בספרה הקודם, הרומן הגרפי הנכס, נגעה רותו מודן בחשבון פתוח שכנראה לא ייסגר לעולם: זה של הרכוש היהודי הרב שנשאר בידי הפולנים, ומן הסתם לא יוחזר לעולם לבעליו החוקיים, גם לא לצאצאי האנשים שנשדדו ונרצחו.

ספרה החדש, שוב רומן גרפי, נוגע בעצב אחר, קרוב יותר אלינו גיאוגרפית. נילי ברושי, בתו של ארכיאולוג ידוע שם ששקע בדמנציה, מנסה לחדש את מפעל חייו של אביה: היא מבקשת להמשיך לחפור את המנהרה שאותה עזרה לו לכרות בילדותה, וזאת כדי לאתר את – לא פחות! – ארון הברית, שאיזושהי כתובת מימי חורבן הבית הראשון אמורה לכאורה למקם במקום כלשהו, קבור עמוק מתחת לפני הקרקע. 

עד מהרה מסתבר שכדי להגיע אל הארון יש לחפור בשטחי הרשות הפלסטינית, ולהתחיל את החפירה מתחת לגדר ההפרדה (למעשה – החומה) שהציבה ישראל כדי לבלום מעבר של פלסטינים לתוך ישראל.

הארכיאולוגית מסתבכת בשלל תככים ומזימות של עולם הארכיאולוגיה הישראלית, מאבקים על תקנים, קרדיטים ומעמד, וגם על הרבה מאוד סכומי כסף שכרוכים בעסקי הארכיאולוגיה. תגליות חשובות מזכות את החוקרים  במוניטין ואת מי שמצליח לשים עליהן את ידו  – בממון. 

לא רק נילי ברוש מנסה להגיע אל הממצא המיוחל, שעשוי בחשיבותו הרבה לשנות את פני המזרח התיכון כולו: יש לה מתחרים, ביניהם – אחיה הצעיר, שמנסים להשיג אותה או לרגל אחריה כדי לשים את ידם על התגלית. היא נאלצת לגייס צעירים מנוער הגבעות, וגם שני פלסטינים, כדי שיעזרו לה, שהרי החפירה מתנהלת בשטחים פלסטינים. 

רותו מודן, כדרכה, יוצרת את הסיפור רב התהפוכות באמצעות דמויות קומיקס. שיטתה, כפי שסיפרה בראיונות שונים (וכפי שאפשר לראות מהקרדיטים שציינה בפתיח לספרה) היא להעמיד סצינות עם שחקנים חיים, לצלם אותן, ורק אז לצייר כל אחת מהן. 

השיטה מוכיחה את עצמה, שכן היא מצליחה להפיח חיים בדמויות המצוירות, חרף היותן שטוחות, כדרכם של ציורי קומיקס. אפשר ממש לראות את כל אחד מהטיפוסים הללו – סוחר עתיקות, מח”ט מסוקס, מתנחל עבדקן, ועוד רבים אחרים. שפת הגוף והבעות הפנים של כולם משכנעות מאוד. 

מודן מיטיבה לשלב בין הצורה לתוכן. האמירה יכולה להיחשב “רצינית”, אבל הז’אנר מכתיב לה תמציתיות (וכמובן גם הגחכה), הישענות רבה על מראה עיניים, ותעלולים ששייכים לעולם הקומיקס. עמוד שלם שכתוב בו בפונט אדום ענקי ו”צועק” “קא-בום!”, עמודים מושחרים שמופיע בהם רק כיתוב, צלילים במילים כמו למשל “פינג” כשמגיעה הודעה בטלפון, “טרר… טרר…” כשהוא מצלצל, ציורים של שיחות וואצאפ, הבעות מוגזמות, ריבועים שיש בהם רק “דיבורים”, וכן הלאה.

מודה שאני אוהבת מאוד את הז’אנר. הזדרזתי לקרוא את הספר, ולא התאכזבתי!

