ארבע הנובלות הכלולות בקובץ אהבות עכורות מאת שטפן צווייג, שראה אור בעברית לפני שנה, מתארות כולן, בעוצמה הרומנטית האופיינית לצווייג, את השיבושים שיכולים לפגוע באהבות מסוגים שונים.

בנובלה הראשונה, “אהבתה של אריקה אוואלד”, מספר לנו צווייג סיפור על אהבה מוחמצת. אריקה אוואלד, פסנתרנית שהמוזיקה יקרה מאוד ללבה, מאוהבת בכנר שאתו הזדמן לה לנגן. אבל היא נטולת יכולת להביע את האהבה הזאת, ובוודאי שלא לממש אותה.

סיפורה הזכיר לי את הרומן על חוף צ’זיל של איאן מקיואן, יש להניח שמקיואן קרא את הנובלה והיא העניקה לו השראה. אצל מקיואן ההחמצה נובעת מאי הבנה הדדית בין בני זוג, שרק אחד מהם, האישה, עוסק במוזיקה, אבל יש משהו דומה בבסיסה של אי ההבנה: בשני המקרים מדובר באישה מאוהבת שחייה השתבשו לחלוטין בשל הפחד המבעית שהיא חשה מפני קרבה גופנית עם הגבר האהוב. אצל מקיואן הסיבה לרתיעה נרמזת (נרמזת בעדינות רבה כל כך, עד שדומה כי מרבית המבקרים החמיצו אותה…). אצלו אפשר להבין מה בעצם קרה לפלורנס, מדוע נבהלה כל כך, ועד כמה שיבש את חייה הסוד שגרם להירתעותה. אצל צווייג הסיבה סמויה יותר: המוסכמות התרבותיות והחברתיות שאריקה אוואלד אינה מצליחה להשתחרר מהן. (גם מקיואן טוען כי ייתכן שההחמצה האיומה של בני הזוג בסיפורו יכלה אולי להימנע אילו רק התאהבו בני הזוג כמה שנים אחרי כן, בעידן השחרור המיני, שהתחיל בשנות השישים של המאה העשרים.)

אבל אצל צווייג מדובר יותר מכול במבנה אישיותי: “כי יש נפשות שלדידן כל התרחשות כבירה וכל מאורע גדול לא רק מסבים זעזוע כללי לנפש, אלא אף פורטים על מיתר עמום של צער סמוי ותוגה עמוקה” (וזהו, כמובן, דימוי נאות למי שעיסוקה בנגינה!)

בנובלה “סיפור דמדומים” מעיד הדובר (שטפן צווייג בקולו, בגוף ראשון? ואולי דמות שאיננה הוא?) כי בתודעתו צף הסיפור, ואין לו מושג מניין וכיצד. “סיפורים כאלה מגיעים אליי תכופות”, הוא מעיד, ואז מוסיף שהוא מניח להם “לזלוג בין אצבעותיי”, ורק “משתעשע בהם בלי לתפוס אותם, כשם שמלטפים שיבולים ופרחים גבוהי גבעול כשעוברים על פניהם, בלי לקטוף אותם” (תיאוריו של צווייג תמיד יפים להפליא!).

הסיפור מתרחש, למרבה הפלא, בסקוטלנד, הרחק ממקום מגוריו של צווייג, וגיבוריו – אנגלים. תשוקת נעורים מתעוררת במפתיע בנער צעיר, אורח בטירת אצילים, כשאחת הנוכחות חומקת אליו בשעה שהוא מטייל בחוץ – פניה נסתרות ואין לו מושג מי היא – ומתנפלת עליו, מחבקת אותו והם מתנשקים. לא רק התשוקה מתעוררת, אלא גם הסקרנות: מי היא? הוא מתאהב באחת הנוכחות, אחרי שהוא משתכנע שזיהה בה את המתנשקת המסתורית. צווייג מראה לנו שהתאהבות כזאת דומה להחתמה: תהליך הלמידה המהיר שבו בעלי חיים נקשרים ברגעי חייהם הראשונים לדמות הראשונה שהם פוגשים (לרוב – אמם).

הסיפור “האומנת” נוגע ללב במיוחד. מתוארת בו התבגרותן הפתאומית והכאובה של שתי ילדות, אחיות, שהחיים סוטרים לתמימותן, והן לומדות בכאב גדול על האכזריות שיכולה להתרחש קרוב מאוד אליהן. מופלאה יכולתו של צווייג לתאר את העלילה מנקודת המבט של הילדות: הן לא מבינות מה בדיוק קורה קרוב כל כך אליהן, ואילו הקוראים מבינים היטב…

בסיפור “לב גווע” אנחנו נוכחים לראות כיצד “הגורל לא תמיד נעזר במהלומה אדירה ובכוח הרס פתאומי”, אלא שלפעמים תהליך האובדן, ההתמוטטות, יכול להתרחש באיטיות מייסרת, ואדם מאושר יכול להיגמר, ממש, לחלות ולמות, גם כאשר יש פער עצום בין הסיבה להתמוטטות, ש”ממדיה זעירים” לבין “השפעתה העתידית”, שיכולה להיות “כבירה.”

הסיפור הוא על אבא ובעל שלמרבה הצער מתפקח ומבין שאשתו ובתו, שלמען אושרן עבד כל חייו בפרך, אינן מעריכות אותו ואת מאמציו. האם יגיב באלימות? אכן, הוא קונה כלי נשק: אַלָּה. האם ישתמש בה? על מי יחבוט בה? מי יישא בתוצאות של מפח הנפש הנורא שהוא חש?

אצל צווייג הכול סופי וחסר תקנה, האהבות טוטליות, האכזבות ומפחי הנפש נצחיים והרי גורל, מה שאבד לא יימצא, מה שהשתבש לא יתקון. אי אפשר שלא לקשר את זה לסיפור חייו, ובמיוחד – לסופם: התאבדותו, בפברואר 1942, לאחר שנמלט מפני הנאצים, לברזיל, ושם חש שאבדה תקוותו ואינו מסוגל עוד להמשיך.

אהבות עכורות מצטרף אל ספריו האחרים שראו אור בעברית: קוצר רוחו של הלב, מכתב של אלמונית, 24 שעות בחייה של אישה, מרד המציאות, מנדל של הספרים, המנורה הטמונה, הנערה מהדואר, וספרו האוטוביוגרפי המופלא, עולם של אתמול, כל אחד מהם הוא תמיד חגיגה אמיתית, כל אחד מהם מרתק, מרגש ונוגע ללב, גם שמונים שנה אחרי מותו הטרגי כל כך של הסופר.

אספה ותרגמה מגרמנית: ליה נירגד

אנחנו היהודים – מסביר רבי אליעזר לילד בשם בנימין, שנגזר עליו לשמש כעד באירוע שילווה אותו עד יום מותו, כשיהיה ישיש בן שמונים ושמונה – שונים מבני עמים אחרים, כי “אנחנו יחידים ומיוחדים, דבקים בבלתי נראה ותרים אחרי משמעות שהיא מעבר לחושינו”. בניגוד לנו, הם, הגויים, “יצרו את אלוהיהם מחומרים גשמיים, מעצים ומאבנים ומנחושת קלל”. אנחנו היהודים, הוא ממשיך ומסביר, “תרנו תמיד אחרי הבלתי נראה”, כי כל מה שגשמי הוא בר חלוף, ואילו “הרוח חזקה יותר בטווח הארוך מן הכוח”.

מעניין לבחון את אותה “אמונה בבלתי נראה” על רקע המשכו של הסיפור שרקח צוויג בנובלה שלפנינו. במרכז העלילה מצויה מנורת שבעת הקנים שטיטוס חמס ולקח לרומא, אחרי שהחריב את ירושלים ואת בית המקדש השני.

הסיפור מתחיל כאשר שבטי הוונדלים שפלשו לרומא שודדים את כל אוצרותיה ולוקחים אתם גם את המנורה, שהייתה עד אז גנוזה בין כל אוצרות העיר, ולא הייתה נגישה ליהודים שמהם נגזלה מלכתחילה. כמה נכבדים מיהודי העיר מחליטים ללוות את המנורה המתרחקת מהם עוד יותר בדרכה האחרונה, עד לנמל, משם תפליג ותיעלם מעיניהם. הם לוקחים אתם את הילד בנימין כדי שיראה את המנורה, וכך יהיה העד החי האחרון לקיומה. תמיד יוכל בעתיד לספר שראה את המנורה עצמה, זאת שבה נגע לפני שנים רבות משה רבנו בכבודו ובעצמו, לפני שהגיעה אל בית המקדש הראשון, ואחריו – גם אל השני.

“כדי שהלב שלנו לא יתנכר אף פעם לחובתו לעבוד את הבלתי נראה, שהוא הצדק, הנצח והחסד, יצרנו לעצמנו כלים לעבודת האל, כלים שדרשו תשומת לב תמידית, מנורה שבה בערו תמיד הנרות, שולחן שעליו היו מוצגים תמיד כיכרות לחם הפנים. אלה לא היו בני דמות של של הישות האלוהית – זכור זאת היטב – כפי שיצרו העמים האחרים בכפירתם”,

שוב ושוב מסבירים לו, לילד, עד כמה האמונה היהודית מתעלה מעל הגשמי והארצי, עד כמה היא רוחנית, והנה לאורך כל הסיפור מתקיים מרדף עז ולוהט אחרי חפץ שהוא בכל זאת, ובסופו של דבר, גשמי: המנורה מבית המקדש שבעצם סוגדים לה ממש!

