אז נכון שלא חוקי, או לפחות לא מוסרי, להביע דעה על סרט שלא ראיתי עד הסוף (למעשה ראיתי מעט מאוד ממנו), ונכון שמה שאני מתכוונת לומר יקומם כנראה רבים מהקוראים, אבל אני בכל זאת רוצה לספר מדוע יצאתי מ”וונדר וומן” בערך אחרי עשרים דקות.

מי שמכיר אותי הופתע מלכתחילה שבכלל הלכתי. “הרי ברור שזה לא בשבילך”, הרימו גבה. קודם כול אודה: צדקתם. הלכתי כי התבלבלתי, בגלל שפע הביקורות הנלהבות וההצלחה הקופתית הסוחפת, וגם כי הבנתי שמדובר בסרט היסטורי שמתרחש במלחמת העולם הראשונה. אמנם היה ברור לי שמעורבת בו גם עלילה על אישה חזקה שיודעת כנראה לעוף ולעשות כל מיני תעלולים, אבל בעיני רוחי ראיתי עלילה מעוגנת במציאות (בסרט שנקרא וונדר וומן? נו, באמת…), כלומר – בסרט “תקופתי”. חשבתי שפה ושם היא תופיע, הוונדר וומן הזאת, אבל שרוב הזמן תהיה אישה רגילה, דמות מעניינת, וטוב, בשעת הצורך היא ודאי גם יודעת לחסל חשבונות…

יכול להיות שכך התנהל הסרט אחרי שפרשתי ממנו, אבל לא הייתי מסוגלת להישאר כדי להיווכח.

כי פשוט לא יכולתי לסבול את מה שראיתי.

די מהר התעוררה בי תחושה שאני צופה בפנטזיה ארוטית של חובבי סאדו-מאזו: כל הנשים התמירות האלה, עם כובעי העור המקושטים בניטים, שגולשים בחודים מצודדים לעבר הלחיים. והשמלות הארוכות שלהן, העתירות בשסעים חושפי רגליים, עשויות מבדים גולשים ומנצנצים, שלא מפריעות להן לזנק ולדלג. הן ודאי מדליקות את מי שמחפש “מלכה שולטת” שמיטיבה  להניף את השוט ולאיים בו! הנה סוף-סוף תצוגה מרהיבה של נשים עשויות ללא חת, אלימות כדבעי, מכאיבות בשמחה, שועטות בדהרה סקסאפילית, קופצות לא רק על גבי הסוסים שלהן אלא גם סביבם ומתחתיהם, מתאמנות כל הזמן במכות, סופגות ומעניקות אותן בחדווה, ומשמשות דגם מפואר לילדה – בעוד כמה שנות עלילה, ורק כמה דקות בסרט, היא תהפוך לגל גדות – שחולמת רק על הרגע שגם היא תוכל כבר להרביץ למישהו!

ואז מגיעה “מלחמת העולם הראשונה”: טייס יפהפה נופל לים. גל גדות מצילה אותו, מתפעמת מגבריותו (פנטזיה ארוטית, לא כן?) ומתאהבת בו, ממש כמו בת הים הקטנה שרואה לראשונה בחייה גבר אמיתי. (אמנם לא נשארתי לצפות, אבל דומני שהניחוש על אודות ההתאהבות הנמשכת אינו פרוע). והנה מגיעה עוד סצנה סאדו-מאזו לעילא ולעילא: האמזונות מבקשות להוציא מידע מכחול העיניים השרירי. הן כובלות אותו ומסיבות לו עינויים. הוא נאנק, ונאלץ לפלוט את האמת.

הרגשתי שדי לי כבר כמה דקות לפני כן, כשהרעים – לתפקיד לוהקו באופן בלתי נמנע “הגרמנים” – טבחו באמזונות האמיצות. אלה צוידו למרבה השמחה של הצופים רק בנשק מיושן, מה שאיפשר להן להציג את חמוקיהן תוך שהן מזנקות, מקפצות, ועושות סלטות מרשימות באוויר. נסתי מפני קיתונות הדם ההוליוודי שעוד יישפך, מפני שלל זעקות הקרב העתידיות, ומפני ניצחונה הוודאי של הטובה, שתראה לכולנו, אחת ולתמיד, מה קורה כשאישה יודעת להיות אלימה (כמו גבר?). ידעתי שבסופו של דבר העוולות יתוקנו והרעים יענשו, הרי רק לשם כך הגיעה לסרט הנציגה שלנו שהיא, יש להודות, בהחלט חמודה, כולל המבטא הישראלי המלבב.

