ארכיון תגיות: ציטוטים

מה קורה במדינה שבה מערכת המשפט מועלת בתפקידה

"אין כאן שום ביקוש לפרקליטים כמו קלארנס דרו[1]' ואין עוד משפטים כמו 'משפט הקופים', אם כי קופים יש לנו בשפע, בכל אולם משפטים, והם מוכנים לעשות הצגה בשביל בננות ובוטנים."

הוא נאנח בכבדות, ואת מקום הסרקזם תפס אצלו עצב. "מה אנו אמורים לומר, גבירתי, על המצב של המדינה הזאת? מה אנו אמורים לחשוב? כאשר הערכאה הגבוהה ביותר בארץ הופכת את אשמתה של ראש הממשלה לחפות, הופך כל העסק הזה" – הוא הצביע על הבניין המרשים "למוזיאון של תעלולים זולים, במקום שיהיה מעוז החוק החי והנושם שמחזק את אושיות החברה."

עומק צערו נגע ללבה של דינה, והיא שאלה, "למה עשה את זה בית המשפט העליון?"

"מי יודע, גבירתי. מדוע יש מחלות ורעב וסבל? אנו יכולים להשיב רק על האיך, על האיך, ועל ההיכן ועל המתי. ראש הממשלה מרמה בבחירות, ואז משנים מיד את החוק הרלוונטי. אֶרגו, היא לא אשמה. אנחנו, בני התמותה המסכנים, חייבים לחיות עם המחשבה שמאורעות מן העבר הם מעבר לאחיזתנו, ואילו ראש הממשלה עושה להטוטים עם דברים שאירעו בעבר."

[1] עורך דין אמריקני,  ממקימי האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות ומראשוני המתנגדים לעונש מוות. ייצג  בהתנדבות מורה שלימד את תורת האבולוציה ב"משפט הקופים" ב-1925.

ובסוף בסוף ילדים מתים

אני קוראת, והתמונות מתערבבות לי בראש, והמילים – ההן, המשונות, הזרות – מוחלפות בלי כוונה או מודעות במילים אחרות, במילים שלי, עמודי העשן שעלו מהכפרים השרופים וכיסו את הטראנסוואל ועמודי העשן המוכרים מדי מעל עזה –אני כבר לא יודעת על מה אני מסתכלת. גם ככה הכל רק בתוך הראש שלי: הנסיבות שבהן נשרפו כפרי הבורים והנסיבות שבהן הותר לחיילים ישראלים "להפליל" בניינים, לירות פגזים, למחוק שכונות.

ואני לא יודעת כבר מי מספר לי את הסיפור הזה, על מה שהם עשו: החייל הבריטי האלמוני שנזרק אל קצה יבשת זרה להילחם עבור האימפריה, וקיבל פקודה להרוס כל כפר שבדרך כי הסבירו לו שהבורים הם ברברים שמחזיקים שחורים כעבדים ותומכים בלוחמי הגרילה, או קצין המודיעין ההוא, שהקול שלו רעד כשסיפר איך בשביל לאשר להוריד פצצה של טון בצוק איתן כל מה שנדרש לעשות זה לוודא שמשהו בבית המופצץ "קשור לי" פעילות כלשהי של חמאס. ואיך לפעמים, כשמלמעלה לחצו להפציץ יותר מטרות, ה"קשור ל– " הכפיל ושילש את עצמו, והם, קציני המודיעין, היו צוחקים ביניהם על כך שהמטרה מופללת ומאושרת לתקיפה כי היא "קשורה לי, קשורה לי, קשורה לעץ", ובום. ועוד פליטים, עוד חסרי-בית. עוד מוות. עוד שנאה יוקדת אל מי שהרס לך את הבית, ואל מי שנתנו לזה לקרות.

החיילים הבריטים נהגו לתת להם, למשפחות בכפרים הבוריים, עשר דקות כדי לפנות את בתיהם לפני ששרפו את הכפר, ואני חושבת על השב"כניקים שהרימו טלפון והודיעו לעזתים בערבית שבעוד עשר דקות מורידים את הבניין שלהם, אז כדאי להם להזדרז ולצאת. היינו הומאניים. עשינו כל מה שיכולנו בשביל למנוע פגיעה בחפים מפשע. וההצדקות, הצדקות בלי סוף. וה"אין ברירה". וה"הם גרועים יותר". וה"לעולם לא עוד", ובסוף כולם הופכים להיות זבל אנושי אכזרי וגאה. ושום דבר לא השתנה. ותמיד יש רעים ורעים יותר, ובסוף בסוף ילדים מתים, ובסוף השנאה ובסוף הכניעה. וּבַסוף, שוב ותמיד יד – הפחד.

ואני יודעת שזה הבית היחיד שיש לי, ואני יודעת שזה הבית היחיד שהיה להם.

אני יודעת הכל, אבל נמאס לי להכות על חטא שלא אני חטאתי. זה לא עוזר לאף אחד רק כולא אותי עמוק יותר בתוך הסיפור הזה.

מישהו פעם סיפר לי סיפור על מה שאני – אישה, ישראלית, ציונית, לא "הם". ואני  האמנתי.

