“פניה נקיות מאיפור”, או – “היא מטופחת”: אלה שתי קלישאות עיתונאיות מוכרות, שבאמצעותן נוהגים לתאר נשים. יש לכאורה שתי ברירות מחדל: או שהאישה “מטופחת”, כלומר – מאופרת, מתוכשטת, לבושה בבגדים שהשקיעה בהם תשומת לב וחשיבה אופנתית רבה, או שהיא… נו, הביטוי “פניה נקיות מאיפור”, שהוא בעצם סוג של יוּפֶמִיזְם למילה החותכת והלא נעימה – “מוזנחת”…

ספרה החדש של רינה גרינולד (קדמו לו החלום והבית שזיכה אותה בפרס ראש הממשלה ליוצרים בראשית דרכם ופעמונים של מאי שזכה בתמיכת קרן רבינוביץ’) בגידות ובגדים בוחן את הסוגיה הזאת: האם אישה שבוחרת להתלבש “נוח”, שאינה משקיעה תשומת לב במראה שלה, מסרבת לקנות בגדים חדשים ואופנתיים, לא מוכנה להתאפר, לא מתעניינת בקישוט עצמי, עלולה לאבד את אהבתו של האיש שלה, שמועד להתאהב באחרת, נשית ומטופחת יותר…?

גיבורת הסיפור (למעשה – הנובלה) היא רופאת משפחה בקופת חולים, שעובדת גם יום אחד בשבוע בחדר המיון של בית חולים. היא אישה מעשית, עניינית, כזאת שהמראה החיצוני שלה לא מעניין אותה (– לכאורה! היא אמנם לא עושה שום דבר כדי “לשפר” אותו, אבל נראה שהוא בכל זאת מעסיק אותה מאוד, כך למשל היא מקפידה להסביר לנו שאמנם איננה יפהפייה במובן המקובל, אבל גברים בכל זאת מתעניינים בה…). היא נראית בטוחה בעצמה, ומתארת את עצמה כ”רעה”. אכן, מחשבותיה יכולות להיחשב “רעות”: היא ביקורתית מאוד כלפי רוב בני האדם שהיא פוגשת, כולל מי שאמורות להיות חברותיה הקרובות, אבל מקפידה להסתיר את ה”רוע” שלה.

למעשה, הספר נפתח במשפט “תמיד יש לך משהו רע להגיד”, שאומר לה בעלה של הגיבורה, אבל מיד אחר כך הוא עצמו, הגבר שמתואר כאדם מכיל, עדין ואוהב, אומר לה משפט רע, לטעמי: “את שורטת את כל הכוסות” (בזמן שטיפת הכלים). עד כדי כך שקראתי שוב את הפסקה הראשונה כדי להבין שוב מי מהשניים הוא זה שאמור להיות זה שיש לו תמיד “משהו רע להגיד”…

עד מהרה מסתבר שהביטחון העצמי המופגן של הרופאה (שמה אינו ידוע לנו) הוא רק מראית עין. היא בעצם עלה נידף ומבוהל, תלויה לגמרי בבעלה, ומבועתת מהאפשרות ששוב אינו אוהב אותה.

גרינולד מצליחה לעורר סקרנות, ואפילו מתח: גיבורת הספר חושדת בבעלה שהוא בוגד בה. יש המון סימנים שמוכיחים לכאורה שחשדותיה מבוססים. בשלב מסוים נודע לנו פרט מעברה, משהו שקרה בילדות והיא שכחה, כלומר – הדחיקה ועכשיו נזכרה שוב – שמבהיר מניין נובעת רגישותה המיוחדת לאפשרות שהיא נבגדת. אז מה באמת קורה? הוא בוגד? הראיות הרבות באמת מוכיחות זאת? ומה יקרה לה? האם תוכל לשרוד בלי אהבתו של בעלה?

והשאלה שמרחפת מעל כל אלה: האם בגדים יפים, “סקסיים”, הם באמת מה שיכול לגרום לגבר להתאהב מחדש, או להימשך אל אישה אחרת (או אל אישה בכלל)?

ואיזו הפתעה תתגלה לרופאה בסופו של הסיפור?

