תגית: קלייר קיגן

"אנטרקטיקה", קובץ הסיפורים הראשון והמפתיע של קלייר קיגן


"חלק גדול מהעבודה שלי היא לסלק את הסימנים לכך שהתאמצתי," אמרה קלייר קיגן לכתב של הגרדיאן בראיון שהעניקה לו לפני חמש שנים. "במקום לחדד אמירות, אני מעדיפה לסמוך על התבונה של הקורא. אני שואפת לכתוב במרומז. יש כל כך הרבה דברים שסיפור קצר לא יכול לעשות. כשאני לומדת את המגבלות האלה, אני נדחקת אל מקום שמתוכו אני כותבת את מה שאני מסוגלת."

והיא מסוגלת!

ספרה השני, קובץ הסיפורים ללכת בשדות הכחולים, שראה לאחרונה אור בעברית מככב כבר כמה שבועות – ובצדק! – ברשימות רבי המכר בישראל. ספרה הראשון, אנטארקטיקה, עדיין לא תורגם. הוא ראה אור באנגלית בשנת 1999 – קיגן הייתה אז בת שלושים ואחת – וזכה להצלחה מסחררת: פרסים רבים, ביקורות משבחות, תואר "ספר השנה" של לוס אנג'לס טיימס ב-2001.

אנטארקטיקה שונה מהספר השני שקיגן כתבה. הוא הרבה יותר מגוון – חלק מהסיפורים מתרחשים באירלנד ואחרים בדרום ארצות הברית, שם היא חיה כמה שנים בנעוריה. גם מספרם רב יותר: חמישה עשר, לעומת הארבעה בקובץ הצנום שראה אור בהוצאת זיקית. שפע של דמויות שונות מאכלסות אותו: נשים וגברים, ילדים וזקנים: אישה נשואה שמחליטה לבדוק איך תרגיש אם תשכב עם גבר זר; צעירה שהולכת לקראת פגישתה המיועדת, המיוחלת, עם האהוב הנשוי שקבע אתה לפני עשר שנים את המקום והשעה; ילד שאמו נהרגה בנוכחותו, כמעט אפילו באשמתו; נערה שמטפלת בילד אהוב ומקנאה בהוריו; גבר שבתו הקטנה הלכה לאיבוד ולא שבה; צעירה שחוזרת מאנגליה כדי לבשר למכר מקרי שהרתה לו; שתי אחיות והתחרות הקשה ביניהן; גבר צעיר שלוקח את ילדיו, ביחד עם האומנת, לבקר אצל ידיד שאשתו נאנסה; גבר ואישה שנפגשים לראשונה אחרי התכתבות ממושכת באינטרנט – ועוד דמויות ששברים מחייהן מובאים בפנינו, רגעים אחדים, נוצצים כמו רסיסי זכוכית מוגדלים שמכילים בתוכם את מלוא המשמעות של קיומם. מה יקרה לאישה שהחליטה להיות הרפתקנית לרגע? האם תוכל לשוב אל שגרת חייה, אחרי שהרשתה לעצמה כמה שעות של הפקרות מבוקרת? והשאלה המובלעת – האם תוכל להשתמש בזולת לצרכיה ולא תשלם על כך מחיר? האם אהבתה של הנערה אל הילד הקטן שאינו שלה באמת תגן עליו? האם שנאתה של אחות מאופקת מדי תפרוץ לבסוף? ומה יעלה בגורלו של מי שהיה עד שמיעה לרצח? על כל השאלות הללו, ועל רבות אחרות, עונה קיגן בתחכום שעליו העידה כשסיפרה על רצונה לכתוב במרומז, ולסמוך על תבונתו של הקורא.

קלייר קיגן

מרכיב סגנוני משותף לסיפורים: רובם מתרחשים בזמן הווה, חלקם כמונולוגים של הדמות, אחרים מובאים בגוף שלישי, אבל לרוב לא בדיעבד. הנה למשל הפתיחה לסיפור "במקום שבו המים הכי עמוקים": "המטפלת יושבת הערב על שפת המזח, שקועה בדיג. לידה הגבינה שלקחה מקערת הסלט של ארוחת הערב, וסנדלי העור שלה. היא הסירה את הסרט מזנב הסוס שלה ושחררה את שיערה. שיירי ריחות של בישול ושל סבון נישאים מהבית, חולפים דרך העצים. היא מחליקה קוביית גבינה על הקרס ומטילה את החכה…" או מתוך הסיפור "שריפה": "הערב הם יושבים בחוץ, שלושת הילדים, אביהם, ורובין, אשתו החדשה. הילדים יושבים על הנדנדה שבמרפסת, מביטים בשמים. יש להם צבע מוזר ומפחיד, כמו מדים של שוטר. הבן הבכור, שרגליו הכי ארוכות, דוחף אותם ברגליים, ואחיו ואחותו יושבים משני צדדיו. אביהם יושב בכיסא נדנדה אבל הוא לא מתנדנד. במקום זה הוא נזכר…"

בחלק גדול מהסיפורים הדמויות נטולות שם. הן "הילד". "האומנת". "האישה הנשואה". למרות זאת, ואף שרוב הסיפורים קצרים מאוד – כמה עמודים כל אחד – הדמויות מצטיירות כבני אדם ממשיים ואפילו מוכרים, אם לא מהמציאות הרי שמהספרות.