“הבתים שלכם, אבל הרחובות שלנו,” נהגו פולנים לומר ליהודים (אולי בעצם רק לעצמם?). כלומר: אל יגבה לבכם, גם אם אתם עשירים מאתנו: לכם אין בעלות על המקום הזה. הבתים שרכשתם אולי שייכים לכם, אבל אינם באמת שלכם: הם שוכנים ברחובות, ובערים של הארץ הזאת שהיא שלנו בלבד, ואתם בה רק אורחים. אז מה אם אתם ותיקים ומבוססים, וחיים כאן דורות רבים. אתם זרים. הקיום שלכם זמני ומוטל בספק, הוא תלוי ברצון הטוב של אדוני הארץ: שלנו.

הרצון הטוב המפוקפק פג, כמובן, בהזדמנות הראשונה, בתחילת הכיבוש הגרמני, בימים שבהם דמם של היהודים הופקר, כששלטון החוק השתנה ולא נועד עוד להשליט סדר ולהגן על החלשים, אלא נהפך לכלי של רצח והתעללות, בחסותו.

אני קוראת בספר שכנים: השמדתה של הקהילה היהודית בידוובנה שבפולין שכתב ההיסטוריון האמריקני יליד פולין יאן טומש גרוס, על מה שאירע בעיר ידוובנה בחודש יולי של שנת 1941, מיד אחרי שהסכם מולטוב ריבנטרופ הופר, וגרמניה פלשה לכל חלקי פולין: על הטבח שביצעו פולנים בשכניהם היהודים, רצחו ושדדו קהילה שלמה, שאת רוב אנשיה העלו באש, בתוך אסם נעול. “האנשים שארגנו את הפוגרום הם שפיקחו אחר כך על הרכוש היהודי,” מצטט גרוס את אחת הפולניות בפרק שנקרא “השוד”, ומוסיף וכותב: “נראה לי שהתשוקה לחמוס את היהודים וההזדמנות הבלתי צפויה שנפלה לידיהם – היא, יותר מן האנטישמיות המסורתית או בד בבד אתה, הייתה  קרוב לוודאי המניע האמיתי שהניע את קרולאק וחבורתו לארגן את הרצח.”

הטבח בידוובנה לא היה כמובן יוצא דופן. כך למשל, שלושה ימים לפניו, התרחש טבח דומה בעיר סמוכה, רדזילוב, ובכפרים וערים רבים אחרים. הוא זכה להבלטה בזכות ספרו של גרוס, שתיאר אותו לפרטיו המעוררים פלצות. הספר עורר בפולין סערת רגשות. כינו אותו “פצצת אטום מושהית” והיו ניסיונות להתנערות ממנו, אבל הוא עורר גם מחשבות על הצורך בבחינה עצמית. כך למשל כותבת קריסטינה סקארז’ינסקה, פרופסור לפסיכולוגיה, כפי שהיא מצוטטת בספר החשבון הפולני, בעריכת מירי פז: “הפולנים מתייחסים לסבל הלאומי כאל סוג של השקעה נושאת רווחים. הם חשים כי מגיע להם מהעולם יותר מאחרים. ‘נדמה לנו שאנחנו יחידים במיננו. אנו מייחסים לעצמנו זכויות מוסריות ותרומה ייחודית לגורל העולם. מחקרים מלמדים שאנשים שחושבים כך מסכימים בקלות להרוג חפים מפשע.'”

לעומת זאת, צוטט יאצק ז’קובסקי במאמר בשם “לכל שכן יש שם” – הוא הזהיר כי “דיון פומבי ביחסי פולנים-יהודים יזיק לעניינה של פולין ויגרום לתבוסה פולנית בבתי משפט בניו יורק בתביעות להחזרת רכוש יהודי.”