ובכן, כאמור, יצאתי כעבור עשרים דקות, וברור שאין לי זכות דיבור, אבל אני בכל זאת מבקשת לשאול כמה שאלות, ולא רק בעניין הארוטיקה הסמויה:

שאלה ראשונה: האם זה באמת סרט שמתאים בעיקר לילדים ובני הנוער שגדשו את האולם? התשובה ידועה כמובן. איש אינו סבור שיש למנוע מילדים חשיפה לאלימות, לא רק בחדשות בטלוויזיה, אלא גם בסרטים ובמשחקי מחשב למיניהם. אלימות היא “המזון הרוחני” הנגיש ביותר שבו מאכילים אותם.  אני חולמת כבר זמן רב על מחקר שיבחן את השפעתה המצטברת על דורות רבים שגדלו עליה.

שאלה שנייה, הקשורה לראשונה: האם זה סרט שמיועד לצפייה של נשים? לכאורה הגיבורה היא אישה חזקה, אבל לדעתי ההנחה שהיא פועלת כאן כסובייקט היא אשליה. מהמעט שראיתי היא, כמו חברותיה האמזונות, מוצגת כאובייקט. אמנם אישה יצרה את הסרט ואישה מככבת בו, אבל המבט הוא, לתפישתי, חיצוני, ומיועד לעיניו של הצופה המתחרמן. לגבר. הוא מוזמן להתענג ממראה של נשים חזקות, אבל עד גבול מסוים, שהרי גברים חזקים מהן מכניעים אותן (כך לפחות בקרב האבוד בין הגרמנים לאמזונות), והוא יכול לצפות בכל מה שהנשים הללו מציגות בפניו: את גופן המושך, הנחשף מבעד לקפלי הבד, את הליכתן הפרובוקטיבית, את משחקי האלימות של זוגות נשים שמעלים על הדעת סרטים פורנוגרפיים מהסוג החביב על לא מעט גברים.

והשאלה השלישית: האם על כך חלמנו? לזאת אנחנו שואפות? זה הפמיניזם? כך נראה השוויון שרצינו, כי גם אנחנו מבקשות, כמו הגברים, להילחם ולהרוג בחדווה?

למי שיגיב ויאמר לי שאין לי זכות לכתוב על סרט שבעצם לא צפיתי בו אומר – אכן!

למי שיטען שהסרט הוא “סתם”, שאין צורך להתייחס אליו בכובד ראש, כי מדובר באסקפיזם ותו לא, אומר שאין דבר כזה. וונדר וומן זוכה לתהודה עולמית רבה כל כך, שאי אפשר, לעניות דעתי, להתעלם ממנו ולטעון שאין לו שום השפעה.

ולמי שינוד בסלחנות ויאמר – עוד פמיניסטית ממורמרת וחסרת הומור – לא אשיב כלל. אולי רק אציע לו או לה לקרוא את חיבורה של צ’יממנדה נגוזי אדיצ’יה “כולנו צריכים להיות פמיניסטים”. אפשר להוריד אותו בחינם כאן, בקישור.

אכן, מלבד הכשרתה כאמזונה, יש לה, לוונדר וומן, כל מיני פטנטים מתוחכמים שעוזרים לה להביס את יריביה, כך שכוחה הגופני כאישה אינו מפריע לה לגבור על גברים מסוקסים. ובכל זאת, אני שבה ותוהה: האם לכך פיללנו? לזאת אנחנו שואפות?

“העיר ניו יורק רוצה שכולם יקראו את הספר הזה”: הכותרת הופיעה במרס השנה במאמר בשבועון טיים. הספר שהעיר ניו יורק מעוניינת בו כל כך הוא אמריקנה, שראה אור לראשונה ב-2013. (לעברית הוא תורגם ב-2015, בידי גיל שמר). כתבה אותו הסופרת הניגרית צ’יממנדה נגוזי אדיצ’יה. חמישים אלף איש הטילו את קולם, בהצבעה שנערכה לראשונה ברחבי העיר, בפרויקט שנקרא “ספר אחד, ניו יורק אחת”. תושבי ניו יורק שבחרו באמריקנה יכלו לקרוא אותו בחינם במשך 90 יום, באינטרנט, להאזין לו בגרסה מוקלטת, או לשאול אותו מהספריות הרבות הפזורות ברחבי העיר. כמו כן נערכו בניו יורק אירועים שונים, הקשורים בספר.

