בקטע מסוים בספר מתארת רבקה דונר, מחברת הספר אמריקאית בלב ברלין הנאצית כיצד שידורי הרדיו של הבי–בי־סי “מכניסים את המלחמה ישירות לבתיהם” של המאזינים: “זאת לונדון”, נהג השדר לפתוח, ודונר מוסיפה שהוא “מתחיל בהדגשת המילה ‘זאת'”. אחרי כן נהג השדר להרים את המיקרופון מעל ראשו, “כדי שהמאזינים ישמעו את קולות המלחמה. התפוצצות משסעת את האוויר. הוא מניח את המיקרופון על האדמה. קול צעדים: הלונדונים נכנסים למקלטים. הוא עולה לגג – ” וכן הלאה…
לאורך קריאת הספר חשתי שזה בדיוק מה שדונר עושה אתנו, קוראיה: אמנם היא “משדרת” אלינו בדיעבד, מקץ עשרות שנים, ומספרת לנו על מה שקרה בברלין בסוף שנות השלושים עד אמצע שנות הארבעים, אבל התחושה היא שהיא מכניסה אותנו לשם. ממש לתוך המציאות. אנחנו אתם, עם תושבי ברלין, מאז שהיטלר תפש את השלטון, ועד לתבוסה של גרמניה. רואים אותם, שומעים את הדיבור שלהם, חולקים את מחשבותיהם, הפחד, הגבורה והנחישות הבלתי נתפסת של מי שהחליטו לעשות הכול כדי להתנגד!
הפרקים הראשונים מלווים את המהלכים ההיסטוריים המוכרים – איך היטלר, שהעמיד פנים שהוא חלש ומובל, השתלט על השלטון, בעורמה ובתחכום. אף אחד, גם לא האמריקאים, לא קלט “עד כמה היטלר מסוכן”. כך למשל אפילו עיתון פרו נאצי לעג למיין קאמפף שלו: “מחפשים תושייה ומוצאים רק יהירות, מחפשים חומר מעורר מחשבה וקוצרים שעמום, מחפשים אהבה והתלהבות ומוצאים קלישאות, מחפשים שנאה בריאה ומוצאים עלבונות” כתבו עליו ב־1932. לגלגו על היטלר בקריקטורות, “בשמחה לאיד”. סברו ששפת הדיבור שלו גסה ונמוכה (אפשר כמובן למצוא לכך הדים ברומן של ליון פויכטוונגר, האופרמנים), היטלר “הטיח עלבונות בפוליטיקאים, בקפיטליסטים וביהודים” – סגנון שבדורנו אנחנו שוב עדים לו, למרבה הזוועה (זוכרים את טראמפ הלועג לעיתונאי הנכה, ולא רק לו? ואת נתניהו לועג לנוסבאום, בגלל גבותיו, ולאמנון אברמוביץ’, בגלל צלקותיו ולא רק לשני העיתונאים האלה?).
כשקראתי (שוב!) איך היטלר הבטיח לגרמנים שבזכותו “הגרמנים יקומו על הרגליים, גרמניה תשוב להיות חזקה”, לא יכולתי שלא לחשוב על Make America Great Again של טראמפ (וגם, למרבה הצער, על “להחזיר עטרה ליושנה” מקמפיין הבחירות של ש”ס).
כשקראתי שרבים האמינו כי “הקאנצלר היטלר הוא כלי בידיהם של השמרנים הלאומניים” וש”אפשר שהיטלר מנהל את ישיבות הממשלה, אבל לא הוא מחזיק במושכות”, לא יכולתי שלא להיזכר בדברים שכתב העיתונאי עמית סגל – בנו של מי שהורשע בעבירות של גרימת חבלה חמורה וחברות בארגון טרור ונידון לשלוש שנות מאסר.
עמית סגל דיבר על הסיטואציה שבה ראינו את נתניהו יושב בכנסת, רגע לפני ההצבעה על ביטול עילת הסבירות, ומניח לגלנט ולוין לשוחח ולהתעמת מעל ראשו, ועורר את התחושה שהוא חסר אונים ולא שייך לעניין. סגל כתב כי “במקום שהם רואים תכנון אסטרטגי אני רואה מבוכה ובלבול, במקום שהם רואים הובלה, אני רואה היגררות”.
