“אולי תוותרי כבר על עמדת הקורבן,” סנט בי פעם ידיד. ואני הרגשתי אגרוף ענקים של יהירות וחוסר הבנה חובט בי במרכז הלב.

“הייתי קורבן וחוויית הקורבן היא מרכיב מרכזי בחיי, לא בחרתי בה ואני לא מכירה ניתוח שיסיר ממני את התחושה הזאת” – כך עניתי לו, וכך אני גם שבה ואומרת לעצמי כשאני מנסה לכבד את מה שאני מרגישה ולא להעמיד פני ילדה טובה שמספקת לסביבתה אישיות קלה לנשיאה.

אני לא יודעת מה לעשות עם ההבנה שבמשך שנים רבות הייתי קורבן של אלימות מסוגים שונים, אבל אני יודעת שלא אני בחרתי ב”עמדת הקורבן” ואין לי דרך להשיל אותה מעליי. טראומות הן לא מעיל והלוואי שהייתי מכירה דרך להסביר לפוסט־טראומה שהיא כבר מילאה את תפקידה בחיי ויכולה ללכת.

אני מנסה להרגיע את עצמי ולהאמין שאם היא לא הולכת, כנראה שתפקידה לא תם. אני מאמינה שכשאני מכבדת את כאב הקורבן שהייתי, אני מפנה בליבי מקום לכאבים של אחרות, זה לא מעט וזה הכי הרבה שיש באפשרותי לעשות.

מה קורה לילדה שחיה “בין אבא אלים ומתעלל לאימא שלא יכולה לשאת ביקורת ולא יכולה לספק הגנה”? איך היא מתמודדת עם משימות החיים המוטלות על בני גילה? איזו יכולת מתפתחת בה להשתלב בחברה הסובבת אותה? מה קורה לנפשה, מה צופן לה עתידה, האם תהיה לאם? ואם כן – איך תיראה אמהותה?

רוחמה וייס – חוקרת, פרופסור ומרצה לתלמוד בבלי, משוררת ופובליציסטית – היא אותה ילדה קטנה, שאביה נהג להכות אותה ולפגוע בה מינית.

פער גדול מצטייר בין הישגיה הנראים והמוכחים לבין הכאב הסמוי המלווה אותה כל חייה, שהוא אחת התוצאות הלא מדוברות של פגיעה קשה כל כך בילדות.

בגיל חמישים, כשבנה בן השמונה עשרה מחליט להתגייס לצה”ל, בניגוד מוחלט להשקפת עולמה ולאינסנטינקטים האימהיים הכי עמוקים שלה, היא נאלצת להתמודד עם ההבנה שאין לה שליטה על חייו, בחירותיו, דרכו. האימה שמא ייפגע נפשית – אם יאלץ להרוג – או גופנית, שהרי זאת דרכם של לוחמים, מביאה אותה לסוג של חשבון נפש מתמשך, לניסיון להבין איך אפשר למוסס את הכאב המלווה את חייה כל העת.

היא עושה שני דברים: מתחילה לכתוב את סיפורה של דמות בדויה – שמה הנבחר, הקונוטטיבי, הוא שלום – ובד בבד נוסעת שוב ושוב קודם כול – לקפריסין, ושנית – למנזר בפרובנס, שם היא עושה את מה שהכי מתאים ורצוי לה: מתבודדת, חושבת וכותבת.

שלום, שעליה מספרת לנו וייס, היא “היהודייה האחרונה של קפריסין”: היא חיה בקיפרוס בתחילת האלף הראשונה לספירה, הצליחה ללדת שלושה ילדים שנשארו בחיים, עד שאחד מהם, יוחנן, מחליט להיעשות חייל לוחם (כמו בנה של וייס עצמה, כמובן…). הוא מצטרף למורדים היהודים נגד הקיסר הרומי טראיאנוס.

וייס מביאה בפנינו, בקולה, את מה שידוע לה על אותה פרשה נשכחת המכונה “מרד התפוצות”, או “מרד הגלויות”, אירוע שההיסטוריה היהודית לא מרבה לעסוק בו או לזכור אותו. היא מתארת את הזוועות שעשו היהודים באויביהם: הם “אכלו את בשר אויביהם ומהמעיים שלהם עשו חגורות. הם סכו את בשרם בדם אויביהם והשתמשו בעורם של המתים כבגדים. הם שיפדו את לוחמי האויב והטילו שבויים לזירות מלחמה מול חיות טורפות”, וכן הלאה… בסופו של דבר הובסו היהודים והשורדים גורשו מהאי לצמיתות.

