תגית: ציטוט

כי אנחנו ראויים לרחמים

כמה שעות לפני שנפל אוריאל, בחור צנום ויפה כנערה, מקופלים היינו בשוחה הרדודה, בחול הרך. היתה שעת שחר מכוערת, והשמים והארץ בערו. אוריאל סיפר על מילאנו, ממנה הגיע שלשום, ואני על ניו-יורק, ממנה הגעתי לפני ארבעה ימים. אוריאל אמר שהוא מוכרח להכיר לי ילדה מקסימה, איריס, שאיך זה יתכן שאיננו מכירים, הרי נולדנו אחד בשביל השנייה, או להיפך.

הוא הכין סרט-כדורים חדש, מבהיק "למאג," ואני מצצתי דבוקה של סוכריית מנטה ממנת-הקרב כדי לרענן נשימתי משנת הלילה.

בטרם ניתנה פקודה לצאת מן השוחות ולרוץ קדימה, נפלה החלטה חפוזה בינינו לארגן מסיבה גדולה בביתו שבצפון תל-אביב, לאחר המלחמה.

אוריאל הבטיח לשלוח לי הזמנה מודפסת בזהב.

בצהריים היתה גם גופתו מונחה, מכוסה בשמיכה, ליד התאג"ד.
מוזר שחשבנו על מסיבה.

אני רוצה לשלוח לכם הזמנה לבכי. היום והשעה אינם חשובים, אך תוכנית הערב, אני מבטיח, תהא עשירה: בכי. נבכה שעות, וביחד כי לבד זה לא יוצא לי. משך כל המלחמה רציתי לבכות ולא יכולתי. עכשיו זה ילך, זה מוכרח ללכת. אין דבר שיעצור בעדנו.

אני אבכה על המתים שלי: אברהמל'ה, אילן, אמיתי, דודו, עוזי, יאיר, בני – ואתם תבכו על שלכם.

ויחד נבכה על החלומות מהם הקצנו, על הדברים הגדולים שהפכו קטנים, על האלים שהכזיבו, ועל נביאי-השקר שעלו לגדולה, על חוסר-הטעם, חוסר-הרצון, חוסר-הכוח, על ההווה שאין בו גם קרן אחת של אור, ועל העתיד שיהיה שונה לחלוטין.

נבכה על השכולים החדשים ועל האלמנות החדשות ועל היתומים החדשים, על הידידויות העזות שנחתכו, על האשליות שנופצו, על התיזות שהוכחו כחסרות-בסיס, האמיתות שנתגלו כשקרים, התוכניות שנרקמו ולא תצאנה לפועל ועל העצב שירד כענן על כל שמחה לנצח.

ונרחם על עצמנו, כי אנחנו ראויים לרחמים. דור אבוד שכמותנו לעם מיוסר בארץ אוכלת יושביה. החזקים בעלי הדעה, המפוכחים – לא יורשו לקחת חלק, הם אינם שייכים, בלתי רצויים. אח, כמה שנבכה, בכי-תמרורים נבכה, בכי-קורע-לב. בכי-גדול. בכי-פסיכודלי. נבכה ספלים מלאים. דוודים. נהרות נבכה.

נבכה אוקיינוס.

ומי שירגיש כי "נשבר", כי התרוקן לחלוטין, ואינו יכול עוד – ייצא בחשאי, על קצות אצבעותיו ייצא, לבל יהרוס את הערב. קרוב לוודאי שבאשמורת אחרונה אוותר לבדי.

אך תמיד – בעוד חודש, בעוד חודשיים, בעוד שנה – תוכלו לבוא שנית, הדלת פתוחה. ההזמנה בעינה, ומכאן ואילך אצלי תמיד אפשר לבכות.

ואת ירושלים – איך אפשר שלא? – נעלה על ראש בכיינו.


ארנון לפיד, "הזמנה לבכי", גבעת חיים איחוד, ינואר 1974.

(לדבריו של ארנון לפיד התוודעתי לראשונה מספרה של חנה יבלונקה, ילדים בסדר גמור)

שנה שנה בספטמבר

 שָׁנָה-שָׁנָה בְּסֶפְּטֶמְבֶּר, כְּשֶׁזְּמַּן בָּתֵּי-הַסֵּפֶר מַתְחִיל
עוֹמְדוֹת בַּפַּרְוָרִים הַנָּשִׁים בַּחֲנֻיּוֹת-הַנְּיָר
וְקוֹנוֹת אֶת סִפְרֵי-הַלִּמּוּד וְהַמַּחְבָּרוֹת לְיַלְדֵיהֶן.
מְיׂאָשׁוׂת הֵן מְחַטְּטוֹת אַחַר הַפְּרוּטוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת
בְּאַרְנְקֵי-הַכֶּסֶף הַשְּׁחוּקִים, וּבוֹכוֹת
עַל שֶׁהַיֶּדַע כּהׁ יָקָר. וְאֵין לָהֶן מֻשָּׂג
כַּמָּה גָרוּע יֶדַע זֶה, אֲשֶׁר
נוֹעַד לְיַלְדֵיהֶן.

לעברית: ה. בנימין

דוריס לסינג, מתוך ההקדמה ל"מחברת הזהב": האם יש דרך אחרת להקנות לבני אדם השכלה?

התהליך מתחיל כשהילד עודנו כבֶן חמש או שש, עם כניסתו לבית הספר. ראשיתו בציונים, בפרָסים ובתעודות. מֶנטליות זו של מרוצי־ הסוסים, אופן החשיבה המכיר רק במנצח ובמפסיד, הם הגורם ל"הסופר א' מצליח, לא מצליח, להקדים בכמה צעדים את הסופר ב'. הסופר ב' מפגר אחריו. בספרו האחרון נתגלה הסופר ג' כמעולה מן הסופר ד'."'

מראשית ימיו מכשירים את הילד לחשוב כך: תמיד מתוך השוואה, תמיד מתוך מתן הדעת על ההצלחה או הכישלון. זוהי כמין שיטת עישוב: החלשים יותר ידיהם רפות והם נושרים. זוהי שיטה שנועדה ליצור מנצחים אחדים הנתונים תמיד בתחרות ביניהם. דעתי היא – אם כי לא זה המקום לעמוד עליה בהרחבה – כי הכישרונות שיש לכל ילד, ולא חשוב מהי מנת המשכל הרשמית שלו, יכולים לעמוד לו כל חייו, להעשיר אותו ואת כלל בני האדם, אם לא יראו בכישרונות אלה סחורה בעלת ערך מסוים בשוק ההצלחה.

עוד דבר שמלמדים בני אדם משחר ילדותם הוא לפקפק בכוח שיפוטם. מלמדים ילדים לבטל את דעתם מפני דעת בני-סמכא, מלמדים אותם כיצד לבקש דעות והחלטות של אחרים, ואיך לצטט מבואות וללכת בתלם.