ומה עלה בדעתי כשקראתי ש”היטלר שאף למוטט את הדמוקרטיה הפרלמנטרית, לבטל את הרייכסטג ולהעניק לעצמו סמכויות דיקטטוריות, אבל את זה אינו אומר לשרים. הוא אומר שהקואליציה הימנית שלהם תחזק את גרמניה”?
וכשקראתי שהיטלר הזהיר ש”אם בוגדים מהשמאל ייקחו את השלטון לידיהם” ישררו אנדרלמוסיה, כאוס ואלימות שהם משליטים ברחובות?
השלבים האחרונים בהשתלטות על גרמניה היו – הכרזת מצב חירום, בעקבות השריפה של הרייכסטג: האשימו בה את היהודים, אבל מן הסתם היטלר עצמו יזם אותה, לצרכיו; איסור על הגרמנים להשתתף בהפגנות ולצעוד במחאה נגד השלטון הנאצי; פיקוח הדוק על מכתבים ועל שיחות טלפון; הרשאה לכוחות הביטחון לפשוט על כל בית בלי צו חיפוש. ולבסוף “הצו הנקרא ‘צו נשיא הרייך להגנת העם והמדינה'”, שהקנה לשלטון הנאצי “את הזכות להשתיק כל התנגדות”. מעורר מחשבות?
גיבורת המעשה שלפנינו היא מילדרד – אמריקאית צעירה ויפהפייה – אין צורך להישען על תיאוריה של המחברת: יש בספר, בעיקר בסופו, תצלומים רבים של הגיבורים! – שנקלעה לברלין, נישאה לגרמני, ארוויד, וביחד אתו הקימה רשת של חתרנים ומרגלים שפעלו כדי לנסות להפיל את השלטון העריץ והרצחני. (אחיו של ארוויד אף השתתף בניסיון ההתנקשות הכושל בחייו של היטלר).
מילדרד, כמו רבים אחרים, הייתה משוכנעת “שהגרמנים יתקוממו נגד הפוליטיקאי המטורף”. כידוע, זה לא קרה. ואז גייסו מילדרד וחבריה את כל המרץ, היצירתיות והעוז, כדי להיאבק בשלטון המטורף.
אבל בהיטלר תמכו, כזכור, בעלי ההון. אפשר לקרוא על כך בהרחבה בספר המרתק סדר היום של אריק ויאר. הכותרת שנתתי לטור שכתבתי על הספר ההוא הייתה – “מי ממשיך ליהנות ממלחמת העולם השנייה?” כן, יש מי שהרוויחו הרבה מאוד מהמלחמה, ומשפחותיהם נשארו בעלות הון, בעקבותיה.
קשה להבין את תעצומות הנפש של מילדרד ובעלה, ושל חבריהם, את הנחישות שלהם לעשות ככל שהיה ביכולתם, ויותר מכך, וקשה להשלים עם סופם המר. כמו אנשי מחתרת “הוורד הלבן” של סופי שול, שגם הם נתפשו (כאן – ציטוט מתוך העלון הראשון שפרסמו בחשאי), הוצאו להורג אחרי שעברו עינויים. אי אפשר שלא לחשוב גם על הספר לבד בברלין של הנס פאלאדה, שם העט של הסופר רודולף דיצן, שכתב על פעילות מחתרתית דומה של בני זוג בברלין (הוא היה אחד מידידיה של מילדרד).
אבל קשה במיוחד להבין שהספר שלפנינו הוא בעצם מעין מסע טיהור שמה של מילדרד, שכן אנשי הממשל האמריקאיים השתכנעו שהיא, כמו חבריה ב”תזמורת האדומה”, כך כונתה המחתרת שלהם, הייתה בעצם מרגלת קומוניסטית, למעשה – “פושעת”! איך ייתכן שהיו מוכנים לקבל את הגרסה שמסר להם אחרי המלחמה הפושע האמיתי, “נאצי נודע לשמצה, חסר מצפון ואופורטוניסט”, האמינו לגרסתו, ולא לעדויות על מעשיה?
