תגית: רות שפירא

רות שפירא, "בקולן – נשים בישראל בצל אובדן ומלחמות": מאחורי כל חלל יש עולם ומלואו

קול צעקה רמה מהדהד מעבר לנימה החרישית שבה נכתב ספרה של רות שפירא בקולן – נשים בישראל בצל אובדן ומלחמות.

עשרים ושבע נשים התראיינו בו: אלמנות, יתומות, אחיות שכולות, חברות שאיבדו בן זוג, כאלה שנפגעו בגופן וכאלה שנפגעו בנפשן, ישראליות בנות עדות ודתות שונות, שכל אחת מהן תרמה את סיפורה האישי.

הספר "מוקדש בגעגוע לזכרו של סרן (מיל') יגאל שפירא" שהמחברת התאלמנה ממנו ב-25 באוקטובר 1973, שעות אחרי הפסקת האש. "הפיקוד העליון רצה לסיים את המלחמה בתמונת ניצחון. הגחמה הזאת הסתיימה בכישלון גדול לצה"ל ובאבידות כבדות של כ-80 הרוגים ו-120 פצועים. הקרב המיותר על העיר סואץ נחשב לאחד המשגים הגדולים של ישראל במלחמת יום כיפור. ובמסגרת הפאשלה הזאת יגאל קיפח את חייו מרסיס שפגע בריאה שלו", כותבת רות, כדרכה – באיפוק שאינו מנסה להעלים את הזוועה.

הראיונות שערכה עם הנשים מעוררים כעס וצער, שכן ה"פאשלה" שגבתה את חיי בעלה והסיטה את מהלך חייה מהמסלול שיועד להם, היא רק אחת מרבות המתוארות בספר. שוב ושוב נודע על הרוגים מירי כוחותינו, על טעויות מקוממות שהרסו לא רק את חייו של ההרוג ושל האישה המרואיינת, אלא גם את חייהם של בני המשפחה הרבים שאצלם "הכול השתנה" אחרי מותו. שוב ושוב נשארות שאלות ללא מענה ותהיות ללא תשובה, ולא רק במישור הממלכתי.

איך ייתכן למשל שהסב המסור-לכאורה של דניאלה בוקשטיין בן-יעקב, שכל חייו עסק בהנצחת אביה, בנו, תוך כדי שהוא "משתמש" בה, כך חשה, כמו באביזר, נישל אותה בצוואתו, חרף ההבטחות וההצהרות ששמעה תמיד מפיו?

איך יכלה אמה של דנית בר לנשל אותה מהזיכרון של אביה, ולא לאפשר לה לדעת משהו עליו? שלא לדבר על עצם הקרב שבו נהרג, "קרב לטרון, אחד הקרבות השנויים ביותר במחלוקת בתולדות צה"ל".

כמה מכאיב לדעת שגם הקרב שבו נפל אחיה של תמר תיבון, היה, כך הסתבר בדיעבד, מיותר. "הדי התחקירים מהמלחמה, ולפיהם הקרב שבו חיים נפל במיתלה היה מיותר, האמא חוותה זאת כאסון נוסף. 'גיבור, גיבור, ובסוף מיותר', אמרה בציניות."

וכמה עצוב לדעת שיעל ידידיה, שאיבדה את בעלה, סמל שלמה מגריל, במלחמת ששת הימים, מתייסרת מכך שהנכד שלהם "משרת בצבא ולוחם כמו סבו." שלא לדבר על כך שלדבריה "ירושלים של היום, זאת שעל שחרורה-איחודה נלחם ונפל שלמה, היא סלע מחלוקת וכלל אינה מאוחדת כפי שמציירים אותה."

יעל ארצי מתקוממת עד היום על כך שלא חיפשו את גופת בעלה הטייס. יתר על כן, איש גם לא היה מוכן להודות בכך באוזניה, והיא זכתה לגינויים גם מבני משפחתה על התעקשותה לחשוף את האמת. "היא לא צריכה קבר לעלות אליו, היא רק רצתה שיגידו לה את האמת," הסבירה. אכן, כעבור שנים רבות הודו בפניה שצדקה.

בעלה הצעיר של דפנה שבתאי נהרג במלחמת ההתשה "בטעות, מאש כוחותינו".