אפשר בהחלט להבין מדוע רבים כל כך בחרו באמריקנה. זהו לכאורה סיפור על תלאות אהבתם של גבר ואישה ניגריים, אוֹבּינזֶה ואיפֶמֶלוּ, אבל למעשה באמצעות עלילת האהבה, (העשויה היטב כשלעצמה), חודרת אדיצ’ה אל נבכי הנשמה והנימים הנסתרות ביותר של ההוויה האמריקנית. ליתר דיוק: אל האופן שבו היא מצטיירת מנקודת המבט של מהגרת מאפריקה.

“אמריקנה” הוא כינוי היתולי, ביקורתי, שאותו משייכים ניגרים לבני עמם ששבו משהות ממושכת בארצות הברית (או באנגליה), שתי ארצות שהן מחוזות חפץ נכספים. לא מעט דברים קורים להם בעקבות המפגש עם התרבות המערבית, השונה כל כך. למשל, כך מסתבר, הם מאבדים את הנימוסים הטובים שרכשו במולדתם. ילדים מרשים לעצמם להתחצף (אדיצ’י אינה “מסכמת” את ההתנהגות, אלא מתארת אותה לפרטיה), והמבוגרים נעשים גסי רוח. דוגמה קטנה, אחת מרבות: בניגריה אם מישהו מעניק לחברו סיוע כספי, הוא מקפיד לעשות זאת כמעט בחשאי, כדי לחסוך מהמקבל מבוכה. ניגרי שאימץ לעצמו התנהגויות מערביות מגיש את הכסף ומציע לחברו למנות את השטרות. מנקודת מבט ניגרית זהו מעשה שלא יעשה.

ההבדלים ניכרים כמעט בכל תחום. הנה כמה דוגמאות: איפמלו מגלה להפתעתה שאם אומרים לאישה אמריקנית “רזית”, היא מגיבה תמיד בשמחה, כי לא מנסים לומר לה שהיא נראית חולה…` היא נוכחת שתלמידים אמריקנים לומדים שעליהם לומר משהו תמיד, גם אם אין להם בעצם מה לומר (ומדוע, היא תוהה, ל”השתתפות בשיעור” יש משקל בציון?) ושאמריקנים לעולם אינם אומרים: “אני לא יודע”, אלא, “אני לא בטוח”; כשמשהו רע קורה לאמריקני חבריו אינם מבקשים לדעת מה שלומו, אלא שואלים: “אתה בסדר?”; אמריקנים מגזימים בשימוש במילה “מלהיב” או “מרגש”; האנגלית שלהם לוקה בחסר, והם מדברים בטעויות דקדוקיות מחפירות; לעומת זאת – הספרים בספריות בארצות הברית שלמים וחדשים (בניגוד לאלה המתפרקים, שדפיהם חסרים, בארצה).

אדיצ’יה מנסחת בפנינו לא רק את המציאות ואורחות החיים המערביים, אלא גם את אלה הניגריים, ומתמקדת בעיקר במה שקורה למהגרים, ניגריים בפרט, אבל לא רק להם. היא מתארת את העוני המשווע, ההשפלה וההחפצה שהמהגרים נאלצים לחוות. פועל ניקיון שנאלץ לנקות בתי שימוש, שמרגיש שקוף ונעדר קיום, יכול להיות אדם משכיל, חושב, בעל ערכים ותחושה של כבוד עצמי שנרמסת. במולדתו זכה להערכה ואהבה. הוא אבוד במקום שאליו היגר (בלית ברירה! בארצו אופקיו חסומים, ואין לו אפילו סיכוי להתגבר על כל הקשיים ולפרוץ את המחסומים הניצבים בדרכו, ולנהל את החיים הרצויים לו.)