וכך ירדה כולה לקרקעית הים

אסונות ימיים כאלה תמיד הפחידו אותו. אלפי עובדים עמלו בפרך במשך שנתיים או שלוש בבניית ספינת ענק. הם הניפו את לוחות המתכת בהקפדה יתרה והבריגו אותם למקומם, הם טענו אותה במכונות ושימנו וגירזו את חלקיהן הנעים, הם ציפו את חדרי האורחים בעצי אלון או אדר, הם הניחו סיפונים, קבעו פתחי חלונות, כתבו את שם הספינה בגאון על ירכתיים וחרטום, הרכיבו מדחף, והניפו את דגל האומה לראשי התרנים הגבוהים והחדשים, או אז החליקו את הספינה במורד מסילות ושלחו אותה הימה, וברגע שחצתה את שובר הגלים ביקע את בטנה טורפדו ששיגרה לעברה צוללת, וכך ירדה כולה לקרקעית הים, מתכת ועץ, מכונות ודגלים.

עלי מוהר, "המכורים לסוף" (ואיחולים ממני, לשנת 2022)

דומה כי אנחנו מכורים לסופים. משחר ילדותנו גדלנו על סיפורים עם סוף ברור, ולא פעם היה זה סוף מאושר. אנחנו רוצים תמיד לדעת מה יהיה הסוף, ולפעמים אפילו הופכים בחשאי את הדפים כדי לראות: מי הרוצח; מי ניצח; האם זכה האהוב בלבה של אהובתו. כידוע, אם עוד לא מתו הרי הם חיים באושר ובעושר עד עצם היום הזה.

גם בחיינו כאן, דווקא מפני שהם "חיים על קו הקץ", הורגלנו בציפייה מתמדת לסוף: למלחמה האחרונה ("אני מבטיח לך", שר יהורם גאון), ואחריה לשלום נוסח אחרית הימים שייכון יום אחד בינינו לבין אויבינו. ומדוע לא? – הן אפשר. הן אפשר כי בג'יפ שעבר צעקו בחורים כי נגמר. הן אפשר כי מחר אולי נפליגה בספינות מחוף אילת לחוף שנהב. מחר במשחתות הישנות יטעינו תפוחי זהב. עניין של אוטוטו. ואם לא מחר אז מחרתיים, ויהיה סוף־סוף סוף לכל העניין הזה; סוף־סוף – סוף.

פס

מאחלת לכולנו סוף טוב לשנת 2021

והתחלה טובה הרבה יותר

לשנת 2022

עופרה

איך "נזכרנו שאנחנו בני אדם"

ווּלף סיפר:

"לא היה יכול להיות כבוד במחנה הריכוז. דמייני לעצמך שהיו מביאים לאושוויץ את גנדי. שני אנשי אס־אס היו מוליכים אותו במגרש המסדרים, וכולם היו עומדים כמו משותקים מתוך יראת כבוד כלפי הגבר העירום הקטן עם חתיכת הבד הלבנה לכיסוי החלציים. אבל אז אחד מאנשי האס־אס היה שופך לו קערית מרק על הראש, ואז לא היה יותר גנדי, כשהאטריות משתלשלות לו מהמצח על הפנים, היתה רק דמות קומית, וכולם היו צוחקים."

טיך סיפר:

"זאת היתה עבודה נחשקת — לגרור מוקדם בבוקר בחצר את גופות האסירים שמתו בלילה. לא חשבת יותר מדי תוך כדי זה, האדם מתרגל לכל דבר. ובוקר אחד עמדה שם שורה מסודרת של גברים צעירים במדים מטופחים — משטרת קופנהגן, שסירבה לחפש יהודים. ואיך שחלפנו על פניהם עם מטען הגופות שלנו, כולם כאיש אחד הורידו את הכומתות מהראש. בבת אחת נזכרנו אז שאנחנו בני אדם."

במונית מחיפה לתל אביב

שלטים ממלאים תפקיד חשוב בימינו. הם מספרים לכם בקיצור אלף סיפורים. איזו הוכחה אחרת הייתה לי לכך שחיפה היא עיר יהודית? הטבע מסביב יכול היה להיות בספרד, בדרום איטליה ואפילו בדרום צרפת. הבתים בחיפה הם הבתים השכיחים במדינות הדרום: בתי אבן עם מרפסות גדולות ורעפים. עוברי האורח ברחובות אינם נראים יהודים במיוחד. הם יכלו להיות צרפתים, ספרדים או איטלקים. אבל השלטים והאותיות העבריות מספרים לכם שזאת מדינה יהודית. בארץ ישראל, כמו באמריקה, לא חוסכים בשלטים. בדרום צרפת ובספרד מתקמצנים בהם: אתם יכולים לחלוף על פני מאות מבנים בלי לדעת את טיבם. אך בישראל השלטים מספרים הכול. ישראל היא מדינה חדשה, האוכלוסייה מעורבת, רובה הגיע זה מקרוב והיא זקוקה למידע על כל צעד ושעל. שלטים בעברית ולעיתים קרובות גם באנגלית מציגים לכם כל מה שצריך לדעת. שלטים כאלה משמחים כל מי שאוהב יהודים ויהדות. השלטים הללו לא מוסרים רק מידע, אלא הם מלאים גם באסוציאציות ובתזכורות משנות הנעורים ומדברים שלמדתם. כל רחוב נקרא על שם אדם שגילם תפקיד בהיסטוריה היהודית או בתולדות התרבות. ר' יהודה הלוי, אבן גבירול, י"ל גורדון, מנדלי, שלום עליכם, פרץ, ביאליק, פינסקר, הרצל, פרישמן, צייטלין – כולם כאן הם גיאוגרפיה. מילים מהחומש, מהמשניות, מהמדרש, מהגמרא, מהזוהר ומספרי ההשכלה משמשות כאן בסיסמאות מתחום המסחר, התעשייה והפוליטיקה. מעט היהדות שמסתתרת במדינות אחרות בבתי מדרש ובחנויות ספרים, מורגשת כאן בכל הרחובות והשווקים.

