תגית: רמי סערי

מה חש הנוקם בעל כורחו

פרק ראשון 

בכל פעם שחש את הקור ברגליו, הניע קצת את ברכיו, ואז שמע את חלוקי האבן מרעישים כמתלוננים אי־שם מתחתיו. למעשה קיננה התלונה עמוק בתוך תוכו. אף פעם בחייו לא היה עליו לארוב כך, דומֵם במשך שעה כה ארוכה, מאחורי שׁוּחָה הצופה אל הדרך הגדולה, בציפייה שמישהו יעבור בה. 

היום נשבר. מבוהל, וליתר דיוק מפוחד, קירב אליו את קנה הרובה כדי להביט מבעד לכוונת. עוד מעט, עם רדת החשכה, תתעטף גם הכוונת בערפל של עלטה. "הוא בוודאי יבוא לפני שהחושך ימנע ממך לכוון אליו," אמר לו אביו. "רק שב בסבלנות וחכה." 

זה זמן־מה כאבו לו פיקות הברכיים, ואילו את זרוע ימינו לא חש עוד כלל. 

אט אט הניע את קנהו, מעביר את קצהו לאורך כמה ממשטחי השלג שטרם נמסו מעבר לדרך. בשדות המנומרים במכלאות כבשים, הלאה משם, צמחו פרא עצי רימון. המחשבה שזהו יום יוצא מן הכלל בחייו, שבה וחלפה מעומעמת בדעתו. אחר כך נעה הכוונת בחזרה, מרימוני הפרא אל מצבורי השלג המוצקים. הדבר שאותו כינה בדעתו "יומי היוצא מן הכלל", לא היה עתה אלא אותו אוסף של משטחי שלג ואותם רימוני פרא, אשר למן הצהריים ואילך נראו כאילו עודם מצפים לראות מה בכוונתו לעשות. 

עוד מעט יחשיך כליל, חשב, ולא אוכל לכוון בכלל. למעשה ייחל שהערב ירד מהר יותר, ולאחר מכן ישעט הלילה קדימה הוא יוכל לזנק ולברוח מן המארב החרישי הזה. אולם היום התמהמה כמתענג על האפשרות לעכב אותו בתור בן-ערובה. אם כי הייתה זו הפעם השנייה בחייו ששכב במארב לנקמת דם, האדם שהיה עליו להרוג היה אותו אדם שהוא ארב לו כבר בפעם הראשונה, וכך דומה היה שגם המארב הנוכחי איננו אלא ההמשך של קודמו, 

רגליו הקפואות הציקו לו שוב, והוא שב והניע את ברכיו כחפץ למנוע מן הקור לטפס במעלה גופו. אולם הצינה טיפסה בינתיים בשיפולי בטנו, העפילה עד חזהו והגיעה אף לראשו. נראה לו כאילו עולה בידה להקפיא חצי ממוחו, להפוך אותו למצבורי השלג ההם שמעבר לדרך. 

במצבו נבצר ממנו לחשוב בשלמות ובהמשכיות. קיננה בו רק תחושה של עוינות לרימוני הפרא ולמשטחי השלג, ומדי פעם בפעם עלה על דעתו שאלמלא ניצבו במקומם, כבר מזמן היה עוזב את המארב. אלא שהם הוסיפו לעמוד שם כעדים שאינם נעים ואינם זעים, וכך לא הלך גם הוא לשום מקום. 

בפיתול הדרך, כמו בפעם המאה באותו אחר צהריים, הופיע האיש שהיה אמור למות. הוא בא בצעדים קצרים וקנה רובהו מזדקר, שחור לגמרי מעל לכתפו הימנית. האורב לו נרעד: הפעם לא הָזָה עוד. האיש שהוא ציפה לבואו, בא באמת ובתמים. 

בדיוק כמו בפעמים הקודמות יישר ג'ורג את קנה הרובה כדי לתור בכוונת אחר ראשו של הקרב. במשך שבריר שנייה כמו שב הראש* לעולל את תעלוליו, מסרב בתוקף להיכנס לכוונת, והיה נדמה לג'ורג' שאפילו ברגע האחרון עודו מבחין בחיוך לגלגני על פניו של האיש. שישה חודשים קודם לכן קרה לו בדיוק אותו דבר, וכדי לא להשחית את פני קורבנו (מן הסתם נכמר לבו ברגע האחרון) הנמיך את קנהו, ולכן לא הרג אותו, אף-על-פי שפצע אותו בצווארו. 