טלי גורלי איבדה בעל, במלחמת יום כיפור, ובת, עפרי, בפיגוע בראס בורקה. על ימי הפיגועים היא אומרת כי היו אלה "שנים בהן כל מי שחי כאן ספג קרינה של רוע שהיה באוויר." האם הרוע נמוג והתפוגג מאז?

חני אורון שהתאלמנה במלחמת יום כיפור מדודי כהן, ילדה בת שאביה אפילו לא ידע על התהוותה. והעובדת הסוציאלית של משרד הביטחון הציעה לה להפיל את העובר, כי "יהיה לך קשה מאוד לבד עם ילד. ככה לפחות תהיי פנויה."

אחיה התאומים של עדה גורדון-לנדסברג נהרגו במלחמת יום כיפור. איך לא שיחררו את השני, אחרי שהראשון נהרג? הצבא ניסה לכאורה לבדוק מה קרה. לבסוף הוחלט ש"יש אשמה, אבל אין אשמים". מה יכול להיות מרנין יותר ממסקנה כזאת?

סיפורה של ענת יהלום הוא זה של אשה שנפצעה קשה בדקות הראשונות של מלחמת יום כיפור. והיא אומרת "גבר נכה צה"ל הוא טרומפלדור, אישה נכת צה"ל היא סחורה פגומה". כמה מזעזע להבין שנשים נכות "מעדיפות להסתיר את נכותן" (כשם שעושים גברים נפגעי תסמונת דחק פוסט טראומטית).

מקוממים סיפוריהן של בנות זוג שלא היו נשואות רשמית, ולכן לא זכו לשום התייחסות או התחשבות: "הן מצויות ביגון ללא זכויות, בעיקר זכויות ומעמד חברתיים". (כך היה בעבר. כיום המצב שונה).

מצער כל כך סיפורה של שרה בוכמן, אלמנתו של יונה בוכמן, הלום קרב ממלחמת יום כיפור, שלא הצליח לשוב לאיתנו, והיא הרגישה צורך להסתיר את התאבדותו מהאנשים הסובבים אותה. עד כדי כך שכאשר מישהו מהעבודה אמר שהוא רוצה לדבר עם בעלה, היא אמרה לו "שילך לבית הקברות ברשפון" וגרמה לו להלם.

מור אמָרוֹ, ששירתה בשארם א-שייח' במלחמת יום כיפור אומרת: "המלחמה אתי כל הזמן, לא איבדתי אותה ולא עיבדתי אותה", ומתארת את מה שעבר עליה ואת הפוסט טראומה שחזרה אליה במפגש עם שחיתות שלטונית שעוררה בה שוב תחושה של חוסר אונים והרגשה "ששוב 'חוגגים עלינו'". (אבל מרגש להיווכח שהתחושות הללו הניעו אותה לפעול!)

חזקה מאוד מסקנתה של פארה אדלמן, שבעלה נהרג בקרב סולטן יעקוב במלחמת לבנון הראשונה, ב-1982, לפיה "במלחמות לא פותרים דבר, רק מסיגים את כל הצדדים לאחור", ולא פחות מרגשים דבריו של נאיף, יתום בדואי, שאביו, נאיף האיב, נפל בלבנון ב-1991. נאיף הבן אמר לשפירא כי "חשוב שידעו שמאחורי כל חלל יש עולם ומלואו", וזאת, כמובן, ההצדקה הגדולה ביותר לכתיבת הספר.

אחד הפרקים הקשים מנשוא הוא זה שבו שוחחה רות שפירא עם תיקי וידס, מי שכתבה את הספר קולות שתמיד אתי, 60 שעות במלחמת יום כיפור. בפתיח לראיון אתה כתוב כי "תיקי וידס שירתה כחיילת סדירה בחמ"ל הקשר בחטיבה המרחבית בבלוזה במלחמת יום כיפור. כשפרצה המלחמה, היא מצאה את עצמה יחידה בקשר מול הלוחמים במעוזים, תחילה עם הוראות עידוד והבטחות לסיוע שבדרך שהמפקדים ביקשו שתעביר להם, ובהמשך, כשהלחץ מהלוחמים בשטח התגבר, לקחה אחריות ובתושייה רבה נאלצה למצוא תשובות על מנת לתת להם מענה."