כמו בתחום הפוליטי. מלמדים ילד כי הוא בן־חורין, דמוקרט ובעל רצון חופשי ומחשבה חופשית, כי הוא חי בארץ חופשית ומחליט החלטות בעצמו. ובה־בשעה הוא שבוי להנחות ולדוגמות של זמנו, שאינו מפקפק בהן משום שמעולם לא נאמר לו כי הן קיימות כל־עיקר. משמגיע הצעיר לגיל שעליו לבחור (עדיין אנו סבורים כי בחירה זו הכרחית) בין מדעי הרוח למדעי הטבע, הוא בוחר פעמים רבות במדעי הרוח משום שנדמה לו כי כאן ימצא אנושיות, חופש, אפשרות בחירה. אין הוא יודע כי כבר עוצב על-ידי השיטה; אין הוא יודע כי עצם הבחירה היא תוצאת הפרדה כוזבת המושרשת בלב התרבות שלנו. אלה החשים בזאת, והממאנים להפקיר עצמם להמשך תהליך העיצוב, נוטים לעזוב, מתוך מאמץ כמעט בלתי־מודע, אינסטינקטיבי, למצוא עבודה שבה לא יהיו חצויים ומסוכסכים עם עצמם. בכל המוסדות החברתיים שלנו, החל במשטרה וכלה בעולם האקדמי, החל ברפואה וכלה במדיניות, כמעט אין אנו נותנים דעתנו על העוזבים – על אותו תהליך של עזיבה הנמשך והולך בלי הפסק והמרחיק בשלב מוקדם מאוד את אלה שיש סיכוי שיהיו מקוריים ומתקנים, ומשאיר את אלה שנמשכו אל עיסוקם משום שכבר הם כָּאלה.

שוטר צעיר עוזב את המשטרה ואומר שאין מה שמוטל עליו לעשות מוצא חן בעיניו. מורה צעירה עוזבת את ההוראה לאחר שנפגע האידיאליזם שלה. התהליך החברתי הזה מתרחש בלי שישימו לב אליו כמעט –  אך חלקן רב בזה שהמוסדות החברתיים שלנו נשארים נוקשים ומדכאים.

ילדים אלה, שבילו שנים בתוך מערכת ההכשרה הזאת נעשים מבקרים ספרותיים ואינם מסוגלים לתת מה שהסופר, האמן, מבקש מהם באיוולתו שיפוט מקורי ורב־דמיון. מה שמסוגלים הם לעשות, ומה שהם מיטיבים לעשות, הוא לומר לסופר כיצד מתיישב ספרו או המחזה שחיבר עם דפוסי ההרגשה והמחשבה הרווחים – עם אקלים דעת הקהל. הם משולים לנייר לקמוס. הם שרוולי-רוח – אין ערוך להם, הם הברומטרים הרגישים ביותר לדעת הקהל. כאן יכול אתה לראות תמורות בהלך רוח והלך־מחשבה המתרחשות במהירות שתמצא כמוה רק בתחום הפוליטי – וזאת משום שכל מה שנתחנכו לו אנשים אלה הוא לחפש את דעותיהם מחוץ לעצמם, להסתגל לדמויות בנות-סמכא, ל'ידיעות נקלטות" – מונח מאיר עיניים מאין כמוהו.

אולי אין דרך אחרת להקנות לבני אדם השכלה. ייתכן, אך אני איני מאמינה בזאת. בינתיים מוטב היה לפחות לתאר את המצב כמו שהוא, לקרוא לדברים בשמם. באורח אידיאלי, מה שצריך היה לומר לכל ילד חזור ואמור כל שנותיו בבית-הספר, הוא בערך כך:

אתה נתון בתהליך שטיפת מוח. עדיין לא פיתחנו שיטת חינוך שאינה גם שטיפת מוח. צר לנו, אבל זה המיטב שיכולים אנחנו לעשות. מה שמלמדים אותך כאן הוא מזיגה של הדעות הקדומות הרווחות עתה והבחירות שבחרה התרבות המיוחדת שלנו. הצצה קלה בהיסטוריה תראה לך עד מה ארעיות כל אלה על־פי עצם טיבן. מלמדים אותך אנשים שהצליחו להתאים את עצמם למשטר מחשבה שקבעו קודמיהם. זוהי שיטה המנציחה את עצמה. אלה מביניכם שהם חסונים ואינדיבידואליסטים יותר מאחרים ישאבו מכך עידוד לעזוב ולמצוא דרכים לקנות השכלה בכוחות עצמם להכשיר את השיפוט העצמי שלהם. אלה שיישארו חייבים לזכור, תמיד ובכל עת, כי מעצבים ומקצצים אותם כדי להתאימם לצרכים הצרים והמיוחדים של החברה המסוימת הזאת.

The Golden Notebook, Doris Lessing
לעברית: ג' אריוך

אנה הרמן "1 בספטמבר"



עֶרֶב קַיִץ נִשְפָּך עַל רֹאשִי כְּמוֹ מַיִם חַמִּים
מֶַשהוּ עוֹלֶה בָּאֵש
חֶדֶר קוֹרֵס אֶל חֶדֶר
קוֹרֵס אֶל חֶדֶר
הוֹפֵך לְאֵפֶר
הַכֹּל בְּסֵדֶר
אֵין בֵּית סֵפֶר
הַכֹּל בְּסֵדֶר.

גיא דויטשר: מה תפקידן של מטאפורות שחוקות

בלשון השירה הופכות מטאפורות במותן לקלישאות ריקות. בשפת היומיום מטאפורות שחוקות הן אדמת הסחף שמתוכה צומחים מבנים דקדוקיים. כמו שונית, המתהווה משכבה על גבי שכבה של שלדי אלמוגים מתים, מבנים חדשים בשפה נוצרים משכבות של מטאפורות מתות, שנסחפו ושקעו בנהר הזורם לעבר ההפשטה.

THE UNFOLDING OF LANGUAGE, Guy Deuetscher
לעברית: עמרי אשר

איך להתגונן מפלירטוטים לא רצויים

בספר  Lists of Notes שראה אור ב-2014 בהוצאת קנונגייט בּוּקס (Canongate Books), אסף העורך שון אשר (Shaun Usher)  רשימות שכתבו אנשים שונים, לאורך מאות שנים.

להלן אחת מהן (בתרגומי):

בתחילת שנות ה-20 [במאה ה-20], אחרי שטף בלתי פוסק של הטרדות מצדם של בני המין האחר, החליטה קבוצת נשים מוושינגטון די-סי לייסד את "מועדון המתנגדות לפלירטוטים" שחברותיו "נשים צעירות ונערות שגברים באוטומובילים ובקרנות רחוב הביכו אותן". מטרת המועדון הייתה להגן על אותן גבירות מאי נוחות עתידית. כמו בכל מועדון ראוי לשמו, נשלחה לכל החברות רשימת כללים. הריהי:

  1. אל תפלרטטי: לעתים תכופות מי שממהרת לפלרטט מתחרטת על כך בשעות הפנאי שלה.
  2. אל תעלי על טרמפים שמציעים לך נהגים פלרטטנים – הם לא מזמינים אותך לנסוע אתם כדי לחסוך ממך את ההליכה ברגל.
  3. אל תשתמשי בעיניים שלך כדי לעשות עיניים – הן נוצרו למטרות נעלות יותר.
  4. אל תצאי עם גברים שאת לא מכירה – ייתכן שהם נשואים, ואת עלולה להיקלע למאבק של תלישת שיער הדדית.
  5. אל תקרצי – רעד של עין אחת עלול לגרום לשנייה להזיל דמעה.
  6. אל תחייכי אל זרים פלרטטנים – שימרי את חיוכייך לאנשים שאת מכירה.
  7. אל תספחי אלייך גברים רבים ככל שמתאפשר לך – אם תפלרטטי עם רבים, ייתכן שתחמיצי את האחד.
  8. אל תיפלי ברשתו של אוכל-העוגות החלקלק והמטורזן  – הזהב הלא-מלוטש של גבר אמיתי שווה הרבה יותר מהברק של "לטאת הטרקלין"[1].
  9. אל תניחי לגברים מבוגרים שמחפשים פלירט לטפוח על כתפך ולהתעניין בך באבהיות. אלה בדרך כלל גברים שרוצים לשכוח שהם אבות.
  10. אל תתעלמי מהגבר שאת בטוחה בו, בעודך מפלרטטת עם אחר. כשתחזרי אל הראשון, את עלולה לגלות שהוא נעלם.