הבא לקראתו התקרב. רק לא לפצוע אותו, התחנן ג'ורג' בלבו. 

 

(הציטוט – מתחילתו של הספר)

איסמעיל קאדרה, "אפריל שבור": מי מרוויח מנקמת דם

בזכות כתיבה כזאת, מזוקקת, מכאיבה וזוהרת ביופייה הנדיר, אפשר להבין מדוע קיימת בעולם ספרות, ומה היא יכולה להעניק לקוראיה. כזהו הרומן אפריל השבור מאת הסופר האלבני איסמעיל קאדרה. 

קאדרה, אלבני יליד 1936, כתב עשרות ספרים, וזכה בין היתר ב-2005 בפרס "מן בוקר" על מפעל חייו. קאדרה היה מועמד כמה פעמים לפרס נובל. 

אפריל השבור ראה אור לראשונה במקור ב-1980. כשקוראים את הספר אפשר להיווכח שוב עד כמה בספרות הספציפי, אם הוא מדויק, נעשה אוניברסלי, ועד כמה  סיפור שמתרחש הרחק מאתנו, בהרי אלבניה, בשנות השלושים של המאה ה-20, ובתוך תרבות לא מוכרת שכלליה נראים זרים ומוזרים, בעצם קרוב אלינו. 

עלילת אפריל השבור פשוטה. היא נפרשת על פני כמה יממות, ומתרחשת באזור ההר של אלבניה. יש בה שני צירים עיקריים שנפגשים להרף עין. בראשון אנחנו פוגשים את ג'ורג', צעיר יליד הרמה בצפון אלבניה, שמוטלת עליו החובה לבצע נקמת דם.

מדובר במסורת שנמשכת כבר מאות שנים: ג'ורג' צריך לנקום את דם אחיו, שאחד מבני משפחה השכנה הרג. מעגל נקמת הדם בין בני שתי המשפחות הללו נמשך כבר שבעים שנה. הוא החל בטעות מטורפת: אורח מזדמן שנטה ללון בבית אבותיו של ג'ורג' נרצח על אדמת שכניו. על מארחיו, אחד מאבותיו של ג'ורג', הוטל לנקום את דמו, כמצוות ספר החוקים המחייב, הקָנוּן – הספר הקובע את כל הכללים הכרוכים בנקמת דם: מי חייב להרוג, תוך כמה זמן, מה הטקס הנלווה להריגה, וכן הלאה. מאז נמשך מעגל הדמים. עוד ועוד בני משפחה רוצחים ונרצחים, בלית ברירה, בלי שמישהו מהם יחוש באמת בצורך לנקום, רק מכיוון שהקנון קובע שכך עליהם לנהוג. 

 ג'ורג' יודע אם כן שקצו קרוב. זמן קצר אחרי שימלא את חובתו, צפוי בן המשפחה של הקורבן לנקום את נקמתו ולהרוג אותו. חייו עתידים להסתיים באמצע חודש אפריל השבור. את חציו השני כבר לא יזכה לראות.

בציר העלילה השני אנחנו פוגשים זוג שזה עתה נישא: בסיאן וורפסי, סופר אלבני, שמורשת אבותיו מרתקת אותו וקוסמת לו, ואשתו הצעירה, דיאנה. בני הזוג גרים בבירת אלבניה, טירנה, והם מגיעים אל אזור ההר בטיול ירח הדבש שלהם. וורפסי בקיא מאוד בהלכות המקום, המבוססות על הקנון. 

שלוש הדמויות הללו, ג'ורג', הסופר ואשתו, ייפגשו להרף עין, ונראה כי די במפגש הקצר כדי לשנות את גורלם לצמיתות. 

לכאורה אין שום קשר בין המציאות המועלית בספר לחיינו כאן, בישראל, עד שמתחוור לקורא הקשר בין המילה דם, דמים וכסף, שקיים כמובן גם בעברית (דמי נסיעה, דמי כיס, דמי חנוכה, דמי מפתח…) אכן, הספר מראה את הקשר ההדוק שיש בין דם וכסף. למשל, במקרים מסוימים מתיר הקנון להמיר חלק מהנקמה בקנס והנה אנו רואים כי "בני ברישה [בני המשפחה שג'ורג' מחויב לנקום בה] לא ניאותו לראות בפציעה מחצית הנקם. אף על פי שהקנס היה כבד, הם אספו את חסכונותיהם ושילמו אותו, וכך הוסיף חשבון הדמים לעמוד בעיניו".

