תגית: רוברט בראונינג

אליזבת בארט בראונינג: מדוע התנכר אביה למשוררת

היא הייתה אשתו של רוברט בראונינג, שנחשב אחד מגדולי המשוררים הוויקטוריאניים, אבל בעודה בחיים עלה המוניטין הספרותי שלה בהרבה על זה שלו. רבים החשיבו מאוד את כתיבתה. כך למשל תמונת דיוקן ממוסגרת שלה הייתה תלויה בחדר השינה של המשוררת האמריקנית הנודעת אמילי דיקנסון, שהעריצה את שירתה.

עד שמלאו לה ארבעים חיה המשוררת, אליזבת בארט בראונינג, בצלו של אב מדכא ושתלטן שאסר עליה להינשא לאיש או בכלל לעזוב את הבית. האב היה אדם אמיד מאוד. את עושרו הפיק ממטעים של קני סוכר בג'מייקה. אליזבת, אחיה ואחיותיה חיו בילדותם חיי נוחות פריבילגיים שאיפיינו את מעמדם. הם גרו בבית מידות ששכן באחוזה עצומת ממדים בהרטפודשייר, רכבו על סוסי פוני, ערכו פיקניקים בטבע, אירחו והתארחו, והפיקו הצגות תיאטרון ביתיות. אבל בשלב מסוים החלה אליזבת להתרחק מחיי החברה, והתעניינה בספרים יותר מאשר בעיסוקים המקובלים על בני המעמד שלתוכו נולדה. "חיי נסובו סביב ספרים וחלומות," העידה לימים, "וחיי הבית דמו בעיני רק לזמזום מעודן של דבורים שנשאר ברקע."

היא החלה לכתוב שירים, הרבתה לקרוא – עוד לפני גיל עשר כבר הספיקה לקרוא כמה ממחזותיו של שייקספיר – ולמדה שפות.

כשהייתה בת עשרים פרסמה את ספר השירים הראשון שלה. בערך באותה תקופה התערער מעט מצבו הכספי של אביה והמשפחה נאלצה לעזוב את אחוזתה ולעבור לגור בבית שכור, בדבון שבדרום מערב אנגליה.

עוד בנעוריה לקתה בריאותה של בארט. עמוד השדרה שלה נפגע והיא סבלה מחולשה של הריאות. יש הסבורים כי מחלותיה לא נבעו אלא מתוך עריצותו של אביה שהגביל את דרכה והטיל עליה מורא. גם מותו בטביעה של אחיה הכביד מאוד על נפשה המיוסרת ובמשך כחמש שנים היא הסתגרה בחדרה, סירבה לצאת מהבית, שקעה בקריאה ובכתיבה, והמשיכה לפרסם את שיריה.

אחד מהם, שאותו הקדישה לרוברט בראונינג, הגיע לידיו. הוא שלח לה מכתב ובו כתב "אני אוהב את שירייך בכל לבי, מיס בארט היקרה". בראונינג היה אז בן שלושים ושלוש והיא – מבוגרת ממנו בשש שנים. הוא ניהל חיי חברה תוססים והיא, כאמור, הסתגרה בביתה. היא כבר הצליחה מאוד כמשוררת, והוא עדיין לא זכה לתהילה.

בראונינג החל לחזר אחריה, למורת רוחו של אביה, שהעדיף, כאמור, לראות אותה לא-עצמאית ותלויה בו. גם בארט עצמה חששה. היא לא בטחה באהבתו של בראונינג, חשדה שהיא נובעת מתוך החמלה שחש כלפיה, ולא הייתה בטוחה שזהו בסיס איתן לאהבה או לקשר זוגי. היא הציעה לו ידידות בלבד, אבל הוא לא ויתר. שנה אחרי שכתב לה את המכתב הראשון נישאו בחשאי.