כאן, בארץ הזאת, לא יכולים ולא רוצים להסתיר את היהדות. אני יושב במכונית ולנגד עיני חולפות פיסות יהדות, ממש כשם שבכל השנים עד עכשיו חלפו לנגד עיני פיסות לא יהודיות. היהודי הגרמני המתגורר כאן אכן יכול להיות בלבו קצת סנוב ולהתגעגע עד כלות לקורפירסטנד סטנדאם בברלין או לדאם אחר, אבל כתובתו היא רחוב שלום עליכם. ועשר פעמים ביום, מאה פעמים ביום, הוא חייב לחזור על השם הזה. בתו שהתחנכה אולי לבוז לכל אוסט־יוּדֶה ולכל יהודי, צריכה לקבוע את פגישותיה ברחובות, בפארקים ובבתי קפה שנושאים את שמם של האוסט־יודן הללו. כמו פעם, בהר סיני, התרבות היהודית – במובן הרחב של המושג – נכפתה על היהודים בישראל והיא קוראת להם: עליכם לקבל אותי; לא תוכלו עוד להתעלם ממני או להסתיר אותי!

שפת הסימנים

"לא מעניין אותי," סותם החייל את הוויכוח, וחוזר לנהל את התור בעמידה שחצנית אדישה־אדנותיות ובשפת סימנים של שוטר תנועה, שכאילו נולד איתה: כף יד מתקפלת לעבר הגוף – 'תתקדם אליי'. כף יד מול פני הנהג – 'עצור איפה שאתה', גבי כפות הידיים מנופפים לצדדים – 'צא מהרכב,' כפות ידיים כספר תפילה – שאחד הנוסעים יביא את התעודות' אצבעות מתחלפות – שיעברו את המחסום בהליכה, אגרוף ומין מאוזן עולה ומתחתיו אגרוף שמאל מאוזן יורד לפתוח את הבגז, אני בא לבדוק. באיטיות מייאשת צועד החייל לעבר הרכב, עושה סיבוב ורואה שאין חבילות חשודות, מחזיר את התעודה לנהג, וללא סימן נוסף כולם מבינים שהמכונית הזו יכולה לעבור את שני המחסומים בזיג-זג ולהמשיך בדרכה.

להיות נר אדום – או שַׁמָּשׁ?   

"אז מה עם הכוכבת שלי?" אבא שואל, "מתכוננים להופעה?"

"ביקשתי היום מהמורה להיות נר אדום," מפטירה דנה בשקט. קר לה, היא מרגישה את שיניה נוקשות, זה מוזר, אפילו קצת מצחיק, נקישות מהירות כאלה שאין לה עליהן שליטה, להיפך, היא נותנת לפה שלה חופש. ומאזינה, מבודחת, לתיפוף שלו.

"מה?" אבא שואל בתדהמה.

לרגע אינה יודעת על מה הוא מדבר.

"ויתרת על התפקיד הראשי?"

אה – זה, היא חושבת.

"אני רוצה שגם לי יהיה נר," היא מסבירה בשוויון נפש. "גם רוני נר אדום," עכשיו הן מחייכות זו לזו, "המורה אמרה שנצטרך להיות זהירים מאוד, סומכים עלינו כי אנחנו כבר בכיתה א'. נדליק אותם באש אמיתית."

בדמיונה היא כבר מריחה את ריח הדונג הניתך. רואה את הילות האור הזעירות שמתקדמות בחשיכה, ומאחורי כל אחת מהן עומד ילד חגיגי ונרגש. גם היא.

"למה עשית את זה ?"

פתאום אבא כועס ודנה לא יודעת למה.

בבית היא מבינה.

"את שומעת," הוא אומר לאמא שעורכת את השולחן לארוחת הצהריים, "דנה ביקשה להיות נר,"

אמא לא כל כך מרוכזת: "להיות מה?" היא שואלת.

"נר, נר. במקום התפקיד הראשי שרות נתנה לה."

"בסדר," אומרת אמא, מרימה מכסה של סיר ומציצה לתוכו. "תעשה לי טובה, מנחם, תוריד לי בבקשה משם," היא מצביעה על הארון העליון. "את הסיר לחץ? רק בזהירות, שלא יפול. מה קרה לך, דנה, את רטובה לגמרי. לכי תחליפי בגדים."

אבא לא זז.

"כן, וגם זה – תראי איך שהיא נראית! מצאתי אותה עומדת עם חברה שלה באמצע המבול, עם מעיל פתוח, בלי מטרייה, ככה, מפטפטות להן. מה זה צריך להיות?"

אמא מביטה בדנה במבט שואל.

"זה בכלל לא נכון, בכלל לא פטפטנו," דנה שוב בוכה, "הכול בגלל הלולאות של המעיל, ובגלל הרוח, ועכשיו כולי רטובה."