בהמשך נגלים לנו המניעים הכלכליים כבדי משקל שיש לכל עניין נקמת הדם. "אתה מדבר על הדמים האלה כאילו מדובר בפעולות בנקאיות", דיאנה אומרת לבעלה ואין לה מושג עד כמה היא צודקת. אנו, הקוראים, נחשפים לצדו הנסתר של מנגנון נקמת הדם, ומגלים למרבה התדהמה והזוועה שיש מי שדואגים להנציח את חשבונות הדמים, שיש מי שמתפרנסים מהם למעשה – מתעשרים! – מכל ההרג הזה. התמימים רוצחים ונרצחים, ואלה שמעודדים אותם להמשיך בכך יוצאים נשכרים, ולכן לעולם לא ירפו מההרג ולא יוותרו עליו. 

במה עוד נזכרתי כשקראתי את הספר? אולי בגלוריפיקציה של ההורגים? "רק הידיים ההורגות, אותם נרות תמיד למראשות מצבותיהם של בני המשפחה, לא יסתלקו לעולמי עולמים מן הזיכרון הקיבוצי." כמה מהדהד וכמה מחריד.

כשחושבים על המושג "נקמת דם" אי אפשר שלא לזכור את המושג "פעולות התגמול", השם שנתנו למדיניות הישראלית בשנות החמישים והשישים, מה שכונה גם "פעולות ההרתעה של צה"ל". (ביניהן הייתה למשל הפעולה בכפר הירדני סמוע, בנובמבר 1966: חיילי צה"ל חדרו לכפר באישון לילה ופוצצו בו כמה עשרות בתים. ציר ישראל בוושינגטון דיווח על "'גוויות רבות של אזרחים", ועל כן נראה שלא כל הבתים פונו מיושביהם לפני שפוצצו.)

דיאנה מייצגת בסיפור נקודת מבט עירונית. כך למשל, כשהיא שומעת את הצלילים שמשמיעות הבהמות היא נזכרת שלמדה בשיעורי הטבע בבית הספר שאלה קולות של העלאת גירה: היא מנותקת מהוויית החיים הכפריים. היא גם אדם נאור. היא נחרדת מהקנון ומנסה לפקפק בו: "אבל לא מקובל לחשוב", היא מעזה לומר, "שמערכת המשפט של המדינה מתקדמת יותר מחוקי הקנון?" היא גם תוהה אם "המוות בלתי נמנע אם רוצים שהגבול יביא שלום בר-קיימא". 

בעלה הרומנטיקן נאחז במסורת. הוא מסביר לה את גדולת הקנון (בעיניו!). הוא קובע בלהט כי "יש להחיל את חוקו של הקנון ברחבי מולדתנו […] ולא להתאמץ לשווא לעקור אותו מהרי הרמה". כלל לא עולה על דעתו עד כמה הוא תמים, עד כמה הוא מולך שולל בידי אלה שמרוויחים מהקנון ומגאולת הדם הנמשכת לאורך דורות.

באחרית הדבר לספר, שאותה כתב המתרגם רמי סערי, היטיב סערי לסכם: "אפשר למצוא קווי דמיון משותפים בין תפיסת הסופר המתגלה ביצירתו כחוקר הפולקלור האלבני, לבין מה שחושבים באמת ובתמים מחרחרי מלחמה בישראל ובקרב אויביה גם יחד, שעודם קוראים לנקם ומנסים ללבות יצרים במקום להקדיש את מרצם ואת עתותיהם לחתירה אל השלום ולהשכנתו. אם יש לקח שאפשר להפיק מן הקריאה באפריל שבור, הריהו שמאחורי תאוות הנקם עלול להסתתר מישהו הגורף רווחים, ושערך החיים גבוה מערכן של אבנים. התרגום העברי של הספר מוקדש לכל השותפים לאמונה הזאת".

תודה, רמי סערי, על התרגום הנפלא. תודה, איסמעיל קאדרה על הספר, ותודה לחברתי יהודית, שהפנתה אותי אליו. תרגומו לעברית ראה אור לפני עשר שנים. בעולם המו"לות הישראלי אלה שנות דור. עד כדי כך, שלא מצאתי עותק שלו באתר e-vrit. כה חבל! את העותק שקראתי השגתי בספרייה, ועכשיו אנסה לקנות אחד משלי, כי הפרידה ממנו קשה.