אליזבת בארט בראונינג כתבה את מחזור שיריה "סונטות מן הפורטוגזית" שבו תיארה את אהבתם. הנה השיר השביעי במחזור, כאן בתרגומי:

פְּנֵי הַתֵּבֵל שֻׁנּוּ, אֲנִי סְבוּרָה,
מֵאָז שָׁמַעְתִּי אֶת אוֹתָן פְּסִיעוֹת
שֶׁל נַפְשְׁךָ נָעוֹת, חֲרִישִׁיּוֹת,
בֵּינִי לַתְּהוֹם שֶׁאָז עוֹד נִפְעֲרָה –

הַמָּוֶת שֶׁאָרַב לִי וְקָרָא.
אַהֲבָתְךָ לָכְדָה אוֹתִי פִּתְאוֹם,
לִמְּדָה מִקְצָב חָדָשׁ וְאֵיךְ לִטְעֹם
אֶת יְשׁוּעַת הָאֵל אֲשֶׁר בָּרָא,

וּלְהַלֵּל כָּל מֶתֶק כְּשֶׁאַתָּה
קָרוֹב בְּתוֹךְ יְקוּם שֶׁהִשְׁתַּנָּה
בַּנּוֹכְחוּת שֶׁלְךָ שֶׁמֵּעַתָּה
נִמְצֵאת בְּכָל מָקוֹם כְּמַנְגִּינָה.

קוֹלָם שֶׁל מַלְאָכִים וְשִׁירָתָם,
שִׁמךָ אֲשֶׁר נִשָּׂא בְּפִי שְּׁכִינָה.

מדובר בסונטה פטררקית שבה, כרגיל בסונטה, יש 14 שורות, שסדר החריזה שלהן שונה מזה של הסונטה השייקספירית.  מהשיר אפשר לראות עד כמה קצה אליזבת בארט בחייה לפני שהכירה את בראונינג, ועל מחשבות "הַמָּוֶת שֶׁאָרַב לִי וְקָרָא" שהציפו אותה. היא מתארת בשיר גם את השינוי שחל בה, את האושר והמשמעות שהעניקה לה האהבה ונוכחותו של בעלה, ואת התחושה שהעולם מלא בצלילי המנגינה של שמו.

זמן קצר אחרי שנישאו עזבו בני הזוג את אנגליה וגרו בפירנצה שבאיטליה, שם חיו עד יום מותה של אליזבת. אביה לא סלח לבתו על נישואיה, והתנכר לה, עד שהלך לעולמו.



פְּנֵי הָעוֹלָם שֻׁנּוּ כָּלִיל, דּוֹמַנִי,
מֵאָז אֶת צַעַד נִשְׁמָתְךָ קָלְטוּ אָזְנַי
בַּלָּאט קָרֵב כְּמִתְגַּנֵּב, נִלְוָה אֵלַי,
וְאֶל סַף מָוֶת שֶׁכִּמְעַט בְּלָעַנִי

עָצַר אוֹתִי מִבּוֹא, וֶהֱנִיאַנִי
מִטְּבֹעַ, תַּחַת זֹאת לָאַהֲבָה פָּנַי
הֵסֵב, מִקְצָב חָדָשׁ מִלֵּא חַיַּי.
מִגְּבִיעַ נִטְפֵי-אֵל, לִלְגֹּם כְּמֵהַנִי,

הַלֵּל מִתְקוֹ, כְּמֶתֶק קִרְבָתְךָ.
"אֶרֶץ" "שַׁחַק" חָלְפוּ מִכֹּל וָכֹל,
בַּעֲבוּרִי קַיָּם רַק מְקוֹמְךָ.
קַתְרוֹס וְזֶמֶר זֶה אָהוּב מִתְּמוֹל

(שִׁירַת מַלְאָךְ) יָקְרוּ רַק כִּי שִׁמְךָ
בָּם מְהַדְהֵד וּמְמַלֵּא הַכֹּל.

תרגומו של אבנר פרץ


תרגומו של משה זינגר, ראה אור בהוצאת כרמל.