שלום לכולן ולכולם, שמי יהלי אגאי, אני בוגרת תיכון טרייה מאוד מתיכון עירוני ד’ שכאן קרוב, ואני בדיוק בתחילת שירות לאומי אזרחי.

הדמוקרטיה הישראלית היא נושא מעורר מחלוקת, יש וויכוח גדול על ההיקף והעומק שלה, אבל יש הסכמה רחבה שבחודשים האחרונים היא בתהליך של צמצום משמעותי על ידי הממשלה אולי הקיצונית והאנטי דמוקרטית ביותר שהייתה פה, וסדרת חוקים שמכונים “ההפיכה המשטרית”. אני רוצה להגיד כמה דברים שאני מקווה שיעוררו קצת את המחשבה שלכם על דמוקרטיה, אבל לא הדמוקרטיה שמוכרים לכם בכל מקום – זאת שמתחילה בקלפי ונגמרת בספה מול החדשות ולפעמים יוצאת לעמוד ברחוב עם דגל ישראל כשנהיה ממש גרוע – הדמוקרטיה שההורים והמורים שלכם, ומסתבר שאפילו משרד החינוך, אולי לא רוצים שתדעו עליה, דמוקרטיה חמקמקה יותר, מאיימת יותר, סקסית יותר, לדעתי לפחות.

אבל קודם אני רוצה לפתוח עם סיפור קצר, מבטיחה שזה קשור. חלקכם בטח זוכרים שכאן בבלוק מפינת אבן גבירול ז’בוטינסקי עד לארלוזרוב, הייתה עד לפני שנתיים בערך שכונה מוזרה של בתים קטנים וישנים כאלה. קראו לה סומייל. סומייל היה כפר ערבי-פלסטיני, ובשנת 1948 בזמן הקרבות הקשים שהתרחשו באזור יפו תושבי הכפר עזבו אותו, יש שיגידו גורשו, יש שיגידו ברחו, אבל העובדה היא שבסוף המלחמה הם מצאו את עצמם פליטים, מחוץ לגבולות של מדינת ישראל, והבתים והאדמות שלהם נגזלו על ידי המדינה. בבתים האלה התיישבו, ובעיקר שוכנו, מהגרים יהודים, רובם ממדינות ערביות. המהגרים האלה גם הם היו פליטים, גם הם ספק ברחו וספק גורשו מבתיהם, ורכושם נגזל על ידי מדינה שלא רצתה בהם. בעשורים הבאים הם יצרו בית חדש בסומייל, אבל אף פעם לא ניתנה להם בעלות על הבתים או על האדמות, ובסופו של דבר עיריית תל אביב וטייקונים שרכשו את הקרקע גירשו אותם וזרקו אותם לרחוב, בהשפלה, ללא פיצוי הולם, בשביל להרוס את הבתים ולבנות במקומם מגדלי יוקרה לעשירים. הסיפור הזה מזכיר את הסיפור של כפר ג’מאסין א-ר’רבי שהפך לשכונת גבעת עמל שהפכה לפארק בבלי, ושל שכונות רבות אחרות, שמצאו גם הן סוף דומה.

זה סיפור די עצוב, אבל מה הפואנטה שלו? בעיניי, החוט שמקשר בין הגירוש הראשון מסומייל ב1948, לגירוש השני שהסתיים ב2021, הוא אותה שאיפה לכבוש, לגרש ולגזול, אותה בחירה בתאוות בצע על פני בני אדם, בעליונות והומוגניות על פני מרקם חיים קיים, ובכוחניות אנטי־דמוקרטית על פני זכויות שוויוניות דמוקרטיות.

בהתחלה הפגיעה הייתה בלא יהודים, אחר כך היא הייתה ביהודים שאינם לבנים או עשירים מספיק, ובסוף הבחירה בהריסת השכונה לטובת בניית מגדלים תורמת ליוקר המחיה בתל אביב ופוגעת בכל התושבים שלה, ובכל מי שרוצה לגור בה ולא יכול להרשות לעצמו.

המהות של מה שאני מנסה להגיד מתמצה במשפט ידוע של לוחם החופש והדמוקרטיה ד”ר מרטין לותר קינג ג’וניור – “אי צדק במקום כלשהו הוא סכנה לצדק בכל מקום שהוא”.

מה שמתחיל כפגיעה נקודתית בדמוקרטיה, התפשרות על עקרונות הצדק והשוויון במקום מסוים, נגד אנשים מסוימים, במוקדם או במאוחר יתפשט, יזלוג לכל פינה וימלא כל חריץ, יגדל למימדים מפלצתיים ויכלה אפילו את מי שיצר אותו.

ההפיכה המשטרית של יריב לוין ושמחה רוטמן נולדה מהשדים שהחברה הישראלית הסתירה בארון, ואנחנו עדות כיום לפרקטיקות דיכוי שהופכות מנחלתם של מיעוטים לבעיה של הציבור כולו, כמו המכתזית והבואש שהשתמשו בהן באופן סדיר לפיזור הפגנות של ערבים, אתיופים, וחרדים, ועכשיו נהיו מראה רגיל למפגין האשכנזי־חילוני הממוצע, כמו אידיאולוגיית העליונות היהודית שפלסטינים ומבקשי מקלט הרגישו על עורם מאז קום המדינה ועכשיו מורגשת בכל אספקט של החיים כאן.

אני שומעת הרבה, בקרב בני הדור המאוד פעיל ומודע פוליטית שלנו, את ההרגשה שההורים שלנו נכשלו. זו אמירה קשה, אבל הסיבה שהיא מהדהדת בקרב רבות מאיתנו היא שיש בה האמת.

אנחנו חשות שההורים שלנו עד עכשיו בחרו להתעלם ממפלצת הדיקטטורה – מראש ממשלה מושחת שמרסק את מערכת המשפט והצדק, מפוליטיקאים מניפולטיביים ששומרים ציבורים שלמים עניים ונבערים כדי שימשיכו להצביע להם, משרים וראשי ערים שמשרתים טייקונים חזיריים ודופקים שוב ושוב את האנשים החלשים ביותר, מהשתקת שיח פוליטי ביקורתי במערכת החינוך, מהפקרת הישובים הערביים, עיירות הפיתוח ושכונות העוני, מבעיטה באנשים קשי יום – בעיקר מזרחים – מהדיור הציבורי אל הרחוב, מההתנחלויות שמפרות את החוק הבינלאומי ושתושביהן מבצעים טרור יהודי משיחי, מגירוש של קהילות פלסטיניות משטחי C, מכיבוש צבאי של עשורים על עם שלם ששם את כולנו במעגל דמים סיוטי שבו כל אחד רוצח ונרצח.

עוול סופו להתפשט – הגרעין התורני שאתמול הצית מהומות בין יהודים לערבים בערים מעורבות היום מסית לאלימות נגד קהילת הלהט”ב, פורום קהלת אחרי שפרסם תוכניות לחיסול הדיור הציבורי עבר לתמוך גם בסירוס מערכת המשפט, מפלגות לגברים בלבד יקדמו בסופו של דבר הדרה פעילה של נשים מהמרחב הציבורי, ופשיסטים מתנחלים שהתחנכו במחוזות הכיבוש האכזרי והעליונות היהודית – כמו בן גביר, סמוטריץ’ ורוטמן – יפיצו בדיוק את אותה עליונות יהודית ממושבי הכנסת.
המציאות היא שרובם המכריע של בני הדורות הקודמים בחרו להפנות את הגב לאירועים המתמשכים האלה. אולי כי הם לא חשבו שהם נוגעים להם, אולי כי יש משהו נוח באדישות.

אני רוצה להאמין שהדור שלנו יהיה שונה, אפילו קצת שונה. אנחנו יוצאות לעולם המבוגרים בזמן תהפוכות מאוד גדולות, ואני רואה בעיניים שלי שרבות מאיתנו לוקחות בהן חלק. אנחנו קוראות, מדברות, מטילות ספק בנרטיבים הרדומים שמפמפמים לנו ממשרד החינוך, והכי חשוב – יוצאות לרחובות וצועקות שאין דבר כזה חצי דמוקרטיה.

לא נסתפק במראית עין של שוויון, בניחוח של זכויות אדם, בהבטחה לעולם לא ממומשת לחופש ביטוי, אנחנו דורשות דמוקרטיה או מרד. בסופו של דבר, ההפיכה המשטרית נולדה מאדישות. מאדישות כלפי אי צדק, כלפי הזעקה של קבוצות מיעוט, מחוסר הנכונות גם של אלו שמכנים את עצמם שמאל להכיר בפריווילגיות שלהם ולהושיט יד של איחוי לציבורים מוחלשים.

החודשים האחרונים היו בשבילי תקופה של התעוררות, ושל צלילה לתוך פעילות אינטנסיבית, ואולי חשוב עוד יותר ללמידה מאנשים שהחוויות והמאבקים שלהם היו שקופים בעיניי קודם לכן, אותה למידה שמשרד החינוך מחשיב מסוכנת מספיק כדי לאסור היום על קיומה בבית הספר, שלא חס וחלילה תצאו מראיית העולם הצרה שיועדה לכם.

אני רוצה לספר לכם שמאז פרוץ המחאות נגד ההפיכה הייתי עמוק עד הצוואר באקטיביזם, ואקטיביזם פוליטי הוא מתיש ומייאש לפעמים, אבל גם מעורר תקווה. אז היום אתכן אני מלאת תקווה שהדור שלנו יחליף את האדישות, הניכור, השבטיות והעלמת העין, בסולידריות, ערבות הדדית, אכפתיות, ודאגה עמוקה לצדק, לחופש, לשוויון ולכל הערכים שעליהם נבנית דמוקרטיה אמיתית לכולן.

קישור למאמר המלא

בעיה נושנה היא בכל מנהיגות: האם יש לעשות את הטוב בעיני העם, או את הטוב ביותר לעם; ואם נוהגים על־פי הכלל האחרון, מי קובע מה טוב לעם?

במנהיגות מוחלטת אין בעיה: ממילא המנהיג עושה את הטוב בעיניו, שהרי “הוא העם”. הבעיה נוצרת דווקא בדמוקרטיה, שהיא על־פי הגדרתה שלטון העם, ובעיקר בדמוקרטיות החסרות מסורת ארוכה, או נעדרות חינוך אזרחי ראוי ומקיף לנורמות מקובלות.

[…]

התנאי הראשון לפנייה אל העם בסגנון של דמוקרטיה משכללת, להבדיל ממשקפת, הוא שהשלטון עצמו יהיה שלטון חושב, מתכנן לטווח ארוך, ועם זאת – כדי לא לאבד אף לרגע את צביונו הדמוקרטי – פועל על־פי נורמות שלטוניות תקינות ומחמירות. אפשר לכנות שלטון כזה בשם “שלטון לומד ומלמד”.

[…]

העליתיוּת אינה בשום פנים היפוכה של דמוקרטיה. העליתיוּת היא עצם השאיפה לתקן, לשכלל, לעשות טוב יותר עתה ולעתיד ולכל השנים קדימה, במיסגרת הדמוקרטיה ותוך התייעצות. העליתיות היא, בראש בראשונה, חשיבה. היפוכה הוא חוסר מחשבה, חוסר תיקון, השארת דברים במצב בלתי מוגדר, בילבול ציבורי, חוסר מידע או סילוף מידע – ובהיעדר נורמות מוצקות פירוש הדבר, למעשה, כיבוי־שריפות מתמיד, שהולך ונעשה קשה יותר ויותר ממשבר למשבר.

[…]

על מה יכול, איפוא, השלטון בישראל להישען בבואו להנהיג, איזו דמוקרטיה הוא יכול לקיים, ומה יש בידו מחוץ לסקר?

אצלנו, כידוע, אין חוקה; וזה אחד המצבים שנקלעו אליהם בשל אי־היכולת להגיע להסכם על עקרונות שיהיו מקובלים גם על הדתיים. אין לשלטון בישראל, איפוא, מה שקיים־ועומד לשלטון האמריקני: חוקה ברורה, על כל התיקונים והתקנות שהוכנסו בה במשך שנים של שלטון דמוקרטי.

[…]

העם, בחלקו הגדול, אינו יודע כלל מהן הנורמות הרצויות במשטר המתוקן, ובתי־הספר אינם מלמדים דיים, או שאינם מסוגלים להתמודד עם סוגיות אקטואליות – ונשארים במסגרת הקרה של “העברת שיעורי אזרחות”, ר”ל, לא בכולם מצויים מורים ברמה מספקת לביסוס הנורמות הללו ביסודות חיים וחברה. שמעתי לא־מכבר נער מבית־ספר תיכון (!) האומר במצוקה אמיתית: “איזה ברדק המדינה, כל אחד מדבר מה שבא לו, כל אחד מפגין, הורסים את הדמוקרטיה…”

[…]

המאבק הפוליטי רחוק מכל דיון רעיוני, והפך להיות תחרות פשוטה על קולות.

שולמית הר אבן, “דמוקרטיה: תמונת מצב” ידיעות אחרונות, 12.10.86

בשלושת החודשים הראשונים של 1936 היטלר ממשיך לומר לעולם שהוא רוצה שלום.

ב־10 בינואר הוא אומר:

אין אף גרמני אחד השואף למלחמה.

ב־30 בינואר הוא אומר:

בדיוק כפי שתמיד הטפנו לשלום בקרב בני עמנו, כן אנו מבקשים
להיות כוח אוהב שלום בין העמים. ונחזור על כך שוב ושוב ללא לאות.

ב־16 במרץ הוא אומר:

שאיפתי היא שלום.

ב־7 במרץ 1936 היטלר פוקד על שלושת אלפים ושלוש מאות חיילים להיכנס לחבל הריין, אזור בגרמניה הגובל בצרפת. התמרון הזה הוא עוד הפרה בוטה של חוזה ורסאי, המגדיר את האזור כשטח מפורז. נאסר על גרמניה להקים שם מערכת ביצורים ולאמן גייסות. למען הדיוק, אם אפילו חייל אחד חמוש ברובה מאוזר טעון מציב רגל אחת בחבל הריין, זאת הפרה של החוזה.

אף כדור אחד לא נורה באותו יום. התמרון הוא מעין הצגה, הפגנת כוח. היטלר העיר את תשומת לבו של העולם שגרמניה לא תסכים לסבול יותר הגבלות כתוצאה מהחוזה הנוקשה שנכפה עליה. הוא מהמר שלא יהיו השלכות למהלך שלו. ההימור צלח.

ישנן רק ארבע דרכים שבהן קבוצה שלטת עשויה לאבד
את שלטונה. כוח חיצוני עשוי לכבוש אותה; או שהיא
שולטת בחוסר יעילות כזה שמעורר את ההמונים להתמרד;
או שהקבוצה השלטת מאפשרת לקבוצת ביניים חזקה
וממורמרת להיווצר; או שהיא מאבדת את ביטחונה העצמי
ואת נכונותה לשלוט.

הסיבות הללו אינן פועלות במנותק זו מזו, ובדרך כלל כל הארבע קיימות במידה מסוימת.

מעמד שולט שיצליח להישמר מפני כל האפשרויות הללו
ימשיך לשלוט לצמיתות. בסופו של דבר, הגורם המכריע
הוא הגישה המחשבתית של המעמד השולט בעצמו.

הפרולטרים אינם מציבים כל איום. אם נניח להם לנפשם הם ימשיכו מדור לדור וממאה למאה, יעבדו, יתרבו וימותו, לא רק לי כל דחף להתמרד, אלא גם בלי יכולת לתפוס שהעולם עשוי להיות שונה ממה שהוא. רק אם התקדמות הטכניקה התעשייתית תחייב להעניק להם השכלה גבוהה יותר, יהיה חשש שהם ייעשו מסוכנים. 

קישור למאמר ב־TheMarker

“איך אתה מגיע לזה, במחילה מכבודך?” אמר מילהיים, וכשראה שמבטו של בן שיחו נעוץ בו בבהלה, הסביר; “אפילו אם היית בא אלי לפני חודש, אדגר, כשחלק מהחוקים היה, לפחות רשמית, בתוקף, גם אז הייתי נאלץ לייעץ לך, כעורך דין בעל מצפון, לוותר על תביעה. למעשה, כותבי המאמרים היו מנסים להביא טענות להוכחת טענותיהם.”

״אבל,” קטע אותו אדגר בהתמרמרות.

“אני יודע –” פטר אותו מילהיים בתנועת יד, “המצאת הוכחות כאלה לא היתה יכולה להצליח. אלא שמתנגדיך היו ממציאים טענות חדשות, שפלות וזרוניות יותר, בית המשפט היה מאשר חקירה אחר חקירה של ההאשמות האלה, היו שופכים לך כל כך הרבה טינופת על הראש, שמרוב זעם היית נופח את נשמתך. אל נא תשכח, אדגר, שלמתנגדינו יש יתרון עצום אחד עלינו: חוסר מוחלט ב־fairness. זו הסיבה שהם נמצאים בשלטון היום. הם תמיד המציאו אמצעים כל כך נחותים, שהאחרים פשוט לא האמינו שהם אפשריים.

