תגית: צ'כוב

איך ניסה צ'כוב לשכנע את אחיו להתנהג כמו בן אדם

בספר  Lists of Notes שראה אור ב-2014 בהוצאת קנונגייט בּוּקס (Canongate Books), אסף העורך שון אשר (Shaun Usher)  רשימות שכתבו אנשים שונים, לאורך מאות שנים.

להלן אחת מהן (בתרגומי):

במארס 1886, כשהיה בן 26, כתב הסופר הרוסי הנודע, שהיה גם רופא, מכתב גלוי לב לאחיו הבכור ניקולאי, צייר מוכשר וסופר, שהיה אמנם רק בן 28, אבל כבר אלכוהוליסט, שלא פעם מצא את עצמו ישן ברחוב. ימיו של האח התערפלו וכישרונותיו האמנותיים הבולטים ירדו לטמיון. המכתב כולל רשימה של שמונה המידות שבני תרבות אמורים לטפח, והייתה למעשה ניסיונו של אנטון צ'כוב להחדיר בינה למוחו של אחיו, שהלך ונשמט.

למרבה הצער, היו מאמציו לשווא. ניקולאי הלך לעולמו שלוש שנים אחרי כן.


לדעתי, אלה הכללים שאנשים מבית טוב צריכים לנהוג לפיהם:

  1. הם רוחשים כבוד אל כל אדם באשר הוא, ולכן הם תמיד נוחים לבריות, עדינים, מנומסים ומשתפים פעולה. הם לא פוצחים בהתקף זעם בשל פטיש או מחק שאבדו. כשהם עוברים לגור עם מישהו, הם לא מתנהגים כאילו שהם עושים לו טובה, וכשהם עוזבים את ביתו, הם לא אומרים "איך אני יכול לגור אתך!" הם סולחים על רעש, קור, בשר שבושל יותר מדי, התחכמויות ונוכחותם של בני אדם אחרים.
  2. את החמלה שלהם הם מפנים לא רק אל קבצנים וחתולים. גם דברים שאי אפשר לראות בעין לא מזוינת מכאיבים להם. אם, למשל, פיוטר יודע שאביו ואמו מאפירים ושנתם נודדת מרוב געגועים אל בנם, שאותו הם רואים לעתים נדירות (וגם אז הוא שיכור), הוא מזדרז ובא אליהם לביקור, ואת הוודקה שלו משלח אל השטן. שנתם של אנשים מבית טוב נודדת, כי הם מבקשים לעזור לבני משפחת פוליוָויֶיב[1], להשתתף בהוצאות שכר הלימוד של אחיהם, לדאוג שאמם תהיה לבושה כיאות.
  3. הם מכבדים את רכושו של הזולת, ולפיכך פורעים את חובותיהם.
  4. הם כנים, ונרתעים משקרים כמו ממגיפה. הם לא משקרים אפילו כשמדובר בזוטות. כשאדם משקר הוא פוגע בזולת ומשפיל אותו. הם לא מתרברבים, וכשהם נמצאים ברשות הרבים, הם מתנהגים כמו בבית, ואינם מנסים לסנוור את עיניו של מי שנחות מהם. הם יודעים לבלום את פיהם ואינם מאלצים בני אדם לשמוע את סודותיהם. מתוך כבוד לאוזניו של הזולת הם נוהגים לשתוק, במקום להרבות בדיבור.
  5. הם לא מקטינים את עצמם כדי לעורר חמלה. לא פורטים על מיתרי לבם של אחרים כדי לגרום להם להיאנח ולהתרגש בגללם. הם לא אומרים, "אף אחד לא מבין אותי!" או "בזבזתי את הכישרון שלי על שטויות!" כי אלה דיבורים וולגריים, מזויפים ומיושנים, שמדיפים ריח של ניסיון זול להפעיל את הזולת.
  6. הם לא שקועים בגאוותנות חסרת ערך. הם לא מתרגשים מזיופים כמו למשל – ידידות מדומה עם ידוענים או לחיצות יד של פְּלֶבָקוֹ[2] השיכור, הם אינם נכנסים לאקסטזה כשהם פוגשים את האדם הראשון בסלון דה וריאטס[3], ואינם משתדלים לזכות בפופולריות בקרב קהל המבקרים במסבאות. הם פורצים בצחוק כשהם שומעים מישהו אומר "אני מייצג את העיתונות", אמירה שמתאימה לרוז'וויצ'ים וללבנברגים[4]. כשהם מסיימים עבודה ששכרה פרוטה, הם לא מנסים להפיק ממנה מאה רובל, ואינם מתפארים בכך שקיבלו דריסת רגל במקומות שחסומים בפני אחרים. הם מנסים להתמזג בקהל, ונרתעים מהעמדת פנים שחצנית. אפילו קרילוב[5] טען שלחבית ריקה יש יותר סיכוי להישמע מאשר לחבית מלאה.
  7. אם יש להם כישרון, הם מכבדים אותו. הם מקריבים לטובתו נוחות, נשים, יין ויוהרה. הם גאים בכישרונם, ולכן אינם מתהלכים בחברת העובדים בבית ספר למסחר או בחברת אורחיו של סקוורצוב[6], כי הם מבינים שיש להם שליחות, והיא – להשפיע עליהם לטובה, לא לחיות אתם. מה גם שהם איסטניסטים בהליכותיהם.
  8. הם מטפחים את רגישויותיהם האסתטיות: אינם מסוגלים להירדם כשהם לבושים בבגדים שהתהלכו בהם במשך היום, לא מוכנים לחיות במקום שיש בו קיר עם חריץ שרוחש פשפשים, מסרבים לנשום אוויר מצחין, לפסוע על רצפה מכוסה ביריקות או לאכול ישר מעל הכיריים. הם משתדלים כמיטב יכולתם לעדן את היצר המיני שלהם […] מבקשים להבין את ההיגיון של האישה ולעולם לא למעול באמונה, שהרי מה הטעם? אנשים מבית טוב אינם גסים. הם לא מחפשים באישה שותפה למיטה או סוס עבודה […], וגם לא תבונה שמתבטאת רק ביכולתה לזייף היריון ולשקר בלי הרף. הם, ובמיוחד האמנים שבהם, זקוקים לספונטניות, אלגנטיות, חמלה, לאישה שתהיה אימא… הם לא סובאים וודקה בכל הזדמנות, וגם לא מרחרחים ארונות מטבח, כי הם יודעים שהם לא חזירים. הם שותים רק כשהם משוחררים, ורק אם מזדמן להם, שכן יש להם צורך   ב-sana in corpore sano [נפש בריאה בגוף בריא].