דבלינאיםכך למשל בסיפור "אחיות" נדמה היה לי שאני פוגשת את אוולין מהסיפור הנודע של ג'יימס ג'וייס שמופיע בקובץ דבלינאים. הנה שוב נערה שאמה מתה, שהקריבה את עצמה כדי לטפל באביה האלים והפוגעני, שוויתרה על אהבתה לצעיר שהיה אולי נושא אותה לאישה ומרחיק אותה מאירלנד, מעניק לה חיים. אלא שאצל קלייר קיגן אירלנד איננה רק הביצה הטובענית, הממיתה, שיש לנוס מפניה, (להמריא מעליה ולהתרחק ממנה, בכנפי שעווה כמו אלה של דדלוס – ברומן דיוקנו של האמן כאיש צעיר, של ג'וייס). אצל קיגן האישה האירית, שבניגוד לאחותה לא נטשה את המולדת, לא נישאה לאנגלי ולא היגרה למרחקים, חיה חיים של עבודה מתמדת וקשה, אבל חייה לפחות אותנטיים. אמנם היא מעולם לא נישאה, אין לה ילדים, אין בגדים יפים, וילונות מפוארים ומדיח כלים להתפאר בהם, אבל היא לפחות לא מרמה, לא מתיימרת, לא משקרת, כמו אחותה היפה והנצלנית. (ובכלל, ההשוואה לג'ויס כמובן מופרכת. לא רק משום שהאישה בסיפורה של קיגן, זאת שכמו אוולין ויתרה על החיים שיכלו להיות לה, חיה בכפר ודבלין הבירה שבה אוולין חיה נראית לה כמו כרך נוצץ שמצוי מחוץ לטווח השגתה, אלא גם מכיוון שאוולין כפותה למציאות העצובה של חיים פאסיביים, נטולי תוחלת ותקווה, בשל הקתוליות הכובלת אותה. לא כך בסיפורה של קיגן, שאצלה הדת אינה משחקת תפקיד משמעותי כל כך. כמו כן, הסגנון שבו כתובים הסיפורים שונה לחלוטין. אצל ג'ויס  – זרם התודעה. כל ההתרחשות מתקיימת רק במוחה של אוולין. אצל קיגן – סיפור שיש בו התפתחות, עלילה, ואפילו "פואנטה" עם הסבר מיותר למדי).

סיפוריה של קלייר קיגן אינם עוסקים באירלנד, אף על פי שהם מתרחשים בה, אלא בבני האדם שאותם היא מתארת. הם מפתיעים שוב ושוב, הן במעברים הקטועים ובמקומות השונים שאליהם קיגן משליכה את הקורא, והן בחיתוכיהם הפנימיים, נטולי החמלה. כמעט כולם מסתיימים בחטף, ברגע לא צפוי, אבל כנראה הכרחי. הטובים שבהם אינם מנסים להעניק פתרון או תשובה נחרצת. הם משאירים את הקורא מתוח, תוהה, מבקש לדעת עוד, ועם זאת יודע היטב שיותר מכך אי אפשר.

"הסיפורים הללו הם יהלומים," כתבה על אנטארקטיקה המבקרת של כתב העת האמריקני אסקווייר. יש לקוות שגם הקובץ הזה יתורגם לעברית.

 באתר אמזון: Antarctica  Claire Keegan 

קלייר קיגן: "ללכת בשדות הכחולים": העבר בוגדני

גם כשתהתה לפני שנרדמה מה השכן שלה עושה במיטה שלו מעבר לקיר, לא הקדישה לכך מחשבה רבה. היא ניסתה לא להקדיש יותר מדי מחשבה לשום דבר. נדמה שמיותר לבטא את העבר במילים, כשהעבר כבר קרה. העבר בוגדני, הוא נע לאטו. הוא יגיע כשיגיע. ובכל מקרה, מה אפשר לעשות? החרטה לא משנה שום דבר, והאֵבֶל רק מחזיר את מה שהיה.