שלושה מישורי זמן נשזרים בספרה השני של רינה גרינולד. בספרה הראשון, החלום והבית, בחנה גרינולד את ההיסטוריה הישראלית באמצעות סיפורו של בית מגורים אחד.

הפעם התמקדה בקשר בין בת לאמה, ובהיסטוריה האישית של אותה אם, ילידת פולין וניצולת שואה.

במישור זמן אחד אנחנו פוגשים את המספרת, טובה, בילדותה. היא מתארת את הקשר המורכב והמסובך שלה עם אמה, ואת יחסי האהבה-שנאה המלווים אותו.

במישור הזמן השני, זה שעמו נפתח הרומן, אנחנו פוגשים את השתיים בהווה שמתרחש ממש בימים אלה: מגיפת הקורונה המוזכרת בחלק זה ממקמת אותנו בזמן. בחלק זה של הרומן אמה של המספרת כבר זקנה מאוד, בת תשעים וחמש, ודמנטית. היא כבר לא זוכרת, לא מזהה, מתבלבלת, יש לה חזיונות שווא, פחדי העבר רודפים אותה, נדמה לה שאנשים מופיעים בביתה ומסכנים את חייה, רוב הזמן היא לא מתקיימת במציאות. טובה, בעזרת העובדת המסורה מהפיליפינים, מטפלת באמה ודואגת לה. בשלב זה של חייה הבת כבר סלחנית כלפי אמה, כבר אוהבת אותה וחסה עליה.

מישור הזמן השלישי מתרחש כחמש עשרה שנה לפני כן, כשהמספרת נסעה עם אמה ל”טיול שורשים” בפולין. שתיהן מאתרות ביחד את מחוזות ילדותה של האם ואת המקומות שבהם עברה במהלך המלחמה. רק אז נודע לבת מה עבר על אמה ואיך ניצלה, בזכות תושייתה ואומץ לבה.

במישור הזמן הזה הבת מתרככת כלפי אמה. אמנם מלכתחילה לא התלהבה לצאת לנסיעה המשותפת לפולין, אבל כשהן כבר שם מתעוררים בה רגשות רבים: זעזוע, חרדה, אמפתיה והתפעלות מאמה.

השזירה של שלושת מישורי הזמן נעשית במיומנות סיפורית מרשימה. הרומן מושך מאוד לקריאה. גרינולד מיטיבה לתאר את מגוון הרגשות הסותרים שחווה המספרת כלפי  אמה: חשדנות, כשהיא ילדה, וכשנדמה לה שאמה מסתירה מפניה סודות לא מובנים; קוצר רוח, לצד אהדה והערכה, כשהאימא מתגלה לה כאדם בעל יכולות שלא העלתה בדעתה; מפח נפש ותסכול כשהיא עדה לאובדן האישיות של אמה ולחוסר האונים שלה בזקנתה.

אבל מעל לכול, אי אפשר שלא לחוש באהבה העמוקה שהיא חשה כלפי האם. לא מדובר פה בתיאור של אהבה סנטימנטלית. גרינולד לא מהססת לחשוף גם צדדים קשים בקשר שבין השתיים. ברור שאת אביה אוהבת המספרת בשלמות ובלי ספקות. רק כלפי האם הרגשות מעורבים לכאורה, לא חד משמעיים, לכאורה. גם בזקנתה של האֵם לא מפסיקה הבת לתקן אותה, את הטעויות והכשלים שהדמנציה גורמת להם, אבל ברור שהתיקונים הללו נובעים רק מתחושת האובדן וחוסר היכולת להשלים עם השינויים שחלו בדמותה של האם. איפה היא, האישה החזקה, האלגנטית, הידענית, שהכירה כל חייה? איך ייתכן שהיא מאמינה שמישהו שראתה בטלוויזיה הציע לה נישואים? איך יכול להיות שהיא כבר לא זוכרת את בעלה, אביה של המספרת? וכשהיא כן נזכרת בו, נאנחת ואומרת שאהבה אותו, המספרת תוהה אם לאורך כל חייה טעתה כשלא הבינה את עומק הקשר שהיה בכל זאת בין הוריה.

