מי לא מכיר את המילה “רשומון”, שנהפכה מזמן למושג בתרבות העולמית? הכול יודעים שפירושו – נקודות מבט שונות וסותרות על אודות מאורע אחד. רבים יודעים גם שמדובר בשמו של סרט שיצר גאון, במאי הקולנוע אקירה קורסוואה, ב-1950. אבל את הסרט הנודע יצר קורסוואה בעקבות סיפור קצר של הסופר היפני אקוטגווה רינוסקה, שנולד ב-1892 והתאבד כשהיה רק בן 35.
הספר ראשומון (כך הוא מתועתק משום מה במהדורה שראתה אור לראשונה בהוצאת גוונים הנכחדת) כולל בתוכו שני סיפורים מפעימים של רינוסקה: להפתעתי גיליתי כי הראשון, הידוע ביותר, דווקא אינו זה שנושא את השם “רשומון”, אם כי עליו מבוססים הסרט והמושג. שמו “בחורש”, והוא כולל מונולוגים של שבע דמויות: חוטב עצים, נזיר נודד ושוטר, שאת כולם חוקר קצין משטרה בכיר, ובעקבותיהם – סיפוריהם של הגברת הזקנה, של שודד דרכים של אישה, וגם את דברי רוחו של אדם שנרצח, כפי שהוא מספר אותם באמצעות מדיום. כל השבעה מגוללים עלילה של מעשה אחד: אונס של כלה צעירה לעיני בעלה, והרצח של הבעל.
מי רצח אותו? מדוע? אילו מחשבות הביעו פניהם של המעורבים? האם האישה ביקשה מהשודד להרוג את בעלה? האם ביקשה את נפשה למות בשל האונס? האם השודד אכן הרג את הבעל? ואולי היא זאת שביצעה את המעשה הנורא? מה באמת קרה שם? מה בדיוק התחולל?
אין לדעת. זהו “רשומון”: על פי ההגדרה של מילון רב-מילים – “מושג המציין מצב אנושי רב-משמעי, וכן סוג של יצירות ספרות המבטאות מצב זה בטכניקה מיוחדת של הצגת מציאות או התרחשות מסוימת מנקודות תצפית שונות, שכל אחת מהן מרוכזת בחטיבה נפרדת ביצירה.”
לא נזכה לקבל תשובה, שכן זאת מהותו של הסיפור: נקודות התצפית אינן אובייקטיביות, אלא טעונות ברגשותיו של המדווח על מה שאירע.
האם עלינו להסיק אם כן שבאמת אין אמת? שבמציאות אכן קרו דברים סותרים? שלא קיים רוצח מסוים (או רוצחת) שזהותו חד משמעית ובלתי ניתנת לערעור? כמובן שלא. הטיעון ה”רשומוני” לכאורה מוכר מאוד למי שנאלץ להתמודד עם הדיפה של טענות כנגד מעשה נפשע שחווה. שמעתי אותו לא פעם: “אין אמת אחת”, אמרו לי מי שהגנו בדבריהם על האיש שתקף אותי. כאילו שהמונח “רשומון” מאפשר לכמה אמיתות לנוח זו לצד זו בשלום. כאילו שאפשר להתמסר ללוליינות המחשבתית שלפיה תקיפה אכן קרתה, אך בעצם גם לא קרתה, בעת ובעונה אחת.
זוהי פרשנות שגויה לחלוטין לסיפור. כי במציאות יש, תמיד היו ותמיד יהיו, עובדות והן חד משמעיות. אפשר לספר עליהן בדיות. אבל משהו קרה, ואין “האמת שלי” או “האמת שלו” שניצבות זו כנגד זו כאילו שתיהן אפשריות בו זמנית. אמת יש רק אחת. אז על מה כן אפשר להתווכח? רק על פירושם של רגשות! רק עליהם אפשר לערער!
לפיכך בסיפור לפנינו אין לדעת בוודאות האם האישה צדקה בפרשנותה כשהבחינה לדבריה במבטו של בעלה. היא חשה שהוא כועס עליה כי נאנסה. ואולי טעתה? אולי משמעות המבט ששלח לעברה היה שונה במהותו? לא כעס? אולי תחינה? ייאוש? שנאה עצמית (כי לא הצליח להגן עליה)?
הד לכך אפשר לראות גם בסיפור השני בקובץ הקטן והמופלא שלפנינו, זה שנושא את השם “ראשומון”. גם כאן בוחן אקוטגווה סתירות בין רגשות, לא בין עובדות. אנו פוגשים משרת שנקלע לשערי העיר. מתחיל לרדת גשם וקולו של הסופר המספר לנו על אודות המשרת, מציין: “קודם כתבתי ‘המשרת חיכה להפסקת הגשם’. אלא שלא היתה לו שום תוכנית מיוחדת מה יעשה אילו נפסק. בימים כתיקונם, אין ספק שהיה עליו לחזור לבית אדונו. אבל אדונו פיטרו לפני ארבעה-חמישה ימים. כפי שכתבתי קודם, קיוטו לא נהרסה לחלוטין, היא הלכה ושקעה. גם פיטוריו משירות אדונו, לאחר שנים ארוכות, לא היו אלא תוצאה של גל שקיעה זה. לכן, יותר מאשר ‘המשרת חיכה להפסקת הגשם’, מתאים היה לומר ‘המשרת שנעצר על ידי הגשם לא ידע אנה יפנה, ומה יעשה, ונותר אבוד במבוכתו'”.
