תגית: שטפן צוויג

שטפן צוויג, "העולם של אתמול": האם ההיסטוריה חוזרת?

"אני לא משתייך אל בני ארצי, כשם שאיני משתייך אל האנגלים או האמריקנים," כתב שטפן צוויג בפתיחת ספרו האחרון, האוטוביוגרפי, יום האתמול. אל המסקנה הגיע בערוב ימיו, כשנה לפני שהתאבד, במקום גלותו בברזיל.

לאורך ספרו (המפעים!) תיאר צוויג את מהלך חייו כסופר וכאדם אירופי שהדריכה אותו תמיד השאיפה לשלום והתחושה שאינו רק האזרח של ארץ מולדתו, אוסטריה, אלא שהוא תושב העולם כולו, וליתר דיוק – שהוא בן אירופה. 

צוויג, שחווה בצעירותו את מוראות מלחמת העולם הראשונה, מספר שוב ושוב כיצד התנגד תמיד בכל מאודו לכל מלחמה. גם כשהאוסטרים בני ארצו התלקחו בהתלהבות פטריוטית, כשפרצה המלחמה ב-1914, לא חדל להדגיש עד כמה המלחמה ההיא הייתה מיותרת, לא נחוצה ולא הכרחית. הוא מספר, כמעט מתפאר, כיצד בתחילת המאה ה-20 אפשר היה להסתובב בעולם בלי דרכון ובלי ויזה ומעלה על הדעת שורות מתוך שירו האוטופי של ג'ון לנון: 

לקראת סופו של הספר שב צוויג ומתאר את מצבם האבסורדי של הפליטים היהודים שנאלצים לנוס מגרמניה ומאוסטריה. (כשכתב את הדברים, וגם זמן קצר לפני שהתאבד ב-1941, עדיין לא ידע שבקרוב מאוד יתחילו הנאצים לממש את מה שיכנו "הפתרון הסופי": לא עוד התעללות סדיסטית ביהודים חיים, לא עוד השפלה וגירוש, אלא רצח שיטתי ומטורף; לא, הוא לא היה מסוגל להעלות על דעתו התפתחות כזאת, ומי יכול?). צוויג טוען שיהודים שנרדפו בעבר לפחות הבינו מדוע הם סובלים: הם הסתגרו בתוך עצמם, חיו בקהילות מבודדות ומנותקות מהסביבה, והיה להם מכנה משותף קרוב אל יהודים אחרים, אבל מה פתאום עכשיו? במאה ה-20? אחרי שיהודים התערו בארצות שבהן נולדו והיו לחלק מהן? עוצמת האבסורד מתחדדת כשהוא מספר כיצד ב-1 בספטמבר 1939 ניגש עם ארוסתו אל משרדי העירייה במקום גלותו באנגליה, בעיר באת', כדי להירשם לנישואים, ואיך האפשרות הזאת נשללה ממנו באחת, שכן באותו יום פרצה מלחמת העולם השנייה, והוא, כך הבין מיד, נחשב אזרח של ארץ אויב – אוסטריה – ולכן לא עוד פליט שיש לסייע לו, אלא גורם מסוכן ועוין. 

האם כשקוראים את כל זה אפשר שלא לחשוב על ההצדקה לקיומה של מדינת ישראל. כן, כן, מדינתנו השסועה, ידועת המלחמות, המאבקים הפנימיים והעוולות הממסדיות, שמועלת יותר ויותר בייעודה, להיות  לא רק "יהודית"  אלא גם "דמוקרטית"? 

צוויג נאלץ להיפרד מזהותו האוסטרית שהייתה מושרשת עמוק כל כך בתודעתו, במיוחד בהיותו סופר שכותב בשפת אמו, גרמנית, ובכך מזכיר את ז'אן אמרי, שסיפר בספרו מעבר לאשמה ולכפרה, ובמיוחד במסה "על הכורח ואי-האפשרות להיות יהודי", כיצד איבד את זהותו לא רק בהווה, אלא גם בדיעבד, שכן כשהפכו אותו לזר נרדף בארצו, גזלו ממנו אפילו את הזכות להתגעגע למולדתו. אמנם אמרי שרד ונחשב ניצול שואה, אבל גם הוא, כמו צוויג, התאבד בסופו של דבר.

העולם של אתמול מרתק, כי צוויג משרטט בו דיוקן של עידן. הוא מתחיל בתיאור העולם הבורגני של סביו והוריו: מציאות של יישוב הדעת, מתינות, ביטחון ושלוות נפש. מציאות שבה אנשים חיים מלידה עד מוות לא רק באותה ארץ או באותה עיר, אלא לעתים תכופות אפילו באותו בית ממש. מציאות שבה ירידה קלה של המניות בבורסה נחשבה אירוע מסעיר, כשבה דאגתם העיקרית של סבים היא להבטיח את הירושה שישאירו לא רק לבניהם, אלא גם לנכדיהם. זה העולם שאליו נולד: מציאות שבה לזקנה היה מקום של כבוד, וצעירים השתדלו לבגר את המראה שלהם, כדי שיתייחסו אליהם ברצינות. 

הוא מתאר את התהפוכה שחוללה במציאות הזאת מלחמת העולם הראשונה. זאת שאיש לא האמין שתתרחש ואיש לא הבין מדוע באמת פרצה, אבל משפרצה – הביאה אתה גל של לאומנות שהרעילה את אירופה כולה, וזה קרה בעידן התבונה שבו נדמה היה לאנשים שאין עוד בעולם מקום לאלימות. במאה ה-19 האמינו אנשים באמת ובתמים בקדמה, בכך שהאנושות צועדת על נתיב ברור לקראת עולם שהולך ומשתפר, אבל כשפרצה המלחמה נאלצו להתמודד בהדרגה עם ההבנה שהם חיים "בלי קרקע בטוחה מתחת לכפות רגליהם, בעולם שאין בו צדק, אין בו חרות ואין בו ביטחון".

