הכול התחיל בכך ששני הצופים התכליתיים וחדורי המשימה נכנסו לשירות VOD  כדי לצפות סוף סוף בסדרה (המורטת עצבים אך הכרחית!) “מגש הכסף”. בדרכם אל המגש המייאש (שבו, כאמור, חובה לצפות!), הופיעה לעיניהם השקופית המבדחת-משהו, המציעה “קטסטרופה חינם”, ועוד מבטיחה בלי היסוס שאותה קטסטרופה כבר “בדרך אליך”.

מי יוותר על קטסטרופה, שמגיעה מאליה ובחינם? במיוחד אחרי שנקראו דברי הלל ושבח של מבקר טלוויזיה שנוהג בדרך כלל לקטול בלשונו המושחזת את מרבית התוכניות שצפה בהן? “סדרה בריטית מעולה” אשר “ממציאה את הקומדיה הרומנטית מחדש”, כך כתב עליה, ועורר, כמובן, סקרנות וציפיות.

שהתבדו כולן, נודה כבר עכשיו, למרבה הצער והאכזבה.

מרכיביה של הסדרה אכן מבטיחים גדולות ונצורות. קודם כל – זוהי הפקה בריטית (בשילוב עם רשת אמזון). הסיפור שהיא מגוללת מסקרן: מורה אירית, שרון נוריס (בגילומה של שרון הוגן), פוגשת פרסומאי אמריקני, רוב מוריס (השחקן רוב דילייני), שבא ללונדון בענייני עסקים. עוד באותו ערב הם מגיעים לחדרו שבבית המלון, מבלים את רוב זמנם במיטה, ונפרדים כידידים לאחר שבוע, כשרוב חוזר לארצות הברית. הקשר מתחדש ורוב חוזר ללונדון כששרון מודיעה לו שהרתה ללדת.

הפרק הראשון בסדרה, שאותה כתבו שני השחקנים הראשיים, אכן מעורר רצון להמשיך ולצפות. הדיאלוגים בהחלט שנונים ומבדחים. הנה דוגמה אחת קטנה: כששרון מודיעה לרוב “אני בהריון,” והוא מגיב בתדהמה: “אני לא מבין”, היא משיבה: “שכבנו בערך עשרים וחמש פעמים בשבוע אחד, ואתה השתמשת בקונדום אולי פעמיים…”  דןוגמה אחרת: כשהוא מציע לה נישואים, אף על פי שהם כמעט זרים, הוא מספר לה על מחקר שקרא, לפיו הרבה פחות זוגות שנישאו בשידוך, בלי להכיר זה את זה לפני כן, מתגרשים, והיא שואלת – “כי הם מסתיימים בהתאבדות?”