באורח בלתי נמנע הדמנציה של אמה מעוררת בה פחדים לגבי עצמה: “בדמיוני אני רואה איזו מטפלת רעת לב שמתעללת בי, שמכריחה אותי, שמנקה אותי בשאט נפש, שדוחפת לי אוכל שאני לא רוצה, שמקטרת בפיליפינית, או בטיבטית, או באיזה דיאלקט הודי, באוזני החברות שלה, על הקושי להרים אותי.” מי מאתנו, בני גילה של טובה, לא חושב על כך לפעמים בבעתה?

הביקור של המספרת ואמה בפולין מעניין ברבדים רבים ושונים. למשל, כשהיא מתארת את השפה הפולנית ש”פה היא כבר לא הייתה שפה שצריך להחביא אותה. זה היה כל כך משונה, הלגיטימיות של השפה. הטבעיות שבה היא דוברה”.

או כשהיא רואה בעיירת הולדתה של אמה אישה שדומה מאוד לדודתה, ותוהה אם לא מדובר בכלל בקרובת משפחה אלמונית, מישהי שנטמעה באוכלוסיה המקומית, אחרי שיהדותה אבדה לה. אכן, כל ישראלי שמגיע לפולין מספר על תחושה דומה: תווי פנים, והבעות, תנוחות גוף ומחוות, שכולם נראים מוכרים מאוד, ומזכירים לא פעם מכרים או קרובי משפחה שחיים בארץ.

התרגשתי מאחת התובנות של המספרת: כשאמה מדגישה איך בעצם ניצלה בזכות חייל גרמני שאִפשר לה לברוח, ושאולי אפילו הניס אחר כך מתנכלים פולנים שרצו לשדוד אותה, אומרת לעצמה הבת שאולי כל הסיפור לא התרחש בדיוק כפי שאמה זוכרת את פרטיו, אבל “אולי אימא הייתה זקוקה בכלל לאיזו הוכחה שעדיין יש טוב בעולם.”

את הטוב הזה אנחנו מגלים גם ברומן שלפנינו: בסיכומו של דבר ברור לגמרי עד כמה אמה יקרה לה, עד כמה היא קשורה אליה ודואגת לה בכל לבה. ובמקום שיש אהבה, הטוב גובר.

במעמקים מסתתרים סודות: מתחת לבית יש מרתף שאינו אלא שרידיו של בית אחר. בתוך המזנון חבויים תצלומי אשתו הראשונה של אביה ובנם הפעוט שנספו בשואה. בברלין גדלה ילדה שקיומה אינו ידוע לאביה, הוא בטוח שהיא נרצחה. בכפר בגליל גדל ילד שהוברח מגורלו.

כל הסודות הללו רוחשים בחיי הגיבורים ברומן הראשון שכתבה רינה גרינולד, החלום והבית, שראה אור לאחרונה.

לפני כמה שנים זכיתי לקרוא את אחת הגרסאות הראשונות של כתב היד, והבעתי אז באוזניה של רינה גרינולד את התפעלותי ממנו. הרעיון להציב בית במרכזו של רומן, לספר כיצד נוצר לראשונה, ואילו חיים חלפו בתוכו ועיצבו אותו, הזכיר לי את ארבעת ספרי הסדרה של הסופרת האמריקנית אניטה שרב, המכונה THE” “FORTUNE’S ROCKS QUARTET. באותה סדרת רומנים עוקבת שרב לאורך יותר ממאה שנה אחרי בית אחד ששוכן ליד החוף בניו אינגלנד, ובאמצעותו הקוראים חיים את ההיסטוריה של המקום: השנים הראשונות של המאה העשרים, שנות השלושים והשפל הכלכלי, ועד לשני הרומנים האחרונים המתרחשים כמעט בימינו.

רינה גרינולד בוחנת את ההיסטוריה הישראלית באמצעות הבית. הדמות המספרת מציגה אותו בפנינו כבר במילים הראשונות של הרומן: “זהו סיפור על בית ועל אדמה ועל אנשים”. תחילתו במה שלימים נותר רק כמרתף: ביתם של התושבים הערבים, “איש פשוט בשם עבד אל-מסרי, אריס שחי בכפר קטן בשרון לפני יותר ממאה שנים”. אותו אריס “עיבד את האדמה של אפנדי טורקי שגר באיסטנבול”, אבל נעשה “מודאג, מודאג מאוד,” כי “אדונים בחליפות של פראנג’ים עם מגבעות ומשקפיים עגולים” החלו להופיע ולקנות אדמות מהאפנדים הטורקים.

