תגית: קסטנר

מי לא נחלץ לעזרתה של חנה סנש

לפני שנתיים היא הגיעה לארץ ישראל. בעוד שלוש שנים תוצא להורג, אחרי ימים של עינויים וייסורי נפש. אבל עכשיו, בת עשרים, היא עדיין בנהלל, לומדת בבית הספר החקלאי של חנה מייזל שוחט, מכשירה את עצמה לקראת ההקמה של קיבוץ חדש, שדות ים. שמה אניקו סנש. בארץ היא נקראת בשמה העברי: חנה.

אביה, בלה סנש, עיתונאי וסופר, נפטר כשהייתה בת שש. אמה, קטרינה, היא זאת שגידלה אותה בעיר הולדתן, בודפשט. עוד בהיותה תלמידה בבית הספר התיכון הנוצרי שבו למדה נעשתה ציונית נלהבת, לאחר שנתקלה באנטישמיות:  היא נבחרה לתפקיד במועצה הספרותית של בית הספר, אבל לא יכלה להשתתף בה, בשל יהדותה.

ב-1939 נפרדה מאמה ועלתה לישראל. באותה שנה פרצה מלחמת העולם, אבל יהודי הונגריה חשו בטוחים יחסית. הם סמכו על שליט הונגריה, מיקלוש הורטי, שלמרות ההסכמים שהיו לו עם גרמניה הנאצית, סירב לגרש את יהודי ארצו להירצח בפולין.

בישראל תכפו עליה הגעגועים אל אמה ואל אחיה. במכתביה אל האם השתדלה להרגיע אותה, סיפרה לה למשל שהאוכל טוב, שמדי פעם היא מגלה דברים חדשים, למשל – זיתים, או אשכוליות. בחנוכה, כתבה לאם, אכלה לביבה, ובליל שבת, דיווחה, הוגשו להם "תפוחי אדמה עם כרובית וסלט, פודינג שוקולד ועוגה פשוט מדהימה". רק לאחיה גיורא, שהיה אז בצרפת, סיפרה: "אני אוהבת להיות כאן, שלומי טוב, ולא התאכזבתי משום דבר, אבל אני חושבת שתבין אותי ותדע מה חסר לי: אמא’לה ואתה".

באותה תקופה היא כותבת את השיר "לאמי", שמקץ שלוש שנים מתגלה כמעט כשיר נבואי:

מִנַּיִן לָמַדְתְּ לִמְחוֹת דְּמָעוֹת?
לָשֵׂאת הַכְּאֵב בַּחֲשַׁאי?
בְּסֵתֶר לִבֵּךְ לְהַטְמִין הַתְּלֻנָּה,
הַסֵּבֶל, הַבְּכִי, הַדְּוָי…

שִׁמְעִי אֶת הָרוּחַ!
בְּלוֹעַ פָּתוּחַ
שׁוֹאֶגֶת בְּגַיְא וְהָרִים.
רְאִי אֶת הַיָּם – בְּקֶצֶף וְזַעַם
מַצְלִיף אֶת עִנְקֵי הַסְּלָעִים.

הַטֶּבַע כֻּלּוֹ רוֹעֵשׁ וְגוֹעֵשׁ
פּוֹרֵץ כָּל גָּדֵר וְצוּרָה…
מִנַּיִן הַשֶּקֶט הַזֶּה בְּלִבֵּךְ?
מִנַּיִן לָמַדְתְּ גְּבוּרָה?
נהלל 15.1.1941

ב-1943 החליטה חנה סנש להתנדב לצבא הבריטי כדי להישלח להונגריה. היא הצטרפה לקבוצת צנחנים שהוצנחו על אדמת יוגוסלביה, סמוך לגבול ההונגרי. משימתם לא הוגדרה במדויק. הבריטים ציפו מהם להשיג מידע מודיעיני, לחלץ אנשי צוות אוויר של בעלות הברית שמטוסיהם הופלו בשטח האויב, ובעיקר – להטעות את הגרמנים, כדי שאלה יחשבו שהפלישה תגיע מדרום. מבחינת היישוב המטרה החשובה של הצנחנים הארץ ישראליים הייתה לפעול להצלת יהודים, ובעיקר – לחדש את הקשר עימם. איך בדיוק עליהם לעשות זאת לא הוסבר להם. אכן, 12 מהם נפלו בשבי, ביניהם חנה, שנתפסה כשניסתה לחצות את הגבול.

ייתכן שהמניע העיקרי להתנדבותה של חנה היה הגעגועים והדאגה לאמה. שבוע לפני שהציעו להתנדב כתבה ביומנה: "קם בי איזה רעיון פתאומי שאני צריכה לנסוע להונגריה, להיות שם בימים האלה, לתת יד לארגון עליית נוער ולהביא גם את אימא."

אבל לא רק המטרות לצניחה לא הוגדרו היטב. גם ההנחיות המבצעיות שקיבלו לקו בחסר. חנה נתפסה בתחילת יוני, 1944, ביום שבו חצתה את הגבול. ההונגרים אסרו אותה והאשימו אותה בריגול. כדי להוציא ממנה את הקוד של משדר הרדיו שנשאה עליה עינו אותה, אבל היא סירבה לגלות להם אותו. הם הצליחו לאתר את אמה, הכניסו אותה לתאה של חנה ואיימו לענות גם אותה. גם אז חנה לא נשברה. היא ידעה שאם הקוד יגיע לידי ההונגרים, ומהם אל הגרמנים, יאבדו חייהם של לוחמים רבים. היא החזיקה מעמד, ולא נשברה.

במשך כמעט שלושה חודשים שהו חנה וקטרינה באותו בית כלא, עד שהאם שוחררה, בסוף ספטמבר. לימים סיפרה לא רק על הגבורה ותעצומות הנפש של בתה, שהמשיכה לעודד אותה גם אחרי החקירות הכי קשות, אלא גם על המאמצים שעשתה כדי לעזור לה, אחרי שהיא עצמה שוחררה. במשפט הדיבה של קסטנר העידה וסיפרה כיצד ניסתה בלי הרף להיפגש עם קסטנר, ששימש יושב ראש ועד ההצלה היהודית, בתקווה שיעזור לה להשיג לבתה עורך דין. "לד"ר קסטנר יש רשות להיכנס לכל בית סוהר," סיפרה שאמרו לה, והיא, כך אמרה, שאלה "אם כך, למה הוא לא הולך?"

תיאור ההתדפקות שלה על דלתו של קסטנר יכול להדיר שינה מעיני מי שקורא אותו גם כיום, זמן כה רב לאחר מעשה: איך האישה שפתחה את דלת ביתו לא הזמינה אותה להיכנס ואמרה: "אנחנו יודעים על המקרה, ובאמת הוא [קסטנר] מתכוון ללכת לבית הסוהר. אני חושבת שבדיוק מחר הוא רוצה ללכת… תפני למזכירה שלו." איך המזכירה דחתה אותה בלך ושוב, "לא. היום בשום אופן לא. יש לו דברים חשובים לעשות". איך חזרה. ניסתה שוב ושוב. יום אחרי יום. בבית. במשרד. ושוב ושוב נדחתה. לא זכתה להתקבל אצל האדון. לא זכתה אפילו לתת לו חבילה, כדי שיעבירה לחנה.

לימים, אמרה בחקירתה במשפט, אחרי ששניהם כבר היו בישראל, סירבה לפגוש את קסטנר, וכשנתקלה בו באקראי הסבירה לו כי "היו זמנים שעשיתי כל מאמץ לפגוש אותך ואז לא הצלחתי… אז, כאשר היה צריך לעשות דבר מה, ואפשר היה לעשות דבר מה, לא יכולתי למצוא אותך".

ב-15 באוקטובר 1944 השתלטו הגרמנים על הונגריה, והורטי אולץ להתפטר. הסיכויים להציל את חנה סנש נמוגו. היא הוצאה להורג בתחילת אוקטובר. בבגדיה נמצא פתק שכתבה: "אמי היקרה והאהובה, אין לי מלים, רק זאת אוכל להגיד לך: מיליוני תודות. סלחי לי אם אפשר. את לבדך תביני מדוע אין צורך במלים. באהבה אין קץ, בתך”.

שניים משיריה של חנה סנש, "אשרי הגפרור" ו"הליכה לקיסריה" מוכרים מאוד. שניהם הולחנו ומרבים לשיר אותם עד היום. לא כך השיר "לאמי" שכמו מביע את מה שעתיד לקרות להן: מִנַּיִן לָמַדְתְּ לִמְחוֹת דְּמָעוֹת? / לָשֵׂאת הַכְּאֵב בַּחֲשַׁאי?" שואלת חנה את האם, ותוהה איך היא מיטיבה כל כך להסתיר את הסבל. גם כשהעולם כולו "רוֹעֵשׁ וְגוֹעֵשׁ / פּוֹרֵץ כָּל גָּדֵר וְצוּרָה…" האימא שומרת על השקט, אינה חושפת את סערת הרגשות שלה, ונשארת חזקה וגיבורה. כמוה עצמה.

פול בוגדנור, "השתקת ניצולי השואה: השערורייה המתמשכת של פרשת קסטנר"

בין מאי ויולי 1944 גירשו הנאצים ומשתפי הפעולה המקומיים שלהם בהונגריה מאות אלפי יהודים אל מותם הנורא באושוויץ. זמן לא רב לפני כן הגיע ראש ועדת העזרה וההצלה בבודפשט, רז'ו קסטנר (הנודע גם בשמות רודולף קסטנר וישראל קסטנר), להסכמה על עסקה שערך עם יחידת האס-אס של אדולף אייכמן.

על פי אותה עסקה הוסכם שכמה מאות אנשים יורשו לצאת מהונגריה. מאז ועד היום מפלגות את דעת הקהל היהודית כמה שאלות: האם ציפו הנאצים שקסטנר יציית להם, כחלק מהעסקה? או שמא הרשו לו לפעול נגדם, בזמן שהם עצמם הלכו לקראתו?

מספרי Kasztner's Crime  –  פשעו של קסטנר  – אפשר ללמוד איך ראש ועדת העזרה וההצלה הסכים לשתף פעולה עם הנאצים. לא רק שקסטנר סירב להזהיר את הקורבנות היהודים באשר לגורל הצפוי להם; הוא עזר להונות רבים, שבעקבות דבריו עלו על רכבות המוות. יתר על כן: הוא גם העביר ליהודים מידע מטעה, ממש בימים שבהם התנהל מרחץ הדמים.

תומס קומוי, אחיינו של קסטנר, מנהל מאבק אינטרנטי ארסי נגד הספר פשעו של קסטנר ונגדי אישית. אשיב כאן רק להתקפתו הארוכה ביותר על הספר, ולא לעלבונות האישיים.

קומוי יכול היה להגיב לראיות הרבות שהבאתי בספר. אילו נהג כך, היה נאלץ להתמודד עם דברים שאמרו ניצולי אושוויץ כשהעידו נגד קסטנר. כמו כן, היה נאלץ להגיב על דברים שקסטנר עצמו אמר, המוכיחים את אשמתו. למרבה הצער, קומוי בחר בדרך הקלה יותר: להתעלם מניצולי אושוויץ ומהדברים שקסטנר אמר, ורק לחזור על הדברים הנושנים והלא מבוססים שטוענים מי שממבקשים להגן על קסטנר.

קומוי, כמו כל המגויסים למען קסטנר, מייחס לאיש הנערץ עליו הצלחות רבות, שאין להן, למעשה, אחיזה במציאת. קומוי אפילו מחייה את סיפורי הבדים של קסטנר, שהופרכו בעבר, על אודות "הצלה" כביכול של 20,000 יהודים הונגרים. כוונתו  ל-15,000 מגורשים שנשלחו לאוסטריה במקום לפולין. הוא אינו מייחס חשיבות לכך שאותם יהודים היו לעובדי כפייה, עד שנרצחו; שרבע מהם מתו בתוך שנה; שטענתו של קסטנר כאילו "הציל" אותם הוכחה כלא נכונה במשפטי נירנברג, במשפט קסטנר ובמשפט אייכמן.

קומוי מעוות שוב את העובדות כשהוא מעלה באוב את הטענה על  "30,000 מבוגרים שוועדת העזרה וההצלה הציבה בבתים מוגנים." למעשה, את היהודים בבתים המוגנים הציל הפעיל הציוני משה קראוס, שלא נמנה עם ועדת העזרה וההצלה, ושגינה את קסטנר וכינה אותו משתף פעולה.

דודו של קומוי, אוטו, הוא זה שזכה, ובצדק, בכבוד, כי הוא זה שהצליח למצוא בבודפשט מקלט לחמשת אלפים או ששת אלפים ילדים שאנשי צלב החץ איימו על חייהם. הוא פעל בסוף 1944, חודשים אחרי שגירוש היהודים מערי השדה לאושוויץ הסתיים. אפילו קסטנר עצמו לא טען שהשתתף באותו מבצע הצלה אמיתי.

חלק גדול מהטענות שקומוי טוען כלפי כוזבות באופן כה מובהק, עד שאף קורא של הספר פשעו של קסטנר לא יוכל להתייחס אליהן ברצינות. הוא מאשים אותי שהתעלמתי כביכול מכל המחקרים המדעיים ההונגריים, אבל מי שיציץ בהערות הסיום בספרי, ובביבליוגרפיה המופיעה בו, ייווכח שאני מצטט היסטוריונים הונגרים לאורך הספר. אלה כוללים את רנדולף ל' ברהאם, המוכר כבר סמכא עולמי בעניין שואת יהודי הונגריה; את סבהולץ סיטה, מנהל מרכז הזיכרון לשואה בבודפשט; את גבור קדר, לשעבר היסטוריון בכיר בארכיון היהודי בבודפשט, ואת זולטן ואגי, לשעבר עמית במוזיאון הזיכרון לשואה בארצות הברית.

ההיסטוריונים הללו סותרים את טענותיו של קומוי, כאילו שטות לומר שוועדת העזרה וההצלה קיבלה את חסות האס-אס. בספר שראה אור ב-2004 בהוצאת יד ושם[1] מפרט ברהאם את האופן שבו "לכד" האס-אס את קבוצתו של קסטנר , ובספר שראה אור ב-[2]2005  קובע סיטה כי אייכמן "החזיק את חברי ועדת העזרה וההצלה תחת אגודלו" עד ש"שיתוף הפעולה שלהם הלך וגבר."

מה היה ידוע לקורבנות?

יהודי הונגריה, כך גורס קומוי, "היו מודעים לגמרי לכך שפירוש המילה 'גירוש' היה למעשה – גזר דין מוות." ראיותיו רופפות.

  1. הוא מתייחס לשידורים של הבי-בי-סי שבהם דובר על משמעות הפתרון הסופי של היטלר. אבל הוכח כבר שבשידוריו להונגריה הסתיר הבי-בי-סי את הידיעות על השואה. מכל מקום, ברגע שהנאצים כבשו את הונגריה, הם החרימו מהיהודים את כל מקלטי הרדיו, כדי למנוע מהם להקשיב לבי-בי-סי, וזאת עובדה חשובה ביותר שקומולוי אינו מוצא לנכון לציין.
  2. קומוי מתייחס אל הביקורים של אוסקר שינדלר ושל אחרים שהגיעו לבודפשט לפני 1944. בביקורים הללו (המתוארים בספר פשעו של קסטנר) לא היה כדי להזהיר את יהודי הונגריה לגבי מה שצפוי להם, כי קסטנר והמנהיגים האחרים שמרו את המידע לעצמם. קסטנר הודה בכך במפורש במשפטו של ויסנמאייר בנירנברג.
  3. התראות ואזהרות אחרות שקומוי מזכיר, למשל עלונים שהטילו בנות הברית על בודפשט ב-2 ביולי 1944 (שגם הם מתוארים בספר פשעו של קסטנר) הגיעו אחרי שהגירוש של 437,000 היהודים מערי השדה כמעט הסתיים, ולא יכלו להציל את מי שהנאצים כבר רצחו.
  4. קומוי מציג בצורה לא נכונה את דבריו של אלי ויזל המנוח. ויזל כלל לא קבע שיהודי הונגריה ידעו מה צפוי להם, כפי שקומוי טוען, אדרבא, ויזל אמר תמיד שמנעו מהם את המידע על התוכניות הרצחניות של הנאצים. בספריו הרבים, במאמרים שכתב ובראיונות שהעניק חזר ויזל והסביר ש"לא ידענו אפילו מה משמעות המילה אושוויץ".

אבל נניח לאי הדיוקים של האיש שמותח עלי ביקורת, ולסטייתו מהאמת; נשווה את העיוותים שלו עם עדות אופיינית מתוך משפט קסטנר בישראל. באותו משפט תיארה אירנה הירש מגטו קולוז'וואר, אחת הניצולות ממחנה המוות, את מה שהתרחש לפני הגירוש לאושוויץ. כשנשאלה אם היה ליהודים מידע כלשהו על אושוויץ לפני שעלו לרכבות המוות, השיבה: "לא… אמרו לנו רק שלוקחים משפחות [לקנירמזו] ביחד, כדי לעבוד בחקלאות."

