ארכיון תגיות: רם אורן

כיצד הצטיירה ארץ ישראל ב-1882

אורחים לא מעטים האריכו את ביקורם בחיפה מעל למתוכנן על מנת לשהות במחיצתם של האוליפנטים. האווירה הנינוחה והבלתי אמצעית ששררה בבית, צניעותם של בני הזוג אוליפנט והכנסת האורחים הלבבית שלהם מצאו חן בעיני כל מי שהגיע אליהם. אחדים מהם שלחו רשמים לעיתונים באירופה, חלקם גם צירפו ציורים של חיפה, חוף הים, הכפרים הערביים שמחוץ לעיר. על רקע תחושתם של רבים מתושבי אירופה שהמערב נתון בתהליך של שקיעה, האלימות (לרבות הפרעות ביהודים) מתעצמת באין מפריע והנצרות אינה מסוגלת לתת מענה לכל אלה, הצטייר המזרח כמקום מפלט אחרון לשפיות האנושית, מקום שנותר אמיתי ושליו כפי שהיה בימי קדם. מספר החוקרים, הצליינים והתיירים שהגיעו לארץ ישראל באותה עת הגיע לשיא.

רם אורן, "נפש הומיה": אכן מוצלח

מי שנתנה לי את הספר במתנה אמרה: "בדרך כלל אני לא אוהבת את הכתיבה של רם אורן, אבל הספר הזה שונה. הוא מוצלח".

מודה: מעולם לא קראתי אף ספר של רם אורן, ונפש הומיה אכן מוצלח!

כזכור, רם אורן היה במשך שנים רבות עיתונאי ועורך, עד שהחל לכתוב רבי מכר, והקים את הוצאת קשת, ובה הוציא לאור את ספריו, זאת אחרי שנוכח שאת עיקר הרווחים מספרו הראשון, שראה אור בהוצאת כתר, גרפו בעלי ההוצאה, ולא הוא, המחבר. בקשת הוציא עד כה אורן לאור שלושים וחמישה ספרים, האחרון שבהם ב-2018. 

הז'אנר של רוב ספריו הם פרוזה, כלומר – סיפורים ועלילות שחיבר בעצמו, אבל חלקם נשענים על אירועים שהתרחשו במציאות. כזהו הוא למשל הספר סילביה: חייה ומותה של לוחמת המוסד, וכך גם הספר שלפנינו, נפש הומיה, המביא את סיפור האהבה של נפתלי הרץ אימבר, מי שכתב את מילות השיר "התקווה", שהיה להמנון של מדינת ישראל, ושל אליס אוליפנט, אשתו של לורנס אוליפנט, בן אצולה אנגלי וחבר הפרלמנט האנגלי לשעבר, שהגיע לארץ ישראל כדי לתמוך בהתיישבות היהודית ולסייע לה.

אוליפנט היה נוצרי אדוק, ובשלב מסוים בחייו נתפש לרעיון שלפיו הגאולה העולמית תתרחש אם וכאשר ישובו היהודים לארץ ישראל וישגשגו בה.

בכתיבה של נפש הומיה שילב רם אורן בין יכולותיו העיתונאיות לבין כישרונו לכתוב פרוזה נגישה ופשוטה. הוא מציג את הסיפור על השלושה, אימבר, אולפנט ואליס, בכישרון של עיתונאי חוקר, ככתוב בהקדמה לספר, שהוא "פרי תחקיר מורכב החושף פרשת אהבה יוצאת דופן שמעולם לא סופרה במלואה." אורן מעיד על עבודתו וכותב ש"התחקיר נשען על עדויות של בת האצילים אליס אוליפנט, של בעלה, לורנס אוליפנט, ומאהבה נפתלי הרץ אימבר, וכן על מסמכים רבים שנשתמרו מאותה תקופה סוערת ורבת תהפוכות." 

אורן מוסיף ומסביר: "עשיתי כמיטב יכולתי לתאר במדויק את הדמויות הרבות המאכלסות את העלילה ואת המאורעות המתחוללים לאורכה" ומסייג: "עם זאת, לא היה מנוס מהוספת נופך ספרותי פה ושם". 

