האמת היא שיוסף בכלל לא ידעה שלמטה יכול להיות מסוכן. מלמעלה לא נראתה החצר גדולה במיוחד, היא נמשכה רק עד קיר הבית שממול, ובטח שלא מסוכנת – סתם חצר ריקה ובה שני עצים גדולים וכמה חתולים ולפעמים איזו ציפור, שהתעופפה מעץ לעץ או הפגינה אומץ יוצא דופן בניקור מתגרה על האדמה, מתחת לאפם של חתולי הרחוב, חומקת לה רגע לפני שמישהו מהם הספיק לשים את כפו עליה.
זה לא שרע לה בבית, ליוסף, לא לא, אפילו ממש טוב לה, אבל לפעמים הבית קטן לה מדי וקצת משעמם, בעיקר כשכולם יוצאים לאן שהם יוצאים או נשכבים במיטה ועוצמים עיניים. אז היא מתיישבת על מעקה המרפסת ומביטה למטה בתנועת החיים שנמשכת שם בשעה שאצלה הכול דומם חוץ ממנה, והרצון לצאת גואה בה.
אבל עכשיו, למטה, הכול נראה שונה. היא נשאה את ראשה והבחינה שמעל למרפסת שממנה קפצה (שכבר לא הייתה בטוחה איזו מרפסת היא), יש עוד מרפסת, ומעליה עוד מרפסת, וכל הבניין נמשך לרוחב עוד ועוד. היא לא יכלה לראות את כל זה מלמעלה. איך תחזור? היא לא יכולה לקפוץ לגובה כזה ובטח שלא לטפס על הקיר.
יוסף הרגישה איך הפחד מזדחל לתוך גרונה ומקשה את גופה. מהר גירדה מאחורי האוזן כדי לגרש אותו, אחר כך הביטה שוב למעלה, אל הבית שלה, והשמיעה יללה ארוכה, יללה לא מוכרת, זרה, לא שלה.
יללה של חתולה בודדה ונואשת בחצר אין־סופית.
החצר הזאת, שמלמעלה נראתה קטנה ולא מאיימת, נמשכה עכשיו לכל הכיוונים… פתאום ראתה אותו, החתול המנומר בגוונים של אפור. החתול הזה שהייתה מביטה בו מלמעלה כשהיה חוצה את החצר כאילו היא רק שלו, עומד עכשיו במרחק כמה צעדים ממנה ומביט בה.
אמיתי בן התשע וחצי, עולה לכיתה ד’, גמע אותו בתוך כמה שעות, ופסק: “ספר נהדר. מעניין ומרגש.”
כשהתבקש לפרט, הוסיף ואמר שמצא חן בעיניו מאוד המעבר בין הדמויות השונות.
אחד הקטעים שאמיתי אהב במיוחד הוא זה שבו מסבירים לקורא עד כמה חתולים חכמים ומבינים יותר מבני האדם. למרבה השמחה, גם הסבתא (אנוכי, כמובן) שמה לב לקטע, ואפילו סימנה אותו לעצמה: “בטח תגידו, רוב האנשים יגידו, שחתולים לא יכולים לדבר עם בני אדם, שלכל אחד יש שפה משלו. זה כנראה נכון, לרוב. ברור שחתולים נבונים מבני האדם כי הם מבינים את שפת בני האדם גם אם אינם יכולים לדבר אותה,אבל בני האדם אינם מבינים את שפתם של החתולים, או של כל חיה אחרת. יכולת ההבנה שלהם מוגבלת. ובכל זאת יש כאלה שיכולים להבין את הרגש הנלווה לקול”. שמחתי להיווכח שאמיתי מבין את האירוניה וההומור השזורים כאן, ובכלל בספר, לכל אורכו: הרי אנחנו, בני האדם, הם אלה שמתנשאים בדרך כלל מעל חיות הבית שלנו, ונוהגים לומר שהן לא ממש מבינות את שפתנו, אבל כן מגיבות לטון הדיבור שלנו…
גם אני, כמו אמיתי, נהניתי מאוד מהמעברים בין תודעתה של החתולה לזאת של הילד המספר. הפרקים של הילד נמסרים בגוף ראשון, ואלה של החתולה בגוף שלישי, אבל מראים לנו את העולם מנקודת המבט שלה. ברור לגמרי שהכותבת, רקפת זיו-לי, אוהבת חתולים ומבינה מאוד לנפשם. הנה דוגמה אחת קטנה: לי-זיו מתארת את אחד ההבדלים שיש בין חתולי רחוב לחתולים ביתיים: כשיוסף, החתולה (מדוע היא נקראת בשם של בן תגלו אם תקראו את הספר!), שנקלעה בלי דעת לחיי רחוב, מגיעה שוב לבית, מספרים לנו שהוא משרה עליה הרגשה נינוחה: “לראשונה הבינה כמה הייתה דרוכה עד עכשיו. היא זיהתה בבית קולות מוכרים שלחתולי הרחוב היו זרים: זמרור המקרר, שמסמן את האוכל, הנקישות, הדיבורים והמוזיקה שנשמעו מעבר לקירות, ושלהם אימא קוראת ‘השכנים'”…
כמו כן ברור שזיו-לי אוהבת לא רק חתולים, אלא גם ילדים, ושגם אותם היא מיטיבה להבין. היא מציגה בפנינו קונפלקטים אפשריים בחייהם של ילדים שגדלים כיום במשפחות מסוגים שונים: שני אבות, או רק אימא, ומשקפת את המצוקות שנראות אולי קטנות מנקודת מבט של אדם בוגר, אבל אינן קטנות בכלל, כשמדובר בילד שחווה אותן.
זיו-לי לא רק מבינה ילדים, אלא גם מכבדת אותם. הספר כתוב היטב. ומתאים לתשובתו של הסופר הרוסי מקסים גורקי לשאלה איך צריך לכתוב לילדים: “כמו למבוגרים, אבל טוב יותר”.
אמיתי ואני נהננו לעלעל בספר ביחד ולהביט שוב באיורים, שתורמים לו רבות. המספר של כל פרק מלווה באיור קטן של חתול: אחד מדלג בתוך הספרה 0, אחר נח לו בגאווה על הקו העליון של ה-5, חתול אחד מטפס בגמישות על הפיתול של ה-2, ואחד אחר חודר דרך החור של הספרה 6, ואף על פי שמדובר בסך הכול בכתם צבע אחד קטן, אפשר להרגיש היטב בסקרנותו של החתול… כל אחד מהאיורים הללו מתוק, מפתיע ומשמח מאוד.
לאורך הספר יש גם איורים שלמים של חתולים כפי שהם נראים בהווי החיים היומיומי שלהם: כאן יוסף “מושכת קצה חוט”, שם חתול אחר מובל, עצוב ומודאג, בתוך כלוב – לאן לוקחים אותו? מה יעלה בגורלו? – ובמקום אחר אנחנו פוגשים צדודית של שני חתולים שיחסי הכוחות ביניהם ברורים לגמרי מהאיור: היא כנועה ומפוחדת, הוא גדול, שקט אך מאיים…
אמיתי ביקש ממני לסיים את חוות הדעת שלו במשאלה: שיהיה ספר המשך, ושאודיע לו כשזה יראה אור.