אחרים שהעידו אמרו דברים דומים מאוד. העדים הללו כללו את לוי בלום, יעקב פרייפלד, פול גרוס, דוד רוזנר ויחיאל שמואלי מגטו קולוז'וואר, את יוסף כץ ואליעזר רוזנטל מגטו נאג'ווארד, ועדים נוספים. הם אחדים מניצולי אושוויץ שמצוטטים בספר פשעו של קסטנר.

אפילו עדים שלא גורשו לאושוויץ אמרו דברים דומים: "לא ידענו לאן המגורשים נוסעים," הכריז רבי מאיר וייס מגטו דברצן, "אפילו לא עלה בדעתנו שהקהילה שלנו נשלחת להשמדה."

אבל נניח לכך שקומוי מתעקש להתעלם מדיווחיהם של ניצולי אושוויץ, ומעדיף לבנות את בית הקלפים הפסבדו-עובדתי שלו. אפילו אז הטיעונים שלו קורסים, כי קסטנר עצמו אמר שלקורבנות בגטאות של הונגריה לא היה מידע על תוכנית ההשמדה.

במכתב מ-12 ביולי 1944, כמה ימים אחרי שהגירושים הושהו, הודה קסטנר: "מאות האלפים הגיעו לאושוויץ  לא ידעו עד הרגע האחרון מה המשמעות הדבר, ומה קורה להם." בדיווחו שכתב אחרי המלחמה, ב-1946, הודה קסטנר: "בכל אחד מהגטאות… היו משוכנעים ממש עד הרגע האחרון שהמשלוחים לא יחצו את גבולות המדינה."

כל הראיות הללו – הן עדויותיהם של הקורבנות והן דבריו של קסטנר – מאששים את הודאתו של קסטנר בפני קורט בכר, שליחו של הימלר, ב-15 ביולי 1944: "בני עמנו עלו על הקרונות כצאן לטבח, כי סמכנו על הצלחת המשא ומתן [עם האס-אס] ולא סיפרנו להם על הגורל המר הצפוי להם."

איך בגד קסטנר בעם היהודי?

בכמה מהגטאות "הודיעו" ליהודים ששולחים אותם לעבוד באתרים מחוץ להונגריה, כמו העיר הבדויה "קנירמזו". אחרים קיבלו גלויות דואר ממגורשים יהודים הונגרים שעבדו כביכול ב"וואלדזה" שבגרמניה. הקורבנות אולצו לכתוב את הגלויות לפני שהוכנסו לתאי הגזים.

משה קראוס, איש נשכח שהציל כמה אלפי אנשים, היה נציג הסוכנות היהודית בבודפשט. במהלך משפט קסטנר העיד קראוס בשבועה ואמר: "הגעתי למשרדי היודנראט, ושם הראו לי את הגלויות. אמרו שקסטנר הביא אותן מהגרמנים. קראתי כמה מהן, ואז קסטנר נכנס… קסטנר עמד על כך שיחלקו אותן."

בה בעת סיפר קסטנר לאנשים פנים אל פנים שמאות אלפי יהודים שנשלחו לאושוויץ נשארו בחיים ושהם מחכים לפעולות ההצלה שלו – זאת כאשר אייכמן בעצמו התרברב באוזניו ואמר לו שהמגורשים נרצחו.

יואל פלגי היה צנחן ציוני, אחד מעמיתיה של חנה סנש. הם נשלחו מארץ ישראל להונגריה. פלגי נזכר בדברים ששמע במו אוזניו את קסטנר אומר בבוקר של ה-21 או ה-22 ביוני, 1944: "עשרות או מאות אלפי מגורשים חיים במחנות, לדבריו של קסטנר, כי הפקודה להרוג אותם טרם ניתנה; אייכמן הבטיח שבינתיים לא יהרגו יהודים…"

אבל נניח שקומוי מבטל את הדיווחים הללו, של עדים מיד ראשונה, ממש כפי שהוא "מתעלם" מהעדויות של ניצולים הונגריים ממחנות מוות. עמדתו בכל זאת אינה מחזיקה מים, כי קסטנר אישר את מה שהניצולים אמרו על תפקידו בתוכנית ההונאה של הנאצים.

במכתב ששלח לנמען יהודי בשוויץ ב-24 ביוני  1944, העמיד קסטנר פנים שהמגורשים לאושוויץ יושבו בוואלדזה: "אי אפשר היה לעצור את זרם הרכבות לאושוויץ, ולא לבלום אותו. מגורשים רבים מאלה שנשלחו לעבוד לא השמיעו שום אות חיים. על כל הגלויות כתוב שנשלחו מוואלדזה, ושהמצב של שולחיהן טוב."

ליתר ביטחון הוסיף קסטנר: "אם היה אפשר לומר משהו אנושי על הטיפול בגירוש, באופן פרדוקסלי צריך היה תמיד לייחס אותו לאס-אס."

האם יכלו היהודים להינצל?

במאמרו מקדיש קומוי מקום נרחב לאמירה שלא היה אפשר להציל יהודים, למעט את אלה שעל אודותיהם דן קסטנר עם אייכמן. גם אם הדברים היו מדויקים – והם אינם כאלה – אי אפשר לתרץ את תפקידו של קסטנר כשותף להונאה הנאצית שהסתירה מהיהודים את הגורל הנורא הצפוי להם.

"מתי בדיוק," שואל קומוי, "לטענתו של מר בוגדנור, היינו צריכים להתחיל להתקומם?… שום התחכמות לא הייתה מאפשרת מרד של יהודי הונגריה." התשובה, כידוע לו, היא שבשום שלב הספר הפשע של קסטנר אינו "טוען" שהיהודים היו צריכים להתחיל התקומם. ההפך הוא הנכון: הספר שלי מכחיש לחלוטין שזאת הייתה אופציה מציאותית. הדיון הארוך של קומוי על חוסר התוחלת בהתקוממות בהונגריה מייחס לי השקפה שדחיתי באופן חד-משמעי. התכסיס הווכחני שלו פשוט אמנם, אבל יש לעקוב אחרי בקפידה.

בעניין אחר – סוגית האפשרות לברוח ביישובים שהיו קרובים לגבול, הספר פשעו של קסטנר מציג ראיות, מסמכים ועדויות של ניצולי מחנות ההשמדה. שוב, קומוי סותר את דבריהם של מי שחוו את הזוועות של אושוויץ מי שידעו ממקור ראשון מה היה המצב בגטאות בערי השדה.

אירנה הירש מקולוז'וואר נזכרת איך "כשהגטו הופצץ, הייתה מהומה גדולה ואז יכלו להימלט." פול גרוס מאותו גטו העריך ש"יותר ממחצית" יהודי העיר יכלו להימלט ולחצות את הגבול הרומני, מרחק של כמה קילומטרים משם. "אילו ידענו ששולחים אותנו לאושוויץ, להירצח," ואליעזר רוזנטל הסביר שהייתה בגטו מערכת ביוב וש"אלפים רבים יכול לברוח דרכה, כי היציאה שלה הייתה בכיוון היער", בסמוך לגבול הרומני.

אבל נניח שקומולי מתעלם שוב מהעדויות של ניצולי אושוויץ, בטענה שאלה אנשים לא חשובים (זאת הייתה תגובתו של קסטנר במשפט קסטנר), או שלא היה להם מושג על מה הם מדברים. אפילו מהלך נואש כזה לא היה עוזר לו בטיעוניו, כי קסטנר עצמו אישר את מה שהם אמרו.

ב-3 במאי 1944 – ממש בזמן שהחלה הגטואיצזיה באזור – ביקר קסטנר בקולוז'וואר, בהיתר נאצי. הוא פגש שם את אחד הפקידים של אייכמן, דיטר ויסליצני, מי שהיה אחראי לרצח יהודי יוון וסלובקיה. ויסליצני ציווה עליו לחסום את נתיב הבריחה שכבר פעל. כפי שקסטנר העיד מאוחר יותר, "[ויסליצני] אמר שהוא יודע על נתיב הבריחה, שהוצאו פקודות להגדיל את מספר השומרים, ושעלי להזהיר את ידידי שעליהם למצוא דרכים בטוחות יותר." קסטנר עשה מה שאמרו לו: הוא העביר את המידע השקרי של ויסליצני אל המנהיגים היהודים המקומיים. עקב כך נבלמו הבריחות המאורגנות מקולוז'וואר.

נראה כי כדי להצדיק את קסטנר, לא ראוי שקומוי ירד לדרגה שבה הוא קובר את זיכרונותיהם של ניצולי אושוויץ, ובה בעת יאשים את קסטנר עצמו כאילו לא ידע על אפשרויות הבריחה, אלה שקסטנר הודה במו פיו כי חיבל בהן, לפקודת האס-אס.

נקודה אחרונה

במאמר זה ניסיתי להביא בפני הקוראים את הדברים שאמרו כמה מהקורבנות שהעידו במשפט קסטנר, ובהם סיפרו על הגירוש לאושוויץ. תומכיו של קסטנר נחושים אולי בהחלטתם לקבור את זיכרון מה שעבר על אותם ניצולים, אבל מאמצים כאלה לא יצליחו. הם גם לא יוכלו למצוא הצדקות סבירות לטובתו של קסטנר, כי יצטרכו להכחיש את העובדות שקסטנר בעצמו הודה שוב ושוב באמיתותן.

הרשו לי לסיים בתגובה על האמירה המזעזעת ביותר במאמרו של קומוי. "למי שלא חווה את הסבל של אותם חודשים ושנים," הוא אומר, "שלא איבד חלקים נכבדים ממשפחתו, אין זכות לדבר גבוהה-גבוהה על העניין, ולא משנה מה כישוריו וכמה ניירות הוא הזיז ממקום למקום."

ובכן כך: משפחתי – כמו רוב בני המשפחות היהודיות באירופה – נפלה קורבן לשואה, כך שעברתי את הבחינה שהציג בפני האיש שמותח נגדי ביקורת, ואני יהודי שמותר לו "לדבר גבוהה גבוהה על העניין". מכל מקום, ניסיונו למנוע מחקר לגיטימי הוא בלתי נסבל.

לדבריו של קומוי, לא משנה כמה ראיות לאשמתו של קסטנר יחשפו; לא משנה כמה ניצולי אושוויץ ידברו נגד קסטנר; לא משנה במה קסטנר עצמו הודה – אין לאיש זכות למתוח עליו שום ביקורת. כל יהודי שמאשר כי ניצולי מחנה המוות דיברו אמת יושתק, ודמעותיהם של הקורבנות והסבל שלהם יימחו על ידי מי שנאבקים להביא לרהביליטציה של קסטנר.

הטקטיקות הללו אינן משרתות את העם היהודי. עם כל הענווה, אני מבקש לקבוע כי מצווה עלינו לפתוח את הלב והזיכרון כדי לשמוע את דבריהם של הניצולים ממחנות המוות, שהעידו במשפט קסטנר. אלה אנשים שאמרו את האמת על שואת יהודי הונגריה. הם אינם עוד עמנו ואינם יכולים לדבר בשם עצמם.

לעברית: עופרה עופר אורן

קישור למאמר שהתפרסם באנגלית באתר Jewish News

קישור למאמר שאליו מגיב פול בוגדנור

[1] “Rescue Operations in Hungary: Myths and Realities,” Yad Vashem Studies, Vol. 32, 2004, pp. 43-8

[2] TRADING IN LIVES?, Central European University Press, 2005, p. 88).

 

דניאל ברנד, "במלכודת הרשע, האדישות והסילוף": את מי לא רצתה הנהגת היישוב להציל

"אמי בעלת האומץ של 'ארית', כהגדרת הגרמנים, […] שאיש מקרוביה לא היה בין ניצולי הרכבת, שבלעדיה כל מפעל ההצלה לא היה מתממש, נמחקה מההיסטוריה. אבי נרדף והוכפש עד יום מותו, ועודנו מושמץ, על מאמציו להציל יהודים, וכל זאת עקב החשש מפני חשיפת מחדליה של ההנהגה בת זמנו," כותב דניאל ברנד, בדברי הסיכום של ספרו, במלכודת הרשע, האדישות והסילוף שראה אור לאחרונה. (ברנד סבור שהגרמנים כיבדו את אמו, הנזי ברנד, כי עמדה בגבורה בעינויים שעינו אותה ההונגרים, כשניסו לחלץ ממנה פרטים על מסעו של בעלה, יואל ברנד לקושטא. לפי דניאל ברנד, היה לגרמנים חשוב שהמידע לא ידלוף אל ההונגרים ולכן העריכו את כוח העמידה של אמו).

ספרו של דניאל ברנד נוגע שוב, כמו כמה ספרים אחרים שראו אור בשנים האחרונות, בהתרחשויות שהתלוו להשמדת יהדות הונגריה, לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, במאמצים להציל יהודים, ובמגעים שהתנהלו עם הגרמנים כדי לממש "עסקה" לפיה באמצעות כסף או סחורות, למשל משאיות שהרייך הגרמני נזקק להן, ייפָּדו חייהם של מאות אלפי יהודים.

דניאל ברנד, יליד 1940, מקדים ומסביר בפתיחת ספרו כי אמנם היה עד לכמה מהשיחות והאירועים שהוא מתאר, אבל מאחר שהיה ילד בן חמש כשהמלחמה הסתיימה, הוא אינו סומך על זיכרונו ועל מה שידוע לו מאז, אלא נשען על עדויות ומסמכים שחקר.

מגמתו של ברנד גלויה וברורה לחלוטין: הוא מבקש לטהר את שם אביו, שהוכפש והושמץ לאורך השנים, ולחשוף את מעשי הגבורה וההקרבה העצמית של אמו, לתאר את תרומתה הנסתרת למעשי ההצלה, ולהוכיח שרבים חבים את חייהם בעיקר, או אפילו רק, לה.

משימתו מובנת ויש לומר שהוא גם משכנע בדבריו, אלא שיש עניין מרכזי שנשאר לטעמי לא פתור, תמוה, ואפילו בעייתי. הנזי, אמו של דניאל ואשתו של יואל ברנד, הייתה קרובה מאוד אל רז'ו (ישראל) קסטנר. דניאל עצמו כותב שאמו אהבה מאוד את קסטנר. את עוצמת הקשר ביניהם אפשר להסיק מכך שהנזי הייתה האדם היחיד שאינו נמנה עם בני משפחתו של קסטנר שביקר אצלו בבית החולים אחרי שנורה ושכב פצוע, עד שמת מפצעיו. (שני מתנקשים ירו בו זמן לא רב אחרי שבית המשפט קבע כי "מכר את נשמתו לשטן", משמע – היה בוגד ששיתף פעולה עם הנאצים).

האם הספר שלפנינו מצייר את קסטנר כמי שמעורר אהבה? האם אפשר להבין את רגשותיה של הנזי ברנד כלפיו? לחלוטין לא.

מי שקרא כמה מהספרים הקודמים שנכתבו על קסטנר אינו מופתע. מכולם מצטייר אדם יהיר, נהנתן ולא אמין. הדוגמאות רבות.

למשל, אצל ברנד, "[קסטנר] היה היחיד שכספי הסיוע שהתקבלו מחו"ל היו מקור פרנסתו. על רקע זה עלו נגדו תלונות לא מעטות על רמת חיים מוגזמת בהתחשב במצב, במקורות המימון ובאמצעים שהעמידה הוועדה לרשות הפליטים לצורך מחייתם בהונגריה". כלומר – כספים שהיו מיועדים לפליטים יהודים מהמזרח, שימשו אותו כדי לחיות חיים נוחות ראוותנים!

ברנד רומז לא פעם לאורך הספר שקסטנר שינה מסמכים לטובת עצמו, שניכס הישגים לא לו, שלא פעם עסק בטיפוח האגו, במקום בעשייה למען הזולת.

הספר Kasztner's Crime מאת פול בודנור, היסטוריון בריטי, שראה אור בשנה שעברה, מתאר את קסטנר לא רק כאדם לא סימפטי, אלא כמי שעשה מעשים איומים, למעשה – פשעים. למשל, גם דניאל ברנד וגם פול בוגדנור מסכימים כי קסטנר הוא זה ש"דיווח לגרמנים על דעת עצמו על נוכחותם של הצנחנים [הארץ ישראלים] שעות ספורות אחרי היעלמותו של [אחד הצנחנים, ששמו] גולדשטיין". ברנד מנסה למצוא הסברים למעשה. בוגדנור בספרו מראה מדוע אי אפשר לקבל אותם!