[1] ביטוי שמתייחס אל גבר מהודר ונאה שיש לו קשר רומנטי עם אישה עשירה

 

מה דינן של כמה שערות לבנות, שצומחות בזנב

מאמר בניוזוויק, מה-18 במאי, 1997

שמה מלודי. אין לה מושג לאיזו מחלוקת היא גורמת. יש מי שהיו רוצים לירות בראשה. אחרים מבקשים להמית אותה ולשרוף את גווייתה. לה עצמה מציקים רק הזבובים הרוחשים סביבה.

מלודי, עגלה אדומה, הומלטה בישראל בשנה שעברה [1996], בכפר רגיל בגליל. אבל מבחינתם של לא מעט יהודים דתיים אין בה שום דבר רגיל. לפני כמה אלפי שנה, בימי בית המקדש הראשון והשני, נהגו לערבב במים את אפרה של עגלה אדומה שנשחטה במלאת לה שלוש שנים, והשתמשו בתערובת כדי לטהר בה את היהודים, לפני שאלה התקרבו אל בית המקדש בירושלים. כל זה חדל מאז שהרומאים החריבו את בית המקדש השני, בשנת 70 לספירה, מסבירים חוקרים. ישראלים מסוימים רואים במלודי אות מבשר לקראת המילניום החדש. אחרים רואים בה איום חמור על השלום במזרח התיכון.

הבולמוס שהתעורר נובע מכך שיהודים דתיים מסוימים סבורים כי  בואה של מלודי לעולם הוא אות משמים לכך שהמשיח קרב ובא.

מוסלמים רבים, וגם יהודים חילוניים, חוששים שמא הקיצוניים עלולים לראות בעגלה האדומה אות לכך שיש להחריב את מסגדי כיפת הסלע ואל אקצא, הממוקמים כיום במקום שבו שכן בית המקדש. כך תתאפשר לדעתם בניית בית מקדש יהודי שלישי. הדבר יחרחר, מן הסתם, מלחמה.

"הנזק הפוטנציאלי שנושאת בחובה העגלה הזאת גדול יותר מאשר הנזק הטמון בפיצוץ טרור רגיל," כתב העיתונאי דוד לנדאו בעיתון הישראלי המשפיע "הארץ". לנדאו הציע להיפטר מהעגלה מהר ובדיסקרטיות.

ייתכן שהוא מגזים, אבל יש לכך תקדים. בתחילת שנות ה-80 נעצר קומץ של קיצוניים יהודים. הם הורשעו בשל מזימה לפוצץ את שני המסגדים שעל הר הבית. והשאיפה לעשות זאת ממשיכה לפַעֵם בלבבות. גרשון סלומון ייסד את "נאמני הר הבית" לפני שלושים שנה כדי להביא לשחרור הר הבית ממה שהוא מכנה "כיבוש מוסלמי אימפריאליסטי." חסידיו מציבים מדי פעם אתגר בפני האיסור הממשלתי על תפילה של יהודים בכל מקום על הר הבית, חוץ מאשר בכותל המערבי. בעיני סלומון, מלודי היא אות – "עוד סימן לכך שאנחנו קרובים מאוד לבנייה מחודשת של בית המקדש," הוא אומר. "זה יאפשר להמוני יהודים אורתודוקסים להצטרף אלינו במערכה לשחרור הר הבית."

[…]

מלודי, כמובן, היא רק איום פוטנציאלי אחד על השלום באזור, שרק לעתים נדירות נעדר ממנו הניצוץ שעלול להצית את האש. וייתכן שהיא אפילו לא באמת התגלית הלוהטת, כפי שסברו בתחילה. על פי דין תורה, מלודי, שצבעה למעשה ערמוני, אם בוחנים אותו היטב, חייבת להיות אדומה לחלוטין. הרב המקומי, למשל, סבור שהיא לא עונה על הדרישות. "אני בספק אם היא כשרה," אומר הרב שמריה שור, ומצביע על כמה שערות לבנות בזנבה של מלודי, על זיפים לבנים בחוטמה ובריסיה, שהם אדומים רק בקצה אחד. "אילו חשבתי באמת שהיא כשרה, הייתי מסתיר אותה במקום לא ידוע."


 

לעברית: עופרה עופר אורן

מי שכח: מדינת ישראל התחייבה כי "תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה"

בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי.

לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקוה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית.

מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהאחז במולדתם העתיקה; ובדורות האחרונים שבו לארצם בהמונים, וחלוצים, מעפילים ומגינים הפריחו נשמות, החיו שפתם העברית, בנו כפרים וערים, והקימו ישוב גדל והולך השליט על משקו ותרבותו, שוחר שלום ומגן על עצמו, מביא ברכת הקידמה לכל תושבי הארץ ונושא נפשו לעצמאות ממלכתית.

בשנת תרנ"ז (1897) נתכנס הקונגרס הציוני לקול קריאתו של הוגה חזון המדינה היהודית תיאודור הרצל והכריז על זכות העם היהודי לתקומה לאומית בארצו.

זכות זו הוכרה בהצהרת בלפור מיום ב' בנובמבר 1917 ואושרה במנדט מטעם חבר הלאומים, אשר נתן במיוחד תוקף בין-לאומי לקשר ההיסטורי שבין העם היהודי לבין ארץ-ישראל ולזכות העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי.

השואה שנתחוללה על עם ישראל בזמן האחרון, בה הוכרעו לטבח מיליונים יהודים באירופה, הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון בעית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות על-ידי חידוש המדינה היהודית בארץ-ישראל, אשר תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות-זכויות בתוך משפחת העמים.

שארית הפליטה שניצלה מהטבח הנאצי האיום באירופה ויהודי ארצות אחרות לא חדלו להעפיל לארץ-ישראל, על אף כל קושי, מניעה וסכנה, ולא פסקו לתבוע את זכותם לחיי כבוד, חירות ועמל-ישרים במולדת עמם.

במלחמת העולם השניה תרם הישוב העברי בארץ את מלוא-חלקו למאבק האומות השוחרות חירות ושלום נגד כוחות הרשע הנאצי, ובדם חייליו ובמאמצו המלחמתי קנה לו את הזכות להמנות עם העמים מייסדי ברית האומות המאוחדות.

ב-29 בנובמבר 1947 קיבלה עצרת האומות המאוחדות החלטה המחייבת הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל; העצרת תבעה מאת תושבי ארץ-ישראל לאחוז בעצמם בכל הצעדים הנדרשים מצדם הם לביצוע ההחלטה. הכרה זו של האומות המאוחדות בזכות העם היהודי להקים את מדינתו אינה ניתנת להפקעה.

זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית.

לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם, נציגי הישוב העברי והתנועה הציונית, ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ-ישראל, ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל.

אנו קובעים שהחל מרגע סיום המנדט, הלילה, אור ליום שבת ו' אייר תש"ח, 15 במאי 1948, ועד להקמת  השלטונות הנבחרים והסדירים של המדינה בהתאם לחוקה שתיקבע על-ידי האספה המכוננת הנבחרת לא יאוחר מ-1 באוקטובר 1948 – תפעל מועצת העם כמועצת מדינה זמנית, ומוסד הביצוע שלה, מנהלת-העם, יהווה את הממשלה הזמנית של המדינה היהודית, אשר תיקרא בשם ישראל.

מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין;  תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות. מדינת ישראל תהא מוכנה לשתף פעולה עם המוסדות והנציגים של האומות המאוחדות בהגשמת החלטת העצרת מיום 29 בנובמבר 1947 ותפעל להקמת האחדות הכלכלית של ארץ-ישראל בשלמותה.