אמא מביטה באבא במבט של "מה אתה רוצה מהקטנה " אך הוא אינו משיב, רק ניגש, מתרומם מעט על קצות אצבעותיו, פותח את הארון העליון, גבוה מאוד, ממש ליד התקרה, ושולף משם בזריזות את הסיר שאמא ביקשה.

בארוחת הצהריים אבא ממשיך:

"אם מישהו מקבל תפקיד ראשי, אסור לו לוותר עליו, זה כלל חשוב מאוד בחיים. כי אחר כך, כשתרצי תפקידים ראשיים, אולי לא תקבלי אותם. תדעי לך גם שמורים מספרים זה לזה. אפילו אם נעבור פעם למקום אחר. בכלל, למה עשית את זה? מה, פחדת שלא תצליחי ללמוד את כל התפקיד שלך בעל־פה? בגלל זה ביקשת להיות נר?"

דנה מהרהרת רגע, שוקלת את הרעיון הזה שכלל לא עלה בדעתה, אבל עכשיו, אחרי שאבא השמיע אותו פתאום, היא חושבת – נכון. תפקיד השמש ארוך מאוד. אולי באמת היתה מתקשה ללמוד את כולו, לזכור אותו בלי להתבלבל? איזה מזל שביקשה להיות נר, ועוד אדום!

"כן," היא עונה.

"אבל הרי יש לך זיכרון מצוין!" היא רואה שאבא מתאפק לא להתרגז. "אני בטוח שאת יכולה ללמוד בקלות לא רק את תפקיד השמש אלא גם את התפקידים של כל הנרות."

במהלך החגיגה מביטה דנה בצער בדני השמש שעומד במרכז החדר, ומזמין כל פעם קבוצה שונה של נרות: הירוקים מסמנים את צמיחת הארץ. הצהובים – את השמש של ארץ-ישראל, הכחולים את שמי התכלת שלה, האדומים – את פרחי דם המכבים. ודנה עומדת בצד, בקבוצת הנרות האדומים, ארבעה ילדים בסך הכל, ומדקלמת לעצמה בשקט את כל התפקידים. היא רואה כיצד כל ההורים מביטים בדני, ומחייכים, במיוחד הוריו, ועכשיו כבר אינה זוכרת מדוע רצתה כל-כך להחזיק נר דולק.

איך נראית הוולגריות במערומיה

מאז גורשו אבותינו מגן עדן בגלל החגורות שעשו להם מעלי תאנה, ממעטים בני-אדם לפשוט את מלבושיהם בפרהסיה. הזכות להתפשט – שבקפטריית בית-חולים, למשל, שמורה רק למאושפזים – היא נחלתם הבלעדית של הבאים בשערי הבריכה הציבורית; גם שם וגם כאן המראה מרהיב כשם שהוא מקפיא-דם. אף בפארק המים שפיים חושף האדם לעין כל את פגמיו ועיוותיו. פה נעתקת הנשימה למראה מתבגרת שחומה שמשמניה הצעירים פורצים מתוך בגד רחצה זערורי וקורקבנה מזדקר בגאון מכרסה התפוחה, כאן נמשכות העיניים על כורחן אל גבר זקן, רזה וחייכן, ששיפולי בטנו מצולקים מניתוח נושן ואשכיו נפוחים כתפוז; המבט נודד מברנש ספורטיבי המכוסה מכף רגל עד צוואר בפרווה שחורה מדובללת אל בחורה למודת סבל שגבנון נוקשה ומסולע מצמח מתוך שכמותיה העירומות. כל העם הזה התגודדו עכשיו לידי הדוכנים, אדישים לעירומם, וחיטטו בבגדים בלהיטות חשקנית.

מה עיוורים-מרצון מורישים לילדיהם

בטירופו הבין מנדלשטם מה צפוי לו. אך כשהחלים אבד לו חוש המציאות והוא האמין ששום סכנה אינה אורבת לו. באורח החיים שחיינו, בעל-כרחם עָצְמוּ האנשים הבריאים בנפשם את עיניהם, כדי שלא לראות את המציאות, כדי שלא תתגלה כהזיה.

קשה לעצום את העינים, הדבר דורש מאמצים רבים. אי-ראיית המתרחש סביבך אינה פעולה פסיבית גרידא. האנשים הסובייטים הגיעו למדרגה גבוהה של עיוורון-
נפשי, שפעל בצורה הרסנית על המבנה הרוחני שלהם.

עכשיו הולך ונעלם דור הסוּמִים-מרצונם, והסיבה לכך פרימיטיבית למדי – הגיל.

אך מה הם הורישו לצאצאיהם?

מי היו הנמענים של המגילות במערות קומראן

בזמן שטפפתי לי לאורך גדת ים המלח הייתי שקועה כליל במחשבות — אם אפשר לקרוא לזה מחשבות, לאותה התאחדות עם החום והבהירות המנצנצת, למרגלות ההרים הבוהקים העשויים אבן חול, שהמערות הרבות מספור נגסו בהם כמו עששת. במערה כלשהי מן המערות האלה התגלו לפני כמה שנים מגילות קומראן, הספרייה, התורה ואורח החיים של הכת היהודית שקבעה את חייה בשממה הזאת; וכשנשקפה להן סכנה של ריקבון חומרי, אחסנה כאן הכת למשמר את המגילות מקלף, מנחושת, בכדי חימר. התברר שאנו, בזמננו שלנו, נמעניו המיועדים של המסר שהגיע אלינו מאחת ממאה המערות, אם גם בדרכים עקלקלות ונפתלות, בדיוק ברגע ההתחדשות המדינית אחרי כמעט אלפיים שנים.

