ויליאם שייקספיר, מחזאי, במאי ושחקן, מדוכדך ומודאג. רק לפני שנים אחדות עזב את העיירה הקטנה שבה נולד, סטרטפורד שליד נהר אבון, והגיע אל עיר הבירה. שם, בלונדון, זכה עד כה להצלחה אמנותית, ואפילו הקים תיאטרון, שבו הוא מעלה את מחזותיו.
אבל לאחרונה קשה לו, רע ומר.
קודם כול, כי נאלץ לסגור את התיאטרון שלו. הוא לא היחיד: כל המקומות הציבוריים בלונדון הצטוו לנעול את שעריהם בפני הקהל. מגפת הדֶּבֶר משתוללת בעיר, וכבר קטלה את חייהם של עשרות אלפים. זאת לא ההתפרצות הראשונה של המגיפה, בפעם הקודמת שזה קרה היה ויליאם רק בן שנה. המלכה אליזבת נטשה את הבירה, ביחד עם כל אנשי החצר שלה, עברה לגור בטירת וינדזור, והציבה בלונדון עמוד תלייה, שנועד למנוע את נהירתם של האזרחים פשוטים מהעיר. בנוסף, ציוותה המלכה להמית את כל חתולי הרחוב, כי חשבה שכך אפשר יהיה להתגבר על המגיפה. איש לא ידע שהחולדות ששרצו ברחובות הן אלה שנשאו עליהן את המחלה והעבירו אותה ממקום למקום. דווקא החתולים יכלו להועיל, אילו רק אִפשרו להם לטרוף את החולדות.
והנה פרצה שוב מגיפה, ושייקספיר נאלץ לחפש לעצמו עיסוק אחר, ובעיקר – מקורות מימון חלופיים שבאמצעותם יוכל לכלכל את אשתו וילדיו שנותרו בסטרטפורד. נראה כי באותה תקופה זנח לזמן מה את כתיבתם של המחזות, פנה לכתיבה לירית ולשירים נרטיביים.
לא רק בעיות פרנסה מטרידות את ויליאם. מעיבים עליו גם הדברים הקשים שכתב עליו רוברט גרין, מחזאי שמבוגר ממנו במעט. על ערש דווי טרח גרין לכתוב ביקורת נוקבת ביותר על ויליאם שייקספיר. אמנם בשמו לא נקב, אבל ציטט שורה מתוך המחזה “הנרי השישי” שכתב שייקספיר, וזאת כדי שקוראיו יבינו למי כיוון.
גרין כינה את שייקספיר, המחזאי היריב, “עורב יומרני שמתקשט בנוצות לא לו”, ומתח עליו ביקורת, שכן מדובר לדעתו בסך הכול בשחקן שמתיימר לכתוב מחזות, אף על פי שהוא נטול השכלה. אכן, שייקספיר מעולם לא למד באוניברסיטה. הוא הגיע ללונדון כארבע שנים לפני שרוברט גרין מתח עליו את ביקורתו הקטלנית, וכבר הספיק לכתוב ולהפיק כמה ממחזותיו. יש הסבורים כי אחת הדמויות שיצר, פלסטף גדול הגוף והרברבן, שמופיע בכמה ממחזותיו של שייקספיר, מתבססת על רוברט גרין.
גרין לא הסתפק בביקורת הקשה כלפי שייקספיר עצמו. הוא הפנה את דבריו אל שלושה מחזאים־עמיתים והפציר בהם להתרחק משייקספיר, שנוהג “לגנוב” רעיונות מכותבים אחרים. אכן, ידוע ששייקספיר שאב רעיונות ממקורות רבים, כמו רבים וטובים לפניו ואחריו (על כך כתב המשורר ט”ס אליוט: “משוררים לא בשלים – מחקים; משוררים בשלים – גונבים; משוררים גרועים – משחיתים; משוררים טובים משנים, או לפחות משפרים”). שייקספיר שאב השראה מכותבים כמו צ’וסר, או פּלוּטַרכוֹס, וגם מאירועים היסטוריים, אבל כתיבתו העשירה והעמיקה כל רעיון שעיבד.
את עלבונו ואת המצוקה שחש הביע שייקספיר, כדרכו, בסונטה.