מחריד להבין עד כמה שזה דומה לתחושות של בני הדור שאליו נולדתי, ילדי ה"בייבי בום", אלה שגדלו בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 מתוך תחושה של ביטחון שהעולם למד את הלקח, שהאנושות משתפרת, שהעתיד יהיה טוב יותר, שדמוקרטיה ושוויון זכויות הם ערכים שרירים וקיימים ומובטחים לכול, והנה כיום, בעשור השני של המאה ה-21, נדמה שוב שהאנושות בעצם לא למדה מאומה!

הספר מרתק גם מכיוון שצוויג מתאר בו מפגשים עם גדולי הדור שעמם היה מיודד. את מי לא הכיר? את הרצל "מלך ציון", כפי שהוא מכנה אותו וגם מסביר מדוע, את פרויד, רומן רולן, ריכרד שטראוס, רילקה – אם להזכיר רק כמה מגדולי התקופה שהיכרותו האינטימית אתם מזכה גם אותנו, הקוראים, בקרבה מסוימת, מסקרנת, אליהם. 

תיאור תחילת צמיחתו כסופר נפלא במיוחד: סיפוריו על ההפריה ההדדית של חבורת הנערים הווינאיים ששימשו זה לזה קטליזטורים של תרבות ושל יצירה, נהדרים. מרתק לקרוא איך עוררו בעצמם תשוקה לאמנות וליצירה, שלא מעט בזכותה זכינו לאוצרות ששטפן צוויג השאיר לנו: אזכיר (שוב…) כמה מהספרים והנובלות שלו שתורגמו לעברית: הנערה מהדואר, מכתב של אלמוניתקוצר רוחו של הלב24 שעות בחייה של אישהמרד המציאותמנדל של הספרים, וכמובן – הספר שלפנינו. 

באחרית הדבר באנגלית מסופר כי צוויג עודד את כל מיועדיו לכתוב יומן אישי, ואפילו ביוגרפיה, כי האמין שלכל אדם סיפור חיים מעניין. במקרה שלו הוא צדק, כמובן. 

 

[1] מאחר שקראתי את הספר בגרסתו האנגלית, תרגמתי את הציטוטים לעברית משם. 

Stefan Zweig,  Die Welt von Gestern

הספר ראה אור בעברית בכמה גרסאות. האחרונה שבהם בתרגומו של צבי ארד, בזמורה ביתן, ב-2012 

מדוע כולם מתפעלים מכריסטינה?

כל שיחה ניצתת בלהבה עליזה ומתמלאת אור ורננה כשהיא מצטרפת אליה, תמיד קורנת מאושר, תמיד מתלוצצת, ולא רק הדודה  והדוד, אלא גם אורחים זרים לחלוטין רואים בעין יפה את התלהבותה הלא מרוסנת. אל מבואת המלון היא פורצת בשאון כמו אבן מבעד לחלון, מאחוריה מסתחררת הדלת המסתובבת מכוח תנופתה הרבה, בכסייתה היא טופחת בעליזות על כתפו של נער השליחויות הקטן שמנסה לעוצרה, תנועה אחת תולשת את הכובע משערה, תנועה נוספת פושטת את הסוודר מגופה, הכול צר ולוחץ, הכול מגביל את שצף תנועתה. ואז היא נעמדת בשאננות מול הראי להתקין את מראיה, מיישרת בכמה תנועות את שמלתה, מנערת לאחור את רעמת שערה הסתורה, וזהו, זה הכול, ובסערת רגשות שטרם שככה, לחייה סמוקות מן הרוח, היא פונה היישר אל שולחן כלשהו – היא כבר מכירה את כל האנשים – כדי לספר. תמיד יש לה מה לספר, תמיד קרה לה זה עתה משהו נפלא, נהדר, עוצר נשימה, היא ממלאת את כולם בהתלהבותה המבעבעת, ואפילו זר מוחלט חש שעומד לפניו אדם המתפקע מהכרת טובה ואינו יכול שלא לחלוק אותה עם אחרים. היא אינה יכולה לראות כלב מבלי ללטפו, כל ילד היא מרימה אל חיקה כדי לנשק את לחייו, לכל חדרנית, לכל מלצר היא מוצאת מייד מילה טובה. אם יושב אדם כלשהו ממורמר או אדיש היא מנערת אותו מייד בבדיחות דעת, מכל שמלה, מכל טבעת, מכל מצלמה, מכל נרתיק סיגריות היא מתפעלת, כל עצם היא לוקחת בידה ומאירה בהתלהבותה. מכל בדיחה היא צוחקת, כל מאכל ערב לחיכה, כל אדם הוא אדם טוב, כל שיחה משעשעת: הכול, הכול נהדר בעולם העליון הזה, היחיד והמיוחד הזה. איש אינו יכול לעמוד בפני זיו פניה הסוחף, כל מי ששוהה במחיצתה נדבק בעל כורחו בעליצותה, אפילו אלמנתו הזעופה של חבר המועצה מביטה בה בהנאה מכורסתה מבעד למשקף שלה, השוער מברך אותה בחביבות מופלגת, המלצרים המעומלנים מקרבים עבורה את הכיסא בשקידה, ודווקא הקשישים חמורי הסבר שמחים למראה עליזותה ונועם הליכותיה. אף על פי שפה ושם יש הנדים בראשם על תמימותה ועל רגשנותה היתרה, מתקבלת כריסטינה בכל מקום בסבר פנים יפות ובלבביות, ואחרי שלושה או ארבעה ימים מסכימים כולם פה אחד, מלורד אלקינס ועד אחרוני השליחים ונערי המעליות, שהעלמה פון בולן היא ברייה נלבבת, "a charming girl", והיא מרגישה במבטים האוהדים האלה, היא נהנית מהם, הם מאשרים לה את קיומה ואת זכותה להיות שם, ובזכות ההסכמה הכללית הזאת אושרה כפול ומכופל.  