בהמשך מתוארת גבורתה השקטה, הצנועה, של אותה חיילת, שהבינה כי המפקדים איבדו את השליטה ואולי גם את העשתונות, ו"התחילה למצוא פתרונות ולפעול בתושייה כדי לעזור – ולו במעט – לאותם לוחמים הנמצאים במצוקה ובתנאי לחימה קשים". (אחד הרעיונות שלה היה – לבקש מהטבח שיחקה בקשר את קולו של המפקד! עד כדי כך!) 

"מבחינת המעוזים, אני הייתי החטיבה," היא מספרת, "מי שמעבירה פקודות והוראות הניתנות על ידי מפקד החטיבה או האלוף." למפקדים עצמם לא היה אכפת. "אף אחד לא התייחס למה שאני אומרת או עושה. גם אף אחד לא שם לב למה שאני אומרת. שום חשיבות".

עד היום היא כואבת את הקולות ששמעה. את הלוחמים במעוז מפרקת שהתחננו לחילוץ, וכשזה בא, פקדו על המפנים לקחת אתם רק פצועים, לא לוחמים כשירים. "את אלה הם נאלצו להוריד מהטנק: 'תלם, הם משאירים אותנו כאן. הם דוחפים אותנו מהטנק. הם לא נותנים לנו לעלות לטנק. תנו לנו לעלות. אל תשאירו אותנו כאן… קחו אותנו אתכם. אל תעזבו אותנו כאן," היא שמעה בקשר, ונאלצה להתמודד ולהגיב. חיילת צעירה, בשירות חובה.

לימים העיד אחד החיילים כי "תיקי לא הייתה סתם 'קשרית' בחמ"ל הגזרה הצפונית של התעלה בבלוזה… היא ניהלה את הקרב במשך שתי יממות. שמעתי אותה ברשת, בקסדה שלי, יום ולילה, כשהעבירה פקודות, עודדה, שיבחה מפקדים שהיו בתוך קרבות נואשים… החמיאה לצוותים שדיווחו על פגיעות האויב שבלמו את התקדמותו. בקיצור, היא היתה קרן אור באפלה ובבלבול הגדולים, כשכל הקודקודים הגדולים נדמו ונכנסו לפאניקה."

כשהגיעו נציגים של "ועדת אגרנט" לבסיס בבלוזה, הם שוחחו עם כל המפקדים ועם רוב החיילים. את תיקי לא זימנו. "התברר שמהבנות לא גובים עדויות".

עד היום תיקי לא יכולה למחול על מה שקרה לא רק במהלך אותה מלחמה, אלא גם לפניה. היא מעידה כי ידעו על המלחמה העתידה לפרוץ. המפקד כינס אותם בשבת בבוקר, ביום כיפור, והודיע להם שצפויה היתקלות בשעה שש בערב, אבל שאין מה לדאוג, "אנחנו נכסח אותם", והיא תוהה: "צה"ל יכול היה להיות מוכן, כבר ידעו לפני כן שתהיה מלחמה וכבר גייסו מילואים, אז לא יכלו ליידע אותנו? למה ללוחמים במעוזים ובקו הקדמי לא הודיעו? למה לא דאגו שיהיו מוכנים?" למה, למשל, למה לא חילקו לכולם שכפ"צים? היא שואלת שוב, כעבור עשרות שנים. 

את משבר האמון שנוצר בקרב בני הדור שלחמו אז מיטיבה לתאר חנה יבלונקה בספרה ילדים בסדר גמור (ואפילו מזכירה את סיפורה של הקשרית  בת ה-20. ושתיהן מראות כי "המלחמה ההיא היתה […] תום עידן התמימות").

מהספר שלפנינו אפשר להבין שלא רק מלחמת יום כיפור סילקה את התמימות. בכל אחד מהסיפורים ששפירא מביאה, סיפוריהן של נשים שהמלחמה פגעה בהן פגיעה מרה, אפשר להיווכח בעוצמות הקשות של האובדן.

המוטו לספר מבהיר את עמדתה ואת מה שהניע את שפירא לכתוב אותו: "אני רוצה לדבר על דברים שאנשים לא רוצים לשמוע", היא מצטטת את סבטלנה אלכסייביץ', כלת פרס נובל לספרות, 2015.

