך דוחה היה החיקוי שלהם למין האנושי.

שחקן א':    אני מקוה שאצלנו זה תוקן במידת-מה, אדון.


מערכה שלישית, תמונה 2 לעברית: דורי פרנס


to hold, as 'twere, the mirror up to nature
Hamlet Act III, Scene 2

"רומאו ויוליה": התכחש לשם שלך

ג'ולייטה: הו  רומאו, רומאו, למה זה אתה

רומאו? באביך אל תכיר

והתכחש לשם שלך: אם לא,

רק הישבע לי אהבה ולא

אהיה עוד קָפּוּלֶט.

רומאו: לשמוע עוד

או לדבר מיד?

ג'ולייטה: הן רק שמך

אויב שלי, אתה – אתה, גם אם

אינך מונטגיו. הה, מה זה מונטגיו?

זה לא יד ולא רגל, זרוע, או

פרצוף (לא שום איבר אחר של בן-

אדם). הייה רק שם אחר! מה יש

בְּשם? מה שנקרא לו שושנה

ריחו יהיה מתוק תחת כל שם

אחר כשם שרומאו, אילו לא נקרא

רומאו, היה מושלם כשם שהוא

גם בלי התואר. זרוק, רומאו, את

שמך, ותחת שם אשר אין לו

בך שום חלק תְפוס וקח אותי

כולי.

רומאו:   תופס אותך במילתך:

קראי לי אהובך וזה יהיה

שמי החדש. מכאן והלאה לא

אהיה יותר רומאו.


"רומאו ויוליה", מערכה שנייה תמונה 2, לעברית: דורי פרנס


?O Romeo, Romeo! wherefore art thou Romeo
Romeo and Juliet, Act II scene 2

שייקספיר, "המלך ליר": "Nothing will come of nothing"

ליר:    אֲבָל עַכְשָׁו,

מְשׂוֹשׂ לִבֵּנוּ, גַּם אִם אַחֲרוֹנָה,

פְּחוּתָה, קְטַנָּה, שֶׁלְּאַהֲבָתָהּ

מְשַׁחֲרִים הַגֶּפֶן שֶׁל צָרְפַת

וְגַם חֲלַב בּוּרְגּוּנְדִּיָּה, מָה תּוּכְלִי

לוֹמַר בִּכְדֵי לִמְשֹׁךְ לָךְ שְׁלִישׁ נִכְבָּד

יוֹתֵר מֵאַחְיוֹתַיִךְ? בּוֹאִי, דַּבְּרִי.

קוֹרְדֶּלְיָה:  כְּלוּם, אֲדוֹנִי.

לִיר:       כְּלוּם?

קוֹרְדֶּלְיָה:   כְּלוּם.

לִיר:       רַק כְּלוּם יֵצֵא מִכְּלוּם. דַּבְּרִי שֵׁנִית.

קוֹרְדֶּלְיָה:   שְתִּשָּבֵר נַפְשִי בִּי, לֹא אוּכַל

לְהַעֲלוֹת לֵב אֶל הַפֶּה. אֲנִי

אוֹהֶבֶת אֶת כְּבוֹדְךָ עַל פִּי חוֹבַת

הַקֶּשֶׁר, לֹא יוֹתֵר וְלֹא פָּחוֹת.

לִיר:       אֵיךְ, אֵיךְ, קוֹרְדֶּלְיָה? תְּתַקְּנִי מְעַט

אֶת הַנְּאוּם אַחֶרֶת תְּחַבְּלִי

בֶּעָתִידֵךְ.

קוֹרְדֶּלְיָה:  אָדוֹן יָקָר, אַתָּה

אוֹתִי הוֹלַדְתָּ, וְגִּדַּלְתָּ, גַּם

אָהַבְתָּ. וַאֲנִי אֶת הַחוֹבוֹת

הָאֵלֶּה מַחְזִירָה כְּפִי שֶׁיָּאֶה,

אוֹהֶבֶת, מְצַיֶּתֶת, וּמְכַבֶּדֶת.

