תגית: קולום מק'קאן

קולום מק'קאן, "מכתבים אל סופר צעיר: עצות מעשיות ופילוסופיות": האם אפשר ללמוד לכתוב

האם אפשר בכלל ללמד מישהו לכתוב? זאת אחת השאלות ששואל קולום מ'ק'אן בספרו החדש מכתבים אל סופר צעיר: עצות מעשיות ופילוסופיות. הספר כולל 55 פרקים קצרים, שנפרשים על פני 115 עמודים. בכל אחד מהם נוגע מק'אן בסוגיה הקשורה בכתיבה, מביע את דעתו, מעניק לקורא עצות הנוגעות בעניין, ומקדים כל פרק בציטוט מדברים שכתבו סופרים אחרים. הראשון שבהם, למשל, זה שמקדים את הפרק הנושא את הכותרת "אין כללים" הוא ציטוט מדברים שכתב הסופר האנגלי סומרסט מוהם: "יש שלושה כללים לכתיבת רומן. לרוע המזל, אין איש יודע מה הם." הציטוט הזה מביע במידה רבה את אופיו או רוחו של הספר: בקלילות ולפעמים ממש בשפת יום יום – "שב על התחת" – מגלגל המחבר רעיונות ומחשבות הנוגעים בכתיבה, ומביא בפני הקורא את השקפת העולם שלו ואת דעותיו על עניינים שונים הקשורים בכתיבה.

קולום מק'קאן מודה שהוא עצמו מעולם לא השתתף בסדנת כתיבה, מאלה הנפוצות מאוד באוניברסיטאות בארצות הברית, שכן לא התקבל לאף אחת מהן, ומסביר מיד שאינו מתפאר בכך, שכן ודאי היה יכול לקצר תהליכים וללמוד דברים חשובים אילו כן השתתף בסדנה כזאת.

מק'קאן הוא סופר מצליח. שניים מתשעת ספרי הפרוזה שלו, יסתובב לו העולם הגדול ו לחצות אוקיינוס, ראו אור בעברית, בספרייה לעם של הוצאת עם עובד, ויש בהחלט ערך בעצות שהוא מעניק לקוראיו. הוא מפנה אותן, כאמור, לכותבים מתחילים: "מכתבים אל סופר צעיר". למעשה, כמה מהן יכולות להועיל לכל אחד, לא רק למי שרוצה לכתוב ספרות. למשל הפרק "אל תהיה שמוק" ממליץ לקורא, בין היתר – "אל תדביק כינויים לאנשים. אל תעליב את עמיתיך. אל תתאר לאנשים איזה תותח אתה. אל תשתה את כל היין. אל תתלונן שאף אחד לא מקשיב. אל תתעלם מחבריך. אל תחייך בשחצנות. אל תחשוב שאתה נעלה מעל כולם. אל תוריד את הענווה שלך לרמה של יהירות…" וכן הלאה: יותר בגדר של מה שמכונה "עצות טובות לחיים טובים", מאשר – לסופר בתחילת דרכו.

עם זאת, חלק ניכר מהעצות בהחלט שימושיות, ואפילו, אומר בצניעות, מוכרות למדי: כמי שהנחתה במשך כמה שנים סדנאות כתיבה בבית אריאלה (וכמי שהתחילה לכתוב "ברצינות" כתלמידה בסדנאות כאלה, ובאותו מקום ממש!), למדתי, ולימדתי, כללים כמו: "להראות ולא לספר" (בסדנאות השתמשנו לא פעם במילים באנגלית "showing, not telling"'). בסדנאות הכתיבה למדנו ולימדנו להיזהר מקלישאות, כדבריו של מק'קאן: "לא עוד 'דמעות חמות', בטובך. לא עוד 'ירכיים לבנות כחלב'. לא עוד סטיות הצידה מהסיפור אל סצנות של חלום או של פלשבק, ואפילו לא עוד 'שקיעות אדומות כדם'. לא עוד ביקורים בחנות המזכרות הספרותית."; למדנו ולימדנו לשים לב לסימני הפיסוק, לזכור שלמחוק חשוב לא פחות מאשר לכתוב, לקרוא את הטקסט בקול, כדי לשמוע אותו, לערוך תחקיר מקיף, להרבות בקריאה (!), להבין עד כמה המשפטים הראשונים בסיפור חשובים, ועוד כהנה וכהנה הדגשים שמק'קאן מנסח ומציג ברהיטות ואפילו בשובבות מסוימת.