שפירא מסבירה בהקדמה את אחד המניעים לכתיבתו של הספר: בחברה הישראלית חשים אהדה רבה כלפי אלמנות צה"ל, אבל לתחושתה, ששותפות לה נשים ששוחחה אתן, "מדובר בנושא שלא כל כך רוצים לשמוע עליו ברמה האישית".

חשוב לציין שלא רק עצב יש בו, בספר הזה. בסיפורים השונים מתבטאת גם העוצמה של נשים שהצליחו למצוא את הדרך להמשיך לחיות. כדבריה של אחת האמהות השכולות (אמם של התאומים אודי וחגי גורדון, אחיהם של עדה גורדון-לנדסברג), שנהגה לומר כי "החיים קודמים למתים", והייתה "עמוד התווך של המשפחה", גם אחרי האובדן הנורא.

השיחה הפותחת את הספר היא עם פנינה גרי, שארוסה, עלי בן צבי, נהרג תשעה ימים לפני חתונתם. שישים שנה נדרשו לה, לגרי, עד שהצליחה לספר מה עבר עליה. היא כתבה הצגת יחיד אוטוביוגרפית, "סיפור אהבה ארץ ישראלי", שדני וולמן עיבד לסרט קולנוע.

"בחרתי בספר זה להביא עדויות לחיים בצל אובדן במלחמות ובמבצעים צבאיים שונים מנקודת מבטן של הנשים שנותרו מאחור, נשים ששוברות שתיקה, חלקן אחרי עשרות שנים".

הן מדברות, ועלינו להטות אוזן ולהקשיב להן.

יו נסבו, "איש השלג": האם נורווגיה היא ילדה קטנה ומפונקת?

כדי להדגיש עד כמה חשוב המתח המתעורר בקורא, הסביר פעם הסופר האנגלי א"מ פורסטר כי אמנות הסיפור נולדה בימיו של האדם הקדמון, שישב עם חבריו סביב המדורה. עונשו של מי שלא ריתק את קהל שומעיו אליבא דפורסטר היה כבד: אכלו אותו…

ספרי בלשים הם מן הסתם ההתגלות הצרופה ביותר שמדגימה את דבריו של פורסטר: תפקידו העיקרי של הסופר הוא ליצור מתח אצל הקורא ולעורר את סקרנותו (אבל למעשה זהו בסיס טוב לכל כתיבה ספרותית).

בשנים האחרונות אנו עדים לפריחה בספרי מתח שמגיעים מארצות סקנדינביה: כך למשל טרילוגיית המילניום של סטיג לארסון וספרים שכתבו של פטר הוג, אֶריק אָקסל סוּנד ויו נסבו.

לאחרונה ראה אור בעברית הספר איש השלג שכתב נסבו (הוצאת בבל, בתרגומה המצוין של רות שפירא), רומן המגלם כנראה את כל מה שיש לספרים מסוג זה להציע לקורא הישראלי: לא רק מתח, אלא גם היכרות מקרוב עם עולם שונה כל כך מהמציאות המזרח תיכונית שבה אנחנו חיים.

לא פעם מתרפקים כותבים על תופעה מובנת מאליה: העובדה ששפות שונות משקפות את חיי הדוברים שלהן. למשל − וזאת כבר כמעט קלישאה – העובדה שאצל האסקימואים קיימות עשרות מילים שמבטאות סוגים שונים של שלג. אך טבעי הוא שספר שנכתב בנורווגיה יתבסס על מה שמתרחש ביום שהשלג הראשון מתחיל לרדת שם, ובאנשי השלג שילדים בונים להנאתם, אך יכולים גם לעורר אימה מקפיאת דם כשסופר כמו יו נסבו רותם אותם לעלילת ספרו.

נסבו מצליח לצייר לאורכו של הספר את תחושת האפלה המתמשכת הזרה כל כך לקורא הישראלי שחייו שטופי אור עז (ומזכיר בכך במידה לא מעטה את סדרת הטלוויזיה השוודית-דנית המהוללת "הגשר"). נסבו אף מזכיר מפי אחת הדמויות את התוגה שמעוררים בבריות ימי החשכה הארוכים והרבים. אמנם בבסיסה של העלילה קיימת תופעה אוניברסאלית, לאו דווקא נורווגית – מצוקתם של גברים שחושדים כי הילד שהם מגדלים אינו בנם הביולוגי – אבל הספר בכל זאת מקומי מאוד. ודווקא משום כך הוא מעניין.

