בעיה נושנה היא בכל מנהיגות: האם יש לעשות את הטוב בעיני העם, או את הטוב ביותר לעם; ואם נוהגים על־פי הכלל האחרון, מי קובע מה טוב לעם?
במנהיגות מוחלטת אין בעיה: ממילא המנהיג עושה את הטוב בעיניו, שהרי “הוא העם”. הבעיה נוצרת דווקא בדמוקרטיה, שהיא על־פי הגדרתה שלטון העם, ובעיקר בדמוקרטיות החסרות מסורת ארוכה, או נעדרות חינוך אזרחי ראוי ומקיף לנורמות מקובלות.
[…]
התנאי הראשון לפנייה אל העם בסגנון של דמוקרטיה משכללת, להבדיל ממשקפת, הוא שהשלטון עצמו יהיה שלטון חושב, מתכנן לטווח ארוך, ועם זאת – כדי לא לאבד אף לרגע את צביונו הדמוקרטי – פועל על־פי נורמות שלטוניות תקינות ומחמירות. אפשר לכנות שלטון כזה בשם “שלטון לומד ומלמד”.
[…]
העליתיוּת אינה בשום פנים היפוכה של דמוקרטיה. העליתיוּת היא עצם השאיפה לתקן, לשכלל, לעשות טוב יותר עתה ולעתיד ולכל השנים קדימה, במיסגרת הדמוקרטיה ותוך התייעצות. העליתיות היא, בראש בראשונה, חשיבה. היפוכה הוא חוסר מחשבה, חוסר תיקון, השארת דברים במצב בלתי מוגדר, בילבול ציבורי, חוסר מידע או סילוף מידע – ובהיעדר נורמות מוצקות פירוש הדבר, למעשה, כיבוי־שריפות מתמיד, שהולך ונעשה קשה יותר ויותר ממשבר למשבר.
[…]
על מה יכול, איפוא, השלטון בישראל להישען בבואו להנהיג, איזו דמוקרטיה הוא יכול לקיים, ומה יש בידו מחוץ לסקר?
אצלנו, כידוע, אין חוקה; וזה אחד המצבים שנקלעו אליהם בשל אי־היכולת להגיע להסכם על עקרונות שיהיו מקובלים גם על הדתיים. אין לשלטון בישראל, איפוא, מה שקיים־ועומד לשלטון האמריקני: חוקה ברורה, על כל התיקונים והתקנות שהוכנסו בה במשך שנים של שלטון דמוקרטי.
[…]
העם, בחלקו הגדול, אינו יודע כלל מהן הנורמות הרצויות במשטר המתוקן, ובתי־הספר אינם מלמדים דיים, או שאינם מסוגלים להתמודד עם סוגיות אקטואליות – ונשארים במסגרת הקרה של “העברת שיעורי אזרחות”, ר”ל, לא בכולם מצויים מורים ברמה מספקת לביסוס הנורמות הללו ביסודות חיים וחברה. שמעתי לא־מכבר נער מבית־ספר תיכון (!) האומר במצוקה אמיתית: “איזה ברדק המדינה, כל אחד מדבר מה שבא לו, כל אחד מפגין, הורסים את הדמוקרטיה…”
[…]
המאבק הפוליטי רחוק מכל דיון רעיוני, והפך להיות תחרות פשוטה על קולות.
שולמית הר אבן, “דמוקרטיה: תמונת מצב” ידיעות אחרונות, 12.10.86
על גבו של הספר המופלא הזה כתוב שנרקמת בו “עלילה פנורמית על רקע ירושלים המנדטורית”, ואילו אני סבורה שסיפורי העלילה הם הרקע, ודווקא ירושלים היא הגיבורה הראשית של הרומן, והיא זאת שנמצאת בקדמת הבמה. בני האדם, הקשרים ביניהם, ההיסטוריה כולה, אינם אלא הרקע לעיקר, ושולמית הראבן מיטיבה כל כך לכבוש את העיר במילותיה, עד שקשה להבין איך כתיבה כזאת אפשרית בכלל. איך נוצר במילים הקסם המדויק, המואר, המפתיע, היפה עד בלי די.