בעיצומה של ההליכה נתקפתי אפוא מה שאי־אז גרם כמשוער לרעים לאחווה לבחור את המקום הזה בים המוות, מקום שאליו באו גם מירושלים, אי־אלה גם ממרחק גדול אף יותר, אפילו מהגליל; נתקפתי אותו מתח מרוכז, שמאומה אינו מסיח ממנו את הדעת, אותה ציפייה הדוגרת כמדומה באור המנצנץ: כאן בזמננו שלנו, נמעניו המיועדים של המסר שהגיע אלינו מאחת ממאה המערות, אם גם בדרכים עקלקלות ונפתלות, בדיוק ברגע ההתחדשות המדינית אחרי כמעט אלפיים שנים.

איך כדאי לשווק את ישראל

אם אכן פג כוח המשיכה של הציונות, אם המצב המדיני הבלתי יציב מצמצם את ממדי העלייה ועלול להפסיק אותה כליל, דרושה דרך חדשה על מנת למשוך את היהודים לארץ ישראל. הפרסומות למערבונים בימים עברו משכו את הצופים לבתי הקולנוע בהבטחה: אין רגע של שיעמום. וכך חייבת לנהוג גם מדינת ישראל. אפשר לזקוף לגנותה רבות: היא מלוכלכת, צפופה, מעשירה את עשיריה, רוב עריה מכוערות, מימיה מזוהמים, תושביה גסי רוח, נהגיה פראים. אבל דבר אחד אי אפשר לשלול ממנה: אף פעם לא משעמם בה. תמיד קורה בה משהו גורלי, היסטורי. תושבי שווייצריה או לוקסמבורג המסכנים חיים להם בשובע ובביטחון, לא רובץ מעליהם צל של מלחמה, ובעייתם הגדולה היא כיצד להתגונן בפני המהגרים הזרים, המבקשים אף הם חלק קטן מן הטוב הטוב הזה. איזה שיעמום! הנה מה שישראל יכולה להציע לבאים בשעריה: שום יום של שקט, ציפייה דרוכה לכל מהדורת חדשות, תמיד יש למי לדאוג, בצבא, בדרכים, בירושלים, בשווקים, על גבול לבנון, בבקעה. מדינה צרה עם גבולות ארוכים ולא מוגדרים, ומעבר להם אורבים האקדחנים: גם מיטב סרטי המערב הפרוע לא יכולים להתחרות בה.

תוחלת החיים במדינת ישראל היא מן הגבוהות בעולם, בייחוד, למרבה הפלא, בקרב גברים, לא בזכות האקלים שלה ולא בזכות התזונה הבריאה, הלבנייה, החומוס והסלטים, אלא בראש ובראשונה משום שלתושביה אף פעם לא משעמם. כול המומחים לגרונטולוגיה תמימי רעים: שיעמום לעת זקנה מקצר את החיים, מוביל לאפתיה, לדיכאון, לדעיכה. אשרינו, מדינתנו הקטנה היא מקור לא אכזב לדאגה, אין יום בלי מהלומה ואין יום דומה לקודמו. אבל קברניטי המדינה, או מי שמתיימרים להיות קברניטיה, אינם מנצלים את שפע האקשן לצורכי פרסומת: מי צריך לקרוא ספרי צמרמורת? המציאות עולה על כול דמיון! למי דרושים סרטי מתח? החיים עצמם מספקים את כול תצרוכת המתח הדרושה. Never a dull moment – ובלי דמי כניסה.

(2003)

מה אמרו היהודים זה לזה כמה חודשים לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה

"מה אדוני מציע, שנישאר פה ונראה איך גוזלים לנו את הבתים ואת הפרנסה, ואיך מחרימים לנו את הפספורטים? אתם עוד בחורים צעירים, תקשיבו ליהודי זקן: ראיתם פעם מין פלא שכזה ששני בריונים מתקוטטים, ובסוף דווקא מי שעומד בצד שובר את היד? זה מה שקרה עד היום באירופה, ואין סיבה שלא יקרה שוב פעם: הרוסים ירביצו לגרמנים, הגרמנים יחטיפו לרוסים, ובסוף כולם ביחד יוציאו את הנשמה ליהודים."

"אין לי חלילה התנגדות לציונים," אמר הרמן, "אבל למען היושר חייבים לציין שנטל ההוכחה הוא עדיין עליהם. והלוא מציעים גם פתרונות אחרים: יש בונדיסטים, יש סוציאליסטים…"

"ואתה באמת חושב שאם תצבע לך את הפרצוף באדום, כבר לא ישימו לב לאף שלך?" רקע הסוחר ברגלו בקוצר רוח, "מספיק עם הפּוֹאֶזיָה! אנחנו יהודים, רבותי, אל תשכחו את זה. אם נצליח ונצטיין – יאשימו אותנו ברדיפת בצע; לא נצליח ולא נצטיין – יקראו לנו טפילים."