ההערה האחרונה נוגעת במעלתו הגדולה של הספר, ובה בעת גם בחולשתו הבולטת.

הקריאה בספר מזכירה חוויה של צפייה בסרט מוקומנטרי: כאילו תיעודי, ובעצם – בִּדְיוֹן. לעולם אין לדעת היכן נכנס דמיונו של הסופר לתמונה. מה באמת נודע לו מהמסמכים שחקר, ומה בכלל המציא כראות עיניו.

למען האמת, זה לא כל כך משנה. הסוגיה הייתה יכולה אולי  להטריד את צאצאיהן של הדמויות, אבל אלה לא קיימים: מאחר שאוליפנט חלה בעגבת כמה שנים לפני שהכיר את אשתו, נראה שנישואיהם לא מומשו מעולם מבחינה גופנית, ומהקשר שנוצר בין אליס לנפתלי הרץ אימבר לא נהרה תינוק.

 ברור לגמרי שבגדול ובקווים כלליים הסיפור מדויק ונכון. והוא מרתק. 

לא רק בזכות עצמו, אלא גם מכיוון שהוא משקף משהו מתולדות היישוב היהודי בארץ ישראל, במאה ה-19. אגב, אחד הליקויים המשמעותיים בספר, שהוא ממעט לנקוב בתאריכים. פה ושם מוזכרת השנה, אבל לרוב מוותר אורן על התיעוד ההיסטורי לטובת הסיפור, וכדי לדעת מתי בעצם התרחשו חלק מהאירועים, יש לערוך בדיקה נוספת, מחוץ לעולמו של הספר.

תהפוכות החיים של שלושת הגיבורים הראשיים מרתקות. למשל – נפילתם של בני הזוג אוליפנט ברשתו של תומס לייק האריס, מנהיג כת נצלן "בעל נטיות סדיסטיות" כפי שנכתב מתחת לתצלומו בספר, וכיצד הצליחו להיחלץ מאחיזתו. מי העלה בדעתו שכתות מסוכנות שכאלה התקיימו כבר במאה ה-19!  

מעניין לקרוא כיצד נוצר היישוב היהודי שזכה לימים לשם זיכרון יעקב. אוליפנט היה הראשון שתמך במתיישבים שהגיעו מרומניה, אבל כעבור זמן מה נכנס הברון רוטשילד לתמונה ודחק את רגליו של אוליפנט. תיאורי ההתרחשויות, היחסים בין הדמויות, ואפילו הלכי הנפש שלהן, מעניינים מאוד. גם אם הקוראת עצרה מדי פעם ותהתה: איך בעצם אתה יודע מה הם אמרו זה לזה בחדרי חדרים? ועוד יותר מכך – מה חשבו, ומה אמרו לעצמם? אבל בלהט הקריאה אפשר לשכוח את ההסתייגויות הללו, ולהיסחף עם הסיפור.

סופו של הסיפור נוגע ללב במיוחד. אנחנו פוגשים בו את נפתלי הרץ אימבר, עני, חולה, לבוש בלויי סחבות, ושומע את הצירים בקונגרס הציוני שרים בהתלהבות את שירו, "התקווה", וזאת כדי להביע את מחאתם והתנגדותם לתוכניתו של הרצל להקים בית לאומי יהודי באוגנדה. 

הרץ אימבר לא הורשה אמנם להיכנס לאולם שבו שרו את שירו, אבל כבר חש שהשיר היה להמנון. האם יכול היה להעלות בדעתו שהשיר ייקבע כהמנונה של מדינה שעל קיומה לא יכול היה לחלום? 

ועתה בנימה אישית: פעם, מזמן, בסוף שנות ה-70 של המאה הקודמת, הייתי אליס אוליפנט. ליתר דיוק – גילמתי את דמותה בסרט סטודנטים שצילמו באוניברסיטת תל אביב. לא הכרתי את סיפורה לפרטיו, כפי שלמדתי עליו מהספר שלפנינו, אבל השם "אליס אוליפנט" נשאר מאז חרות בתודעתי. רמי ברוך, ששיחק לצידי, גילם את דמותו של נפתלי הרץ אימבר. הנה אנחנו אי אז, בשנות העשרים לחיינו…