עיר ימים רבים מחזיר אותנו אל העשור השלישי והרביעי של המאה ה-20, אל המציאות של החיים בירושלים. אל היהודים והערבים והאנגלים שחייהם השתלבו והשתרגו אלה באלה, ואל שורשי הקונפליקט המקומי שלא מרפה מאתנו כבר עוד מעט מאה שנה. לא מרפה? גובר ומתעצם!
הרומן עתיר תובנות אנושיות הנה שתי דוגמאות:
“את מבינה,” מסביר גבר לאישה, “זה ככה: כששונאים בן-אדם, אז שונאים לראות איך הוא אוכל,” והיא נזכרת מיד שאינה יכולה “לשאת לאחרונה את אכילתם של בני המשפחה. חכם אמריליו הלועס בשיני-הסוס שלו, בהקפדה, בכוונה, לעיסות ארוכות, חדגוניות. החיתוך המתחנחן של גרסיה שמכניסה כל נתח לפה באלכסון, מחשש רמיזה גסה, ואצבעה הקטנה מזדקרת. עפרה הטורפת בשקט, בערמה, כשועל”.
כשמישהי נאלצת לשמוע דברים שהיא מעדיפה להשאיר לא אמורים, היא תוהה “איך אפשר להגיד את כל זה. חשה כאילו עמדה חנה מול חלקת הזיכרון הקפוא שלה וחיטטה בו להוציא את המאובנים מתוך השיש. עד שנפגם הכול”.
הראבן נוגעת ברומן בעדינות בשורשי הציונות: רופא שהיגר לירושלים מברלין וחרף תלאות החיים בירושלים מזדהה עם משה שלא התגעגע לשוב למצרים אומר כי “אני מעדיף ביודעין את הדבר ההולך ונוצר על הדבר הקיים והידוע”.
הראבן מנסה (אין לי מושג אם הצליחה) לגעת גם בכאב הערבי: “העיר הרסה את הערבים, חושב טאלב. עשתה אותם כמו יהודים. כמו אירופאים. עולם בלתי גברי של כשפים, נשים, גנבים, בצע. טאלב יודע כבר מה יאמר לחבריו בפגישה הבאה בראמללה: אחים, היֵדעו הערבים לשמור בלבם את המדבר?”
אבל מעבר לכול, יופייו הרב של הרומן, הוא, כאמור, בתיאורי ירושלים. הנה כמה דוגמאות מתוך רבות מאוד:
“חוזרים אל הסימטה שהיא עתה זהובה וחלוקית, כביסתית, סלית, שקיעה שצבעה כצבע נשמה. ברוש זקן מאובק הנראה בשעת אוטם ראשונה שאחרי אור יום כמו נר אפל שטובע בתוך נטיפי עצמו”.
“גלי אור בזיתים בחוץ. רוח צחה מטלטלת ברקנים. ההר מפוצל לאלפיות של פרטים. בלי סוף שמים”.
“כחודש אחרי כל המאורעות האלה, והעיר עודנה נלפתת להר למשמע קול פתע בלילה”.
“העיר הסבלנית קולטת את כל בעלי הרעיונות שנקהלים בה. את כל הפילוסופים, התמהונים והמטורפים. כולם מוסיפים לה נופך משלהם ונפלטים כלעומת שבאו. דומה לפעמים שהיא נבנית חציה אבנים וחציה שגעונות”.
“יש רגע, מיד אחרי שקיעה, שבו כל אבני העיר מחוירות מאוד כאדם שכוח מעשיו אזל ואיננו, והוא מצפה שיעבירוהו כמות שהוא. ניצב דומם באפיסה. אל המהות האחרת. הלילה בא אז כחסד רך ומהמם, רוחי וזרוח. ברכה קלה ודאית. אנשים מתאמים את נשמת אפם לנשם הלילה. רחוב ואנשיו, בית ונשימותיו, לעמוד לגורלם הלילי”.