קישור למאמר בכלכליסט, 20.7.2023

רשימת הצעות החוק, ההחלטות, התקציבים, השינויים הפרסונליים, המעשים וההימנעות מעשייה שמפורטת בעמודים האלה מזעזעת כשלעצמה, אבל היא עוד עושה חסד גדול עם הממשלה הנוכחית. היא רק הביטוי הטכנוקרטי הראשוני, קצה הקרחון החשוף של תפיסת עולם מגובשת, שמתנגדת באופן עמוק לכל חירות, מעורבות או כוח בידי נשים. זו רשימה מבהילה, אבל מבהיל הרבה יותר לחשוב כיצד היא תתארך ותתפתח מרגע שיוסרו המחסומים המשפטיים והפוליטיים שעוד מחזיקים מעמד.

המשיחיות והדתיות הקיצונית אינן מתבטאות רק בייהוד השטחים, בבנייה מחדש של הר הבית או בהגדלת קצבאות האברכים. הן טומנות בחובן, מעצם הווייתן, גם “החזרה” של הנשים למעמדן הישן בהיררכיה הפטריארכלית. בראש ובראשונה הרחקה שלהן מכל השפעה או מעורבות במערכת השלטונית, אחר כך בתוך הבית פנימה. לא בממשלה, לא בצבא, לא בפיקוח הרגולטורי, לא בהנהגה של חברות ציבוריות, לא בשום מקום שאליו הן הצליחו לחדור אחרי מאבקים קשים וממושכים. נשים מורחקות, בגלוי, ללא הסתרה, מכל שותפות במעגל קבלת ההחלטות.

הרשימה המכוערת שכאן היא רק ביטוי חלקי למצע האידאולוגי של הקואליציה, שהיטיב לנסח אבי מעוז: “התרומה הגדולה ביותר של נשים למדינה היא שהן יינשאו ויגדלו משפחה”. הדברים האלה, כמו גם הגזענות והמיזוגיניה הבוטה שנדפו משלל התבטאויות אחרות שלו ושל חבריו, לא הרחיקו אותו מהשררה. להפך. הוא ממשיך להחזיק בעמדת הכוח, מרופד ב־285 מיליון שקל שיוקדשו למירור חייהם של כל אלה שיבקשו לבנות כאן חברה שוויונית.

הקואליציה הנוכחית יושבת על מסד של עליונות דתית ותפיסת עולם אנטי־נשית עמוקה. בכל הקשור לזכויות נשים ולמעמדן, הממשלה הזו היא ממשלת ריאקציה שלא היתה כמוה בישראל. להבדיל מכל הממשלות בעשורים האחרונים, לרבות אלה של בנימין נתניהו, היא כלל לא הציבה לעצמה את קידום הנשים כיעד. אין אפילו מראית עין, והתוצאה היא רגרסיה מהירה וכואבת. וכמעט מטריף לראות איך החברות המעטות שנותרו בממשלה לא רק שלא נאבקות למען נשים, אלא נותנות יד בגלוי לרמיסת הישגיהן.

רק שבעה חודשים חלפו מהשבעת הממשלה, והם הוקדשו בעיקרם לריסוק מערכת המשפט. אם הריסוק יצליח, הקואליציה החרדית־משיחית תתפנה לרסק עוד יותר את מעמדן של הנשים בישראל, בחסות התקרבנות מתמדת, תחושת עליונות ושליחות אלוהית. רק מאבק נחוש יעצור את השיטפון.

שבעה חודשים של הסתערות פרועה על מעמדן וזכויותיהן של נשים

“זה ייגמר ברצח נשים, בעוני, בתמותת אמהות, בירידה בתוחלת החיים”

ד”ר שרי אהרוני, מרצה בכירה בתוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בן־גוריון בנגב

X

“מנהלים עכשיו דיון על הלוכסן (שמאפשר לפנות במסמכים רשמיים, למשל מכרזים, גם לגברים וגם לנשים), ואנשים חושבים ‘מה, זה בסך הכל לוכסן’. אבל לא, זה לא לוכסן, זה חלק מסל שלם של צעדים שישפיעו על חיינו. הלוכסן הזה ישפיע על ההכנסה של נשים, על העצמאות הכלכלית שלהן, על העוני, ואמהות בעוני זה אומר ילדים בעוני.

“כלומר צריך להבין שלהחלטות שנוגעות למדיניות יש השפעה ישירה על החיים האמיתיים. למכלול של כל החוקים והרפורמות השמרניות שאנחנו רואים עכשיו תהיה השפעה ישירה על היומיום שלנו. בתוך עשר שנים נראה צבר של מגמות כאלה — ירידה בהשכלה של נשים, בעיקר בהשכלה גבוהה, עלייה ברצח של נשים, אין ספק שזה יקרה. אולי נראה עלייה בתמותת אמהות בלידה, אולי ירידה בתוחלת החיים של נשים. אני לא יכולה להגיד בדיוק מה יהיה המדד למצב המידרדר, אבל נראה דברים שאנחנו לא מדמיינות”.

למה?

“כי עלול להתפתח משבר כלכלי, ויחד עם המשבר הפוליטי הוא יוביל לצמצום במשאבים ציבוריים וזה יפגע בבריאות, בחינוך וברווחה. במצב כזה, של פגיעה בתשתיות האלה בתוך משבר כלכלי וחוסר יציבות פוליטית, יש סבירות גבוהה לפגיעה בבריאות ובתוחלת החיים, וכמובן בהכנסה, בהשכלה ועוד”.

וזה כבר לא בגלל הלוכסן.

“לא. זה בגלל השחיקה הגדולה במנגנונים שנועדו להגן על נשים ולקדם את מעמד האשה”.

איך נראית השחיקה הזאת?

“צריך לחזור להתחלה. מאז שישראל אשררה את האמנה של האו”ם נגד אפליה של נשים (CEDAW), ב־1991, המדינה הקימה שורה של מנגנונים שפעלו לקידום נשים. מוסדות רשמיים, רשויות מאורגנות שמקבלות תקציב מהמדינה ומתוות מדיניות. זה חלק מהחובה של מדינות שמצטרפות לאמנה, להקים גופים שיקדמו את השוויון בחינוך, בפוליטיקה וכו’. בישראל הוקמו מאז הוועדה לקידום מעמד האשה בכנסת (92′), האגף לשוויון מגדרי בנציבות שירות המדינה (95′), והרשות לקידום מעמד האשה (98′), ולצדם עוד פונקציות קטנות יותר, כגון יועצת הרמטכ”ל לענייני מגדר, המועצה לקידום נשים במדע, המועצה הלאומית לבריאות האשה. כל התהליכים האלה — האמנה, הגופים שקמו — יצרו את התשתית לקידום הנשים, והביאו לקפיצה בכל הזירות: בחקיקה לקידום נשים, במדיניות, בביצוע, בצמיחת ארגוני נשים בחברה האזרחית. היה תור זהב בקידום זכויות נשים בישראל. במקביל יותר נשים רכשו השכלה, השתלבו בשוק העבודה, בתפקידים מקצועיים. לאמצע העשור הקודם הגענו עם שיפור בכל המדדים האלה ובמדדים אחרים”.

ואז מה קרה?

“המנגנונים האלה נשחקו. הרשות לקידום מעמד האשה נולדה כדי לקדם שוויון ולדחוף נושאים של חינוך, חקיקה, אכיפה, מניעת אלימות. היא היתה צריכה לתאם בין כל הגופים שמטפלים במעמד האשה ולהעמיד לרשות הממשלה את כל הכלים והמידע להשגת המטרות האלה, כולל למשל דיווחים מרשויות. ולאט לאט התחילו להטיל עליה עוד סמכויות, למשל להוסיף לכל חוק שעולה בכנסת חוות דעת שבוחנת את ההיבטים המגדריים שלו. זה ממש תיקון בחוק הרשות, אבל אי אפשר למלא אותו כמו שצריך כי אין מספיק כוח אדם. דרשו ממנה יותר, ולא היו לה מספיק משאבים, מספיק כסף, מספיק אנשי מקצוע עם כישורים וידע מתאימים. השיקולים הפוליטיים התחילו לחלחל, והאפשרות שלה לפעול ולהוביל מדיניות וכן הלאה נשחקה”.

“אם השרה רוצה לקדם את האשה היהודייה או את ‘ערכי המשפחה’, שזה חלק מהסל השמרני של הממשלה הנוכחית, היא תוכל להשתמש במשרד כדי לעשות זאת. וכשהשרה הזאת שייכת לממשלה שמראש מדירה נשים, יש סיבה גדולה לדאגה”

כלומר זה קרה גם בממשלות קודמות? ציינת את 2015 כשנת מפנה, מאז אנחנו בעיקר תחת ממשלות של בנימין נתניהו.

“בדצמבר 2014 ממשלת ישראל קבעה שהמדינה צריכה לייצר תוכנית פעולה לאומית לקידום מעמד האשה. ההחלטה הזו נועדה להעמיד אותנו בסטנדרט בינלאומי שנקרא NAP, כלי המדיניות הנפוץ בעולם לקידום שוויון מגדרי. מאות מדינות משתמשות בו, אבל בישראל, למרות ההחלטה לגבש תוכנית כזאת, עם יעדים מוגדרים ותקציב לשנים, כמו הנורמה בכל העולם — באנגליה למשל הם כבר בתוכנית הרביעית שלהם — לא גובשה שום תוכנית כזאת. וזו רק דוגמה אחת לשינוי הגדול כיום לעומת השנים של תור הזהב, של שטף הפעילות בנושא”.

ועכשיו מבקשים לסגור את הרשות. אם היא נשחקה, אולי זה לא כזה נורא?

“מה שקורה עכשיו זה ממש הטקסט־בוק של תהליכים כאלה. השיטה של משטרים פופוליסטיים ואוטוריטריים בדורנו מבוססת על כמה שלבים, והראשונים הם ניסיון לרוקן מכל תוכן גופים שעוסקים בפעילות וערכים ליברליים. ממוסדות אקדמיה עד מנגנונים לקידום שוויון. מצמצמים משאבים כדי לייבש אותם ולמנוע מהם למלא את התפקידים שלהם, וכשהמנגנונים האלה מתרוקנים אפשר להטעין אותם בערכים חדשים. אז הממשלה רוצה לסגור את הרשות לקידום מעמד האשה כדי לחזק את המנגנון החדש שהם יצרו, המשרד לקידום מעמד האשה, שכפוף לסדר היום של השרה. ואם השרה רוצה לקדם את האשה היהודייה או לקדם את ‘ערכי המשפחה’, שזה חלק מהסל השמרני של הממשלה הנוכחית ושל הימין הקיצוני, היא תוכל להשתמש במשרד הזה כדי לקדם, למשל, ילודה בקרב נשים יהודיות, או תעסוקה של נשים מסקטור מאוד ספציפי. וכשהשרה הזאת שייכת לממשלה שמראש מדירה נשים, יש סיבה גדולה לדאגה”.

מה כן היה צריך לעשות עם הרשות לקידום מעמד האשה?

“יכול להיות שהיה צריך לעשות בו שינוי, להגיד ‘הגוף הזה לא עובד מספיק טוב, בואו נתקן אותו וניצור את תוכנית הפעולה הלאומית, בסטנדרטים של המדינות המפותחות’. אבל זה לא מה שקורה, במקום זה מחסלים אותו, בתוך סביבה שבה אין כמעט נשים שרות, או מנכ”ליות, ושיש לחץ להדרה של נשים מהמרחב הציבורי, וביסוס של סדר יום שמרני שהוא בגדול נגד נשים, או שמקדם רק נשים מסקטורים מסוימים, כפי שעושה השדולה החדשה למען האשה הדתית והחרדית. אז זה ההיגיון הרחב. הדמוקרטיה מבוססת על כך שפוליטיקה היא מרחב פתוח. כשרוצים לסגור אותו, זו בעיה”.

מלכים א’
פרק ח’ פסוק ל”ב וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם, וְעָשִׂיתָ וְשָׁפַטְתָּ אֶת-עֲבָדֶיךָ – לְהַרְשִׁיעַ רָשָׁע, לָתֵת דַּרְכּוֹ בְּרֹאשׁוֹ; וּלְהַצְדִּיק צַדִּיק, לָתֶת לוֹ כְּצִדְקָתוֹ. 

ישעיה

כ”א הוֹי, חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם; וְנֶגֶד פְּנֵיהֶם, נְבֹנִים.  כ”ב הוֹי, גִּבּוֹרִים לִשְׁתּוֹת יָיִן; וְאַנְשֵׁי-חַיִל, לִמְסֹךְ שֵׁכָר.  כ”ג מַצְדִּיקֵי רָשָׁע, עֵקֶב שֹׁחַד; וְצִדְקַת צַדִּיקִים, יָסִירוּ מִמֶּנּוּ.  

חבקוק
פרק א’ פסוק י”ג טְהוֹר עֵינַיִם מֵרְאוֹת רָע וְהַבִּיט אֶל-עָמָל לֹא תוּכָל לָמָּה תַבִּיט בּוֹגְדִים תַּחֲרִישׁ בְּבַלַּע רָשָׁע צַדִּיק מִמֶּנּוּ.

תהלים

פרק י’ פסוק ט”ו שְׁבֹר זְרוֹעַ רָשָׁע וָרָע תִּדְרוֹשׁ-רִשְׁעוֹ בַל-תִּמְצָא.

פרק ל”ד פסוק כ”ב תְּמוֹתֵת רָשָׁע רָעָה וְשׂנְאֵי צַדִּיק יֶאְשָׁמוּ.

פרק ק”ט פסוק ב’ כִּי פִי רָשָׁע וּפִי-מִרְמָה עָלַי פָּתָחוּ דִּבְּרוּ אִתִּי לְשׁוֹן שָׁקֶר.

פרק קי”ב פסוק י’ רָשָׁע יִרְאֶה וְכָעָס שִׁנָּיו יַחֲרֹק וְנָמָס תַּאֲוַת רְשָׁעִים תֹּאבֵד.

משלי

פרק י”א פסוק ה’ צִדְקַת תָּמִים תְּיַשֵּׁר דַּרְכּוֹ וּבְרִשְׁעָתוֹ יִפֹּל רָשָׁע.

פרק ט”ז פסוק י”ב תּוֹעֲבַת מְלָכִים עֲשׂוֹת רֶשַׁע כִּי בִצְדָקָה יִכּוֹן כִּסֵּא.

פרק י”ח פסוק ג’ בְּבוֹא-רָשָׁע בָּא גַם-בּוּז וְעִם-קָלוֹן חֶרְפָּה.

פרק כ”ט פסוק ב’ בִּמְשֹֹׁל רָשָׁע יֵאָנַח עָם

הקואליציה מבקשת לבטל את סמכות בית המשפט לפסול החלטות של נבחרי ציבור גם אם הן בלתי סבירות באופן קיצוני. עילת הסבירות מונעת שחיתויות, מחייבת קבלת החלטות רציונלית ומגנה על זכויות אדם, וביטולה יפגע בשמירה על טוהר המידות ובניקיון הכפיים בשירות הציבורי.

מהי עילת הסבירות?

בישראל אין חוק המסדיר את הביקורת של בית המשפט על החלטות הרשות המבצעת. לכן עילוֹת ההתערבות במשפט המינהלי נוצרו בפסיקותיו, ובמסגרתן נבחנים שלושה שלבים בהחלטת הרשות: האם יש סמכות, האם היה הליך ראוי והאם שיקול הדעת הופעל כדין – במסגרת זו נבחן האם הרשות צריכה לקבל החלטה בתום לב, בשוויון, במידתיות, תוך הימנעות משקילת שיקולים זרים ובכפוף לכיבוד זכויות האדם. כמו כן, במסגרת זו מחויבת הרשות לפעול בסבירות.

החובה של הרשות לפעול בסבירות משמעה כי על הרשות המנהלית לשקול את כל השיקולים הרלוונטיים, לתת משקל ראוי לכל אחד מהשיקולים הרלוונטיים לקבלת ההחלטה ולאזן ביניהם. מתן משקל נמוך או גבוה באופן קיצוני לשיקול אחד עלול להביא לפגם ניכר בהחלטה המנהלית.

מהי עילת “אי סבירות קיצונית”?

בית המשפט מתערב רק כאשר החלטות הרשות הן בגדר “אי סבירות קיצונית”. כלומר, הרשות יכולה לקבל מגוון של החלטות, אך כאשר הרשות כלל לא שקלה שיקול שהוא מהותי או איזנה בצורה לא נכונה וקיצונית בין השיקולים – אז יתערב בית המשפט. לעתים רחוקות מדובר בהחלטה של גוף נבחר כגון ממשלה או שר, אולם הרוב המכריע של המקרים עוסק בהחלטות של פקידות מקצועית קבועה, שאינה כפופה לדין הבוחר.