כך נוהגים אנשים מבית טוב. אם אתה רוצה להיות אדם מבית טוב, ולא ליפול אל מתחת לרמתם של בני האדם מהמיליה שאליו אתה שייך, אין די בכך שתקרא לקרוא את רשומות מועדון הפיקוויקים[7] או תלמד בעל פה מונולוג מתוך פאוסט. אין די בכך שתעצור מונית ותיסע לרחוב יקימנקה, אם אחרי שבוע  תסתלק משם, וזה הכול. אתה מוכרח לעבוד ולהשתדל בהתמדה, יומם ולילה. לא להפסיק אף לרגע לקרוא, להתעמק, להפעיל את כוח הרצון שלך. כל שעה חשובה ויקרה.

 

[1] אחותו של אנטון צ'כוב הסבירה לימים כי לבני אותה משפחה הייתה השפעה שלילית על שני אחיה.
[2] פיודור פלבקו היה עורך דין פלילי מפורסם באותה תקופה.
[3] מועדון לילה מוסקבאי ששימש מקום מפגש עם יצאניות.
[4] שני עיתונאים זוטרים.
[5] במשל "שתי חביות".
[6] אחד מחבריו של ניקולאי.
[7] מאת דיקנס

 

"ארבע רכבות, שלוש חתונות והיעלמות", או − מה קורה כשצרפתי, רוסי, אמריקאי ואנגלי נכנסים לרכבת…

מפליא להיווכח כמה הרבה יכול להחזיק המעט. הוצאת זיקית שילחה שוב לעולם את אחד מספריה הדקיקים, בסדרה "מיני זיקית": ארבעה סיפורים קצרים מאת זולא, צ'כוב, קריין וקונן-דויל. מסע בזעיר אנפין אל המאה ה-19, אל צרפת הבורגנית, רוסיה שלפני המהפכה הסובייטית, ארצות הברית בימי המערב הפרוע, ואנגליה, המתוארת מנקודת מבטו של מי שהתמחה בכתיבה של ספרי מתח.

המשותף לכל הסיפורים − הם מתרחשים ברכבת, המככבת בספרים רבים כל כך (הדעת נמשכת מיד אל הרומן המורכב ועב הכרס, ניגודו של הספרון הקטן שלפנינו, אל אנה קרנינה הקלאסי, שתחילתו וסופו ברכבת), ולא פלא − בעידן שבו רכבות היו אמצעי התחבורה המהיר ביותר, היחיד כמעט, ברור שהתרחשויות דרמטיות רבות התחוללו בהן, ובקרבתן. רכבות עדיין לא עוררו את המחשבות האפלות הנלוות אליהן מאז אמצע המאה ה-20, שקשוק נסיעתן לא נכרך עדיין בזוועות ובבעתה – זוגות אוהבים נוסעים בהן בדרכם להרפתקאות מסעירות, אנשי עסקים משתמשים בהן כדי לקדם את ענייניהם, הן מקצרות את המרחקים, מאפשרות לבני אדם להרחיב את האופקים שלהם, להתוודע אל העולם שרק החל להיפתח בפניהם, בעיצומה של המהפכה התעשייתית.

ואכן, יש בסיפורים הללו גם שלושה חתנים וכלות שזה עתה נישאו, והרכבות השונות לוקחות אותם אל חייהם החדשים. ומה שיש בהם עוד, לפחות בשלושה מהם, זאת תמימות.