איך ייתכן שהנאצי שעינה אותה הצליח לשכנע את הבריטים שהוא יכול לעזור להם עם מידע על הסובייטים, עד כדי כך שהאם־איי 6 ביים את מותו של הפושע, והעניק לו תעודות מזויפות ומשרה כמנהל של בית חרושת לטקסטיל?
נזכרתי כמובן בורנר פון בראון, מדען הטילים הנאצי שהוברח אחרי המלחמה לארצות הברית, יחד עם עשרות אנשי הצוות שלו, כדי שינהלו את תוכנית הטילים האמריקאית. אפשר לראות על כך בנטפליקס סרט קצר, מזעזע ומרתק “נטפליקס: “ת”ד 1142”: ” (כאן קישור לטור “האם יש בו צדק מאוחר” שכתבתי על הסרט), וגם ברומן המפעים מעוף העורב, שכתבה אן מרי מק’דונלד.
מרתיח לא פחות לקרוא על מרתה, בתו של מי שהיה שגריר ארצות הברית בברלין בשנים שקדמו לפרוץ המלחמה. את מרתה ואת אביה כבר פגשתי בספר בגן חיות הטרף מאת אריק לארסון. בספר שלפנינו רבקה דונר לועגת למרתה, שהייתה צעירה קלת דעת ופלרטטנית. בשלב מסוים ריגלה הבת אחרי אביה והעבירה לסובייטים ידיעות שמצאה אצלו, בעיקר מכיוון שהייתה מאוהבת בגבר רוסי ששהה זמן מה בברלין – לא היה לה מושג שהוא קצין בצבא האדום, ושהוא נשוי לאחרת – אבל אחרי המלחמה אותה מרתה, שחזרה לארצות הברית, נישאה למיליונר, חייתה ברווחה ובנוחות, הציגה את עצמה כמי שפעלה למען בעלות הברית!
רבקה דורנר לועגת לה, כאמור, אבל יש פרט שאפילו מחברת הספר שלפנינו לא ידעה כנראה. היא מספרת לנו על הבית הגדול שבו נהג השגריר, אביה של מרתה, לארח – בין היתר גם את מילדרד. אבל, כך קראנו בספר של אריק לארסון, הבית למעשה הוחרם מבני המשפחה של בנקאי יהודי עשיר, שנאלצו לוותר על כל רכושם, לגור במרתף, ולשמוע משם את האורחים של השגריר שמבלים להם מעל הראש, משתמשים בכלים היקרים ובריהוט המפואר שלהם! דורנר לא מספרת שבשלב מסוים התחילו השגריר, אשתו ובתו, להרגיש מרומים, בשל נוכחותם של היהודים במרתף הבית, והרי האורחים עלולים לראות אותם, בטעות! היא לא מספרת לנו על התחושות של אותם ילדים מיותרים, שנאלצו לחיות בבית ילדותם כדיירים לא קרואים ולא רצויים ולראות אנשים זרים מסתובבים ועושים בו כבשלהם…
מילדרד הייתה כמובן שונה. היא , למשל, נחלצה לעזרתם של כמה יהודים שביקשו לברוח מברלין, כשעוד התאפשר להם לעשות זאת, וכמובן – הקריבה את חייה במאבקה למען החירות ונגד העריצות.
התרגשתי מאוד לקרוא באחרית הדבר שרבקה דונר, מחברת הספר, היא נכדתה של אחת הדמויות המופיעות בו, וגם על האיש בן השמונים ושמונה שמופיע בספר כילד אמריקאי בשם דון. ממש עד פרוץ המלחמה שימש דון כבלדר של מילדרד – הטילו עליו, והוא עשה זאת בנכונות רבה – להעביר מכתבים, וגם, במהלך טיולים בטבע ששימשו להעברת מידע, להזהיר את המבוגרים, אם מתקרבים אליהם אנשים מסוכנים.
רבקה דונר פגשה אותו ונעזרה גם בו בכתיבת הספר המרתק. תודה לה, ותודה לכל הדמויות הרבות שהיא מתארת, אלה שמלמדות אותנו שיעור באומץ לב מופלא.
תרגמה מאנגלית: עידית שורר