מהו התיקון שמבקשת לקדם הקואליציה לגבי עילת הסבירות?

ההצעה היא לבטל את סמכותו של בית המשפט לפסול כל החלטה של ראש הממשלה, הממשלה, שר או נבחר ציבור אחר, גם אם היא בלתי סבירה באופן קיצוני.

המשמעות היא שכל החלטה המתקבלת על ידי הגורמים הללו, בכלל זה החלטה על מינויים לא ראויים לתפקידים ציבוריים או פיטורים, לא רק שלא תוכל להיפסל על ידי בית המשפט, אלא אפילו כלל לא תגיע לדיון בבית המשפט. בפועל, בהיעדר סמכות לבית המשפט לבחון את סבירות המדיניות, החלטות אלה ייוותרו נסתרות מעיני הציבור, שקרוב לוודאי כלל לא יהיה מודע להחלטה שהתקבלה ולבעייתיות שלה.

הצעה זו של הקואליציה משקפת את עמדת השופט נעם סולברג אשר אמנם גם הוא, כרוב רובם של השופטים, מכיר בחשיבות עילת הסבירות, אך מציע להבחין בין החלטה שהתקבלה על ידי דרג נבחר (ממשלה, שרים וראשי רשויות) לבין החלטת דרג מקצועי.¹ לדעת סולברג, אין להחיל את עילת הסבירות על החלטות דרג נבחר ויש להותירה רק במקרים של החלטות המתקבלות על ידי דרג מקצועי כדוגמת מכרזים, היתרים, רשיונות, אישורים ועוד.

מדוע יש קושי רב בביטול עילת הסבירות?

ביטול עילת הסבירות יפגע באופן ממשי באפשרות להבטיח שמירה על עקרונות של טוהר מידות וניקיון כפיים בשירות הציבורי.

בית המשפט פוסק במשורה על פי עילה זו. יחד עם זאת, חיוני לשמור סמכות זו בידו. שלילה מוחלטת של סמכותו לבחון את סבירות החלטות הממשלה ושריה לא תאפשר לפסול החלטה שלטונית גם כאשר מדובר בהחלטות בלתי סבירות באופן קיצוני. חשוב להותיר את עילת הסבירות על כנה ממספר טעמים:

1. מניעת שחיתות

עילת אי הסבירות הקיצונית הכרחית על מנת לוודא כי הרשויות המינהליות פועלות כנאמן הציבור, לאור החובות המוטלות עליהן ועל מנת להבטיח לאזרח סעד אפקטיבי מפני החלטה שהתקבלה באופן שרירותי ולא סביר. בכך עילה זו מהווה כלי בידי בית המשפט ובידי יועצים משפטיים למנוע עסקאות עם מקורבים, מינויים לא ראויים והכרעות בלתי רציונליות ברשות המבצעת.

2. עידוד קבלת החלטות רציונליות ומאוזנות

עצם קיום עילת הסבירות מחייב את הרשות לייצר תשתית עובדתית רחבה לקבל החלטה. שכן רשות מנהלית המודעת לכך שבית המשפט יכול לבחון לא רק את ההליך המנהלי אלא גם את האופן שבו אינטרסים שונים נלקחו בחשבון, תדאג לייצר רקורד מנהלי עשיר יותר בניסיון להגן על עמדתה ולהראות כי החלטתה הייתה עניינית. במובן זה, עילת הסבירות עשויה לחשוף קיומם של שיקולים זרים אשר לעיתים לא ניתנים להוכחה ישירה. זו נקודה משמעותית משום שפעמים רבות ההליך המנהלי הוא מעין “קופסה שחורה”. האזרח אינו חשוף להליך קבלת ההחלטות וגם בית המשפט מופיע בשלב מאוחר, אם בכלל.

3. הגנה על זכויות אדם

בין מטעם של שיקול פסול שמוצנע באופן אובייקטיבי (ולכן לא ניתן לפסול את ההחלטה מכוח העילה של שיקולים זרים) ובין כשההחלטה לא נתנה לזכויות משקל הולם.

4. שמירה על איזונים ובלמים

ביטול עילת אי הסבירות הקיצונית יגרום להחלשת מנגנון חשוב של איזונים ובלמים על הרשות המבצעת. מנגנון זה חשוב במיוחד בישראל, שבה מועטים האיזונים והבלמים. הביטול גם יביא לפגיעה בהגנה הניתנת לאזרח אל מול הגורמים ברשות המנהלית המקבלים החלטה בעניינו.

עילת הסבירות היא מרכיב קריטי בביקורת השיפוטית על החלטות שלטוניות. ככל שגם לביטול העילה יתווספו עוד שינויים משטריים, כפי שהוצע לפגוע במעמד תפקידו של היועץ המשפטי ולהפוך משרה זו למשרת אמון, יפעלו השינויים הללו כתנועת מלקחיים. מחד גיסא – כוחו של השר כלפי היועץ המשפטי של משרדו יגדל מאוד. הוא יוכל להדיחו, או פשוט להתעלם מעמדתו. מאידך גיסא – היועץ המשפטי לא יוכל עוד לבחון אם החלטותיו של השר הן בלתי סבירות באופן קיצוני, כי ממילא השר יידע שאין בכוחו של בית המשפט להתערב. כך גם היועץ לא יוכל לדרוש מהשר לחשוף את שיקוליו לבחינת הציבור.

באילו מקרים בית המשפט מתערב מכוח העילה של “אי סבירות קיצונית”?

ההתערבות בפועל על ידי בית המשפט על פי עילת הסבירות היא נדירה יחסית. ברוב עצום של המקרים מאמץ בית המשפט את עמדת הרשות, או לכל היותר מחזיר אליה את ההחלטה לדיון מחדש.

להלן מספר דוגמאות לתחומים שבהם בית המשפט הפעיל את עילת אי הסבירות הקיצונית:

1. בחינת שיקול דעת היועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה ולהעמיד לדין

במקרים נדירים ביקר בית המשפט את החלטות היועץ המשפטי בקשר להעמדה לדין. דוגמה לכך היא פסק הדין בעניין גנור שבו קבע בית המשפט כי החלטת היועץ המשפטי לממשלה שלא להעמיד לדין את ראשי הבנקים בפרשת ויסות המניות לוקה באי סבירות קיצונית, כיוון שלא ניתן משקל מספיק לפגיעה לציבור שנגרמה עקב פרשת מניות הבנקים.

2. מינויים פוליטיים

בכמה מקרים בודדים קבע בית המשפט כי ההחלטה למנות לתפקיד או שלא להעביר מתפקיד אדם מסוים לוקה בחוסר סבירות קיצונית. כך, למשל, בג”ץ פסק כי אי העברתם מתפקידם של השר אריה דרעי וסגן השר רפאל פנחסי כאשר הוגש נגדם כתב אישום חמור נגוע בחוסר סבירות קיצוני (1993). כך נהג בית המשפט גם ביחס למינויים של שני מהמעורבים בפרשת קו 300, כאשר הממשלה החליטה למנותם לתפקידים ציבוריים בכירים – את יוסי גינוסר לתפקיד מנכ”ל משרד הבינוי והשיכון² ואת אהוד יתום לתפקיד ראש המטה ללוחמה בטרור.³

אולם ככלל נזהר בית המשפט מלעשות שימוש בעילת הסבירות הקיצונית ודחה בעבר את רובן המכריע של העתירות בנושא מינויים, תוך שהוא מאשר לעיתים מינוי של שרים שהורשעו בעבר בפלילים. להלן דוגמאות מרכזיות:

א. בג”ץ דחה את העתירה שדרשה את פיטוריהם של שר הפנים אלי ישי ושר האוצר יובל שטייניץ בעקבות אסון השריפה בכרמל⁴

ב. בג”ץ דחה את העתירה שהוגשה נגד המשך כהונתו של צחי הנגבי כשר במשרד ראש הממשלה נוכח ההחלטה על הגשת כתב אישום נגדו, בכפוף לשימוע⁵ ובהמשך שב ודחה עתירה נגד מינויו של הנגבי לתפקיד סגן שר החוץ לאחר שהורשע בעבירה של עדות שקר⁶

ג. בג”ץ דחה את העתירה שהוגשה נגד מינויו של אריה דרעי לתפקיד שר הכלכלה ופיתוח הנגב והגליל⁷ וכן את העתירה שהוגשה לאחר מכן נגד מינויו של אריה דרעי לתפקיד שר הפנים,⁸ המשרד והתפקיד שבהם ביצע את עבירותיו הפליליות.

3. הכרעות מדיניות שלגביהן קבע בית המשפט כי הן לא סבירות בצורה קיצונית

למשל:

א. החלטת שר הביטחון שלא למגן כיתות בבתי ספר בעיר שדרות אלא להסתפק רק בשיטת “המרחבים המוגנים”, על אף הסכנה המיידית.⁹.

ב. ההחלטה שלא להכיר בצורה גורפת בתואר שלישי מאוניברסיטאות זרות, תוך התעלמות מכך שרבים הסתמכו על החלטות קודמות במשרד החינוך כאשר התחילו את לימודיהם (2005).

ג. ההחלטה לבטל את החלטת שר האוצר לפיה יבוטלו ההנחות במעונות יום לילדיהם של אברכים, תוך פרק זמן שלא הותיר למשפחות החרדיות זמן מספיק להתארגן (2022).¹⁰

ד. ההחלטה שלא להקים מקווה טהרה לנשים בכפר ורדים (2014).¹¹

האם באמצעות עילת הסבירות בית המשפט מחליט במקום נבחרי ציבור?

השימוש של בית המשפט בעילת הסבירות זהיר ומידתי. כפי שהראינו, רק במספר מועט של מקרים התערב בית המשפט בהחלטות הממשלה על מינויים, לרבות של שרים.

בג”ץ נהג בריסון עוד יותר בולט ביחס למינויים שביצעה הכנסת לתפקידים פנימיים. כך, למשל, הוא דחה עתירה המבקשת למנוע מחבר הכנסת פנחסי לעמוד בראש ועדת הכנסת.¹² בנוסף, כידוע, הרכב מורחב של 11 שופטים דחה את העתירה שהוגשה נגד ההחלטה להטיל על ח”כ בנימין נתניהו את מלאכת הרכבת הממשלה נוכח האישומים הפליליים נגדו.¹³

האם נכון שבית המשפט העליון אימץ רק בשנים האחרונות את עילת הסבירות, כחלק מהמהפכה החוקתית?

התערבותו של בית המשפט על בסיס עילת הסבירות איננה חדשה, ובמשך השנים ניתנו פסקי דין אשר בחנו את ההחלטות השלטוניות על בסיס עילה זו. כך, למשל, כאשר בית המשפט דן בתקנה להענקת רישיונות למונית, קבע השופט שמגר כי תקנה שדבקה בה אי סבירות היורדת לשורשו של העניין, רואים אותה כחורגת מסמכותו של מי שהתקין אותה ובשל כך תיחשב כבטלה ומבוטלת.¹⁴

האם נכונה הטענה שעילת הסבירות קיימת רק בישראל?

לא. עילת אי הסבירות קיימת בצורה דומה לישראל בחלק ממדינות המשפט המקובל כמו אוסטרליה,¹⁵ קנדה¹⁶ ובריטניה.¹⁷

יש הטוענים כי ההתערבות של בית המשפט במינויים פוליטיים מכוח עילת אי הסבירות הקיצונית חריגה בעולם הדמוקרטי. אולם, ההסבר לכך נעוץ בעובדה כי בישראל תרבות ה-It’s not done אינה קיימת. להבדיל ממדינות אחרות, בישראל לא קיימת נורמה אתית של לקיחת אחריות אישית והתפטרות מתפקיד בגין התנהגות לא הולמת או חשדות בפלילים. ראש ממשלת בריטניה בוריס ג’ונסון, למשל, התפטר מתפקידו לאור טענות שהפר את תקנות הקורונה. שר ההגנה הגרמני קרל-תאודור צו גוטנברג התפטר לאחר שנודע כי העתיק את עבודת הדוקטורט שלו. גם שרת החינוך הגרמנית אנט שוואן נאלצה להתפטר בנסיבות דומות. מקרים נוספים ידועים ברחבי העולם הדמוקרטי.

האם מתווה הנשיא (“מתווה העם”) המליץ על ביטול עילת הסבירות?

במתווה הנשיא (“מתווה העם”) נכללה המלצה שלפיה החלטות הממשלה במליאתה, בענייני מדיניות ומינויים לשרים, לא ייפסלו מחמת אי סבירות בלבד.

כמו כן, נכללה המלצה שלפיה החלטות של שרים בענייני מדיניות לא ייפסלו מחמת אי סבירות בלבד, אלא אם יש בהן משום שרירותיוּת או שהן מופרכות.

יחד עם זאת, נקבע כי הלכת הסבירות תמשיך לחוּל, ככל שהיא חלה לפי פסיקת בית המשפט העליון בכל הנוגע ליתר רשויות המדינה ורשויות ציבוריות אחרות.

אנחנו מתנגדים גם לביטול חלקי של עילת הסבירות. חשוב להדגיש כי המלצה זו ממילא איננה רלוונטית מכיוון שאימוצה מותנה באימוץ כל המתווה ולא רק מרכיבים ממנו, וזאת במטרה להגיע להסדר חוקתי ראוי ומאוזן, המשמר את עקרון האיזונים והבלמים.

הערות שוליים

הלוואי שיכולתי לשכנע את כולם שמֶרי אזרחי הוא זכות מולדת של כל אזרח. מי שמוותר עליו, מאבד את אנושיותו.

מרי אזרחי לא מביא לאנרכיה. מדינה חייבת לדכא בכוח מרי פלילי, אחרת היא לא תשרוד. אבל דיכוי של מרי אזרחי הוא ניסיון לכלוא את המצפון.

מרי אזרחי יכול רק להביא לעוצמה ולטוהר. מי שנוקט מרי אזרחי לעולם לא ישתמש בנשק, לכן אינו פוגע במדינה, אם היא נכונה להקשיב לדעת הקהל. הוא מסוכן למדינה אוטוקרטית, כי הוא מביא למפלתה, בעזרת דעת הקהל, בנוגע לעניין שבגללו הוא מתנגד למדינה.

כשהמדינה מתחילה לפעול בניגוד לחוק, או כשהיא נעשית מושחתת, מרי אזרחי נעשה חובתו הקדושה של כל אזרח.

מי שמשתף פעולה עם מדינה כזאת נעשה שותף אי־חוקיות ולשחיתות.

אפשר אם כן לתהות אם יש טעם לנקוט מרי אזרחי בנוגע לפעולה או חוק מסוימים; אפשר להציע למוחים לחכות, או להיזהר. אבל  בזכות עצמה – אסור לפקפק.

מתוך כתבה של עמיחי אתאלי, ידיעות אחרונות, 7.7.2023

ביום האחרון שלי בסיקטיבקר הוזמנתי לריאיון עם עיתונאית ב”רדיו סיקטיבקר”, ששמעה על היותי שם, כך נראה, כמו כל אחד אחר בעיר.

המראיינת, נמרצת וקופצנית, בשיער קצוץ ובטישרט שחורה, גם היתה נכדה של גולה.

“למה החלטת להגיע לאזור הזה?” היא שאלה, וניקולאי,
ששיפשף את האנגלית שלו בימים האלה, תירגם.

“מתי היתה הפעם הראשונה ששמעת את הסיפור הזה?”

“איך האמריקאים מתייחסים לסטלין? כאל דיקטטור או כאל האיש שהקים את ברית המועצות?”

“תלוי,” עניתי בזהירות. “יותר בתור דיקטטור, אני מניחה. אבל יש מעריצים. ואיך הרוסים מתייחסים לסטלין?”

“ההגליות הן חלק גדול מהסיפור של כל המשפחות, לא רק בקומי אלא בכל רוסיה,” היא ענתה, גם כן בזהירות. “קומי היא אי של גולאגים. המשפחה שלי הוגלתה, ואנשי ה-NKVD רצחו כמה אנשים שהיו אסירים פוליטיים. עדיין יש בקומי הרבה ילדים של גולים, אבל גם של שומרים ושל אנשי NKVD… אבל אף אחד לא יגיד לך ‘באנו ממשפחה של שומרי מחנה’, כמה אנשי ביטחון אולצו לעשות את זה: חיילים גויסו בכפייה, והיו מקומיים שלא רצו לעשות את זה. אבל בכל מקרה, היום כולם אותו
דבר, ולא חשוב אם היו חופשיים או אסירים.״

“מוזר,” אמרתי לעיתונאית. “התחלתי לכתוב את ההיסטוריה של אבי, היסטוריה יהודית, אבל כשהגעתי לקומי הבנתי שמה שקרה לו בתקופת ההגליה היה ההיסטוריה של כולם: שלך, שלי, של ניקולאי.”