"בינינו, הרי היהודים באמת אוהבים כסף," העיר ליאו.

"והגויים לא אוהבים זְלוֹטים? אוהבים!" הזדעק פּיניֶע, "יש רק הבדל אחד: היהודי אוהב כסף ונהנה לדבר עליו, ואילו הגוי אוהב כסף ומתבייש לדבר עליו. זה הכול."

תמונה ראשונה: מה מספרים יוהאן ומריאן לעיתונאית

תמימות ופאניקה


מאריאן ויוהאן מרואיינים בביתם. הם יושבים זה על יד זה, קצת פרושים ומתוחים על גבי ספה, ואין זו סתם ספה. היא עגולה ומלאה חמוקים בנוסח המאה ה-19 ומרופדת בירוק, יש לה משענות ידידותיות, כרים רכים ורגלים מגולפות, היא מפלצת של נועם ביתי, על גבי שולחן נראה שמץ מראיה של עששית יפה. ברקע – ארון ספרים מאסיבי. על שולחן אחר יש תה ולחם קלוי וריבה ושרי, המראיינת, גברת פאלס, יושבת בגבה אל המצלמה. היא הגניבה רשם קול קטן בין הצלחות והספלים, צלם מזוקן מסתובב בחדר, צץ ונעלם.

גב' פאלם (בשמחה): אנחנו רגילים תמיד להתחיל בשאלה סטנדרטית. כדי להתגבר על העצבנות הראשונה.
יוהאן: אני לא עצבני במיוחד.
מאריאן: גם אני לא.
גב' פאלם (יותר בשמחה): עוד יותר טוב. השאלה היא: איך הייתם רוצים לתאר את עצמכם בכמה מלים?
יוהאן: זה לא קל.
גב' פאלם: טוב אבל זה גם לא כל כך קשה.
יוהאן: אני מתכוון שיכולות להיות אי הבנות.
גב' פאלם: אתה באמת חושב?
יוהאן: כן, זה יכול להישמע כשחצנות אם אתאר את עצמי כאינטליגנטי ביותר, מצליח, בעל רוח צעירה, מאוזן, סקסי. גבר שיש לו מצפון כלפי מה שמתרחש בעולם
משכיל, קרא הרבה, איש חברה אהוד. אני לא יודע מה עוד אני יכול למצוא: חברי, חברי בצורה נעימה אפילו כלפי אנשים שהם במצב גרוע יותר. אני ספורטיבי, אב
משפחה טוב. בן טוב. אין לי שום חובות ואני משלם את המיסים שלי. אני מכבד את הממשלה שלנו שתעשה מה שתעשה, ואני אוהב את בית המלוכה שלנו. אני פרשתי
מהחברות בכנסיה הממלכתית. זה מספיק או שאת רוצה אולי יותר פרטים? אני מאהב עצום. נכון, מאריאן?
גב' פאלם (מחייכת): אולי נוכל לשוב לשאלה. ואת, מאריאן מה את אומרת?
מאריאן: טוב, אז מה אני יכולה להגיד עכשיו. אני נשואה ליוהאן ויש לי שתי בנות.
גב' פאלם: אהה.
מאריאן: אני לא יכולה למצוא משהו ברגע זה.
גב' פאלם: תחשבי.
מארי אן: אני חושבת שיוהאן הוא נחמד מאוד.
יוהאן: תודה, זה היה נחמד מצדך,
מריאן: אנחנו נשואים עשר שנים.
יוהאן: בדיוק עכשיו הארכתי את החוזה.
מאריאן: אולי אין לי אותה הערכה מובנת מאליה של אישיותי המצוינת כמו יוהאן. אבל אם להיות כנה, אז אני שמחה לגמרי שאני זוכה לחיות את החיים שאני חיה.
אלה הם חיים טובים, אם את מבינה מה שאני מתכוונת. טוב, אז מה עוד אני יכולה לומר. אוי, כמה זה היה קשה.
יוהאן: יש לה גיזרה יפה.
מאריאן: אתה רק מתלוצץ. אני מנסה להתייחס לשאלה ברצינות. יש לי שתי בנות, קארין ואווה.
יוהאן: רק הרגע אמרת את זה.
גב' פאלם (מוותרת): אנחנו יכולים אולי לחזור אל השאלה מאוחר יותר. דרך אגב! בטח יש לכם תמונה עם הבנות? בדיוק כאן בספה הזאת עם אבא ואמא?
מאריאן: הן באות מבית הספר עוד מעט.
גב' פאלם: יופי, אז בואו נרשום קצת פרטים, אני רוצה לדעת מה גילכם.
יוהאן: אני בן ארבעים ושתיים, אבל כמעט שלא מרגישים את זה. נכון?
מאריאן: אני בת שלושים וחמש.
יוהאן: שנינו באים מבתים בורגניים כמעט בצורה לא הגונה.
מאריאן: אבא של יוהאן הוא רופא.
יוהאן: ואמי היא אמא. במידה ראויה לציון.
מאריאן: אבי הוא משפטן. כבר מלכתחילה נקבע שגם אני אהיה עורכת דין. אני הכי צעירה משבעה ילדים. אמי שלטה בבית גדול וניהלה אותו. עכשיו כבר העניינים
יותר רגועים אצלה קצת.
יוהאן: באמת? (חיוכים מנומסים).