פרקים אחרים מכילים עצות שימושיות: למשל – איך למצוא סוכן – תפקידו בשוק המו"לות בארצות הברית קריטי, בניגוד למקובל בישראל. שם הוצאות לאור אינן מנהלות דיון ישיר עם הסופר, אלא תמיד ואך ורק באמצעות סוכן. לעומת זאת, הדברים שמק'קאן כותב על הקשר בין הסופר לעורך שימושיים מאוד גם לסופר או לסופרת הישראלים. (אגב, בתרגום החליטו מדי פעם לבחור בצורת נקבה למשל – סופרת, או עורכת. יש להניח שזוהי בחירה שרירותית, שהרי אין באנגלית הבדל בין זכר לנקבה כשמדובר במילים הללו, אבל יפה שבמהדורה העברית ביקשו לפנות אל שני המגדרים באופן שוויוני!).

הספר כולו גדוש דברי עידוד: גם אם נכשלת, נסה (או נסי!) שוב ושוב. אסור להתייאש ממכתבי סירוב. מק'קאן מעיד על עצמו שחיבר את כל המכתבים הללו שקיבל לאורך השנים והדביק אותם כטפט על הקירות של כמה חדרי שירותים. כל זה טוב ויפה, עד שמתעוררת השאלה: מדוע, בעצם? האם העצות הללו, שמפצירות בכותבים לא לוותר, להמשיך, לכתוב ולכתוב, וההבטחות שאם רק יתמידו יצליחו, בסופו של דבר, אינן מעודדות גרפומניה? האם הצורך, למעשה – הכורח (!) לכתוב אינו אמור להגיע כדחף שאינו בר כיבוש? האם נכון לעודד כך את כל מי שלוקח לידיו את העט (או המקלדת…), את כל מי שרואה את עצמו "סופר צעיר"?

באחד המכתבים מציע מק'קאן לקורא הספר להימנע מלכנות את עצמו "סופר". איימי טאן בספר המאמרים שלה היפוכו של גורל, אסופת הרהורים סיפרה כיצד נשאלה פעם אם היא אכן סופרת, ואם כן – אם היא "עכשווית". השאלה הצחיקה אותה, אבל עוררה בה גם מחשבות נוגות, שהרי אם היא חיה אך אינה "עכשווית", מה היא, בעצם? מאז החליטה שתציג את עצמה כ"כותבת" – writer, ולא כסופרת – author.

האם הספר שלפנינו יכול לשמש תחליף לסדנת כתיבה? בהחלט לא. קולום מק'קאן עצמו מסביר שבסדנאות הללו רק מאפשרים למשתתפים בהן לכתוב, ובעצם – לא מלמדים אותם לעשות זאת. כך בהחלט חשתי, הן כמשתתפת והן כמנחה של סדנאות כתיבה. ובכל זאת – למי שרוצה באמת לכתוב כדאי לקרוא (גם!) את הספר הזה.

קולום מק'קאן, "לחצות אוקיינוס": הישג אמנותי של ממש

הרומן לחצות אוקיינוס מאת קולום מק'קאן (Transatlantic, Colum McCann, עם עובד, לעברית: עידית שורר) מעורר מגוון עצום של רגשות: התרגשות, סקרנות, התפעלות, וגם קנאה בסופר, לא רק על כישרונו המופלג, ועל יכולתו ליצור יצירה שלמה כל כך, אלא גם על המקום שבו העמיד את עצמו כמעין צופה המשקיף ממרום גובהו על בני אדם, מעברי דורות, קשרים אנושיים, תהליכים היסטוריים, פוליטיים ומדיניים והשפעותיהם.

איזו זכות יתר יש למי שמסוגל לפרוס כך מציאות מורכבת, לדעת את כל פרטיה הנמשכים לאורך יותר ממאה וחמישים שנה, להבין את השפעות הגומלין בין כל הפרטים, לראות ממבט על את מהלך החיים של כמה דורות. הזכות הזאת שניתנה לו – ואולי בעצם שידע לקחת לעצמו − מעוררת מחשבות על מין אל בורא, כל-יודע וזוכר, שאינו תחום בטווח החיים של עצמו, אלא יכול להמשיך ולהכיר מקרוב עוד ועוד דורות של אנשים, ולדעת טוב מהם מניין באו ומה מקור כל מה שהם חשים על עצמם ועל זולתם.

