מזמן לא קראתי קובץ של סיפורים מקסימים כל כך, שובי לב, הייתי אומרת אפילו – מתוקים!
את שנים עשר הסיפורים שבקובץ כתבה קולט לאורך שנים רבות. הארבעה הראשונים – “רגשנויות”, “הנסיעה”, “ארוחת הערב מתאחרת” ו”אש ראשונה” התפרסמו ב-1904, והם מהווים חטיבה אחת, היפה מכולן, לטעמי. מדובר בסדרה של דיאלוגים בין שניים, קיקי-מותק, חתול שחצן ומתנשא, וטובי-כלב, כלב בולדוג רגשן, שמאוהב עד כלות הנשמה באישה שהיא הבעלים שלו.
אפשר לראות שאת הדיאלוגים שכתבה קולט מפי השניים היא ספגה מהתקשורת המתמשכת בינה ובין החתול והכלב, ובין שתי החיות. קולט מיטיבה ללכוד את הלכי הרוח של החתול והכלב, והמילים שהיא שמה בפיהם נובעות בלי ספק מתצפיותיה הארוכות על השניים, וכמובן שגם מאהבתה אותם.
הכלב רגשן, פטפטן, ומחפש חברה. כשמשהו גופני מפריע לו, הוא נעשה קצת נודניק: “בוא נישן קצת”, מציע לו קיקי-מותק החתול, והוא משיב: “אני לא יכול. הבטן שלי תפוחה כמו כדור והיא מציקה לי. חוץ מזה, הזבובים האלה… הזבובים האלה! העיניים קופצות ממש מחוריהן כשאני רואה זבוב, ואני הרי כל־כולי לסתות מחודדות עם שיניים מאיימות (תשמע איך הן נוקשות!), למרות זאת היצורים הארורים האלה מצליחים לחמוק”. כשמשהו גופני מציק לחתול, מדובר בסבל אפי: “תסתלק מפה,” הוא אומר לכלב, “אני קדוש מעונה… תסתלק מפה לפני שאני רושף עליך אש!” כשהוא מתאר איך האישה ניסתה פעם לנקות אותו הוא מספר: “נשכבתי על הגב, הצגתי בטן חשופה ומבט מבועת ומתחנן כמו של שׂה המובל לטבח. מבעד לתחתונים הפלומתיים שלי חשתי צינה קלה! שום דבר מעבר לזה… ואז תקפה אותי פלצות, הרגשתי שחושי מתערפלים, שאגותיי הקצובות עולות וגואות, ושוב יורדות — אתה מכיר את היכולות הקוליות שלי! ושוב עולות כמו צפירה של ספינות: חיקיתי געיות של עגל רך, של ילד שמצליפים בו, של חתולה מיוחמת, של רוח פרצים מתחת לדלת, ומרגע לרגע אני מתלהב מהקולות הבוקעים ממני… עד כדי כך שהיא נאלצה לסיים את הרחיצה שלי במים קרים, ואני המשכתי לייבב, עיניי לתקרה והיא ניצבת לפני, צוחקת ובחוסר טקט קוראת: ‘אתה שקרן כמו אישה!’״
החתול מתנשא מעל הכלב: “העליצות ההמונית המעיקה שלך והיבבות שלך, כמו איזה שחקן עלוב. אתה כל כך וולגארי!”. הוא “בעל האופי הרע”, לעומת הכלב שמעיד על עצמו שהוא “טיפוס רגיש”.
החתול אנוכי ומרוכז בעצמו, אבל מודע לכך. הוא מסביר לכלב ש”החתול הוא אורח בבית, הוא לא צעצוע לשחק בו”.
הכלב – כולו נאמנות ואהבה, קודם כול כלפי בעלת הבית, אבל לא רק אותה הוא אוהב. אפילו כשהחתול מדבר, הכלב “קשוב במסירות”.
החתול תחמן ומניפולטיבי, הוא מדבר “בחוסר כנות”. הכלב איטי: “אל תדבר כל כך מהר. לוקח לי זמן להבין… נראה לי…”
החתול לועג לכלב ולנאמנותו המופלגת, וכשזה, התמים, ש”לא מודע ללעג”, מנסה להבין מדוע החתול “לא מפסיק להתלונן” אף על פי שהגבר והאישה, כך הוא טוען, מעדיפים דווקא את החתול, משיב לו הלה בלגלוג נוסף: “היגיון של כלב! ככל שמרבים לתת לי, אני רוצה עוד.”
הכלב מרוכז באישה, מאוהב בה עד כלות, רוצה אך ורק בטובתה ובקשר אתה: “כמה יפים נראים החיים כשאני לועס את כף ידה ואת שולי שמלתה!”
החתול דואג לעצמו. כשהוא כועס הוא מזעיף פנים ועוקץ את הכלב, “אתה מנשק את היד שמכה בך.” הכלב מודה שהוא לא מסוגל לשמור טינה, ומעיד על עצמו: “אני מבליג על העלבונות”.
כמה יפה לוכדת קולט את ההבדלים בין השניים! כמה יפה היא מבארת את המחוות הגופניות שלהם! למשל, תיאור הנסיעה ברכבת של הכלב והחתול עם הגבר והאישה: העלבון של החתול שהכניסו אותו לכלוב. היציאה האצילית שלו, כשהגבר מחליט לגאול אותו מייסוריו: “קיקי־מותק מותח צוואר כמו נחש, גוף מפוספס, חשדן וארוך. כל כך ארוך, עד שנדמה כי עוד מטרים רבים של גוף יצאו מהסל…” מחשבותיו כשהוא נועץ ציפורניים לתוך הריפוד: “השטיח מצוין לחידוד הציפורניים […] וממשיך לתקוע את טפריו בריפוד. {…} הממ… אולי האריג הספוג הזה ירגיע לי את העצבים. […] כמה טוב להרגיע את העצבים ולדמיין שהטפרים ננעצים בבשרו הקודח והמדמם של האויב. לפרום ולקרוע ברגליים!” אפשר ממש להרגיש שקולט חודרת אל נפשן של החיות ומתארת בדייקנות את מה שהיא רואה.