לָמָּה לָאֲחְיוֹתַי יֵשׁ בְּעָלִים

אִם הֵן אוֹמְרוֹת שֶׁהֵן רַק אוֹהֲבוֹת

אוֹתְךָ בַּכֹּל? אֲנִי כְּשֶׁאֶתְחַתֵּן,

הָאִיֹש אֲֹשֶר יִקָּח אֶת שְׁבוּעָתִי

יִשָּׂא גַּם מִן הַסְּתָם אֶת מַחֲצִית

אַהֲבָתִי, מַחֲצִית דַּאֲגָתִי

וְחוֹבָתִי. אֲנִי וַדַּאי אַף פַּעַם

לֹא אֶתְחַתֵּן כְּמוֹ הָאֲחָיוֹת

שֶׁלִּי כְּדֵי לֶאֱהֹב רַק אֶת אָבִי

כֻּלִּי.

לִיר:               אֲבָל לִבֵּךְ שָׁלֵם עִם זֶה?

קוֹרְדֶּלְיָה:  כֵּן, אֲדוֹנִי הַטּוֹב.

לִיר:       כֹּה צְעִירָה וְכָל כָּךְ אַכְזָרִית?

קוֹרְדֶּלְיָה:  כֹּה צְעִירָה, אָדוֹן, וַאֲמִתִּית.


"המלך ליר", מערכה ראשונה, תמונה 1, לעברית: דורי פרנס

שייקספיר, "הסופה": כמה מקסים המין האנושי

מירנדה:
הו פלא! כמה יצורים יפים כאן!
כמה מקסים המין האנושי!
הו עולם חדש מופלא
שבני-אדם כאלה בו!

פרוספרו:
לךְ הוא חדש.


מערכה 5 תמונה 1  לעברית: דורי פרנס

פדרו אלמדובר, "חולייטה": במה הוא מזכיר את "אותלו" של שייקספיר

"I am not what I am"  אומר יאגו בשלבים הראשונים של המחזה "אותלו", בעברית: "איני מי שאני", כלומר − כך הוא מגלה בסוד לקהל, בטכניקה אופיינית לשייקספיר − הוא רק מעמיד פנים של ידיד מסור, נאמן ואכפתי. למעשה, הוא אחד ה"רעים" במחזה. אילו דוּבּר במערבון משנות הארבעים או החמישים, היו חובשים לראשו כובע שחור, כדי שנדע להבחין בינו לבין "הטובים", שמגבעותיהם היו, כמובן לבנות. למרבה האירוניה, "אותלו" עוסק כמובן באיש שחור ותמים שאיש לבן ורע מסית אותו, מלהיט את יצריו ואת קנאתו, למעשה מטריף את דעתו וגורם לו לרצוח את דסדמונה, אשתו האהובה וחסרת הישע. אכן, יאגו אינו סתם רע, אלא הוא דמות הרע האולטימטיבי: במעשיו הוא הורס את האהבה העזה שצמחה לנגד עינינו ומביא לסופה המר. השאלה מדוע בעצם הוא מפעיל את כל הרוע הזה נשארת פתוחה. אין לו מניע אישי של ממש, כפי שהוא מגלה לקהל. סתם הרסנות לשמה.

בסרטו החדש של אלמדובר, "חולייטה", המבוסס על שלושה סיפורים של אליס מונרו, אנו פוגשים את מקבילתו הנשית של יאגו. אישה שבהבל פיה, בכמה משפטים טבולים בארס, תהרוס את חייהם של שלושה אנשים שלפחות כמה מהם נראה שהיא דווקא אוהבת. מה המניע שלה? מדוע היא מזיקה כל כך? האם מתוך קנאה, או סתם כך, בשל רשעות עצומה ומהותית של אישיותה? האם כשאמרה את מה שאמרה ידעה, תכננה או קיוותה שתהיה להם השפעה כה הרת גורל וארוכת טווח? כמו ב"אותלו" אין לשאלה הזאת תשובה, ובעצם אולי אין בה צורך. די בכך שהסרט מצייר בפנינו רוע צרוף, שמסתווה כאדיבות ואפילו, לרגעים קצרים, כחום אנושי.