מרתק לראות מה מעסיק את הנורווגים. איך הם רואים את עצמם. הנה למשל ציטוט שמעניק לנו תובנה מעניינת אל מציאות רחוקה ושונה כל כך מזאת שלנו: "מעצם היותנו מדינה שנהנית מהגנת יתר,", אומרת אחת הדמויות, "מדינה שלמען האמת מעולם לא נלחמה בשום מלחמה אלא הסתפקה בלתת לאחרים לעשות זאת למעננו, אנגליה, ברית המועצות וארצות הברית. ובכן, מאז המלחמות הנפוליאוניות הסתתרנו מאחורי גבם של אחים בוגרים. נורווגיה ביססה עם השנים את ביטחונה על ההנחה שאחרים לוקחים אחריות כשהעניינים מתחממים. זה נמשך כל כך הרבה זמן עד שאיבדנו את העוגן שלנו במציאות ואנחנו מאמינים שכדור הארץ מאוכלס ביסודו של דבר באנשים שרוצים את טובתנו – אנחנו, שהפכנו בן-לילה למדינה העשירה ביותר בעולם. נורווגיה אינה אלא בלונדינית מטומטמת ופטפטנית שהלכה לאיבוד ברחוב צדדי בברונקס, ומתלוננת עכשיו ששומר הראש שלה אכזרי כל כך כלפי התוקפים".

אהה, אומרת לעצמה הקוראת הישראלית, שְבֵעַת המלחמות, זו שאימה וחרדה כלכלית מתעוררות בה כשהיא חושבת על כל הצעירים הישראלים נטולי הדירות שהאופק שלהם חסום, ("שיעור הבעלות על דירה בקרב זוגות צעירים הצטמצם בשנים האחרונות, צעירים רבים יותר חיים עם ההורים", וכן הלאה), אז זה מה שמטריד את המדינה העשירה במיוחד, שמעולם לא נלחמה בשום מלחמה? ייסורי מצפון וביקורת עצמית? מדוע אני מתקשה להבין את המצוקות הללו, כולן צרות של עשירים, ולהזדהות אתן?

איש השלג כתוב היטב. אמנם כבר בשלב מוקדם יחסית אפשר להבין מי האשם, אבל הדרך הפתלתלה המובילה אל הפתרון יוצרת מתח, כיאות, והסוף הצפוי נשאר בתחומי הז'אנר. כמו שבסרטים אמריקניים הסוף חייב להיות טוב, כך גם אסור לספר מתח ראוי לשמו לאכזב את הקורא ולא להעניק לו את ההקלה הבאה בסופו של המתח הנבנה והולך. הרעים יובסו, הנורווגים יוכלו להמשיך להתלונן על התחושה שארצם אינה אלא ילדה קטנה ומפונקת, ואנחנו, הקוראים הישראלים, נמשיך לנסות לנוס מפני מציאות חיינו אל ספרים שלפחות הם מעניקים לנו סוף טוב.

 

רות שפירא, "הירח אותו ירח": מסע של אהבה

בתחילת הקריאה רציתי להודות לרות שפירא על כך שלקחה אותי אתה הרחק במקום ובזמן: לווייטנאם, בשנת 1997. כמה נעים לשבת על הכורסה הנוחה וממנה להפליג לארצות אחרות בלי כל הטרחה, הפרשי השעות והטיסות הממושכות, בלי לסבול מהלחות, החום, התנאים ההיגייניים הלוקים בחסר…

אמנם המחברת לא נסעה לווייטנאם כתיירת מן השורה, אלא כמי שיש לה מטרה מאוד מוגדרת: לשוב משם עם התינוקת שאימצה, אבל בזכות עיניה הפקוחות וכישרון התיאור שלה חשתי שאני מתלווה אליה וחווה אתה את כל מה שראתה, שמעה, הריחה ולמדה.