הנה שוב אותו עניין: העובדות לא משתנות. יורד גשם. המשרת פוטר. אין לו לאן ללכת. השוני וההבדל הם רק בעמדה הרגשית!
הסיפור קצר ורב תהפוכות, שכולן מתרחשות בתוך הנפש: משהו מוזר ומסתורי נגלה לעיניו של האיש: הוא מטפס למקום מסתור אפשרי ושם רואה גוויות פזורות של בני אדם, ואישה זקנה רוכנת מעל אחת מהן ותולשת שערות מקודקודה. הוא מתמלא באימה, ובעקבותיה בתיעוב ובזעם. “עבורו, תלישת שערותיה של גוויה בליל גשם כזה, במעלה הראשומון [מסתבר שפירושה של המילה ראשומון הוא – שער העיר קיוטו], היה מעשה של רוע שלא יסולח”. האיש רואה בעצמו אדם שוחר צדק. “עוצמת רגשות סלידה שחש כלפי הרוע באשר הוא, הלכה וגברה”. אין לו מושג איך אפשר להסביר את מעשיה של הזקנה. “הוא אף לא ידע כיצד יש לסווג את מעשה הישישה מבחינה מוסרית. אם טוב הוא או רע” ובכל מקרה, המעשה נראה לו “רוע שלא יסולח”. אכן, מי יעלה בדעתו איך יש להגיב לדבר שמעולם לא נתקל בו או דמיין אותו?
הרגשות מתהפכים כשהזקנה מסבירה לו מה פשר מעשיה: היא נאלצת לתלוש שערות מגוויות, כי היא מייצרת פאות לפרנסתה. פתאום היא נראית עלובה ואומללה ויש משמעות לזוועה שהיה עד לה. “אם לא אעשה זאת אמות ברעב,” היא מוסיפה ומסבירה, “זהו מעשה של חוסר ברירה”.
אבל ההסבר הנוסף שוב הופך את הכול: “‘מעניין, הא?'” היא אומרת, “אולי לתלוש שערות מתים זה מעשה רע, אבל המתים שמונחים כאן, הם אנשים שמגיע להם שיעשו בהם מעשים כאלה.” והיא מספרת לו על עוולותיה של האישה המונחת לרגליהם. איך רימתה חיילים ומכרה להם נחשים מיובשים כאילו היו דגים. והזקנה מוסיפה, “אני לא חושבת שמה שעשתה אשה זו הוא מעשה רע. הוא נעשה מחוסר ברירה. אם לא היתה עושה כך היתה גוועת ברעב”.
“רע” נהפך באחת לסוג של “טוב”. ואז – סוג של “טוב” נהפך שוב ל”רע”. המשרת, בעוצמת הזעם שהוא חש כלפי הזקנה, שוכח שהוא עצמו “שקל להיהפך לגנב אך זמן קצר לפני כן.”
האם אפשר להבין שגם המוסר יחסי? “אם כך לא תחשבי עלי רעות אם אשדוד אותך?” שואל המשרת את הזקנה במפגיע, שהרי “גם אני אמות ברעב אם לא אעשה כך.”
על הדעת עולה מה שקרה ביפן ב-1945: פצצות האטום שהוטלו על הירושימה ואז גם על נגסקי, נועדו, כך הסבירו לנו לא פעם, לאלץ את היפנים להיכנע. האם הצורך לחסוך בחיי אדם (בני ארצך) מצדיק רצח המוני של אזרחים (בני ארץ אחרת)? שלא לדבר על כך שעלו לאחרונה גרסאות הפוסלות את ההסבר המקובל, לפיו לא הייתה לאמריקנים ברירה, למשל – בספרו של מייקל דובס שישה חודשים ב-1945.
קוטגווה רינוסקה התאבד 18 שנה לפני הירושימה. אבל נראה כי אחת השאלות שהעסיקו אותו כשכתב את הסיפור על המשרת המפוטר והזקנה האומללה הייתה זאת: האם רוע מבטל רוע. מותו גאל אותו מהצורך להתמודד עם הרוע שארצו הפיצה וגם עם הרוע שספגה.
הספר ראה אור, כאמור, בהוצאת גוונים, אבל הוא זמין לקנייה ברשת. הנה קישור אליו באתר e-vrit. תרגמה אותו מיפנית ציפי עברי. הוא יפה להפליא (חרף כמה תקלות עריכה קלות אך מרגיזות. הנה שתי דוגמאות: “הגשם היורד על שֵדרתת סוגיקו…” האות שי”ן מנוקדת בצֵירֶה במקום כך: שְׂדֵרַת, שלא לדבר על התי”ו המיותרת שהשתרבבה אל המילה. דוגמה נוספת: “…באשפת החיצים שלו המשוכה בלכה שחורה”. מדוע לא “משוחה”?).
הוא שווה בהחלט את 29 השקלים שהוא עולה במדיה האלקטרונית.