איך אפשר לכתוב כל כך יפה?
לא רק התיאורים מפעימים, גם ההסברים הנוגעים בתולדות העיר מרתקים: “לעומת זאת עוסקים הערבים יותר בעבר, יותר באישים שלהם: זכרו את חסדו של שיך-ג’ראח’ מרפא הפצועים מפמלית סלאח א-דין; שכונתו של עומאר היתה לעומאריה, אזורו של אחד טאלב היה לטאלביה. אחמד אבו-תור, שבא עם לוחמי סלאח א-דין ונהג לרכב על שור, השאיר את שמו לשכונת אבו-תור. נזיר יוני שכוח. בתאבודיסיון, נתן את שמו לאבו־דיס. לבתים שבקרבת מנזר סנט סימון קראו ביונית קטא־מוניס, ליד המנזר, – והשכונה כולה היתה לקטמון. במקום בו היה השטח מכוסה צרורות אבנים שבורות קטנות, צראר בלשונם. קראו לשכונתם מוצרארה. ותאר לך, בתוך הלכלוך, בתוך מפולת האבנים לפתע פתאום שֵם הדור מאד של רחוב: גוטפריד דה־בויון. וככה אנחנו חיים, ידידי, בין עבר צלבני שכוח לבין עתיד תנ”כי נכסף, במצוקות קשות של הווה, כאן ועכשיו”.
העותק של עיר ימים רבים שנמצא בידי הוא מ-1988 (הספר ראה אור לראשונה ב-1972) ומצוין עליו שזאת “הדפסה שביעית”. יש להניח שקראו אותו כמה עשרות אלפי אנשים. אז, בשנות ה-70 וה-80, לא העלה איש בדעתו שבעתיד, כלומר בימינו, ספרים יימכרו “ארבע במאה”, ואפילו – ספר תמורת עשרה שקלים במבצע “חיסול המלאי” של אחת ההוצאות לאור. בחודשים האחרונים עצרה “תעשיית” ההוצאות לאור מלכת. כמעט שלא מוציאים ספרים חדשים, שהרי חנויות הספרים סגורות כבר כמעט שנה, ובכלל, עולם התרבות – נדם.
יש להניח שבמוקדם או במאוחר יתניעו שוב את הגלגלים, סופרים יכתבו, עורכים יערכו, וחנויות ימכרו.
בינתיים אפשר לחזור אל המוני הספרים המונחים על המדפים, אבל קריאתם נדחתה משנה לשנה, כי תמיד קדמו להם ספרים “טריים” יותר.
טעמם של הנושנים לא התפוגג. עיר ימים רבים מוכיח שיש למה לחזור וממה להתענג.
אפשר להזמין את הספר ישירות מההוצאה, (וגם כשהוצאות הספרים ייפתחו אפשר להתרגל להזמין כך ספרים. לחזק את ההוצאות לאור). הספר נמכר, כך כתוב באתר של עם עובד, תמורת 34.50 ₪. (כמה עולה פיצה משפחתית?)
“עיר הלומת אור וצל. ואנשים בה הלומי אור וצל. מבוי קמור צר, כדי מעבר חמור אחד, וצורתו מעוברת; מיד אחריו אור נמוך, מצלהב לא איש אלא כנף בגד אדום. וראש הלובש אפלולי, נוגע ואינו נוגע באזוב התלוי סמוך לראשו. עיר קטן עולה לאטו במדרגות צרות. מעבר לפינה, פסיפס כיפת הסלע, ירוק-כוחות, אומר ביום חול, תכשיט פריזמטי במילֵאת האבן.
האם המלה ‘להציל’,” אומר פרופסור ברזל, “לא נגזרה מן השורש ‘צל’? בארץ חמה כזאת, בה השמש מהווה בעיה רפואית, ההצלה הרי היא בצל’.
“לא חשבתי על זה,” אומרת חולדה ומצלה על ראש התינוקת. “צריך לבוא מבחוץ כדי להבחין בדבר כזה.”