העיסוק בזוועות הרחוקות ההן, תיאור המאבק של שלום לשמור על צלם אנוש, להמשיך לאהוב את בנה, גם אם בחר בחירה נלוזה בעיניה, נחישותה של שלום לשמור על קשר חברי אוהב וקרוב עם חברתה ושכנתה אירנה, הנמנית לכאורה עם “האויבים”, שכן היא יוונייה, כל אלה הם הניסיון של רוחמה וייס להתמודד עם ההווה, עם הבעתה מפני מה ש”צבא הגנה לישראל” או מה שמלחמה אפשרית נוספת, עלולים לעולל לבנה האהוב, עדין הנפש, לדבריה.

ויש בספר מישור נוסף, שמתרחש ממש בימינו, בקפריסין: וייס מתארת את הפרשה הזכורה לרע של האונס הקבוצתי שעברה צעירה אנגלייה: חבורת נערים ישראלים, שהגיעו לשם זמן קצר לפני שהתגייסו לצבא בישראל, תקפו אותה באכזריות, ולמרבה הזוועה, וכמו שקורה לא פעם, הרשויות ניצבו דווקא לצידם של הפושעים ואילצו את הצעירה “להודות” שבדתה את האונס. רוחמה וייס מתארת איך אפילו היא עצמה התבלבלה לרגע והאמינה לרשויות, איך התעשתה והתנערה מהבלבול, ואיך התגייסה כדי לתמוך בצעירה, ולהביא אתה תומכות רבות נוספות מישראל עד לפתח בית המשפט, כדי לתת לנאנסת את התחושה שמאמינים לה ויודעים שהיא דוברת אמת וצודקת.

מדהים (ומוכר!) איך המנגנון הפטריאכלי הדכאני מצליח להטעות אפילו את מי שאמורה לדעת היטב שהקורבן נפגעה ושהתוקפים זוכים להגנה שאינה ראויים לה.

וייס מראה את הקשר אל הפגיעה ההיא, בבית. ייתכן שרק מי שעברה את הזוועה יכולה מיד להבין אותו:

“כדרכם של מעשים כאלה, כולנו ידענו ולא ידענו על מעללי איה נאפה (ושאר עיירות הנופש בקפריסין ובאיי יוון, שאליהם טסים הילדים שלנו). הופתענו ולא הופתענו. אלא שהפעם הכול היה על השולחן. בדיוק כמו שקורה במשפחות גרעיניות שמכסות על חטאים – כולם חיים בניתוק חלקי, כולם יודעים בעמקי הלב שמשהו במשפחה מאוד לא בסדר אבל מדחיקים ובוחרים לדבר על משהו אחר; החיים הכפולים נמשכים עד שמישהי פותחת את הפה, אומרת ‘זה מה שאבא עשה לי’ ומניחה את האמת מול המשפחה. פתאום אין ברירה והמשפחה נחלקת לשניים: רוב שמתנער מהבת ששוברת את קשר השתיקה, ומיעוט, אם בכלל נמצא כזה, שמציע לה אמון ותמיכה.”

כך בדיוק. כל כך מוכר! (כל כך כואב).

וייס מחליטה ש”אני ישראלית שלא מוכנה ליישר קו עם הסיפור שמספרים הגברים בשבט שלי, שאני לא ‘נשואה’ למנהיגי השבט ואני נחושה בדעתי לערוק מהשבט לטובת הצדק. אעמוד שם ואומר לנערה הבריטית: את בת השבט שלי. לך נתונה ההזדהות שלי ותמיכתי. השבט שלי יהיה מעתה והלאה שבט הקורבנות המושתקים והמואשמים ואין בלתו”.

בסופו של הספר וייס מספרת על עצמה בגוף שלישי: “מאז ומעולם היא הייתה אישה בודדה כי הייתה לה ילדות לא מוצלחת. ילדות שיש להסתיר, להתבייש בה ולא לדבר על מה שבאמת קרה בה. מגיל צעיר החיים לימדו אותה לשתוק את הפחדים, לא לשתף, לא לדבר ולכן גם לא להתחבר. כישרונה הגדול ביותר הוא להתנתק, גם מעצמה. כישרונה הגדול ביותר הוא להיות לבד.”

אכן, לאורך הספר היא מתארת את רגעי ההתבודדות, ההתאחדות עם הטבע ויופיו. וחשבתי על כך שבעצם כתיבת הספר שלפנינו, ההתבודדות מתפוגגת: בכל פעם שהיא מתארת את עצמה מטיילת לבד ביער, מספרת מה ראתה וכמה היופי מסביבה ניחם אותה, אנחנו שוהים שם לצידה, מתאחדים אתה ומחבקים אותה, ואיזו זכות זאת, להיות עדים־בדיעבד ליופי, כמו גם לכאב.