לאורך עשרות שנים מנסים יהודים למצוא אותה. הם מתרגשים כשהיא מתגלה, ועושים מאמצים עילאיים לקבל אותה בחזרה לידיהם. הם נסערים מהידיעה שמקומה התגלה, ובסופו של דבר אחד מהם מצליח אפילו ליצור העתק מדויק שלה. מה אם כן ההבדל בין המנורה המקורית לזאת שהעתיקו אותה בזהב, על כל פיתוחיה, משקלה, ועל יופייה המיוחד? האחת מסתמנת כקדושה, רק משום ששכנה בעבר בבית המקדש, והאחרת, ההעתק שלה, חסרת כל ערך רוחני, אף על פי שהיא זהה לה לחלוטין.

היכן אם כן ההתנכרות אל הגשמי שהוא בר חלוף, לעומת הרוחני המתעלה מעליו? מה מאציל על המנורה המקורית את ייחודה? האם איננה בעצם חפץ שדומה במידה רבה לחפצים המואלהים של בני דתות אחרות? ואולי אפשר למצוא את התשובה לתהיות הללו במה שקורה בסופו של הסיפור, בפתרון שמציע צוויג באמצעות אחת הדמויות המרכזיות בסיפור ובתשובה לשאלה – מה דינו של חפץ קדוש?

הפתרון מזכיר את עמדתו של ישעיהו ליבוביץ בעניין ביאת המשיח: “מבחינת היהדות ההיסטורית קיימת האמונה במשיח שיבוא אבל לא במשיח שבא. מהותו של המשיח שהוא מציג דבר שהוא העתיד הנצחי.”

מעניין לחשוב על כך שצוויג פרסם את הנובלה שלפנינו לראשונה ב-1938, שנה לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה.

היהודים בסיפור שמשתוקקים כל כך אל המנורה מאמינים כי כלי הקודש שנדדו בעולם “שמורים בתוך ארון הברית”, הוטמנו באוהל, שאותו נשאו אבותיהם, שגם להם לא הייתה ארץ משלהם. הם נשאו אותו “על כתפיהם. כשנח האוהל עם כלי הקודש, רשאים היינו גם אנחנו לנוח, וכשהוא נדד, נדדנו איתו. במנוחה ובמצעד, ביום ובלילה, אלפים ועוד אלפים של שנים היינו אנחנו היהודים מכונסים תמיד סביב הקודש הזה, וכל עוד התמדנו ביחסנו הזה לקדושה, נותרנו בני עם אחד בארצות גלותנו.”

אבל בשלב מסוים “עייפנו מנדודינו, כי האדם כמהַ לאדמה, כפי שהאדמה כמהה לאדם,” ואז הגיעו “אל הארץ שהבטיח לנו משה”, ולקחו אותה לעצמם “בדין”. בארץ “זרענו וחרשנו ושתלנו גפנים ובייתנו את החיות, גידלנו לנו שדות פוריים והצבנו סביבם גדרות, והיינו מאושרים על שאיננו עוד הדחויים והעלובים בקרב העמים ושאיננו עוד אורחים נצחיים בניכר”.

את כל זאת כותב היהודי שנולד באוסטריה, כתב בגרמנית, והיה לסופר המצליח ביותר בגרמניה, עד שנות השלושים, כשהנאצים עלו לשלטון, והוא נאלץ לגלות ממולדתו, ובסופו של דבר התאבד בניכר. אי אפשר לקרוא את השאלה ששואל הילד בנימין “אבל מה עם אלוהים? מדוע הוא סובל את השוד הזה? למה הוא לא עוזר לנו?” בלי לחשוב על מצבו של צוויג בשעה שכתב את הסיפור. ואי אפשר גם להתעלם מהתשובה שמתחילה בהדהוד של השאלה: “הילד לא שאל כי אם את השאלה היהודית הישנה: למה אלוהים מקשה כל כך דווקא עלינו מכל העמים, דווקא עלינו, שעבדנו אותו כפי ששום עם אחר לא עָבַדוֹ? למה דווקא אותנו הוא משליך מתחת לסוליות נעליהם של האחרים, שדורכים עלינו, אף שהיינו ראשונים להכיר בו ולהלל אותו במהותו הבלתי נתפסת? למה הוא מחריב את מה שאנחנו בונים, מנפץ את תקוותינו, מה הוא לוקח מאיתנו את מקום מושבנו בכל מקום שבו אנו מתיישבים, למה הוא מסית נגדנו עַם ועוד עַם בשנאה שמתחדשת תמיד? למה הוא מעמידנו במבחן, ורק אותנו תמיד, מבחן קשה כל כך, דווקא אותנו שאסף אליו בראשונה וחשף בפנינו ראשונים את סודו?” והזקן מוסיף ואומר: “לא, לא אשקר בפני ילד, כי אם שאלתו היא כפירה בעיקר, אזי גם אני עצמי כופר בעיקר בכל יום בחיי,” ובסופו של דבר הוא מודה: “אני לא יודע למה. כי אנחנו לא מכירים את תוכניותיו של אלוהים ולא מנחשים את מחשבותיו”, ומוסיף ומנסה למצוא נחמה, “אולי יש פשר לסבל שהוא גוזר עלינו, ואולי כולנו מכפרים על אשמה.”

ויקטור פראנקל מצא פשר באושוויץ. שטפן צוויג איבד בסופו של דבר את היכולת למצוא אותו.

מה היה קורה אילו בכל זאת נאחז בחיים, אילו לא ויתר ולא התאבד? האם כפי שסיפר על עברם של בני עמו, היה גם הוא מתעייף מהנדודים ועולה לישראל? היה מאמץ אותה כמולדת? ומה אז? היה כותב בעברית? איך היה מתקבל כאן? כמו אלזה לסקר שילר, למשל?

נכון, אין שום טעם בשאלות הללו של “מה היה אילו”. צוויג מת בפברואר 1942, ייתכן אפילו שלא הספיק לשמוע על ועידת ואנזה ועל “הפתרון הסופי”.

בכל מקרה, הוא השאיר לנו קורפוס ענקי של סיפורים ונובלות שמחלחלים לאט לאט אל העברית, וכשהראל קין מתרגם אותם בעברית היפהפייה שלו, אפשר רק לשמוח.

הנובלה שלפנינו שונה לגמרי מכל הסיפורים הקודמים של צוויג שקראתי, ומעניין מאוד להיפגש עם פן אחר של כתיבתו.

---

הנה רשומות קודמות על כמה מהספרים צוויג, שכל אחד מהם מרגש ומאלף בדרכים שונות ומיוחדות: העולם של אתמול, מכתב של אלמונית, הנערה מהדואר, 24 שעות בחיי אישה, מרד המציאות, מנדל של הספרים, קוצר רוחו של הלב, כל אחד מהם חגיגה בפני עצמה!

האם אני מתעניינת בהרפתקאות? במגלי ארצות? באדמירלים עזי רוח ובהפלגותיהם הנועזות? בכיבוש אוקיינוסים? בנחשולי ענק ובסופות, בכיבוש העולם, בדיכוי של ילידים ובחלוקת השלל שנחמס? 

לא ממש.

ובכל זאת, הספר מגלן שכתב שטפן צווייג ריתק אותי ושבה את לבי. בכישרונו הספרותי הרב מספר הסופר היהודי-גרמני על הספן הפורטוגלי שהבטיח למלך ספרד כי הוא יודע כיצד להגיע לאיי התבלינים שבמזרח הרחוק בהפלגה מערבה. 

עושר אגדי הובטח למי שהיה מצליח לפרוץ דרכים חדשות (האפיפיור אפילו חילק את השלל בין פורטוגל לספרד: החלק המערבי של העולם שייך לזאת והמזרחי – לזאת. כאילו שמובן מאליו שזכותו לעשות זאת…). כותב צווייג: “קל יותר לתפוס במידה כלשהי את ערכם המופרז של התבלינים אם חושבים על כך שאותו פלפל שחור העומד כיום על כל שולחן מסעדה ונזרה באדישות כמו חול, נספר במאה האחת-עשרה גרגר אחר גרגר, ועל כף המאזניים ערכו היה שקול לזה של כסף. שוויו של הפלפל היה יציב עד כדי כך, שערים ומדינות מסוימות ערכו חישובים על בסיס פלפל, ממש כאילו היה מתכת יקרה. בימי הביניים אפשר היה לקנות בפלפל אדמות ומגרשים, לשלם נדוניות ולקנות זכות תושבות בעיר. שליטים וערים מסוימים קבעו את המיסים שלהם ביחידות של פלפל, וכשרצו לומר שאדם עשיר כקורח, סנטו בו שהוא ‘שק פלפל'”. לא רק התבלין המסוים הזה היה יקר ערך כל כך. זנגוויל וציפורן נהגו לשקול על מאזני רוקחים, וכששקלו תבלינים הגיפו את החלונות והדלתות, שמא יתעופפו ויאבדו גרגרים. 

בלשון ציורית ומפורטת מיטיב צווייג להסביר את הדחף העצום שהיה לאירופים להגיע אל מקורות התבלינים (והעושר). בהקדמה לספרו הוא גם מסביר כיצד במהלך הפלגה לאמריקה הדרומית התעורר בו הרצון לכתוב על מגלן, על תלאותיו ועל גאונותו.