הבעיה מתחילה כבר בפרק השני. אז כבר מתעוררת תחושה שזו מין בדיחה, או אנקדוטה, שנמתחת הרבה מעבר ליכולתה להתגמש. מה שהיה חביב נעשה מייגע, ומה שנראה אמיתי מפסיק לשכנע. כל הדמויות המקיפות את שרון ורוב הן, כמובן, קריקטורות, אבל ההגזמות שבאמצעותן מייצגים אותן בכלל לא מצחיקות. הנה למשל זוג החברים של שרון. הבעל, כך מסתבר, מתעב את אשתו. הוא “מתחיל” עם רוב – אהה, אז הוא בעצם גיי? זה מה שאמור להצחיק אותנו? אבל לא, כי פתאום, מחוץ לכל הקשר מובן, הוא מתגאה באוזני רוב באופן שבו שמח לזיין את אשתו “על השולחן במטבח”. ואשתו, מה קורה אתה? מצד אחד היא מעצבנת את שרון, כי היא אמורה להיות מושלמת, ומצד שני רואים אותה חושפת רק נזקקוּת, פגיעות ואומללות. היא נעלבת, היא מתרברבת, ושום דבר שהיא אומרת לא משכנע. או החברה האחרת של שרון, שמגיעה במיוחד מאירלנד כדי לשמש שושבינה בחתונה. ההתפתלויות שלה, ההעוויות, הבדיחות התפלות, אמורות לשעשע? הן אפילו לא מרגיזות, אלא רק משעממות. גם החברים של רוב יותר פתטיים מאשר מצחיקים, והם ודאי לא מרגשים (וגם לא אמורים להיות). אנחנו אמורים להזדהות רק עם שרון ורוב, אבל גם הם, יש לציין, די מעצבנים. ולא משכנעים! שרשרת התקלות שבהן הם נתקלים – מצב רפואי מדאיג, טרום סרטני, חשש מכך שהתינוק שייוולד ילקה בתסמונת דאון, רופאים מוזרים, הורים בלתי נסבלים – כל אלה לא מתרוממים לדרגה שבה אפשר לחוש אמפתיה כלפי הדמויות, ומצד שני גם אינם משעשעים בשום צורה. הכול מוגזם ומלאכותי. שרון נשכבת על הרצפה בסופרמרקט כשמגיעה אליה תוצאה של בדיקה חשובה, טבעת האירוסין מתגלגלת לתוך שלולית של שתן, החברים המשונים של רוב גוררים אותו למועדון חשפנות, החשפנית שמכירה אחד מהם מנהלת אתו שיחה חשאית, תוך כדי הריקוד האינטימי – כל אלה לא פעלו על שני הצופים המשועממים. אפילו לא הרגעים הקצרים שמתרחשים בבית הספר שבו שרון מלמדת. שום דבר שם לא אמיתי. למשל, כשרוב מגיע בפעם הראשונה כדי לפגוש את שרון, הוא משוחח ליד שער בית הספר עם תלמידיה, ילדים כבני שמונה, שמעבירים אותו מעין “תחקיר”: מי אתה? מה אתה בשביל המורה שלנו? ואז מבשרים לו, ומפתיעים אותו, שהיא בהריון. לכאורה – סצנה חמודה. ילדים שבישירותם התמימה מציגים בפניו אמיתות מרגשות. אבל, שואלת הצופה המפוכחת: מניין בעצם הילדים האלה יודעים (בשלב כה מוקדם, עדיין לא רואים מאומה), שהמורה שלהם הרה ללדת? מישהו יכול להאמין שזה ייתכן, סביר או הגיוני? או סצנה אחרת, מתוך שיעור שהמורה שרון מלמדת את אותם ילדים, ומספרת להם על מצור מלחמתי כלשהו, שבו אנשים נאלצו לאכול גוויות, ומוסיפה הערה שאמורה כנראה לבדח את מישהו: תארו לעצמכם, היא אומרת לבני השמונה, שהייתם צריכים לבחור איזו גווייה לחפור מהקבר כדי לאכול אותה, של סבא או של סבתא. סליחה? זה מה שמורה מספרת לילדים בכיתה ב’ או ג’? ואנחנו אמורים להאמין שהדיבורים המופרכים הללו אפשריים? ועוד לצחוק מהם?

ומה עם המריבות התכופות המתלקחות כל הזמן בין בני הזוג, הנדנודים וההצקות של שרון. ומה עם התהפוכות האמורות לטלטל אותנו בהשתאות ולעורר את השאלה: יתחתנו או לא? יחיו באושר, יילדו את בנם ויגדלו אותו ביחד, או ייפרדו? כל אלה, אפשר להודות, סתם עצבנו, ודי התישו, את שני הצופים, שחרף כל אלה הגיעו עד סופו של הפרק האחרון של העונה הראשונה.

נשאלת, אם כן, השאלה – מדוע? מדוע לא לכבות את הטלוויזיה ולפנות לעיסוקים מבטיחים (ומקיימים) יותר?

שני הצופים היגעים התמידו מן הסתם בצפייה בשל הצורך שהיה בהם לגשר על הפער הלא מובן בין השבחים שהועתרו על הסדרה, לבין השיממון שהטילה בהם. באתר של חברת HOT מצוטטים מבקרים שכתבו על קטסטרופה שהיא “הקומדיה הרומנטית שחיכינו לה”; שהיא “נס טלוויזיוני” ושהיא “מופלאה וזוהרת, מצחיקה להפליא ומלהיבה”, לא פחות.