מאריאן: הדבר המוזר בשנינו הוא שאנחנו מרגישים טוב מאוד עם ההורים שלנו. אנחנו מתראים הרבה. אף פעם לא היו סכסוכים של ממש.
גב' פאלם: אולי תגידו משהו על המקצועות שלכם.
יוּהאן: אני פרופסור חבר במכון הפסיכוטכני.
מאריאן: אני התמחיתי בחוקי אישות ועובדת אצל חברה של עורכי דין, בעיקר עוסקים בגירושין וכדומה. מה שמעניין הוא שבאים כל הזמן במגע עם…
הצלם (צץ לפתע): תסתכלו בבקשה אחד על השני, ככה, ככה, אני רוצה רק… סליחה…
מאריאן: זה נורא כמה אני מרגישה מגוחכת.
גב' פאלם: רק עכשיו בהתחלה. איך נפגשתם?
מארי אן: את זה צריך יוהאן לספר.
יוהאן: כן באמת, זה מעניין!
מאריאן: על כל פנים זו לא היתה אהבה ממבט ראשון.
יוהאן: לשנינו היו דווקא המון מכרים וכך נפגשנו בכל המסיבות האפשריות. חוץ מזה היינו פעילים מבחינה פוליטית כמה שנים וגם שיחקנו המון בתיאטרון סטודנטים.
אבל אני לא יכול לומר שעשינו רושם עמוק אחד על השני, מאריאן חשבה שאני שחצן.
מריאן: היה לו איזה רומן מפורסם עם זמרת של להיטים וזה נתן לו תדמית מסוימת ועשה אותו בלתי נסבל.
יוהאן: ומאריאן היתה בת תשע עשרה והיתה נשואה עם איזה מטומטם שהיתה לו רק תכונה טובה והיא שהוא היה הבן של האבא העשיר שלו.
מאריאן: אבל הוא היה נחמד נורא. ואני הייתי מאוהבת חזק, וחוץ מזה נכנסתי להריון כמעט מייד. וגם לזה היתה משמעות.
גב' פאלם: ואיך קרה ש…
יוהאן: שנעשינו זוג ? כן, בעצם זה היה רעיון של מאריאן.
מריאן: הילד מת מייד אחרי הלידה ואז התגרשנו בעלי ואני בהקלה מסוימת. יוהאן סולק על־ידי הזמרת ההיא והפך להיות קצת פחות שחצן. הרגשנו קצת בודדים
ומבולבלים. אז הצעתי שנהיה יחד. בכלל לא היינו מאוהבים זה בזה, היינו רק עצובים.
יוהאן: הרגשנו עצום יחד, הצלחנו מאוד בלימודים שלנו.
מריאן: ואז עברנו לגור יחד. האמהות שלנו לא הנידו עפעף, אף על פי שהיינו בטוחים שהן יקבלו הלם חזק. להיפך, הן התחילו להיות ידידות טובות. פתאום התקבלנו כיוהאן ומאריאן, אחרי חצי שנה התחתנו.
יוהאן: ואז היינו חוץ מזה מאוהבים.
מאריאן: נורא מאוהבים.
יוהאן: ראו אותנו כמעט כזוג אידיאלי,
מאריאן: וככה זה המשיך.
גב' פאלם: שום סיבוכים?
מאריאן: לא היו לנו שום דאגות חומריות. יש לנו יחסים טובים גם עם המשפחה וגם עם חברים משני הצדדים. יש לנו עבודה טובה שאנחנו אוהבים. אנחנו בריאים.
יוהאן: וכה הלאה, וכה הלאה, במידה כמעט שלא לעניין. רווחה, סדר, נעימות ונאמנות. זה נראה מוצלח באופן חשוד.
מאריאן: ברור שיש לנו התנגשויות בדיוק כמו לאנשים אחרים. הרי זה ברור מאליו, אבל אנחנו מסתדרים בכל דבר חשוב.
גב' פאלם: אתם אף פעם לא רבים?
יוהאן: בטח. מאריאן רבה.
מאריאן: ליוהאן כל כך קשה לכעוס. אז אני נרגעת.
גב' פאלם: זה נשמע פאנטסטי הכל.
מאריאן: מישהו אמר לנו ממש אתמול בערב שבעצם חוסר הבעיות הוא בעיה רצינית. זה בהחלט נכון. חיים כמו שלנו יש להם תמיד סכנות. אנחנו מודעים חזק לכך.
יוהאן: העולם הולך לעזאזל ואני נוטל לעצמי את הזכות לטפח את גני. כל שיטה פוליטית היא מושחתת. נעשה לי רע אם אני מתחיל לחשוב על בשורות הישועה החדשות האלה. מי ששולט במחשבים תמיד מנצח במשחק. אני דוגל בהשקפה הבלתי פופולארית שיש לי זכות לטפח את שלי, ולצפצף על האחרים.
מאריאן: אני לא חושבת כמו יוהאן.
גב' פאלם: ככה, אז מה את חושבת?
מאריאן: אני מאמינה באנושיות.
גב' פאלם: למה את מתכוונת בזה?
מאריאן: אם כל האנשים היו לומדים לשים לב זה לזה כבר מהילדות, היה העולם נראה אחרת, בזה אני בטוחה.
הצלם: שבו בשקט. תשמרו על ההבעה הזאת. ככה. תודה.
מאריאן: עכשיו באות קארין ואווה. אני אגיד להן להסתדר קצת.


