ארכיון תגיות: רומית סמסון

רומית סמסון, “פילים בגינה”: איזה ספר־המשך משמח!

לעתים נדירות מזדמנת לקורא חוויה כה משמחת: האפשרות לחרוג מעבר לעמוד האחרון שנקרא ברומן מענג, ולגלות, זמן מה אחרי שהספר נסגר, שבעצם הוא לא הסתיים: יש המשך מענג לא פחות!

זאת החוויה המזומנת למי שקרא את ספרה הראשון של רומית סמסון המטבח האחורי, שזכה להצלחה רבה. היא קיבלה עליו את פרס ספיר לספר ביכורים, וגם הביקורות אהדו אותו מאוד, ובצדק. (עם זאת את הספר החדש של סמסון, פילים בגינה, המשכו לכאורה של קודמו, אפשר גם לקרוא בנפרד, בלי להכיר את הספר הראשון!)

נקשרנו אל הדמויות הראשיות מתוך המטבח האחורי: שירה, העומדת בראש המחלקה המשפטית של עיר בפריפריה, אלעד, עורך דין מצליח, יליד אותה עיר, שעבר לתל אביב, ובתחילת הרומן הקודם חוזר אל כור מחצבתו. הכרנו את ראש העיר, את חבריהם של השניים, והיינו עדים לתחילתה של ההתאהבות ביניהם, אבל עד מהרה התברר שהיא תהיה בלתי אפשרית: שירה חשפה את הסוד המייסר שבעטיו הקשר שלהם ייקטע, מן הסתם: בעלה, ששמו אינו נמסר, רק כינויו: “נער הזהב”, סובל מפוסט טראומה בעקבות אירוע קשה שהתרחש בעברו הצבאי.

האם באמת יאלצו שירה ואלעד להיפרד?

לאו דווקא.

כי הנה מגיע הספר החדש, גם הוא עב כרס לא פחות מקודמו (יותר מ־400 עמודים), גם הוא מרתק ומתגמל לכל אורכו, ובספר החדש מספרת לנו סמסון לא רק איך נראה דיכאון מז’ורי, איך הוא משפיע לא רק על הקורבן ועל בני משפחתו, וגם, בד בבד, פורשת את סיפור הקשר בין שירה ואלעד, את ההתאהבות, התקוות, האכזבות ותעצומות הנפש הנדרשות כדי לממש אהבה בתנאים קשים כל כך.

טכניקת הכתיבה של סמסון ברומן שלפנינו מעניינת: היא מתפתלת בגמישות מרשימה בין מישורי זמן שונים, ונעה ביניהם בלי לאותת בפניות. בהתחלה נדרשת תשומת לב מיוחדת, עד שמסתגלים לקצב, למהירות, למעברים ולהתפתחות העלילה שנקודות ציון שונות המופיעות בה מאפשרות לעקוב אחריה ולהבין היכן מתקיים ההווה הסיפורי: לפני שבע שנים? עכשיו? בפרק זמן כלשהו בין לבין?

את סודותיהם של שירה ושל אלעד אנחנו כבר מכירים. השאלה עכשיו היא אם ואיך יצליחו לנווט את דרכם בין המהמורות שהחיים מציבים בפניהם. הם מאוהבים מאוד, הם מסבים זה לזה אושר, אבל יש, כמובן, קשיים. שהרי אלעד רווק בלי ילדים, ולשירה יש שלושה ילדים. היא נפש משוחררת שגרה במושב.  בגדים או “טיפוח” עצמי נשי לא ממש מעניינים אותה, ובביתה אפשר למצוא בכל מקום עדויות לקיומם של שלושת בניה: בגדים שהשליכו על גרם המדרגות, כתמי לחות מהכוסות שהניחו על השולחן, וגם שערות מהפרווה של הכלב. אלעד לעומתה גר בדירה לבנה ומצוחצחת, ורגיל לטפח את הסדר והניקיון שחשובים לו מאוד. איך הם יסתדרו?

האם אלעד יצליח למצוא דרך אל לבם של הילדים? במיוחד אל לבו של נדב, האמצעי מבין השלושה, המעוצב ברומן בצורה המשכנעת ביותר: ילד מפוקח, חד מבט, ענייני, כזה שרואה הכול ויש לו גם דעות, כמעט אפשר לומר – קשוח (דמות מדויקת ומעניינת!)

ומה יקרה בעיר הקטנה ובעירייה שלה כשראשה הערמומי והתחמן, דמות שהכרנו כבר ברומן הקודם, יחלה במחלה קשה? מי ימלא את מקומו? האם השינוי יעלה יפה?