פרץ גולדשטיין, הצנחן שנספה

פרץ גולדשטיין, הצנחן שנספה

מעניין לראות איך דניאל ברנד כמו מהלך בין הטיפות בכל מה שקשור בקסטנר ובהתנהלותו. בכל פעם שמתעוררת סוגיה כלשהי הקשורה באיש, מפזר ברנד מעין מסך ערפל סביב מעשיו. מצד אחד – מראה עד כמה קסטנר היה לא מוסרי ולא ישר, ומצד שני כאילו "מוותר" לו, ומחפש הסברים מקילים להתנהגותו. לדוגמה – נסיעתו של קסטנר מבודפשט לעיר הולדתו, קלוז' (קולוז'וואר), ביום שהחלה הגטואיזציה. דניאל ברנד תוהה עם מי דיבר קסטנר באותה נסיעה, אך אינו חושף את החלקים התמוהים מאוד, המצביעים, כפי שפול בוגדנור מראה, על הסבר אחד: קסטנר לא קיבל רשות מהגרמנים לנסוע לקלוז', אלא הם אלה שששלחו אותו לשם! מדוע? במטרה אחת ברורה: כדי ש"ירדים" את הקהילה, ירגיע את היהודים, ישכנע אותם שאין צורך שיעשו משהו כדי להציל את עצמם (למשל – לברוח לרומניה שגבולה היה קרוב מאוד לעירם. אלה שבכל זאת נהגו כך, למרות דברי ההרגעה, ניצלו). מה היה האינטרס שלו להרגיע את היהודים? התשובה פשוטה: כך יכול היה להמשיך בתוכנית ההצלה של "רכבת המיוחסים". הקְרבה של רבבות, כדי להציל 1,684 איש. דניאל ברנד כמו מסרב לגעת באמת, או אפילו לראות אותה. הוא ממשיך לדבוק בתפישה (שתאמה את תוכניותיהם הרצחניות של הגרמנים ואיפשרה את מימושן!) שגם לוא ידעו היהודים על מה שצפוי להם, לא היו יכולים לעשות שום דבר כדי להינצל, אלא היו רק יוצרים מהומות ואי סדר. את מי שירתה הצייתנות? למי הועיל שיתוף הפעולה של היהודים, שעלו על הרכבות (בדרכם לאושוויץ) בלי לעשות מהומה? לא את הקורבנות, שלא היה להם מושג מה עתיד לקרות בעוד ימים ספורים. הז'נדרמים ההונגרים שהעלו את היהודים על הרכבות הופתעו משיתוף הפעולה. הם ציפו למאבקים, אבל אלה לא התרחשו!

המעטים שהמידע הגיע אליהם, ברחו. דניאל ברנד כותב ש"אין לשלול את האפשרות שאותם אנשים שהוזהרו העמידו פנים שאינם מאמינים למידע. כך הם נמנעו מהחובה להפיץ את המידע ובו בזמן חיפשו דרכים למלט את עצמם". כלומר – היו מעטים שכן זכו לקבל את המידע מציל החיים. מה עם כל האחרים? האם לא הייתה לכולם הזכות לדעת את מה שקסטנר ידע בוודאות (גם דניאל ברנד ער לכך, ומוכיח זאת)? דניאל ברנד, כמו תומכיו של קסטנר, מנסה להוכיח שגם כשהגיעו אל היהודים פרטים על ההשמדה, הם סירבו להאמין, אבל "שוכח" – לא מזכיר כלל! – את ההטעיה המכוונת, את ההבטחות לכך שהם נוסעים לגור עם בני המשפחות שלהם בכפר בדוי, קרנימזו, שם יעבדו כביכול בחקלאות! כן, ההנהגה, וקסטנר בראשה, דאגה להפיץ את השמועות האלה. לחזק אותן. להעביר אל היהודים גלויות מרגיעות שבני המשפחה שלהם אולצו לכתוב לפני שנרצחו במחנה ההשמדה! את כל אלה דניאל ברנד כלל לא מזכיר!

במשפט הדיבה של קסטנר נגד מלכיאל גרינוולד, שאל שמואל תמיר, סנגורו של גרינוולד, את קסטנר מדוע לא הזהיר את היהודים שחיו בפריפריה. מדוע לא התריע בפניהם והסביר להם מה צפוי להם. תשובתו מעוררת הפלצות של קסטנר, כפי שהיא מופיעה בפרוטוקולים של המשפט היא: "לא היה לי זמן"! את כל זה דניאל ברנד לא מזכיר במילה!

דוגמה אחרת: פרשת הצנחנים שצנחו בהונגריה ונתפשו עד מהרה, חנה סנש, יואל פלגי ופרץ גולדשטיין. ברנד מיטיב לתאר את הרשלנות הפושעת שבה נשלחו הצעירים הללו, במהלך משולב של הבריטים והיישוב היהודי בארץ ישראל. אבל גם פה הוא מאמץ את השיח של קסטנר. אכן, לא היה אפשר להציל את הצנחנים. אכן, הגעתם סיכנה את יציאתה של "רכבת המיוחסים". אבל מכאן ואילך, התיאור של מה שקרה רחוק מאוד ממה שברנד מעלה בספרו. למשל: אמה של חנה סנש סיפרה במשפט הדיבה נגד גרינוולד איך התדפקה שוב ושוב על דלתו של קסטנר. איך נהדפה. איך לא הצליחה לדבר אתו (ולא משום שהגיעה לדירה הלא נכונה, כפי שברנד מנסה לתרץ!). כנראה שבאמת לא היה אפשר להציל את סנש. אבל זה לא מסביר את ההתאכזרות של קסטנר אל אמה. את סירובו לפגוש אותה, ולוא לרגע. האם רצתה שלפחות יעביר אל חנה חבילה שהכינה בעבורה, אבל קסטנר סירב לפגוש אותה. בדיעבד, במשפט, טען שניסה כביכול למצוא לחנה עורך דין. השקר נחשף בחקירה הנגדית.

חנה סנש

את השקרים, ההתפתלויות והזיופים של קסטנר הנוגעים בהוריו, יואל והנזי, מתאר דניאל ברנד בלי כחל ושרק, אבל ממשיך לגבות את קסטנר בעניינים אחרים – אולי בשם האהבה שאמו רחשה כלפי האיש.

הוא מגן על קסטנר עד כדי כך, שהוא מספר על פסק הדין השני, שניתן אחרי מותו קסטנר בערעור לבית המשפט העליון, וטוען כי המשפט מפסק הדין הראשון לפיו קסטנר "מכר את נשמתו לשטן" היה אמירה "אומללה".

פול בוגדנור מפריך בספרו את מירב הטיעונים שנכתבו בפסק הדין השני, ומראה מדוע וכיצד השופטים טעו בפרשנויותיהם, שנטו כל העת להקל על קסטנר ו"להבין" אותו, ומראה כיצד חלק גדול מהראיות המוכרות כיום לא היו ידועות אז לשופטים.

אבל לא קסטנר נמצא במוקד העניין של דניאל ברנד. מטרתו הכפולה היא להוכיח שהמנהיגות הארץ ישראלית לא פעלה כדי להציל יהודים. אביו, יואל ברנד, נשלח לקושטא כדי להביא את הצעתם של הגרמנים ל"עסקה" המוכרת בכינוי "דם תמורת משאיות". ההבטחה הייתה שאם יצליחו היהודים לגייס סחורות שהיו נחוצות לגרמנים, ישחררו אלה אלפי יהודים ויניחו להם לצאת מגרמניה (לשם יישלחו תחילה, כי אחרת הם אינם "סחורה גרמנית", אלא – הונגרית). איש מנציגי היישוב לא חיכה לברנד בקושטא, וכמובן שגם לא הכינו בעבורו אשרת שהייה כמובטח. אדרבא, משנפגש אתם, לחצו עליו לשוב לבודפשט בידיים ריקות, וכשסירב – הסגירו אותו לידי הבריטים, שהחזיקו אותו במשך כמה חודשים במעצר.

דניאל ברנד מראה שוב ושוב כיצד בזכות הפעולות שנקטו הוריו ניצלו יהודים רבים. לדבריו – אפילו בזכות מהלכי המשא ומתן הפיקטיבי, שהרי לכולם היה ברור ש"העסקה" לא תצלח, הן משום שלא יוכלו לגייס כספים וסחורות בהיקפים שהגרמנים נקבו, והן משום שהאנגלים והאמריקנים לא היו מוכנים לקלוט את כל היהודים שהיו אמורים להשתחרר.

פול בוגדנור לא מסכים אתו גם בעניין הזה. לדעתו גם הגרמנים לא התכוונו באמת למשא ומתן ובכלל לא קיוו להשיג באמצעותו את הכסף או הסחורות. לדעתו השליחות והמשא ומתן היזומים נועדו רק לשמר את "השקט התעשייתי", ולאפשר להם להמשיך לרצוח ביעילות ובלי הפרעות. הגרמנים תבעו סודיות גמורה (ולכן הנזי ברנד לא נכנעה לעינויים ולא גילתה להונגרים את הסוד). את מי שירתה הסודיות? לא את הקורבנות שהמשיכו להירצח בקצב של שנים עשר אלף איש ביום.

מכל מקום, דבר אחד ברור: היישוב היהודי לא היה מעוניין להציל את כולם. וזאת אולי אחת הסוגיות המחרידות ביותר שעולה מהממצאים שיואל ברנד מעלה.

"אם ביכולתנו להציל רק 10,000 איש וצריכים אנו להציל 50,000 שיהיו לתועלת לבניין הארץ ולתחיית העם, ומאידך יש לנו מיליון יהודים שיהיו לנו למעמסה ובמקרה הכי טוב יהיו אלמנט אדיש, עלינו להבליג ולהציל את עשרת האלפים שאפשר להצילם מבין 50,000 – על אף התלונות והתחנונים של המיליון", כתב עסקן ציוני, אפולינרי הרטגלס, ששימש כמזכיר הפוליטי של ועד ההצלה ולימים כמנכ"ל הראשון של משרד הפנים. דעתו לא הייתה חריגה. ברנד מצטט את ההיסטוריון אריה מורגנשטרן, שכתב כי "נראה אפוא שבזמן אמת העדיפה ההנהגה הארץ-ישראלית לפעול על פי שיקולים פוליטיים של יצירת תדמית לתקופה של  אחרי המלחמה, ולא נקטה פעילות הצלה של ממש". מה שהנחה את ההנהגה לא היה המאמץ או אפילו הרצון להציל קורבנות רבים ככל האפשר, כותב ברנד, אלא "האינטרסים הביטחוניים והכלכליים של היישוב המקומי ויצירת תדמית שתקדם את האינטרס הפוליטי הציוני".

כבר בקונגרס הציוני ה-18, ב-1933, קבע בן גוריון כי "המהגר בא לקחת מהארץ, החלוץ בא לתת לארץ, לפיכך אנו תובעים זכות בכורה לעלייה החלוצית". לכן, כותב ברנד, "הנהגת היישוב הייתה רחוקה מחשיבה ממשית על הצלה והייתה שקועה במאבקיה הפנימיים בין האלמנטים 'הטובים' לבין ה'מזיקים'. המחשבה על הצלה לשמה, לעזור לאדם הנרדף והסובל באשר הוא, ללא כוונת רווח, לא טרדה את מנוחתם של מנהיגי המדינה שבדרך".

האם הייתה בכלל אפשרות להציל יהודים, להקטין את מספר הקורבנות? ברנד טוען שכן. כהוכחה לכך הוא מציין כיצד כשהועבר אל הגרמנים כופר כספי בסכום של חמישים אלף דולר, "הופסקו הגירושים מסלובקיה וההשמדה שם נפסקה לשנתיים".

עוד מסביר ברנד כי "כדי לחפות על דלות המעש בזמן אמת הומצאו שני מיתוסים חשובים שעליהם נשענה תפיסת השואה שהונחלה לציבור בישראל: (א) 'לא ידענו'; (ב) לא הייתה אפשרות להציל את יהודי אירופה או לעשות דבר כלשהו למענם." לטענתו, ההנהגה התכחשה להישגים של הוריו ושל פעילי הצלה אחרים בסלובקיה ובהונגריה, כי אלה "אינן עולות בקנה אחד עם המיתוסים הללו".

הוא מבקש להוכיח שהוריו צדקו. שהצנעת פעילותם היא עוול היסטורי בלתי נסבל. אפשר בהחלט להבין את ההתקוממות שהוא חש, ובעיקר – קשה להשלים עם תפישות העולם שרווחו כאן, ביישוב הארץ ישראלי, לפיהן יש להציל רק את מי שיהיה "שימושי" לצרכים "שלנו". "רשע, אדישות וסילוף". אכן. כמה מטריד, מעציב ומקומם.

יומנה של אווה היימאן: איך יכלה להינצל, ומדוע זה לא קרה

"אני, יומני הקטן, הייתי מניחה אפילו לאותו ז'אנדארם פוזל, שלקח מאתנו את הקמח, שינשק אותי, ובלבד שלא יהרגוני, ובלבד שיתנו לי לחיות! כעת רואה אני, הז'אנדארם הידידותי הרשה לה למארישקה שתיכנס. איני יכולה לכתוב עוד, יומני הקטן, דמעות זולגות, אני ממהרת אל מארישקה…"

במילים אלה מסתיים יומנה של ילדה בת שלוש עשרה, אווה היימאן, שראה אור ב1964, בהוצאת יד ושם.

את הספר כבר אי אפשר כמובן למצוא בחנויות. (כידוע, "חיי מדף" של ספרים בישראל נמשכים לכל היותר כמה חודשים, בדרך כלל הם אינם שורדים יותר משלושה או ארבעה שבועות). הזמנתי אותו מאדם פרטי באמצעות אתר סימניה, אחרי שנודע לי עליו מאזכור של מישהו בפייסבוק. זהו יומן שכתבה ילדה ילידת העיר נאג'ווארד שבטרנסילבניה, בחודשים האחרונים לפני שיהודי העיר גורשו אל מותם.

עניין מיוחד יש לי בעיר נאג'ווארד וביהודיה. הספר הקודם שלי, מעקב, מתרחש שם. גיבוריו, לילי, גיולה ויואל, הם ילידי אותה עיר. שניים מהם ניצלו בנס, אחרי שהגיעו לאושוויץ. מישהו מבני משפחתם הצליח לעלות על הרכבת המפורסמת של קסטנר. הם לא זכו לכך.

יומנה של אווה היימאן מעניק לקוראיו מבט ישיר בזמן אמת, לתוך המאורעות, החיים, המחשבות והתובנות של יהודי נאג'ווארד באותם ימים.

אווה היימאן הייתה נערה מוכשרת ונבונה במיוחד. יומנה קצר בהרבה מזה של אנה פראנק – אווה לא זכתה לכתוב אותו במשך שנים, כמו אנה. סופם של יהודי הונגריה היה כידוע מהיר מאוד. תוך כמה חודשים גורשו ונרצחו מאות אלפים. חרף צמצומו הוא מזכיר במידה רבה את היומן המפורסם כל כך. בשניהם אפשר קודם כל לחוש עד כמה הילדות המופלאות האלה רצו לחיות. כמה חוכמת חיים הייתה להן, ובאיזו ראייה רגישה, מפוקחת וחכמה הן הסתכלו על בני משפחותיהן בפרט ועל אנשים בכלל. אצל שתיהן מתחיל היומן ביום ההולדת שלהן, בתיאור המתנות שקיבלו.

מחריד לחשוב שבמציאות ההיא תפוזים, כמה פיג'מות או מעיל קצר, נחשבו מתנה נאותה ומשמחת. הפרטים הללו מעניקים לנו הבנה על אורח החיים של משפחות אמידות בהונגריה, עוד לפני שהגרמנים פלשו אליה. למשל, קנייה של אופניים לא הייתה עניין של מה בכך. אווה מתארת איך כל בני המשפחה הצטרפו למאמץ, כל אחד מהם תרם את חלקו, ורק כעבור כמה חודשים, כשהצליחו לחסוך את מלוא הסכום, היא יכלה לקבל אותם, ועד אז הלכה מדי פעם לחנות כדי לראות שהזוג הנבחר, אופניים אדומים, עדיין מחכה לה. את כל זה היא מתארת אחרי שהאופניים הללו נגזלים ממנה, בצו, כדי להסביר את עוצמת הכאב שהיא חשה על אובדנם, איך ביישה וסיכנה את עצמה, כך היא מתארת, כשנאחזה באופניים, בכתה, שאלה את הז'אנדארמים האכזריים איך יש להם לב לקחת מילדה את האופניים שקנתה ביושר. באותו שלב עדיין לא ידעה מה עוד ייגזל ממנה.

היומן מתאר את ההידרדרות המהירה במצבם של היהודים. את השילוח לגטו, ההצטופפות של ארבעה עשר קרובי משפחה וידידים שנאלצו לחלוק חדר אחד (הם הצטוו להוסיף עוד שניים לחדר, אבל לא הצליחו לקיים את הפקודה. גם כך כבר לא היה מקום), את התנאים הסניטריים הבלתי אפשריים, את האיסור המוחלט לצאת מהבית – אלא אם מדובר בגבר עובד כפייה או ברופאים, כפי שהיו כמה מיושבי החדר. (גם תנועתם של אלה בגטו הוגבלה).

בכל פעם נדמה היה שהרע מכל כבר פקד אותם, אבל התברר להם שטעו. את ימי חייה האחרונים של אווה הקטנה נוכל רק לדמיין. איך נרצחה, ואילו עינויים עברה לפני כן.