הפער נשאר בעינו. על העונה השנייה בלי ספק נוותר. ובינתיים כנראה שאין בררה, אלא להישען על הממרה הנבונה האומרת כי “על טעם ועל ריח אין מה להתווכח”…

הקומדיה − בניגוד לטרגדיה, שמייצגת אנשים נעלים − מחקה ושואפת לייצג אנשים פחותים, המעוררים צחוק – כך הסביר אריסטו בספרו הפואטיקה. הבדל נוסף: הטרגדיה נעה מההצלחה לכישלון, והקומדיה − מכישלון להצלחה.

סרטו הצרפתי של פטריס לקונט “שעה אחת של שקט”, המבוסס על מחזה מאת פלוריאן זלר הנושא את אותו שם, עונה בהחלט על הקריטריונים הללו שניסח אריסטו.

גיבור הסרט הוא אדם אנוכי ואטום רגשית. אמנם הוא רגיש מאוד לאמנות – לפחות לענף אחד שלה, קרי: מוזיקת ג’אז  – אבל מכל בחינה אחרת הוא אדם בלתי נסבל. הוא שוכב עם החברה הכי טובה של אשתו. אין לו שום קשר עם בנו היחיד. רגשותיהם של אחרים לא מעניינים אותו, למעשה – אף אחד חוץ ממנו עצמו לא קיים מבחינתו.

לאורך כמה שעות ההתרחשות, בשבת פריזאית אחת, בביתם של בני זוג מהמעמד הבינוני – הסרט, כמו מחזה שמציית לכללים אחרים שטבע אריסטו, שומר על אחדות המקום והזמן – עסוק הגיבור רק בדבר אחד: התשוקה הבלתי ניתנת לריסון להאזין לתקליט ג’אז נדיר שמצא באקראי בדוכן של תקליטים ישנים. אבל זה לא מתאפשר. בכל פעם שהוא מניח את המחט, קורה משהו שמסכל את רגעי ההנאה הצפויים. כל הזמן צצים ועולים משברים שאמורים להיות לו חשובים מאוד – כולם משמעותיים, אפילו מהותיים, לחייו – אבל אינם נוגעים בו באמת. הוא רק רוצה שכל מי שנוגע בחייו יסתלק מדרכו ויפנה לו את השעה הנחשקת הזאת, להקשיב סוף סוף לתקליט.

כנדרש על פי אריסטו, התנועה בסרט-מחזה הזה היא מכישלון לסוג של הצלחה. למעשה, “הסוף הטוב” הנדרש והמוגש במרבית הסרטים כחלק מהנוסחה שהקהל מבקש ומצפה לה, היא משהו הדומה ל”הצלחה” שעליה כותב אריסטו. גם סרטי קולנוע שאמורים למעשה להיות טרגיים, סוטים ברגע האחרון אל השלמה כפויה ולא סבירה. דוגמה מהזמן האחרון: הפיוס הלא סביר בסופו של הסרט הישראלי “באבא ג’ון”, זוכה פרס אופיר. סיום נאמן למציאות, ועוד יותר מכך – לעלילתו של הסרט עד לאותו רגע ולדמויות הפועלות בו – היה חייב להיות שונה לחלוטין. אבל הקונבנציה מחייבת, והצופים יתקוממו אם לא יצאו מאולם הקולנוע בתחושה שהבעיות נפתרו. וכך גם כשמעבדים ספר לסרט קולנוע,  משנים לעתים תכופות את הסוף. הנה למשל הרומן ארוחת בוקר בטיפני זוכה פרס האוסקר שכתב טרומן קפוטה שונה מהסרט (בכיכובה של אודרי הפבורן, שקפוטה התנגד לליהוקה לתפקיד וסבר שאינה מתאימה לדמות שראה בעיני רוחו). הסרט נחתם בנשיקה לוהטת שמבטיחה לגיבורה אהבת נצח. בספר היא נאלצת להיוותר עם ציפייה ותהיות.