RAUSCH DER VERWANDLUNG Stefan Zweig

תרגמה מגרמנית: טלי קונס

שטפן צוויג, "הנערה מהדואר": מדוע אבדה התקווה?

כשקוראים את הרומן המופלא הזה, הנערה מהדואר, אי אפשר כמובן להימנע מהמחשבות על ייאושו של  שטפן צוויג, וכיצד התאבד, ביחד עם אשתו, בפברואר של שנת 1942.

כפי שאפשר ללמוד מהספר סדר היום של אריק ויאר, כבר כמה שנים לפני כן, "ממש לפני האנשלוס", החלו אוסטרים רבים להתאבד, "מעל אלף ושבע מאות התאבדויות בשבוע אחד" כתב אריק ויאר בספרו. עוד לפני שמלחמת העולם השנייה פרצה נהפכה ההתאבדות לאקט של מרי ושל התנגדות.

עלילתו של הרומן הנערה מהדואר מתרחשת בכפר קטן באוסטריה, שנים אחדות אחרי מלחמת העולם הראשונה. הרומן עוסק בחייהם של אוסטרים שנפגעו אנושות, שחייהם נהרסו למעשה, בשל אותה מלחמה ובעקבותיה. ולא מדובר רק על החיילים שנהרגו, או שהיו פוסט טראומטיים, לא רק באלה שידעו את מוראות הקרב ואת זוועות המלחמה. "בזמנים רצחניים כאלה, שבהם יורים רק בבני אדם", נהרסו גם חייהם של אזרחים שלא השתתפו ישירות במלחמה. 

גם אחרי שהיא הסתיימה, מצבם לא השתפר. "בזמן שאדם ישן הכסף נמס", מתאר צוויג את האינפלציה הרצחנית ששררה (גם) באוסטריה, "כל מה שנזרק לתוך החור השחור השטני אין בו כדי לסתום אותו, לשווא סריגת הסוודרים עד אמצע הלילה, לשווא השכרת החדרים בבית, לשווא השינה בצוותא במטבח."

כריסטינה, אישה צעירה שעובדת כפקידה בדואר, היא הדמות הראשית ברומן. היא זוכרת היטב את היום שבו חייה התהפכו: המלחמה פרצה, אחיה וגיסה גויסו לצבא, הוריה שקעו בדיכאון ומעולם לא חזרו לעצמם, במיוחד אחרי ששכלו את בנם, והמשפחה כולה שקעה לתוך עוני מחפיר, חסר תקנה. הכול "יקר מדי" – צמד מילים שחוזר על עצמו בחייהם בתדירות של שעון מתקתק. חייהם בהווה קשים מנשוא ואין להם תקוות לעתיד שונה. "זוהי ממשלתם של חיים נעדרי שינוי, שאינם קמלים ואינם מלבלבים, או ליתר דיוק ממשלתו של מוות נעדר שינוי, מתמשך." 

הצעירים רוצים להרגיש שהם חוגגים את החיים, מבקשים למצוא פיצוי לא רק לעצמם על הסבל שחוו, אלא משתוקקים לפצות גם על "נעוריהם של מאה אלף המתים והקבורים", אבל חיים נטולי דאגה אינם יכולים להיות מנת חלקם של העניים. בהיעדר אמצעים אין להם שום יכולת ליהנות, להקדיש זמן לבילויים. אפילו כשזוג מאוהב, אין להם אפשרות לקרבה אינטימית, לא בחדר הדל שהוא שוכר אצל אישה זקנה, לא בחדר בית מלון שהתכליתיות המגמתית והוולגרית ששוררת בו מעקרת את התשוקה ואת הרצון בקרבה גופנית. 

כריסטינה זוכה בימים אחדים של חסד שבהם נודע לה כיצד חיים האחרים, העשירים נטולי הדאגות. היא מגלה עולם שבו נחשפת גם האישיות החלופית הכבושה בתוכה, זאת שהעוני העלים מידיעתה. זאת שבה "הגוף היה טעון בצחוק כל כך, עד שכל ניצוץ הביא אותו להתפוצצות". 

תפיסת העולם הסוציאליסטית שמבטא צוויג בולטת מאוד ברומן. הסופר מעניק פתחון פה לעובדים המשועבדים, המדוכאים והמיואשים, אלה שמרגישים שאינם אלא כלי לשימושם של כוחות חזקים מהם: "ראשית העבודה ואחר כך האדם".

נראה שהוא מבטא את תחושותיו גם באמצעות אחת הדמויות בסיפור, "איש זקן" שמחזר אחרי כריסטינה, ומתפעל מתמימותה ומנעוריה: "מאז המלחמה הוא אינו חושב טובות על האנשים ולא על האומות, מפני שהכיר באנוכיותם ובאטימות נפשם לעוול שעשו לאחרים." אותו מחזר זקן מרגיש שאין עוד ערך באמונה "בשליחות המוסרית של האנושות וביתרונו הרוחני של הגזע הלבן", שכן היא נקברה בשדות הקרב של המלחמה. הוא מתעב את "ההתעלמות העיקשת מן האמת, חוסר היכולת להפיק לקחים מן המלחמה הקודמת וליישמם בעידן החדש". במיוחד חורה לו "היהירות קלת הדעת והחצופה" שהוא רואה אצל הצעירים ומבין כי "התפכחותם המרירה של בני דור אחד, שנרכשה בכאב, אינה מובנת ואינה תקפה אצל בני הדור הבא, והיא שבה ומתחילה עם כל נעורים חדשים". 