כשצופים בסרט "חולייטה" אי אפשר שלא לחשוב על סוגיה שעלתה בימים האחרונים לכותרות, אם כי הקשר רופף: התאבדותה של אסתי וינשטיין, בין היתר מכיוון שהרחיקו אותה משש מתוך שבע בנותיה. לפי התיאורים הבנות סירבו להיות אתה בקשר, חרף מאמציה, נסו מפניה, כינו אותה רוח רפאים.

ב"חולייטה" נפרש לעינינו כאבה של אם שבתה החליטה מסיבות שהאם אינה יודעת אותן להתרחק ממנה לצמיתות. רק כשהאמת מתגלה, כשהאם מבינה מה בעצם קרה, מה מסתתר מאחורי הניתוק, מי גרם לו וכיצד, יש סיכוי להתקרבות מחודשת. אמנם את העלילה מניעים גם צירופי מקרים, אבל במארג הכללי והסופי נראה שאינם סתמיים אלא שהם מוצדקים ונובעים ממעשיהן ואישיותן של הדמויות.

הקצב האטי של הסרט ויופיו הצורני משווים קסם מיוחד לשאלות שהוא מעורר: האם תמיד אפשר להצדיק את הרגש המייסר והמכלה, תחושת האשמה המתעוררת בלבם של אנשים? מה קורה כשבני משפחה מסתירים זה מפני זה אמיתות שאילו נחשפו אולי לא היו מתפתחות לנגע ממאיר? והשאלה העזה ביותר: האם לאהבה יש כוח רב יותר מאשר לשנאה, והאם הטוב יכול לגבור על הרוע, אפילו אם זה קורה אחרי תלאות וייסורים?

ב"אותלו" אין סיכוי ל"סוף טוב". בדבריו האחרונים של האיש, אחרי שרצח את דסדמונה, הוא מספר כיצד שירת את ארצו בנאמנות, מבקש שיספרו גם את שבחיו, מסביר כי אהב את אשתו "לא בחוכמה" וגם "יותר מדי": למעשה, עדיין אינו מקבל את האחריות המלאה על מעשיו. ואז הוא מאמץ את התיאורים הגזעניים ששמע בעבר, מכנה את עצמו פרא אדם, מזכיר את גבורתו בעבר, ואז מעניש את עצמו ומתאבד לעיני הקהל. גם יאגו נענש בעינויים והוצאה להורג. רק לקהל, לא לדמויות, יש סיכוי לחוות קתרזיס מזכך.

לא כך אצל אלמדובר. אמנם נחסך מאתנו סוף טוב הוליוודי שמנוני ומתקתק, אבל אנחנו בדרך אליו, ואולי בעצם מוטב כך. כי מי רוצה לצאת מאולם הקולנוע האפלולי אל המציאות האפלה ממנו, בתחושה שכלו כל הקיצין.

כדי להשלות את בני הדוֹר, לבש את פני הדוֹר

ליידי מקבת:
פניך, ראש שבט שלי, הם סֵפר
בו יכולים כולם לקרוא דברים
זרים ומוזרים; כדי להשלות
את בני הַדּור, לבש את פני הדור;
תקרין רק חביבות חמה בָּעַין,
ביד ובלשון שלך; תִדְמה
לפרח התמים, אבל תהיה
הצפע מתחתיו. לזה שבא
צריך לדאוג; ואתה תפקיד אצלי
את הטיפול בעסק הגדול
של לילה זה, אשר ייתן לכל
ימינו ולילותינו בעתיד
שלטון בלי מְצָרים, מוחלט, מַתְמיד.
מקבת:
עוד נדבר.


"מקבת", ויליאם שייקספיר. לעברית: דורי פרנס

שאול טשרניחובסקי "את אינך יודעת", ויליאם שייקספיר, סונט 130: מה האמת על יופיין של האהובות