“העבר הזה קושר בינינו.” היא חייכה אלי במתיקות. “אבל יש לי
שאלה: סיפור ההגליה סופר במשפחה שלך בתור טרגדיה?”

“הוא לא ממש סופר,” אמרתי, “אבל רוב הפולנים היהודים ששרדו בברית המועצות לא רואים בהגליה שלהם את הטרגדיה הגרועה ביותר, כי במובן מסוים סטלין בעצם הציל אותם. הודות להגליות האלה הם ניצלו מרצח בטרבלינקה.”

“טרבלינקה? מה זה טרבלינקה?”

“עכשיו אומר לך מה התשובה לשאלה ששאלתי. התשובה היא זו, המפלגה מבקשת את השלטון אך ורק לטובת עצמה. אין לנו עניין בטובתם של אחרים; אנחנו מתעניינים בשלטון ורק בו. לא עושר, לא מותרות לא אריכות מים ולא אושר: רק כוח, כוח טהור. תכף תבין כוח טהור מהו.

ההבדל בינינו ובין כל האוליגרכיות שקדמו לנו הוא בכך שאנחנו יודעים מה אנחנו עושים. כל האחרים, אפילו אלה שדמו לנו, היו פחדנים וצבועים. הנאצים בגרמניה והקומוניסטים ברוסיה התקרבו אלינו מאוד בשיטות שלהם, אבל מעולם לא היה להם האומץ להכיר במניעים שלהם עצמם. הם העמידו פנים, אולי אפילו האמינו, שהם תפסו את השלטון בעל כורחם ולזמן מוגבל, ושמעבר לפינה מצפה גן עדן של חירות ושוויון לכל בני האדם. אנחנו לא כאלה.

אנחנו יודעים שאף אחד אף פעם לא תופס את השלטון מתוך כוונה לוותר עליו. השלטון הוא לא אמצעי אלא מטרה. לא מכוננים דיקטטורה כדי לשמור על הישגיה של מהפכה; מחוללים מהפכה כדי לכונן דיקטטורה. מטרת הרדיפה היא רדיפה. מטרת העינוי היא עינוי.

מטרת השלטון היא שלטון. עכשיו האם אתה מתחיל להבין אותי?”

הפרולטרים אינם מציבים כל איום. אם נניח להם לנפשם הם ימשיכו מדור לדור וממאה למאה, יעבדו, יתרבו וימותו. לא רק בלי כל דחף לתמורה, אלא גם בלי יכולת לתפוס שהעולם עשוי להיות שונה ממה שהוא.

רק אם התקדמות הטכניקה התעשייתית תחייב להעניק להם השכלה גבוהה יותר, יהיה חשש שהם ייעשו מסוכנים; אך מכיוון שאין עוד חשיבות ליריבות הצבאית והמסחרית, רמת ההשכלה הכללית למעשה יורדת. השאלה באילו דעות ההמונים מחזיקים, או אינם מחזיקים, נתפסת כדבר חסר חשיבות. אפשר להעניק להם חירות מחשבה משום שהם אינם חושבים.

עוד רגע של שמחה יש לי כשקיפוד או צב מופיעים בגינה. אני אוהב קיפודים עבים, וכל שנה אני רואה פחות ופחות מהם. אבל לפעמים הם מופיעים וממלאים את הלב שמחה. פעם אחת, לעת ערב, כשישבתי בגינה על האדמה, באה קיפודה ועמה שני גורים קטנים, שקוציהם עוד לא התקשו ממש. הלכו אנה ואנה בהילוך שכולו עסקנות, חיפשו, רחרחו, עברו סמוך מאוד אליי, כה סמוך עד שאחד הגורים התחכך בי. קרבה כזאת לחיית בר, גם אם אינה אלא קיפוד קרבה שיש בה אמון ובטחון, נעימה מאוד.

וגם ציפורים: בסביבתי ובגינתי חיים דוכיפתים, עורבים, תורים, צופיות, צוצלות, דְדָרות, חיויאים, בולבולים, שחרורים, פשושים, ירגזים, אדומי ולבני חזה, נקרים סוריים, תנשמות, שעירים, חָגְלוֹת, בִּרְוָנִים, עפרונים, בזים, עורבנים ודרורים. את כולם אני מכיר הן על פי מראם והן על פי קולם. קצת לפני עלות השחר, כשאני מתעורר, אני יכול לומר את השעה על פי הציפור
שמזמרת בחוץ.

חוץ מקולו של החיוויאי, כבר שמעתי את קולות הציפורים כולן. השחרור והבולבול הם הזמרים הנעימים ביותר, אבל אני אוהב לשמוע גם את השלדג לבן החזה, ששוב אינו שולה את מזונו מהמים אלא צולל אל הקרקע ולוכד לטאות וחרקים, ובבקרים הוא משמיע צחוקים רמים מעל לגינתי ומודיע לי שהיא שלו. אלא שהגינה שייכת גם לצופית, שעל אף זעירותה גם היא מכריזה זאת בקולות חדים ואמיצים, וגם לדררות, שהן ציפורים פולשות
שמתנהגות כאן כבעלות בית. הן מגרשות מגינתי את הנקרים, ולא משום שאלוהים הבטיח להן את השטח הזה, אלא משום שהן חפצות בחללי הקינון שחפרו בגזעים. והגינה שייכת גם לאדום החזה, ששב אליי מאירופה בכל שנה ומזכיר לי ולשאר הציפורים שהגינה אינה שלי ולא שלהן אלא שלו.

במהלך השנים היו גם לי לא פעם הרהורי כפירה באתאיסטיות שלי, וגם אני אמרתי לעצמי בלילות לפני השינה שלא יכול להיות שאין לעולם דיזיינר. אתם בטח זוכרים איך תמיד דיברתי בהתלהבות על קיומו של אלוהים ואיך לא עצרתי בלשוני לא פעם ולעגתי פה ושם לאנשים שהעזו לחלוק עליי, ואם חבריי לחוג גמרא שלקחתי בשביל הכיף והחידוד שלי כמשפטן פעם בחודש יקראו את המכתב הזה, גם הם ודאי יזכרו איך הייתי מעביר וייה דולורוזה את אלה מהם שאמרו שיש בורא לעולם והוא האל היהודי, ומביא אותם לכדי סתירות פנימיות. אבל כן, היו מצבים שבהם האתאיזם שלי לא היה מוצק. ועכשיו אני מגייס את כל הפעמים הללו שבהן הטלתי ספק בתפיסתי שלי, משום שהן מחזקות אותי עכשיו ומוכיחות לי שחוסר האמונה שלי באלוהים לא היה כזה בלתי מעורער כמו שאני מייחס לעצמי. נשבע לכם במרקס. ואם בכל זאת אלוהים הכול יכול קיים, אז הוא יראה שחוסר האמונה שלי לא היה עקבי ואדוק כמו שנדמה לכם, ושהטלת הספק הקבועה שלי לא עצרה כאשר הגיעה לאמונות ולדעות שלי עצמי. אבל ברשותכם אני רוצה להניח לאלוהים, שבטח עסוק בעניינים שברומו של עולם ואין לו זמן לבני האדם, כמו שסבתא אלזה הייתה אומרת, ולכתוב לכם במיוחד, בני המשפחה שלי וחבריי האהובים, שבשום מצב, גם בזה הקשה ביותר, לא נטשתם אותי, ומה שלא פחות חשוב בעיניי (וכאן אני פונה לחברי האהוב עליי מכולם דני) ומהווה בעיניי הוכחה לחברות אמת שמחתם בשמחתי באופן הטהור ביותר כאשר הצלחתי, ולעולם לא אשכח, דני (טוב במצב הזה “לעולם” יכול להיות תקף גם רק לעוד חודש), כיצד שמחת בשמחתי באופן הכי מזוקק שיכול להיות כאשר סיימתי בהצטיינות יתרה את לימודי המשפטים, למרות שאתה חלמת תמיד לעשות את זה ולא הצלחת.

“אולי תוותרי כבר על עמדת הקורבן,” סנט בי פעם ידיד. ואני הרגשתי אגרוף ענקים של יהירות וחוסר הבנה חובט בי במרכז הלב.

“הייתי קורבן וחוויית הקורבן היא מרכיב מרכזי בחיי, לא בחרתי בה ואני לא מכירה ניתוח שיסיר ממני את התחושה הזאת” – כך עניתי לו, וכך אני גם שבה ואומרת לעצמי כשאני מנסה לכבד את מה שאני מרגישה ולא להעמיד פני ילדה טובה שמספקת לסביבתה אישיות קלה לנשיאה.

אני לא יודעת מה לעשות עם ההבנה שבמשך שנים רבות הייתי קורבן של אלימות מסוגים שונים, אבל אני יודעת שלא אני בחרתי ב”עמדת הקורבן” ואין לי דרך להשיל אותה מעליי. טראומות הן לא מעיל והלוואי שהייתי מכירה דרך להסביר לפוסט־טראומה שהיא כבר מילאה את תפקידה בחיי ויכולה ללכת.

אני מנסה להרגיע את עצמי ולהאמין שאם היא לא הולכת, כנראה שתפקידה לא תם. אני מאמינה שכשאני מכבדת את כאב הקורבן שהייתי, אני מפנה בליבי מקום לכאבים של אחרות, זה לא מעט וזה הכי הרבה שיש באפשרותי לעשות.

“הוי,” אמר העכבר, “העולם הולך וצר מיום ליום. תחילה היה כל כך רחב עד שנפל עלי פחד. רצתי הלוך ורוץ, עד שראיתי סוף-סוף חומות מרחוק, אך החומות הארוכות הללו נחפזות כל כך להתקרב זו לזו שהנה אני כבר בחדר האחרון ושם בקרן הזווית עומדת המלכודת אשר אני רץ לתוכה.”

“עליך רק לשנות את כיוון ריצתך,” אמר החתול וטרף אותו.

“אחרי שהגרמנים דיכאו את ההתקוממות בוורשה, שרפו את העיר ורוקנו אותה מתושביה, כיוונו הפולנים את שנאתם בעיקר ליהודים. באולם שלי בבית החולים בפיאסטוב הם נותרו נושא השיחה העיקרי. היהודים היו אשמים בכול. מאז ההאשמות בהרעלת בארות ועלילות הדם בימי הביניים, לא השתנה דבר”.

“לדעת רבים מהמאושפזים באולם, היהודים היו מעין רוחות רעות שנדדו בעולם כדי להמיט על האנושות אסונות וצער. בלי היהודים לא יהיו עוד דאגות בעולם. לא יהיו עוד רצח, פשע, מחלות ומלחמות. היטלר, גבלס ושטרייכר דיברו מפיותיהם של חברי המאושפזים. התעמולה הנאצית של גבלס הוכתרה בהצלחה”.

“היהודים קומוניסטים.”

“היהודים קפיטליסטים.”

“היהודים אימפריאליסטים.”

“היהודים סוחרי עבדים.”

“היהודים שולטים בעולם!”

“היהודים מיליונרים!”

“הרחובות שייכים לפולנים, אבל היהודים הם בעלי הבתים.”

“היהודים גרמו למלחמה!”

“יוליאן טובים היהודי מתיימר להיות המשורר הפולני הטוב ביותר!”

“הכסף היהודי השתלט על אמריקה!”

“היהודים אופים מצות בדם של ילדים פולנים!” וככה זה נמשך כל יום, כל היום. לא כולם השתתפו בשיחות האלה, אבל איש לא מחה נגדן.”

ספרו של אדוארד רייכר רצוף בתיאורים כאלה של גילויי אנטישמיות. קשה לקרוא אותם, אבל קשה לא פחות לחשוב על גילויי הגזענות הבוטים, המבעיתים, שנחשפים בלי הרף כאן אצלנו, במדינה ה”יהודית ודמוקרטית”, לאחרונה – הפוגרום (והוא לא הראשון! אפשר לקרוא על כך כאן) בחווארה.

אבל יש עוד דוגמאות רבות לגזענות, לא רק כזאת שמופנית לעבר פלסטינים. הנה שלוש דוגמאות קטנות, מני רבות:

“לוחמים מחטיבת גבעתי ירקו על אנשי דת נוצרים ועל הצלב שנשאו במהלך תהלוכה בעיר העתיקה בירושלים שהתקיימה בתחילת החודש”.

עצם קיומו של ארגון להב”ה שראשי התיבות שלו הם: למניעת התבוללות בארץ הקודש.

הדרישה לשינוי חוק השבות. 

גזענים למדו מגזענים 

במחצית שנות התשעים עקרתי את פרדס האשכוליות שלנו לאחר שנאמר לי שהתמורה לפרי לא תכסה אפילו את עלות ההשקיה. ערכתי אז עלון שקראתי לו “שקיעה כפרית”. לא הצלחתי לעבור ברחוב בלי שאחת השרות והרבקות והשולות תעצור אותי ותרטון על השם שבחרתי, שמנבא את רדת החשכה “על הכפר היפה שלנו”. דווקא שומרת החותם, רות פדרליין, אהבה את השם, משום שבעיניה שקיעה כפרית היא יפה, ובמקרה שלנו גם עצובה, לאחר שבשנה האחרונה נעקרו שלוש מאות דונם פרדס, והרעש שאנחנו שומעים מבוקר עד ערב איננו זמזום של דבורים שבאות לפרחי השמוטי, אלא הטרטור המעצבן של המסורים. 

ביקשתי ממנה לכתוב מאמר לעלון, ויום לפני המועד שקצבתי לה הגישה לי צרור דפים כתובים בעט נובע בכתב יד מסודר. היא כתבה שבשבילה החקלאות היא מקור לאושר אישי והגשמה של רעיון חברתי יפה, אבל זהו בסופו של דבר ענף כלכלי, ובכלכלה, עם כל הכאב, אסור להיות סנטימנטלי. ענף שאינו רווחי חייבים לחסל, והיא אכן מתכוונת להיפרד מהפרדס שלה מיד לאחר הקטיף. שאלתי אותה אם תהיה נוכחת בשטח כשזה יקרה והיא ענתה: “אני אכרות את העצים במו ידיי. מעולם לא התחמקתי מעבודה קשה ואני יודעת שזה יהיה קשה.” 

רות עקרה את הפרדס, ייבשה את חלקת הירקות, שלחה את העופות לשחיטה וסגרה את הלול. היא העבירה את הבעלות על המשק לבנו של בעלה השני אשר בנה בחצר בית גדול, ובעצמה המשיכה להתגורר בבית הקטן עם הרהיטים הפשוטים. את הימים העבירה בקריאה ואת הערבים בכתיבת מכתבים ארוכים והאזנה לרדיו. אחת ליומיים הייתה חוצה בהליכה מתנדנדת את הכפר בדרכה לצרכנייה ולדואר, אלא שלא יכלה ללכת עוד בנתיב שלה משום שהמשקים שביניהם נהגו לעבור החליפו ידיים, וחומות גבוהות הקיפו אותם וחסמו את דרכה.

הכפר אכן שינה פניו. משקים נמכרו לעשירי הארץ שחשקו בפארק בן חמישה־עשר דונמים צמוד לבית, במקום הגינה הקטנה שהציעו כפר שמריהו והרצליה פיתוח. הפכנו למותג, וההרחבה, שהכפילה את מספר התושבים, התמלאה במתעשרים חדשים ששילמו מחיר מופקע, גבוה בהרבה מכפי ששילמו במושבים השכנים. וכך, בין טייקונים ליאפים, הפכו הילידים לזרים בביתם. 

עסקנו עד כה ביישובו של עולם ובענייני רוח ומסחר ומלאכה ועבודת אלוהים ומריבות ושנאה ודין והלכה ודרך ארץ ותורת הנסתר והתורה הגלויה ורעב ומלחמות, בצד דברים של קלות דעת גם דברי הבל, בקיצור, בכל מה שמעסיק בני אדם באשר הם. ואנחנו, שביקשנו להציג את העולם על כל צדדיו, הגיע הזמן שכאן, באמצע הדברים, נספר גם על מעשי אלוהים, או מעשי הטבע, עניינים של כוח עליון הקורים פתאום ועוצרים עולם וגורמים לבאיו חשבון נפש ויראה.

למשל, רעש אדמה. נספר על הרעש של שנת ש”ו, היא 1546, שנת שמיטה. רעש זה הרס ערים רבות וגרם את מותם של רבים והפחיד בני אדם, שסבורים היו כי השתנו סדרי עולם. יש בידינו שלוש עדויות על אותו רעש וראשונה שבהן, כנראה של איטלקי שהיה בארץ וכתב איגרת לאיטליה. וכך כתב:

ביום ה־14 בחודש ינואר שחל זה לא כבר, נתחוללה, כאן בירושלים, בשעת הצהריים בערך, רעידת אדמה איומה, אשר הפילה את כיפתו של הקבר הקדוש, את חומותיו של המקדש – מסגד הר הבית – וכן נפל וניזוק בחלקו גם מגדלו של המקדש.