יופיו הרב של הספר נובע מיכולתו של צווייג לרתום את כישרונו הספרותי לתיאור של מהלכים ואירועים היסטוריים. המידע הענייני נמסר כך שהוא נקרא כספרות יפה, לא כעיון, ועם זאת, אין שום פאתוס בדברים. צווייג יודע למתוח ביקורת על גיבורי הסיפור, אבל גם להדגיש את ההתפעמות שהוא חש מאומץ הלב, הגבורה, הנחישות, היסודיות, ובעיקר מההישג המופלא: זאת הייתה הפעם הראשונה שבני אנוש הקיפו את העולם, הוכיחו שכדור הארץ עגול, ולקראת סופו של המסע אפילו גילו שכדור הארץ לא רק מקיף את השמש אלא גם סב סביב צירו, כשנוכחו בשלב מסוים ש”איבדו” יום במהלך ההפלגה.  

שוב ושוב הוא מתאר את מידותיו של מגלן: את קור רוחו, את הדייקנות שבה תכנן את המבצע, את פיקחותו: בהיותו פורטוגלי, פנה תחילה את המלך שלו, שסירב לְגַבּוֹת ולממן את המסע, ואז פנה אל מלך ספרד, צעיר בן שמונה עשרה שזה עתה עלה לכס המלכות, והשכיל לגייסו למשימה. 

התיאורים חיים כל כך, עד שנדמה כאילו צווייג נכח בכל המקומות והאירועים. אמנם הוא מסייג מדי פעם: “מחשבות קודרות העיבו בוודאי על רוחו של מגלן מרגע שספינות הסיור שבו ריקם”, אבל מהמשך התיאור אפשר בלי כל קושי להשמיט את הספק הטמון במילה “בוודאי”, שמדגישה כי מדובר בהנחה או בהשערה של הסופר. צווייג נמצא ממש שם, בתוך נפשו של מגלן, למשל כשהוא מתאר איך הלז חש כי “כשם שהתקדר ליבו פנימה, גם העולם שבחוץ החל להתקדר”. הסופר מצטרף אל הספן, מפליג אתו, רואה הכול. למשל, כיצד “ככל שהם מתקדמים החוף חשוף יותר, מרתיע יותר, והשמיים חשוכים יותר. נעלם האור הדרומי הלבן, כיפת השמיים הכחולה מתכסה חשרת עננים אפורים. נעלמו היערות הטרופיים על ניחוחותיהם ההבילים והמתוקים, שנישאו כבר ממרחקים אל הספינות הקרבות!” וכן הלאה – החופים עמוסי הפרי, “הדקלים המתנופפים ברוח, החיות הססגוניות, הנשים והגברים השחומים מסבירי הפנים! כאן מהדסים על החול החשוף רק פינגווינים המתרחקים בבהלה ברגע שמתקרבים אליהם ואריות ים עצלים ואוויליים מתגלגלים על הסלעים.” את התיאורים הללו אפשר עוד לשער שצווייג עצמו יכול היה לחוות ולראות במו עיניו, אבל מניין ידע להעיד בפרוטרוט, ביסודיות ובתנופה על החלקים הקשים ביותר במסע, במיוחד במקום שלימים נקרא על שמו של הספן, “מיצרי מגלן”? איך הצליח לספר על התמודדותו של מגלן עם המורדים שידע להביס, עם המצוקות, הרעב, המחלות, הקור, עם האכזבות המרות, איך ידע לספר מקרוב כל כך על חדוות הניצחון ואז – על סופו האיום של מגלן? 

זוהי מלאכת מחשבת של כתיבה, שיש בה גם מסקנות מרתקות. מגלן אמנם לא זכה בעושר שכבש למען מלך ספרד, כי נרצח בהתנגשות מטופשת ומיותרת עם בני אחד האיים, אבל, קובע צווייג, “לאורך ההיסטוריה, התועלת המעשית לעולם אינה קובעת את ערכו הרוחני של הישג. את האנושות מעשיר לאורך זמן רק זה המוסיף לידע שלה על עצמה”, ולכן הוא סבור שההישג של מגלן עולה “על כל המעשים של בני תקופתו, ותהילה מיוחדת שמורה לו לדידנו, על כך שבניגוד לרוב המנהיגים, הוא לא הקריב למען חזונו את חייהם של אלפים ומאות אלפים, אלא רק את חייו שלו”. צווייג רואה במסע “מלחמת קודש של האנושות בלא נודע” וסבור כי “המתנה הנשגבת ביותר שיכול אדם להעניק היא לעולם המופת האישי שלו”, ולטעמו “מעשהו של מגלן, שכמעט ונשכח” (במיוחד לאחר הכרייה של תעלת פנמה, שבעקבותיה המסע מערבה אינו עובר מדרום לאמריקה הדרומית) “הוכיח לעולמי עד כי רעיון אחד, הנישא על כנפי החזון ומבוצע בלהט נחוש, יכול לגבור על כל איתני הטבע”.

וצווייג הסופר הנציח ביופי רב את החזון, הגבורה וההישג. 

MANN UND SEINE TAT Stefan Zweig

תרגמה לעברית: ליה נרגד

“אני לא משתייך אל בני ארצי, כשם שאיני משתייך אל האנגלים או האמריקנים,” כתב שטפן צוויג בפתיחת ספרו האחרון, האוטוביוגרפי, יום האתמול. אל המסקנה הגיע בערוב ימיו, כשנה לפני שהתאבד, במקום גלותו בברזיל.

לאורך ספרו (המפעים!) תיאר צוויג את מהלך חייו כסופר וכאדם אירופי שהדריכה אותו תמיד השאיפה לשלום והתחושה שאינו רק האזרח של ארץ מולדתו, אוסטריה, אלא שהוא תושב העולם כולו, וליתר דיוק – שהוא בן אירופה. 

צוויג, שחווה בצעירותו את מוראות מלחמת העולם הראשונה, מספר שוב ושוב כיצד התנגד תמיד בכל מאודו לכל מלחמה. גם כשהאוסטרים בני ארצו התלקחו בהתלהבות פטריוטית, כשפרצה המלחמה ב-1914, לא חדל להדגיש עד כמה המלחמה ההיא הייתה מיותרת, לא נחוצה ולא הכרחית. הוא מספר, כמעט מתפאר, כיצד בתחילת המאה ה-20 אפשר היה להסתובב בעולם בלי דרכון ובלי ויזה ומעלה על הדעת שורות מתוך שירו האוטופי של ג’ון לנון: 

לקראת סופו של הספר שב צוויג ומתאר את מצבם האבסורדי של הפליטים היהודים שנאלצים לנוס מגרמניה ומאוסטריה. (כשכתב את הדברים, וגם זמן קצר לפני שהתאבד ב-1941, עדיין לא ידע שבקרוב מאוד יתחילו הנאצים לממש את מה שיכנו “הפתרון הסופי”: לא עוד התעללות סדיסטית ביהודים חיים, לא עוד השפלה וגירוש, אלא רצח שיטתי ומטורף; לא, הוא לא היה מסוגל להעלות על דעתו התפתחות כזאת, ומי יכול?). צוויג טוען שיהודים שנרדפו בעבר לפחות הבינו מדוע הם סובלים: הם הסתגרו בתוך עצמם, חיו בקהילות מבודדות ומנותקות מהסביבה, והיה להם מכנה משותף קרוב אל יהודים אחרים, אבל מה פתאום עכשיו? במאה ה-20? אחרי שיהודים התערו בארצות שבהן נולדו והיו לחלק מהן? עוצמת האבסורד מתחדדת כשהוא מספר כיצד ב-1 בספטמבר 1939 ניגש עם ארוסתו אל משרדי העירייה במקום גלותו באנגליה, בעיר באת’, כדי להירשם לנישואים, ואיך האפשרות הזאת נשללה ממנו באחת, שכן באותו יום פרצה מלחמת העולם השנייה, והוא, כך הבין מיד, נחשב אזרח של ארץ אויב – אוסטריה – ולכן לא עוד פליט שיש לסייע לו, אלא גורם מסוכן ועוין. 

האם כשקוראים את כל זה אפשר שלא לחשוב על ההצדקה לקיומה של מדינת ישראל. כן, כן, מדינתנו השסועה, ידועת המלחמות, המאבקים הפנימיים והעוולות הממסדיות, שמועלת יותר ויותר בייעודה, להיות  לא רק “יהודית”  אלא גם “דמוקרטית”? 

צוויג נאלץ להיפרד מזהותו האוסטרית שהייתה מושרשת עמוק כל כך בתודעתו, במיוחד בהיותו סופר שכותב בשפת אמו, גרמנית, ובכך מזכיר את ז’אן אמרי, שסיפר בספרו מעבר לאשמה ולכפרה, ובמיוחד במסה “על הכורח ואי-האפשרות להיות יהודי”, כיצד איבד את זהותו לא רק בהווה, אלא גם בדיעבד, שכן כשהפכו אותו לזר נרדף בארצו, גזלו ממנו אפילו את הזכות להתגעגע למולדתו. אמנם אמרי שרד ונחשב ניצול שואה, אבל גם הוא, כמו צוויג, התאבד בסופו של דבר.

העולם של אתמול מרתק, כי צוויג משרטט בו דיוקן של עידן. הוא מתחיל בתיאור העולם הבורגני של סביו והוריו: מציאות של יישוב הדעת, מתינות, ביטחון ושלוות נפש. מציאות שבה אנשים חיים מלידה עד מוות לא רק באותה ארץ או באותה עיר, אלא לעתים תכופות אפילו באותו בית ממש. מציאות שבה ירידה קלה של המניות בבורסה נחשבה אירוע מסעיר, כשבה דאגתם העיקרית של סבים היא להבטיח את הירושה שישאירו לא רק לבניהם, אלא גם לנכדיהם. זה העולם שאליו נולד: מציאות שבה לזקנה היה מקום של כבוד, וצעירים השתדלו לבגר את המראה שלהם, כדי שיתייחסו אליהם ברצינות. 