גם בסרט שלפנינו מגיעה מעין השלמה או לפחות תובנה של הגיבור: הוא מוצא סוף סוף את רגעי השקט המיוחלים, המלווים גם במסקנה חשובה על חייו ועל עצמו.

ובכל זאת, זוהי קומדיה שאין בסופה דמעות סנטימנטליות, של הגיבור או של הקהל הצופה בה. אדרבא, יאמר לשבחה של הקומדיה הזאת – היא מצחיקה!

“יש בגיחוך הקומי משגה או כיעור שאינם מכאיבים או פוגעים. למשל, המסכה הקומית מעוותת ומכוערת, אך אינה מכאיבה,” כתב אריסטו בפואטיקה. אכן, הגיבור שלנו, מישל, הוא אדם מרושע ואכזרי, הוא מתנכר לבנו, אדיש לאשתו, הוא לא חברותי ולא ידידותי וברור לגמרי שלא אכפת לו מאף אחד –  לא מהוריו, לא משכניו ולא מהחברים שלו – אבל הוא בכל זאת משעשע. כך למשך כשנודע לו שבנו בעצם אינו בנו הוא מגיב בתחושה של הקלה: “אף פעם לא הבנתי איך הדביל הזה יכול להיות הבן שלי.” כשאשתו מצפה לדרמה נרגשת וייסורי קנאה הוא מגיב בקוצר רוח. ואפילו ברגעים קטנים יותר הוא מצחיק: כשמתגלה שהפועל הפולני לא מבין פולנית הוא מגיב בתדהמה: הרי לכל אחד יש שפת אם? כשהוא מגלה את התקליט הנדיר הוא עומד על המיקח, אבל בצורה הפוכה מהצפוי: מסביר למוכר עד כמה המציאה הזאת יקרה ובעלת ערך… וכך הפער בין מה שצפוי למה שמתרחש בפועל משעשע שוב ושוב.

בראיון שנערך עם במאי הסרט אמר לקונט כי “הבחור בסרט, הוא תמצית כל הדברים הרעים שבכולנו. אנחנו יכולים ללעוג לו, אבל למעשה האצבע מושטת כלפינו. אנו יכולים ליהנות מן הצרות שלו כי הוא לא נחמד. אילו היה אדם נחמד, זה לא היה מצחיק,” ובכך כיוון בדבריו, אולי אפילו בלי לשים לב, לפואטיקה של אריסטו.

ברגע מסוים, בשליש האחרון של הסרט, הופתעתי לשמוע בקהל פרצי צחוק רמים. גבר זר שישב לימיני, ממש נשנק מרוב צהלה. בה בעת ראיתי ממש באותו רגע גם לא מעט אנשים שהשפילו את ראשיהם במבוכה, פיהקו והציצו בשעוניהם כדי לבדוק מתי כל העניין הזה יסתיים והם יוכלו לצאת מהאולם, להשתחרר מהצפייה בסרט המייגע הזה ולשוב סוף סוף אל חייהם.

האם אפשר לצפות לכך שקומדיה תצחיק תמיד ואת כולם? כנראה שלא. יחד עם זאת, אי נוחות וקוצר רוח ודאי אינן התגובות שיוצריהן של קומדיות חולמים עליהן.

“משפחה לא בוחרים”, או בשמו הצרפתי וההולם יותר “Papa ou Maman”, כלומר –  “אבא או אימא” – סרטו של מרטין בורבולון, מבקש לבחון מצב מוכר מאוד: בני זוג מבקשים להתגרש. לא משום שהם שונאים זה את זה. להפך. הם די מיודדים. ובכלל, הם כל כך מצליחים, ביחד ולחוד. הוא רופא נשים. היא מנהלת באיזו חברה שרוב העובדים בה גברים. יש להם בית נאה, חברים קרובים שאתם הם נוסעים כל שנה לנפוש באי יווני, שלושה ילדים מוצלחים. החלטתם להיפרד נופלת על חבריהם כרעם ביום בהיר. האישה מספרת על כך לחברתה כשזאת מנסה לתכנן אתה את החופשה השנתית, ושניהם ביחד ממשיכים ומסבירים לידידיהם מדוע החליטו להיפרד: לאחרונה גילו ששוב אינם מאוהבים, שנותרה ביניהם רק ידידות טובה. על הכול הם מסכימים, ברוח טובה – חלוקת הרכוש, המשמורת המשותפת על הילדים, שיתוף הפעולה שישרור ביניהם גם בעתיד.