עיר שאתה הכי בתוכה וכמה אליה, שבה אתה הכי עצמך ומתגעגע אל עצמך, כל מה שתשיג ידך תחזור ותרצה אותו מרחוק. כפילות שהיא היא העיר, תמיד דבר ובבואתו ההפוכה, תמיד שמים משקפים כיפת סלע גזורה מתוכם, ונהרת-הערב הרחבה על הבתים משקפת את גגותיהם מלהיפך. אנשים קרבים ומרחקים כבמראות. עוד רק כמה גגות מופזים. עוד רק ראשי הצריחים. ערב בא בסחף געגוע. ואז אתה יורד לאטך בכיכר ציון שאורותיה נדלקים, וקונה אצל הסודני בעל הצלקת צרור גבעולים של חאמלה מלאן מחומם בגחלים, ואוכל כאילו יותר לא יהיה אוכל ולא תהיה אתה, רק הרעב הזה, שהוא רעב שלם, כזה שצריך לחלק עם ידיד, כי הכל בו, גם הערב הזה, למעלה ממידת אדם לבדו.
מבצע חיסול המלאי של הוצאת כנרת, שהציעה למכירה מבחר עצום של ספרים נושנים תמורת 10 ש”ח כל אחד, זימן את האפשרות המפתה להיזכר בספרים שראו אור מזמן, ומשום מה לא קראתי אותם אז.
מה יכול להיות רע, חשבתי, בספר שכתבה שולמית הראבן? וקניתי את החוליה שהראבן הוציאה לאור לראשונה ב-1986, בשם בדוי – טל יערי.
מדובר בשלושה סיפורי מוסד. בשלושתם מופיעות דמויות חוזרות: מי שבסיפור אחד הוא דמות שולית, מופיע במרכזו של סיפור אחר, אבל בכל השלושה הדמות המרכזית נשלחת מטעם המוסד לפעולה חשאית מחוץ למדינת ישראל.
משעשע להיזכר במה שהעסיק ובמה שהטריד אותנו בשנות ה-80. כך למשל במרכזו של הסיפור “הקשר העיראקי” מככב הנשק הלא קונוונציונלי להשמדה המונית שעירק, כך האמינו הכול, מפתחת, ובמאמציהם של אנשי המוסד להיאבק באיום. אכן, בשנות השמונים היו הכול בטוחים שסאדאם חוסיין עלול לתקוף את ישראל בגז. “גזים – זה כבר עניין אחר. גזים הם בעיניו – כמו בעיני – נשק בזוי מאוד,” אומר אמריקני שמבקש לסייע לישראל, וסוכן המוסד מסביר את נחיצות הפעולה: “יום אחד היא [ממשלת ישראל] תורה על פעולה מאוד מאוד מדויקת, מאוד מאוד מתוחכמת, בלי להרים את כל צה”ל על הרגליים, בלי להזדהות, ויש לנו היכולת לעשות את זה, ואגף הגזים של המפעל הזה לא יוכל לייצר עוד שום דבר, ואיש לא יוכל לקשור את הסיפור אתנו, אם כי כולם ינחשו” (לא קשה לנחש מה הייתה שולמית הראבן אומרת על ההתרברבות הכמעט לא מוסתרת של ראש הממשלה בהתנקשות בחייו של מדען גרעין אירני…). “אני כבר יכול לשמוע את ראש הממשלה נואם בכיכרות על גזים! גזים! ילדים יהודים בסכנת גזים! – וכל הארץ תשקע בפרנויה עמוקה…” היא מזכירה לנו את הלך הרוח ששרר כאן לפני שלושים וחמש שנים. כזכור, מלחמת המפרץ נועדה במידה רבה לפרוק את עירק ממאגרי הנשק הסודי שבדיעבד, כך התברר, בכלל לא היה ברשותה. שולמית הראבן ודאי לא תיארה לעצמה שבתחילת המאה ה-21 יככבו בתודעתנו האירנים והמרוץ שלהם לפיתוח של פצצות אטום.
