האם ההיסטוריה חוזרת? כמובן שלא ממש, לא במדויק. האם אפשר ללמוד מההיסטוריה? כנראה שלא. האם אפשר למצוא בדיעבד קווי דמיון מזעזעים? בהחלט כן.
כך חשתי שוב ושוב לאורך קריאת הספר המרתק לפייס את היטלר – צ’מברלין, צ’רצ’יל, והדרך אל המלחמה שכתב ההיסטוריון האנגלי הצעיר (יליד 1987) טים בוברי.
הוא ראה אור לראשונה באנגלית ב־2019, ותורגם לאחרונה לעברית.
בוברי לקח על עצמו משימה לא פשוטה: הוא בודק במחקרו מדוע וכיצד נכשלו כל “הכוונות הטובות והמאמצים הגדולים שהושקעו בפיוס ובהרתעה”, ומספר את סיפור המהלכים שהובילו לפרוץ מלחמת העולם השנייה. הוא מסתמך על שפע של מקורות חדשים שטרם נודעו ברבים: מכתבים, קטעי יומנים עיתונים ומסמכים ארכיוניים. מלכתחילה קבע לעצמו מסגרת מקיפה ושאפתנית: הוא לא דן באירוע אחד מוגדר, למשל – ועידת מינכן, ולא מצמצם את עצמו לכמה דמויות חשובות שפעלו באותם ימים, אלא מכסה את התקופה כולה, ובוחן את מעשיהן של דמויות רבות.
התוצאה מרתקת, שכן שלל התיאורים המדוקדקים מצייר תמונות רבות ומגוונות, שֶׁמְּחַיּוֹת לנגד עינינו את התקופה ואת האנשים שהשפיעו השפעה ניכרת כל כך על גורל האנושות כולה. למשל – מדוע החליט צ’מברלין לנופף לקהל מהחלון של מעון ראש הממשלה בדאונינג סטריט, לאחר שחזר מגרמניה עם הסכם מינכן חסר הערך שאותו כינה צ’מברלין מהחלון “שלום בזמננו” (כינוי אומלל שעד מהרה התבררה אווילותו)?
הוא עשה זאת בעיקר מכיוון שאשתו הפצירה בו לחקות את אחד מקודמיו, בנג’מין ד’יזראלי, והוא נעתר לבקשתה. (לא עבר זמן רב לפני שהתחרט על כך עמוקות. את היטלר ההסכם פשוט הצחיק, כמובן. הוא ידע היטב שאין לו שום כוונה לכבד אותו).
לצד האנקדוטות הרבות מתאר בוברי בהנף יד רחב ומפורט את כל הטעויות האיומות שעשו שוחרי השלום, צ’מברלין עמד בראשם, אבל לא היה היחיד. המשגים הרבים נעשו דווקא מתוך רצון טוב. צ’מברלין סבר, למשל, שאפשר לגבור על טירופם של רודנים במין טיעון מוזר שדווקא אותו טירוף הוא חולשה אנושית, שאפשר לנצל אותה…
אחת הטעויות החמורות ביותר הייתה חוסר ההבנה העמוק את כוונותיו של היטלר. האנגלים עמדו על טיבן רק אחרי שהפר שוב ושוב הסכמים והבטחות.
האם בישראל כבר מבינים לאשורן את כוונותיו של חמאס? את מניעיו?
“המטרה של חמאס היא לא לנהל את עזה ולהביא לה מים וחשמל וכל מיני דברים כאלה”, אמר לאחרונה סגן מנהיג חמאס בעזה, חליל אל-חיה, בריאיון לניו יורק טיימס, והוסיף: “הקרב הזה [הטבח של ה־7 באוקטובר] לא היה בגלל רצון לעוד דלק או פועלים. המטרה לא הייתה לשפר את המצב בעזה. הקרב הזה הוא כדי לשבש באופן מוחלט את המצב”.
קשה להשלים עם המחיר המחריד שנאלצה לשלם מדינת ישראל – ששילמו ומשלמים הנרצחים, הנופלים, החטופים, הפצועים, בני המשפחה שלהם (ולצדם גם התודעה הפצועה של כולנו) רק מכיוון שמי שמופקדים על הנהגת המדינה וביטחוננו לא הבינו למה באמת החמאס שואף.
הטעויות שעשו האנגלים בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה נגרמו מתמימות, מפחד גדול שהתעורר בהם בעקבות “מלחמת העולם “המלחמה הגדולה” (מלחמת העולם “הראשונה”, כמובן), והחשש שהזוועות יחזרו, וגם בגלל אוזלת יד וחוסר יכולת לקרוא נכון את דעת הקהל. מנהיגיהם לא השכילו להבין שבני עמם חזקים ונחושים יותר מכפי שסברו, שהם לא יסרבו להילחם ולהגן על חרותם, שלא יתנגדו למהלכים תקיפים שדווקא הם יכלו למנוע עוד מלחמה.