הנה שוב עולה בתודעה התמונה העצובה ההיא – שטפן צוויג ואשתו חבוקים במיטתם, מתים. ודברי הפרידה הכתובים שלו: "אני מברך את כל ידידי: ולוואי ויזכו הם לראות את עלות השחר אחרי הלילה הארוך. אני, שחסר סבלנות הנני ביותר, מקדים ללכת לפניהם." 

הנערה מהדואר משאיר אותנו עם סימני שאלה ועם, למרות הכול, רמז אפשרי לתקווה. אבל הרי הרומן נכתב לפני שפרצה המלחמה השנייה. לפני שצוויג הבין שתקוותו אבדה, כשהיה רק בן 61. 

לנו הוא השאיר אוצרות. ביניהם את מכתב של אלמוניתקוצר רוחו של הלב24 שעות בחייה של אישהמרד המציאותמנדל של הספרים.  

RAUSCH DER VERWANDLUNG Stefan Zweig

תרגמה מגרמנית: טלי קונס

ניווט ברשומות

שטפן צוויג, "מכתב של אלמונית": האם העוצמה הרגשית תגבר על האדישות

"מכתב של אלמונית" הוא אחת היצירות הידועות ביותר של שטפן צוויג, שפרסם אותה לראשונה בגרמנית ב-1922. היא פורשת את סיפורה הרומנטי של אישה מאוהבת שעוצמת הרגש שהיא חשה הכתיבה את כל מהלכי חייה. נחשולי הרגש מתנפצים על האדם שבו היא מאוהבת עד כלות, והוא אפילו לא יודע על כך, אם כי היו ביניהם כמה מפגשים שהשאירו אותו שווה נפש, ומבחינתה היו פסגת חייה.

הניגוד בין העוצמות לבין האדישות, בין הטוטליות לבין האגביות, בין המרכזיות שיש לדמות אחת לבין השוליות של הדמות האחרת, מרתק. הוא – הכול בשבילה. היא –לא כלום בשבילו.

כבר בפסקה הראשונה אנחנו נוכחים עד כמה הגבר הנאהב אדיש, ולא רק בהקשר של האישה ואהבתה הלוהטת אליו: הסיפור, כך פותח צוויג את הנובלה, מתחיל עם שובו "מטיול מרענן בן שלושה ימים אל ההרים". הוא קונה עיתון בתחנת הרכבת, ושם, כשהוא שם לב לתאריך, הוא נזכר פתאום "שהיום חל יום הולדתו". האם נראה אותו מתרגש? מהרהר הרהור על בדידות, שהרי נראה כי אין לו שום קרובי משפחה או חברים אוהבים שישמחו אתו? החברה היחידה שיש לו היא זאת של המשרת. האם יתעורר בו געגוע לזמנים אחרים, לבני משפחה שאינם עוד, אל מישהו אחר שיביע אהבה והשתתפות? לגמרי לא. "הקביעה הזאת [שיום הולדתו חל היום] לא נעמה לו וגם לא הכאיבה לו." אדיש כלפי עצמו, כלפי חייו, כמו גם כלפי הזולת. 

האם מכתבה של האלמונית יטלטל אותו? האם משהו מהעוצמות הרגשיות שלה יגיע אליו? יסעיר את נפשו? יעורר בו מחשבות, זיכרונות, צער, תחושה של החמצה?

לא ולא. אמנם המכתב מעורר בו איזו פליאה, צל של זיכרון. אמנם הוא מתאמץ לשחזר את דמותה של כותבת המכתב, אמנם "ידיו רועדות", אבל אי אפשר להשוות בין עוצמות הרגש שלה לבין שוויון הנפש שלו.

מעניין במיוחד לשים לב לפרט חשוב עליו: הוא סופר. כלומר – אדם שאמור להיות מחובר אל עולם הרגש, של עצמו ושל זולתו. אבל לא, "הוא לא הצליח להיזכר", ו"נדמה היה לו שחלם על כל הדמויות האלה", כלומר – אלה שעולות מתיאור המפגשים המעטים שהיו בינו ובין כותבת המכתב שהייתה מאוהבת בו במשך שנים רבות, מאז שהייתה ילדה. והרי היה יכול להבחין בה, אילו רק הקדיש תשומת לב מעמיקה יותר – בעצם, תשומת לב כלשהי! – לסובבים אותו.

על שטפן צווייג עצמו אי אפשר לחשוב שהיה אדיש כמו הסופר, גיבור הנובלה שלו. כזכור, צוויג התאבד בפברואר 1942, ביחד עם אשתו, במקום גלותם בברזיל, אחרי שנסו מארצם, כבר בשנות השלושים, בשל רדיפות הנאצים. "אני מברך את כל ידידי" כתב צוויג במכתב ההתאבדות שלו, "הלוואי שיזכו לראות את עלות השחר לאחר הלילה הארוך. אני, שחסר סבלנות הנני ביותר, מקדים ללכת לפניהם".

עם מותו אבד לעולם סופר מיוחד במינו, שהותיר אחריו יצירות רבות ומופלאות, ביניהן – קוצר רוחו של הלב, 24 שעות בחייה של אישה, מרד המציאות, מנדל של הספרים. כל יצירה נוספת שלו שמתורגמת לעברית שוב, או לראשונה, משמחת מאוד. הנובלה "מכתב של אלמונית", שהוצאת תשע נשמות הוציאה לאור לאחרונה, כבר ראתה אור בעברית ב-1984, בתרגומו של צבי ארד, כחלק מהספר לילה מופלא.

תרגם מגרמנית: הראל קין

Brief einer Ubekannten Zweig Stefan

שטפן צוויג "מרד המציאות": שוב המלחמה הזאת?