מה שברור, מהיומן, הוא מה שכבר מזמן ידוע, למרבה החרדה והצער. עד כמה לא הבינו הקורבנות מה צפוי להם. הנה שוב אפשר לראות ביומן את מנגנון ההטעיה שבאמצעותו הצליחו הרוצחים להעלות את האנשים הללו, התמימים, החפים מפשע, על הרכבות לאושוויץ. אווה אמנם חושדת שהיא עלולה להירצח כמו חברתה מארתה ששולחה עם בני משפחתה שנים לפני שאווה החלה לכתוב את היומן לקמיניץ פודולסק, שם נרצחה, ביחד עם עוד 23,000 יהודים שגורשו לפולין "כי לא היו בעלי אזרחות הונגרית". גם על הרצח ההוא לא ידע איש בוודאות. סבתה של מארתה המשיכה להבריש את הפראק של בנה, חיכה לו שישוב. והנה עוד "ראיה" לכך שהמגורשים נותרו אולי בחיים: הז'אנדרמים הגיעו מדי פעם לביתם, כביכול כדי לקחת בגדים ולהביא אל המגורשים… ההונאה הצליחה עד כדי כך שאווה תוהה אם לא קר שם, במקום שאליו גורשה חברתה, שהרי הז'אנדארמים לקחו אתם חליפת קיץ עבור אמה של מארתה (שכמובן כבר מזמן לא הייתה עוד בין החיים). באותו שלב עדיין לא העזו לגזול מהיהודים בגלוי, בלי עכבות. אחרי שהגרמנים הגיעו, כבר לא היה צורך בהעמדת פנים…

אווה מתארת כיצד אישה "ארית" (כידוע, כך כונה אז כל מי שלא היה יהודי) שאוהבת אותה מאוד, מגיעה אל בית המשפחה ומציעה לקחת אתה את הילדה, להסתיר אותה. סבתה של אווה ואמה מסרבות. אווה הייתה רוצה ללכת. גם אם משמעות הדבר שלא תראה את בני משפחתה זמן רב, עד שהמלחמה תסתיים וגרמניה תובס. ואפילו אם הוריה וסבה וסבתה לא יינצלו, ורק היא תישאר בחיים. היא מוכנה לעבוד קשה. היא מוכנה, כך היא כותבת, לגור בדיר או ברפת, לעשות כל מה שמוטל עליה. היא מעידה על עצמה שהיא זריזה וחרוצה, ולא פוחדת מעבודה קשה. יש לה תוכניות. היא רוצה לגדול. חולמת להיות עיתונאית-צלמת ולהתחתן עם אנגלי. זכותה לחיות!

אבל לא שואלים אותה. מהלכי ההיסטוריה ממשיכים לנוע במהירות. באושוויץ, שאיש מהם אינו יודע על קיומו, כבר מוכנים תאי הגזים והמשרפות.

לא כל בני משפחתה של אנה הגיעו למחנה הריכוז וההשמדה, וזה אולי החלק המחריד ביותר בסיפור החיים שאת סופו אווה לא ידעה, ואנחנו כן: אגי, אמה של אווה, הצליחה להבריח מהגטו את עצמה ואת בעלה השני. הם הגיעו לבודפשט, עלו על הרכבת של קסטנר וניצלו.

בסיומו של היומן מובאים מכתבים של שתי נשים לא יהודיות שעבדו בבית משפחתה של אווה: המשרתת, מארישקה, שאווה נתנה לה את היומן לשמירה, והאומנת שטיפלה באווה, ולפני כן גם באגי. האומנת נוזפת בעצמה, על שלא עשתה מספיק כדי להציל את אווה, שאותה, כך היא מעידה, אהבה יותר מכל אדם אחר בעולם. ולא רק על עצמה היא כועסת. גם על אגי. איך יכולת להציל את עצמך ואת בעלך, ולהשאיר את אווה במקום שממנו שלחו אותה אל מותה? היא כותבת.

השאלה ממשיכה להדהד מאז ועד היום, גם אם אין עוד מי שישמע אותה. אגי, אמה של אווה, התאבדה, כמה שנים אחרי תום המלחמה, אחרי שבעלה מת ממחלה, ואחרי שדאגה לפרסם את היומן של בתה. למען האמת, אין לנו הקוראים שום זכות לדון את אגי לכף חובה. היא לא ידעה מה צפוי לבתה. יש אדם אחר שאותו אפשר להמשיך ולגנות: רודולף קסטנר, שעל פי מחקרים וראיות ידע מה צפוי ליהודי הונגריה הנשלחים לפולין. הוא ידע על אושוויץ, אבל שיתף פעולה עם מנגנון ההונאה הגרמני. לא מכבר נכתב ספר המחקר החשוב והמזעזע פשעו של קסטנר שמוכיח זאת באמצעות אינספור ראיות, תעודות, עדויות ומסמכים.

אילו ידעו בני משפחתה של אווה על אושוויץ, היו ודאי מרשים לאישה שביקשה להציל את אווה לקחת אותה אליה, למקום מסתור. אולי היו מתאמצים יותר לברוח. ביומן אפשר לראות שהיו מחשבות על גניבת הגבול לרומניה, שלא התממשה, כי איש לא הבין את חומרת המצב. וכן – אילו האומנת ידעה, אילו מישהו הבין מה קורה. אילו הזהיר אותם! המידע היה קיים, אבל לא העבירו אותו אליהם. להפך. הונו אותם בשקרים על כפר בדוי, בתחומי הונגריה, שאליו יישלחו כביכול "כדי לעבוד בשדות". אווה מזכירה אותו ביומנה, בתקווה מהולה בפחד.

אווה היימאן, ילדה תמה, חכמה ויפה, יכלה להינצל ולחיות את החיים שרצתה בהם כל כך. אין מחילה על מותה.

איך תרמה החשאיות לרצח ההמוני של יהדות הונגריה

בזמן שאייכמן שילח את קורבנותיו לתאי הגזים בקצב שלא היה לו תקדים בהיסטוריה של השואה, "דווח" לבריטים כאילו רצח יהדות הונגריה טרם החל. יתר על כן, מנהיגי הסוכנות היהודית התחייבו לנהל את הצלתם של יהודי הונגריה בחשאיות גמורה. שני הגורמים הללו – אי הידיעה על ההשמדה ההמונית והמחויבות לשמור על משא ומתן חשאי – מנעו את המאמץ לפרסם את דבר הטבח ההמוני ולהפעיל לחץ מבחוץ על המשטר ההונגרי כדי שיפסיק לשתף פעולה עם הנאצים ולפגוע ביהודים. שיטת ההצלה היחידה של הסוכנות בימים ובשבועות המכריעים שבהם אפשר היה עוד להציל את היהודים בגטאות ההונגריים הייתה דיפלומטיה סודית, במקום הפעלה של לחץ ציבורי.

פול בוגדנור, "פשעו של קסטנר": גילויים חדשים על פרשה שאינה מתיישנת

אמש זכה הרומן המורה  מאת מיכל בן-נפתלי, בפרס ספיר (ברכות!). ברומן נותנת הסופרת תוקף לעמדה המצדדת בישראל קסטנר ומגינה עליו מפני מי שלא הבינו, לכאורה, את גדולתו. מחקר חדש, שמתבסס על ראיות שלא היו ידועות בעבר, ראה אור לפני כשלושה חודשים, והוא מוכיח ומפרט ביסודיות מרשימה את מעשיו הנפשעים של קסטנר.

"את סוגית קסטנר יש להשאיר לדורות הבאים," כתב דוד בן גוריון ב-1955. פול בוגדנור, מחבר הספר Kasztner's Crimeפשעו של קסטנר – חותם את ספרו בציטוט הזה ומשיב עליו במילים: "הדור הזה הגיע עתה." זכייתו של הרומן המורה מחדדת עוד יותר את הצורך להציג את העובדות המחרידות העולות מ-Kasztner's Crime.

בוגדנור הוא חוקר בריטי מאוקספורד, שקיבל על עצמו משימה מורכבת, מרתקת, ומזעזעת: לנתח את כל המהלכים של מה שמכונה כיום "פרשת קסטנר" ולהוכיח, בדקדקנות ובפרטנות, כי רז'ו (ישראל) קסטנר אכן "מכר את נשמתו לשטן", כפי שנקבע בפסק הדין הראשון של השופט בנימין הלוי, בכך ששיתף פעולה עם הנאצים באופן ישיר ופעיל.

ההאשמות העולות בספר שראה אור באנגליה לפני כמה חודשים רבות ומחרידות. פול בוגדנור מוכיח כי קסטנר הקל על הגרמנים ברצח השיטתי של כ-564,500 איש, בכך שהפיץ שמועות שווא, שנועדו להרגיע את היהודים ולהשיג את שיתוף הפעולה שלהם בתהליך רציחתם. אמנם, מסייג בוגדנור את האשמה, קסטנר לא שאף לרצח יהודים ולא רצה בו, אבל בפועל עזר לו לא רק במחדליו, אלא גם במעשיו.

חלק משיתוף הפעולה היה – מניעה בפועל של בריחתם של יהודים. קסטנר חיבל בפעולות ההצלה החשאיות של גופים ציוניים שניסו לפעול בהונגריה בחודשים שבהם התרחשה ההשמדה המסיבית. הוא העמיד פנים, כך מוכיח בוגדנור, שהוא מאמין במשא ומתן המוכר בשם "דם תמורת כסף" ואחרי כן "דם תמורת סחורה" שהציעו הגרמנים, ולפיו יהיו מוכנים לכאורה לשחרר יהודים מהגורל הצפוי להם, אם בנות הברית ייעתרו ל"עסקה" וישלמו כופר כדי לאפשר ליהודים לצאת לפלסטינה.

הרב מיכאל וייסמנדל, מוועדת ההצלה הסלובקית, ניסח בדיקה פשוטה שנועדה לבחון אם הנאצים מתכוונים באמת לסחור בחיים תמורת כסף: אם במהלך המשא ומתן לא ימשיכו בגטואיזציה, סימן שהם כנים. לא רק שהגטואיזציה נמשכה, אלא שגם המשלוחים לאושוויץ, כ-12,000 איש ביום, לא פסקו אף לרגע. בוגדנור מוכיח, באמצעות מסמכים שלא כולם היו ידועים לפני עשרות שנים, כי קסטנר לא האמין לרגע בהצלחתו של המשא ומתן, שמטרתו האמיתית של אותו משא ומתן הייתה "להרוויח" זמן לטובת הגרמנים כדי לאפשר להם להמשיך לרצוח, בלי שיאלצו להתמודד עם אי סדרים או התנגדות. לקסטנר היה ברור, מראה בוגדנור, שהמשא ומתן ייכשל, לא רק משום שבנות הברית יסרבו לפדות יהודים תמורת כסף או סחורות שיועילו למאמץ המלחמתי של הגרמנים, אלא גם משום שהגרמנים לא התכוונו לו באמת. הלא הם מלכתחילה סירבו להבטיח כי היהודים שישוחררו תמורת הכסף או הסחורות יצאו מהונגריה אל החופש. השחרור-כביכול, כך דרשו הגרמנים, יתבצע רק מגרמניה, או מפולין. כדבריו של בוגדנור: "אם המשא ומתן ייכשל, היהודים יגורשו, ואם המשא ומתן יצליח, ירכזו את היהודים ויגרשו אותם".

מטרתם של הגרמנים הייתה אם כן אחת: להמשיך בגירוש וברצח ההמוני. החשאיות שקסטנר דרש בעניין המשא ומתן – הדרישה לסודיות הגיעה עד לממסד הציוני בארץ ישראל שהקפיד עליה − עזרה אם כן לגרמנים, ופגעה ביהודים. אלה לא הבינו מה מצפה להם ולא ניסו להימלט. קסטנר, לעומת כל ההמונים, ידע היטב כי המשלוחים נמשכים במלוא הקצב, וגם ידע בדיוק מה קורה למי שמגיעים לאושוויץ. לידיו הגיע הדיווח של שני הניצולים שהצליחו לברוח ממחנה הריכוז, אבל את המידע הזה הסתיר מבני עמו! יתר על כן – הוא שלח מסרים שקריים, לפיהם הרעיון שיש "לקנות זמן" פועל היטב, כי הגרמנים "הקפיאו" כביכול את מעשי הרצח, זאת בשעה שכבר היו בידיו ראיות שההפך מתרחש, ושהרציחות ההמוניות נמשכות.

חמור עוד יותר: בוגדנור מוכיח שקסטנר לא רק הסתיר מידע, אלא ממש הפיץ שקרים שנועדו להשקיט את יהודי הונגריה ולשתק אותם. שוב, מתוך מסמכים כתובים, הוא מראה שאף על פי שקסטנר ידע בשלב מוקדם מאוד מה קורה, כשהגיעו גלויות המרגיעות שיהודים אולצו לכתוב, הוא דאג להפיץ אותן בין הקורבנות העתידיים כדי לשכנע אותם שפניהם מועדות למערב הונגריה, שם ישכנו ביחד עם בני המשפחות שלהם ויידרשו רק לעבוד. אכן, מקורות רבים (למשל – ספרו של אלי ויזל, שבוגדנור מצטט ממנו) מעידים כי ליהודים לא היה מושג מהו אושוויץ, ומה צפוי להם. כידוע, לתהליך הרציחה של היהודים קדמו שלושה שלבים: הגרמנים בודדו אותם, ריכזו אותם, ואז שילחו אותם אל מותם. שלב הגטו בהונגריה, כלומר, ריכוז היהודים במקום אחד, היה קצר מאוד. שומרים מעטים חצצו בין הגטו לעיר שבה שכן, ולא הוקמו בו חומות. אלי ויזל מתאר כיצד עוזרת הבית שלהם הגיעה לתוך הגטו והתחננה בפניהם שיבואו אתה, היא הכינה להם מקום מחסה. מאחר שלא היה להם מושג מה עתיד להתרחש, מאחר שהאמינו שהם נוסעים לעבוד במקום בדוי בשם קנירמזו, הם סירבו.

מאות ואולי אלפי אנשים יכלו להינצל מערי השדה הסמוכות לרומניה. אכן, כ-1,200 איש שלא האמינו לתעמולת השווא שהפיץ קסטנר נסו על נפשם וניצלו. אדמונד וסלמאייר, נציגו של היטלר טלגרף לברלין ביוני 1944 וכתב בדאגה כי "יהודים הונגרים שנמלטו לרומניה מקבלים יחס של פליטים פוליטיים… הממשלה הרומנית מתכוונת לאפשר להם להגר לפלסטינה."

אבל ביום שהחלה הגטואיזציה של עיר הולדתו של קסטנר, קלוז' (קולוז'וור, בהונגרית), קסטנר נשלח לשם על ידי הגרמנים (הוא נסע במכוניתו הפרטית, לא נאלץ לענוד את הטלאי הצהוב, והותר לו גם לדבר בטלפון –זכויות יתר יוצאות דופן באותה תקופה!). בהגיעו לקלוז' הפיץ קסטנר שמועת שווא, על פי דרישתם של הגרמנים, לפיה השמירה על הגבול (מרחק של ארבעה קילומטר בלבד מקלוז', ושבעה מגטו סמוך, בנאג'ווארד) תוגברה כביכול ודרך ההימלטות נחסמה. מה שלא היה נכון בעליל. קסטנר "התנגד עקרונית" לבריחה דרך הגבול עם רומניה, והורה לצעירים הציונים להפסיק את כל המבצעים ה"לא חוקיים" שלהם, כי אלה "פוגעים במשא ומתן עם האס-אס"(!). אכן, בעקבות ביקורו, המאמצים המחתרתיים הללו הופסקו! בניגוד לדעתו של ההיסטוריון יהודה באואר, פול בוגדנור מראה כי היו לקסטנר היכולת והאפשרות להתריע ולהזהיר את בני עמו.

במשפט הדיבה של קסטנר העידו ניצולים וסיפרו איך קסטנר ושלוחיו שכנעו אותם לעלות על הרכבות (שהובילו אותם לאושוויץ!). לעומת זאת, כשקסטנר עצמו העיד, הוא לא היסס להאשים בדבריו את חותנו, ראש הקהילה היהודית בקלוז', כאילו הוא זה שלא עשה די הצורך כדי לעודד בריחה של יהודים!

אחת הפרשות המזעזעות שבוגדנור מתאר בפרטים היא זאת של שלושת הצנחנים שהגיעו מארץ ישראל להונגריה, עם משדר בידיהם, כדי לעזור ליהודי הונגריה. חנה סנש נתפשה מיד, וכפי שהעידה אמה, קסטנר לא נקף אצבע כדי לעזור לה, ושיקר בדיעבד כאילו מצא עורך דין שייצג אותה. מה שעולל לשני הצנחנים האחרים, יואל פלגי ופרץ גולדשטיין, מעורר פלצות: בתואנות שווא שכנע את פלגי להסגיר את עצמו לגסטפו ולספר שהגיע מטעם בנות הברית כדי להמשיך את המשא ומתן של "דם תמורת סחורה". פלגי ניאות להסגיר את עצמו בעיקר כדי שגולדשטיין יוכל להימלט, כי זה ידע את הקודים של המשדר ששימשו את בנות הברית, והיה ברור שבעינויים ימסור אותם לגרמנים. אבל לא רק שקסטנר לא עזר לגולדשטיין לברוח, הוא שיכן אותו במקום שהיה נתון לשליטת הגסטפו. פלגי הצליח בסופו של דבר להימלט, אחרי שעבר עינויים קשים. גולדשטיין, נספה במחנה ריכוז.

