כשנה לפני מותה, פגשתי את אהובה עוזרי לשיחה צפופה. “אנחנו הצלחנו לייצר צליל מזרחי אופייני, כזה שאין עוד בעולם כולו”, היא אמרה בגאווה והתכוונה לגיטרות הייחודיות של יהודה קיסר, משה בן מוש ומשה משומר – אלה המשלבות בתוכן את אריס סאן ו”הצלליות” יחד עם העוד והבוזוקי. “אבל מילים ייחודיות, שפה מזרחית”, היא צחקה, “לא הצלחנו לייצר. לא רק מפני שלא סיימנו כיתה ח’, לא רק מפני שלא קראנו צ’כוב ולא התחברנו ללאה גולדברג, לא רק מפני שהופגרנו על ידי המערכת ושפתנו הייתה דלה – אלא גם מפני שהרגשנו שאנחנו קודם כל יהודים. רובנו”, היא אמרה, “הגענו מבתים דתיים, התנ”ך היה לנו טבעי. לא גלות, לא עבר ולא נעליים. הווה חי ובועט. כשיקום האליעזר בן יהודה שלנו”, היא אמרה, “זה שיוסיף לעברית את מה שחסר לה, אולי את הקשר העמוק שלה לערבית, אני מניחה שפתאום יצוצו מאיר אריאלים ודוד אבידנים, נתן זכים ודליה רביקוביצ’ים, כלומר, להטוטני שפה שיעבירו את הלפיד הבוער הלאה, לדור המזרחי המג’וברש, זה המשתמש לרוב בשפה של אחרים. כי שפה, היא אמרה, היא כוח. ולנו,” היא הוסיפה ועיניה השחורות והקשות הזדהרו, “עדיין אין את הכוח הזה. אנחנו עדיין מדברים ושרים בשפה ‘שלהם'”.

מתוך חוברת הו! 17