הם יצאו מתחנת הרכבת, אבל ברגע שעברו בדלת, הכה בהם רעש עצום כשל סערה, שאון אדיר וזועם, תופים הולמים, משרוקיות צווחות – הפגנה פטריוטית של ארגוני הלוחמים ושל הסטודנטים. בחומה נודדת עשויה שורות של ארבעה, מקושת בדגלים, מרעישה במצעדה, פסעו גברים במדי צבא במקצב אחד כאיש אחד, עורפם משוך לאחור, בהחלטיות כוחנית, הפה פעור לשירה, קול אחד, צעד אחד, מקצב אחד. בשורה הראשונה גנרלים לבני שיער מעוטרי אותות, מוקפים בחברי המשמר הצעיר האתלטים, שהניפו דגלים ענקיים בזווית ישרה אל על, גולגלות, צלב קרס, דגלי קיסרות ישנים מתנופפים ברוח, החזה מתוח, המצח נחוש קדימה, משל היו בדרכם  לביצורי האויב. כאילו נהדפו קדימה באגרוף שמכתיב את הקצב, צעדו ההמונים בסדר גיאומטרי, מקפידים על מרווח ומקצב מדויקים, על פניהם מבט מאיים וכל עצביהם מתוחים מרוב רצינות, ובכל פעם שחלפה שורה חדשה – ותיקי מלחמות, צעירים, סטודנטים – על פני הבמה המוגבהת, ותופים הכתיבו את הקצב והכו בפלדה על סדן בלתי נראה, כמו חלף גל בהמון הראשים הנעים במשמעת צבאית: משמאל זקפו כולם מתוך רצון אחד, בתנועה אחת את צווארם, נופפו בדגלים המתוחים לפני מפקד הצבא, שסקר בפנים מאובנות את מצעד האורחים. בני נוער חסרי זקן, צעירים עם פלומה, זקנים מחורצי קמטים, פועלים, סטודנטים, חיילים וילדים, לכולם היו באותו רגע אותן פנים שמבטן נוקשה, זועם בהחלטיותו, סנטר זקוף במרי ויד הנשלחת בסתר אל החרב. ומקצב התיפוף האחיד המשיך להלום עת חלפו הפלוגות בזו אחר זו, זוקף את גבותיהם של הצועדים, מקשיח את מבטם – הכור שבו נוצרת המלחמה, הנקמה, הוצב בסתר בכיכר שלווה ועלה משם אל שמים זרועי עננים קלים.

"טירוף," מלמל לעצמו בהפתעה מסתחררת. "טירוף! מה הם רוצים? עוד פעם? עוד פעם?"

שוב המלחמה הזאת, שחירבה כבר את חייו?


Zweig, Stefan  Widerstand der Wirklichkeit

מרד המציאות מגרמנית: הראל קין

שטפן צוויג, "מרד המציאות": איך ההיסטוריה משפיעה על חייהם של אוהבים

מה כוחה של המציאות? מה היא יכולה לעולל לבני זוג, לאהבתם שהיה לה אולי פעם סיכוי, אלמלא נגעה בהם המציאות בגסות ושיסתה בהם את ההיסטוריה? האם אהבתם תישמר? האם בני אדם יכולים לחזור אל רגע יקר שהיה בעברם הרחוק, אבל חלף, להמשיך ממנו והלאה, כאילו נשמר?

בנובלה "מרד המציאות" משרטט שטפן צוויג בעדינות ובדקות אבחנה את מה שקורה בחלוף הזמן. איך אנשים מנסים להיאחז ברגשות שהיו יקרים להם פעם.

לודוויג, צעיר עני שחי ליד פרנקפורט ועובד כמזכיר אישי של איש עסקים אמיד, נאלץ, חרף רצונו, להיעתר לבקשתו של הבוס שלו, ולעבור לגור בביתו. בעבר כשגר כך בבתיהם של עשירים, כשעבד כמורה של ילדיהם, סבל מתחושת ההשפלה שהסבו לו בני הבית ואפילו המשרתים. ההתארחות הכפויה כעני אצל עשירים הייתה לו תמיד קשה מאוד. הוא חש אז כמעין "רהיט אנושי, קנוי ובר-השאלה שקיומו העצמי נגזל ממנו." אבל הפעם הכול שונה, בזכות אשתו של בעל הבית, בשל עדינותה, נדיבותה והחום שהיא משפיעה על לודוויג. ברגעים הראשונים כשהוא נכנס לבית שישמש לו מקום מגורים וגם מקום עבודה הוא חש כי "הכה בו ההבל הסמיך, השבע, של העושר." אבל אחרי המפגש הראשון עם האישה "הפאר של החדרים כבר לא העיב על מצב רוחו, אלא דווקא להפך, הוא חש שהפאר הזה הוא מסגרת הכרחית של מכובדות, שמקהה לכלל הרמוניה את כל מה שמעיב עליך בחוץ בעוינות, בבלבול ובסתירות." הוא נאלץ להודות בפני עצמו שהתאהב בה כשהמעסיק שלו, בעלה, מציע לו קידום בעבודה שכרוך במעבר לארץ רחוקה, גם אם לשנתיים בלבד: "האהבה הופכת למה שהיא באמת, רק מהרגע שהיא כבר לא הרגש העוברי שסוער רק בכאב המחשכים שמעמקי הגוף, אלא היא מעיזה לקרוא לעצמה בשם, להצהיר על קיומה,  להעלות אותו על דל השפתיים."

אבל אז מתערבת בחייו מלחמת העולם (הראשונה. כששטפן צוויג כתב את הנובלה, עדיין לא כינו אותה כך). חזרתו לגרמניה לא מתאפשרת. השנתיים נהפכות לתשע שנים.

בתחילתה של הנובלה אנו רואים את בני הזוג במפגש מחודש. את הרהיטים בחדר שבו גר לודוויג בביתה, לא הזיזה האישה ממקומם. החדר נראה בדיוק כפי שהיה לפני תשע שנים. האם גם הרגשות לא השתנו, נשארו יציבים? מה יכול לודוויג להציע לה? האם יש להם עתיד ביחד? או אפילו הווה?