והודיע: ארבע ערים נשמדו כליל ברעידת אדמה זו: רמלה, יפו ושכם – את שם העיר הרביעית אין אנו יכולים לזהות מן האיגרת, וזולת הערים אין מקום בארץ, אשר לא סבל נזקים.

והרעש גרם תופעות לא־טבעיות:

בו ביום זרם מתוך מעיין הנושא את שמו של הנביא אלישע דם תחת מים, וגם אש זינקה ממנו. החיזיון הזה ארך ארבעה ימים רצופים.

ולא רק זאת:

הירדן היה חרב במשך שני ימים, וכן יבשו כל הנחלים הנמשכים בסביבות יפו במשך שלושה ימים, וכאשר החלו הנחלים זורמים מחדש היו מימיהם אדומים כאש.

ואם לא די בכך:

הים אצל יפו נסוג מץ החוף מהלך יום תמים ואפשר היה להלך על קרקעו ברגל יבשה. ויהי בהתקהל עם רב, כעשרת אלפים איש בערך, לבקש אחר חפצים שונים על פני הקרקע, שבו מי הים במהרה ויטביעו בקרבם את האנשים.

ולא רק ארץ־ישראל נפגעה:

בו ביום התחוללו בים טריפולי שבסוריה סערות גדולות והן גרפו חול רב וגבבו הר גדול בקרבת העיר. בהר זה מצאו פסל גדול עשוי נחושת ובידו את של זהב. הסערות הגיעו עד לקפריסין וגרמו נזקים גדולים לעיר פמגוסטה והשחיתו את כרמיה.

ויש בידינו איגרת נוספת על אותו רעש, שנכתבה בידי יהודי והגיעה אף היא לאיטליה. וממנה אנו למדים כי הרעש קרה ביום החמישי לפרשת בשלח, י“א בחודש שבט שנת ש”ו, שעה אחת אחרי חצות היום. לדברי האיגרת, לא היה בניין בירושלים שלא נהרס או נסדק והחומה החדשה שבנו הטורקים, נהרסה בחלקה העליון ונפלו גם “שיקוצי הישמעאלים” וכן נפל המבנה שהקימו המוסלמים מסביב לאבן השתייה על הר הבית, ונהרסה גם, כדברי הכותב, “תורפת הערלים”, היא כנסיית הקבר הקדוש.

האיגרת הגיעה כאמור לאיטליה וארבעה צנזורים קראו אותה. אחד מהם, דומניקו ג’רוסולימו, יהודי שהתנצר, מחק את הביטוי הפוגע בכנסיית הקבר – “תורפת הערלים”. האיגרת מוסרת כי בירושלים נהרגו שנים־עשר מוסלמים ומבני ישראל לא מת איש. בשכם נהרגו כחמש מאות ושישים מוסלמים ושלושה יהודים. ובכפרים אין יודעים את מספר המתים וחלקם עדיין לא הוצאו מן ההריסות. בחברון מתו שישה־עשר ישמעאלים ורבים נפצעו. וכפי שאומרים, חרב הירדן ויבש מאחר שנפלו לתוכו שני הרים, ואילו אחרים אומרים שהארץ פצתה את פיה ובלעה את מי הירדן.

ויש בידינו עדות נוספת, של עולה חדש שהגיע כארבעה חודשים לפני הרעש לארץ, אליעזר זוסמן שמו, שכתב בפנקסו לזיכרון:

ואני אליעזר המכונה זוסמן בן מורנו הרב אברהם צאריט ז“ל בבואי לק”ק ירושלים בשנת ש”ו לאלף השישי בשנת השמיטה בחודש מרחשוון, ואחר כך בחודש שבט בשנה דלעיל הראה לנו ה’ אותות ומופתים שלא ראו אבותינו מיום היותם על האדמה. ויהי באחד־עשר יום בחודש הזה ביום החמישי בשעה אחת אחר חצות היום הראה ה’ אותנו שלו הארץ תבל ויושביה והראה שהכול בידו כחומר ביד היוצר. ומחמת הרעש נפלו הרבה מגדלים ומגדל של אמונת אלילים. ונהרגו פה בירושלים אפשר עשרה גויים ולכל בני ישראל לא מת אחד. ובעיר שכם היה הרעש כל כך גדול עד שנהרגו לפחות שלוש מאות גויים וג’ או ד’ יהודים. אחרי כל זאת היו גם כן רעשים, אבל אינם כל כך גדולים ועוד היום אנחנו בחרדה גדולה.

וסיפרו בני הארץ ברעש הגדול שעבר עליהם עוד זמן רב והתאבלו על מתיהם ובנו מחדש את בתיהם וחזרו לשגרת יומם וחייהם, עד הרעש הבא. ועד אז נמשיך אנו ונספר בקורות הארץ ומעשיה.

מקורות: הרעש וכריתת הירדן בשנת 1546 – י’ ברסלבסקי בציון תרצ”ח.

לקוח מתוך פרויקט בן יהודה

אף-על-פי-כן ולמרות הכול, אם ניתן לגזור גזרה שווה ממחזהו של אלתרמן “כנרת, כנרת”, ניתן להבין את רוחו הטובה של השיר, שאינו מושר בנימה של עצב וייאוש כלל וכלל.

להפך, לפנינו שיר מלא הומור, הדוהר קדימה בקצב הנמרץ האופייני לטורים האנפסטיים שלו.

במחזה “כנרת, כנרת” רמז אלתרמן שחרף עשרות כשלים ומחדלים, קמה ככלות הכול מציאות חדשה ומשובבת עין; וכך גם בשיר שלפנינו: מסביב שוררת מציאות מדאיגה, שחורה משחור, של רצח בדרכים ושל שדות שיבוליהם נבזזים או נשרפים. בה בעת, בעיר הולכת ומתרקמת במקביל מציאות חדשה, אנרגטית ותוססת, גם אם (עקב מחדליה של ההנהגה) אין האנרגיה הרבה של התושבים החדשים מנותבת לטובת הכלל. בסופו של דבר, דברים הולכים ונבנים, גם אם לא תמיד בצורה הגיונית והמושכלת ביותר, ולפיכך, חרף כל הפגמים והמחדלים, אפשר לשאוב גם נחמה מן המציאות החדשה, ולאו דווקא במרכאות כפולות.

אמנם כיום אין כותבים שירה בנוסח “אסכולת שלונסקי-אלתרמן” וניסיונם של אנשי כתב-העת “הו!” (בעריכת דורי מנור) לחזור אל השירה השקולה והמחורזת נשאר נחלתם של מעטים, אך אין עובדה זו גורעת מגדולתו של אלתרמן.

היום גם אין יודעים לצייר כמו רמברנדט ואין יודעים להלחין כמו בטהובן ומוצרט! והרי גם סגנונותיהם של מנדלי מוכר-ספרים, יל”ג וביאליק “התיישנו”, אך חוקר הספרות צריך לדעת להעריך נכונה את חדשנותם הגאונית ואת התרומה שהרימו להתפתחות התרבות העברית.

קקיסטוקרטיה (באנגלית: Kakistocracy) היא ממשלה המנוהלת על ידי האזרחים הגרועים ביותר, הכי פחות מוכשרים או חסרי מצפון. המילה נטבעה כבר במאה ה-17.

אטימולוגיה

המילה נגזרת משתי מילים ביוונית, κάκιστος (קקיסטוס; הגרוע ביותר) ו-κράτος (קראטוס; שלטון) – שלטון הגרועים ביותר.

היסטוריה

השימוש המוקדם ביותר במילה מתוארך למאה ה-17, ב-“A sermon Preached at the Publique Fast the ninth day of Aug. 1644 at St. Maries” של פול גוסנולד:

לכן אין לנו צורך להקפיד על תפילה נגד כאלה: נגד אותם מסיתים מתחסדים, שהביאו אש משמים כדי להעלות את ארצם באש, העמידו פנים שהדת מעוררת ומקיימים מרד מרושע ביותר: נגד אלה של נירון, אשר קרע את רחם האם שילדה אותם, ופצע את השדיים שינקו אותם: נגד אותם קניבלים שניזונים מהבשר ושיכורים בחולצת אחיהם: נגד אלה של קטילינה שמחפשים את מטרותיהם הפרטיות בהפרעה לציבור, והציתו את הממלכה כדי להצית ביצים משלהם: נגד הסערות האלה של המדינה, אותן רוחות חסרות מנוחה שאינן יכולות לחיות עוד, אז מתערבות ומתערבבות; שנוקטים בגירוד תמידי של שינוי וחידוש, הפיכת ההיררכיה הישנה שלנו לכנסייה חדשה, וזה שוב לעצמאות חדשה יותר; והמונרכיה המנומסת שלנו הופכת לסוג מטורף של קקיסטוקרטיה. אלוהים אדירים!

הסופר האנגלי תומאס לאב פיקוק השתמש במונח ברומן שלו משנת 1829 “The Misfortunes of Elphin”, שבו הוא מסביר שהקקיסטוקרטיה מייצגת את ההפך מאריסטוקרטיה, שכן אריסטוס (ἄριστος) פירושו “מעולה” ביוונית בספר שלו משנת 1838, Memoir on Slavery, הסנאטור האמריקני ויליאם הארפר השווה קקיסטוקרטיה לאנרכיה, ואמר שקקיסטוקרטיה התרחשה רק לעיתים רחוקות:

אנרכיה היא לא ממש היעדר ממשל, אלא ממשל של הגרועים מכל – לא אריסטוקרטיה אלא קקיסטוקרטיה – מצב שלכבוד טבענו הושג רק לעתים רחוקות בקרב בני אדם, ושאולי הודגם במלואו רק במהלך הגרוע מכל. זמנים של המהפכה הצרפתית, כאשר הגיהינום הנורא הזה בער בלהבה הנוראה ביותר שלו. במצב דברים כזה, להיות מואשם זה להוקיע – להגן על החפים מפשע זה להיות אשם; ואולי ההשפעה הגרועה ביותר, היא שאפילו אנשים בעלי טבע טוב יותר, שמעשיהם עצמם מתועבים להם, מונעים על ידי אימה להוביל במעשי אשמה ואלימות.

הצגה

המקור באנגלית

המשורר האמריקני ג’יימס ראסל לוול השתמש במונח בשנת 1876, במכתבו לג’ואל בנטון, בכותבו: “מה שממלא אותי בספק ובפחד הוא השפלה של הטון המוסרי. האם זה או לא תוצאה של דמוקרטיה? האם שלנו היא ‘ממשלה של העם, על ידי העם, למען העם’, או האם קקיסטוקרטיה, לטובת נבלים במחיר של שוטים?”

במאות ה-20 וה-21, המונח שימש לתיאור:

• כמה ממשלים בארצות הברית החל שימוש מוגבר במונח במהלך כהונתו של דונלד טראמפ, והפך לוויראלי ב-2017 ו-2018. המונח שומש רבות על ידי פובליציסטים, פרסומים פוליטיים, ובספרים.
• ממשלת ברזיל תחת ז’איר בולסונארו.
• ממשלת רוסיה תחת בוריס ילצין ווולדימיר פוטין.
• ממשלת מצרים תחת עבד אל-פתאח א-סיסי.
• ממשלות שונות באפריקה שמדרום לסהרה.
• ממשלת מלזיה תחת המפלגה Pakatan Harapan לאחר הבחירות הכלליות במלזיה ב-2018 ותחת פריקטן נשיונל במהלך המשבר הפוליטי במלזיה (2020–2021).
• ממשלת הפיליפינים בפיקודו של רודריגו דוטרטה, ולאחר הבחירות לנשיאות בפיליפינים (2022), שנחשבה למושפעת מאוד מקמפיינים של דיסאינפורמציה במדיות חברתיות שונות כמו פייסבוק, יוטיוב ו-טיקטוק.

שירלי טמפל
הפסקתי להאמין בסנטה קלאוס כשהייתי בת שש: אמא לקחה אותי לראות אותו בחנות כלבו והוא ביקש ממני חתימה.

כשהייתי בת עשרים ושתיים, למדתי ספרות בפקולטה פרובינציאלית, רוב הזמן בחברת בנותיהם ובניהם של הבורגנים המקומיים. האמנתי בתמימות ובגאווה שאם אכתוב ספרים, אם אהיה סופרת, והרי אני הצאצאית האחרונה של איכרים שכירים, פועלים בבתי חרושת, חנוונים, אנשים שזכו לבוז בשל התנהגותם, בשל המבטא שלהם, בשל בורותם, אם אעשה זאת – אוכל לפצות על אי הצדק החברתי  שבהשתייכות־מלידה למעמד מסוים. חשבתי שניצחון אישי ימחק מאות שנים של שליטה ועוני. זאת הייתה אשליה שבית הספר טיפח בי, כי הצטיינתי בלימודים. איך יכלו הישגיי האישיים לגמול על ההשפלות ועל הפגיעוֹת?

[…]

אחרי שבחרתי ללמוד ספרות, נשארתי אתה, והיא נהפכה לדבר בעל הערך הרב ביותר, אורח חיים שגרם לי לשקוע ברומנים של פלובר או וירג’יניה וולף ולחיות בהם, ממש. הספרות הייתה מעין יבשת שיצרתי באופן לא מודע, מתוך התנגדות לסביבתי החברתית, וראיתי בכתיבה לא פחות מאשר – אפשרות לשנות את המציאות.

[…]

חשתי את כובדו משקלו של השוני בין הקיום הנשי לקיום הגברי, בחברה שבה המגדר הגדיר את התפקיד. אמצעי מניעה היו אסורים, והפסקת היריון נחשבה פשע. הייתי נשואה, אימא לשניים ומורה בבית הספר, וכל נטל האחריות על ניהול משק הבית היה עלי. עם כל יום שחלף התרחקתי יותר מהכתיבה, ומההבטחה שלי לנקום. לא יכולתי לקרוא את המשל של קפקא “בפני החוק” מתוך המשפט בלי לראות את גורלי: למות ולעולם לא לעבור בשער שנוצר למעני בלבד: הספר שרק אני יכולתי לכתוב אותו.

[…]

די מהר התברר – עד כדי כך שלא יכולתי לדמיין שום דרך אחרת להתחיל – שעלי לעגן את סיפור השסע של קיומי החברתי, שהיה מנת חלקי כסטודנטית, מצב מזעזע שבו, בגלל עמדת המדינה הצרפתית, נאלצו נשים לחפש בחשאי, בחצרות האחוריות, את מי שיסכימו להפסיק למענן הריונות לא רצויים.

ורציתי לתאר את כל מה שקרה לגופי הצעיר; איך גיליתי את העונג. את הווסת. וכך, בלי שהייתי באותה עת מודעת, אותו ספר ראשון, שראה אור ב־1974, מיפה את המרחב שבו אמקם את כתיבתי: חברתי ופמיניסטי. הנקמה שנקמתי בשמם של האנשים ושל המגדר שעמם נמניתי, התאחדה.

[…]

נאלצתי לשוב ולהשתמש בכתיבה הספרותית במילה “אני”, גוף ראשון – זה שבאמצעותו אנחנו מתקיימים, ברוב השפות, מהרגע שאנחנו לומדים לדבר ועד מותנו – מילה שנחשבת לעתים תכופות נרקיסיסטית כשהיא מתייחסת לסופר עצמו ולא לְ”אני” מיוצג ובדיוני. כדאי לזכור שהמילה “אני”, שהשימוש בה יוחד בעבר לבני אצולה שסיפרו על הצלחותיהם בשדה הקרב, נכבשה בצרפת במאה השמונה עשרה באופן דמוקרטי, זכתה לאישור האומר שבני האדם שווים, ושזכותם להיות הנושא של סיפורם האישי

[…] 

התעוררה בי המחויבות לכתיבה, לא למען סוג מסוים של קוראים, אלא כתיבה מתוך ההתנסות שלי כאישה וכמהגרת־פְּנים; ומזיכרוני ההולך ומתארך בכל השנים שבהן חייתי, ומההווה, הסַפָּק האינסופי של דימויים ומילים של אחרים. במחויבות הזאת, שבאמצעותה הבטחתי לעצמי לכתוב, תומכת האמונה, שנהפכה לוודאות, שספר יכול לתרום לשינויים בחיים אישיים, יכול לעזור לנפץ את הבדידות שיוצרות חוויות שאותן חווים, ומדחיקים, והוא מאפשר לבני האדם לדמיין את עצמם מחדש. כאשר מה שאי אפשר לבטא במילים יוצא לאור, הוא נעשה פוליטי.