קלייר קיגן, "ללכת בשדות הכחולים": להפליג לאירלנד ולהתפעם

אתמול הפלגתי לאירלנד. במשך יום שלם שוטטתי בשדות כחולים, על גבעות שוממות, ליד ביצות שיש בהן "בהלה על המים, פרפור, וברווזי בר מתרוממים". ראיתי צוקים וסלעים שמגיעים למים, אספתי צדפות לבנות שטוחות, "חלקות למגע ונקיות ושבריריות". ביקרתי בבתים, אחד מהם שכן  בבדידות כמעט גמורה לא הרחק מהים, באחר הברגים שבמראה החלידו ובמטבח הייתה תחושה קרירה  כשדלתו פתוחה ומבחוץ הדיפו פרחים כהים ריח אחרי הגשם. רצתי אל תיבת הדואר בזמן ששני זוגות עיניים זרות, מפתיעות, אוהדות, צפו בי. חתכתי דומדמניות לריבה. שאבתי מים מהבאר המסוכנת שילד לא מוכר טבע בה פעם והותיר אחריו את כל שפע האהבה שנועדה לו, חשתי בריח החציר העולה מהשדות, ראיתי סוסים כחולים שדהרו ממעמקי הים, תרתי אחרי נחמה עם כומר שאלוהים והאישה שאהב אבדו לו, ועם נערה שנכשלה בבחינות הבגרות ולא ידעה איך להיפרד מהאב שאתו אילצה אותה אמה לשכב. אהבתי את ההורים שלא יכלו להיות לילדה נטושה, ואת הילד שטרם נולד לאישה שאיבדה תינוק ואת האהוב החד פעמי שלא יכול, או לא רצה, להישאר אתה.

קלייר קיגן

 

כמה מפליאה היכולת האנושית הזאת, לפרוש במילים עולמות שלמים, רחוקים, ליצור במילים חוויות שהיו, או יכלו להיות, ולהזמין לשם אנשים ממקומות אחרים, שמגיעים, ונהפכים, עד לעמודיו האחרונים של הספר, לשותפים למעשה היצירה.

הוצאת זיקית. לעברית: ארז וולק

 

קובץ הסיפורים של קלייר קיגן ללכת בשדות כחולים הוא פלא שכזה. הוא לוקח את הקוראים אל עולם אחר, שכלליו אינם מוכרים, והנופים, המקומות, האנשים המאכלסים אותו זרים כל כך, ולמרות זאת כאילו מוכרים ממעמקי הנפש. הספציפיות הגמורה של כל הפרטים – השמות, המראות, המנהגים – שואבת את הקורא אל המציאות האחרת, והופכת אותה לחלק ממנו. העולם שהסופרת יוצרת קסום ביופיו, למרות כל הכאב שהוא מתאר, שהרי כאב אמנותי משיא אותנו אל החוויה הקתרטית, המטהרת, שלפי אריסטו נולדת מתוך פחד וחמלה.

להפריך אמונות חסרות שחר

מה אפשר לחוש, אם לא פחד וחמלה, כשמלווים את הילדה שבסיפור הראשון, "האור השלישי", בדרכה אל בית לא מוכר, שם משאיר אותה אביה כלאחר יד, בלי לשאול אותה לדעתה, בידי אנשים זרים, ואין לדעת מה יעלה מעתה בגורלה. (כשהיא רואה את המיטה הזוגית שבה ישנים ביחד בני הזוג שאל ביתם נקלעה היא חשה הקלה ומסבירה שאינה מבינה את פירושה, אבל הקורא יודע בדיוק מדוע). ומה אפשר להרגיש בסיפור "מתנת פרידה" כשמגיעים, עם הנערה הנסה מפני המוכר האיום אל הלא ידוע המפחיד: "אדם זר מבקש את תיק היד שלך ואת נותנת לו. את עוברת במסגרת דלת שאין בה דלת ומחזירים לך את התיק. בצד האחר, האורות בהירים. יש ריח של בושם ופולי קפה קלויים, דברים יקרים. את מבחינה בבקבוקים של קרם שיזוף, מעמד של משקפי שמש. הכול מתחיל להתערפל אבל את ממשיכה, כי את חייבת, עוברת את חולצות הטריקו והדיוטי פרי בכיוון השער. כשאת מוצאת אותו אין שם כמעט אף אחד, אבל את יודעת שזה המקום. את מחפשת עוד דלת, רואה חלק גוף של אישה. את דוחפת את הדלת והיא נפתחת. את עוברת כיורים בהירים, מראות. מישהי שואלת אם את בסדר – " או בסיפור "ליל החוזררים", כשהאישה נזכרת כיצד כשהייתה ילדה חיכתה ליום סוער, ואז פתחה את מטריית הנייר הזעירה שאמה הביאה לה על סוכרייה, וקפצה מקיר גבוה "במחשבה שתעוף, ונחתה על הכביש עם קרסול שבור," ומוסיפה ואומרת לעצמה: "אילו רק ניתן, בחייה הבוגרים, להפריך בחדות כזאת את אמונותיה חסרות השחר. בגרותה התרחשה ברובה בחושך."

יופיו של הספר הזה בגרסה שקראתי טמון, בלי ספק, גם במעשה המחשבת של התרגום. כדרכה, גם את הספר הזה הוציאה הוצאת זיקית בשלמות. הוא נעים לעין וליד, והעברית שבה הוא כתוב מדויקת למשעי. אמנם לא השוויתי אותו למקור, אבל אין בכך צורך. די בכך שהקריאה בו מעוררת את התחושה כאילו נכתב מלכתחילה בעברית.