המציאות לא מפסיקה להתערב בחייהם. בעיצומו של רגע עדין של קרבה הם נתקלים בתהלוכה של לאומנים שפוסעים ב"קול אחד, צעד אחד, מקצב אחד" (רמז, כמובן לססמה "עם אחד מנהיג אחד רייך אחד"). לודוויג מתייסר: "'טירוף', מלמל לעצמו בהפתעה מסתחררת, 'טירוף! מה הם רוצים? עוד פעם? עוד פעם?' שוב המלחמה הזאת שחירבה כבר את חייו?"

תיאור התהלוכה, האלימות הכבושה שבה, התחושה שאלה אינם בני אדם, אלא מכונות שאינן עשויות בשר ודם, רובוטים אטומי הבעה, מביא בפנינו את האימה שאתה נאלצו אנשים להתמודד שנים לפני שהמלחמה עצמה פרצה. הוא מעניק לנו מעין צוהר הצצה אל המציאות ההיא. אל מה שאנשים ראו וחוו.

אי אפשר שלא לחוש באימה ששטפן צוויג שם בפיו של לודוויג, הדמות שברא, ואי אפשר שלא להתאבל על האובדן שלו עצמו, על החיים שהתבזבזו וירדו לטמיון, כשזוכרים כי התאבד ביחד עם אשתו, בברזיל, בפברואר 1942, "חודש ימים לאחר ועידת ואנזה, שעליה אולי לא שמע". מילות הפרידה שלו מצוטטות על דש הספר: "אני מברך את כל ידידי; ולוואי ויזכו הם לראות את עלות השחר לאחר הלילה הארוך. אני, שחסר סבלנות הנני ביותר, מקדים ללכת לפניהם."

ההיסטוריה, כדרכה, התערבה עוד יותר מכפי שלודוויג, או שטפן צוויג, יכלו להעלות בדעתם.

הנובלה, שהראל קין הפליא לתרגם, מצטרפת לעוד יצירות מאת שטפן צוויג שראו אור בהוצאת תשע נשמות. כן ירבו!

Zweig, Stefan  Widerstand der Wirklichkeit

 

שטפן צוויג, "מנדל של הספרים" דרישת שלום מרתקת

לשם מה נכתבים ספרים? על השאלה הזאת משיב שטפן צוויג בסופה של הנובלה שלו מנדל של הספרים (לעברית: הראל קין): "רק כדי שאפשר יהיה לקשור קשרים עם אנשים גם אחרי מותנו". את המשפט הזה הוא שם בפיו של המספר, בלי ספק בן דמותו של הסופר עצמו: הוא מעיד על עצמו שדווקא הוא היה אמור לדעת מדוע אנשים כותבים, וגם רומז על כך שהוא סופר.

את הנובלה המרגשת הזאת חותמת אחרית דבר מטעם ההוצאה לאור, ובה מתוארים ימיו האחרונים של שטפן צווייג ונכתב מדוע וכיצד התאבד, ביחד עם אשתו, במקום גלותם בברזיל ב1942, "מתוך ייאוש,דיכאון, עייפות, עצב וחוסר סבלנות", לאחר שנאלצו לנוס מארצם, בשל יהדותם.

יש בידינו, אם כן, שתי דרישות שלום: הסיפור ששטפן צוויג משחזר בו את חייו של אוהב ספרים אחד, אמיתי או בדוי, שהמספר פגש בווינה לפני כמה עשרות שנים, והסיפור הקצר על הסופר עצמו. ובשתיהן אנו חשים בקשר הנוצר בינינו, הקוראים, לבין הדמויות המסופרות. האיש האמיתי והאיש הבדוי שאותו ברא במילותיו.

במה, אם כן, נוגעת הנובלה? קודם כל, כמובן, באהבת הספרים: מנדל, שאותו הכיר המספר בעבר הרחוק, נהג להגיע מדי יום לבית קפה וינאי, משם ניהל את "עסקיו": הוא היה רוכל של ספרים, קנה ומכר אותם. מאחר שלא היה לו רישיון הולם, ולמעשה אפילו לא אזרחות אוסטרית, לא היה רשאי להיות סוחר של ממש. ממקום שבתו בבית הקפה ניהל את כל ענייניו שהתמקדו בתחום אחד בלבד: ספרים. מומחיותו יוצאת הדופן, מחויבותו המוחלטת, ניתוקו הגמור מעולם המעשה, מהמציאות המקיפה אותו, הם עניינו האחר של הסיפור: אנו לומדים מהי מסירות נפש אמיתית, שמתעלה מעל עולם החומר ונהפכת לרוחניות.

וגם על פגעי הזמן החולף ועל תעתועי הזיכרון האנושי מספרת הנובלה. ועל מה שמעוללות המלחמות, ובעיקר – מה שבני אדם עושים זה לזה, במיוחד בימים שבהם רגשות כמו נדיבות, תשומת לב לזולת, הבנה למצוקותיו, מסולקים מפני שרירות הלב. מר גורלם של החלשים כאשר האנוכיות והאכזריות מחליפות את האנושיות. שטפן צוויג הדגים זאת לא רק בכתיבתו, אלא גם במוות שבחר לעצמו.

"זה היה פשע נגד האנושות", כתב בנובלה מנדל של הספרים כשסיפר כיצד בימי מלחמת העולם הראשונה נהגו מדינות בכל העולם לשלוח למחנות ריכוז את נתיניהן של ארצות האויב. על המשפט הזה חזרתי בקריאה כמה וכמה פעמים, ושבתי אל העמוד הקודם כדי לוודא שאכן מדובר על מה שהתרחש ב1915 (ואיך ייתכן אחרת, הרי הסופר התאבד עוד לפני שההחלטות של ועידת ואנזה נודעו והמושג "מחנות ריכוז" עדיין לא נשא בחובו את כל הזוועה שתתרחש בהם רק שנים אחדות אחרי שצוויג כתב כך).