אנו קוראים לאומות המאוחדות לתת יד לעם היהודי בבנין מדינתו ולקבל את מדינת ישראל לתוך משפחת העמים.

אנו קוראים – גם בתוך התקפת-הדמים הנערכת עלינו זה חדשים – לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על שלום וליטול חלקם בבנין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים.

אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו. מדינת ישראל מוכנה לתרום חלקה במאמץ משותף לקידמת המזרח התיכון כולו.

אנו קוראים אל העם היהודי בכל התפוצות להתלכד סביב הישוב בעליה ובבנין ולעמוד לימינו במערכה הגדולה על הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל.

מתוך בטחון בצור ישראל הננו חותמים בחתימת ידינו לעדות על הכרזה זו, במושב מועצת המדינה הזמנית, על אדמת המולדת, בעיר תל-אביב, היום הזה, ערב שבת, ה' אייר תש"ח, 14 במאי 1948.

דוד בן-גוריון, דניאל אוסטר, מרדכי בנטוב, יצחק בן-צבי, אליהו ברלין, פריץ ברנשטיין, הרב וולף גולד, מאיר גרבובסקי, יצחק גרינבוים, ד"ר אברהם גרנובסקי, אליהו דובקין, מאיר וילנר-קובנר, זרח ורהפטיג, הרצל ורדי, רחל כהן, הרב קלמן כהנא, סעדיה כובאשי, הרב יצחק מאיר לוין, מאיר דוד לוינשטיין, צבי לוריא, גולדה מאירסון, נחום ניר, צבי סגל, הרב יהודה ליב הכהן פישמן, דוד צבי פנקס, אהרן ציזלינג משה קולודני, אליעזר קפלן, אברהם קצנלסון, פליכס רוזנבליט, דוד רמז, ברל רפטור, מרדכי שטנר, בן-ציון שטרנברג, בכור שיטרית, משה שפירא, משה שרתוק.

מה הייתה השיטה המרתקת ביותר של המשטר הטוטליטרי

אירופה של המאה העשרים עוצבה בידי שניים: אנו חייבים לאדולף היטלר וליוסף סטלין את המשטר הטוטליטרי – ואם לא את המצאתו, הרי לפחות  את יישומו הנמרץ ביותר. אחריותם המשותפת לאובדן החיים היא אכן מדהימה. ואולם מדד נכון יותר לאופיו ההרסני של המשטר הטוטליטרי הוא לא מה שקרה אלא מה שלא קרה: "סך הספרים שלא נכתבו", כפי שניסח זאת אחד הסופרים; "סך המחשבות שלא חשבו, הרגשות שלא הרגישו, העבודות שלא בוצעו, החיים שלא הגיעו לסיומם הטבעי."

לא רק מטרותיה של הפוליטיקה הטוטליטרית פגעו בחברות שבהן הונהגו, אלא אף שיטותיה, והמרתקת שבהן הייתה מיסוד ההסתה. מי שחיו תחת שלטונם של סטלין והיטלר הוסתו בשיטתיות וזה נגד זה וקיבלו עידוד לפעול על פי הדחפים השפלים ביותר עד תום וכל עוינות הוחרפה. בזמן זה או אחר הוסתו תושבי העיר נגד כפרים עניין, פועלים נגד כפריים, כפריים בני המעמד הבינוני נגד כפריים עניים, ילדים נגד הוריהם, צעירים נגד מבוגרים, וקבוצות אתניות זו נגד זו. המשטרה החשאית עודדה הלשנה, והצליחה – "הפרד ומשול" הייתה הססמה. ככל שנדרש גיוס חברתי והשתתפות המונית במוסדות שבחסות המדינה ובפולחניהם, כך הפכו בני אדם, במידה זו או אחרת, שותפים בהכנעה העצמית.

שכנים: השמדתה של הקהילה היהודית בידוובנה שבפולין, יאן תומש גרוס. לעברית: יז'י מיכאלוביץ'.

מה ההקבלה שבין הפרעות נפשיות לאמנות, דת, או פילוסופיה

מצד אחד אנו מוצאים בנאורוזות הקבלות בולטות ומעמיקות ליצירות של האמנות, של הדת, ושל הפילוסופיה, ומצד אחר הן נראות כמו סירוס של הללו.

אפשר להעז ולומר שההיסטריה היא קריקטורה של יצירה אמנותית.

נאורוזת הטורדנות היא קריקטורה של הדת.

והטירוף הפרנואידי הוא קריקטורה של שיטה פילוסופית.

הנאורוזות מבקשות לפעול בכוחות עצמן את מה שנוצר בחברה  בעבודה קולקטיבית.

"טוטם וטאבו", כתבי זיגמונד פרויד, מסות נבחרות

לאה גולדברג: יַלְדוּת

כְּמוֹ כּוֹכָבִים הַמּוֹצְאִים אֶת הַדֶּרֶךְ לְכָל חַלּוֹן,
כְּמוֹ יוֹם הַמֵּצִיץ אֶל כָּל עַיִן נִפְקַחַת,
כְּאוֹר,
אֶצְבָּעוֹת שֶׁנָּגְעוּ בְּנִימַת הַחֲלוֹם הָאַחְרוֹן
וְהִרְעִידוּ שִׂמְחָה, וַיִּמֹּג הַפַּחַד
וַיְהִי מִזְמוֹר.

כֹּה פָּשׁוּט,
כֹּה פָּשׁוּט וּמָלֵא,
כְּמוֹ אָחוּ יָרֹק הַמְחַבֵּק אֶת הַשְּׁבִיל הָאָבוּד

וְטַל

       וְתִלְתָּן

               וְטָלֶה.

אנה הרמן, "הבריכה"

הבריכה

        "לְבַדָּהּ תַּחֲלֹם לָהּ
חֲלוֹם עוֹלָם הָפוּךְ"

ח"נ ביאליק

מָחָר אֵלֵךְ לִשְׂחוֹת לִי בַּבְּרֵכָה שֶׁבָּהּ שָׂחִית.
כְּשֶׁאֶכָּנֵס לַמַּיִם אֲנַפֵּץ אֶת הַזְּכוּכִית
שֶׁנִּקְרְשָׁה סְבִיבִי בְּמֶשֶׁךְ הַשָּׁנִים. שׂוֹחָה
אֶהְיֶה בָּעַיִן הַתְּכֻלָּה שֶׁלָּךְ, כִּי הַבְּרֵכָה
תִּהְיֶה אוֹתָהּ הָעַיִן הַתְּכֻלָּה שֶׁלֹּא הָיְתָה לִי,
תִּהְיֶה עֵינָהּ הַמְּתוּקָה וְהַתְּכֻלָּה שֶׁל טַלִּי.

מָחָר אֵלֵךְ לִשְׂחוֹת לִי בַּבְּרֵכָה שֶׁבָּהּ שָׂחִית.
בָּעַיִן הַתְּכֻלָּה שֶׁלָּךְ אֶהְיֶה הַלַּחְלוּחִית
הָאֲדֻמָּה שֶׁיּוֹם אֶחָד רָאִיתִי אֵיךְ הֵנֵצָּה
בְּתוֹךְ עֵינַיִךְ הַדּוֹמְעוֹת, רָאִיתִי אֶת הַפֶּצַע.
וְכָל מַה שֶּׁרָצִיתִי וּבְאֹפֶן כֹּה טוֹטָאלִי
הָיָה לִבְכּוֹת מִתּוֹךְ עֵינָהּ הַמְּתוּקָה שֶׁל טַלִּי.