הכול התחיל בלילה אחד בשנת 1917, זמן לא רב לפני פרוץ המהפכה ברוסיה. חבורה של אמנים יהודים, מוזיקאים  ומשוררים שפעלו למען תחיית השפה העברית, התכנסה בערב תרבותי בעיר פטרוטגרד. אחד הפעילים הבולטים בחבורה היה שאול טשרניחובסקי, רופא ומשורר יהודי בן 42 שהיה נשוי לבת אצולה רוסייה. גם צעירה יהודייה יפהפייה בת 17, רחל אלכסנדר, הגיעה לאותו מפגש ולכדה מיד את תשומת לבו. הוא התלהב והתפעל ממנה מאוד. היא רק תהתה בקול כיצד זה הוא כותב שירים בעברית בשעה שרוסית היא שפת אמו, והוא השיב לה שהיא טועה: העברית היא שפתו האמיתית. כשביקש ממנה רשות ללוותה הביתה סירבה, להפתעתו – הוא היה רגיל שנשים נכבשות בקסמו. שנתיים אחרי כן נפגשו שוב השניים באקראי בברלין, בנשף שנערך לכבוד הצייר מארק שאגל. "אני נשואה," היא נופפה לעברו בטבעתה. הוא לא נסוג. "אז מה," השיב לה. "גם אני."

בין השניים התלקח סיפור אהבה סוער וסודי שנמשך שנים והגיע עד תל אביב, לשם הגרו השניים, עם בני זוגם. בארץ ישראל נעשתה רחל זמרת, לימים מורה לפיתוח קול, והרבתה לבצע את שיריו של אהובה. אשתו, לעומת זאת, לא למדה עברית ולא הייתה מסוגלת לקרוא אותם.

טשרניחובסקי כתב לרחל שירי אהבה. הוא הקדיש אותם לאילאיל –  שם חיבה סודי שגזר משמה. באחד מהם שיבח והילל את יופייה:

את אינך יודעת
שאול טשרניחובסקי

אַתְּ אֵינֵךְ יוֹדַעַת…
אַתְּ אֵינֵךְ יוֹדַעַת, מַה מְּאֹד יָפְיָפִית!
מַה זְּקוּפוֹת רַגְלַיִךְ,
מַה נִפְלָא הַקַּו
הַמְּרֻמָּז עַד חֶמְדַּת שׁוֹקַיִךְ
בְּעָזְמָה וּבְרֹךְ, בְּגַנְדְּרָנוּת וּבְחֵן,
כְּעִקְּבוֹת בַּת-גַּלִּים עַל גַּבֵּי תֵל-חוֹל
שֶׁלְּאַחַר הַכְּרִית   –
אַתְּ אֵינֵךְ יוֹדַעַת, מַה מְּאֹד יָפְיָפִית!

אַתְּ אֵינֵךְ יוֹדַעַת מַה מְּאֹד יָפְיָפִית!
עֵינַיִךְ שְׁנֵי שְׁקֵדִים
חֲצוּבִים כְּרוּם-יָם,
כִּשְׁבוּיוֹת סוֹד-בְּרֵאשִׁית, וּכְעֵדִים
לְמִסְתְּרֵי גְּזֵרָה בִשְׂפַת עֲדֵי-עַד
לָךְ קוֹרְאִים, וּמְפַתִּים וּמְקַסְּמִים בְּצָו –
קָפָאת וְלֹא עָנִית –
אַתְּ אֵינֵךְ יוֹדַעַת, עַד מָה יָפְיָפִיתָ!

אָתְּ אֵינֵךְ יוֹדַעַת, מַה מְּאֹד יָפְיָפִית!
וּבְאָשְׁרִי, בָּרְגָעִים
אַתְּ כֻּלֵּךְ שֶׁלִּי
בִּמְשׁוּבָה וְסַעַר אוֹן-פְּרָאִים,
אַתְּ תְּפוּסָה וְלֹא תְּפוּסָה, בַּיָּד וְלֹא בַיָּד,
נִכְבָּשָׁה וְחָפְשִׁיָּה, כְּנִיצוֹץ פְּלִיט-אֵשׁ,
כְּאֶפְרוֹחַ קַן-סִיס  –
אַתְּ אֵינֵךְ יוֹדַעַת, עַד מָה יָפְיָפִית!

אין לך מושג עד כמה את יפה, הוא מסביר לה. כמה רגלייך חזקות ונאות, כמה עדינות שוקייך, שנראות כמו הקו הדק שמותירים הגלים על החול, או אולי כמו עקבות נגיעתן של בנות הים; כמה מרהיבות עינייך השקדיות שנראות אפופות סוד, מפתות וקסומות, כאילו חצבו אותן מהים, איך כולך סוערת, לוהטת, חומקת ונלכדת, נכבשת ונסה, לוהטת כמו גחל אבל גם רכה כמו גוזל של יונה.