אמיל זולא

בסיפור "נסיעה במסלול מעגלי" מאת אמיל זולא (בתרגום של אנמרי בארטפלד), אנחנו פוגשים זוג צעיר, מאוהב ושטוף תשוקה. הסביבה אינה מאפשרת להם לממש את אהבתם, חרף העובדה שהם כבר נשואים. אמה של הצעירה "מעולם לא הרשתה למר לָרִיוויֶר לגעת בה בתוך החנות אפילו בקצה אצבעו. והוא מצדו כמעט לא חשב על כך", מספר לנו זולא על אמה של הצעירה, וכמו קורץ אל הקורא כשהוא מגניב למשפט את המילה "כמעט"… אפשר ממש לראות את הזוג הצעיר, המתייסר, את המרי הצייתני שלהם, את חדוותם כשהם פורצים לבסוף דרך, כמעט בחשאי…

אנטון פבלוביץ' צ'כוב

בסיפור השני, "אדם מאושר" מאת אנטון פבלוביץ' צ'כוב (בתרגום של גל נולמן),  אנחנו פוגשים גבר צעיר, עליז, מבולבל, יש לומר בגלוי – די שתוי. כמעט אפילו שיכור. כה רוסי בהתלהבות שלו, בשמחת החיים, (בשתיינות). גם כאן ניכרת אותה תמימות מלבבת, שמופיעה לאורך הסיפור ובעיקר בסופו, בפתרון לקונפליקט שנוצר, באחוות הרֵעים שגם היא מצטיירת כרוסית כל כך. כשקוראים את הסיפור אפשר כמעט לשמוע את צלילי השירים שכולנו, בני הדור שבו רוסיה הייתה עדיין אמנו, גדלנו עליהם.

סטיבן קריין

הסיפור השלישי "הכלה מגיעה אל יֶלוֹֹ סְקַיי" מאת סטיבן קריין (בתרגום של רחלי סעיד) כמו הגיח מתוך סרט קולנוע מוכר − אחד המערבונים הרבים שראינו. כל המרכיבים קיימים: הבר המקומי, השריף וגם וילסון השולף, אימת העיירה, שהוא "סיוט", כך נמסר לאורח לרגע שהגיע לעיירה (וגם לנו, הקוראים), "כשהוא שיכור," אם כי "כשהוא פיכח הוא בסדר – בחור פשוט, לא פוגע בזבוב. הבחור הכי נחמד בעיירה. אבל כשהוא שיכור – או-הו!" המתח בסיפור, המחולק לשלושה חלקים, הולך ונבנה בהדרגה ובתחכום. מצד אחד – בני הזוג הצעירים שזה עתה נישאו מתקדמים ברכבת לעבר העיירה. (כמה נוגע ללב תיאור אהבתם, חוסר היכולת שלהם להבחין במבטים הלגלגניים, המבודחים, ששולחים לעברם מלצרים ומשרתים מתנשאים-בחשאי, כמה חביבה תמימותו הילדותית של הבעל שהוא אולי השריף האמיץ, אבל אנו פוגשים כאן צדדים אחרים שלו, פגיעים ומלבבים). מהצד האחר – אנשי העיירה המבוהלים מפני וילסון האימתני. ומעוד צד – וילסון המפחיד בכבודו ועצמו. הנה הוא יורה על כלב חף מפשע ומבריח אותו מהמקום. הנה הוא יורה על קירות הבית הדומם. מה יקרה עכשיו? תוהה הקורא בדאגה, עד שהוא מגיע לסיום המפתיע, כמעט אפשר לומר המתוק, של הסיפור!

ארתור קונן דויל

החלש שבין הסיפורים הוא "הרכבת האבודה" מאת ארתור קונן דויל (בתרגום של רחלי סעיד). הוא אמור להיות סיפור מתח, אבל משהו בכתיבה שלו לא פועל נכון. אחד הכללים, אולי בעצם העצות, שהתווה הסופר האנגלי ג' ק' צ'סטרטון בחיבורו "איך לכתוב סיפור בלשי", הוא שהפתרון לתעלומה חייב להגיע מתוך אחת הדמויות המוכרות לקורא.  The criminal should be in the foregroundכותב צ'סטרטון, וצודק: הפושע חייב להיות שם, בקדמת הבמה, לאורך כל הדרך. כל פתרון אחר יוצר תחושה של דאוס אקס מכינה, סיום שרירותי שאינו נובע מתוך העובדות הידועות לקורא, ולכן אינו משכנע. כדי להדגים את הכלל מביא צ'סטרטון סיפור אחר של ארתור קונן דויל: שרלוק הולמס מתבקש לפתור תעלומה: סוס מרוץ יקר ערך  נגנב, והמאלף שלו נרצח. יש כמובן לא מעט חשודים, אבל בסופו של דבר מתברר בפשטות שה"רוצח" איננו אלא הסוס עצמו. פתרון מפתיע ואלגנטי ונובע ישירות מתוך כל מה שכבר קיים בעלילה. בסיפור שלפנינו, "הרכבת האבודה", התעלם הסופר מכלל שהיטיב בדרך כלל לפעול על פיו. אכן, סופו של הסיפור מאולץ ומאכזב, אבל הוא אינו מעיב על ההנאה מהקובץ הקטן והמשמח הזה.