מָחָר אֵלֵךְ לִשְׂחוֹת לִי בַּבְּרֵכָה שֶׁבָּהּ שָׂחִית.
אֶנְעַץ סִכָּה בְּבֶטֶן הַבָּלוֹן, בְּשַׁלְפּוּחִית
שְׁקוּפָה הִקַּפְתִּי אֶת עַצְמִי וְהַשָּׁנִים חָלְפוּ
וְאַף אֲנִי עַל פְּנֵי כַּדּוּר־הָאָרֶץ הַקָּפוּא
הָלַכְתִּי וְדָהִיתִי לִי וְקַו חַיַּי נִקְטַע לִי
עַד שֶׁהָפַכְתִּי אֶת רֹאשִׁי אֶל תְּכוֹל עֵינָהּ שֶׁל טַלִּי.

מָחָר אֵלֵךְ לִשְׂחוֹת לִי בַּבְּרֵכָה שֶׁבָּהּ שָׂחִית.
אֲנִי אַשְׁתִּין בַּמַּיִם לְזִכְרָהּ שֶׁל שַׁלְפּוּחִית
הַשֶּׁתֶן הַמֻּדְלֶקֶת, וְאֶפְרֹק אֶת הַיַּלְקוּט
שֶׁל בֵּית־הַסֵּפֶר שֶׁלִּמְּדַנִי מַהִי הִתְאַפְּקוּת.
וּבְלִי מִלִּים אֵדַע אָז בְּדִיּוּק כֵּיצַד חָלְתָה לִי
הַשַּׁלְפּוּחִית בְּתוֹךְ עֵינָהּ הַמְּתוּקָה שֶׁל טַלִּי.

מָחָר אֵלֵךְ לִשְׂחוֹת לִי בַּבְּרֵכָה שֶׁבָּהּ שָׂחִית,
בַּמַּיִם שֶׁבִּתֵּךְ לָמְדָה לִשְׂחוֹת בָּהֶם, אַנְחִית
עַצְמִי אֶל כּוּר שֶׁל כְלוֹר חָמִים וְלֹא אֶל קֹר חוֹתֵךְ
וְאַתְּ תִּהְיִי הָאִמָּא וַאֲנִי אֶהְיֶה בִּתֵּךְ.
וּפְנֵי הַמַּיִם יִמָּתְחוּ כְּקַו חַיִּים פָטָאלִי
שֶׁלְּאָרְכּוֹ אֲנִי אֵלֵךְ אֶל תּוֹךְ עֵינַיִךְ, טַלִּי.

 

 

מה היה צפוי לאלמנה ענייה ואיך הצליחה לגבור על הייאוש

חייה של נעמי אשת אלימלך נהרסו. רעב, הגירה, אלמנוּת ואחרי כל אלה היה השכול הכפול של שני בניה היחידים, שהיו כנראה צעירים כי טרם הספיקו ללדת. זהו אם כן סופה של המשפחה. האלמנה ושתי כלותיה סובלות עתה מעוני באין גברים מפרנסים. וַתָּקָם הִיא וְכַלֹּתֶיהָ וַתָּשָׁב מִשְּׂדֵי מוֹאָב כִּי שָׁמְעָה בִּשְׂדֵה מוֹאָב כִּי פָקַד יְהוָה אֶת עַמּוֹ לָתֵת לָהֶם לָחֶם.

שתי הכלות נלוות אליה אבל היא משדלת אותן לשוב: לֵכְנָה שֹּׁבְנָה אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ. יַעַשׂ יְהוָה עִמָּכֶם חֶסֶד כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם-הַמֵּתִים וְעִמָּדִי. יִתֵּן יְהוָה לָכֶם וּמְצֶאןָ מְנוּחָה אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ. אתן עוד צעירות. לכן יש עוד סיכוי להתחתן ולהביא משפחה, אז הישארו כאן לטובתכן. וַתִּשַּׁק לָהֶן וַתִּשֶּׂאנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה. היא הייתה כנראה חמות טובה, כי קשה להן להיפרד ממנה. וַתֹּאמַרְנָה-לָּהּ: כִּי אִתָּךְ נָשׁוּב לְעַמֵּךְ. בניגוד להן, היא כבר לא תקים משפחה והן מציעות לה מפלט מהבדידות המחכה לה.

תשובתה, בעברית הנפלאה של ימי בית שני, היא מונולוג דיכאוני טיפוסי לא רק מבחינת האפקט אלא גם מבחינת ראיית המציאות: נעמי רואה את המצב נכונה. לאן שלא תסתכל אין לה למה לקוות, בעוד לשתי הצעירות עדיין יש. כמה נכונים אם כן דבריה:

שֹׁבְנָה בְנֹתַי לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי? הַעוֹד לִי בָנִים בְּמֵעַי וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים? שֹׁבְנָה בְנֹתַי, לֵכְןָ כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ, כִּי אָמַרְתִּי יֶשׁ לִי תִקְוָה גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים. הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ? הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ? אַל בְּנֹתַי, כִּי מַר לִי מְאֹד מִכֶּם, כִּי יָצְאָה בִי יַד יְהוָה.

איזה מענה ייתכן מול ייאוש מפוכח כזה? וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה עוֹד. הצעירה בהן, ערפה אשת כליון, אכן נענית לה בתום הבכי השני, מנשקת אותה ופונה חזרה אל בית הוריה. לאלמנה יש עתה נימוק נוסף לשכנע את כלת הבכור: הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ אֶל עַמָּהּ וְאֶל אֱלֹהֶיהָ. שׁוּבִי אַחֲרֵי יְבִמְתֵּךְ.

שתי התפרצויות הבכי היו קולה הראשון של רות. עכשיו נשמע קולה בפעם השלישית, והפעם במילים החלטיות. היא לא מנסה להתמודד עם ההיגיון הדיכאוני, כי באמת אין טעם. נעמי צודקת. תשובתה אם כן אינה מתחום ההיגיון אלא מציבה בפשטות עובדה. אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ. כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי וְכֹה יוֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ. המוות, הנוכח בכל מילה של החמות כסוף לחיי הבדידות המצפים לה, משמש בפי הכלה אמצעי רטורי, אירציונלי בעליל, נגד היגיון הייאוש. אין תקוה? אולי, אבל באין-תקוה הזה, כמו בבכי, אהיה אתך מעתה ביום ובלילה, עד המוות.

גם בחזרה ליהודה שולט קול הדיכאון. וַיְהִי כְּבוֹאָנָה בֵּית לֶחֶם וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן וַתֹּאמַרְנָה: הֲזֹאת נָעֳמִי? וַתֹּאמֶר אֲלֵיהֶן: אַל תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי, קְרֶאןָ לִי מָרָא כִּי הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד. אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהוָה. לָמָּה תִקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי וַיהוָה עָנָה בִי וְשַׁדַּי הֵרַע לִי?

ושוב, הכל נכון. אי-אפשר להתווכח עם הדברים האלה. והפעם רות שותקת. כי חוסר התקווה שלה גרוע עוד יותר. בפירושים השונים למגילת רות שקראתי עד היום לא מצאתי התייחסות לצד אפל מאוד השב ונרמז לאורך המגילה. המונח בן-ימינו "הטרדה מינית" היא תיאור מעודן למה שציפה באותם ימים למהגרת בודדה המלקטת נדבות. ניבולי פה, נגיעות והצקות יהיו מעתה מנת חלקה מדי יום, ואפילו אונס. אפילו דין התורה הידוע לשמצה, המטיל על האנס "עונש" בצורת חיוב לשאת לאשה את קורבנו, אינו חל על גויה. לא במקרה מתוארים הנישואין בפי נעמי, בפתח המגילה ובסיומה, כ"מנוחה" ו"מנוח."