הוא מתאר את התהפוכה שחוללה במציאות הזאת מלחמת העולם הראשונה. זאת שאיש לא האמין שתתרחש ואיש לא הבין מדוע באמת פרצה, אבל משפרצה – הביאה אתה גל של לאומנות שהרעילה את אירופה כולה, וזה קרה בעידן התבונה שבו נדמה היה לאנשים שאין עוד בעולם מקום לאלימות. במאה ה-19 האמינו אנשים באמת ובתמים בקדמה, בכך שהאנושות צועדת על נתיב ברור לקראת עולם שהולך ומשתפר, אבל כשפרצה המלחמה נאלצו להתמודד בהדרגה עם ההבנה שהם חיים “בלי קרקע בטוחה מתחת לכפות רגליהם, בעולם שאין בו צדק, אין בו חרות ואין בו ביטחון”.

מחריד להבין עד כמה שזה דומה לתחושות של בני הדור שאליו נולדתי, ילדי ה”בייבי בום”, אלה שגדלו בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 מתוך תחושה של ביטחון שהעולם למד את הלקח, שהאנושות משתפרת, שהעתיד יהיה טוב יותר, שדמוקרטיה ושוויון זכויות הם ערכים שרירים וקיימים ומובטחים לכול, והנה כיום, בעשור השני של המאה ה-21, נדמה שוב שהאנושות בעצם לא למדה מאומה!

הספר מרתק גם מכיוון שצוויג מתאר בו מפגשים עם גדולי הדור שעמם היה מיודד. את מי לא הכיר? את הרצל “מלך ציון”, כפי שהוא מכנה אותו וגם מסביר מדוע, את פרויד, רומן רולן, ריכרד שטראוס, רילקה – אם להזכיר רק כמה מגדולי התקופה שהיכרותו האינטימית אתם מזכה גם אותנו, הקוראים, בקרבה מסוימת, מסקרנת, אליהם. 

תיאור תחילת צמיחתו כסופר נפלא במיוחד: סיפוריו על ההפריה ההדדית של חבורת הנערים הווינאיים ששימשו זה לזה קטליזטורים של תרבות ושל יצירה, נהדרים. מרתק לקרוא איך עוררו בעצמם תשוקה לאמנות וליצירה, שלא מעט בזכותה זכינו לאוצרות ששטפן צוויג השאיר לנו: אזכיר (שוב…) כמה מהספרים והנובלות שלו שתורגמו לעברית: הנערה מהדואר, מכתב של אלמונית, קוצר רוחו של הלב, 24 שעות בחייה של אישה, מרד המציאות, מנדל של הספרים, וכמובן – הספר שלפנינו. 

באחרית הדבר באנגלית מסופר כי צוויג עודד את כל מיועדיו לכתוב יומן אישי, ואפילו ביוגרפיה, כי האמין שלכל אדם סיפור חיים מעניין. במקרה שלו הוא צדק, כמובן. 

 

[1] מאחר שקראתי את הספר בגרסתו האנגלית, תרגמתי את הציטוטים לעברית משם. 

Stefan Zweig,  Die Welt von Gestern

הספר ראה אור בעברית בכמה גרסאות. האחרונה שבהם בתרגומו של צבי ארד, בזמורה ביתן, ב-2012 

כל שיחה ניצתת בלהבה עליזה ומתמלאת אור ורננה כשהיא מצטרפת אליה, תמיד קורנת מאושר, תמיד מתלוצצת, ולא רק הדודה  והדוד, אלא גם אורחים זרים לחלוטין רואים בעין יפה את התלהבותה הלא מרוסנת. אל מבואת המלון היא פורצת בשאון כמו אבן מבעד לחלון, מאחוריה מסתחררת הדלת המסתובבת מכוח תנופתה הרבה, בכסייתה היא טופחת בעליזות על כתפו של נער השליחויות הקטן שמנסה לעוצרה, תנועה אחת תולשת את הכובע משערה, תנועה נוספת פושטת את הסוודר מגופה, הכול צר ולוחץ, הכול מגביל את שצף תנועתה. ואז היא נעמדת בשאננות מול הראי להתקין את מראיה, מיישרת בכמה תנועות את שמלתה, מנערת לאחור את רעמת שערה הסתורה, וזהו, זה הכול, ובסערת רגשות שטרם שככה, לחייה סמוקות מן הרוח, היא פונה היישר אל שולחן כלשהו – היא כבר מכירה את כל האנשים – כדי לספר. תמיד יש לה מה לספר, תמיד קרה לה זה עתה משהו נפלא, נהדר, עוצר נשימה, היא ממלאת את כולם בהתלהבותה המבעבעת, ואפילו זר מוחלט חש שעומד לפניו אדם המתפקע מהכרת טובה ואינו יכול שלא לחלוק אותה עם אחרים. היא אינה יכולה לראות כלב מבלי ללטפו, כל ילד היא מרימה אל חיקה כדי לנשק את לחייו, לכל חדרנית, לכל מלצר היא מוצאת מייד מילה טובה. אם יושב אדם כלשהו ממורמר או אדיש היא מנערת אותו מייד בבדיחות דעת, מכל שמלה, מכל טבעת, מכל מצלמה, מכל נרתיק סיגריות היא מתפעלת, כל עצם היא לוקחת בידה ומאירה בהתלהבותה. מכל בדיחה היא צוחקת, כל מאכל ערב לחיכה, כל אדם הוא אדם טוב, כל שיחה משעשעת: הכול, הכול נהדר בעולם העליון הזה, היחיד והמיוחד הזה. איש אינו יכול לעמוד בפני זיו פניה הסוחף, כל מי ששוהה במחיצתה נדבק בעל כורחו בעליצותה, אפילו אלמנתו הזעופה של חבר המועצה מביטה בה בהנאה מכורסתה מבעד למשקף שלה, השוער מברך אותה בחביבות מופלגת, המלצרים המעומלנים מקרבים עבורה את הכיסא בשקידה, ודווקא הקשישים חמורי הסבר שמחים למראה עליזותה ונועם הליכותיה. אף על פי שפה ושם יש הנדים בראשם על תמימותה ועל רגשנותה היתרה, מתקבלת כריסטינה בכל מקום בסבר פנים יפות ובלבביות, ואחרי שלושה או ארבעה ימים מסכימים כולם פה אחד, מלורד אלקינס ועד אחרוני השליחים ונערי המעליות, שהעלמה פון בולן היא ברייה נלבבת, “a charming girl”, והיא מרגישה במבטים האוהדים האלה, היא נהנית מהם, הם מאשרים לה את קיומה ואת זכותה להיות שם, ובזכות ההסכמה הכללית הזאת אושרה כפול ומכופל.  

RAUSCH DER VERWANDLUNG Stefan Zweig

תרגמה מגרמנית: טלי קונס

כשקוראים את הרומן המופלא הזה, הנערה מהדואר, אי אפשר כמובן להימנע מהמחשבות על ייאושו של  שטפן צוויג, וכיצד התאבד, ביחד עם אשתו, בפברואר של שנת 1942.

כפי שאפשר ללמוד מהספר סדר היום של אריק ויאר, כבר כמה שנים לפני כן, “ממש לפני האנשלוס”, החלו אוסטרים רבים להתאבד, “מעל אלף ושבע מאות התאבדויות בשבוע אחד” כתב אריק ויאר בספרו. עוד לפני שמלחמת העולם השנייה פרצה נהפכה ההתאבדות לאקט של מרי ושל התנגדות.

עלילתו של הרומן הנערה מהדואר מתרחשת בכפר קטן באוסטריה, שנים אחדות אחרי מלחמת העולם הראשונה. הרומן עוסק בחייהם של אוסטרים שנפגעו אנושות, שחייהם נהרסו למעשה, בשל אותה מלחמה ובעקבותיה. ולא מדובר רק על החיילים שנהרגו, או שהיו פוסט טראומטיים, לא רק באלה שידעו את מוראות הקרב ואת זוועות המלחמה. “בזמנים רצחניים כאלה, שבהם יורים רק בבני אדם”, נהרסו גם חייהם של אזרחים שלא השתתפו ישירות במלחמה. 

גם אחרי שהיא הסתיימה, מצבם לא השתפר. “בזמן שאדם ישן הכסף נמס”, מתאר צוויג את האינפלציה הרצחנית ששררה (גם) באוסטריה, “כל מה שנזרק לתוך החור השחור השטני אין בו כדי לסתום אותו, לשווא סריגת הסוודרים עד אמצע הלילה, לשווא השכרת החדרים בבית, לשווא השינה בצוותא במטבח.”

כריסטינה, אישה צעירה שעובדת כפקידה בדואר, היא הדמות הראשית ברומן. היא זוכרת היטב את היום שבו חייה התהפכו: המלחמה פרצה, אחיה וגיסה גויסו לצבא, הוריה שקעו בדיכאון ומעולם לא חזרו לעצמם, במיוחד אחרי ששכלו את בנם, והמשפחה כולה שקעה לתוך עוני מחפיר, חסר תקנה. הכול “יקר מדי” – צמד מילים שחוזר על עצמו בחייהם בתדירות של שעון מתקתק. חייהם בהווה קשים מנשוא ואין להם תקוות לעתיד שונה. “זוהי ממשלתם של חיים נעדרי שינוי, שאינם קמלים ואינם מלבלבים, או ליתר דיוק ממשלתו של מוות נעדר שינוי, מתמשך.” 