סונטה היא שיר לירי שכתוב במבנה נוקשה: ארבע עשרה שורות, עם חריזה ומשקל קבועים. בסונטות נהג לכתוב בגוף ראשון על רגשותיו ועל עולמו הפנימי. דווקא המבנה הנוקשה והמאתגר מאפשר לכותבים מוכשרים להביע את עולמם הפנימי וצפונות נפשם הכמוסות: שלד חזק ששומר על רגשות עזים.
הסונטות של שייקספיר התפרסמו לראשונה בספר ב־1609. בימי חייו של שייקספיר לא זכו הסונטות לתהילה מיוחדת. הן הודפסו שוב רק ב־1640, במהדורה מקוצרת. ב־1789 הודפסו שוב הסונטות, והפעם כמו במהדורה המקורית, שכללה את כל השירים.
הסונטות עוררו עניין רב בקרב המשוררים הרומנטיים, וורדסוורת’ וקיטס, והשפיעו על כתיבתם. הפופולריות שלהן גברה במאה התשע־עשרה, ועד מהרה תפסו מקום נכבד בקנון הספרותי האנגלי. עד היום הן מהאהודות ואהובות ביותר בשפה האנגלית.
בסונטה 29 (כאן בתרגומי) מבכה המשורר את חייו ומביע את מר לבו, אך לקראת סופה מצליח בכל זאת למצוא משמעות ונקודת אור בחייו:
בְּיוֹם שֶׁל יִסּוּרִים וְשֶׁל כְּלִמָּה,
בִּבְדִידוּתי אֲנִי קוֹרֵא לָאֵל,
אַךְ הוּא חֵרֵשׁ: בִּכְיִי אֵינוֹ נִשְׁמָע,
אַבִּיט בְּגוֹרָלִי וַאֲקַלֵּל.
כְּמוֹ מִי שֶׁמְּעֻשָּׁר רַק בְּתִקְוָה,
רוֹצֶה לִדְמוֹת לְאִישׁ רֵעִים, רוֹצֶה
אֶת כִּשְׁרוֹנוֹ, כִּי אֵין בִּי עוֹד חֶדְוָה,
מִמָּה שֶׁיֵּשׁ לִי – כְּלָל לֹא מְרֻצֶּה.
אַךְ אִם מִתּוֹךְ שִׂנְאָה עַצְמִית אֲנִי
חוֹשֵׁב פִּתְאוֹם עָלֶיךָ, מְאֻשָּׁר,
כְּמוֹ בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר עֶפְרוֹנִי –
בְּשַׁעֲרֵי שָׁמַיִם אֲנִי שָׁר.
כִּי בְּאַהֲבָתִי אֲנִי רַב־עֵרֶךְ,
עָשִׁיר וּבַר מַזָּל מִכָּל בֶּן־מֶלֶךְ.
לא קשה להניח כי תחושתו של הדובר בסונטה, שלפיה עובר עליו “יוֹם שֶׁל יִסּוּרִים וְשֶׁל כְּלִמָּה”, כמו גם הבדידות שהוא מתאר, נובעות מאותה מצוקה כלכלית ומהביקורת הפרועה שספג מרוברט גרין.
מוזר, מפעים, ואפילו משעשע, לקרוא את הדברים שכתב לפני יותר מארבע מאות שנים גדול היוצרים בתרבות המערב, גאון שכתיבתו ממשיכה עד היום להיחשב דגולה, משמעותית ומרתקת. מדהימות הקנאה במכריו ושאיפתו להצטיין כמוהם, לזכות בכישורים החברתיים ובכישרונות האחרים שיש להם, ולו אין, לכאורה. המשורר מבכה את עוניו: הוא “מְּעֻשָּׁר רַק בְּתִקְוָה”, שהרי מקור הפרנסה שלו נגזל ממנו, ואין לו מושג מתי ואם בכלל יוכל לשוב ולהפעיל את התיאטרון שלו.
נקודת המפנה בשיר מגיעה כשהמשורר נזכר בבן שיחו ומסביר שרק קיומו מסב לו אושר ואפילו תחושה שבזכותו הוא בעצם עשיר יותר “מִכָּל בֶּן־מֶלֶךְ”. אפילו בהתקף של “שִׂנְאָה עַצְמִית”, הוא מצליח להיזכר באושרו, בזכות האהבה שמכפרת על הייסורים וגוברת עליהם.