מופלא השילוב שווייס עושה בין הכתיבה הממוארית לכתיבת הסיפור ההיסטורי המזעזע. היא נוגעת בשורשי הכאב, ומיטיבה לתאר את פרטי האימה־תוצרת־בית: את הציפייה לתקיפה הגופנית, שהיא החלק הכי מייסר, כמעט יותר מאשר התקיפה עצמה, את ההיתלשות הגחמנית מתוך העולם הילדותי המחפש לעצמו איים של שלווה והמעבר הפתאומי אל תוך האלימות שלעולם אינה מובנת וצפויה. היא יודעת, וגם כשהייתה ילדה ניסתה לדעת, שמה שקורה לה “לא קשור בה”: נפשו של אביה פצועה והוא “מוציא” על הילדה את מפחי הנפש שלו. אבל מה עם נפשה של הילדה? מדוע היא נאלצת להיות שם, מופקרת, מבועתת, מתאמצת כל הזמן לְרַצות, “להיות טובה”, למנוע את התקיפה הבאה… כמה טוב היא מתארת את הניתוק, את הדיסוציאציה, שהיא ההגנה היחידה של חסרי האונים הנתונים למרותו של תוקף חזק, ועוד של מי שאמור להיות המגן, ודווקא הוא זה שמכאיב שוב ושוב, בלי פשר, בלי סיבה.

אוי.

אוי.

(וכמה מוכר).

היו קטעים שקראתי ורציתי לחבק את רוחמה וייס ולומר לה: כולנו, כל הילדות ההן, אחיות מבחירה, גם אם לא מרצון. וכשאנחנו מדברות, אנחנו מספרות כל אחת לא רק על עצמה, אלא גם על אחיותיה.

ולהוסיף רק עוד מילה אחת: תודה!

קישור לדבריה בפייסבוק

דינה קטן בן ציון:

עופרה יקרה,

אף שכבר הבעתי את התפעלותי מספרך החדש ואת שמחתי על הדברים שנכתבו עליו עד כה, אוסיף כמה מלים על חווית הקריאה שלי.

זה ספר שחווית הקריאה בו שונה מכל ספר אחר שקראתי. מצד אחד עלילה מותחת, סיפור חיים על המון רגעיהם מנקודת המבט של מלכודת גופה של אישה צעירה שפגעו בה בילדותה , על התוצאות המרות הבאות לידי ביטוי  אילם בהתנהגותה, עם הבלבול הטרגי השורר בתודעתה.  ומצד שני, האופן הכה מוקפד שבו נמסרים הדברים – חרוזים ושקולים,כמין “שוט” צורני המאפק את הזעקה המובנית בתכנו של כל פסוק כמעט.

ובנוסף לכך, מה שעובר כחוט השני בין חלקי הסיפר – הבלאסט של הגורל המשפחתי, שזכרו נשזר במציאות החיים של דור העתיד, ושבמובן זה אין מנוס מלשאת במחירו המשתנה, הטרגי, ה”מתעדכן” מדור לדור…

דבר נוסף: החוויה הפנים נפשית העוברת גם היא כחוט השני בספריך- של כפל-הפנים המבלבל שבחייה של משפחה שבהיבטים רבים  היא טובה, בריאה ושמחה, ועם זאת זכר המגע האסור על כל מה שעולל וחולל  באופן גורלי – כל זה הוא בספרך מזוקק אולי רק באופן שהכלי שנבחר הפעם  –  הסונטה – עשוי להכיל אותו, בבחינת מימוש ספרותי של אותה חוויה של דבר והיפוכו כאמת החיים המסוימים שעליהם את מספרת.   מצד הצורה והמילון העשיר – הברק והיופי המפליא, ומצד התוכן – זוועה מכמירת לב.

בנוסף לכך, העובדה שספרך יוצא במתכונתו זו בימינו, כאשר דומה שכל הגדרות נפרצות, כשמדי ערב אנו צופים בחדשות בנשים שסבלו פגיעות מיניות שתוצאויהן הרות גורל בחייהן – מעלה אל המודעות את האבסורד עתיק היומין: המשפחה,שאמורה להיות ואף נתפסת כמקום המגונן והמטיב, גם כשהיא במיטבה מבחינות אחרות – עדיין במקרים רבים מהווה גם את מקום הפגיעה שילדים סובלים בה מכל סוגי ההתעללות.

במובן זה הספר נושא מסר חשוב, כאוב, מזמין התייחסות – דווקא בשל איפוק הזעקה שהוא משמיע באופן כה עז ובכישרון מפליא.

זה באמת ספר מופלא, כתוב בכישרון יוצא מגדר הרגיל, ואני מניחה שהוא פותח ערוץ של שיח בנושא ושהפעם ספרות במיטבה  תתרום בדרכה שלה לשינוי פני המציאות.

מברכת אותך על ההישג ומאחלת לספר דרך צלחה!

דינה

Dina Katan BenZion, Ph.D.