הצעירים רוצים להרגיש שהם חוגגים את החיים, מבקשים למצוא פיצוי לא רק לעצמם על הסבל שחוו, אלא משתוקקים לפצות גם על “נעוריהם של מאה אלף המתים והקבורים”, אבל חיים נטולי דאגה אינם יכולים להיות מנת חלקם של העניים. בהיעדר אמצעים אין להם שום יכולת ליהנות, להקדיש זמן לבילויים. אפילו כשזוג מאוהב, אין להם אפשרות לקרבה אינטימית, לא בחדר הדל שהוא שוכר אצל אישה זקנה, לא בחדר בית מלון שהתכליתיות המגמתית והוולגרית ששוררת בו מעקרת את התשוקה ואת הרצון בקרבה גופנית. 

כריסטינה זוכה בימים אחדים של חסד שבהם נודע לה כיצד חיים האחרים, העשירים נטולי הדאגות. היא מגלה עולם שבו נחשפת גם האישיות החלופית הכבושה בתוכה, זאת שהעוני העלים מידיעתה. זאת שבה “הגוף היה טעון בצחוק כל כך, עד שכל ניצוץ הביא אותו להתפוצצות”. 

תפיסת העולם הסוציאליסטית שמבטא צוויג בולטת מאוד ברומן. הסופר מעניק פתחון פה לעובדים המשועבדים, המדוכאים והמיואשים, אלה שמרגישים שאינם אלא כלי לשימושם של כוחות חזקים מהם: “ראשית העבודה ואחר כך האדם”.

נראה שהוא מבטא את תחושותיו גם באמצעות אחת הדמויות בסיפור, “איש זקן” שמחזר אחרי כריסטינה, ומתפעל מתמימותה ומנעוריה: “מאז המלחמה הוא אינו חושב טובות על האנשים ולא על האומות, מפני שהכיר באנוכיותם ובאטימות נפשם לעוול שעשו לאחרים.” אותו מחזר זקן מרגיש שאין עוד ערך באמונה “בשליחות המוסרית של האנושות וביתרונו הרוחני של הגזע הלבן”, שכן היא נקברה בשדות הקרב של המלחמה. הוא מתעב את “ההתעלמות העיקשת מן האמת, חוסר היכולת להפיק לקחים מן המלחמה הקודמת וליישמם בעידן החדש”. במיוחד חורה לו “היהירות קלת הדעת והחצופה” שהוא רואה אצל הצעירים ומבין כי “התפכחותם המרירה של בני דור אחד, שנרכשה בכאב, אינה מובנת ואינה תקפה אצל בני הדור הבא, והיא שבה ומתחילה עם כל נעורים חדשים”. 

הנה שוב עולה בתודעה התמונה העצובה ההיא – שטפן צוויג ואשתו חבוקים במיטתם, מתים. ודברי הפרידה הכתובים שלו: “אני מברך את כל ידידי: ולוואי ויזכו הם לראות את עלות השחר אחרי הלילה הארוך. אני, שחסר סבלנות הנני ביותר, מקדים ללכת לפניהם.” 

הנערה מהדואר משאיר אותנו עם סימני שאלה ועם, למרות הכול, רמז אפשרי לתקווה. אבל הרי הרומן נכתב לפני שפרצה המלחמה השנייה. לפני שצוויג הבין שתקוותו אבדה, כשהיה רק בן 61. 

לנו הוא השאיר אוצרות. ביניהם את מכתב של אלמונית, קוצר רוחו של הלב, 24 שעות בחייה של אישה, מרד המציאות, מנדל של הספרים.  

RAUSCH DER VERWANDLUNG Stefan Zweig

תרגמה מגרמנית: טלי קונס

ניווט ברשומות

“מכתב של אלמונית” הוא אחת היצירות הידועות ביותר של שטפן צוויג, שפרסם אותה לראשונה בגרמנית ב-1922. היא פורשת את סיפורה הרומנטי של אישה מאוהבת שעוצמת הרגש שהיא חשה הכתיבה את כל מהלכי חייה. נחשולי הרגש מתנפצים על האדם שבו היא מאוהבת עד כלות, והוא אפילו לא יודע על כך, אם כי היו ביניהם כמה מפגשים שהשאירו אותו שווה נפש, ומבחינתה היו פסגת חייה.

הניגוד בין העוצמות לבין האדישות, בין הטוטליות לבין האגביות, בין המרכזיות שיש לדמות אחת לבין השוליות של הדמות האחרת, מרתק. הוא – הכול בשבילה. היא –לא כלום בשבילו.

כבר בפסקה הראשונה אנחנו נוכחים עד כמה הגבר הנאהב אדיש, ולא רק בהקשר של האישה ואהבתה הלוהטת אליו: הסיפור, כך פותח צוויג את הנובלה, מתחיל עם שובו “מטיול מרענן בן שלושה ימים אל ההרים”. הוא קונה עיתון בתחנת הרכבת, ושם, כשהוא שם לב לתאריך, הוא נזכר פתאום “שהיום חל יום הולדתו”. האם נראה אותו מתרגש? מהרהר הרהור על בדידות, שהרי נראה כי אין לו שום קרובי משפחה או חברים אוהבים שישמחו אתו? החברה היחידה שיש לו היא זאת של המשרת. האם יתעורר בו געגוע לזמנים אחרים, לבני משפחה שאינם עוד, אל מישהו אחר שיביע אהבה והשתתפות? לגמרי לא. “הקביעה הזאת [שיום הולדתו חל היום] לא נעמה לו וגם לא הכאיבה לו.” אדיש כלפי עצמו, כלפי חייו, כמו גם כלפי הזולת. 

האם מכתבה של האלמונית יטלטל אותו? האם משהו מהעוצמות הרגשיות שלה יגיע אליו? יסעיר את נפשו? יעורר בו מחשבות, זיכרונות, צער, תחושה של החמצה?

לא ולא. אמנם המכתב מעורר בו איזו פליאה, צל של זיכרון. אמנם הוא מתאמץ לשחזר את דמותה של כותבת המכתב, אמנם “ידיו רועדות”, אבל אי אפשר להשוות בין עוצמות הרגש שלה לבין שוויון הנפש שלו.

מעניין במיוחד לשים לב לפרט חשוב עליו: הוא סופר. כלומר – אדם שאמור להיות מחובר אל עולם הרגש, של עצמו ושל זולתו. אבל לא, “הוא לא הצליח להיזכר”, ו”נדמה היה לו שחלם על כל הדמויות האלה”, כלומר – אלה שעולות מתיאור המפגשים המעטים שהיו בינו ובין כותבת המכתב שהייתה מאוהבת בו במשך שנים רבות, מאז שהייתה ילדה. והרי היה יכול להבחין בה, אילו רק הקדיש תשומת לב מעמיקה יותר – בעצם, תשומת לב כלשהי! – לסובבים אותו.

על שטפן צווייג עצמו אי אפשר לחשוב שהיה אדיש כמו הסופר, גיבור הנובלה שלו. כזכור, צוויג התאבד בפברואר 1942, ביחד עם אשתו, במקום גלותם בברזיל, אחרי שנסו מארצם, כבר בשנות השלושים, בשל רדיפות הנאצים. “אני מברך את כל ידידי” כתב צוויג במכתב ההתאבדות שלו, “הלוואי שיזכו לראות את עלות השחר לאחר הלילה הארוך. אני, שחסר סבלנות הנני ביותר, מקדים ללכת לפניהם”.

עם מותו אבד לעולם סופר מיוחד במינו, שהותיר אחריו יצירות רבות ומופלאות, ביניהן – קוצר רוחו של הלב, 24 שעות בחייה של אישה, מרד המציאות, מנדל של הספרים. כל יצירה נוספת שלו שמתורגמת לעברית שוב, או לראשונה, משמחת מאוד. הנובלה “מכתב של אלמונית”, שהוצאת תשע נשמות הוציאה לאור לאחרונה, כבר ראתה אור בעברית ב-1984, בתרגומו של צבי ארד, כחלק מהספר לילה מופלא.

תרגם מגרמנית: הראל קין

Brief einer Ubekannten Zweig Stefan

כשאותן ארבע שנים אין סופיות הגיעו לקצן, גיליתי להפתעתי שאני מסוגל בכל זאת לשוב ולחיות בעולמי הקודם, כי אנו, השבים מהֶרֶס, למדנו לשקול כל דבר בקנה מידה חדש. מות אדם לא העיק על מצפונו של מי שהשתתף במלחמת העולם כמו על מצפונו של מי שחי בעולם שלפני המלחמה; בביצת הדם העצומה טבעה אשמתי הפרטית באשמה הכללית; אותו אני, אותן עיניים אותן ידיים הרי כיוונו גם את המקלע שקצר בשורות הגל הראשון של חיל הרגלים הרוסי שהסתער על חפירותינו בלִימָאנובה.

השקפתי בעצמי לאחר מכן על שדה הקטל במשקפת השדה שלי, וראיתי את עיניהם האיומות של המתים שיד לי במותם; ראיתי את הפצועים שיד לי בפציעתם, והם מוסיפים להיאנק שעות רבות, לפני שהם מתים סוף־סוף מוות עלוב.