בעניין "רכבת קסטנר", אותם 1684 יהודים שניצלו, אחרי שהות ארוכה בברגן בלזן: בוגדנור מראה כי בחודשים שבהם החזיק אייכמן באנשים שהיו עליה (ביניהם אשתו, אמו ואחיו של קסטנר) הם שימשו כבני ערובה, כדי לכפות על קסטנר להמשיך ולשתף פעולה.

את הטענה כאילו בזכותו של קסטנר ניצלו 15,000 יהודים שנשלחו לעבודות כפייה מפריך פול בוגדנור מכל וכול בעזרת מסמכים מאותה תקופה, ומראה כי ההחלטה לשלוח את היהודים הללו לאוסטריה לא הייתה קשורה לשום דבר שקסטנר אמר או עשה.

גם את יהדות בודפשט לא הציל קסטנר, כפי שהתיימר, וההחלטה להימנע מהגירוש והרצח נבעה משיקולים שלא היו קשורים בו בשום צורה.

אחת הסוגיות שעוררו זעם רב כלפי קסטנר אפילו בקרב חלק מתומכיו, הייתה העובדה שהעיד במשפטי נירנברג והביא לזיכויים של שני פושעי מלחמה, קורט בכר והרמן קרומיי, (כמו כן העיד לטובת שני פושעי מלחמה גרמנים נוספים).

בוגדנור מעלה את ההשערה שלא הנחה אותו הצורך להיות "איש של כבוד", כפי שטען טומי לפיד, ידידו של קסטנר, אלא רצונו להצטייר כמושיע: אם תתקבל עדותו כי הנאצים שהעיד למענם לא היו רוצחים נתעבים, אלא שהם הצילו יהודים, אפשר יהיה לטהר גם אותו מהחשד ששיתף פעולה עם רוצחים.

בתום המלחמה שהה קסטנר כשנתיים בשווייץ. הוא חשש לעלות לישראל וגם לא ביקר בעיר הולדתו. ניצולים העידו שהזעם כלפיו היה עצום, ושאילו הגיע לקלוז' היה מסתכן בחייו.

אכן, קרבתו לפושעים הנאצים מעוררת תמיהות רבות. קרוב לסיום המלחמה סיפק לו קורט בכר, שהיה קולונל באס-אס, הגנה, יצא אתו לסיור במחנות ריכוז (!) ושיכן אותו בווינה  ב"גרנד הוטל", בית מלון יוקרתי שבו התאכסנו קציני אס-אס רבים, כאורח של הגסטפו, בעל דרכון גרמני. בכר, שכבר הבין כי תבוסתה של גרמניה בלתי נמנעת "סידר" לעצמו בעזרת קסטנר אליבי, שאכן הועיל לו. במשפטי נירנברג הוא זוכה, האריך ימים ושגשג כלכלית כאיש עסקים מצליח.

מירב מיכאלי, נכדתו של קסטנר, התגאתה בסבה בנאום הבכורה שלה בכנסת: "אם יש משהו שלמדתי מהסיפור של סבא שלי זה לא להיות קורבן. הוא, שאפילו במקום שנכתב עבורו התפקיד האולטימטיבי של הקורבן: יהודי מול משמיד היהודים הראשי, הצליח לא להיות קורבן, אלא לקחת את הגורל שלו ושל הקהילה שלו בידיים…"

לא קשה לשער שמיכאלי אינה בקיאה בכל הפרטים שמעלה פול בוגדנור, וספק אם היא תהיה מסוגלת לקרוא את הספר ולהתמודד עם ההוכחות הנחרצות לכך שהסבא שלה היה רחוק מלהיות גיבור שראוי להערצה. אותה אישית אפשר אולי להבין. מי רוצה לוותר על מורשת אבות, ובמיוחד של סבא שציירו בפניה כאיש רב פעלים שלא זכה, כביכול, בתהילה שמשפחתו דורשת למענו, סבא שנרצח בפתח ביתו ולא קרא את פסק הדין בערעור שהוגש לבית המשפט העליון.

פול בוגדנור מפריך את מירב הטיעונים שנכתבו בפסק הדין השני, ומראה מדוע וכיצד השופטים טעו בפרשנויותיהם, שנטו כל העת להקל על קסטנר ו"להבין" אותו (אולי מכיוון שבין שני פסקי הדין נרצח). כפי שכבר צוין, חלק גדול מהראיות המוכרות כיום לא היו ידועות אז לשופטים!

בניגוד לנכדה ולבני המשפחה האחרים, חובתו של הציבור הישראלי לדעת את האמת במלואה, גם אם היא מרה, על פרשה שכבר שנים כה רבות ממשיכה להכות גלים (הנה קישור לכתבה של יובל אלבשן: "הפשע של קסטנר לא מפסיק לדמם"). יש לקוות שהספר החשוב הזה יתורגם לעברית, ובהקדם.
Kasztner's Crime כספר אלקטרוני, בקינדל

 

מיכל בן-נפתלי, "המורה": מדוע חרף מה שכתבה, "הפצע של פרשת קסטנר ממשיך לדמם".

"היא בהחלט חשבה שאפשר היה לצפות שמישהו מהם יאמר, האיש הזה עשה להצלתי, האיש הזה מנע ממני להתלכלך, האיש הזה לקח את כל הלכלוך על עצמו והסתבך ללא נשוא עם אנשים שתיעב.."

כך כותבת מיכל בן-נפתלי ברומן החדש, המורה. האיש שעליו היא מדברת הוא ישראל (רודולף) קסטנר. "היא" זאת אלזה וייס, אישה, אמיתית או בדויה, שהסופרת מנסה לחדור לתודעתה, להבין אותה, את עברה, מחשבותיה, מצוקותיה, לפענח את סודותיה, ואולי בעצם להיזהר מפניהם ומפני החדירה הלא רצויה אל נפשה.

אלזה וייס הייתה המורה של המספרת (בת דמותה של הסופרת? לפחות מרכיב ביוגרפי ידוע אחד משותף לשתיהן: הן חיו כמה שנים בצרפת, ולימדו שם); מורה קשוחה, חמורת סבר, מסורה, מסודרת, מישהי שלא השתדלה להתחבב, ובכל זאת, אף על פי שמילאה את לב תלמידיה ביראה, הם העריכו אותה מאוד, ואפילו, אפשר לחשוד, אהבו.

כשנודע לי שראה אור ספר על מורה, ועוד מורה לאנגלית בבית ספר תיכון, כפי שהייתי יותר משלושים שנה, התעוררה מיד סקרנותי והזדרזתי לקנות אותו. לא היה לי מושג מה צפוי לי, ואיזו סערת נפש הוא יעורר בי.

הרומן מתחיל בהתאבדותה של אלזה וייס, שבערוב ימיה כינו אותה תלמידיה ועמיתיה רק "וייס". משם מפליגה המספרת אל העבר, הילדות, ההתבגרות, מכלול החיים והקשרים האנושיים שהיו ולא היו שהיא בוראת למורתה, כמו כדי להבין מניין באה, מה הניע אותה, מדוע סיימה את חייה בבדידות מוחלטת, מה בעצם הביא לכך שהתאבדה. אין לה כמעט, למספרת, תשובות "חיצוניות". כדי לחדור אל נפשה של אלזה עליה להסתמך על הרהורי לבה, אפילו על חלומות שהיא עצמה חלמה. אמנם היא משתדלת למצוא גם ראיות אובייקטיביות –  כך למשל היא מספרת שאיתרה את שמה של וייס ברשימות הניצולים על רכבת קסטנר –  אבל מעבר לכך לא הצליחה למצוא אף אחד שיעיד על קיומה ויספר מי הייתה לפני שהגיעה להיות המורה בבית הספר התיכון שבו "אנחנו" למדנו: רוב הזמן נוקטת המספרת בגוף ראשון רבים: קבוצת התלמידים כגוש בעל זהות אחת, לעומת המורה שניצבה מולם, מרוחקת ומאתגרת.

מאחר שאלזה וייס, ילידת קולוז'וור, עירו הולדתו של קסטנר, הייתה אחת הניצולות ברכבת שהצליח קסטנר להוציא מבודפשט לברגן בלזן ומשם לשוויצריה, אל החופש, משוכנעת המספרת (ועמה, בלי ספק, גם הסופרת) כי את רוחה של אלזה שבר אותו משפט דיבה ידוע: קסטנר נגד גרינוולד. האחרון טען כי קסטנר נסע בחשאי להעיד במשפטי נירנברג לטובת פושע המלחמה הנאצי, קורט בכר, (שאכן ניצל בשל עדותו של קסטנר, חי עד גיל שמונים ושש ואפילו התעשר מאוד) כדי להציל את עצמו, כדי שבכר לא יחשוף בפני בית המשפט הבינלאומי את קשריהם המפוקפקים ואת, כך כתב גרינוולד, "מעשי השוד המשותפים" שלהם, ושקסטנר העלה על רכבת ההצלה המפורסמת רק את חבריו, והפקיר אחרים.

במהלך המשפט, כך מתארת המספרת, מתקוממת אלזה וייס בכל מאודה נגד מה שהיא מקבלת כהאשמה שמטילים בה עצמה: איך זה שהיא ניצלה, בעוד שבני משפחתה נשארו בגטו ונרצחו. איך זה שתוקפים את קסטנר, ובאותה הזדמנות, לכאורה, גם את הניצולים. למי יש זכות לשפוט, למתוח ביקורת על החלטות שהחליטו שם ואז. למי יש זכות לגנות את מי שהציל ואת מי שניצל. ובכך היא,  ועמה הסופרת ששמה את המחשבות בתודעתה, צודקת לגמרי. אין שום ספק שאין לאיש זכות להטיל אפילו צל של דופי במי שעלו על הרכבת והצילו את חייהם; שאי אפשר בכלל לדבר על איזושהי אשמה של מי שנאלצו להיפרד מבני משפחתם ולנסוע אל החופש!

כשמסיימים את קריאת הרומן אפשר להבין כי תיאור הפרידה שבין אלזה וייס להוריה, תיעוד הפצרותיהם שתעלה על הרכבת, אמירתם כי זה מה שהם רוצים יותר מכול, לדעת שבתם ניצלה, הוא מעין הסבר, התנצלות וכתב הגנה שהסופרת מגישה לנו כדי שנבין מדוע הניצולים השאירו את יקיריהם מאחור ועלו על הרכבת, וכי מכך מסתבר כי מי שדן את קסטנר לכף חובה בעצם כמו מאשים את הניצולים, וזה בלי ספק מעשה מחפיר ובלתי נסבל.

הבעיה היא שכתב ההגנה הזה שמיכל בן-נפתלי מעניקה לקסטנר שגוי במהותו! ההאשמה החמורה כנגד קסטנר אינה העובדה שהציל אנשים מסוימים. אפילו לא שבחר את הניצולים (כנראה שלא עשה זאת –  היו על הרכבת רבים שלא הכיר, וגם אילו עשה זאת, אפשר היה להבין אותו! מי לא היה מקדים להציל את יקיריו, ורק אז דואג לאחרים?). ההאשמה כלפי קסטנר חמורה הרבה יותר גם מכל אלה שהעלה נגדו  גרינוולד!

ההאשמה הגדולה והאמיתית היא שקסטנר שיתף פעולה עם מנגנון ההונאה הנאצי, כדי שהשקט יישמר, כדי שיהודים יעלו על הרכבות בלי שיהיה להם מושג לאן פניהם מועדות –  אדרבה, קסטנר ואנשיו הפיצו את השמועה כאילו הם נוסעים לעבוד בקנירמזו, כפר שאת שמו המציאו לצורך העניין.

לטיעון הזה מבליעה הסופרת תשובה סמויה: שלא הייתה ליהודים אפשרות לנוס על נפשם, אילו ידעו מה צפוי להם. אבל מי שגרו (כמו אנשים שהכרתי היטב)   במרחק של כמה קילומטרים מהגבול הרומני יכלו בהחלט להימלט, ורוב הסיכויים שהיו ניצלים!

גם כשהקורבנות הגיעו לאושוויץ, לא היה להם מושג לאן נקלעו ומה צפוי להם. וכאן הסופרת טועה כשהיא משחזרת את מהלך הנסיעה ברכבת מבודפשט לברגן בלזן ומספרת כיצד כשברגע מסוים נדמה היה לנוסעים שהגיעו לאושוויץ, הם נבהלו. מעדויות ששמעתי מפי יהודים ילידי הונגריה שהגיעו לאושוויץ, או ממה שקראתי (למשל בספר לילה של אלי ויזל), לא היה לאנשים ההם צל של מושג, ממש עד לרגע האחרון. גם אילו ראו את השם "אושוויץ", לא היו נבהלים!

לפני שלוש שנים ראה אור ספרי מעקב  (בהוצאת כנרת זמורה-ביתן). הוא עוסק בעקיפין בפרשת קסטנר, ובמשמעויותיה. הנה מה שאומר אחד האנשים ברומן:

"'אני,' אבא אמר, 'מדבר על אלה שהרגיעו אותנו שם. ששכנעו אותנו לשבת בשקט, כדי שלא נברח. כדי שלגרמנים יהיה נוח ואז יתנו להם את הפרס שהבטיחו להם, להציל את עצמם ואת מי שהם בוחרים. הם ידעו מה שהם עושים, קסטנר והחברים שלו. הם סידרו לעצמם ולגרמנים שקט. במקום להגיד לנו לפחות ברמז שכדאי לנו לברוח, שאנחנו חייבים לברוח! אמרו לנו לחכות. לעשות מה שאומרים לנו, להיות ילדים טובים. מה שיקרה לכולם יקרה גם לכם, אמרו לנו.

עד כדי כך הצליחו להרגיע אותנו, שהיה אחד רוזנר דוד – הוא העיד במשפט של קסטנר, אבל אני מכיר את הסיפור שלו עוד מקודם – שהיה יכול להינצל, לא לעלות על הרכבת. איזה שוטר הונגרי על הרציף אמר לו – אתה לא צריך לעלות לקרון, אתה שייך לפלוגות העבודה, אבל רוזנר אמר לו שלא, מה פתאום, אני עולה עם כולם, אנחנו נוסעים לקנירמזו לעבוד!

"אני זוכר טוב מאוד אחד שהיה שם, כוהני קראו לו, הוא עמד על איזה שולחן, לפני ששלחו אותנו לאושוויץ, וביקש שכולם יהיו ממושמעים, יעלו על הרכבות בצורה מסודרת, כי המועצה היהודית מבטיחה לתושבים שיעברו לקנירמזו.

"בשם המועצה הוא אמר לנו את זה! בזמן שהם ידעו בדיוק מה זה אושוויץ, ידעו לאן לוקחים אותנו, סידרו לגרמנים שקט כדי להציל את עצמם!"

את שתי הדמויות הללו, של כוהני ושל רוזנר דוד, נטלתי ישירות מתוך הפרוטוקולים של משפט הדיבה של קסטנר נגד גרינוולד. כך בדיוק סיפרו העדים. קסטנר עצמו נשאל במשפט אם היה לו קשר טלפוני עם ערי השדה. אם הייתה לו אפשרות להתריע, להודיע ליהודים מה צפוי להם. "כן," הוא אמר, במו פיו. "ומדוע לא הודעת להם?" הוא נשאל, והשיב, "כי לא היה לי זמן." לא היה לו זמן!

בדברי התודה של מיכל בן-נפתלי בסוף הספר מופיעים בין היתר שמותיהם של עפרה ויצחק קציר. מדובר באחיינו של קסטנר (שמשום מה עברת את שמו) ובאשתו. כשיצא ספרי לאור "זכיתי" למבול של מכתבים ושיחות טלפון מאת הגברת עפרה קציר, שניסתה לשכנע אותי בצדקתו של קסטנר. לצערי, הפרוטוקולים מהמשפט צעקו את דברם בבירור רב.

אחד החשדות שהועלו נגדי היו שאני כנראה "ימנית" ושזהו שורש העמדה שלי כנגד קסטנר. גם ברומן המורה ברור לאלזה וייס שרק "רוויזיוניסטים" מסוגלים לטעון כנגד קסטנר (את הטענות האמיתיות, הכבדות באמת, היא אינה מעלה כלל!). ובכן, עלי לומר כאן בריש גלי: לא מיניה ולא מקצתיה. לא רק שאיני "ימנית" או "רוויזיוניסטית", אלא שההפך הגמור הוא הנכון. גם פרופסור יובל אלבשן, דיקן הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו ופעיל חברתי מסור, אינו יכול להיחשד בימניות. פרופסור אלבשן הואיל לכתוב על ספרי בעיתון הארץ. כותרת המאמר הייתה: "הפצע של פרשת קסטנר לא מפסיק לדמם". אכן.