אכן, בסיפור השלישי, “יוונים נושאי מתנות”, מדובר על משהו דומה: במוקד הסיפור מופיעה האפשרות שארגוני מחבלים יקבלו לרשותם מזוודות ובהן נשק גרעיני שיוכלו להרוס בעזרתו ערים שלמות.
כמעט מצחיק לקרוא איך דיברו ובמה התרברבו ב-1986: “האינטרפול נכנס למאה העשרים”, שכן “יש למשטרה שעות לוויין”, ולמוסד “יש אמצעים מהירים הרבה יותר” שאיש אינו מדבר אליהם.
עצוב, לעומת זאת, להיזכר, בביטחון הרב שחש הציבור באותם ימים, כפי שהוא משתקף בדברים ששולמית הראבן שמה בפי אחת הדמויות: “אילו היו אנשי היחידה שלו על בימת ההצדעה אותו יום בקהיר, סאדאת לא היה נרצח. לדובה לא היה ספק בצדקת דבריו”. נראה שגם שולמית הראבן אינה מטילה שום ספק בדברים. גם היא כאן בטוחה (עדיין… הראבן הלכה לעולמה ב-2003) שהשומרים הישראלים העשויים ללא חת יכולים להגן על מי שצריך להגן, בזכות דריכותם המופלאה. רצח רבין הוכיח כמובן עד כמה מופרז היה האמון ביכולותיהם המופתיות של שומרינו…
הספר מרתק ומושך מאוד לקריאה. מעניינת גם אחרית הדברים שהוסיפה נועה מנהיים, שקישרה בין הסיפורים לבין אירועים מהמציאות הישראלית של אותם ימים: “השנה שבה הודה אנליסט מודיעין יהודי אמריקני ממושקף בשם יונתן פולארד, כי ריגל לטובת ישראל והעביר לה, בין השאר, מידע בנוגע לנשק השמדה המונית שנמצא בידי ארצות ערב”, וגם השנה שבה מרדכי ואנונו נחטף ברומא והוחזר לישראל, כדי להישפט על כך שמסר מידע “הנוגע לנשק להשמדה המונית שנמצא בידי ישראל”. מנהיים מספרת באחרית הדברים על האופן שבו התקבל ספר שחתום עליו שם “גברי ומסוקס”, ורק אדם אחד, דן בן אמוץ, ניחש מי מסתתר מאחורי הפסבדונים. באחרית הדבר דנה מנהיים בתופעה של שמות בדויים, מקשרת את הסיפורים בחוליה עם מסורת הכתיבה של סיפורי ריגול, ומספרת גם כיצד הוחלט לחשוף את זהותה של הסופרת. אחרית הדבר מוסיפה נדבך חשוב ומעניין!
כשקוראים את ספר המחקר החדש של יעל בלבן, קשה שלא להצטער על כך ששולמית הראבן איננה עוד אתנו, ולחשוב כמה יכול היה הספר שלפנינו לשמח אותה.
בלבן, חוקרת ומרצה לספרות בבית ברל, מגיעה בספרה למעמקים ולדקויות שכל סופר חולם עליהם. קריאתה לא רק מעמיקה, אלא גם מקורית. שוב ושוב היא מראה לנו נקודות מבט חדשות והחמצות של מבקרים שלא הבינו את כתיבתה של הראבן. כך למשל מתמודדת בלבן עם התפישה כאילו “לדמויותיה של הראבן חסר ‘עומק פסיכולוגי'” ומראה שההפך הוא הנכון: דווקא מכיוון שהדמויות שיצרה מורכבות כל כך ומכילות בתוכן שלל סתירות פנימיות, הן אינן “טיפוסים” אלא פרטים ייחודיים. בלבן מראה ומדגימה את ההישג האמנותי של הראבן ככותבת, שכן הדמויות שיצרה “אינן מייצגות דבר מלבד את עצמן”.
