תגית: רצח בבית הספר לאמנויות

מה גילתה קירה בדף הפייסבוק שלה, ביום כיפור בבוקר?

פרק 18

צלצולי פעמונים של אופניים וצעקות של ילדים העירו אותה.

"מפגר! תעלה לכאן!"

"אבל אני הייתי ראשון!"

"תמותו!"

קירה הביטה בשעון: רק שמונה.

היא ניסתה להתהפך, לכסות את הראש בכרית, לשכנע את עצמה שהרעש לא מפריע לה, השכנה מלמטה אמרה לה פעם, "אני מחליטה לא לשמוע ובאותו רגע הכול נעלם," אבל לא הצליחה. קול נפילה של חפץ כבד עלה מהרחוב ומיד נשמעו בכי וצעקות, "תראה, בגללך! זבל! בגללך!"

היא התיישבה במיטה, הביטה בטלפון שלה, באתרי החדשות עלו דפי הבית, קפואים ומוסרים מידע יבש על תפילות, כפרות, חטאים וסליחות.

היא הביטה שוב בהודעה שאוהד כתב לה אתמול: "חושב עלייך. אתקשר בתחילת השבוע".

היא תהתה אם הוא מקפיד למחוק כל הודעה אליה מיד אחרי שהוא שולח אותה. ודאי לא עולה על דעתו שאת כולן אפשר לשחזר, שהן יושבות להן, במקום כלשהו במרחב הווירטואלי, מוכנות להגיח, אם יידרשו…

היא יצאה מהחדר לבושה בתחתונים בלבד, השותף שלה היה רחוק מכאן וסוף-סוף הדירה עמדה לרשותה בלבד. קרן שמש, הבטחה של אור שעדיין לא היתה חמה מדי, נשפכה על רצפת המטבח הקטן כמו שביל זהב.

קירה העמידה על הכיריים קומקום עם מים לקפה, הביאה את המחשב שלה מהמיטה, הניחה אותו על השולחן, התלבטה רגע, ואז החליטה על התיקייה של האולדיז: שירי שנות החמישים והשישים, זמרים וזמרות נושנים שגילתה לאחרונה ביוטיוב, ורוב החברים שלה בכלל לא שמעו עליהם: פגי לי, פול אנקה, קוני פרנסיס: קח אותי אל הירח, לשחק עם כוכבים… בצעדי מחול חזרה לחדר והתלבשה, לא לפני שהסתכלה במראה המוארכת ונגעה בעצמה, בעור החלק שבין הצוואר לשדיים, בבטן השטוחה, במותניים הדקים. "להגיד לך משהו, ד"ר בן-טובים היקר? יש לך מזל!" היא שלחה לעצמה נשיקה וחייכה.

עם ספל הקפה ביד ישבה ופרשה את עיתוני החג, שכולם היו מלאים בזיכרונות גבריים, התרפקות על מתכת ואש: ארבעים שנה מלאו למלחמת יום הכיפורים. גולדה נבהלה ודדו ריסק. היא דיפדפה בין תצלומים של טנקים שרופים וחיילים חבולים, ראתה ברפרוף מילים: התרעות, מטוסים, שקרים, פציעות.

בשנה שעברה, יומיים לפני יום כיפור שחל אז באמצע השבוע, סיפר לה אוהד על אביו. על מה שקרה איתו במלחמה ההיא, חודשיים לפני שהבן הבכור, הוא עצמו, נולד לו.

"הוא היה אז מג"ד בצנחנים, השתתף באחד הקרבות הכי קשים, בדרום. היו שם כמה זחל"מים, אחד מהם שלו, שאיכשהו נותקו משאר הכוח. אנשים לידו נפצעו. נהרגו. אבל הוא המשיך להילחם. לא ויתר. בסוף, ממש ברגע האחרון, חילצו אותו. אחרי שהוא יצא משם, הוא הצטרף ליחידה אחרת והיה בין הראשונים שצלחו את התעלה."

"אתה ממש גאה בו," היא אמרה.

"אם לך היה אבא גיבור לא היית גאה?" השיב אוהד בשאלה, ואפילו באותו רגע לא עלה בדעתו לשאול אותה היכן בעצם אביה. מדוע היא אף פעם לא מזכירה אותו. על אמה אוהד ידע.

"סרטן הלוע?" שאל כשסיפרה לו – "מה, היא שתתה או עישנה?"

מוטב כך, אמרה קירה לעצמה. מוטב שאוהד לא יבקש לדעת מה עם אבא. היא הניחה את ספל הקפה בחבטה קלה על השולחן, כי פתאום עלה בדעתה: הנה, גם היא שכחנית! הרי החליטה להיכנס לארכיון של העיתון כדי לחפש מידע על מיקי בן-טובים, ועדיין לא עשתה זאת, אף על פי שרשמה לעצמה תזכורת בטלפון.

אמנם במוצאי החג עליה להתייצב במערכת לתורנות, אבל לא יהיה לה זמן לגשת לארכיון. ביום ראשון בבוקר תעשה זאת, לפני הכול. היא לגמה עוד לגימה מכוס הקפה והתחילה לעבוד על הכתבה החדשה על תיכון תהילה. כתבה כותרת זמנית: מי רצח את סמדר בן-טובים? אבל במקום לנסח משפטים מסודרים, במקום לחפש את פסקת הפתיחה שרק אם תמצא אותה תוכל למשוך את השאר, כמו חוט שמשתחרר מתוך פקעת, התחילה להכין רשימות: שתי התלמידות שסמדר זרקה מבית הספר, המנהל שהיא פעלה כדי להדיח, התלמיד ששבר את הפסל והיא הרחיקה, התלמיד שאת היצירה שלו סילקה מהתערוכה. כולם נתקלו בסמדר. את כולם היא הכעיסה, אבל האם היה די בכך כדי שמישהו מהם ירצח אותה? עד כדי כך? קירה לא השתכנעה. המחשבות סבו, הסתחררו, ולא הביאו אותה לשום מסקנה הגיונית.