 

לקריאה נוספת: 

מה לפרשת קסטנר ולמעקב

על השכחה והיפוך היוצרות בדיון בקסטנר וסנש

על הספר פשעו של קסטנר, מאת פול בוגדנור

דניאל פרידמן, "לפני המהפכה. משפט ופוליטיקה בעידן התמימות": מה חשיבותו

שרת המשפטים החדשה הצהירה במהלך מערכת הבחירות שתפעל להחלשת בית המשפט העליון ותנסה להגביל את יכולתו לפסול חוקים, ותוביל למינוי שופטים שמרני

(היום בידיעות אחרונות)

על גב ספרו של דניאל פרידמן כתובה המלצה המתייחסת לספרו הקודם, הארנק והחרב. נכתב בה כי "זהו ספר חובה לכל סטודנט למשפטים". מי שהחליט לצרף את ההמלצה ההיא סבר מן הסתם שהיא נכונה גם לספר הנוכחי.

לטעמי זהו ספר חובה לא רק לסטודנטים למשפטים, אלא לכל מי שהמציאות הישראלית חשובה לו, מעניינת, ובעיקר מדאיגה אותו, במיוחד בימים אלה.


דניאל פרידמן

לאורך יותר מ-500 עמודי הספר סוקר שר המשפטים לשעבר, פרופסור דניאל פרידמן, חבר האקדמיה הישראלית למדעים וחתן פרס ישראל במשפטים, את קורות המדינה, מהתקופה העות'מאנית ועד ימינו, מתוך הפריזמה של המציאות הפוליטית ועולם המשפט והחוק. ברורה לחלוטין השקפת העולם שמייצג פרידמן, ושאותה הוא מדגיש שוב ושוב: שלא הכול שפיט, ושהוא מתנגד למה שהוא מכנה "המשפטיזיציה": הפנייה המוגזמת, לדעתו, לפסיקותיו של בית המשפט העליון.

בכל אחד מהפרקים, המתקדמים על ציר כרונולוגי, מוצג מידע מרתק, חלקו בפרטים הקטנים, חלקו בהצטרפותם הכוללת.

הנה, למשל, ממש בתחילתו של הספר מזכיר פרידמן מחקר של פרופסור אמנון כהן שבחן פרוטוקולים של בית הדין המוסלמי לאורך 400 השלטון העות'מאני בארץ. מתוך "החומר העשיר" הזה אפשר ללמוד רבות על היישוב היהודי בירושלים, על המקצועות שבהם עסקו האנשים (צורפות, חייטות, חלפנות, בנקאות, רפואה), ועל היחסים שלהם עם שכניהם המוסלמים.

שינוי שיטת הממשל?

בהמשך מתייחס פרידמן להמשכיות היישוב היהודי בארץ ישראל לאורך מאות שנים וטוען כי ההתעלמות מכך "מחלישה – עד היום – את ההתמודדות עם הטיעון הערבי". לצערו אין במגילת העצמאות שום אזכור לכך שאחרי מרד בר כוכבא, בתקופת מסעי הצלב, במאה ה-16 בצפת של המקובלים, לאורך כל התקופה העות'מאנית, חיו כאן יהודים! ובכלל, מגילת העצמאות אינה יכולה לדעתו לשמש תחליף לחוקה. בן גוריון התנגד בכל תוקף לחוקה וטען שלא תוכל להבטיח את חירותם של האזרחים. אכן, מציין פרידמן, יש לחוקה חסרונות: היא הייתה מונעת את העלאת אחוז החסימה בבחירות לכנסת או את האפשרות לקבוע הוראות השוללות את השתתפותן של מפלגות המטיפות לגזענות או מתנגדות לקיומה של ישראל כמדינה יהודית, אבל יש לחוקה גם יתרונות: היא יכולה למנוע מפני מפלגת רוב לערוך שינוי קונסטיטוציוני "המשרת אינטרס צר או זמני שלהן". (על הדעת עולות כמובן הצהרותיו החוזרות של ראש הממשלה הנוכחי, המכריז על רצונו להביא ל"שינוי שיטת הממשל".)

פרידמן סוקר את משפט דרייפוס ודן בתופעה שהוא מכנה "העוול במשפט", אשר "תופס מקום נכבד בהיסטוריה האנושית". הוא מתאר בקצרה את תחיית השפה העברית, את קריסת האימפריה העות'מאנית ואת הירושה המשפטית שהותירה, ומגיע אל המנדט הבריטי. "בן גוריון ומפלגות הפועלים דגלו […] בציונות מעשית: הם האמינו שארץ ישראל תירכש לא באמצעות הסכם בינלאומי עם מעצמה זו או אחרת, אלא בבנייה של צעד אחר צעד, תלם ועוד תלם" (תיאור שמעורר מחשבות על תפיסתם והתנהגותם של מתנחלי יהודה ושומרון בימינו).

על בן גוריון והסטוטס קוו

תיאור פרשת דה-האן – יהודי שחתר תחת עמדות הציבור העברי בישראל – מחדד את הבעיה שניצבה מול פני הציונות: "הערבים מצד אחד והחרדים מצד שני". אלה האחרונים התנגדו לא רק ליישוב החילוני, אלא גם למתן זכויות שוות לנשים, למשל לכך שתהיה להן זכות בחירה לאסיפה הלאומית. המתנגדים יכלו לבקש שימחקו אותם מהפנקס שבו נרשמו כל יהודי ארץ ישראל. יחד עם זאת, לאחר שהוקמה המדינה הבטיח בן גוריון לשמר את הסטטוס קוו בענייני דת. להערכתו של דניאל פרידמן המניע לכך לא היה רק מעשי: בן גוריון ניהל אמנם אורח חיים חילוני, אבל לדעתו של פרידמן, בגלל מוצאו ממזרח אירופה, מבית מסורתי, היה יחסו לדת אמביוולנטי. "הוא סבר שהדת היא יסוד המאחד את העם היהודי, והיא שהבטיחה את קיומו במשך הדורות." אמנם, עמדת הדין האורתודוקסי נדחתה בנוגע למעמד האישה, אבל בדיני נישואין וגירושין נכנע בן גוריון לדרישותיהן של המפלגות הדתיות. פרידמן משער כי בן גוריון לא הכיר זרמים אחרים מלבד זה האורתודוקסי, והיהדות הייתה בעיניו זהה עם זרם זה. אבל, מציין פרידמן, הדין העברי נחשב בעבר ליברלי יותר מהדין במדינות רבות. בינתיים חלה באותן מדינות "ליברליזציה מרשימה בדיני המשפחה", בשעה שבישראל "השתרר קיפאון, דיני הנישואים והגירושין נותרו ללא שינוי, והם נראים כיום שמרניים בהרבה מהדינים הנהוגים במערב". (בהקשר זה אוסיף ואזכיר גם את נושא התחבורה הציבורית בשבת: עוד סעיף בסטטוס קוו שמעיק כיום על הישראלים ומקומם את מי שידם אינה משגת לקנות מכונית פרטית, ואינם זוכים לה כהטבה, כמו אותם שרים שמתנגדים לשינוי של הססטוס קוו, למשל שר התחבורה הנוכחי ישראל כ"ץ שמכריז בריש גלי על תמיכתו במצב הקיים).

מנחם בגין, לעומת בן גוריון, אימץ מלכתחילה אורח חיים מסורתי, ולדעתו של פרידמן זה היה צעד "בעל משמעות דרמטית לאופייה של המדינה". בגין נהג כך למרות רתיעת מורו, זאב ז'בוטינסקי, מפני אותם "מנהגים פראיים של מזרחיות אמיתית". ז'בוטינסקי חש שהדת מתערבת מדי בחיי הפרט, והתנגד במיוחד לאפליית הנשים המביאה לכך שאדם "גדל בהכרה שאמו אינה אדם בעל ערך" ושהיא "קניינו הפרטי של הגבר, ונוצרה כדי לשעשע אותו…"

מנחם בגין ודוד בו גוריון: מי היה מנהיג חשוב יותר? ומי השאיר חותם עמוק יותר?

פרידמן רומז על כך שבעקבות אורח החיים המסורתי שבו בחר בגין, הוא "הטביע חותם עמוק יותר" מבן גוריון, אף על פי שכיהן זמן קצר הרבה יותר כראש ממשלה, ואם כי "ממרחק השנים נראה בן גוריון כמנהיג ומדינאי הגדול ביותר שקם לעם היהודי בדורות האחרונים".

פרשה אחרת המתוארת בהרחבה היא רצח ארלוזורוב, שהעיד על ניצניו של העימות המתמשך בין ימין לשמאל. בשנת 1982, כמעט חמישים שנה לאחר הרצח, החליט מי שהיה אז ראש הממשלה, מנחם בגין, למנות ועדת חקירה ממלכתית לחקירת אותו עניין שלא כל פצעיו הגלידו, מן הסתם. לוועדה, מסביר דניאל פרידמן, לא היה שום סיכוי להגיע לחקר האמת, זמן רב כל כך לאחר מעשה.

מתקופת השלטון הבריטי, לפני מלחמת העולם, מביא פרידמן תיאורי התדיינויות משפטיות שנערכו בין יהודים לערבים, ומספר כיצד השתלבו שופטים יהודים במערכת השיפוט המנדטורית. חלק מהיהודים ראו את עצמם כפופים למערכת דינים שסתרה את דיני המדינה, וכל המתיישבים היהודים התנגדו לחוקים המנדטוריים שהגבילו את צמיחתו של היישוב. ההכרעה הושגה "לא בהליך משפטי אלא בכוח הזרוע": כשמדינת ישראל הוקמה, בוטלו החוקים הללו.

אבל עוד לפני כן דגלה המדיניות הציונית ב"גאולה" של קרקעות מבעליהן הערביים, מה שהוביל לסכסוכים ועימותים, שחלקם הגיעו לבתי הדין. כך למשל התעורר פולמוס סביב שטח אדמה גדול ליד חדרה שרכש יהושע חנקין. חרף חששותיהם של היהודים, פסק השופט הבריטי על פי מה שנראה לו "נכון מבחינה משפטית, ללא משוא פנים," כלומר – נגד הערבים שטענו שעסקת הקנייה של הקרקע הושגה באמצעים לא כשרים.

לאחר ההחלטה על חלוקת הארץ ותום המנדט, כך טוען פרידמן, הסתלקו הבריטים שהסתכסכו עם היהודים ועם הערבים כאחת, "ובאווירה הזאת איש לא הכיר להם תודה על תרומתם האדירה לפיתוח הארץ".

ההקמה של מדינת ישראל התאפשרה לפי פרידמן בעקבות הדה-קולוניזציה והמאבק הבין גושי בין ברית המועצות לארצות הברית, אף על פי שזמן לא רב אחרי כן נסוגה בה מחלקת המדינה של ארצות הברית והחלה, לדבריו, "לחפש דרכי נסיגה מתוכנית החלוקה". בן גוריון התבקש אפילו לדחות את ההכרזה על הקמת המדינה וסירב לבקשה. היה זה, לדעתו של פרידמן, "הצעד הנועז והדרמטי ביותר" שלו, שנעשה מתוך סיכון אדיר.

"פליטות שזוכים בה בירושה"

בעקבות מלחמת העצמאות התעוררה בעיית הפליטים הערביים, כ-700 אלף איש שעזבו את בתיהם, חלקם כי נענו לקריאת מנהיגיהם ואחרים מתוך פחד. על כך, על "שימור" מצבם כפליטים שלא נקלטו בארצות ערב, כותב פרידמן: "תופעת הפליטים הערבים היא תופעה יוצאת דופן. המלחמות השונות הפוקדות את העולם יצרו למרבה הצער פליטים רבים, לא פעם במספרים העולים פי כמה על מספר הפליטים הערבים […] ואולם הפליטים הללו נקלטו לרוב בארצות שאליהן הגיעו. התופעה של מעמד פליט העובר מדור לדור ללא כל מגבלה היא ייחודית לפליטים הערבים של מלחמת העצמאות". לדעתו, עד מלחמת העצמאות אותם ערבים ראו את עצמם חלק מהעולם הערבי, ורק בשל "התלאות" שפקדו אותם בעקבות מלחמת השחרור ומכיוון שלא נטמעו במדינות ערב, נוצרה "קבוצה בעלת אינטרסים משותפים וגורל משותף". פרידמן מנסה איפוא להגדיר "מיהו פלסטיני".

פליטים פלסיטנים 1948

מיהו יהודי?

ואם כך יש לציין גם את הפרק המוקדש לשאלה "מיהו יהודי", שבו מתאר פרידמן כמה מקרים שהגיעו לבית המשפט: למשל סיפורו של גר בשם אברהם בורובסקי שנקבע כלא-יהודי כדי שגרושתו תוכל לשוב ולהינשא. בורובסקי מצדו פנה לבג"ץ, שמצא דרך "לאכול מהעוגה ולהשאיר אותה שלמה" כשקבע שפסק הדין שניתן לטובת הגרושה אינו מחייב את בורובסקי עצמו, כי הוא לא היה צד בהתדיינות… כך התאפשר לראות בו יהודי ולא יהודי בעת ובעונה אחת, אבל בשני בתי משפט שונים… פרדימן מתאר את סיפורו המוכר של הנזיר המומר, שמואל אוסוולד רופאייזן, שביקש להיחשב יהודי, את המקרה של בני משפחת שליט שעתרו לבית המשפט בבקשה לרשום את ילדיהם כבעלי לאום יהודי, אם כי אם המשפחה לא הייתה יהודייה, את סיפורו של עולה מיוגוסלביה, גאורג רפאל טמרין, שביקש להירשם כישראלי חסר דת. בקשתו, אגב, נדחתה, ופרידמן מציין כי "כל הספרים והאסמכתאות" שציטט השופט אגרנט היו מתחומי הסוציולוגיה ומדעי המדינה, מה שמוכיח "שהנושא אינו מצוי בתחום המשפט". כלומר, לתפיסתו של פרידמן בית המשפט בעצם אינו מוסמך לקבוע מיהו יהודי.

מאיר טוביאנסקי

בהמשך שואל פרידמן אם ייסורי ההקמה של מדינה מחייבים עשייה של מעשים לא מוסריים בעליל. הוא מתאר את השתלשלותן של כמה פרשיות מחרידות שהתרחשו אז. למשל, את משפט השדה וההוצאה החפוזה להורג של קצין ישראלי, סרן מאיר טוביאנסקי. הוא הואשם בכך שעזר לכאורה לבריטים וטיווח את הפגזותיהם על מתקנים ביטחוניים בירושלים. בדיעבד טוהר טוביאנסקי מכל אשמה, אבל אף אחד מאלה ש"שפטו" ורצחו אותו בחסות "פקודה" מפוקפקת שקיבלו לא נתן על כך את הדין. ההסבר לכך היה שאילו סירבו לאותה פקודה היו נשפטים בעצמם, ועל כך מעיר פרידמן: "מי שנוהג כשופט חייב לפעול על פי החוק ועל פי מצפונו, ולא לפי פקודה". אכן. אחד ה"שופטים" המאולתרים באותו משפט מפוקפק היה בנימין גיבלי, שנשאר בצבא ושימש כראש אמ"ן והסתבך לימים בפרשה נוספת.

פרידמן סוקר ראשית ימי המדינה. את הצנע, את הסכם השילומים עם גרמניה ואת שנות הטרור ופעולות התגמול.

כשהתאפשר לאנשי דרג המדיני והצבאי לפעול כראות עיניהם

כך למשל במרס 1956 "בתקופה שקדמה להתערבות בג"ץ בעניינים לא לו," כדברי פרידמן, כאשר "לדרג המדיני ולצה"ל" התאפשר לפעול כראות עיניהם, חטף צה"ל קצינים וחיילים סוריים כדי שישמשו קלף מיקוח להחזרתם של חיילים שנפלו בשבי בעיצומה של פעולה מעבר לגבול. כאן מציין פרידמן כי לימים אסר בג"ץ "בפסק דין בעייתי" להשתמש באופן דומה בבכיר חיזבאללה כדי לשחרר את רון ארד משביו.