מעניין במיוחד ניתוחה של בלבן את הסיפור “ימי צינה בראי מוצק”, שלאורך הפרקים השונים בספרה היא ניגשת אליו מנקודות מבט מגוונות.
כך למשל היא מראה כי מדובר בסיפור המתאר תקיפה מינית, אם כי המבקרות והמבקרים שכתבו עליו לפניה לא הבחינו בעובדה הגלויה כל כך, כי “בשנת 1970 תקיפה מינית נחשבה ככזו רק אם נעשתה על ידי גבר זר ולוותה באלימות של התוקף ובהתנגדות הקורבן”. כדי לתמוך בטענתה שמדובר באונס מסתמכת בלבן על הסיפור עצמו ועל מה שזועק מתוכו: “ייצוגים של קור” שמזכירים “טיפול רפואי פולשני ולא נעים”, וכדי לחזק את טיעוניה היא מציגה גם קטעים מתוך הספר טראומה והחלמה של ג’ודית הרמן, המתארים את שלל הסימפטומים וההתנהגויות של נפגעות.
“איש מהמבקרים לא עמד על כך שזהו תיאור ריאליסטי של נפגעת התעללות מינית, שנשמע בקול שלה”, כותבת בלבן, ומוסיפה: “בדמותה של דליה [גיבורת הסיפור] הראבן לא רק מטשטשת את גבולות הקטגוריה – היא מרסקת אותם, ובה בעת מעניקה לדליה קול ברור. למרבה הצער, איש מהקוראים לא הקשיב”.
מעניין ההסבר שלפיו אחד הסימפטומים של הפגיעה הוא דווקא העובדה שהתנהגותה של דליה בסיפור אינה מעוררת בקורא אהדה או הזדהות: “אפשר לראות באופן הסיפור הזה ביטוי לטראומה שעברה המספרת [כלומר – דליה, שכן הסיפור מובא בגוף ראשון], ביטוי לחוסר האפשרות לייצג את הטראומה במילים, שכן חוסר האפשרות לדבר על הטראומה הוא מאפיין חשוב ומרכזי בתסמונת הפוסט-טראומטית”.
בלבן מסמנת כך את ההישג האמנותי של הראבן, שידעה איך לבטא את מה שאי אפשר לבטא.
הספר שלפנינו מקיף הבטים רבים ביצירתה של הראבן. למשל – מרכזיותה של חוויית ההגירה בסיפורת שלה ויחסה של הסופרת לאמונה ולמיתוס. בלבן מראה את הקשר ההדוק שקיים בין כתיבתה הספרותית של הראבן לבין המסות שלה, קשר שחוקרים קודמים לא עמדו עליו, לדבריה של בלבן. היא מראה כיצד עמדותיה הפוליטיות של הסופרת, שהשתקפו בפעילותה הפוליטית ובמסות שכתבה, המבטאות הומניזם ליברלי, הופיעו גם בכתיבתה הספרותית.
כך למשל בראש הפרק “מנהיגות ומוסר” מובא תצלום של הראבן שהפגינה בספטמבר 1982 לצד פרופסור מיכאל ברונו ונשאה שלט “דמם יתבקש מידי הרוצחים ומידי השותקים גם יחד”, זאת בעקבות הטבח שביצעו אנשי הפלנגות הנוצריות במחנות הפליטים בסברה ושתילה. בנובלות שכתבה הראבן אחרי 1982 “עוברת הדרישה להגן על הילדים מהספֵרה האישית והמשפחתית אל הספֵרה הפוליטית, ומוצגת כאחריותם של המנהיגים”. בעיני הראבן, שהייתה ילדה בימי מלחמת העולם השנייה, “המבחן המוסרי העליון הוא שמירה על חיי הילדים”, ואת הצו הזה ביטאה בכל הדרכים שעמדו לרשותה.
אין ספק כי מחקרה של יעל בלבן מעורר עניין רב בשולמית הראבן ורצון ולקרוא את כתביה – סיפורים, מסות ושירים. הוא כולל נספח ובו שלושה מסיפוריה.