בוברי מראה למשל שאפשר היה בעצם למנוע את ההשתלטות הגרמנית על צ’כיה; שאילו לא הקריבו אותה, בתקווה שאם ישביעו את רצונו של היטלר הוא יסתפק בשלל, שאילו התנגדו לו בתקיפות, היה היטלר נסוג מכוונותיו התוקפניות: הוא ידע היטב שלא היה עדיין בכוחו באותו שלב להביס את צ’כוסלובקיה. אבל מדיניות הפיוס ו”ההכלה” (זוכרים מי, בדומה לכך, הכיל את בלוני התבערה ואת “טפטופי” הרקטות שנורו לעבר דרומה של ישראל?) היא זאת שאפשרה לו להמשיך להתחמש, עד שכבר לא נזקק לשום הסכמות כי צבר די כוח צבאי.
איך ייתכן שמנהיגי המערב אימצו את התפיסה שלפיה “אם מדינה יוצאת מדעתה יש לה הזכות לבצע כל מעשה זוועה בין כותליה”?
איך ייתכן שגם אחרי ליל הסכינים הארוכות, ואחרי הפוגרום המכונה “ליל הבדולח”, המשיכו לתקשר עם היטלר, להתארח אצלו, לסעוד על שולחנו, ולהשתדל שוב ושוב לפייס אותו?
איך יכול להיות שאדם כמו לויד ג’ורג’ העז לטעון, גם אחרי פוגרום “ליל הבדולח”, גם אחרי שנשללו מהיהודים זכויות האזרח הבסיסיות ביותר, גם אחרי ההתעללות הפומבית ביהודי אוסטריה, שנעשתה ברחובות הערים הגדולות אחרי ה”אנשלוס” – הפלישה הגרמנית לאוסטריה – כי “הקנאות של היטלר כלפי היהודים אינה מגיעה אלא למחצית הקנאות שגילה קרומוול כלפי האירים”?
איך ייתכן שהתייחסו בסלחנות כזאת להיטלר? “כל ה’הייל היטלר’ שלכם נראה לנו קצת תימהוני”, מצטט בוברי דברים שאמר ב־1934 כתב דיפלומטי אנגלי לנסיך פון ביסמרק. “תימהוני”? זה הכול?
אהה. אבל הרי גם האנגלים, מראה בוברי, היו (האומנם בזמן עבר?) אנטישמים לא קטנים: “היהודים היו נושא לבדיחות השכם והערב, הם היו מועדים לסטריאוטיפים וספגו קיתונות של בוז לרוב. ג’ון קיינס הגדיר את האנטישמי כמי ששונא יהודים שנאה שהיא ‘מחוץ להיגיון'”.
אללי.
לאורך כל הספר בוברי מתעד בפרוטרוט ובדייקנות טעות אחרי טעות שכולן הובילו, בשיטתיות בלתי נמנעת לכאורה, אל המלחמה הזוועתית שבה נהרגו על פי ההערכות בין 70 ל-85 מיליון בני אדם. הוא מראה את כל הנקודות שבהן המלחמה דווקא יכלה להימנע, אבל צירופי מקרים, רהב, עיוורון, או סתם טיפשות, התרחשו בכל פעם, עד ה־1 בספטמבר, 1939, כשהגרמנים פלשו לפולין.
כל כך הרבה טעויות שעשו אז זועקות פתאום לשמים גם במציאות שלנו כאן, בישראל, אחרי ה־7 באוקטובר השנה.
למשל – עמדתו של רוזוולט, שניסה ב־1932 להגיע להסכמים עם ראשי מדינות אחרים, וטען כי “אם ייעשו מערכי ההגנה אוטומטיים ובלתי חדירים”, תובטח העצמאות ויובטחו הגבולות של כל מדינה עצמאית… כמו מדינת ישראל שסמכה כעבור תשעים ואחת שנים על החומה והגדר ועל מערכי ההגנה “האוטומטיים”…
היטלר בז אמנם בספרו מיין קמפף לפציפיזם וטען במפורש ובגלוי שהוא “החטא הקטלני ביותר”, אבל ידע להעמיד פנים, “להציג את עצמו כאיש של שלום”. רוב מנהיגי העולם לא טרחו לקרוא את הספר. ואם קראו – לא האמינו למה שכתוב בו.
כך העדיפה מדינת ישראל להאמין ליחיא סינואר כשהצהיר שאינו רוצה עוד מלחמות:
“עובדה היא שאתם, האנגלים, רכרוכיים,” קבע ב־1934 אחד ממנהיגי הנוער הנאצי בגרמניה. האמונה הזאת בחולשתו של היריב העניקה לגרמנים תחושה של ביטחון וודאות שיוכלו להביס אותו בקלות.
וזה מזכיר כמובן את “נאום קורי העכביש” שנשא מזכ”ל חזבאללה, חסן נסראללה ב-26 במאי 2000. נראה שגם מנהיגי החמאס האמינו שבאמצעות האכזריות החולנית והסדיסטית ששחררו, יצליחו לפורר את החברה שלנו, ואת מדינת ישראל.