אנחנו רואים את זה כיום במרד הנשים שמצאו את המילים כדי לטרפד את העוצמה הגברית, נשים שמתקוממות, כמו שקורה באיראן, נגד הביטוי הארכאי ביותר של אותה עוצמה.

[…]

אני מביטה לאחור על ההבטחה שהבטחתי לעצמי כשהייתי בת עשרים: לנקום את נקמת האנשים שאליהם אני שייכת. אני לא יודעת אם קיימתי את הבטחתי. ממנה, וממי שקדמו לי, גברים ונשים חרוצים ועמלנים שנרתמו לבצע עבודות שגרמו למותם בטרם עת, קיבלתי את הכוח ואת הכעס, את התשוקה ואת השאיפה להעניק להם מקום בספרות. 

תרגמתי את הקטעים מהנאום מתוך גירסתו האנגלית (עע”א)

״אנחנו שנינו״ – המגזין – מגונה יותר מסאד (רולאן בארת)

הקיץ צפיתי לראשונה בסרט פורנו בטלויזיה בערוץ “קנאל +”. למכשיר שלי אין ממיר, לכן התמונות על המרקע היו מטושטשות, והדיבורים הוחלפו בהמייה מוזרה, ברחשושים, רשרושים, במעין שפה אחרת, רכה ובלתי מקוטעת. אפשר היה לראות צללית אישה במחוך עם גרבונים, וגבר אחד. העלילה הייתה לא מובנת ולא יכולתי לצפות מה יקרה, מה יהיו התנועות או הפעולות. הגבר התקרב אל האישה. בצילום תקריב, איבר המין של האישה נראה גלוי כולו בריצודי המסך, ואז איברו של הגבר, בזקפה, החליק לתוך האישה. במשך זמן ארוך מאוד, ההלוך ושוב של שני האיברים הוצג מזוויות רבות. הזין הופיע בשנית בידיו של הגבר, והזרע נשפך על בטנה של האישה. מן הסתם מתרגלים למראה הזה, בפעם הראשונה הוא מטלטל. אינספור דורות בחלוף המאות, ורק עכשיו אפשר לראות את זה, איבר המין של האישה וזה של הגבר מתאחדים, הזרע – מה שאי אפשר היה לראות אלא במחיר של מוות כביכול, נעשה היום פשוט כל-כך לצפייה כמו לחיצת ידיים.

נדמה לי שהכתיבה צריכה לשאוף לכך, לרושם שעולה מהרגע של האקט המיני, לאותה חרדה ותדהמה, להשעיה של השיפוט המוסרי.

מאז חודש ספטמבר בשנה שעברה, לא עשיתי דבר מלבד להמתין לגבר: שיתקשר אליי או שיבוא אליי. הלכתי לסופרמרקט, לקולנוע, הבאתי בגדים לגיהוץ, קראתי, בדקתי מבחנים, בדיוק אותם הדברים שעשיתי בעבר, אבל עכשיו לא הצלחתי להתרגל לפעולות האלה, הן נעשו אפשריות רק במאמץ מפרך. בעיקר כשדיברתי הייתה לי תחושה שאני מרחפת. המילים והמשפטים, אפילו הצחוק בפי, נוצקו מחוץ לכל אחיזה של ההיגיון או הרצון. ובאמת, אני זוכרת אך במעורפל מה עשיתי, מה ראיתי בקולנוע, מי היו האנשים שפגשתי. התנהגתי כולי באופן מוכני. המעשים היחידים שבהם פעלתי מתוך רצון או תשוקה, מתוך איזה כוח שעשוי להיקרא אינטיליגנציה אנושית (יכולת השערה, הערכה של בעד ונגד, הסקת מסקנות) היו כולם ביחס לגבר הזה:

לקרוא בעיתון מאמרים על המקום שלו (הוא היה מארץ אחרת)

לבחור בגדים ואיפור

לכתוב לו מכתבים

להציע מחדש את המיטה ולשים פרחים בחדר

לכתוב מה אסור לשכוח להגיד לו בפעם הבאה, שעשוי לעניין אותו

לקנות ויסקי, פירות, מצרכים קטנים ומגוונים לערב שלנו יחד

לדמיין באיזה חדר נעשה אהבה כשיבוא.

בכל השיחות שניהלתי, העניינים היחידים שהעירו אותי מאדישותי נקשרו בגבר הזה, במשרה שלו, בארץ שממנה בא, במקומות שהיה בהם. בן השיח שלי לא חשד שדריכותי הפתאומית אינה קשורה לאופן דיבורו, או לנושא עצמו של דבריו, אלא לעובדה שיום אחד, עשר שנים לפני שפגשתי בו, א’, שהיה אז בשליחות בהוואנה, אולי נכנס בדיוק לאותו מועדון לילה, “לה פיורנדיטו”, שבן השיח שלי, מרוגש מתשומת לבי המיוחדת, תיאר בפניי עכשיו בפרטי פרטים. גם כאשר קראתי ספר, המשפטים שעליהם השתהיתי עסקו ביחסים שבין גבר ואישה. חשבתי שהם מלמדים אותי דבר מה על א’ ושהם נותנים מובן ודאי למה שהתאוותי להאמין בו. הנה, כשקראתי בחיים וגורל של גרוסמן ש”כשאוהבים, מתנשקים בעיניים עצומות”, דימיתי שא’ אוהב אותי כי הוא מנשק אותי ככה. שאר הספר, אחר כך, חזר להיות עוד אחת מהפעולות שגדשו את השנה הזו, אמצעי לכלות בו את הזמן בין שני מפגשים.

העתיד הצטמצם לשיחת הטלפון הבאה ולמפגש שיקבע בעקבותיה. השתדלתי לא לצאת מהבית מעבר למחויבויותיי המקצועיות – שאת זמניהן הוא ידע – מחשש מתמיד להיעדר ולהחמיץ שיחה ממנו. נמנעתי אפילו מלהשתמש בשואב האבק או במייבש השיער שעלולים היו להחריש את הצלצול. כשהטלפון צלצל הוכיתי בתקווה שלפעמים ארכה לא יותר מהזמן שבו הרמתי באיטיות את השפופרת ואמרתי הלו. כשגיליתי שזה לא הוא, שקעתי באכזבה גדולה כל כך, שנמלאתי תיעוב כלפי האיש בצדו השני של הקו. אבל מרגע ששמעתי את קולו של א’, ציפייתי הבלתי מוגבלת, הכואבת, הקנאית מן הסתם, נעלמה כלא הייתה עד שנדמָה לי שהייתי משוגעת וחזרתי באחת אל השפיות. למעשה נדהמתי מהכוח הבלתי סביר של הקול הזה ומהחשיבות המופרזת שהיה לו בחיי.

אם הוא היה מודיע לי שהוא מגיע בעוד שעה – שיש לו ״הזדמנות״, כלומר תירוץ לאחר מבלי שאשתו תחשוד –  הייתי נמלאת ציפייה חדשה, ללא שום היגיון, ללא תשוקה אפילו (עד כדי כך ששאלתי את עצמי אם אצליח להגיע לאורגזמה), חשה בדחף יוקד לבצע מטלות שלא מצאתי בהן את ידיי ורגליי: להתקלח, לערוך את השולחן, למרוח לק בציפורניים, להעביר סמרטוט. לא ידעתי עוד למי אני מחכה. נרעדתי כולי מהרגע הזה  –  ככל שהתקרב נתקפתי באימה ללא שם – שבו אשמע את המכונית עוצרת, השער נסגר, קול צעדיו על מבואת הבטון.

כשהוא הועיד לי זמן המתנה ארוך יותר, שלושה או ארבעה ימים שבין הטלפון שלו לבין בואו, מאסתי מראש בעבודה שאני נדרשת לעשות, בארוחות עם חברים שאליהן אני חייבת ללכת לפני שאראה אותו. לא רציתי לעשות דבר מלבד לחכות לו. ולכן חייתי בחרדה מתעצמת שיופיע משהו וימנע את המפגש שלנו. אחר צוהריים אחד שבו חזרתי אל ביתי במכונית והוא היה צריך להגיע כחצי שעה מאוחר יותר, עברה בי מחשבה מהירה שאני עלולה לעשות תאונה. ומייד: “אני לא יודעת אם אוכל לעצור״.

(לא אחת אני משווה את התשוקה לתאונה מכוונת או לתאונה שבה אפגע, למחלה, לאירוע טראגי פחות או יותר. זוהי דרך בטוחה למדי לאמוד את כוחה של התשוקה – אולי גם לקרוא תיגר על הגורל – ובה בעת להיווכח אם אני מוכנה לשלם את המחיר של הדמיון: “אין לי בעיה שביתי יישרף כל עוד אספיק לגמור את מה שאני כותבת״.)

ברגע שהייתי מוכנה, מאופרת, מסורקת, הבית מסודר, לא יכולתי, אם נשאר לי עוד זמן, לקרוא או לתקן מבחנים. גם לא רציתי, באיזה אופן, להסיח את דעתי בדבר מה שאינו הציפייה לא’: לא לבזבז אותה. לפעמים כתבתי על דף את התאריך, את השעה, ו”הוא יבוא” ובהמשך משפטים נוספים, חששות, שהוא לא יבוא, שאין לו חשק. בערב נטלתי שוב את הדף, “הוא בא”, וכתבתי בלי סדר דברים שקרו במפגש. ואז הבטתי, המומה, בדף המקושקש, ובו שתי הפסקאות שנכתבו לפני ואחרי, שנקראו בהמשכיות וללא קיטוע. בין השתיים התקיימו שיחות, תנועות גוף, שגרמו לכל השאר להיראות מגוחך, כך גם הכתיבה שבה ניסיתי לקבע אותן. מרחב של זמן המוגדר על ידי שני רעשים של מכונית, ה-25 R שלו עוצרת, ומניעה מחדש, מרחב שבו הייתי בטוחה שמעולם לא היה דבר חשוב יותר בחיי, לא ללדת ילדים, לא להצליח בבחינות הסמכה, אף לא לנסוע רחוק, מאשר זה, להיות במיטה עם הגבר הזה בשעת אחר הצהריים.

הדבר נמשך רק כמה שעות. לא ענדתי את שעון היד שלי, הורדתי אותו רגע לפני בואו. הוא ענד את השעון שלו, חששתי מהרגע שבו ייוועץ בו בחשאי. בפעמים שבהן הלכתי למטבח להביא קרח, הרמתי את עיניי אל שעון המחוגים התלוי מעל הדלת, “קצת יותר משעתיים”, “שעה אחת”, או “בעוד שעה אהיה כאן בלעדיו”. שאלתי את עצמי בתימהון: “איפה ההווה?”.

לפני שהלך, הוא התלבש במתינות. הבטתי בו מכפתר את חולצתו, גורב את גרביו, לובש את תחתוניו, את מכנסיו, מסתובב אל המראה כדי לקשור את עניבתו. כשילבש את המקטורן, הכול ייגמר. לא הייתי אלא זמן שעבר דרכי.

אני שומעת אותם צוחקים מכאן. אני בטוחה שהגברת לא אוהבת את
הרקדנית הרוסייה הזאת, כי על הבמה היא מאוד עדינה כשהיא רוקדת
בלט, אבל היא לועסת ברעש ונוגסת ישר מהלחם. זה שהם אמנים לא
אומר שהם תרבותיים, או ממשפחה טובה. בגלל שהם אמנים כאילו
מותר להם הכל, אבל הם פחדנים וטיפשים כמו כל השאר, ובדרך כלל
הרבה יותר מגוחכים. מספיק לראות את ליידי אוטולין מורל לבושה
כמו מנורה, את קרינגטון או אפילו את אדון דאנקן בבגדים ישנים
המוזנחים. מספיק ללכת לצ’רלסטון כדי לחטוף שוק מהבית הזה שהוא
מלוכלך ומבולגן אבל מלא ציורים ענקיים בכל מקום. הכל שם מכוסה
בציורים של גברת ואנסה, הרהיטים, הדלתות, הקירות, אפילו התקרה.
הם לא מבינים כמה הם מגוחכים. הערב אדון קיינס לבוש בסגנון
דוסי, כמו אשתו הטרייה. את מי הוא מנסה לרמות? הוא יותר אנגלי
מהצוקים של דובר. חוץ מזה, איך ייתכן שאדם שיכול להיפגש עם
ראש הממשלה מתי שהוא רוצה, יבזה את עצמו אחר־כך בצורה כזאת
ויתחפש כמו בקרנבל? הם רוצים להיות יותר שונים ממה שהם באמת,
הם משחקים כמו ילדים כשהם לבד. הם מוקסמים מעצמם, הבנתי את
זה טוב מאוד ביום שהגברת אמרה לי: “בשום בית לא היית מבלה כמו
שאת מבלה כאן.” כאילו זה תיאטרון ויש לי מושב בשורה הראשונה.

ההמולה וקוצר הרוח הכללי גברו ככל שהתעכבה הארוחה, אחדים איימו שיֵלכו בלי לטעום דבר ואחרים צקצקו במורת רוח. עד שפתאום הופיעה בפתח החדר, נישאת אל על בידיים שחומות, הקדרה המהבילה הראשונה. פה אחד הריעו לה כולם והחלה ריצה בהולה אל הכיסאות, מערבולת בעיטות וקללות, חצאיות השתרכו על הארץ ואנשים דרכו זה על זה, נערמו זה על זה כתאנים בסל. כהרף עין חושקו השולחנות בשתי טבעות אנושיות, מוצקות ומחושלות כטבעות ברזל. אך הקדרה עברה מאחורי המושבים, חצתה את החלל מלווה בשובל של ניחוח מגרה ונכנסה אל החדר במגדל הפעמונים: היא נועדה לאנשי הכמורה הנכבדים.

כאשר ראו זאת המסובים, כאשר הבינו שיגישו תחילה לאחרים, עלה מכל עבר מלמול מחאה, מעים זרם חשמלי הצית את שנאת הכמרים הטבעית המקננת תמיד בסתר לבם של ההמונים; וחרון כמוס, ניצוץ של קנאה חסרת אונים שחרכה אותם כביכול מבפנים, גרם להם להפנות אל החדר שבמגדל הפעמונים מבטים מתריסים ומילים רוויות ארס.

וגם כשהגיעו סוף סוף הקדירות אל השולחנות הארוכים והיה לכולם אוכל בשפע, המשיכו לפעפע החרון והארס והלהיטו את הבטנים כאילו תובלו המזונות בפלפל, והדם התקלח במהירות בעורקים, והמוחות התמלאו במהירות בתמרות עשן אדומות. 

הטבעות האנושיות ההדוקות נקטעו וחושלו מחדש שוב ושוב על ידי ההולכים והבאים – אלה שמיהרו לאכול והלכו, והאחרים שעדיין לא מצאו להם מקום וחיכו לתורם להתיישב. אך הצפיפות הכללית לא פחתה והארוחה התארכה עד בלי די. החדרים התמלאו ברחש הלעיסה, בגרגורים של אלה ששתו היישר מהקנקן, בקרקוש הצלחות והכוסות ובקרעי השיחה ופרצי הצחוק שביניהם, והאוויר הבאיש מצחנת בשר חרוך, מאדים מעופשים של יין שנלגם ומאוכל שנזלל ומעננות מצחינות של טבק שרוף. עוד לפני שנפתחה הסעודה היא החלה להידמות להילולה פרועה. 

תרגמה: ליה נירגד

• תומך נלהב של המפלגה קבע ואמר שבני האדם איבדו את האמון של הממשלה. האיש הסביר שבני האדם יוכלו לזכות בו שוב רק אם ישקיעו מאמץ כפול ומכופל. אם כך, אולי יהיה פשוט יותר אם הממשלה תפרק ותפזר את בני האדם, ותבחר במקומם באחרים?
• האדם הנבער הגרוע מכולם הוא מי שנבער מבחינה פוליטית. אותו אדם לא שומע, לא מדבר ולא משתתף באירועים פוליטיים. הוא לא יודע שיוקר המחיה, מחיר השעועית, הדגים, הקמח, שכר הדירה, הנעליים והתרופות תלויים כולם בהחלטות פוליטיות. האדם הנבער־מבחינה־פוליטית כה טיפש, עד שהוא מתגאה בעצמו. הוא מנפח את החזה כשהוא מצהיר שהוא שונא פוליטיקה. המטומטם לא יודע שמבורות פוליטית נולדים זנות, נטישת ילדים ומגיעים לעולם הגנבים הרעים מכולם – הפוליטיקאי הגרוע, מלחך הפנכה המושחת של חברות לאומיות ובינלאומיות.
• “האם בתקופות קודרות תישמע שירה?” “כן, ישירו גם על התקופות הקודרות.”
• מכיוון שזה המצב, המצב לא יישאר כזה.