משוררים כותבים שירי אהבה. כך צפוי. וטבעי שיפארו ויהללו את האהובה, שיתארו בהתפעלות את יופייה וימצאו לו, כמו שעושה כאן טשרניחובסקי, השוואות שונות – דימויים של מים, ניצוצות, אפרוחים. אפילו במקורות אפשר למצוא שירה כזאת: "הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה, עֵינַיִךְ יוֹנִים." נכתב בשיר השירים.

כמה מפתיעה אם כן סונטה 130 של ויליאם שייקספיר, שכאילו משיב לשיר שנכתב כמה מאות שנה אחרי שהוא עצמו הלך לעולמו.

סוֹנט 130 
ויליאם שקספיר

תרגם מאנגלית: שמעון זנדבנק

עֵינֵי גְבִרְתִּי לֹא שֶׁמֶשׁ, לֹא וָלֹא;
שָׁנִי – אָדֹם הוּא פִּי-שִׁבְעָה מִפִּיהָ;
אִם שֶׁלֶג צַח – שָׁדָהּ שָׁחוּם כֻּלּוֹ,
שֵׂעָר אִם פַּז הוּא – אָז רֹאשָׁהּ כַּפִּיחַ.
רָאִיתִי שׁוֹשַׁנֵּי-שָׁנִי בֵּין חוֹחַ,
אַךְ עַל לֶחְיָהּ אֵיפֹה שׁוֹשָׁן כָּזֶה?
וְיֵשׁ בְּשָׂמִים שׁוֹפְעִים יוֹתֵר נִיחוֹחַ
מֵרֵיחַ הֶבֶל-פִּיהָ, כִּמְדֻמֶּה.
קוֹלָהּ אֲנִי אוֹהֵב, אַךְ זֹאת לָדָעַת:
יֵשׁ מַנְגִּינוֹת יוֹתֵר מְרוֹמְמוֹת  –
כֵּן, לֹא רָאִיתִי עוֹד אֵלָה פּוֹסָעַת:
גְּבִרְתִּי, אוֹדֶה, רַגְלָהּ עַל אֲדָמוֹת.
וְעִם כָּל זֶה יָקְרָה לִי עַד אֵין חֵקֶר
מִכָּל אִשָּׁה שֶׁנִּמְשְׁלָה לַשֶּׁקֶר.

כמובן ששייקספיר מגיב בשיר הזה למשוררים בני זמנו, שגם הם, כמו טשרניחובסקי וכמו רבים לפניו ואחריו, ביקשו לפאר בשיריהם את יופייה של האהובה. והוא מסביר ומפרט למה האהובה אינה דומה: עיניה אינן זוהרות כמו השמש. פיה אינו אדום כמו שני. שדיה אינם לבנים כשלג. שיערה אינו זהוב, אלא שחום (גם במאה ה-17 גברים אהבו בלונדיניות!). לחייה אינן ורודות כמו שושנים, את צליל קולה הנעים כשלעצמו אי אפשר להשוות למוזיקה, והבל פיה אינו מבושם. היא אפילו לא פוסעת מעדנות, ורחש צעדיה אינו מזכיר לו אלילה. ואף על פי כן הוא אוהב אותה, והיא יקרה לו, הוא מסביר, לא פחות מכל אישה שאת מעלותיה מתארים בדימויים מופרזים ולפיכך שקריים.

אין ספק ששייקספיר חמד לו לצון בסונט 130. נושא שירו אינו האהובה ויופייה, אלא האמינות האמנותית של יוצרים שנוהגים להשתמש בהשוואות בנאליות, ומשום שהן משומשות שוב אין בהן עניין והן אינן יכולות לשכנע בכנותן.

בכך אי אפשר להאשים את טשרניחובסקי, שאמנם מבכר לשבח את יופייה של אהובתו, אבל עושה זאת בשכנוע נוגע ללב. בימינו קוראי השיר אינם יכולים להפריד את המילים המוכרות כל כך מהלחן והביצוע של שלמה ארצי, שמוסיפים ליופיו של השיר ומעצימים אותו.

סיפורו של שיר x net