אנה ביקונט, מספרת בספר החשבון הפולני במאמר “אנחנו מידוובנה” על ויכוח ששמעה בין שני פולנים. אחת מהן, תושבת רדזילוב שראתה את יהודי העיר מובלים אל האסם, “צורחת במלוא גרונה כשהיא מספרת על יהודים. ‘קבצנים עלובים שתובעים עכשיו את הרכוש שלהם מאיתנו.'”

זהו הרקע שעליו נכתב – וצויר – הספר הנכס, מאת רותו מודן. מיקה, וסבתה רגינה, נוסעות, כמו שעושים כיום רבים, לפולין. מטרת נסיעתן אינה חיפוש אחרי שורשים או מורשת. הן לא מתכוונות לבקר במחנות הריכוז ביחד עם המשלחות של בני הנוער שהמסעות שלהם נהפכים במקרים רבים לטיולים מהנים. (לא פעם שמעתי כיצד השבים משם נשאלים “איך היה?” ואת תשובתם המתמיהה, המעוררת מחשבות: “כיף”.)  הן נוסעות ביחד כדי למצוא את הנכס שהיה שייך למשפחתן לפני המלחמה.

העלילה מסתבכת, הן פוגשות בפולין דמויות מהעבר ומהווה, הסיפור מותח, מפתיע, מצחיק, יש בו תהפוכות  וטלטלות רגשיות, והוא יכול היה לכאורה להיכתב במילים בלבד: יש בו שיחות, תיאורים, בני אדם שנעשים ממשיים וברורים, ממש כאילו לא הופיעו מצוירים.

מי שרגיל לסיפורים מסופרים, לא מצוירים, עשוי לחשוב שציורים של מקומות, הבעות פנים, תנוחות גוף, נופים, הופכים אותם לקונקרטיים ומוחשיים מדי, וכי מראה העיניים עלול לשלול מהקורא את היכולת לראות הכול בעיניי רוחו. לא כך בספר הזה. הציורים שבו משאירים מידה לא מעטה של חופש. הם שטוחים, לכאורה כמעט סכמתיים, ועם זאת גם ספציפיים מאוד. לא רק שאינם שוללים את האפשרות לדמיין, אלא אפילו מעוררים אותה – לא כמו בקולנוע, למשל, ששם פניו של השחקן ומראה גופו המסוים משתלטים לגמרי על הדמות וכובשים אותה. (מי  יכול לדמיין את סקרלט או’הרה או רט באטלר בלי לראות לנגד עיניו את ויויאן לי וקלארק גייבל?).

כשקוראים את הספר ומסתכלים עליו (הוצאת אמזון בחרה בו כאחת מעשר הנובלות המצוירות הטובות בעולם לשנת 2013!) אי אפשר שלא להתרגש מהיחסים שבין רגינה לנכדתה, מאהבתן המהולה בקוצר רוח, מהצחוק המעורב בבכי, מהמסירות וההבנה לצד התמיהות של צעירה שאינה מסוגלת לראות את האישה הצעירה החבויה בתוך סבתה, אינה מעלה בדעתה איזה סיפור מיוסר טמון בה, אהבה נסתרת, כוח שנראה כאילו כבר אבד. נעוריה  וכיסופיה של רגינה לא נמוגו בגלל הגיל, השנים והשינויים. כי יש לדעת: בכל זקן או זקנה מתקיימים, עמוק מעבר לקמטים, לנבילה ולמוזרויות, גם הנערה המאוהבת, הבחור הנועז וכל הרגשות העדינים והסוערים שהזמן אינו יכול להפיגם, גם אם הוא פוגע בכל מה שנראה לעין.

את פרטי העלילה לא אסגיר כדי שלא להרוס לאיש את חווית הקריאה וההסתכלות. אשוב רק אל השאלה הכה מוכרת לישראלים רבים, ולמרבה הפלא מסתבר שגם כמה פולנים שואלים אותה את עצמם: האם הסבל שעברנו מעניק לנו נקודות זכות מיוחדות?