בפרברי גְרֶץ הפלתי מטוס; שלוש פעמים התהפך באוויר, עד שהתרסק בזנב אוד בוער אל ההר בקרְסטנֶשטיין, ובמו ידי חיפשתי את דיסקיות הזיהוי בין הגופות המפוחמות והצבות עדיין למרבה הזוועה. רבות ואלפים, שצעדו שורות שורות לידי, עשו אותם דברים בקרבין, בכידון, בלהביור, במקלע או פשוט באגרוף, מאות אלפים, מיליוני בני דורי בצרפת, ברוסיה ובגרמניה – וכי איזו חשיבות היתה עוד לרצח אחד ויחיד; מה ערך לאשמה פרטית אישית אחת בתוך האשמה הקוסמית רבת הפנים, בתוך הזוועה הגדולה הזאת של הרס המוני וחיסול המוני של חיי אדם, שכמותם לא ידעה ההיסטוריה עד כה?

מה חשובה יותר – החמלה או  האמת? זוהי השאלה המהותית הנשאלת בסמוי ברומן המופלא שכתב הסופר האוסטרי-יהודי שטפן צווייג. הספר ראה אור לראשונה ב-1939, והופיע בעברית ב-1986, ושוב ב-2007.

הקריאה בו מוכיחה כמה דגולה כתיבתו של צווייג, שכזכור התאבד ביחד עם אשתו בפברואר 1942, לאחר שנמלט מפני הנאצים לברזיל. (על מכתב ההתאבדות שלו, ואת המכתב עצמו, אפשר לקרוא כאן).

עיקרו של הסיפור כזה: קצין צעיר, אנטון הופמילר, מוזמן להתארח בביתו של אציל הונגרי עשיר, לאיוש קקשפאלבה, שם הוא פוגש את בתו המשותקת של קקשפאלבה, אדית בת השבע-עשרה, ומתיידד אתה.  כשהוא מגלה שהצעירה התאהבה בו, הוא נחרד. האם יעתר לאהבתה הנואשת? האם יקריב את חייו למענה? האם אהבתה מחייבת אותו, רק מכיוון שהיא בעלת מום, ובשל האימה שאם ידחה אותה היא תתאבד?

האם ייאושו המר של הזולת מחייב אותנו להתמסר לו, להקריב למענו את חיינו?

לכאורה הופמילר מוטרד בעיקר מהמבוכה שתיגרם לו, כי קשר ממוסד ורשמי עם הנערה יפנה לעברו את חיצי הלעג של ידידיו בגדוד הפרשים שבו הוא משרת.

אבל בסמוי, רק בפסקה אחת קצרה, נרמז לנו בעדינות כה רבה עד שאפשר כמעט לא להבחין ברמז, כי קיימת עילה אחרת, עמוקה ואמיתית, שבגללה הצעת הנישואין שנכפית על הופמילר בעזרת סוגים שונים של סחטנות רגשית היא מבחינתו עניין מזוויע עד היסוד: אי אפשר לדחות על הסף את החשד שהופמילר בעצם הומו. באותה פסקה אחת ויחידה מתואר קשר קרוב שהיה לו בעבר עם צעיר שאתו חלק אינטימיות שמעולם לא ידע לפני כן. כמו כן, יש לשים לב שלאורך הרומן כולו לא מוזכר אפילו ברמז קשר שהיה לו אי פעם, גם לא לאחר שנים רבות, עם אישה אחרת, מלבד אותה צעירה משותקת, שמעולם לא נמשך אליה ובכלל לא ראה בה מועמדת לקרבה גופנית.

הופמילר מיטלטל לאורך הרומן בין שני קצוות רגשיים: תחושת חובה כלפי מי שנזקקת לו כל כך, ובעתה, אי רצון להקריב את חייו.

בתחושת החובה שהוא מרגיש כלפיה, מעורבת גם ההכרה כי רק בהקרבה כזאת ימצא ערך בחייו. עניין החמלה חוזר ומהדהד לאורך הרומן. כך למשל – רופאה של הנערה נשא לאישה את אחת הפציינטיות שלו, עיוורת שאותה לא הצליח לרפא.

מרגע שפגש את אדית, עובר הופמילר תהליך: הסבל שלה מחדד את תשומת הלב שלו לסבלו של הזולת, ולא רק לזה שלה. הוא חש לפתע כי “מוטב להתעלות על ידי הקרבה עצמית, להתעשר על ידי השתתפות בצער הזולת, על ידי הבנה ונשיאה מתוך רחמים בכל צורה של סבל אנושי”. הוא אומר לעצמו בהפתעה כי “כל רגש ההשתתפות וההתחשבות הללו בקיומם של אחרים הוא דבר חדש עבורי”.

מורכבות ההשתתפות ברגשות הזולת מתחוורת לו: “לראשונה אני מתחיל להבין שהשתתפות אמיתית, שלא כמגע חשמלי, אי אפשר לנתק ולשוב ולחבר לפי הצורך, ושנטילת חלק בגורל הזולת חייבת לבוא על חשבון משהו מחירותך.”

“משהו” – או הכול?

הופמילר נתקל באקראי בסיפור מתוך שחרזדה – אלף לילה ולילה ובו נקלע הלך אומלל לקשר שאין לו ממנו מנוס, אחרי שבטוב לבו רכן לעברו של אדם במצוקה ועזר לו לקום, וזה נאחז בגבו ולא הרפה ממנו עוד, עד שהשתלט על כל חייו. האם, הוא שואל את עצמו לא פעם, נגזר גם עליו לשאת “על גבו” את הנערה, רק משום שהיא אומללה ונזקקת לו כל כך?

הרומן רב הפתעות ותהפוכות רגשיות. מרגע לרגע משתנה דעתנו על כל אחת מהדמויות – על הופמילר, שהוא המספר בגוף ראשון (בתוך סיפור מסגרת אחר…!), על אדית, על הרופא שלה, על אביה, שאמת מדהימה מתגלה לנו עליו (מיהו באמת? אציל הונגרי? איך התעשר? האם הוא רק מתחזה מסוכן? מנוול? איש רב חסד? שקרן מדופלם או איש של מצפון, שמוכיח את ניקיון כפיו באמצעות ההחלטות הכי משמעויות שהחליט בחייו?), האם הרופא של אדית הוא סתם גרגרן דוחה והמוני, או צדיק נסתר? האם הוא שרלטן מסוכן שרק משלה את הצעירה ואת אביה, או מרפא רב חסד?

ה”נאום” שנואם הרופא באוזני הופמילר, שבו הוא מסביר מדוע הוא מתנגד נחרצות למונח “חולה חשוך מרפא” הוא יצירת מופת בפני עצמה (שכן, כך הוא מסביר, ייתכן שבעתיד תימצא התרופה למחלה שנחשבת בזמן מסוים “חשוכת מרפא”!), כמו גם דבריו על הרחמים: “הרחמים, בדיוק כמו המורפיום”, הוא מסביר, “מיטיבים עם החולה ומביאים לו הקלה ועזר רק בתחילה, אבל אם אין יודעים את המינון הנכון ומתי לשים להם קץ, הם עלולים להפוך לרעל קטלני. הזריקות הראשונות מביאות הקלה, הן מרגיעות את הכאב ומשתקות אותו. אבל לרוע המזל יש לאורגניזם, לגוף כמו לנפש, יכולת הסתגלות מדהימה. כשם שהעצבים דורשים עוד ועוד מורפיום, כן דורשים הרגשות עוד ועוד רחמים, ולבסוף יותר מכפי שאתה יכול להעניק.”

ולעומת זאת הוא מסביר בפסקה שהעניקה לספר את שמו:

“בעולמנו אין זה משנה אם עשית מה שעשית ביד קשה או בדרכי נועם, בעולמנו חשוב רק איך תוצאה הושגה. רחמים – נאה! אבל קיימים בעצם שני סוגי רחמים. הסוג האחד, שעיקרו פחד ורגשנות, אינו למעשה אלא קוצר רוחו של הלב שאחת רצונו – להשתחרר מהר ככל האפשר מן ההשפעה הבלתי נעימה של מצוקת הזולת; אלה רחמים שאין בהם שמץ של השתתפות בצער ואינם אלא הגנה אינסטינקטיבית על נפשך שלך מפני סבל הזולת. ואילו הסוג השני של רחמים, שרק הוא נחשב באמת, הוא סוג יוצר ובלתי רגשני, שרצונו נהיר לו והחלטתו נחושה לעמוד בכול, בסבלנות ובסובלנות עד כלות כוחותיו ואף למעלה מזה. רק אם אתה מוכן ללכת עד הסוף, עד הסוף המר, רק אם קיימת בך הסבלנות הגדולה באמת, יכול אתה לעזור לבני האדם. רק אם אתה מוכן להקריב את עצמך בשעת מעשה, רק אז!”

בין שני הקצוות הללו – רחמים שמקורם בפחד ורגשנות ורחמים מהסוג האחר, נע הופמילר, ונעים אנו, הקוראים, עד לסוף הדרמטי מאוד.

מעניין לציין כי תחילתו של סיפור המסגרת, ההווה שלו, הוא בשנת 1938, כלומר, זמן קצר לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה. המספר מצטט שיחה ששמע, שבה הביע מישהו את דעתו: לא ייתכן שהעולם ייגרר שוב למלחמת עולם, אנשים בלי ספק יסרבו להתגייס, שהרי “הדור החדש מכיר את המלחמה” ולכן “כבר בשעת הגיוס יפורק הנשק, משום שכל החיילים, ובמיוחד חיילים בדימוס, ידעו מה צופנת בתוכה מלחמה חדשה.”

ייתכן מאוד שהיו אלה הרהורי התקווה של צוויג עצמו, שהשלים את כתיבת הספר ב-1938. ארבע שנים אחרי כן קַץ בעולם ובמלחמותיו.