דבר אחד הם אינם מצליחים לעשות: להודיע לילדיהם על ההחלטה.

עד לרגע זה הסרט מתנהל פחות או יותר על מי מנוחות. הדמויות סבירות. היחסים ביניהן משכנעים. אפשר אפילו להזדהות עם מצוקתם של בני הזוג שמתקשים לספר לילדים מה עתיד להתרחש. אבל אז מתרחשת תפנית, שהיא בעצם סוג של תקלה: שני בני הזוג מקבלים מהממונים עליהם הודעה על קידום. הוא יישלח לעבוד בהאיטי. היא –  לדנמרק. באצילות נפש מוכנה האישה לוותר על ההצעה לעבור לדנמרק, כדי לאפשר לבעלה להתקדם בקריירה שלו. אבל אז, במפתיע, היא מגלה שהוא מנהל רומן עם אחת האחיות בבית החולים שבו הוא עובד.

וכאן מתחילה מעין פארסה מגוחכת, מייגעת ומביכה: אחרי שבני הזוג מצליחים להודיע לילדיהם על ההחלטה להתגרש, הם מטילים עליהם להחליט עם מי הם מעדיפים לחיות, עם האימא או עם האבא. ואז שניהם מתחילים במסע שכנועים שנועד להביא לכך שהילדים יבחרו בבן הזוג האחר. כדי להצליח במשימה הם פותחים בסדרה של התעללויות, נפשיות וגופניות, זה בזה ובעיקר בילדים. כך למשל האבא לוקח את הילדים למשחק פיינטבול ומכאיב להם. האימא פורצת למסיבה של בתה המתבגרת ומשפילה ומביכה אותה בפני ידידיה. האבא שוכר דירה מזעזעת כדי שהילדים לא ירצו לגור אתו. האימא סוטרת לחברים של הילד, במהלך מסיבת יום ההולדת שלו, ועוד ועוד הכאבות, העלבות, והתאכזרויות. כל כך הרבה שנאה. כל כך הרבה רוע ואלימות. כל כך הרבה רשעות.

בריאיון שהעניקו כותבי התסריט, אלכסנדר דה לה פאטלייר ומתיה דלפורט, סיפרו השניים לווריאטי כי התייעצו עם ילדיהם כדי לברר אתם אילו התנהגויות של הורים יכולות להכאיב ולזעזע בני נוער במיוחד, ועל כך ביססו את המהלכים שנוקטים שני ההורים המטורפים שבסרט. התנהגותם של ההורים הולכת ומקצינה, ושלל המעשים המחרידים שהם עושים בילדים שלהם אמור כנראה, לא ברור לי כיצד, להצחיק. אף על פי שאת האמת יש לומר: גם ברגעים שבהם נאנחתי מרוב ייאוש והשתוממות, היו בקהל אנשים שצחקו.

לי לא ממש ברור מה יכול להצחיק בהורים שהקריירה חשובה להם עד כדי כך שהם מתאכזרים לילדיהם, רק כדי להתנער מהם, גם, ואולי מכיוון, שכל ההתרחשויות בסרט מוקצנות, מגוחכות וגרוטסקיות.

אגב כך נזכרתי בחילופי דברים שניהלתי פעם עם חברה שהתגרשה זה לא מכבר.

“איך זה,” שאלה אותי החברה, “שאנשים מסוימים מספרים לי על הגירושים הידידותיים שלהם, ורק אצלי הכול היה כל כך קשה וכואב?”

“לספר שהיו לך גירושים ידידותיים גם את יכולה,” אמרתי לה.