הן מוצאות בית בבית-לחם. ובו בפעם הרביעית נשמע קולה של הצעירה. הפעם זה הוא קול החיים: היא רעבה, ומן הסתם גם חמותה השבורה. הצעירה נענית אפוא לקריאת הגוף בשם שתיהן: וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֶל נָעֳמִי: אֵלְכָה נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳּטָה בַשִּׁבֳּלִים אַחַר אֲשֶׁר אֶמְצָא חֵן בְּעֵינָיו.

אוי ל"מציאת חן" זו! אבל הבקשה מולידה סוף-סוף מענה ענייני מפי החמות המדוכאת: לְכִי בִתִּי.

וּלְנָעֳמִי מוֹדָע לְאִישָׁהּ, אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ וּשְׁמוֹ בֹּעַז. האם הספיקה רות לשמוע בבית-לחם על הקרוב הנכבד הגר כאן בעיר, או אולי דיברו עליו במשפחה עוד שם במואב, ושמא רק יד הגורל בדבר? היא יוצאת אל השדה והנה בצהריים בא בעליו נשוא-הפנים. מי היה? קשיש בעל משפחה שהיא קיוותה להיות לו פילגש להינצל מחיי העוני או שמא עדיין רווק ואפילו מושך? ברור שהיא מושכת את עיניו. וכשהוא שומע מי היא הוא מתרגש בעליל. וַיֹּאמֶר בֹּעַז אֶל רוּת הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ בִּתִּי, אַל תֵּלְכִי לִלְקֹט בְּשָׂדֶה אַחֵר וְגַם לֹא תַעֲבוּרִי מִזֶּה וְכֹה תִדְבָּקִין עִם נַעֲרֹתָי.

היא מדברת עתה בפעם החמישית. וַתִּפֹּל עַל פָּנֶיהָ וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה וַתֹּאמֶר אֵלָיו: מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה? שמעתי עלייך, הוא משיב בהתרגשות. הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר עָשִׂית אֶת חֲמוֹתֵךְ אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ וַתֵּלְכִי אֶל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם. יְשַׁלֵּם יְהוָה פָּעֳלֵךְ וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת כְּנָפָיו!

היא יודעת להקסים, לכבוש לב. אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי כִּי נִחַמְתָּנִי וְכִי דִבַּרְתָּ עַל לֵב שִׁפְחָתֶךָ, וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה כְּאַחַת שִׁפְחֹתֶיךָ. מהיכן באה ההתמסרות הזאת? האם מהבטן הריקה או מהאֶרוס השב ללבלב באביב?

הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת-הַנְּעָרִים לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ, הוא משיב, יודע היטב כי נשים כמותה הן הפקר. כך גם הבטחתו החוזרת הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת-הַנְּעָרִים לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ והאזהרה הישירה לפועלים: גַּם בֵּין הָעֳמָרִים תְּלַקֵּט וְלֹא תַכְלִימוּהָ וְגַם שֹׁל תָּשֹׁלּוּ לָהּ מִן הַצְּבָתִים וַעֲזַבְתֶּם וְלִקְּטָה וְלֹא תִגְעֲרוּ בָהּ. נגיעות, הכלמות וגערות היו מנת חלקה אילולא פרש עליה הגואל את חסותו.

בערב בשובה הביתה נשמע קול חדש מפי נעמי: אֵיפֹה לִקַּטְתְּ הַיּוֹם וְאָנָה עָשִׂית? יְהִי מַכִּירֵךְ בָּרוּךְ! היא מספרת לה על בועז ונעמי מתמלאת אושר: בָּרוּךְ הוּא לַיהוָה אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַמֵּתִים!… קָרוֹב לָנוּ הָאִישׁ! מִגֹּאֲלֵנוּ הוּא! יש תקווה מאותו שַׁדַּי שהמר לה, לפחות לקיץ הקרוב. וַתֹּאמֶר נָעֳמִי אֶל רוּת כַּלָּתָהּ: טוֹב בִּתִּי כִּי תֵצְאִי עִם נַעֲרוֹתָיו וְלֹא יִפְגְּעוּ בָךְ בְּשָׂדֶה אַחֵר. וַתִּדְבַּק בְּנַעֲרוֹת בֹּעַז לְלַקֵּט עַד כְּלוֹת קְצִיר הַשְּׂעֹרִים וּקְצִיר הַחִטִּים, וַתֵּשֶׁב אֶת חֲמוֹתָהּ.

ואז אחרי שמתמלא המזווה הדל וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי חֲמוֹתָהּ: בִּתִּי, הֲלֹא אֲבַקֶּשׁ לָךְ מָנוֹחַ אֲשֶׁר יִיטַב לָךְ. וְעַתָּה, הֲלֹא בֹעַז מֹדַעְתָּנוּ, אֲשֶׁר הָיִית אֶת נַעֲרוֹתָיו, הִנֵּה הוּא זֹרֶה אֶת גֹּרֶן הַשְּׂעֹרִים הַלָּיְלָה. וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ וְשַׂמְתְּ שִׂמְלֹתַיִךְ עָלַיִךְ וְיָרַדְתְּ הַגֹּרֶן, אַל-תִּוָּדְעִי לָאִישׁ, עַד כַּלֹּתוֹ לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת. וִיהִי בְשָׁכְבוֹ וְיָדַעַתְּ אֶת הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכַּב שָׁם, וּבָאת וְגִלִּית מַרְגְּלֹתָיו וְשָׁכָבְתְּ. וְהוּא יַגִּיד לָךְ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשִׂין.

רות בחרה להיות עם נעמי בעריריות ובייאוש, עכשיו תהיה אתה נעמי בחיזור, בפיתוי ובתקווה. כמה יפה ששני מונחים בעברית המודרנית באו ממגילה זו:
תְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.
וַיִּתֵּן יְהוָה לָהּ הֵרָיוֹן.

חג שמח לכל גר אָפֵס תקוה בשערינו, ולקומץ הגואלים מיד צורריו.

פרופסור אבשלום אליצור.

רות המואביה גוסטב דורה

מה חושבות נשים על מלומד עשיר?

האיש הזה היה מלומד, אבל מלומד עשיר. כלומר, אדם שבן דמותו בפריז כותב על שולחן מהגוני, ויש לו ספרים זהובי שוליים, נעלי בית רקומות, חפצי נוי סיניים, חלוק בית, שעון מטוטלת מזהב, חתול מנמנם על השטיח, ושתיים או שלוש נשים שמקריאות לו את השירה, הפרוזה והסיפורים שלו ואומרות לו: "יש לך כישרון", אבל חושבות שהוא נאד נפוח.


גוסטב פלובר, "ביבלומאניה"
לעברית: מיכל שליו.

"יש לי נאום של אש"

לָאֶרְטֶס:
הו, אז היא טבעה.

מלכה:
טבעה, טבעה.

לָאֶרְטֶס:
את מלאה מים רבים מדי, אופליה מסכנה,
לכן אני אוסר את דמעותי. אבל
אנחנו חלשים – הטבע את שלו
עושה, ושתאמר לה הבושה מה שתאמר.
(בוכה) כשאלה יסתלקו, לא אהיה עוד נקבה.
שלום, כבודו. יש לי נאום של אש
שמשתוקק לשרוף, אך השטויות
האלה מטביעות אותו.