שלושה חודשים אחרי שגרין כתב את דברי הביקורת שלו על שייקספיר, פרסם המו”ל שלו התנצלות פומבית. אף על פי שגרין לא ציין בביקורתו במפורש את שמו של שייקספיר, החליט המו”ל לציין בהקדמה לספר שהוציא לאור כי: “מוטב היה אילו נמנע גרין מההשמצות”, והסביר שהוא עצמו נוכח בכישרונו האמנותי של המושמץ, בנועם הליכותיו וביושרה שלו.
כיום אין איש זוכר את רוברט גרין. האיש היה מן הסתם נעלם לחלוטין מהתודעה הציבורית, אלמלא תקף את שייקספיר, והביא לכך שהמשורר הנציח את כאבו בסונטה שלפנינו.
שייקספיר הפנה את הסונטות שכתב בדיבור בגוף ראשון אל שני נמענים: בסונטות הראשונות – אל גבר צעיר ויפה תואר, ובחלקו האחרון של מחזור השירים – אל אישה כהת עור ושיער.
הסונטה הזו של שייקספיר לא עמדה בחלל ריק: כשקוראים ברצף את מכלול הסונטות של שייקספיר, אפשר להבחין בסיפור ההולך ונרקם כמו ברקע: המשורר הולך ומתאהב בגבר שאליו הוא מפנה את השירים, ומתעוררים בו שלל הרגשות: קנאה, מפח נפש, התלהבות, תקוות נואשות.
זהותו של האהוב בסונטות של שייקספיר, שאהבתו היא נחמתו היחידה של הכותב, אינה ידועה בוודאות. יש הסבורים כי מדובר בוויליאם הרברט, הרוזן מפֶּמְבְּרוֹק, שהוריו העשירים שכרו את שירותיו של שייקספיר (והוא הרי נזקק לכסף!) כדי שיכתוב סונטות שישכנעו את בנם לשאת אישה ולהוליד יורש לרכושם הרב. אכן, השירים הראשונים במחזור מפצירים בגבר הצעיר, יפה התואר, להוליד בן כדי לשמר את יופיו.
חלקו האחרון של מחזור הסונטות מוקדש לאישה כהת־עור ושיער, שהדובר נכנע לפיתוייה, אך לאחר מימושם מתמלא בסלידה ואפילו בכעס.
מחזור הסונטות המלא של שייקספיר תורגם בישראל פעמים רבות: ש. שלום (1943), אפרים ברוידא (1977), עמנואל גינזבורג (1985), שמעון זנדבנק (1992), בן־ציון בן־משה (2000), אריה סתיו (2000), אבי הסנר וגַיִל הראבן (2011), זיוה שמיר (2011) ויעקב אוסטרוב (2017), והוא כנראה אחד מספרי השירה השלמים המתורגמים ביותר לעברית. את הגרסה המתורגמת שלי טרם פרסמתי במלואה, אם כי כמה מהשירים כבר עלו בבלוג “סופרת ספרים”. כמו כן התפרסם אחד מהם (סונטה 66) במוסף הספרותי של עיתון הארץ ואחד – (סונטה 20) בגיליון מספר 22 של כתב העת הספרותי הו!
כשתרגמתי את רצף הסונטות (תוך הקפדה יתרה על שמירת המשקל והחריזה, ולא רק על התוכן), חשבתי על כך שכשם שאצל שייקספיר נגלה לעין סיפור, אפשר לכתוב גם רצף של סונטות שבו יקבל הסיפור מקום מרכזי יותר. כך למשל עשה אלכסנדר פושקין ברומן־בסונטות שכתב, ייבגני אונייגין, שראה אור לראשונה ב־1825. מפעים להיווכח שעד היום, כמעט מאתיים שנה אחרי שבא לעולם, הספר עדיין קיים בתודעה: לאחרונה הועלה על בימת תיאטרון גשר עיבוד של ייבגני אונייגין, מתורגם לעברית בידי יואל נץ. קיים ליצירה תרגום מוקדם יותר, של אברהם שלונסקי.
ידוע לי רק על עוד שני רומנים־בסונטות דומים שנכתבו עד כה: The Golden Gate, ספרו הראשון של הסופר ההודי ויקרם סת’, שראה אור לראשונה ב־1986, ומקום אחר ועיר זרה של מאיה ערד, שראה אור לראשונה ב־2003.
בשנה האחרונה נשביתי גם אני בקסמן של סונטות ככלי עלילתי, וכתבתי בעזרתן את ספרי “מה קרה להגר באילת?”