כיצד יכולים שני בתי משפט להגיע להחלטות סותרות

בשנת 1956, ביום שהחל "מבצע סיני", התרחש הטבח הידוע לשמצה בכפר קאסם. כאן מתאר פרידמן כיצד שני בתי דין בשני משפטים שונים שנגעו בטבח הסכימו לקבל הנחות עובדתיות הפוכות ואפילו סותרות. המפקד הבכיר יותר, אל"מ שדמי, "גלגל" את האשמה כלפי מטה, אל פקודו, רס"ן מלינקי. ולהפך. מלינקי העיד במשפטו של שדמי, ולכן לא היה בו בחזקת נאשם, ולהפך. בשני המקרים פעל הספק הסביר לטובת כל אחד מהנאשמים, בתורו. שדמי זוכה מאשמת הרצח והורשע בסעיפי החריגה מסמכות,  ננזף והוטל עליו קנס סמלי של עשר פרוטות. מלינקי, כמו גם החיילים שרצחו בפועל, ריצה עונש מאסר קצר וזכה בחנינה. ובאשר לתקופת המאסר, מצטט פרידמן את המורשעים: "עשינו חיים משוגעים… היינו יוצאים להצגות יומיות בליווי שוטר… עשינו ארוחות נהדרות…" הציבור, לדברי פרידמן, צידד בנאשמים, וגם בן גוריון "מצא דרך לבטא את אהדתו" כלפיהם בכך שהחזיר למלינקי את הדרגה שנשללה ממנו. (בשולי הדברים, ואולי בראשם, ראוי לדעתי לציין את ביקורו של הנשיא ראובן ריבלין, שבראשית כהונתו הגיע לכפר קאסם והביע בפני התושבים את צערו על האירוע. נראה כי אלה היו מעריכים לא רק מילים חמות אלא גם הכרה רשמית של המדינה בהיותם נפגעים שראויים גם לפיצוי כספי, אפילו אם חלפו מאז שנים כה רבות).

"הרגעתם אותנו שלא נברח, כדי שאתם ומשפחותיהם תצילו את עצמכם".

הפרשה הבאה שלה מייחד פרידמן פרק נרחב ידועה בשם "פרשת קסטנר": אותו משפט דיבה שיזם היועץ המשפטי לממשלה נגד מלכיאל גרינוולד, שפרסם האשמות נגד קסטנר, מי שהיה אז פעיל במפא"י. גרינוולד טען שקסטנר שיתף פעולה עם הנאצים, "הרגיע" את הציבור היהודי בהונגריה, כדי שלא יעוררו מהומות, וכל זאת במטרה להוציא את הרכבת שבה אכן ניצלו בסופו של דבר 1,684 גברים, נשים וילדים. פרידמן מתאר את מהלך המשפט, את האווירה הציבורית ששררה באותם ימים בישראל, ואת הגילויים השונים שעלו במשפט, שבסופו דווקא המאשים זכה לאות קלון של השופט, בנימין הלוי, שתיאר אותו כמי ש"שיתף פעולה עם השטן".

מנקודת מבטו של משפטן מותח פרידמן ביקורת על "ההכנה הלקויה של התביעה", כלומר – של המדינה – שלא השכילה לברר לאשורה את הטענה, שהוכחה כנכונה, כי במשפטי נירנברג העיד קסטנר לטובתו של פושע המלחמה קורט בכר. (ואחרי כן עשה זאת גם למען פושעים גרמנים נוספים!).

פרידמן מספר גם כיצד שכנע קסטנר את שני הצנחנים שהגיעו להונגריה ביחד עם חנה סנש, פלגי וגולדשטיין, להסגיר את עצמם לגסטפו, וזאת כי "היה זה […] ימים אחדים לפני המועד שבו עמדה 'רכבת המיוחסים' לצאת לדרכה", ומבחינתו של קסטנר "קשה היה למצוא תאריך פחות נוח" להגעתם של הצנחנים להונגריה…

האם דיווח קסטנר לגרמנים על הגעתם של הצנחנים הארץ ישראליים?

פרידמן מנתח את עדותו של פלגי (שניצל): בתחילה הגן פלגי על קסטנר – לדעתו של דניאל פרידמן רק משום שגם הוא היה פעיל במפלגת מפא"י ומכיוון שלא רצה לפגוע במפלגה – אבל בהמשך שינה פלגי את עדותו, ולמעשה הסביר לבית המשפט כי לא רק שקסטנר שכנע את הצנחנים להסגיר את עצמם, אלא שמן הסתם "הוא עצמו יידע את הנאצים על בואם של הצנחנים עוד לפני שפלגי השתכנע" להסגיר את עצמו!

במשפט העידה אמה של חנה סנש כיצד התדפקה על דלתו של קסטנר בימים שחנה הייתה עצורה והתחננה לעזרתו, אבל הוא התנכר לה וסירב אפילו לפגוש אותה. (פרידמן טוען כי בית המשפט רחש כבוד כלפי אמה של חנה סנש ולכן לא העמיד אותה לחקירה נגדית. ואולי אפשר להניח שעדותה הייתה מספקת, ולכן לא התעורר הצורך להוכיח שום דבר נוסף?)

מדוע לא הזהיר קסטנר את היהודים בערי השדה?

פרידמן אינו מביא בספרו את אחת העדויות החמורות ביותר שנאמרו מפיו של קסטנר, דברים שמופיעים בפרוטוקולים של המשפט. הנה כך:

"למה לא התקשרת עם היהודים בכל הערים הללו בטלפון, כדי להזהירם?" חקר שמואל תמיר, סנגורו של גרינוולד.

קסטנר השיב: "לא טילפנתי כי לא הספקתי, מפני שהייתי עסוק".

לאור הדברים הללו שאמר קסטנר במו פיו קשה לדחות על הסף את ההשערה שלפיה אכן עזר לגרמנים להוליך את היהודים שולל, כדי שלא יעוררו מהומות, וכדי שיוכל להוציא את הרכבת בשלום.

דניאל פרידמן נותן לקסטנר "הנחות" מסוימות כשהוא תוהה כמה יהודים היו יכולים באמת להינצל אילו גילו להם ראשי הקהילה, קסטנר ביניהם, את האמת. קסטנר וחבריו ידעו כי הרכבות מגיעות לאושוויץ ולא למחנה העבודה הפיקטיבי שעליו סיפרו ליהודים, אבל לא הזהירו את בני עמם ולא קראו להם להימלט או למרוד. ייתכן אמנם שגם כך היו רבים נספים, אבל לי נראה כי הייתה להם הזכות לדעת לקראת מה הם יוצאים, ולהחליט בעצמם כיצד הם מעדיפים לנהוג!

בפסק הדין קבע השופט, בנימין הלוי, כי עסקת הרכבת הטילה על קסטנר "מחויבויות כלפי הנאצים", כאלה "שעמדו בניגוד לחובת הנאמנות שלו כמנהיג כלפי בני עמו".

דניאל פרידמן מותח ביקורת על סנגורו של גרינוולד שביקש לתבוע את קסטנר "באשמת עדות שקר". בעיני פרידמן זה היה "מהלך […] אכזרי ומרחיק לכת", וכל זאת בעניין עדותו של קסטנר לטובת פושע המלחמה קורט בכר, שאותה הכחיש קסטנר במשפט הדיבה. במשפט הנוסף אפשר היה לראות כיצד השופט האחר, פרץ, משתדל להקל בדין ו"מתמרן" את פסיקתו כדי להגיע להחלטה הרצויה: נקבע שעדותו של קסטנר לטובת הפושע הייתה "רק התערבות אישית" שאין לראות בה דווקא "מתן עדות", ושמכתב שכתב קסטנר ובו "התפאר" בעזרה שהגיש לקורט בכר היה אולי "מוגזם".

מסכם דניאל פרידמן וכותב: "התופעה של קביעות סותרות בבתי משפט שונים, שהיינו עדים לה גם בעקבות הטבח בכפר קאסם, נפוצה בישראל במידה גדולה מזו שמוכנים להודות בה." עוד הוא מספר על השמועה שלפיה במשפט השני נפגש שר החוץ דאז, משה שרת, עם השופט פרץ, שהיה "איש מפא"י מובהק", ו"כפה עליו לזכות את קסטנר."

המשכה של הפרשה ידוע: קסטנר נרצח. רוצחיו ריצו עונש מאסר מופחת להתמיה, קיבלו חנינה שעד היום לא נמצא לה "הסבר משביע רצון" כדברי פרידמן. האם היה הרצח יזום? האם חששה ההנהגה שקסטנר "יחשוף את חלקם של אנשים נוספים במחדל הפקרתה של יהדות אירופה"?

השאלות הללו נותרות פתוחות.

שמו של קסטנר לא עלה במשפט האחר שמתואר בספר, משפט אייכמן, למעט קריאתו של אחד הנוכחים באולם שצעק במהלך עדותו של פנחס פרוידיגר, ראש הקהילה החרדית בבודפשט: "הרגעתם אותנו שלא נברח, כדי שאתם ומשפחותיהם תצילו את עצמכם".

בהקשר של משפט אייכמן מתפלמס דניאל פרידמן עם חנה ארנדט, במיוחד עם ההשוואה שעשתה בין חוקי הנישואים והגירושים בישראל לחוקי נירנברג. ההשוואה הזאת היא לדבריו "רשעות גמורה – לאו דווקא רשעות בנאלית", שכן גם אם אפשר למתוח ביקורת על החוקים הללו בישראל, "יחסי אישות בין יהודים לשאינם יהודים לא מהווים עבירה פלילית. הילדים הנולדים מיחסים כאלה אינם מוצאים להורג ולא צפויים להישלח לתאי גזים". אכן.

ועם זאת, הוא מציין, לא קל הוא מצבם של אזרחי ישראל הערביים. כשקמה המדינה הוכרז בה מצב חירום שעדיין תקף. במסגרתו מותר למדינה להפקיע בתים לצרכיה. כך למשל, הוא מתאר מקרה שאירע בימיה הראשונים של ישראל, בשנת 1948, כשהמדינה הפקיעה דירה בתל אביב שהייתה בבעלות פרטית של יהודי "על מנת שתשמש למגוריו של היועץ המשפטי"! צו ההחרמה הזה התאפשר רק בתוקף החקיקה לשעת חירום. מוסיף פרידמן וכותב: "כיום נראות ההפקעות הללו מקוממות ואולי גם כך נראו הדברים באותם ימים". (כמובן שבהקשר זה קשה שלא לתהות כמה דירות שהיו בבעלות לא יהודית הופקעו, הולאמו, הוחרמו, נלקחו, ולא קשה לנחש מה חשו בעליהן).

אבל גם בעניין זה ממתן פרידמן את הדברים: "גם אם הושלט על ערביי ישראל משטר קשה, אפשר עדיין לומר שהוא היה ליברלי בהרבה לעומת הדרך שבה נהגו מדינות אירופיות, לאחר מלחמת העולם השנייה, במיעוטים שהיה להם קשר לאומי או תרבותי עם גרמניה. בצ'כוסלובקיה ובפולין, לדוגמה, גורשו לאחר המלחמה בני המיעוט הגרמני, ולא הורשו לחזור עד היום." (ואני תוהה אם יש בכך נחמה.)

בהקשר זה מעלה פרידמן גם את הטיעון לפיו יכול "הרכוש שהשאירו הפליטים הערבים בארץ להיחשב כעין תחליף לרכוש היהודי שנותר בארצות ערב".

"ועדות חקירה מערערות את כוחו של השלטון"

פרידמן ממשיך במסעו בזמן. הוא מגיע לשערורייה הפוליטית המכונה מאז ומתמיד "הפרשה", או "העסק הביש": פעולת טרור-במסווה שביצעה ישראל במצרים כדי לעורר את הרושם כאילו ביצע אותה ארגון טרור מצרי. ראש הממשלה דאז, משה שרת מינה ועדת חקירה, מהלך שפרידמן פוסל, וקובע שממשלה אינה אמורה לבחון כך את התנהלותה. לדעתו ועדות כאלה מערערות את כוחו של השלטון. ראש הממשלה היה אמור אז לגלות מנהיגות ולהחליף את שר הביטחון. וכך, אגב, הוא מעיר גם בהמשך הרצף ההיסטורי, לגבי התנהלותה של גולדה מאיר: במקום לפטר את דיין שכשל בתפקידו כשר הביטחון במלחמת יום כיפור (בין היתר כי סירב לגייס כוחות מילואים), מינתה גולדה את ועדת אגרנט, ובסופו של דבר אותה ממשלה נפלה בעקבות לחץ ציבורי עז, וזוהי בעיניו של פרידמן הוכחה לאי נחיצותה.

ב"פרשה" ההיא של שנות החמישים היו הסתבכויות שקשה לקלוט את חומרתן: מזכירה של קצין בדרגה גבוהה (ראש אמ"ן, בנימין גיבלי, הזכור מפרשת טוביאנסקי), שהתבקשה לזייף מסמכים, תככים ועדויות שקר. מעניינת במיוחד קביעתו של מומחה מטעם המשטרה שקבע אז כי הזיוף שבו הודתה לימים המזכירה, ואף הוכיחה את ביצועו, כלל לא התקיים… (על כך מעיר דניאל פרידמן ביובש שיש להיזהר מחוות דעתם של המומחים למיניהם).

אחד הדברים שחשוב לפרידמן להדגיש הוא שבעקבות אותה פרשה, שהתגלגלה ונמשכה לאורך עשור שנים, "איש לא פנה לבית המשפט או לבג"ץ," והוא מוסיף וקובע: "אילו הייתה פרשה דומה מתעוררת כיום, בעידן המשפטיזציה, היינו חווים בלי ספק אינספור עתירות לבג"ץ, ומתבשרים כעבור זמן על פסקי דין באורך מאות עמודים ועל כך," הוא מוסיף באירוניה, "שהשופטים מתלוננים על עומס כבד."

בעבר, חוזר פרידמן ואומר, בניגוד למצב כיום כאשר  "כל כותרת בעיתון היא עילה לבג"ץ," הייתה המציאות שונה. נושאים ציבוריים הוכרעו "ללא מעורבות של בית המשפט," ולדעתו התוצאות לא היו אז "בהכרח גרועות יותר."

את המהלכים שהובילו למלחמת ששת הימים מתאר דניאל פרידמן באופן דומה למדי לזה של תום שגב בספרו 1967. גם פרידמן מאשים את דיין במלחמה ומשוכנע שאילו היה אשכול ממנה את בן גוריון לשר ביטחון, ולא את דיין, לא הייתה המלחמה ההיא פורצת, "ואילו פרצה, ודאי שהוא [בן גוריון] היה מפנה מיד לאחר מכן את רוב שטחי הגדה."

אכן, הניצחון ההוא לא הביא לחתימה על הסכמי שלום. אדרבא, מעשי הטרור גברו. פרידמן סבור שבלימתם התאפשרה הודות לפעולות של כוחות הביטחון שבג"ץ לא חסם, כפי שהיה עושה כיום. "למזלה של ישראל, היה לנו באותם ימים בית משפט אחר, שבו איש לא העלה בדעתו כי ניתן בכלל לפנות אליו בנושא מעין זה. (וכאן איני יכולה שלא לתהות על הקביעה שהטרור נבלם, כאילו לא התרחשו לאורך השנים עוד אינספור פעולות טרור קטלניות, קשות וחמורות, על אף הפעולות הלא חוקיות שביצעה מדינת ישראל באירופה, ושאותן מזכיר פרידמן, ולשאול שאלת תם: אולי בכל זאת קיימות דרכים אחרות, שאליהן טרם פנתה המדינה ברצינות ובכוונה אמיתית?)

פרידמן סוקר את המציאות שנוצרה בעקבות הכיבושים של מלחמת ששת הימים, ומציג את העמדה הישראלית – אולי מוטב לכנות אותה את ההתפלפלות המשפטית שהציגה − כאילו אין מדובר בכיבוש, כי השטחים ביהודה ושומרון לא היו בעצם שייכים לממלכת ירדן.

בעקבות הכיבוש, גם אם מכנים אותו בשם אחר, התאפשר לדבריו לישראל לנצל את כוח העבודה הזול של הערבים. הפער החברתי והכלכלי התרחב, הקשר בין ערביי ישראל לערביי השטחים התהדק, ואיפשר, לדבריו, את פרוץ האינתיפאדה. כמו כן, שלטון ישראל בשטחי יהודה ושומרון יצר בעיות משפטיות: מי הריבון החוקי שם? איזה חוקים תקפים? חוקי מדינת ישראל חלים על התושבים היהודים ביהודה ושומרון, וחוקי ירדן − על שכניהם הערבים, וזהו לדבריו בלי ספק מצב בלתי אפשרי ולא תקין, שיוצר תסבוכות משפטיות.

פרידמן מסיים את ספרו בסקירה של בית המשפט העליון והכוחות הפועלים בו, מייחד פרק ל"אבני דרך במשפט הפלילי", שם הוא מתאר פסקי דין, שכל אחד מהם מעורר סוגיה מרתקת. למשל: מתי אפשר לקבוע "היעדר שליטה" שמצדיקה אי העמדה לדין, מדוע אי אפשר לשפוט על פי חוק שלא היה קיים כשהעברה בוצעה (ובכל זאת, את אייכמן שפטו בישראל, אף על פי שציית לחוקי ארצו בימים שבהם פעל וביצע את פשעיו עוד לפני שמדינת ישראל קמה וחוקקה את חוקיה), מתי אפשר לראות בהתנהגות מסוימת "תקלה ציבורית" שראוי להעמיד לדין בגינה, מהו "חופש העיסוק" ובאילו נסיבות יש להגן עליו, כיצד יש להגן על הדמוקרטיה, וגם על "המדינה היהודית", מה בעצם תפקידו של היועץ המשפטי לממשלה, כיצד יש לנהוג ב"חופש העיתונות" ועוד כהנה וכהנה סוגיות שנוגעות בחיינו באופן הרבה יותר מיידי וישיר מכפי שמרביתנו סבורים.