כמו פלסטין בעבור הפלסטינים, ישראל היא עובדה לאומית הנותנת מענה למצב שקשה לחיות בו ולשאיפה קולקטיבית, באמצעות אותו מדומיין ייחודי הקושר אותה – בצדק או שלא בצדק – לאדמה הזאת.

זה מה שהבינו למעשה האומות המאוחדות כשהחליטו לכונן שתי מדינות ריבוניות, רעיון שהערבים דחו על הסף.

אך התאמה זו לכיבוש אינה חפה מכוונות: משתמע ממנה שאם ישראל קולוניאלית מיסודה, אפשר לחתור באופן לגיטימי להריסתה. זו אמנם תביעתם של היריבים הערבים וגם נחלתו של חלק הולך וגדל מן השמאל האירופי הקיצוני ביותר, המאמין שמצא כאן מנוף מהפכני חדש במקום הפרולטריון – שמעתה אינו משוכנע כל כך שעליו לקבל את השליחות ההיסטורית הזאת.

אך להניח לערבים להאמין שבעייתם העיקרית היא ישראל הוא לעשות להם שירות דוב, בעוד הם נתקלים בבעיות רבות כל כך: כלכליות, פוליטיות, תרבותיות ודמוגרפיות.

האם פירוש הדבר שאין כאן בעיה אמתית? דווקא יש. בשל מלכוד היסטורי (שני עמים התובעים אותה טריטוריה), הפלסטינים מצאו עצמם נשלטים בהדרגה על ידי הישראלים, והסכסוך לא יירגע כל עוד זה יימשך כך.

שום עם אינו זכאי ואינו יכול לשלוט לחלוטין על עם אחר. הלאומנים היהודים, הציונים, חלמו לבנות מדינה יהודית על כל שטחה של פלסטין; הם ככל הנראה ייאלצו לנטוש אותו ולעזוב את כל השטחים המאוכלסים ברוב פלסטיני, או להסכים בלית בררה לטרור מתמיד ולמלחמות רצופות.

מצדם, על הערבים להסכים שיכולות להתקיים בתוכם אומות שאינן מוסלמיות. זה אינו עניין של מה בכך; לשם כך הם יידרשו כנראה להפריד בין הפוליטי לדתי. למרות התנגדות המסורתיים, סימנים אחדים נוטים להצביע שהכרה זו חודרת יותר ויותר לתודעתם של האנשים הנאורים. קביעה כפולה זו תאפשר סוף־סוף פתרון מוסכם וסופי, בלא כוונה טקטית נסתרת, ייראה אותו פתרון בלתי מושלם ככל שייראה בעיני כל אחד מן הצדדים. זהו ככל הנראה הפתרון היחיד שבכוחו להוציא אותנו מן המבוי הסתום ההיסטורי הזה.

אלבר ממי, פריז, דצמבר 1985 (לספר – הקדמה שכתב המחבר בדצמבר 2003)

תרגם מצרפתית: אבנר להב

כמו בניסוי בתיאולוגיה מעשית ביקשתי לפעול מן הסוף אל ההתחלה. הנחתי שאם אעשה הכול כמו שצריך: אתפלל בשמחה ובדבקות, אברך לפני ואחרי את כל הברכות הנכונות, אמנע ממחשבות טמאות ואסורות ואכוף את ראשי לפני דרישותיה של ההלכה, הרי שברגע מסוים, במעין אירוע פלאי, יחלוף הכאב ותופיע נוכחותו השקטה ומרחיבת הלב של האל עצמו. ואז אוכל, ולו לכמה רגעים, להפסיק להתבונן מן הצד ולהצטרף אל עדת הנערים המתרוצצת במגרש הכדורסל, לקבל מסירה מיואב ואולי אף לתרגם את המסירה, בכוחה של אותה אמונה חדשה, לכלל צעד וחצי מושלם שיסתיים בסל. 

אלא שהניסוי כשל כבר בתחילתו. הגף לא נענה למשימה וסירב בכל תוקף להתאים את עצמו לתנועות התפילה ונות קפוא, קר, מאובן ובעיקר אדיש לניסיונותיי. 

יושבים על השטיח במעגל, אני קוראת סיפור.
פעוט ופעוטה מתלחששים וזו שיחתם:
– תראי, יש לי כאן פצע.
– אתה רוצה שאני אתן לך נשיקה על הפצע?
–  כן, אבל נשיקה יבשה.
–  מה?
– תנגבי קודם את הפה.
– ככה?
– כן.
– עכשיו אפשר?
– כן.
– מואא.
– תודה.
וחוזרים לשבת זקופים ולהקשיב לסיפור.

לעמוד בתור: זאת התשוקה הלאומית של עם שהוא, מכל בחינה אחרת, אדיש. האנגלים קצת מתביישים בכך, ומכחישים שהם מתים על זה. 

ביבשת אירופה, כשאנשים מחכים בתחנת אוטובוס, הם מסתובבים לידה במה שנראה כמו פיזור הדעת. כשהאוטובוס מגיע הם רצים אליו. רובם מצליחים לעלות עליו ולנסוע הלאה, והמעטים בני המזל נלקחים משם באמבולנס אלגנטי שחור. אנגלי, גם אם הוא לבדו, נעמד בתור מסודר של אדם אחד.

במודעה הגדולה והמושכת ביותר שתלויה ליד בתי קולנוע כתוב: “כאן התור של 4 שילינג ו־6 פני; כאן התור  של 9 שילינג ו־3 פני; כאן התור של 16 שילינג ו־8 פני (כולל מיסים). בבתי קולנוע שאין בהם שלטי־תור כאלה העסקים כושלים.

בסופי־שבוע האנגלים עומדים בתור לסירה, ואז בתור לתה, ואז – בתור לגלידה, ואז – מצטרפים לעוד כמה תורים, סתם בשביל הכיף, ואז עומדים בתור בתחנת האוטובוס, ונהנים מכל רגע. 

במשפחות אנגליות רבות מבלים בבית ערב נפלא בעמידה בתור במשך כמה שעות, וההורים מתעצבים מאוד כשהילדים עוזבים אותם ועומדים בתור למיטה. 

8 במאי 1945

הלכתי בערב לפארק סנט ג’יימס כדי לראות איך הם חוגגים את
יום הניצחון. היה שקט מאוד ליד המים המוארים באור הזרקורים
בין משמר הפרשים לארמון. אף אחד לא צעק ולא שר ולא
אנשים ישבו על הדשא בזוגות והחזיקו ידיים. הם בוודאי שמחו,
כי הנה הגיע השלום ואין יותר פצצות. אמרתי להנרי, אני לא
אוהבת את השלום”.

“מעניין לאן יעבירו אותי מהמשרד לביטחון לאומי”,

“משרד ההסברה?” שאלתי בניסיון להתעניין.

“לא, לא, אני לא אסכים. המשרד הזה מלא בעובדי מדינה
זמניים. מה דעתך על משרד הפנים?”

“כל מה שישמח אותך, הנרי”, אמרתי. המשפחה המלכותית
יצאה למרפסת וההמון שר בנימוס רב. הם לא היו מנהיגים כמו
היטלר, סטלין, צ’רצ’יל, רוזוולט; הם היו בסך הכול משפחה שלא
הזיקה לאף אחד. רציתי את מוריס לצידי. רציתי להתחיל מחדש.
גם אני רציתי להיות חלק ממשפחה.

“מרגש מאוד, נכון?” אמר הנרי. “טוב, כולנו יכולים עכשיו
לישון בשקט בלילה”, כאילו עשינו פעם משהו אחר בלילה חוץ
מלישון בשקט.

תרגמה מאנגלית: עפרה אביגד

The End of the Affair, Graham Greene

“גוש החומר שהפך לאגרטל הבטיח לעצמו שבקרוב יוחזר אל הגלגל, מים רבים יחדרו אל תוכו ואִתם גם בועות שובבות של אוויר. ממקומו על המדף נאלץ לצפות בזוג הידיים הנכספות עוטפות גוש אחר, דומה כל־כך לעצמו שלפני התנור, מזילות עליו מים, מטיחות אותו, בוצעות ותרות אחר בועות אוויר לכודות, עושות בו צורות ומהדקות בחזרה לגוש. תכף יבוא גם תורי שלי, עודד את עצמו, מיד אחריו אני שם.”

 השולחן נעצר לרגע, רק כדי לשאוב כוח מהמגעים הרבים והעדינים של אהובו המרוסק. ״לא ייתכן שהידיים חפצו שאישאר כך לתמיד“, קדח בתוכו גוש החומר הקשוי, ״הרי גם הן השתעשעו כהוגן“.

“כל־כך עצוב הסיפור“, מתייפחת מכונת הלחם הקטנה בקול, ״ואני בכלל לא הבנתי. כלום אני לא הבנתי. הייתי צריכה לשמוע רק את הצעקה. לא כולם יודעים לנסח את הכאב שלהם במילים. לפעמים צעקה זה כל מה שאפשרי למישהו. מסכן. איזו התעללות. אני אף פעם לא מקשה אותם לגמרי. הלחמים שלי, שהיו בי, אני תמיד השארתי אותם רכים בִּפנים. כמה חבל שלא בטח בי, אולי הייתי יכולה לעזור במשהו.“

“די, די,“ מהסה אותה קולט האדים. ״אף אחד מאִתנו לא הקשיב טוב ממך, והרי אפילו השולחן לא הצליח למנוע את האסון“. היא מנמיכה את קולה, והקולט מאותת לשולחן שהוא יכול להמשיך. ״ההתקררות השנייה הייתה אכזרית מהראשונה. לפני שהוכנס לתנור, הוטבל אהובי בחומר לבן. בשרֵפה הזאת התנסה בהזיות חום. כבר לא צעק, כי דימה שהוא מסתובב מאושר על הגלגל, בעומק הסחרחרה; ווּם ווּם הגלגל נושף והידיים הטובות ממקמות, ממרכזות, המים מפעפעים לתוכו, והידיים דוחפות למעלה, משדלות, והוא מיתמר והוא נמשך לצדדים והוא מעלה מתוכו קירות דקיקים, מתגבה ומתגבע, מתקער ומתקמר, מתמסר לטפיחות, למשיכות, שפה משתפלת ממנו, אצבע מחליקה עליה סביב־סביב; ווּם ווּם הגלגל נושף, האצבע מתברגת אל תוכו, חללים נפתחים, בורות נפערים – עד שמתקפלים הקירות וקורסים לתוך עונג החזרה אל הגוש שהוא.

“בזמן השרֵפה השלישית לימד את עצמו להיזרק אל מצב הדמדומים. היה מתמסר לחום ומדמה בו תנועה קלה מאוד. את הנענוע הקט היה מגדיל בתוכו בזהירות עד שחש שהוא נפרד מעצמו לטובת האשליה המרגיעה.

״רק כשיצא מהתופת התבהרה הזוועה. שריון לבן עטף את כולו, צמוד אליו לגמרי. והוא ידע, הוא לא השלה את עצמו לרגע: אני אטום לחלוטין, יותר לא אצליח לספוג אל תוכי דבר.

״ההתקררות הזאת הייתה גם האחרונה. מאז ידע רק מעברים חדים בין קיפאון להתלהטות קיצונית. הצינה הֵפיקה מתוכו ציניות נוקבת; החום זימן לו הזיות מאושרות. בפרידה מהן היה זועק אל הידיים והמים המתרחקים ממנו. בין שני המצבים לא היו לאגרטל כל תחנות. בתווך, באזור הביניים, נמצאתי רק אני“, מספר שולחן הקפה, ״שוב ושוב היה חובט בי בתוך תנועת המטוטלת שלו.”.

יום אחד אחרי הצהריים, כשאנחנו לבד, הוא מוציא מהתיק שלו מצלמת פולרויד ושואל אם זה בסדר שהוא יצלם אותי יושבת ליד שולחן הכתיבה הגדול. “אני רוצה לזכור איך נראית כשישבת כאן,” הוא אומר.

אני מתחילה מיד לצחוק מרוב מתח. אני נוגעת לעצמי בפנים ומושכת את השיער. ממש לא בא לי שהוא יצלם אותי. “את יכולה להגיד לא,” הוא אומר, אבל אני רואה את הכמיהה במבט שלו, כמה זה חשוב לו, כנראה. אם אסרב – אשבור לו את הלב. אז אני נותנת לו לצלם כמה תמונות שלי, ליד שולחן הכתיבה הגדול, וליד שולחן הכתיבה שלו, ועוד אחת – על הספה שבמשרד שלו, עם הרגליים שלי מקופלות והמחברת שלי פתוחה על הברכיים. הוא אומר שהוא ינצור אותן לעד. 

על כך יש תשובה אחת והיא ברורה וחותכת: היה אתה עצמך. אל תחניף לנוער ואל תנסה לסגל את עצמך לגינוניו. ממרום אי-קבילותך האי-רוורסבילית דבק באמונותיך מבלי להירתע. הרבץ בהם תורה ומוסר השכל; תקן להם בלי מורך את הדקדוק וההיגוי; רטון ורגון בלי רחם על כל תופעה שלא נראית לך. אם לא ילמדו דבר, לפחות יהיה גם להם, כמו לך בזמנך, אם לא במי למרוד – היזהר מהחמיא לעצמך – כי אז למי ללעוג וממי להתנער. זה המעט שמחובתך להעניק להם.

עם עליית המדרגה במבצעי אצ”ל נגד בריטים וערבים ב-1947 הגדיר דבר המערכת בעיתון ההסתדרות דבר את הפעולות הללו “רצח לשם רצח”, ובידיעות חדשותיות באותו גיליון כינו את המבצעים בשמות כמו “הבריונים אחוזי טירוף הדמים” ו”הפורשים המרצחים”.

בן־גוריון צוטט אומר שהתימנים הם האחראים לטרור בארץ, ודוברים ממסדיים אחרים ציינו כי הדרך להתגבר על הטרור היא הקמת מועדונים לנוער מערות המזרח. ועד העדה הספרדית והתאחדות התימנים מחו על התיוג, ובן־גוריון התנער מהדברים, אולם גם בזמן מלחמת 1948 המשיך לתלות מעשי טרור במזרחיות של מבצעיהם. לאחר הטבח בדיר יאסין כתב: “כורדים ואחרים, אנשי אצ”ל, מתפארים בדיר יאסין”.

כך נהג גם ישראל גלילי בעקבות הטבח בכפר דואימה במורדות הר חברון בסוף אוקטובר 1948. למרות הגיוון החברתי והעדתי של חיילי גדוד 89 שכבשו את הכפר, ולמרות העדויות כי “מפקדים בעלי תרבות [שם קוד לאשכנזים] […] הפכו רוצחים שפלים”, הסביר גלילי את מעשי הזוועה: “אף שם רבים מלח”י, צרפתים, מרוקנים, מועדים להתנהגות חמורה”.

זו הייתה התודעה של עילית תנועת העבודה: מעשי זוועה של מרוקאים ואנשי הימין נובעים מאופיים, מתרבותם או מההיסטוריה שלהם. מעשים דומים של אנשי שמאל אשכנזים – שאין בה כדי להעיד על המבצעים.

וכך תמצת את ראייתו בן־גוריון בכנס הפיקוד הגבוה בשנת 1950: “לחנך את הצעיר, הבא מארצות אלו, לשבת בבית הכסא כמו אדם, להתרחץ, לא לגנוב, לא לתפוס נערה ערבית ולאנוס אותה ולרצוח אותה – זה קודם לכל שאר הדברים […] קיבוץ גלויות מביא לנו אספסוף. היתוך האספסוף הזה, גיבושו החדש, גיבוש אנושי, יהודי, ישראלי ואחרי זה צבאי – זהו היסוד לצבאיות”.

הרמטכ”ל יגאל ידין גרס אף הוא שיוצאי ארצות האסלאם אלימים יותר והציע הסבר: “האיש הזה היה מדוכא על ידי הערבים ועכשיו ניתנה לו האפשרות להיות שליט.”

לא בענישה חפצנו, עין תחת עין עד שילשים ועד ריבעים; ואף לא במחילה וכפרה, כמובן, אבל רצינו בכל מאודנו שהעולם לא ישכח. להעיד ברבים. לשם כך ביקשנו לשרוד, ואף אחד מאיתנו, לא אני ולא כל האחרים, לא מסר מעולם עדות מלאה. המשא היה כבד כל כך, שכל אחד מאיתנו היה מסוגל לשאת רק גרגיר אחד, וגם לו היינו שקדנים שאינם יודעים ליאות כמו צבא של נמלים, גם אז כל מה שיכולנו לצבור יחד לא היה אלא תלולית נמלים קטנה לרגלי ההר הגבוה של כל מה שהיה מעבר ליכולתנו. ואפילו הר של כל מה ששכחנו בעצמנו, בצאתנו למאבק נגד השיכחה.