כמו רות שפירא, גם נעורי עברו עלי בשנות השישים של המאה ה-20 ועולם האסוציאציות שלנו בעניין וייטנאם דומה: הארץ ההיא נקשרת כמובן בתודעה עם המלחמה, עם כל התיעוד שהגיע אז אל החדשות, עם רעש להבי המסוקים מעל הג'ונגלים, התצלומים בעיתון, השמות המפורסמים שנחרתו בזיכרון הקולקטיבי, כמו גם ההפגנות של אותם ימים. בדיוק כמו שרות שפירא מתארת, שנאנו אז את נשיא ארצות הברית, לינדון ב' ג'ונסון וחסנו על תושבי וייטנאם המותקפים. לכן כל מה שגילתה על ויינטאם עשרים ושתיים שנה אחרי תום המלחמה עניין מאוד גם אותי. למשל – שבניגוד לציפיות, הווייטנאמים אינם שונאים את האמריקנים, אלא אפילו מקדמים אותם בברכה, ואפילו "מסתכלים עליהם קצת מלמעלה, אחרי שגברו עליהם, כמו דוד על גליית", עד כדי כך שלא הופתעה בשובה משם כשראתה קטע וידיאו ובו איש צבא וייטנאמי מברך צעירה אמריקנית במילים "Welcome back", עם חיוך על פניו… (ועם זאת, אפשר בהחלט להבין מהתיאורים עד כמה קשים החיים תחת המשטר הקומוניסטי, שאותו  ניסו בשעתו האמריקנים להפיל).

רות שפירא מתארת הכול בפרטי פרטים: את הדרך לווייטנאם. את שדה התעופה הבינלאומי של בירתה: "חום לוהט, לחות מגרדת את המאה אחוזים", את התור לביקורת הדרכונים, את הנוסעים בני הלאומים השונים, רובם גברים ותיירים, "לא רק בשל עלות הנסיעה הזאת, אלא  בשל הצורך באשרת יציאה." היא מספרת על הדרך משדה התעופה לעיר, מציירת את הנוף: "ירוק ושטוח ברובו: שדות רחבי ידיים, פה ושם חקלאים בכובעי קש משולשים מעבדים את אדמותיהם, הרחק ברקע גבעות או הרים כחלחלים", את העיר עצמה, בתי המלון שבהם השתכנה, הרחובות, הרעש, הריחות, הצלילים. לכול היא מוסיפה ביאורים ומידע שצברה – למשל − על שיטת הכתיבה הווייטנאמית: באמצעןתה נודע לי שהם כותבים באותיות לטיניות, אבל מחלקים כל מילה להברותיה. (לכן Le Nin הוא בעצם לנין…). כל הידע המפורט הזה מרתק, ושוב ושוב הרגשתי שאני ממש שם, אתה, בלי לזוז ממקומי.

אבל בהמשך הקריאה הבנתי: המסע שאליו לוקחת אותי רות שפירא הוא הרבה יותר מגיאוגרפי. זוהי הפלגה אל הנפש האנושית, אל יופייה ואל נדיבותה.

רות שפירא מתעדת את דרכה המפותלת להיות אם. אנחנו פוגשים בה בשלב שבו ויתרה על המאמצים להרות, ואל הרגע שבו החליטה לאמץ תינוקת. במתינות וברוח חיובית, בשנינות מעודנת ומתוחכמת, ומתוך ראייה מתמדת של החיובי שבאדם, מתארת שפירא את דרך החתחתים שעשתה בדרכה אל האמהות.

הירח אותו ירח

שוב ושוב היא מציינת את טוב לבם של אנשים שנחלצו לעזרתה. רופאים שגילו רצון טוב, מעבר לנדרש. פקידים שהושיטו יד ומצאו את הדרך לעקוף מכשולים, אפילו את הרב ששיתף אתה פעולה ועזר לה לגייר את בתה, תוך ששניהם מדברים סחור סחור, היא כדי לא לשקר, ועם זאת לא לומר את כל האמת, הוא – בעצימת עיניים זהירה, כדי לא לסכל את המהלך.