כדי לנוח מהן, הזיזה את העכבר אל הדפדפן, הקליקה וגלשה אל הפייסבוק. האבות והאימהות חלמו על קליפורניה כשנכנסה לדף החדשות שלה וראתה את שלושת הצילומים שדנה העלתה בדף שלה בזמן שישבו בבית הקפה, אחד של השקיעה – שמש מצוירת, גלים ורודים, קצף, משולשים לבנים של סירות מפרש; אחר, שבו קירה נראתה שרועה לאחור על המרבץ, שערה מתנופף ברגע קצר של בריזה ימית, וסביבה כבר דולקים הפנסים האדומים שבית הקפה מעטר בהם את הלילה, והשלישי – תצלום של דנה עצמה, על רקע הים המתכהה ורצועה של חול בוהק. האלבום הקטן כבר זכה לכמה עשרות לייקים.

"איזה יפות!" כתבה מישהי, ואחרת הוסיפה – "תעשו חיים!"

היא היססה רגע, ואז קפצה לתוך הדף של נעמה.

נשימתה נעצרה: משהו בדף השתנה.


אתר הספרים המקוונים e-vrit: "מכר מאות עותקים"

טעימה מהספר "רצח בבית הספר לאמנויות", פרק 18 יום כיפור, עכשיו במבצע

18

צלצולי פעמונים של אופניים וצעקות של ילדים העירו אותה.

"מפגר! תעלה לכאן!"

"אבל אני הייתי ראשון!"

"תמותו!"

קירה הביטה בשעון: רק שמונה.

היא ניסתה להתהפך, לכסות את הראש בכרית, לשכנע את עצמה שהרעש לא מפריע לה, השכנה מלמטה אמרה לה פעם, "אני מחליטה לא לשמוע ובאותו רגע הכול נעלם," אבל לא הצליחה. קול נפילה של חפץ כבד עלה מהרחוב ומיד נשמעו בכי וצעקות, "תראה, בגללך! זבל! בגללך!"

היא התיישבה במיטה, הביטה בטלפון שלה, באתרי החדשות עלו דפי הבית, קפואים ומוסרים מידע יבש על תפילות, כפרות, חטאים וסליחות.

היא הביטה שוב בהודעה שאוהד כתב לה אתמול: "חושב עלייך. אתקשר בתחילת השבוע".

היא תהתה אם הוא מקפיד למחוק כל הודעה אליה מיד אחרי שהוא שולח אותה. ודאי לא עולה על דעתו שאת כולן אפשר לשחזר, שהן יושבות להן, במקום כלשהו במרחב הווירטואלי, מוכנות להגיח, אם יידרשו…

היא יצאה מהחדר לבושה בתחתונים בלבד, השותף שלה היה רחוק מכאן וסוף-סוף הדירה עמדה לרשותה בלבד. קרן שמש, הבטחה של אור שעדיין לא היתה חמה מדי, נשפכה על רצפת המטבח הקטן כמו שביל זהב.

קירה העמידה על הכיריים קומקום עם מים לקפה, הביאה את המחשב שלה מהמיטה, הניחה אותו על השולחן, התלבטה רגע, ואז החליטה על התיקייה של האולדיז: שירי שנות החמישים והשישים, זמרים וזמרות נושנים שגילתה לאחרונה ביוטיוב, ורוב החברים שלה בכלל לא שמעו עליהם: פגי לי, פול אנקה, קוני פרנסיס: קח אותי אל הירח, לשחק עם כוכבים… בצעדי מחול חזרה לחדר והתלבשה, לא לפני שהסתכלה במראה המוארכת ונגעה בעצמה, בעור החלק שבין הצוואר לשדיים, בבטן השטוחה, במותניים הדקים. "להגיד לך משהו, ד"ר בן-טובים היקר? יש לך מזל!" היא שלחה לעצמה נשיקה וחייכה.

עם ספל הקפה ביד ישבה ופרשה את עיתוני החג, שכולם היו מלאים בזיכרונות גבריים, התרפקות על מתכת ואש: ארבעים שנה מלאו למלחמת יום הכיפורים. גולדה נבהלה ודדו ריסק. היא דיפדפה בין תצלומים של טנקים שרופים וחיילים חבולים, ראתה ברפרוף מילים: התרעות, מטוסים, שקרים, פציעות.

בשנה שעברה, יומיים לפני יום כיפור שחל אז באמצע השבוע, סיפר לה אוהד על אביו. על מה שקרה איתו במלחמה ההיא, חודשיים לפני שהבן הבכור, הוא עצמו, נולד לו.

"הוא היה אז מג"ד בצנחנים, השתתף באחד הקרבות הכי קשים, בדרום. היו שם כמה זחל"מים, אחד מהם שלו, שאיכשהו נותקו משאר הכוח. אנשים לידו נפצעו. נהרגו. אבל הוא המשיך להילחם. לא ויתר. בסוף, ממש ברגע האחרון, חילצו אותו. אחרי שהוא יצא משם, הוא הצטרף ליחידה אחרת והיה בין הראשונים שצלחו את התעלה."

"אתה ממש גאה בו," היא אמרה.

"אם לך היה אבא גיבור לא היית גאה?" השיב אוהד בשאלה.

 

הספר זמין במבצע, באתר הספרים הדיגיטליים e-vrit