עלילתו של הספר מתחילה ב־1969, על חוף ימה של אילת, והיא מסתיימת שם כעבור שלושים שנה. במרכזו של הסיפור צעירה בת עשרים, שהתגייסה לצבא כדי לנוס ולהתרחק מאביה האלים ומאמה הנרקיסיסטית המרוכזת בעצמה, ואינה מגינה על הגר ועל אחותה הקטנה. הגר משרתת כפקידה בבסיס של חיל האוויר. האם הגר תמצא את מקומה, כשתתרחק ממשפחתה? מה צופן לה העתיד?
הסיפור מלווה אותה לאורך השנים, חוצה אתה את הים התיכון – בשלב מסוים היא עוברת לגור בלונדון – עובר אתה, הרחק מביתה בחולון, את מלחמת יום כיפור, ובוחן את חייה ואת התוצאות הרות הגורל של מה שקרה לה ברגע מסוים, במהלך שירותה הצבאי, בחוף הים של אילת. הרומן מלווה דמויות נוספות, ביניהן את זאת של פיטר, שנולד בצ’כוסלובקיה ונשא את השם פטר, אבל כשהיה ילד קטן נאלץ להיפרד מהוריו ולנוס ללונדון, שם מצא מקלט מפני הנאצים. מה הלקח שפיטר לקח אתו לחיים מתוך המצוקה והניתוק מהוריו שאתם נאלץ להתמודד בגיל רך? האם הכאב ההוא יהפוך אותו לאדם מר נפש, או להפך – לדמות מיטיבה ורגישה?
בחרתי לכתוב את מה קרה להגר באילת? דווקא כך, בתוך מסגרת תובענית כל כך של סונטות מחורזות, שמשקלן קבוע ומוגדר, כי זה אִפשר לי להתמודד עם סיפור חייה הלא־קל, בלשון המעטה, של הגר. דומני שהמוזיקליות המתנגנת של הטקסט עוזרת גם לקוראים. לפער בין התוכן לצלילים יש תפקיד חשוב וכמעט בלתי נמנע. הסונטה מגינה עלינו, ומאפשרת לנו לקרוא על הגר, להזדהות אתה, לחוס עליה, ולחוש, בסופו של דבר, שיש בעולמנו גם חסד ותקווה.
הנה דוגמה לאחת הסונטות, מספר 228, ובה תיאור של עובר ברחם אמו:
הַדְּפָנוֹת מִתְקָרְבוֹת לָעֻבָּר, הַמָּקוֹם
שֶׁהָיָה מְרֻוָּח, מִצְטַמְצֵם, מִתְהַדֵּק.
עוֹלָמוֹ עוֹד עָלוּם, הוּא מֵנִיעַ אֶת כָּל
אֵיבָרָיו, כָּל דָּבָר שֶׁאֶפְשָׁר, כְּבוֹדֵק
אִם נוֹתָר לוֹ מֶרְחָב, עוֹלָמוֹ – נְהָמָה
הִמְהוּמִים, גִּרְגּוּרִים, פְּעִימוֹת שֶׁעוֹלוֹת;
הוּא הָיָה רַק נוֹזֵל, מְצִיאוּת שֶׁקָּדְמָה
לִתְחוּשׁוֹת אֲחֵרוֹת, חֲדָשׁוֹת בְּכֻלּוֹ
אוֹ אוּלַי לֹא בָּאוֹת מִתּוֹכוֹ – הֵן מַגָּע
עִם סְבִיבָה מִשְׁתַּנָּה וּקְרוֹבָה, שֶׁאֵינָהּ
יְדוּעָה וּמֻכֶּרֶת, אֲבָל הוּא מוּגָן
וַעֲדַיִן יָכוֹל לְנַסּוֹת. הוּא מוּנָע
מִצְּרָכִים עֲמֻקִּים לְהַרְגִּישׁ הִתְנַגְּדוּת
שֶׁל הַגּוּף הָאַחֵר (כָּךְ נִבְרֵאת גַּם בְּדִידוּת).
שני האתגרים: לתרגם את מכלול הסונטות של שייקספיר כאמור – תוך שמירה קפדנית על המשקל והחריזה (מה שחלק מקודמי לא תמיד עשו), ולכתוב רומן שלם שמורכב כולו מסונטות הפעימו אותי, והסבו לי הנאה רבה. אני מקווה שהיא עוברת גם לקוראים.