הם טעו, כמובן. מהרגע שהאנגלים הבינו שאין להם ברירה, הם גילו חוסן לאומי ראוי לציון, ואחרי “דם יזע ודמעות”, כדבריו המפורסמים של צ’רצ’יל, הביסו את הגרמנים.
גם הציבור במדינת ישראל מוכיח שאפילו כאשר ההנהגה שלו כושלת, הוא עצמו נרתם במלוא העוז להגן על עצמו, ולהקים מנגנונים מופלאים של עזרה הדדית, שמעידים על חוסן ונחישות יוצאי דופן ומפעימים.
צ’רצ’יל הצביע בנובמבר של שנת 1933 על “הפילוסופיה של תשוקה לשפיכות דמים” שאותה טיפחו בקרב הנוער הגרמני.
בספרי הלימוד בעזה התלמידים נקראו בין היתר “להגן על המולדת בדם”, וישראל הואשמה בניסיון להצית את אל אקצה ולהרעיל את הפלסטינים, זאת על פי עדויות של אונרא, סוכנות הסיוע של האו”ם. שלא לדבר על כך שכל נושאי הלימוד בספרים הללו, וגם בתוכניות טלוויזיה “חינוכיות”, סובבים סביב רצח יהודים:
“מערכי ההגנה הבלתי חדירים” שהקימו הצרפתים (קו מז’ינו) מזכירים כמובן גם הם את החומה והגדר, ואת שאר אמצעי ההגנה בנגב המערבי, שקרסו באופן מביש בֽ־7 באוקטובר, ובעצם גם את מה שקרה חמישים שנה ויום לפני כן: ההתמוטטות של קו ברלב ושל המעוזים, במלחמת יום כיפור.
בוברי מצטט דברים שאמר שרל דה גול, שגינה כבר אז את קו מז’ינו: מדובר ב”שיגעון גדלות” וב”צבא בטון”, הוא אמר. מאוחר מדי התגלה שצדק.
כשצ’רציל ניסה להתריע, להזהיר מפני הבאות, האשימו אותו “בזריעת פניקה עיוורת וחסרת סיבה”.
זוכרים את ההתרעות של האלוף (במיל’) יצחק בריק? ושל יאיר לפיד? ואת הזלזול בהן?
בשנות השלושים החלה גרמניה בהנהגתו של היטלר להתחמש שוב, אף על פי שהיה אסור להם לעשות זאת, על פי הסכם ורסאי. אבל האנגלים החליטו לא רק להעלים עין, אלא אפילו להעניק למעשיהם ליגליזציה – “להושיט יד, לא לגנות”. אנשים כמו צ’מברלין האמינו שאפשר “לאלף את היטלר”.
כשקראתי על כך חשבתי על התפיסה שלפיה “החמאס מורתע” כביכול, וגם על עמדתו המוטעית כל כך של נשיא ארצות הברית הקודם, דונלד טראמפ. הוא הרי היה בטוח שאפשר “לסגור עם הפלסטינים עסקה” ולהגיע אתם להסכם היסטורי. על פי השקפת עולמו כסף הוא המניע היחיד בעולם. לפי בוברי זאת הייתה במידה השקפת העולם גם של צ’מברלין, שהתייחס לענייני חוץ “מנקודת מבט של פתרון מחלוקות עסקיות ותעשייתיות.”
בוברי מוסיף ומסכם, תוך שהוא מצטט דברים שכתב דאף קופר, שר בממשלתו של צ’מברלין, על ראש הממשלה שלו: “הטעות שלו הייתה הטעות של הילד הקטן ששיחק עם הזאב בהנחה שהוא כבשה […] אך זו עלולה להיות טעות הרת אסון למי שלוקה בה.”
עם כל זאת, יש הבדל אחד גדול מאוד, לפחות לעת עתה, בין האנגלים אז לישראלים כיום. כי בשלב מסוים, ב־1940, כשחברי הפרלמנט הבינו שצ’מברלין נכשל כישלון חרוץ, הם הדיחו אותו. גם חברי מפלגתו לא היססו: טובת המדינה גברה על טובתם האישית וכמובן שגם על טובת מפלגתם. רבים הצביעו נגדו והוא פינה את מקומו לצ’רצ’יל.
מתי יתעשתו חברי הקואליציה שלנו? מתי ישנסו מותניים ויחשבו על טובת המדינה? מתי יסלקו מההנהגה את אבי הקונצפציה שלפיה החמאס מורתע, בין היתר בזכות מיליוני הדולרים שישראל עזרה לו לקבל מקטאר, והוא השתמש בהם כדי לבנות את מפלצת המלחמה העזתית, במקום שישמשו את התושבים?
בהקשר זה יש לחשוב על הסיפור והדימוי שלהלן (מצוטט מתוך פוסט בפייסבוק):
Tim Bouverie
Appeasing Hitler
Chamberlain, Churchill and the Road to War
תרגמה מאנגלית: כרמית גיא