אי אפשר שלא לחשוב על כך שבהתאבדותם חסכו מעצמם צוויג ואשתו את הידיעה על כל הפשעים נגד האנושות שוודאי לא היו אפילו מסוגלים להעלות בדעתם. אנו הקוראים, הקושרים את הקשר עם רוחו של הסופר, ממש כפי שקיווה וניבא, יכולים רק לנוד בראשנו ולהודות לו על מה שהותיר בעבורנו, ולהוצאת תשע נשמות הטורחת להביא אלינו את היצירות הללו.

גארי קספרוב: "החיים כמשחק שחמט"; אמי טאן: "Rules of the Game"

"הו, כמה קשה, ואיזה מין מבצע,
להוציא היפופוטם מתוך הביצה…"

אלה היו שתי השורות מתוך שיר ילדים רוסי מפורסם ששב ואמר לעצמו בלי קול אלוף העולם בשחמט, מיכאל טל, במהלך אחד ממשחקיו הדרמטיים נגד רב אמן אחר. קהל רב מילא את האולם שבו התנהל המשחק. הצופים עצרו את נשימתם וציפו למהלך הבא של טל, שנראה שקוע במחשבות. לא היה להם ספק שהאלוף עסוק בחישובים סבוכים. רק לימים חשף טל את מה שעבר עליו באותו שלב של המשחק, כיצד חזר ושמע את שתי השורות מהשיר, ותהה רק איך בעצם עושים את זה. איך מחלצים את ההיפופוטם. בעיני רוחו, כך סיפר בדיעבד, ראה מסוקים, מנופים, אפילו סולם חבלים. ואז, אחרי התלבטות ממושכת, הודה בינו לבינו כי כמהנדס הוא נכשל, וסיכם ואמר לעצמו, במין רשעות מבודחת – שיטבע!

ההיפופוטם נעלם מלוח השחמט שאליו הגיע לא קרוא, וטל החליט, במהלך אינטואיטיבי לחלוטין, כי מאחר שאינו יכול לחשב את כל האפשרויות, פשוט יקריב פרש. למחרת, כך הוסיף וסיפר, נהנה והשתעשע לקרוא בעיתון את הפרשנות שלפיה שקל כביכול את המהלך במשך ארבעים דקות ואז, בעקבות כל החישובים הסבוכים והמורכבים שחישב, החליט על המהלך.

את הסיפור הזה מביא גארי קספרוב מפיו של עמיתו בספר שנקרא בעברית החיים כמשחק שחמט כדוגמה לתפקידה של האינטואיציה בחיים ובשחמט. קספרוב, אחד מגדולי השחמטאים בכל הזמנים, היה אלוף העולם במשך חמש עשרה שנים. בשנת 2000, אחרי שפרש, פנה לעסוק בפוליטיקה. הוא הקים תנועה חברתית שמטרתה העיקרית לקדם את הדמוקרטיה ברוסיה, והוא אחד ממתנגדיו הנמרצים של נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין.

כנרת, לעברית: רון בן-עמי

לפני שמונה שנים, אחרי שהספר שלפנינו ראה אור, נשאל קספרוב בהרצאה שנשא בניו יורק בפני אנשי עסקים, כיצד, אם כן, מחקים החיים את משחק השחמט. לקול צחוקם של הנוכחים השיב: "הם לא!" מטרתו של הספר, כך הסביר, אינה ללמד על שחמט, או להסביר כיצד הוא יכול לשפר את כישוריהם של השחקנים, אלא לתאר את הכלים שרכש באמצעות המשחק, אלה ששיפרו את יכולתו לנתח ולשפר את תהליכי החשיבה של עצמו וכך גם להגיע להחלטות הנכונות, בנסיבות ומצבים שונים. הספר, מסביר קספרוב, מיועד לקוראים שאינם מסוגלים לשחזר אף החלטה גרועה שהגיעו אליה לאחרונה. אלה הם, מעיר קספרוב בגיחוך, אנשים "בני מזל במיוחד", או ליתר דיוק – כאלה שאינם מודעים כלל לטעויותיהם. חייהם והישגיהם בכל תחום שמעניין אותם ישתפרו אם ילמדו להתמקד בתהליכים המובילים אותם לקבל החלטות שונות.

שמות הפרקים בספר מעידים על תוכנם. הנה כמה דוגמאות: "סוד ההצלחה", "כיצד להיות מודע לתהליך", "השאלה 'מדוע' היא זאת שהופכת טקטיקה לאסטרטגיה", "שינויים תכופים באסטרטגיה שקולים לחוסר באסטרטגיה", "מרכיב ההפתעה", "לדבוק בתוכנית", "אסור להיכנע –  אסור, אסור אסור!", "דמיון, חישובים, והמשחק הטוב ביותר שלי," וכן הלאה.