היא מיטיבה למשל, לתאר את הרעב המתמיד-כמעט שמציק לכלב. “החתיכה שהיא נתנה לי היתה באמת טעימה, אבל כל כך קטנה שהיא נעלמה לי בגרון ולא נותר ממנה זכר”. הוא, כמו תמיד, חיובי, גם כשמשהו חסר או מציק לו.
כאמור, ארבעת הסיפורים הראשונים מהווים חטיבה אחת. באחרים אנחנו פוגשים כלבים וחתולים שאינם מנהלים כל הזמן שיחות כמו בסיפורים הראשונים, כאן מתועדים הרהוריהם של הכלבים או החתולים. הנה למשל קטע יפה להפליא: “לבסוף, בדרך חזרה, ממש לפני השער של הפארק, גיליתי ראשון את אחד מבעלי החיים הכי חסינים שיש, ושרק מהמבט שלו יתחלחלו אני וכל בני גזעִי. קיפוד. איזה תסכול! לדעת שמתחת לכרית הסיכות הזו יש חיה שצוחקת ממני עכשיו ואני לא יכול לעשות לה מאומה! פניתי אליה, משווע לעזרה. היא שיכולה לכל דבר, שתקלף לי את הקיפוד הזה. בזהירות רבה הפכה את היצור בעזרת מקל, כמו שהופכים ערמונים: ‘זה מוזר, אני לא מצליחה להבין מה למעלה ומה למטה אצלו!’ היא אמרה. בשתי אצבעות ובעזרת זרד הרימה והכניסה אותו ישר לסל שלה ואני לא הפסקתי לכרכר סביבה…” אפשר ממש לראות את התמונה מבחוץ: הכלב מכרכר סביב הקיפוד, נובח עליו, כפי שכלבים נוהגים לעשות, וגם מבפנים: לקרוא את המחשבות שלו, ולדעת שקולט מכירה ומבינה אותן על בוריין.
תיאור דומה, מקסים, מופיע בסיפור “פגישה עם צב”: “ההולכים על שתיים” הביאו צב לחצר ששוכנים בה כלבת רועים, חתולה פרסית קשישה, ובולדוגית. הבעתה שלהן מפני הייצור הלא מובן, אבן שיש לה רגליים, כך הם מסבירים לעצמם, משעשעת, מתוקה ונוגעת ללב:
“החתולה השחורה: (מיד משתתפת בחגיגה, עיניה נפערות וכמעט יוצאות מחוריהן): מה קרה. מה קרה? בשם אלוהים, מה העניין? לתפוס מחסה?
הבולדוגית, (אל החתולה השחורה): משוגעת, תעשי טובה ותירגעי, או מוטב שתחזרי אל השכנים בזמן האוכל ותעמידי שם פני מורעבת. לכי, לכי כבר.
כלבת הרועים, (לוחשת ברוגז): ששש, תקשיבו!
החיות פונות לכיוון כלבת הרועים שרוכנת בדריכות כמו כלב ציִד, פוקחת את עיניה ומטה את אוזניה אל הצב.
החיות, (ביחד): נו?
כלבת הרועים, (בצליל קצר ולהוט): זה זז!
החתולה השחורה, (אובדת עצות): מה? מה? בשם אלוהים, מה זז?
כלבת הרועים, (בלי להניד עפעף): זה.
הבולדוגית, (מושכת בכתפיה): אפשר לחשוב! אַת עם הדריכוּת המטורפת שלך, מחשיבה כל אחד כחשוד. האבנים זזות, לנער מחנות הנקניקים מגיע למות, החלבנית לא ראויה אפילו לחבל התלייה… לא ככה, פרסית?”
איזו שנינות! כמה הומור! פשוט תענוג!
גם כישרונה הפיוטי של קולט מתגלה בסיפורים, בתיאורי טבע יפים להפליא: הנה תיאור של שקיעה, מתוך נקודת מבט של כלב: “יחד נאזין בדממה ובאושר לשקיעתו של יום ונריח את ניחוח עץ התרזה המתוק עד בחילה. אישוני עיניי נעשים גדולים ושחורים ואז נִגלים לי סימנים מסתוריים באוויר. שם, מאחורי ההר המחודד, בעֵירה שלווה, ואז יאיר אד כדורי, מעין ורד קפוא באפר הכחול של שמי הלילה, ומתוך פקעת מוארת יבקע פלח חד ומסנוור של הירח, שיפלס את דרכו בין העננים… ואז יגיע הרגע ללכת לישון”, או במקום אחר תיאור של אש: “כמה שאת יפה! תוכך האדום יורה לשונות זהב, סילוני פתע של אד כחול, עשן מסתלסל ומשרבט מעלה…”
כשקוראים את כל אלה אי אפשר שלא להודות לא רק לאפרסמון, ההוצאה לאור הקטנה והמשובחת, שהביאה לנו את שכיית החמדה הזאת, אלא גם, כמובן, למתרגם, יורי מירון, שהיטיב להעביר לעברית את יפי כתיבה של קולט.
Dialogues de bêtes by Colette