היצירה המורכבת והמקסימה הזאת נעה בין הזמנים במיומנות מסחררת. רגע אנחנו כאן, כמעט בהווה, ב-2012, ומיד נסוגים לשנת 1919, קופצים קדימה, ל-1998, נסוגים לאמצע המאה ה-19, נעים שוב ושוב בזמן, מכירים אנשים ואז את אבותיהם, או להפך – קודם כל את הסבתא ואז את נכדתה.

אחת הגיבורות הראשיות של הרומן היא אירלנד על נופיה, אגמיה, עריה, על החיות המעופפות ודוהרות בה, שחפים, סוסים, צבאים; על ההיסטוריה הקשה שלה. שנות הרעב, הקרע בין קתולים לפרוטסטנטים, ימי הטרור של המחתרת האירית, הקורבנות, התקוות, המהלכים שהביאו להסכם השלום.

הספר מאכלס, אלה לצד אלה, דמויות בדויות ואמיתיות. חלקן ידועות מאוד, ג'ורג' מיצ'ל שפרק שלם מוקדש לו, טוני בלייר, קלינטון ואובמה שמוזכרים כבדרך אגב, ואחרות אמיתיות, אבל פחות מפורסמות: למשל − עבד נמלט שהגיע לאירלנד עוד לפני מלחמת האזרחים, בעקבות ספר שכתב על עוולות וזוועות העבדות, כדי לעשות נפשות למען התנועה לביטול העבדות, וכדי לאסוף כסף לטובת התנועה, וגם כדי לפדות את עצמו. (הספר שכתב: עבד אמריקני: סיפור חייו של פרדריק דאגלס, ראה אור בעברית בהוצאת נהר, ומובאות מתוכו מופיעות ברומן שלפנינו).

הוצאת נהר, 2006, לעברית: מיכל אילן

הרומן מתאר שוב ושוב את הקשר שבין אירלנד לאמריקה: בכל אחד מהמפרקים, שהם בעצם סיפורים קצרים בזכות עצמם (אבל הם גם נשזרים אלה באלה ביד אמן), מישהו או מישהי חוצים את האוקיינוס האטלנטי, מאמריקה לאירלנד או להפך. בפרק הראשון המתרחש ב-1919, רק שנה אחרי תום מלחמת העולם הראשונה, אלה טייס ונווט איריים פורצי דרך שהפליגו לארצות הברית, הרכיבו שם מטוס קטן במו ידיהם, וטסו מזרחה, חצו את האוקיינוס, בטיסה נועזת ופורצת דרך. תיאור הטיסה מרתק, משכנע, אפשר ממש לחוש במאמץ הגופני והנפשי העליון ששני הגברים האלה נאלצו להשקיע כדי להגיע בשלום עם שק הדואר שהופקד בידיהם – הראשון בהיסטוריה שעבר את הדרך הזאת. אחרי כן יש עוד ועוד חציות אוקיינוס, במטוסים, באוניות, אנשים שמהגרים לכאן ולשם, וכאלה שיש להם מטרות קצרות מועד וענייניות.

הרומן עשוי כמלאכת מחשבת. אף על פי שהוא נוגע בתקופות זמן ארוכות מאוד, הוא אינו עושה זאת במבט מרוחק אלא מצליח לרדת לעומקן של ההתרחשויות, מביא בפנינו את כל פרטי המציאות שאליה הוא מגיע בכל פעם. התיאורים משכנעים ומדויקים והדמויות ספציפיות וטבעיות כל כך, עד שאנו חשים מעורבים בהן ואתן. העצב והשמחות שלהן חודרים ללב, מעוררים מחשבה, מרגשים. יתר על כן, על אף שהוא חולף על פני שלוש מאות שנים, הצליח הסופר לייצר תחבולה ספרותית ולעורר שאלה מסקרנת שהתשובה לה מופיעה ממש בסוף. המתח והתהייה מוסיפים כמובן לחוויה.

אין ספק שלחצות אוקיינוס הוא הישג אמנותי של ממש.