מעניין מאוד לקרוא על התככים הפוליטיים המתרחשים בעירייה. רומית סמסון יודעת היטב על מה היא כותבת, שהרי היא משמשת כמשנה ליועצת המשפטית של עיריית נתניה. בקיאותה ברורה ומובהקת, ומפעים וגם קצת משעשע להיווכח עד כמה הפרטים הכרוכים בניהולה של עיר יכולים להיות מסעירים וייצריים. למשל – הבחירה בחברה שתפנה את הזבל המקומי! מעולם לא תיארתי לעצמי שפינוי זבל יכול להיות דבר טעון ומעניין כל כך…!

היכולת של סמסון לאפיין דמויות, גם של ילדים, גם של כלבים, לתאר מחוות גופניות – איך הדמות נעה, יושבת, פוסעת, נשענת על הדלת, כפופה, עם המרפקים על הברכיים, עם הראש נשען לאחור ועוד ועוד תיאורים גופניים, כמו גם פירוט החיים הדומסטיים – הזכירו לי לפרקים את אחת הסופרות האהובות עלי: ג’ואנה טרולופ, שגם היא מיטיבה לחדור לצפונות נפשן של חיות מחמד, ולתאר משפחות, את הייחודיות של כל אחת מהן, שבכל זאת מוכרת לקורא, כי הפרטי הוא בעצם גם אוניברסלי.

הנה למשל: “זה כמו מפעל,” אמר [אלעד] לקובי. “מסוג המפעלים שעובדים עשרים וארבע שעות, שבעה ימים בשבוע, כל השנה. כל שנה. אין חופשים ואין הפסקות. הילדים צריכים לאכול, כל אחד מה שהוא אוהב, כמובן, והם צריכים להתקלח, והם צריכים להתלבש בבגדים נקיים – יש כאלה ששירה יכולה לקנות להם את הבגדים והם יהיו מבסוטים, ויש כאלה, כמו נדב, שמוכרחים לקחת אותם כדי שיקנו לבד אחרת הם לא יסכימו ללבוש את מה שמביאים להם והם גם צריכים לעשות שיעורים, למרות ששירה משקיעה בזה פחות. גילת יושבת שעות עם הבנות על שיעורים, ושירה די מחפפת בזה, אני אפילו לא יודע מה לחשוב על זה מרוב הרעש והבלגן בבית. הקטנים צריכים להביא כל מיני דברים לגן, שם שירה משתדלת מאוד לא לחפף, כדי שלא יהיה להם לא נעים: שבלולים, תמונות משפחתיות, פירות הדר. כולם צריכים לישון על מצעים נקיים שצריך להחליף אותם כל כמה זמן, כולם צריכים להסתרק ולהסתפר מדי פעם. תוסיף על כל זה שני כלבים שצריך לדאוג להם – לולה יש לה אלרגיות, מי אתה חושב מכניס לה לעורף אמפולות מיוחדות כדי שהיא לא תתגרד? ותמיד צריך לקנות כל מיני דברים ולהביא אותם לחוגים ולדעת בדיוק מי נמצא איפה ומתי כל אחד חוזר, ועד עכשיו דיברתי רק על עניינים של חומר, כמו ששירה אוהבת להגיד, ומה עם העניינים שבלב?”

כל כך יפה. כל כך מוכר!

רומית סמסון, “המטבח האחורי”: האם נתניה – פריפריה?

המטבח האחורי בספר שלפנינו הוא דימוי, שנלקח מתיאור של תופעה: בתים שיש בהם מטבח אחד מפואר וייצוגי שבו הכול בוהק ומצוחצח ללא רבב, והוא נועד לתצוגה בלבד. את הבישול, ההתזות, כלומר – את השימוש הממשי – עושים במטבח נוסף, המטבח האחורי הסמוי מעיניהם של אורחים.

ברומן הביכורים של רומית סמסון, אלעד, אחד הגיבורים הראשיים בסיפור, משתמש בדימוי כדי לספר לעצמו על הפער בין דמותו הייצוגית, החיצונית, זאת שהוא מראה בדרך כלל לעולם, לבין עולמו הפנימי הנסתר (לפעמים אפילו ממנו עצמו).

אלעד הוא עורך דין מצליח, שמסתיר מאחורי החזות המצוחצחת סוד: אירוע מעברו הצבאי, כזה שידוע אמנם לכול מכריו, אבל אלה אינם מבינים את עוצמת השפעתו על חייו.

בתחילת הרומן אנחנו פוגשים את אלעד בשלב שעובר עליו שינוי משמעותי: הוא מתקרב לגיל ארבעים, ולפתע החליט לחזור לעיר הולדתו, להיפרד מהחיים הנוצצים שהיו לו בתל אביב, ולפתוח משרד משלו בעיר החוף הקטנה, בפריפריה. 

רק לקראת סופו של הרומן ייוודע לנו מדוע החליט על הצעד המשמעותי הזה, מדוע בעצם ויתר על הקריירה המשגשגת בעיר הגדולה וחזר אל המקורות, כלומר, אל יישוב קטן יחסית לתל אביב, כזה שיש בו שכונות עוני ותחושה של קיום בשוליים.