(יוצא)

ויליאם שייקספיר, "המלט" מערכה IV תמונה 7
לעברית: דורי פרנס

William Shakespeare, Hamlet, Act 4 Scene 7

מתי ומדוע העולם נדהם

טיטניה:
בְטֵרוּף הַמֶּזג
של מזג-האוויר כל העונות
מתבלבלות: פְּתיתֵי שֵיבָה של כְּפור
צונחים לחֵיק שושן אדום צעיר;
על כתר-קרח דק של שר-החורף
נִכְרָך לו דֶרך לַעַג זֵר פִּרְחֵי
אביב בְּשוּמים. אביב וקיץ, סתיו
פּוֹרה וחורף-זַעם מחליפים
מַדִים. והעולם, נדהם מול פְּרי
לא בָּעוֹנָה, כבר לא יודע מי
הוא מי.

ויליאם שייקספיר, "חלום של לילה בלב קיץ", מערכה II תמונה ראשונה. לעברית: דורי פרנס


טיטניה:

עוֹלָם שֶׁל תֹּהוּ כָּל חֲלִיפוֹת הָעֵת
חָלְפוּ וְלֹא יָשׁוּבוֹּ; שִׁלְגֵי שֵׂבָה
נוֹפְלִים אֶל חֵיק הַשּׁוֹשַׁנָּה הָאֲדֻמָּה;
וְעַל כִּתְרוֹ הַקַּר וְהַדַּקִּיק
שֶׁל שַׂר הַחֹרֶף זֵר נִצָּנֵי אָבִיב
נוֹתֵן רֵיחוֹ – הוֹ לַעַג לְרֹאשׁוֹ הַשָּׁב.
אָבִיב וְקַיִץ, סְתָיו רַב תְּנוּבוֹת
וְחֹרֶף מַר חָרוֹן – הֵמֵרוּ לְבוּשָׁם,
וּבְעוֹלָם שֶׁל בֹּהוּ אֵין אִישׁ יוֹדֵע
מָה עֵת וּמָה עוֹנָה – כִּי אֵין פְּרִי בְּעִתּוֹ.

ויליאם שייקספיר, "חלום ליל קיץ", מערכה II תמונה ראשונה. לעברית: ט' כרמי

 


A Midsummer Night's Dream

:TITANIA    

William Shakespeare
פָּאק, "חלום ליל קיץ" תיכון מאוחד רחובות, בבימוי צבי רפאל 1965

"בַּחוּץ לֹא-יָלִין גֵּר דְּלָתַי לָאֹרַח אֶפְתָּח"

בראשית

וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה.

פרק ט"ו פסוק י"ג


דברים

עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה.

פרק י' פסוק י"ח

לֹא-תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא לֹא-תְתַעֵב מִצְרִי כִּי-גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ

פרק כ"ג פסוק ח'

לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה

פרק כ"ד פסוק י"ז

אָרוּר מַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר-יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאָמַר כָּל-הָעָם אָמֵן

פרק כ"ז פסוק י"ט


ירמיה

גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה לֹא תַעֲשֹׁקוּ וְדָם נָקִי אַל-תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה.

פרק ז' פסוק ו'


זכריה

וְאַלְמָנָה וְיָתוֹם גֵּר וְעָנִי אַל-תַּעֲשֹׁקוּ וְרָעַת אִישׁ אָחִיו אַל-תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם.

פרק ז' פסוק י'


תהילים

גֵּר אָנֹכִי בָאָרֶץ אַל-תַּסְתֵּר מִמֶּנִּי מִצְוֹתֶיךָ

פרק קי"ט פסוק י"ט

בַּחוּץ לֹא-יָלִין גֵּר דְּלָתַי לָאֹרַח אֶפְתָּח.

פרק ל"א פסוק ל"ב

אפריל – חודש אכזר או מתוק?

צ'וסר: מתוך פתיחת הפרולוג של "סיפורי קנטרברי"; תרגום: שמעון זנדבנק

שייקספיר: מתוך סונט 98; תרגום: אריה סתיו

ט"ס אליוט: מתוך "ארץ השממה"; תרגום: נח שטרן

גוסטב קלימט

 


 

שייקספיר, "הסוחר מוונציה": ליהודי אין עיניים?

סאלארינו:
מה, אני בטוח שאם הוא לא יעמוד בתשלום, לא תיקח את הבשר שלו. לְמה זה טוב?

שיילוק:
בתור פתיון לדגים. אם זה לא יזין שום דבר אחר, זה יזין את הנקמה שלי. הוא השפיל אותי, ועמד ביני לבין חצי מיליון; צחק להפסדים שלי, לעג לרווחים שלי, ירק על העם שלי, חיבל בעסקאות שלי, צינן את החברים שלי, חימם את האויבים שלי. ומה הסיבה שלו? אני יהודי. ליהודי אין עיניים? ליהודי אין ידיים, איברים, גוף, חושים, רגשות, יצרים? ניזון מאותו אוכל, נפצע מאותו נשק, חשוף לאותן מחלות, מתרפא באותם אמצעים, חם וקר לו מאותם חורף וקיץ כמו נוצרי? אם אתם דוקרים אותנו, אנחנו לא מדממים? אם אתם מדגדגים אותנו, אנחנו לא צוחקים? אם אתם מרעילים אותנו, אנחנו לא מתים? ואם אתם עושים לנו עוול, שלא ננקום? אם אנחנו כמותכם בכל השאר, נהיה דומים לכם גם בזה. אם יהודי עושה עוול לנוצרי, איזו לחי שניה הוא מושיט? נקמה. אם נוצרי עושה עוול ליהודי, מה תהיה ההבלגה שלו לפי הדוגמה הנוצרית? נו מה, נקמה. את הנבָלה שאתם מלמדים אותי אני איישם, ושיהרגו אותי אם אני לא אעלה על המורים שלי.

ויליאם שייקספיר, "הסוחר מוונציה", מערכה 3 תמונה 1
לעברית: דורי פרנס


William Shakespeare
  The Merchant of Venice

Act III Scene 1

חנוך לוין, "הבלדה על אחינו יעקב"

מנחה: לפני שובו הביתה פוגש הפטריוט שלנו קבוצת מתנחלים לבבית.

הם מספרים לו על חיי השיגרה במקום בין מנחה לערבית.

[המתנחלים שרים]

מתנחלים: יום ראשון היה יום שיגרה,

ערבי זקן ברחוב נורה,

"אל תירָה, עבדי יעקב!" הוא קרא:

ואחינו יעקב ירָה.

 

ביום השני שוב כלום לא קרה,

ילד ערבי ברחוב נורה,

"אל תירָה, עבדי יעקב!" הוא קרא;

ואחינו יעקב ירָה.

ביום שלישי פעמיים כי טוב,

שני ערבים נורו ברחוב,

שעמום גדול ביום רביעי,

ברחוב נורה זקן ערבי,

יום חמישי שוב יום שיגרה,

ערבי אחד ברחוב נורה,

ביום שישי הקצר, ערב שבת,

אף ערבי לא נורה, רק ערבייה אחת,

הם קראו: "עבדי יעקב, אל תירָה!"

ואחינו יעקב ירָה.

 

וביום השביעי שבת ויינפש,

אין רובים, אין יריות, אין אש,

"אל תירה", הם קוראים, "עבדי יעקב!"

ואחינו מסתפק באגרוף.

 

שבת שלום, שבוע טוב.


מתוך "הפטריוט". (הוצג לראשונה באוקטובר 1982)

מעריב, 23 באוקטובר, 1982

כיצד פועלת דמגוגיה?

איך זה שמצליחים להטות את התמונה באופן מגמתי במיוחד, משקרים בעצם לקהל, והקהל מקבל זאת? אלה הם מצבים בהם הנואם יודע במפורש שהוא משקר לקהל, אך הקהל אינו מודע לכך והוא נסחף אחרי הנואם, העושה שימוש בטכניקות מניפולטיביות.