את האכזבות מאנשים אחרים היא לא מפרטת, אם כי אפשר להבין אותן בין השורות, ברמיזות דקות מאוד: חלק מהאכזבות חוותה בתוך התהליך (כך למשל החברה שהתלוותה אליה הודיעה לה במפתיע, זמן קצר אחרי שהגיעו, שעליה לשוב ארצה. חמור ומפליא יותר החשש שעליו הכריזה אותה בת לוויה מפני הצורך להישאר לבדה עם התינוקת כששפירא נאלצה לנסוע הרחק כדי לטפל בסידורים ביורקרטיים חיוניים: בת הלוויה הסבירה שלא תוכל להחליף לתינוקת חיתול!). לאכזבות האחרות היא מייחדת פרק שלם שנקרא "מה את בשבילה? מה היא בשבילך?" שם היא מצטטת תגובות מוזרות, מופרעות אפילו, של אנשים זרים שהבחינו בשוני בינה לבין בתה: אבא לילד בתור בקופת חולים ששאל "שלך, הדבר הזה?", שכן שהסביר לה בנוכחות הילדה כי בתה "גויה" ולכן כנראה לא כאב לה כשצמחו לה השיניים, אנשים זרים שפונים ושואלים אותה שאלות חודרניות וחצופות – מי ההורים הביולוגיים שלה, אם פגשה אותם, מדוע מסרו אותה לאימוץ. על כך הגיבה פעם לין עצמה בבגרות ובתבונה ואמרה: "אני חושבת שזה די חטטני […] מה הם יעשו עם המידע הזה?"

 

אכן, אנשים זרים מסוגלים להיות גסי רוח במיוחד, אבל בני המשפחה והחברים קיבלו את התינוקת שהצטרפה אליהם, בשמחה רבה ובאהבה.

וזאת למעשה המילה המתאימה ביותר לתאר בה את סיפור האימוץ הזה, שכולו רצוף אהבה: של האימא המאמצת את לין הקטנה. של הדודים החדשים והסבתא, שאינה יודעת את נפשה מרוב שמחה, של ידידים: "אני לא האמנתי שאי פעם אראה אותה עם תינוקת על הידיים", אמרה בהתרגשות חברה קרובה של אמה, ולא בִּכְדִי. לקראת סוף הספר מתארת רות שפירא את הרקע להיותה אם יחידנית: הגבר שהייתה נשואה לו שנה אחת בלבד נהרג מפגיעת צלף בתום מלחמת יום הכיפורים, למעשה – זמן קצר אחרי שנכנסה הפסקת האש לתוקפה, במבצע מיותר ומטופש שנועד "להפגין כוח". גם את האובדן הזה מתארת רות שפירא באותה מתינות, לכאורה בנימוס אבל בלחישה רועמת שאינה מסתירה את הכאב, את הכעס, את תחושת העוול והבזבוז שנגזרו עליה (ועוד יותר מכך – על ההרוג שקיפח את חייו לשווא, בגיל כה צעיר). אבל גם מתוך הייסורים האלה היא מביאה סיפור של אהבה: הוריו של בעלה הבטיחו לה שבבוא העת, כשתהיה לאם, יתפקדו כסבא וסבתא לילדיה. נדרשו עשרים וארבע שנים עד שיכלו לקיים את הבטחתם, והם עשו זאת במלוא הכוונה!

 

על האושר הגדול של גמר הליכי האימוץ מעיבה המחשבה שאי שם בכפר נידח יושבת עכשיו אישה אחרת ובוכה.

אחד הרגעים הנוגעים ביותר ללב הוא זה שבו מתארת רות שפירא את שני המפגשים שלה עם האם הביולוגית של בתה ואת כאב הפרידה שלה. גם שם היא מתגלה ביופייה המרגש: המתווכת הווייטנאמית מייעצת לה לא לאפשר לאם הביולוגית להחזיק את התינוקת בטרם תמסור אותה סופית. רות שפירא, בדרכה האצילית, חסה על האישה ומעניקה לה את החסד האחרון הזה, כואבת את כאבה ומזדהה אתו. בגדלות רוח, ביכולת אמיתית לראות את הזולת, אינה שוכחת כי "על האושר הגדול של גמר הליכי האימוץ מעיבה המחשבה שאי שם בכפר נידח יושבת עכשיו אישה אחרת ובוכה."

ומה על לין עצמה? היא, כך מספרת רות שפירא, גדלה להיות נערה מוכשרת, אהובה, משמחת לב. את אמה הביולוגית היא רואה כאישה גיבורה, שוויתרה על היקר לה מכול, עליה עצמה, לטובתה. הנה כך כאב של מלחמות, אובדן ושכול, יכולים להוליד גם נתינה ואהבה כאלה, ובעקבותיהם את הספר הירח אותו ירח, המקפל בתוכו כל כך הרבה משמעות ורגש.