אני נזכר בחוויה שזעזעה אותי: בעת טיול אל אגם בּוֹדֶנְזֶה קראתי בעיתון מקומי של מחוז באדן ביקורת על מחזהו של סארטר “מתים ללא קבורה”, המתאר דברים נוראים ביותר.

ניכר שהמחזה עורר במבקר תחושת אי־נוחות מעיקה. אולם הוא לא ייחס את אותה אי־נוחות מעיקה לזוועה שבדברים עצמם, שהיא הזוועה של עולמנו, אלא הפך את הדברים על פיהם וטען שבמקום גישתו של סארטר, המעבירה את אותה זוועה, מוטב לנו — כמעט אפשר לומר — “לעסוק בדברים נעלים יותר”: אסור לנו להכיר בחוסר המשמעות של הזוועה. בקיצור: באמצעות קשקוש אקזיסטנציאליסטי נשגב, חפץ אותו מבקר להתחמק מן ההתעמתות עם הזוועה.

הזוועה עלולה להתרחש שוב אם מסרבים להתמודד אתה, ואם מתייחסים לכל מי שמעז להזכיר אותה, בלי לנסות לעדן אותה, כאילו הוא האשם, הוא, לא הרוצחים.

כל מי שאינו שייך לקבוצה הרודפת עלול ליפול לידיה, פשוטו כמשמעו; מדובר כאן, אפוא, באינטרסים אנוכיים ביותר, שיש לתת עליהם את הדעת. כללו של דבר, יש לברר את התנאים ההיסטוריים המסוימים והאובייקטיביים לרדיפות.

בעידן שבו אבד כבר הכלח על הלאומיות, נוטות כפי הנראה תנועות של התחדשות לאומית לנקוט פעולות סדיסטיות.

ברור לי לגמרי שבעולם שבו גדלתי, השם שלי היה, ועודנו, “שם מאפשר”. שם שפותח דלתות. אפשר אפילו לומר חורץ גורלות. אם לא היו קוראים לי מיכל רום, אולי הייתי היום במקום קצת אחר. אולי אפילו מישהי אחרת. סביר להניח שלא הייתי כותבת את הטקסט הזה, ואם כן, הוא בטח היה מספר סיפור שונה.

כי אם לא היו קוראים לי מיכל רום, אולי הייתי נכונה לוותר על שמי מלידה ביתר קלות ולהחליף אותו בזה של מישהו אחר. אם היו קוראים לי למשל מיכל שמילוביץ’, אולי לא היה בוער בי הצורך לשמור על שם המשפחה שלי, ולא הייתי מוטרדת כל כך מהאובדן הצפוי לי (אף שלא ידעתי אז להגדיר שגם בזה מדובר). כי עוד לפני שפגשתי את בן זוגי לעתיד והרבה לפני שהתחתנתי, ידעתי שאני לא אסכים לוותר על שמי. לא הבנתי איך מישהו יכול לצפות ממני לעשות מעשה כל כך גדול ומשמעותי, ולא הצלחתי למצוא שום סיבה שתצדיק את הוויתור. לא הבנתי איך אוכל להיפרד מהשם שלי, ובעיקר לא הבנתי למה הוא לא חייב לעשות את אותו הדבר בשבילי, למה רק אני והוא לא? איך זה שהוא רשאי להישאר עם שמו ולא נדרש לשנות אותו, שלא לומר להשתנות? זה הרי אמור להיות שלי בדיוק כמו שלו. לא יכולתי לשאת את המחשבה שאני איאלץ להתמודד עם שינוי כה גדול של מה שהוא חלק כל כך משמעותי ממי שאני, בזמן שהוא יעמוד שם מנגד ולכל היותר יסתכל באמפתיה על מה שקורה לי.

חוסר הסימטריה המובנה במנהג הזה לא הסתדר לי בשום צורה, לא רק עם נטיית הלב האישית שלי, אלא גם עם כל הדיבורים ששמעתי מסביב על עולם חדש, שוויוני, על נישואין המבוססים על זוגיות הדדית שאין בהם בעלות, אין קניין, אין אחד שמחליט בשביל האחרת. אני זוכרת ימים של תחילת קיץ, ימי החתונות, בתקופה הזו בחיים שנראה כאילו כולם מסביב מחליטים בבת אחת להינשא זה לזו, ואני עוד לא הייתי בכיוון בכלל. דיבורים על שמלות כלה, טבעות, גני אירועים, אחוזות, די ג’יי וקייטרינג, שעות של שיחות ובדיקות. ואף מילה על שמות.

הבקבוק היפה הזה שאתה מחזיק בידך. לאחר שנשתה את היין שבו, נטיל אותו לפח האשפה… אינך סבור שזה פשע, רישעות וטיפשות? חשוב על מה שהיה קורה לבקבוק הזה לפני פחות מחמישים שנה, לפני פחות משלושים שנה…

כשנתרוקן, היו מניחים אותו במחסן. עד לבציר הקרוב, והיו שבים וממלאים אותו יין, או שהיו מפרישים אותו למטבח, ליצוק לתוכו מיץ פירות שהיו מבשלים בבית לקראת החורף. או שהיו מניחים אותו על איצטבא במטבח, ליטול בו שמן מן הפח, לקחת בו מים למסע, לשגר בו מתנה לידידים: מי חשב על זריקה לאשפה? ואם נשבר הבקבוק, היו משתדלים לתקן בדבק, או לשייף את שׁוּלָיו, כדי שישמש אגרטל לפרחים או כוס. ואם נשבר לרסיסים, היו קובעים את הרסיסים בשיכבת הטיח העליונה של גדר הבית, כדי שאם ירצו גנבים לפרוץ לחצר, יבואו על עונשם. ובשברים הקטנים, הנוצצים, היו ילדים משחקים…

ועכשיו כתוב על הבקבוק “לשימוש חד־פעמי”… למה חד־פעמי? אתה יודע כיצד הם מסבירים זאת; הם אומרים כי על ידי השמדת בקבוקים, כלי־אריזה ושאר חפצים הם מגבירים את התעסוקה בעולם ומחזקים את התעשיה…

שקר וכזב! על ידי שימוש חד־פעמי הם משמידים את התרבות. יש רק דבר אחד שהוא חד-פעמי, וזה האדם עצמו, הפרט. אתה יכול לשער בנפשך איזו עצבות, איזו בדידות ואימה מקיפים את הדבר החד־פעמי הזה… וכדי שיוכל האדם לשבור את מעגל חד־פעמיותו, את ערירותו המנוולת, הוא מחפש לו דרכים, הוא מחבר מוסיקה, הוא מצייר, הוא מקים בניינים… והוא עושה עוד דבר אחד: הוא מעביר חפצים ממנו אל יורשיו. מאם לבתה, מאב לבנו… כן, בקבוקים., למשל… למה לא? אסור שהחפצים הללו יהיו גם כן חד־פעמיים, מפני שאז אבדנו… לחיות בעולם שכולו חד-פעמיות? הרי זאת התאבדות, טירוף…!

שעות הערב היו מתארכות עד לילה, עד אחרי חצות. על-פני בית הקפה הקטן, שבו היינו מתוועדים עם ערב, היו עוברות כרכרות סוסים, נהוגות בידי עגלונים ערביים. לפרקים היו העוברים והשבים נעצרים להסתכל באותה חבורה, הממלאה כולה, עד אפס מקום, את בית הקפה. רבים אומרים היו אחר-כך, שהבטלנים הללו עושים ימים כלילות ב”כסית”…

ה”בטלנים” היו נפגשים שם אחרי יום עבודה מייגע: זה במשרד, זה במערכת-עתון, שאחרי שעות עבודתו הרגילות היה עוד מספיק לתרגם עשרה עמודים של ספר, או כותב פזמונים לתיאטרון. אני עבדתי כמורה בשני בתי ספר שונים, שהיו בשני קצותיה של העיר, האחד לפני הצהריים, השני אחרי הצהריים. וכולנו היינו עוד “גוזלים מזמננו”, כדי לכתוב שירים.

אותה שנה, הראשונה לשבתי בארץ, היינו, כמעט כולנו, כל בני חבורת “יחדיו”, שרויים במחסור מתמיד של כסף. עבודתנו היומית, כאמור, היתה מייגעת מאוד, אבל בערב, במקום לשכב לישון ולנוח, הרשינו לעצמנו להיות “בטלנים” ולשבת בקפה ולשוחח ולהתווכח, ולפעמים גם להתלוצץ ולשיר שירים.

השירה היתה סובבת והולכת, על-פי הרוב, על תוכניות ספרותיות, שאת רובן אי אפשר היה להגשים מחוסר כסף. דבר זה לא הפריענו מלתכנן ערב ערב תוכניות אדירות אדירות ורבות-תנופה על עתונים ספרותיים, קבצים, הוצאת ספרים. פורה בייחוד בעניין זה היה יצחק נורמאן [… ]
.
האפשרויות היו מתבטלות והולכות שבוע־שבוע, ואחרות צצות במקומן, ובינתיים היינו מוציאים לאור גליונות בודדים של “טורים”, וכל גליון שלו לא זו בלבד שלא הכניס לנו שכר סופרים כלשהו, אלא, אדרבה, לשם כיסוי ההוצאות היינו כולנו כותבים שירי רקלאמה לחברות מסחר ומודעות. בדברים אלה הצטיינו בעיקר שלונסקי ואלתרמן, והיה במאמץ זה גם משהו עליז ביותר, ונדמה לי שלא אטעה אם אומר, שגם פזמוני הפרסומת הללו תרמו תרומה מסוימת לגמישותה וחיותה של הלשון העברית.

כבר בבואי ארצה, מצאתי את השירים העליזים על “שמן” ו”כרמל מזרחי” ו”עסיס” באיזו מסעדה, והיינו צוחקים בצטטנו את:

לי לא בִּירָה, לִי לא וִיסְקִי,
הַמַשְׁקָה שֶׁלִי עָסִיס, כִּי
הֶעָסִיס לִבְנֵי עַמִי –
הַמַשְׁקֶה הַלְאֻמִי…

או:
אֶפְשָׁר לְרַמוֹת אֶת בְּנֵי הָאָדָם
אַךְ לא אֶת בְּנֵי הַמֶעַיִם…

וכמעט ערב-ערב היתה השיחה חוזרת וחוזרת אל ענייני ספרות עיוניים, עמדו במרכז עולמנו, ושוב אותם הנושאים עצמם; הצורה והתוכן, ויכוחים טכניים על מילונו של המשורר ודרך החריזה, על הישן והחדש, על אמנות התרגום, על הלשון בתיאטרון וכו’… בלי התכוונות לשיחה “אינטליגנטית”, אלא, פשוט, משום שזה העסיק אותנו. וכמעט תמיד בשיחות האלה היה חוזר וצף שם אחד, שהיה בשבילנו כעין אבן שואבת בלי שידענו דבר זה: חיים נחמן ביאליק. היתה זו עדיין תקופה של המשך ה”מרד” בביאליק, גם אחרי מותו היה הוא לכולנו כעין מבצר עצום, טירה מבוצרת,
שהיינו מסתערים עליה בכל כוחותינו הרוחניים.

מזכירים לנו כל הזמן שלא נשתמש בחדרי אשפוז צדדים כדי לישון בלילה – ההנהלה גורסת שמשלמים לנו כדי שנעבוד משמרות מלאות.

אני רוצה לשאול את ההנהלה: הם שמעו פעם על כדור האש הגדול שתלוי בשמים ומקשה להירדם ביום, ולא בלילה? או מה דעתם – קל לעבור מעבודה ביום ושינה בלילה להפך הגמור, בתוך עשרים וארבע שעות?

אבל מה שאני הכי רוצה לשאול אותם זה: אם הם או האישה שלהם זקוקים לניתוח קיסרי דחוף בשבע בבוקר, האם הם מעדיפים שהרופא שיבצע את הניתוח ישן ארבעים דקות, כשהייתה הפוגה שקטה במחלקה, או שהם מסתפקים ברופא שנאלץ להישאר ער במהלך כל דקה ודקה לאורך המשמרת שלו?

עייפות מתמדת מעוררת תחושה סוראליסטית – כמעט כמו להיות בתוך משחק מחשב. אתה שם, אבל אתה לא שם.

אני חושד שזמן התגובה שלי דומה כרגע לזה שיש לי בעקבות שתייה של כשלוש כוסות גדולות של בירה. אבל אילו הגעתי לעבודה שתוי, הם לא היו מתפעלים או מרוצים. ברור שיש משמעות לכך שהחושים שלי מעומעמים מרוב תשישות.

הפציינטית זקוקה לניתוח קיסרי דחוף, כי הצירים לא מתקדמים. אני לא מופתע. כשקיבלתי אותה לחדר הלידה היא הציגה בפני את “תוכנית הלידה” שלה: תשעה עמודים צבעוניים, שעברו למינציה. תוארו שם צלילי לוויתנים שיתנגנו מהמחשב הנייד שלה (אני לא זוכר את הגיל והזן של הלווייתן המדובר, אבל אני די בטוח שהם פורטו), השמנים הארומטיים שישתמשו בהם, הטכניקות ההיפנוטיות שהיא תיעזר בהן, ונוספה בקשה מהמיילדת: עליה להשתמש במילה “געשים” לא “התכוצויות”. 

הדבר כולו היה מועד מלכתחילה לפורענות. תוכנית לידה מעלה תמיד על דעתי תוכנית ל”מזג האוויר הרצוי לי”, או ל”זכייה בלוטו”. במשך מאתיים שנה לא גילו רופאים מיילדים שיטה שתאפשר להם לחזות את מהלך הלידה, אבל נראה שנשים מסומות,  כאלה שלובשות שמלות נשפכות,  סבורות שהן יכולות לעשות את זה בקלות.

אין צורך לומר שתוכנית הלידה של האישה השתבשה לגמרי. הטיפול בהיפנוזה הומר בגאז צחוק, ובמקום נשימות היא קיבלה אפידורל. המיילדת סיפרה לי שהפציינטית התנפלה על הבעל שלה ואמרה לו ש”יכבה את הטמטום הזה”, כשהוא שיחק עם כפתור עוצמת הקול של נאקות הלווייתנים. 

היא הייתה תקועה עם פתיחה של חמישה סנטימטרים במשך שש שעות, אף על פי שקיבלה זירוז.

פעמיים חיכינו עוד כמה שעות, ואז הסברתי שהתינוק לא יצא מהנרתיק, ושאני לא מוכן לחכות עד שהוא ייקלע, וזה בלתי נמנע, למצוקה, ושמדובר במקרה חירום של ממש. נצטרך לבצע ניתוח קיסרי. 

כצפוי, זה לא ממש מתקבל טוב. “באמת!” היא אומרת, “בטח יש אפשרות שלישית!”

אני לא כל כך רוצה לקבל תלונה מפציינטית שרוצה שהלידה שלה תהיה מושלמת מבחינת הפוסט שתכתוב עליה, אבל הטבע איכשהו אכזב אותה. בעבר ספגתי תלונה מפציינטית שלא הרשיתי לה להדליק נרות בזמן הצירים. “אני לא חושבת שמה שביקשתי לא כך כך הגיוני” היא כתבה.  היא רצתה להדליק להבה גלויה בסמוך למכלי חמצן.

על הפציינטית הזאת אפשר לראות את האי-מייל החמור שהיא תכתוב, כך שאני מכסה את עצמי, מתייעץ עם רופא בכיר ומבקש שיגיע וישוחח אתה. 

למרבה המזל, מר קדוגן נמצא במשמרת, והוא מדיף ניחוח של יוקרה, שבזכותו שנשים יוקרתיות זורמות אל הקליניקה הפרטית שלו, שם היה מעדיף להיות ברגע זה. 

עד מהרה הוא משכנע את הפציינטית להסכים לחדר הניתוח. הוא אפילו מציע לערוך אותו בעצמו. ברקע נשמעים מלמולים של לעג ותדהמה מצד אנשי הצוות האחרים. אף אחד כאן לא זוכר את הפעם האחרונה שהוא יילד תינוק בחינם. ייתכן שיורד גשם ומשחק הגולף בוטל?

הוא מציע לפציינטית לבצע משהו שנקרא “ניתוח קיסרי טבעי” – זאת הפעם הראשונה ששמעתי על דבר כזה.

האורות בחדר הניתוח מעומעמים, מוזיקה קלאסית מתנגנת ברקע, והתינוק זוכה לצאת מהבטן לאטו, בעוד שני ההורים מתבוננים. מדובר בגימיק, אבל הפציינטית בולעת אותו. 

זאת הפעם הראשונה היום שהיא נראית פחות או יותר מאושרת. אחרי שהרופא הבכיר יוצא מהחדר, היא שואלת את המיילדת מה דעתה על “ניתוח קיסרי טבעי”.

“אם האיש היה מנתח אותי,” משיבה המיילדת, “הייתי רוצה שהאורות ידלקו בעוצמה הכי חזקה.”