***

הלשון המאגית היא כאין וכאפס לעומת מה שהדמגוגיה הצליחה לעשות ברשעותה, ובניצול כוחה. [מדובר ב] רטוריקה דרמטית, שיוצרת מגע עם אנשים על בסיס הרגשות הראשוניים, הפרימיטיביים והאי רציונליים ביותר. יש דיבורי הפחדה על אויבים עלומים, נוראים ומבעיתים.

***

דמגוגיה אינה רק פרי של יכולת נאום חזקה, אלא היא הכישרון המובהק לחבר בין סיטואציה חברתית, מדינית וכלכלית, לבין כוח ההתססה המילולי.

***

זהו נאום שאינו מאפשר שיקול דעת (של "אולי" או "אפשר"), אלא מציג מסר חד-משמעי זה או זה. ככה.

***

זוהי הדמגוגיה, על סכנותיה ועל כוחה מטריף הדעת. הדמגוגיה יעילה כשהיא נופלת על אוזניים כרויות במצבים של משברים לאומיים, חולשה ואי ביטחון. הדמגוגיה מחפשת את אותו נואם מלהיב, שמשתמש ברגשות התסכול והפחד של הקהל, כדי להשיג מטרות מוגדרות (במקרה הזה מטרות לאומניות חד-משמעיות), שסופן מי ישורנו.

 

אמילי דיקנסון, תרגום מאת שושי שמיר: "אחרי כאב גדול, תחושה רשמית תבוא"

אַחְרֵי כְּאֵב גָּדוֹל תְּחוּשָׁה רִשְׁמִית תָּבוֹא –

הָעֲצַבִּים יוֹשְׁבִים טִקְסִי, כְּמַצֵּבוֹת –
נֻקְשֶׁה הַלֵּב שׁוֹאֵל 'נָשָׂאתִי זֹאת? אֲנִי?'
וְגַם 'אֶתְמוֹל? אוּלַי לִפְנֵי מֵאוֹת שָׁנִים?'

הָרַגְלַיִּם, מֵכָנִיּוֹת, סוֹבְבוֹת –
כַּעֲשׂוּיוֹת מֵעֵץ
מֵאֶרֶץ, אוֹ אֲוִיר, אוֹ כִּמְצֻוּוֹת –
הִצְמִיחוּ בְּלִי מֵשִׁים
שְׂבִיעוּת רָצוֹן שֶׁל קְוָרְץ, כַּאֲבָנִים –

זֹאת הַשָּׁעָה שֶׁל עוֹפֶרֶת –
שֶׁאִם שׂוֹרְדִים, נִשְׁמֶרֶת,
כְּמוֹ שֶׁמִי שֶׁקָּפְאוּ אֶת הַשֶּׁלֶג זוֹכְרִים –
קֹדֶם – כְּפוֹר – אָז קֵהוּת – וְאָז מְוַתְּרִים –

לעברית: שושי שמיר ©

על חייה של אמילי דיקנסון

שאלות על פליטים: "מה תעשה אם תראה ילד טובע באגם?" | "מה נעשה עם מיליון יהודים?"

שוב התלקחו ויכוחים בפרלמנט הבריטי. חברת הבית אלינור ר' רטבורן, אישה אצילת רוח ונשיאת הוועדה הלאומית להצלת קורבנות הטרור הנאצי, שהרבתה לגנות את ממשלתה על אוזלת היד שלה, התייצבה שוב בראש המערכה. היא פרסמה חוברת בשם: "הצילו את האובדים" ופירטה בה תוכנית מעשית למתן מקלט לאנשים הנתונים בסכנות חיים. הוא מנתה אחת לאחת את הסיבות שהועלו רשמית לחוסר המעשה, הוכיחה כי הן חסרות שחר והעלתה הצעות מעשיות וברורות לפעולה.

לצדה התייצבו גם חברי פרלמנט אחרים. "חוסר מעש מצד מדינות אחרות אינו מצדיק אותנו", אמר מר וידליי, ואילו קולונל קאזלט הכריז כי עצם הטענה שאין להכניס פליטים כדי לא להגביר את האנטישמיות, הריהי ניצחון לגבלס.

הממשלה הותקפה מצדדים שונים. פרופסור היל[1] מאוניברסיטת קיימברידג', שאל את שר הפנים אם בראותו ילד טובע באגם יקפוץ פנימה כדי להצילו או שמא יטען שהוא כבר הציל די ילדים, או שהוא צריך לשמור על המכנסיים שלו לבל יירטבו מפני שמצב האספקה הוא חמור, או שעליו לכנס תחילה לוועידה את כל האנשים היכולים לקפוץ לאגם להצלת הילד, או שמא יגיד שבכלל אינו אוהב ילדים.

פרופסור היל הסתער על מסך העשן של הטענות השגרתיות בדבר מחסור באוניות. "האם באמת העניין אינו ניתן לפתרון?" שאל. "והרי אוניות רבות של צי האספקה חוזרות לכאן ריקות לאחר פריקת מטען בצפון אפריקה? מדוע אי אפשר להעלות את הפליטים עליהן?"

אידן קם להשיב בשם הממשלה. הוא אמר בפשטות כי אינו רוצה להפיח תקוות שווא, ושאין לדעתו להציל אנשים רבים בטרם הושגה הכרעה צבאית. הוא אף לא ניסה להתמודד עם ההצעות המעשיות שהועלו בוויכוח ולא השיב עליהן כלל. האם הייתה לכך תשובה בכלל, או שמא ניתנה התשובה האמיתית על ידי התגובה של פמליית לורד מוין בקהיר להצעתו של יואל ברנד שהגיע בשליחות ההצלה שלו: "להציל מיליון יהודים? מה נעשה במיליון יהודים? היכן נניח אותם?"

[1] פרופסור ארצ'יבלד היל (Archibald Vivian Hill) זכה בפרס נובל לרפואה ב-1922. הוא היה חבר פרלמנט שייצג את קיימברידג' בין השנים 1940-1945. ב-1933 נמנה עם מייסדי האגודה להצלת מדענים בסיכון (The Council for At-Risk Academics).

לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, וגם במהלכה, הציל הארגון אלפי מדענים, מבוססים וצעירים, מכל תחומי הדעת. (שמונה עשר מהם זכו לימים בפרס נובל).

פרופסור היל היה שותף למאמצי החילוץ של יהודים מגרמניה הנאצית. ב-1936 סירב להשתתף בקונגרס רפואי  בינלאומי שנערך בהקשר עם האולימפיאדה בברלין. נימוקו: "כל עוד הממשלה הגרמנית ממשיכה להפלות יהודים ועמיתים אחרים, מבחינתי, כמו מבחינתם של רוב המדענים האנגלים, ההשתתפות באירוע מדעי בגרמניה תהיה מעשה פוגעני ובלתי נסבל."

ב-1943, בנאומו בפרלמנט, התייחס היל לטענה כאילו הפליטים היהודים "מציפים" את בריטניה: "למעשה, הגיעו 60 או 70 אלף איש מאז 1933. כלומר – פליט אחד לכל 700 תושבים שלנו. זאת אם כן 'הצפה' קצת מוזרה… אומרים שחייבים להביא בחשבון את הסכנה למסורות הלאומיות שלנו, בשל נוכחותם של יהודים כה רבים; מסתבר שהמסורות הלאומיות שלנו חלשות מאוד, אם לאנשים שמהווים [פחות מ]אחוז אחד בלבד יכולה להיות השפעה רבה כל כך."