הדמות הראשית הנוספת ברומן היא זאת של שירה, עורכת דין שכירה, אם לשלושה בנים, המשמשת יועצת משפטית לראש העיר, אם כי היא גרה במושב, במרחק של כחצי שעה נסיעה מהעיר.  

גם לשירה יש סוד, כזה שמשפיע מאוד על חייה ועל תפישת העולם שלה. אמנם מכריה יודעים עליו, אבל אלעד, עורך הדין שעבודתו מפגישה אותו עם שירה, אינו מודע לרקע של שירה, וגם אלה שיודעים את סודה אינם מבינים כיצד הוא משפיע עליה ועל התנהגותה.

הסודות של שתי הדמוית, אלעד ושירה, הם כאלה שקשורים במציאות הישראלית, שבה רבים כל כך (אולי כולנו?) סוחבים אתם פצע, פוסט טראומה שנובעת מקיומנו כאן. 

אלעד נקלע אל שערוריה מקומית: קבלן שהתחיל לבנות שכונת מגורים המיועדת לצעירים תושבי העיר הפסיק לעבוד זמן קצר אחרי שגמר להעמיד את שלדי הבניינים. התושבים הנזעמים והמיואשים בטוחים שהעירייה אמורה להתערב ולעזור להם, כי רבים מהם כבר משלמים משכנתה על דירותיהם החדשות שבנייתן מתעכבת, ולצדה גם שכר דירה. האם העירייה אכן אחראית לגמר העבודה? האם שלל הקנוניות הפוליטיות, שגם הן מאפיינות כנראה את המציאות הישראלית, יעזרו לפתור את הבעיה? הסוגיה נעשתה לאחרונה רלוונטית מאוד, כשבתים ישנים קורסים ודייריהם מצפים מהעיריה שלהם להושיע. האם זה תפקידה? 

אלעד מגויס לייצג את התושבים. שירה היא זאת שבתוקף תפקידה מייצגת את העירייה. 

האם יגיעו לפשרה או לבית המשפט? מה יכריע את הכף? ומה יקרה לקשר בין השניים, שהולכים ומתיידדים? האם הסודות שלהם ישפיעו עליו? 

רומית סמסון, כך כתוב בהקדמה, היא “עורכת דין במקצועה ועובדת כבר כ-25 שנה בשירות המשפטי בעיריית נתניה, וכיום המשנה ליועצת המשפטית של העירייה”. ברור לגמרי שהיא בקיאה מאוד בפוליטיקה ובאורחות החיים של עיר כמו זאת שהיא מפליאה לתאר ברומן.

אמנם השם “נתניה” אינו מופיע, אבל די ברור שזה המקום המתואר ברומן: עיר חוף קטנה, לא מרוחקת מדי מתל אביב, ובכל זאת – מעין “מטבח אחורי” שלה. מעניין מאוד לראות את הדימוי של תל אביב, כפי שתופסות אותו הדמויות המתגוררות בעיר הקטנה: הקנאה, הטינה, תחושת הנחיתות – כאילו שלא מדובר בסך הכול במרחק של שלושים ומשהו קילומטרים, אלא בפער עצום וגדול בין השוליים למרכז.

(חייבת לספר כאן על חוויה אישית שיכולה אולי להעיד על מה שרומית מספרת לנו כאן: ב-2017, כשראה אור הספר שלי רצח בבית הספר לאמנויותיצאתי למעין מסע קידום מכירות בין חנויות הספרים השונות, כדי להסב את תשומת לבם של המוכרים והמוכרות ולהיפגש עם הקונים. באחת החנויות בקריית גת, כשסיפרתי בכמה מילים על העלילה, שאלה אותי המוכרת: “הסיפור מתרחש בתל אביב?” כשהשבתי בשמחה שכן, כן, בתל אביב, התכרכמו פניה והיא פסקה לתדהמתי ביובש – “אם ככה, הוא לא מעניין אותנו”… רק אז הבנתי, בפעם הראשונה, את הקיטוב ואפילו העוינות שחשים, מן הסתם, ביישובים שרואים בעצמם פריפריה). 

הדמויות שסמסון יוצרת ברומן חיות ומשכנעות מאוד: ראש העיר התחמן והממולח, בתו המפונקת, המנכ”ל החרוץ והאיטי, מנהלת הלשכה הצוננת והאלגנטית, אמו הממורמרת וחריפת הלשון של אלעד, אביו עדין הנפש, חברו, אחיו – כל אחד מהם זוכה בספר לנגיעה או לשרטוט, לפעמים רק קו מהיר ומשכנע, לפעמים לכמה גוונים ושכבות, וכל מעשיהם והתנהגויותיהם מצטרפים לעלילה מרתקת וסוחפת.