---

לעברית: ניצה בן ארי

לאחרונה הופיע שוב סיפורו של צוויג, הפעם כספר בפני עצמו, בהוצאת תשע נשמות, כחלק מהיוזמה החדשה של המו”ל אוריאל קון, שנקראת “מפה לאוזן”: סדרת ספרים שנמכרת רק ישירות לקונים, בלי תיווכן של החנויות או הרשתות.

לכותרת הסיפור בגרסתו הנוכחית נוספה, כנדרש, האות יו”ד, על פי הנחיות האקדמיה ללשון העברית שהתעדכנו בשנים האחרונות, והוא נקרא “24 שעות בחייה של אישה”. הפעם תרגם אותו הראל קין.

מעניין לבחון את ההבדלים בין שתי הגרסאות ולבדוק לא רק את עמדותיהם השונות של המתרגמים, אלא גם את השינויים שחלו מאז 1984 בקונווציות התרגומיות ובתפישה איך נכון או הולם יותר להתנסח בעברית.

כבר בשורה הראשונה של הסיפור אפשר לחוש בעברית העדכנית והעכשווית יותר של התרגום החדש: “בשולחננו, בפנסיון הקטן שבריביירה שבו השתכנתי אי-אז, עשר שנים לפני המלחמה, פרץ דיון ער” בתרגום הקודם, לעומת – “בפנסיון הקטן שבריווירה שגרתי בו אז, עשר שנים לפני המלחמה, פרץ ליד השולחן שלנו ויכוח נמרץ”, בחדש.

ממש בהמשך, אצל הראל קין: “לרוב האנשים יש דימיון גולמי בלבד”, לעומת – “רוב הבריות דמיונם דל וקהוי”.

השילוב “סמול טוק” אצל קין, הלקוח, במידה מסוימת של תעוזה, משפת היומיום שכבר מזמן אימצה תבניות לשון רבות מאנגלית, היא אצל ארד “שיחות טפלות”.

“שפתיים חמימות וחושניות” בא במקום “שפתיים חמות” בלבד (מי השמיט? או מי הוסיף? כדי לברר יש לבדוק את המקור, שבשפתו איני שולטת, למרבה הצער).

שינויים נוספים שאפשר להבחין בהם מיד: “חדר האכילה” המיושן התעדכן ל”חדר האוכל” (שמדיף, יש להודות, ניחוח בעייתי קמעא, שכן הוא מעלה על הדעת את “חדר האוכל” שבקיבוצים, ואולי לא עוד, לא לבני הדור שבו הקיבוצים הופרטו, הלכה למעשה…).

“דיברו הכול בו” בתרגום הישן נהפך לניסוח פשוט, עדכני יותר: “בכל השולחנות דיברו אך ורק עליו”.

אין ספק שהתרגום הנוכחי נוח וטבעי יותר לקריאה, הן משום שהעברית השתנתה, והוא משקף אותה כפי שהיא כיום, והן מכיוון שהתפישה התרגומית השתנתה: לא עוד ניסיון נואל, שהיה מקובל מאוד, “להגביה” את הלשון, גם כשאין לכך כל הצדקה, אלא נטייה לשקף עד כמה שאפשר את העברית המוכרת מהמציאות החוץ ספרותית.

לפיכך, “אף שנראה הוויכוח שלנו אבירי במהלכו” השתנה ל”אף כי נראה שהדיון שלנו נערך באצילות”, הטבעי יותר, ו”המלה הראשונה, רק היא קשה,” הומר ל”רק המילה הראשונה קשה”, וכן הלאה.

יחד עם זאת, יש להודות במלוא הכנות: בסך הכול, למעט ניואנסים דקים, תרגומו הישן יותר של צבי ארד טוב לא פחות מזה החדש, הטוב בהחלט, של הראל קין.

האם יש, אם כן, הצדקה להוציא שוב לאור את הסיפור? שטפן צוויג הוא אחד הסופרים החביבים עלי. סיפורים אחרים שכתב, וראו אור בתשע נשמות, יקרים מאוד ללבי. למשל – “מרד המציאות“, ו”מנדל של הספרים” המעולים.

“24 שעות בחיי אישה”, חרף העובדה שהוא נחשב אחת הקלאסיקות של צוייג, הוא בעיני חלש יותר מהאחרים. יש בו מידה לא מבוטלת של סנטימנטליות שגובלת בקיטש. הדרמה הסוערת של אישה שמספרת איך נפעמה ממראה ידיו של מהמר צעיר ליד שולחן הרולטה, איך החליטה להושיע אותו ואיך נסחפה בהתאהבות לא סבירה, מופרזת ולא אמינה, לטעמי. במיוחד מכיוון שצוויג מציב שני צדדים של משוואה שלכאורה אמורים לסתור זה את זה, אבל למרבה הפלא פועלים בסיפור בניגוד לציפיות: גבירה זקנה, נשואת פנים, מתאהבת בגבר צעיר ממנה בהרבה, עד כדי כך שהיא נכונה להשליך את חייה מנגד, לטובתו.

הבלתי אפשרי כל כך הוא הניגוד בין גילה המופלג של האישה, המכובדות האצילית שלה, וליתר דיוק – הא-מיניות המוחלטת שלה, שנובעת בעיקר מגילה “המופלג”, לבין תחושותיה המפתיעות, השערורייתיות: היא אמנם דחליל מיובש, אבל בכל זאת מתעוררת בה ייצריות בלתי אפשרית ומוזרה כמעט. כי הרי ברור לגמרי שזקנה מופלגת, בת שישים ושבע, כבר מזמן נהפכה לכלונס מיובש, ייצור שלא תיתכן בו שום מיניות. כשהיא מזמינה את בן שיחתה לחדרה היא מדגישה “בגיל שישים ושבע אין חשש שהזמנה כזאת לא תפורש נכון”.

לי, אישה שבקיץ תתפאר בגילה המופלג, שישים ושמונה, הנחת היסוד שעליה מושתת הסיפור, לפיה לנשים מעל גיל מסוים אין ולא יכולה להיות שום מיניות, הפריעה הנחת יסוד הזאת. בסיפור ניצתת אצל אותה אישה ייצריות בלתי צפויה שמנוגדת לכל מה שאפשר להעלות על הדעת. הניגוד בין האפשרי לבלתי אפשרי עומד בבסיס הסיפור. נקודת המבט של שטפן צוויג, שהתאבד כשהיה בן שישים ואחת, מוזרה ומפתיעה בעיני. לטעמי היא פוגמת בערכו של הסיפור. גם מי שנראות בעיני כמה גברים זקנות בלות, הן יצורים אנושיים חיים ותוססים, והייצריות שלהן טבעית ומובנת מאליה בדיוק כמו של כל אדם אחר. (וכאן מתחשק להוסיף איזה אימוג’י שובבי וקורץ).

הם יצאו מתחנת הרכבת, אבל ברגע שעברו בדלת, הכה בהם רעש עצום כשל סערה, שאון אדיר וזועם, תופים הולמים, משרוקיות צווחות – הפגנה פטריוטית של ארגוני הלוחמים ושל הסטודנטים. בחומה נודדת עשויה שורות של ארבעה, מקושת בדגלים, מרעישה במצעדה, פסעו גברים במדי צבא במקצב אחד כאיש אחד, עורפם משוך לאחור, בהחלטיות כוחנית, הפה פעור לשירה, קול אחד, צעד אחד, מקצב אחד. בשורה הראשונה גנרלים לבני שיער מעוטרי אותות, מוקפים בחברי המשמר הצעיר האתלטים, שהניפו דגלים ענקיים בזווית ישרה אל על, גולגלות, צלב קרס, דגלי קיסרות ישנים מתנופפים ברוח, החזה מתוח, המצח נחוש קדימה, משל היו בדרכם  לביצורי האויב. כאילו נהדפו קדימה באגרוף שמכתיב את הקצב, צעדו ההמונים בסדר גיאומטרי, מקפידים על מרווח ומקצב מדויקים, על פניהם מבט מאיים וכל עצביהם מתוחים מרוב רצינות, ובכל פעם שחלפה שורה חדשה – ותיקי מלחמות, צעירים, סטודנטים – על פני הבמה המוגבהת, ותופים הכתיבו את הקצב והכו בפלדה על סדן בלתי נראה, כמו חלף גל בהמון הראשים הנעים במשמעת צבאית: משמאל זקפו כולם מתוך רצון אחד, בתנועה אחת את צווארם, נופפו בדגלים המתוחים לפני מפקד הצבא, שסקר בפנים מאובנות את מצעד האורחים. בני נוער חסרי זקן, צעירים עם פלומה, זקנים מחורצי קמטים, פועלים, סטודנטים, חיילים וילדים, לכולם היו באותו רגע אותן פנים שמבטן נוקשה, זועם בהחלטיותו, סנטר זקוף במרי ויד הנשלחת בסתר אל החרב. ומקצב התיפוף האחיד המשיך להלום עת חלפו הפלוגות בזו אחר זו, זוקף את גבותיהם של הצועדים, מקשיח את מבטם – הכור שבו נוצרת המלחמה, הנקמה, הוצב בסתר בכיכר שלווה ועלה משם אל שמים זרועי עננים קלים.

“טירוף,” מלמל לעצמו בהפתעה מסתחררת. “טירוף! מה הם רוצים? עוד פעם? עוד פעם?”

שוב המלחמה הזאת, שחירבה כבר את חייו?