המספרת היא זאת שחושבת על אותו עבד, שעיבד את האדמה שעליה הוקם ביתה. כבר בתחילת הרומן נודע לנו שהיא עוזבת את הבית, אבל רק בסוף ייוודע לנו מי יבוא במקומה, מה תגלה על משמעותו של הבית בחייה, איך השפיע עליהם, ומה יקרה לה כשתעזוב אותו.

התיאור טומן בחובו כמובן משמעויות נסתרות, אך לא סמויות מהעין, ושאלות שאי אפשר להתעלם מהן: למי יש זכות על האדמה שמדינת ישראל הוקמה עליה? מה משמעותה של פליטות? מי יודע להיאחז באדמה? מה ההיאחזות הזאת, או ההרפיה מהאדמה, אומרת?

מאחר שהמספרת חלמה להיות אדריכלית, “בית” מבחינתה איננו סתם מבנה שגרים בו. הוא משמעותי וחשוב לה גם בצורתו, גם בתכנון שלו, גם באסתטיקה שבו. היא מתקשה להשלים ולהתפשר עם עיצוב לא מדויק שאינו עונה על דרישותיה, והיא נקשרת מאוד לגינה, כלומר, למה שהאדמה יכולה להוציא מתוכה.

הסיפור כולו מגיע מתוך נקודת המבט שלה, וכך דבריה צבועים באישיותה ובנקודות ההשקפה שלה על המציאות. כך למשל היא מתוודה כי כשהיא מתארת את הכפר הערבי כפי שנראה בעיני רוחה בתחילת המאה העשרים, “זה מתחיל להישמע קצת כמו קלישאה הוליוודית”. היא לא מפסיקה להכניס את עצמה לתוך הנרטיב, למשל : “אני רואה את עבד מסביר משהו לאיש בתנועות ידיים”, ובכך מסגירה את העובדה שאיננה באמת מספרת כל יודעת, שכן הכול מגיע מתוך הפריזמה של ראייתה, ידיעותיה ודמיונה.

וכך, בעיני רוחה, “אבות אבותיו [של עבד] לא הגיעו לפה בגלל ספרים והבטחות. גם לא עניין אותם מי גר פה קודם, עברים, או רומאים, צלבנים, או טורקים. הם חיפשו אדמה טובה לחיות עליה, ואחרי נדודים רבים במדבר מצאו את האדמה הזאת.”

היא מתארת את החלוצים מנקודת המבט של עבד, סבורה שנראו לו מוזרים. “כולם ידעו לקרוא – מדי פעם ראה אותם עם ספרים בידיהם – ואף על פי כן רצו לעשות את המלאכות הקשות ביותר”. הוא לעומתם היה נותן הכול “כדי לא לשבור בכל יום את גופו בשדות!” גרינולד, באמצעות המספרת שלה, מציבה כאן מין נוסחה שבה ניצבים שני צדדים: עובדי האדמה האותנטיים, המקומיים, שנאלצים להוציא את לחמם מהארץ, כלומר – הערבים, לעומת החלוצים היהודים שמניעים אותם אידיאלים ורעיונות. מחשבה מעניינת!

האם קניית האדמות הללו הייתה מוסרית? האם אפשר, במבט היסטורי מקיף, להצדיק את הקמת הבית? למי באמת יש זכות עליו?

“פלשתינה מנצנצת אי-שם במזרח כמו אבן חן”, כך רואה בעיני רוחה המספרת את מחשבותיו של היהודי שרכש את המקום, אחרי שהחליט לנוס מברלין, זמן לא רב לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. האם אפשר להתכחש לזכותם של נרדפים למצוא לעצמם מקלט? אבל מה עם מי שגרו שם ונושלו?

הרומן שלפנינו מנסה לגעת בכל השאלות הללו ועושה זאת בעדינות ובכישרון.