בימים אלה שבהם מאיימים ראשי השלטון החדש בחקיקה שמבקשת לעקוף את בית המשפט העליון ולעקר את כוחו, קשה שלא לחשוש מפני העמדה הבסיסית של דניאל פרידמן,  הדוחה את המעורבות המוגזמת, לדעתו, של המשפט בחיינו. אי אפשר שלא לשאול אם לא התחלנו כבר את הגלישה במדרון החלקלק והמסוכן ביותר לחיינו הדמוקרטיים.

רודולף ואן דן ברג, "סוסקינד": מה קרה למנהל התיאטרון שהציל מאות ילדים יהודים

בתום הקרנת הסרט סוסקינד, אחרי שהבמאי ההולנדי, רודולף ואן דן ברג, סיים את דבריו ופנה אל הקהל בהצעה לענות על שאלות, קמה אישה מבוגרת שישבה בשורה הראשונה.

היא התקשתה לדבר. "אין לי שאלה," היא אמרה בשקט. "רק רציתי להגיד לך תודה."

כל הנוכחים באולם עצרו את נשימתם כשהוסיפה: "אני הייתי אחת הילדות שם – " היא הצביעה על האקרן שהמסך כבר ירד עליו. "עד היום לא היה לי מושג איך נשארתי בחיים. כל המשפחה שלי נעלמה. אף אחד לא חזר. עכשיו, בזכותך," היא פנתה אל הבמאי, "אני יודעת מי הציל אותי. איך זה קרה."

הנה מה שנודע לה: בזמן כלשהו בשנת  1943 היא, כמו ילדים יהודים רבים, נקלעה אל בית יתומים באמסטרדם. המקום שימש כתחנת מעבר. משם  נשלחו הילדים הלאה, אל מותם.

שלוש שנים לפני כן אולץ ולטר סוסקינד, יהודי גרמני ממוצא הולנדי, להצטרף ליודנרט. לפני עליית הנאצים ניהל בגרמניה בית חרושת. בשנת 1938 ניסה לברוח לארצות הברית, אבל "נתקע" בהולנד. בשל הגרמנית המשובחת וכישורי הניהול שלו התמנה לתפקיד מנהל "התיאטרון ההולנדי", שם ריכזו הגרמנים בספטמבר 1943 את יהודי הולנד לפני הגירוש למחנות ההשמדה.

דיוקנו של סוסקינד האמיתי
דיוקנו של סוסקינד האמיתי

כשסוסקינד הבין מה יעלה בגורלם של הילדים מבית היתומים הסמוך לתיאטרון, התחיל להעביר אותם בחשאי אל מוסד שגבל עם בית היתומים: סמינר קלוויניסטי למורים, שמנהלו, יוהאן ואן הולסט, עזר לסוסקינד, הסתיר את הילדים והבריח אותם, בשיתוף עם המחתרת ההולנדית, לכפרים שמחוץ לאמסטרדם. לימים כיהן ואן הולסט כאחד ממנהיגי המפלגה הנוצרית דמוקרטית של הולנד והוכר בשנת 1972 כחסיד אומות עולם.

אנה פראנק בכיתתה בבית הספר מונטסורי באמסטרדם
אנה פראנק בכיתתה בבית הספר מונטסורי באמסטרדם

ולטר סוסקינד הציל כך כשש מאות ילדים. הוא עצמו לא שרד. בשנת 1944 גורש ביחד עם אשתו ובתו לווסטרבורק, מחנה מעבר בדרך לאושוויץ (גם אנה פרנק הגיעה לשם, באוגוסט של אותה שנה, וגם היא ובני משפחתה, כמו סוסקינד, היו ילידי גרמניה שנקלעו להולנד לאחר שלא  הצליחו לקבל אשרת כניסה לארצות הברית, חרף מאמציו הרבים של אביה).

סוסקינד ניצל "ידידות" שקשר עם כמה נאצים, הצליח לצאת מהמחנה וחזר לאמסטרדם, שם הציל קבוצה של ילדים שנשארו נעולים במרתף בית היתומים. הוא ניסה גם לשחרר את אשתו ובתו, אך כשנכשל חזר לווסטרברוק. שלושתם נספו.

סוסקינד
דמותו של ולטר סוסקינד בסרט

 

בספרה  אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע  עסקה חנה ארדנט רבות ביודנרט. היא טענה למשל כי המגע התכוף בינם לבין הביורוקרטיה הנאצית הביא לכך שנציגים יהודים חצו "את התהום שהפרידה בין סיוע ליהודים להימלט, ובין הסיוע לנאצים לארגן את גירושם."

ארנדט תקפה את מה שכינתה "אווירה של אסיפה המונית" שהשתלטה על משפט אייכמן, וכתבה כי חלק מהעדויות, למשל אלה שעסקו במרד גטו ורשה, כלל לא תרמו למשפט, כי לא היה להן קשר לפשעיו של הנאשם. לטענתה, יכלו עדויות אלה להיות רלוונטיות "אילו סיפרו על הפעילויות של מועצות היהודים, שמילאו תפקיד כה חשוב והרה אסון בניסיונות הגבורה שלהם-עצמם".

היא ציטטה את העד היחיד שהיה חבר בכיר ביודנראט בהונגריה, פנחס פרוידיגר, אותו כינתה בהדגשה "הברון פיליפ פון פרוידיגר לשעבר."

"יש כאן," אמר פרוידיגר בעדותו, "אנשים שאומרים שלא אמרנו להם לברוח. אבל חמישים אחוז מהאנשים שברחו נתפסו ונהרגו."

לכך השיבה חנה ארדנט בספרה בהערה צינית: "בהשוואה לתשעים ותשעה אחוז מבין אלה שלא נמלטו."

"לאן הם יכלו לפנות? לאן הם יכלו לברוח?" קרא פרוידיגר, "מה יכולנו לעשות? מה יכולנו לעשות?"

אב בית הדין השאיר את השאלה פתוחה: "אני לא חושב שיש תשובה לשאלה," אמר.

אבל היו אנשים בקהל הנוכחים שדווקא הייתה להם תשובה. דבריו של פרוידיגר עוררו זעקות שבר וכעס. זאת הייתה אחת התקריות היחידות במהלך המשפט שבהן הגיבו כך, בצעקות בהונגרית וביידיש. אלה שבני משפחותיהם נספו, צעקו. אלה שלא נמלטו, כי לא ידעו מה צפוי להם. כי המידע על אושוויץ ועל הרצח ההמוני, שהגיע אל אנשים כמו פרוידיגר וקסטנר, נבלם אצלם.

"לא נתתם לנו הזדמנות לברוח!" זעמו לעברו.

פרוידיגר עצמו הציל את חייו ואת חיי בני משפחתו. הוא ברח לרומניה, "כי היה עשיר," כותבת ארדנט, "כי ויסליצני [פושע מלחמה נאצי] עזר לו."

גם קסטנר ניצל, וטענות דומות, ואף חמורות יותר, הופנו לא פעם גם כלפיו. על רכבת ההצלה שהצליח להוציא מבודפשט לברגן בלזן, ומשם אל החופש בשוויץ, היו  1,684 איש, ביניהם רבים מבני משפחתו, ידידיו ומקורביו. בחודשים שבהם הושארה הרכבת בברגן בלזן הושמדה יהדות הונגריה. יש הטוענים כי הרכבת שימשה לאייכמן ערובה לכך שקסטנר ימשיך לעזור לו, שייצר  שקט בקרב היהודים. הם לא יעלו בדעתם מה צפוי להם, וישתפו פעולה עם מנגנון הרצח. אכן, מאות אלפים עלו על הרכבות בלי ויכוח, כי האמינו שהם נוסעים לעבוד. אלי ויזל בספרו הראשון הלילה מעיד כי הוא ובני משפחתו יכלו אולי להינצל אילו רק עלה בדעתם שהם נתונים בסכנה. העוזרת הנוצרייה התדפקה על חלונם בלילה שלפני הגירוש הסופי מהגטו. החלון גבל בחלק הארי של העיר. אילו רק ידעו, אילו רק פתחו את החלון ונסו על נפשם… אילו רק…

כמו סוסקינד, גם קסטנר קשר מעין קשרי ידידות עם פושעים נאציים, אבל כמה שונים היו שני האנשים הללו, ומה שעשו עם ה"ידידות" הזאת! בספרו "האומנם נרצח פעמיים?" האומנם נרצח פעמייםמביא אלי ריכנטל עדויות לכך שקסטנר נהג לשבת אתם ולשחק בקלפים, על סכומים גבוהים. אין לדעת אם אלה עדויות מהימנות. אבל דבר אחד ידוע בוודאות: בתום המלחמה הטריח את עצמו קסטנר והגיע למשפטי נירנברג, לא כדי להאשים ולתבוע את דם הקורבנות, אלא כדי להעיד לטובתו של הפושע הנאצי  קורט בכר, ולהציל אותו מהגרדום! (האם מישהו מוכן לקבל את הסבריו כאילו עשה זאת רק משום שהיה ג'נטלמן? אלי ריכנטל טוען כי מצא ראיות לכך שמשפחתו של קורט בכר הפעילה על קסטנר לחצים ואיומים לפיהם יחשפו עליו מידע חמור מאוד, אם לא יעזור להם!).

לאורך השנים מתחו רבים ביקורת קשה על עמדתה של חנה ארדנט, על כך שהאשימה את מי ששיתפו פעולה עם הנאצים. אחרים משבחים עד היום את העובדה שקסטנר הציל 1,684 איש, וטוענים כי "כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם ומלואו" (המסנגרים כנראה עדיין אינם מבינים מה היה מחיר ההצלה הזאת: "שקט תעשייתי" ואפשרות לרצוח בלי הפרעות, כמעט את כל יהדות הונגריה, כ564,500  בני אדם). כמו כן סבורים רבים כי אי אפשר לדון אדם עד שלא עומדים במקומו, במיוחד כשמדובר במציאות הבלתי אפשרית של אותם ימים.

אכן, קשה לקרוא את דבריה של חנה ארדנט כשהיא מותחת ביקורת נוקבת על מי שהיו שם. היא כותבת כך: "את עניין שיתוף הפעולה הזכירו השופטים פעמיים; השופט יצחק רווה חילץ מפי אחד מעדי המחתרת הודאה כי 'משטרת הגטו' הייתה 'מכשיר בידי רוצחים', ואישור לכך שה'יודנרט נקט מדיניות של שיתוף פעולה עם הנאצים.'"

מתחשק לצעוק לה – איך את מרשה לעצמך להתבטא בהתנשאות כזאת? האם את יודעת בוודאות מה את היית עושה באותן נסיבות? כיצד את היית נוהגת?

ועם זאת, ההתוודעות למעשיו ההרואיים של סוסקינד מעוררת תחושה שבאותן נסיבות היו אנשים שמעשיהם ראויים להוקרה מיוחדת. סוסקינד התמנה ליודנראט כמעט בניגוד לרצונו, מתוך הבנה  שנלכד בתוך כוחות שאין לו עליהם שום שליטה. ברגע מסוים, בצומת שבו נאלץ להחליט כיצד לפעול, הוא בחר לעשות הכול, ויותר, כדי להציל ילדים רבים ככל האפשר. הוא שילם על כך בחייו ובחיי אשתו ובתו. ייתכן מאוד שהיה נרצח בכל מקרה. הסיכויים להינצל היו אז זעומים. ובכל זאת, אי אפשר שלא לחוש יראת כבוד כלפי דרכו ורצונו, בנסיבות הקיצוניות ביותר שייתכנו, להיות אדם טוב.

שלושה מתנקשים יהודים רצחו, כידוע, את קסטנר, לאחר שבית הדין קבע כי "מכר את נשמתו לשטן."

נכדתו, מירב מיכאלי, מכהנת כיום בכנסת ישראל. היא פועלת רבות כדי לפאר ולרומם את זכר סבה, ולהשכיח ולטשטש את ההאשמות נגדו.

ממשפחתו של סוסקינד לא שרד איש.

 

איך פרשת קסטנר קשורה ברומן "מעקב"

התחלת הכתיבה של סיפור משולה לפעמים לדלת שנפתחת, ואין בררה אלא להיכנס לחדר.

המפתח שאתו נכנסתי למקום שמתוכו הופיע הרומן מעקב, הגיע אלי באקראי: יום אחד התגלגלו לידי הפרוטוקולים של משפט הדיבה המפורסם ביותר שנערך בישראל.

אותו משפט הסתיים השבוע, לפני חמישים ותשע שנים. אז קרא השופט בנימין הלוי את פסק הדין שלו, שלא מפסיק מאז להדהד בציבוריות הישראלית, וקבע כי דווקא האיש שאותו ייצגה התביעה, לא הנתבע, "מכר את נפשו לשטן".

את הדברים הללו אמר הלוי על ישראל קסטנר, יליד הונגריה, שהיה פעיל פוליטי ודוברו של דב יוסף, מי שהיה אז שר המסחר והתעשייה. קסטנר תבע לדין את מלכיאל גרינוולד, שנהג להפיץ בין מכריו אגרות משוכפלות. באחת מהן תקף גרינוולד את קסטנר, והעלה נגדו האשמות קשות וחמורות: הראשונה: שקסטנר נסע בחשאי להעיד במשפטי נירנברג לטובת פושע המלחמה הנאצי, קורט בכר, (שאכן ניצל בשל עדותו של קסטנר, חי עד גיל שמונים ושש ואפילו התעשר מאוד). השנייה: שקסטנר עשה זאת כדי להציל את עצמו, כדי שבכר לא יחשוף בפני בית המשפט הבינלאומי את קשריהם המפוקפקים ואת, כך כתב גרינוולד, "מעשי השוד המשותפים " שלהם. השלישית: שקסטנר העלה על רכבת ההצלה המפורסמת רק את חבריו, והפקיר אחרים.

לפני כמה שנים הופיע ספרו של פרופסור אלי רייכנטל האומנם נרצח פעמיים? שם מראה המחבר כי אשמתו הגדולה ביותר של קסטנר הייתה שיתוף הפעולה שלו עם מנגנון ההונאה הנאצי, שנועד לאפשר לאייכמן (זה סיפר על כך בריאיון עיתונאי כמה שנים לפני תפישתו!) לרצוח בלי הפרעה. בתמורה אִפשר אייכמן לקסטנר להוציא את רכבת ההצלה. כחמש מאות ושישים אלף בני אדם נשלחו למחנות ההשמדה. אלף שש מאות שמונים וארבעה עלו על הרכבת והגיעו לשוויץ.

גרינוולד זוכה מרוב ההאשמות נגדו, ואצבע מאשימה הופנתה אל קסטנר. הציבור בישראל נסער עד כדי כך שערב אחד, כששב מעבודתו בעיתון ההונגרי אויקלט, נרצח קסטנר ליד פתח ביתו.

כשנתיים וחצי אחרי כן דן בית המשפט העליון בערעור על הזיכוי, וקיבל אותו, אבל בדברים שכתבו השופטים קשה לראות זיכוי מוסרי.

"ההיסטוריה תשפוט אותו," כתב השופט אגרנט, כרומז על כך שתם אך לא נשלם.

"צדק נשיא בית המשפט המחוזי המלומד בתארו את ד"ר קסטנר כמשתף פעולה עם הנאצים," כתב השופט גוטוין.

"אם עובדות היסוד שהנאצים מעוניינים היו בהטעיית ההמונים כאמצעי יעיל ביותר להקלת השמדתם, קסטנר בהעלימו את סוד ההשמדה המציא להם ביודעין ושלא בתום לב את האמצעי היעיל הזה," כתב השופט אולשן.

קסטנר ידע על אושוויץ, ולא הזהיר את המיועדים להירצח. רבים מהם, שגרו במרחק הליכה קצרה ברגל מהגבול הרומני, יכלו לברוח.

כשנשאל במהלך המשפט מדוע לא התריע, סיפק קסטנר מין הסבר מוזר ומופרך. הוא אפילו לא ניסה למצוא תירוץ קביל, לומר למשל – שפחד, או אולי – שלא הייתה לו אפשרות.

הוא גם לא הכחיש שידע לאן מיועדים היהודים להגיע.

הוא לא עשה זאת כי, כך אמר, "הייתי עסוק." עסוק!

הנה קטע מתוך עדותו:

קסטנר

החדר שנפתח בפני כשקראתי את העדויות השונות של המשפט לא אפשר לי לצאת מתוכו בלי שאספר על כך. בלי שאומר מה ראיתי שם. בלי שאראה, בעיניים עצומות, את האנשים הבדויים,  שהופיעו לי, אלה שלא היו באמת (לילי הפסנתרנית, המאוהבת באחיו של בעלה, בנם הטיס, בתם, סוכני הסי-איי-איי שמגיעים לתל אביב ועוקבים אחריהם…), אבל יכלו להיות, וביקשו ממני לדבר בשמם.

דבריו של יובל אלבשן על הספר מעקב ועל קסטנר