---

Zweig, Stefan  Widerstand der Wirklichkeit

מרד המציאות מגרמנית: הראל קין

מה כוחה של המציאות? מה היא יכולה לעולל לבני זוג, לאהבתם שהיה לה אולי פעם סיכוי, אלמלא נגעה בהם המציאות בגסות ושיסתה בהם את ההיסטוריה? האם אהבתם תישמר? האם בני אדם יכולים לחזור אל רגע יקר שהיה בעברם הרחוק, אבל חלף, להמשיך ממנו והלאה, כאילו נשמר?

בנובלה “מרד המציאות” משרטט שטפן צוויג בעדינות ובדקות אבחנה את מה שקורה בחלוף הזמן. איך אנשים מנסים להיאחז ברגשות שהיו יקרים להם פעם.

לודוויג, צעיר עני שחי ליד פרנקפורט ועובד כמזכיר אישי של איש עסקים אמיד, נאלץ, חרף רצונו, להיעתר לבקשתו של הבוס שלו, ולעבור לגור בביתו. בעבר כשגר כך בבתיהם של עשירים, כשעבד כמורה של ילדיהם, סבל מתחושת ההשפלה שהסבו לו בני הבית ואפילו המשרתים. ההתארחות הכפויה כעני אצל עשירים הייתה לו תמיד קשה מאוד. הוא חש אז כמעין “רהיט אנושי, קנוי ובר-השאלה שקיומו העצמי נגזל ממנו.” אבל הפעם הכול שונה, בזכות אשתו של בעל הבית, בשל עדינותה, נדיבותה והחום שהיא משפיעה על לודוויג. ברגעים הראשונים כשהוא נכנס לבית שישמש לו מקום מגורים וגם מקום עבודה הוא חש כי “הכה בו ההבל הסמיך, השבע, של העושר.” אבל אחרי המפגש הראשון עם האישה “הפאר של החדרים כבר לא העיב על מצב רוחו, אלא דווקא להפך, הוא חש שהפאר הזה הוא מסגרת הכרחית של מכובדות, שמקהה לכלל הרמוניה את כל מה שמעיב עליך בחוץ בעוינות, בבלבול ובסתירות.” הוא נאלץ להודות בפני עצמו שהתאהב בה כשהמעסיק שלו, בעלה, מציע לו קידום בעבודה שכרוך במעבר לארץ רחוקה, גם אם לשנתיים בלבד: “האהבה הופכת למה שהיא באמת, רק מהרגע שהיא כבר לא הרגש העוברי שסוער רק בכאב המחשכים שמעמקי הגוף, אלא היא מעיזה לקרוא לעצמה בשם, להצהיר על קיומה,  להעלות אותו על דל השפתיים.”

אבל אז מתערבת בחייו מלחמת העולם (הראשונה. כששטפן צוויג כתב את הנובלה, עדיין לא כינו אותה כך). חזרתו לגרמניה לא מתאפשרת. השנתיים נהפכות לתשע שנים.

בתחילתה של הנובלה אנו רואים את בני הזוג במפגש מחודש. את הרהיטים בחדר שבו גר לודוויג בביתה, לא הזיזה האישה ממקומם. החדר נראה בדיוק כפי שהיה לפני תשע שנים. האם גם הרגשות לא השתנו, נשארו יציבים? מה יכול לודוויג להציע לה? האם יש להם עתיד ביחד? או אפילו הווה?

המציאות לא מפסיקה להתערב בחייהם. בעיצומו של רגע עדין של קרבה הם נתקלים בתהלוכה של לאומנים שפוסעים ב”קול אחד, צעד אחד, מקצב אחד” (רמז, כמובן לססמה “עם אחד מנהיג אחד רייך אחד”). לודוויג מתייסר: “‘טירוף’, מלמל לעצמו בהפתעה מסתחררת, ‘טירוף! מה הם רוצים? עוד פעם? עוד פעם?’ שוב המלחמה הזאת שחירבה כבר את חייו?”

תיאור התהלוכה, האלימות הכבושה שבה, התחושה שאלה אינם בני אדם, אלא מכונות שאינן עשויות בשר ודם, רובוטים אטומי הבעה, מביא בפנינו את האימה שאתה נאלצו אנשים להתמודד שנים לפני שהמלחמה עצמה פרצה. הוא מעניק לנו מעין צוהר הצצה אל המציאות ההיא. אל מה שאנשים ראו וחוו.

אי אפשר שלא לחוש באימה ששטפן צוויג שם בפיו של לודוויג, הדמות שברא, ואי אפשר שלא להתאבל על האובדן שלו עצמו, על החיים שהתבזבזו וירדו לטמיון, כשזוכרים כי התאבד ביחד עם אשתו, בברזיל, בפברואר 1942, “חודש ימים לאחר ועידת ואנזה, שעליה אולי לא שמע”. מילות הפרידה שלו מצוטטות על דש הספר: “אני מברך את כל ידידי; ולוואי ויזכו הם לראות את עלות השחר לאחר הלילה הארוך. אני, שחסר סבלנות הנני ביותר, מקדים ללכת לפניהם.”

ההיסטוריה, כדרכה, התערבה עוד יותר מכפי שלודוויג, או שטפן צוויג, יכלו להעלות בדעתם.

הנובלה, שהראל קין הפליא לתרגם, מצטרפת לעוד יצירות מאת שטפן צוויג שראו אור בהוצאת תשע נשמות. כן ירבו!

Zweig, Stefan  Widerstand der Wirklichkeit

 

לשם מה נכתבים ספרים? על השאלה הזאת משיב שטפן צוויג בסופה של הנובלה שלו מנדל של הספרים (לעברית: הראל קין): “רק כדי שאפשר יהיה לקשור קשרים עם אנשים גם אחרי מותנו”. את המשפט הזה הוא שם בפיו של המספר, בלי ספק בן דמותו של הסופר עצמו: הוא מעיד על עצמו שדווקא הוא היה אמור לדעת מדוע אנשים כותבים, וגם רומז על כך שהוא סופר.

את הנובלה המרגשת הזאת חותמת אחרית דבר מטעם ההוצאה לאור, ובה מתוארים ימיו האחרונים של שטפן צווייג ונכתב מדוע וכיצד התאבד, ביחד עם אשתו, במקום גלותם בברזיל ב1942, “מתוך ייאוש,דיכאון, עייפות, עצב וחוסר סבלנות”, לאחר שנאלצו לנוס מארצם, בשל יהדותם.

יש בידינו, אם כן, שתי דרישות שלום: הסיפור ששטפן צוויג משחזר בו את חייו של אוהב ספרים אחד, אמיתי או בדוי, שהמספר פגש בווינה לפני כמה עשרות שנים, והסיפור הקצר על הסופר עצמו. ובשתיהן אנו חשים בקשר הנוצר בינינו, הקוראים, לבין הדמויות המסופרות. האיש האמיתי והאיש הבדוי שאותו ברא במילותיו.

במה, אם כן, נוגעת הנובלה? קודם כל, כמובן, באהבת הספרים: מנדל, שאותו הכיר המספר בעבר הרחוק, נהג להגיע מדי יום לבית קפה וינאי, משם ניהל את “עסקיו”: הוא היה רוכל של ספרים, קנה ומכר אותם. מאחר שלא היה לו רישיון הולם, ולמעשה אפילו לא אזרחות אוסטרית, לא היה רשאי להיות סוחר של ממש. ממקום שבתו בבית הקפה ניהל את כל ענייניו שהתמקדו בתחום אחד בלבד: ספרים. מומחיותו יוצאת הדופן, מחויבותו המוחלטת, ניתוקו הגמור מעולם המעשה, מהמציאות המקיפה אותו, הם עניינו האחר של הסיפור: אנו לומדים מהי מסירות נפש אמיתית, שמתעלה מעל עולם החומר ונהפכת לרוחניות.

וגם על פגעי הזמן החולף ועל תעתועי הזיכרון האנושי מספרת הנובלה. ועל מה שמעוללות המלחמות, ובעיקר – מה שבני אדם עושים זה לזה, במיוחד בימים שבהם רגשות כמו נדיבות, תשומת לב לזולת, הבנה למצוקותיו, מסולקים מפני שרירות הלב. מר גורלם של החלשים כאשר האנוכיות והאכזריות מחליפות את האנושיות. שטפן צוויג הדגים זאת לא רק בכתיבתו, אלא גם במוות שבחר לעצמו.

“זה היה פשע נגד האנושות”, כתב בנובלה מנדל של הספרים כשסיפר כיצד בימי מלחמת העולם הראשונה נהגו מדינות בכל העולם לשלוח למחנות ריכוז את נתיניהן של ארצות האויב. על המשפט הזה חזרתי בקריאה כמה וכמה פעמים, ושבתי אל העמוד הקודם כדי לוודא שאכן מדובר על מה שהתרחש ב1915 (ואיך ייתכן אחרת, הרי הסופר התאבד עוד לפני שההחלטות של ועידת ואנזה נודעו והמושג “מחנות ריכוז” עדיין לא נשא בחובו את כל הזוועה שתתרחש בהם רק שנים אחדות אחרי שצוויג כתב כך).

אי אפשר שלא לחשוב על כך שבהתאבדותם חסכו מעצמם צוויג ואשתו את הידיעה על כל הפשעים נגד האנושות שוודאי לא היו אפילו מסוגלים להעלות בדעתם. אנו הקוראים, הקושרים את הקשר עם רוחו של הסופר, ממש כפי שקיווה וניבא, יכולים רק לנוד בראשנו ולהודות לו על מה שהותיר בעבורנו, ולהוצאת תשע נשמות הטורחת להביא אלינו את היצירות הללו.