אכן, קספרוב מספר כמובן על משחקי שחמט, נזכר בהם, משחזר ומתאר אותם, אבל גם מפליג בין תחומי עניין רבים אחרים. הוא נוגע באמנות, בספרות, בעולם העסקים והפוליטיקה, מספר על צבאות שנלחמו ועל מצביאים שניצחו, וגם על כאלה שכשלו. הוא מצטט ידועי שם רבים, מגיב לדבריהם, מוסיף עליהם, משתמש בהם. למשל: לנשיא ארצות, אברהם לינקולן, שאמר: "אם נדע לאן פנינו מועדות ולאיזה כיוון אנחנו נוטים, נוכל לשפוט טוב יותר ולדעת מה ואיך לעשות," הוא מעיר: כדאי לנו לדעת לא רק לאן אנחנו הולכים, אלא גם היכן אנחנו נמצאים כעת… הוא לומד לקחים ממערכות צבאיות ומקרבות מפורסמים, למשל: קרב אוסטרליץ שבו הערים נפוליאון על אויביו בכך שנסוג מעמדה בטוחה, כדי לפתות את הצאר הצעיר והפזיז לתקוף בנסיבות שבהן היה לצרפתים יתרון שהצאר לא קלט; מספר על הישגים דיפלומטיים יוצאי דופן, למשל זה של המדינאי הצרפתי טליראן שהשכיל לנהל משא ומתן והגיע להישגים מפליגים, אף על פי שהתחיל מעמדה נחותה מאוד: לאחר שנחתם ההסכם שמרה בזכותו צרפת על גבולותיה, למרות מלחמות נפוליאון. קספרוב מראה כיצד בחיים ובשחמט נכסים חומריים רבים –  או כלים על הלוח – אינם מבטיחים ניצחון, ומסביר כיצד מחשבה מקורית חשובה לפעמים יותר מידע טכני: כך למשל הפגין ויליאם בואינג כישרון של יזם, בניגוד לאחים רייט נטולי החזון שהצליחו אמנם לבנות את כלי הטיס הראשון, אבל לא ידעו לנצל את יכולותיהם הטכניות.

קספרוב מאייר כמובן את רעיונותיו גם בתיאורים רבים של משחקי שחמט: של אחרים, ושלו עצמו, ניצחונות ותבוסות: גם מהן הפיק לקחים רבי משמעות.

האם, שאלתי את חובב השחמט שהמליץ לי על הספר, הוא יכול לעניין גם את מי שאינה יודעת אפילו את החוקים הבסיסיים ביותר של המשחק?

בהחלט כן, השיב החובב, וצדק.

אי אפשר שלא לחוש בקסם שנוסך משחק השחמט. אכן, סופרים לא מעטים אימצו אותו בכתיבם. זכור היטב הסיפור "משחק המלכים", שבו השתמש  שטפן צוויג בשחמט כדי לתאר את הרוח האנושית במיטבה: שחקן חובב שלמד את חוקי השחמט כדי להציל את נפשו מאבדון − לאחר שמעניו הנאצים כלאו אותו במקום שאין בו שום גירויים חיצוניים, כדי לשבור אותו ולהוציא ממנו מידע − מתעלה מעל אלוף העולם שיכולותיו הטכניות המשוכללות אינן מחפות על גסותו. למרבה הצער דומה כי סטפן צווייג עצמו לא היה שחקן מיומן. מן הסתם רכש את הידע שלו מספרים העוסקים במשחק, אבל שגה בלא מעט פרטים. אפשר לקרוא על כך בביקורת המרתקת על הספר שכתב השחמטאי אלון גרינפלד בעיתון הארץ.

סופרת אחרת שכתבה על המשחק היא אמי טאן. אחת הדמויות ברומן חוג שמחת-המזל, ילדה אמריקנית ממוצא סיני בשם ווייברלי, לומדת לשחק שחמט באקראי, מתוך חוברת שנמצאת בקופסה של משחק משומש, נטול כמה כלים, שאחד מאחיה מקבל כשי-צדקה בחג המולד. אחד הפרקים העוסקים בווייברלי נקרא "חוקי המשחק" ("Rules of the Game"). אמה של ווייברלי מחנכת אותה ואת אחיה לציית לחוקים שהביאה אתה ממולדתה. למשל – להתאפק ולא להפגין את רגשותיהם. החוקים הללו אמורים להעניק למצייתים להם כוחות נסתרים שיאפשרו להם לנצח במלחמת הקיום, במיוחד מאחר שהם חיים בארץ חדשה, שאת חוקיה אינם מכירים על בוריים. אם יישגו, כך מסבירה להם האם, ידונו אותם לכף חובה, אך אל להם לצפות לעזרה של מישהו שיואיל להסביר להם כיצד יש לנהוג. משחק השחמט מופיע בספר כדימוי לחיים הכרוכים במאבק מתמיד: לא רק בין ווייברלי ליריביה למשחק, אלא בעיקר בינה לבין אמה. אבל השחמט בסיפור הזה הוא גם עולם חלופי שהילדה לומדת להתנהל בו, להערים, לנצל חולשות, להעמיד פנים, לתמרן, וגם לתכנן, להיזהר ואפילו להיות מנומסת. (מן הראוי להוסיף כי הפרק הזה מתוך הספר חוג שמחת המזל מופיע כחלק מתוכנית הלימודים לקראת בחינת הבגרות באנגלית. נראה כי מרבית התלמידים הישראלים הלומדים אותו כאילו היה סיפור העומד בפני עצמו אינם מעלים בדעתם שזהו רק קטע מתוך יצירה שלמה שראוי לקרוא אותה במלואה כדי להעריך את יופייה!)

כנרת זמורה ביתן. לעברית: שפי פז

מכל מקום, כל התיאורים של משחק השחמט, בין אם הם פרי עטם של סופרי פרוזה שנתלים במשחק כדי לספר את סיפוריהם, ובין אם הם מגיעים משולחנו של קספרוב בכבודו ובעצמו,  מעוררים התפעלות עמוקה. אי אפשר שלא לחוש בעוצמתה המכושפת של המציאות שהוא מייצר. ברור לחלוטין שמדובר בעולם רבגוני ומסעיר, גדוש סיפורים ועלילות, הרפתקאות ותהפוכות, וכי האמן הצרפתי-אמריקני מרסל דושן שקספרוב מצטט בספרו צדק כנראה בדבריו: "לא כל האמנים הם שחקני שחמט, אבל כל שחקני השחמט הם אמנים".

גארי קספרוב – מאחוריו עומד אלוף העולם, אנטולי קרפוב – משחק נגד שחר צפריר, שהמליץ לי על ספרו (והוא, לא במקרה, הבן שלי).