אדיצ’יה מציבה בפני האמריקנים מראה משעשעת, מקוממת, מרתקת, שבה הם נאלצים לראות את עצמם, בלי כחל וסרק, ולהתמודד עם הבבואה הנשקפת אליהם. היא מיטיבה לתאר לא רק תהליכים ועמדות תרבותיות. כל הדמויות שהיא יוצרת משכנעות ומגוונות, וגם אלה השוליות, המשורטטות בכמה קווים מהירים, קמות לעינינו לתחייה. היא יודעת להביא בפנינו את מעלותיהם ואת חסרונותיהם של בני אדם, את מה שמצחיק בהם, את מה שמרגיז, ובעיקר – להראות כיצד כולם מושפעים מהתרבות שבה גדלו ומהגזע שאליו נולדו.

במקום של כבוד זוכה למשל השיער: היא מספרת כיצד נשים מקורזלות מתמודדות אתו, מיישרות, מרככות אותו בייסורים, תוך שימוש בחומרים כימיים מסוכנים לבריאות; כמה זמן הן נאלצות להקדיש לטיפול בו: למשל קליעת צמות אפריקניות נמשכת כשבע שעות! ואיזו משמעות יש לתסרוקת של אישה שחורה בארצות הברית: האם יש סיכוי שיקבלו אותה למקום עבודה שמנהלים לבנים אם היא הולכת בתסרוקת “אפרו”, או בצמות קלועות? כנראה שלא! מסתבר שלשיער יש משמעות פוליטית שקשה להעלות אותה על הדעת, אם לא מכירים את העניין מקרוב.

קשה להקיף בסקירה את כל צדדיו ועומקו של הספר. המשימה שאדיצ’יה קיבלה על עצמה שאפתנית מאוד, והיא בהחלט מצליחה בה: היא נוגעת ברוחה של ארצות הברית, חושפת למשל את הצביעות השכיחה שם כל כך, ומתארת אותה באמצעות אינספור דוגמאות.

העלילה מתרחשת בחלקה בימי מסע הבחירות של ברק אובמה לנשיאות, ומלווה את התעלות הנפש שחשו רבים, לא רק בארצות הברית ולא רק אפרו-אמריקנים, כשנבחר. היא מציגה בפנינו את מה שחשו רבים כשנשיא שחור ראשון נבחר בארצות הברית, את התקוות שהתעוררו ואת התחושה של תיקון אפשרי. (אדיצ’יה, כמו הדמויות שבראה, לא יכלה להעלות על דעתה איזו ריאקציה תתחולל, מי ייבחר לנשיא הבא אחרי אובמה, ואיך הערכים שאובמה ייצג ישובו ויירמסו).

הסופרת מיטיבה מאוד לחדור אל שורשי הגזענות, אל מעמקיה ואל משמעויותיה. אחת האבחנות המעניינות ביותר שלה בספר היא – השוני שבין אפרו-אמריקנים לבין אמריקנים אפריקנים. ילידי אפריקה אינם עסוקים בעניינים של גזע. “רק כשהגעתי לאמריקה התחלתי להרגיש שחורה”, מסבירה איפמלו. בשנים שהיא חיה באמריקה הגזענות מעסיקה אותה מאוד. היא מקימה בלוג שבו היא כותבת התרשמויות, מחשבות ודעות העוסקות בגזענות. הבלוג –המצליח, עד כדי כך שהיא מתפרנסת מכתיבתו, ואפילו קונה לעצמה דירה בזכותו! (הייתכן?, הרמתי גבה כשקראתי…) – מאפשר לאדיצ’יה לומר דברים ישירים, לכאורה מפיה של איפמלו, (היא דנה למשל בפרוטרוט ב”סולם” המעמדות האמריקני הסמוי לכאורה מהעין, ונחלק כך: עשירים ועניים, שמרנים ודמוקרטים, צפוניים ודרומיים, לבנים ושחורים). את דבריה היא מביעה בשנינות רבה. אכן, היא מצטיינת במה שמכונה על גבו של הספר “הומור שחור”!

“אי אפשר לכתוב כאן ספר כן על בעיית הגזע,” אומרת לאיפמלו מישהי שהיא אינה מחבבת, אפרו אמריקנית יהירה ויומרנית. הספר אמריקנה מוכיח שאותה דמות משרתת את מטרתה של הסופרת ואת רצונה להוכיח שאפשר, ועוד איך, לכתוב ספר כזה: לא רק כן, אלא גם מרתק ומאלף.