מאריאן ממהרת לצאת ושומעים אותה מדברת עם הבנות. יוהאן
ממלא את המקטרת ומחליף חיוך הססני קצת, אבל מנומס, עם
המראיינת, הטועמת את התה הקר שלה ובדיוק ברגע זה איננה
יודעת מה לשאול.

יוהאן: קודם האמנו ששום דבר לא יכול לקרות לנו. עכשיו אנו יודעים שכל דבר שהוא עלול לפגוע בנו. זהו בעצם כל ההבדל.
גב' פאלם: אתה חושש מן העתיד?
יוהאן: אילו חשבתי על זה הייתי משותק מרוב אימה. לפחות ככה אני חושב. לכן אני לא מהרהר על זה. אני אוהב את הספה הנוחה הזאת ואת העששית הזאת. הם נותנים לי אשליה של בטחון שהוא כל כך שביר עד שזה כמעט קומי. אני אוהב את מתיאוס פסיון של באך אף על פי שאני לא איש מאמין מפני שהוא מציג לפני אדיקות ושייכות. אני תלוי בצורה קיצונית במפגשים האינטנסיביים עם המשפחות שלנו, מפני שזה מזכיר לי את חוויות הילדות שלי עם ההרגשה שאני מוגן. אני אוהב איך מאריאן מדברת על אנושיות. זה טוב בשביל המצפון שמתרגש במקרים מוטעים לגמרי. אני חושב שצריכה להיות לאדם איזושהי טכניקה כדי שיוכל לחיות ולהיות מרוצה מחייו. האדם צריך להתאמן בצורה יסודית כדי לא לשים לב לדבר זה או לדבר אחר. אני הכי מעריץ אותם אנשים שיכולים להתייחס לחיים כאל בדיחה. אני לא יכול. אין לי מספיק חוש הומור בשביל מבצע כזה. את זה את לא תכניסי לעיתון, או מה?

גב' פאלם: לא, זה באמת קצת מסובך בשביל הנשים, הקוראות שלנו. ותסלח לי שאני אומרת את זה.

תרגם משבדית: איתמר אבן-זהר

לאן יכולים לברוח שלושה ילדים אינדיאנים חטופים

עורב

שלושת הילדים לא תכננו לברוח מבית הספר באותו אחר צהריים בחודש אוקטובר. אבל השמש הייתה חמימה דייה, והם הורידו את מעילי הרוח שלהם וקשרו אותם סביב המותניים, והגדול מבין שני האחים אמר לאחיו הצעיר ולצ'ארלי שכדאי שילכו לבקר דוד שייקח אותם לשביל מלכודות הציד וככה אנשי בית הספר שנקראו בפיהם בטן-דגים ימצאו אותם שוב לעולם. כתריסר ילדים ברחו מבית הספר באותו שבוע
וכולם נתפסו, הוחזרו והוכו.

שלושת הבנים החליטו לברוח באותו אחר צהריים של קיץ אינדיאני בדחף של רגע, כדרכם של ילדים. הם טיפסו על הגדר כשידעו ששום מורה לא מסתכל ונעלמו כרוחות רפאים דקות בעומק היער העבות, אל בין עצי האשוחית, הצפצפה והערבה. שני האחים התקדמו במהירות על פני האדמה, מאיצים את הליכתם הקלה לריצה, דוחפים זה את זה כפי שעושים אחים שאין להם דבר בעולם מלבד זה את זה, הם לא התרגזו כשהיו צריכים לעצור ולחכות לצ'ארלי, שרגלי היונה שלו פנו פנימה. הם הניחו בפיהם מקלות ערבה דקים ואדומים ולעסו אותם בשעה שכרעו ארצה ללא מילים, ועיניהם הבוהות שרטטו את הדרך שבה ימשיכו בעוד זמן קצר ביער שלפניהם.

מי רוצה להתפרסם?

אנשים שזוכים לפרסום בינלאומי – כלומר, כאלה שטועמים את טעם הפרסום ואז חושקים במנה גדושה יותר – הם, ואני ממש מאמינה בזה, אנשים חולים מאוד, מבחינה פסיכולוגית. העובדה שאנחנו חשופים אליהם בכל מקום בתרבות שלנו, כאילו שהם לא רק נורמלים אלא גם מושכים וראויים לקנאה, מראה עד כמה החולי החברתי שלנו מְעַוֵּת. משהו לא תקין אצלם, וכשאנחנו עוקבים אחריהם ולומדים מהם, משהו מתעוות גם בנו. 

 

האם יש הקשר בין נשק לשירים

יש תיאוריה – שמעתי אותה מפיו של עפר גביש, ב־1973 נווט פנטום ולימים ארכיון מהלך לתולדות המוזיקה הישראלית – שגורסת שהשירים בארץ בתקופה מסוימת תואמים למקור של כלי הנשק שלה באותו זמן. כך, בראשית ימיה של המדינה, כאשר כלי הנשק היו ברובם צ'כים וההשראה קומוניסטית, המנגינות באו מרוסיה. כאשר חיל האוויר התחיל להטיס מיראז'ים ומיסטרים, כל הזמרים והאמנים הישראלים הנחשבים ביקרו בפריז וחזרו עם פיאף ומוסטקי ועם שנסונים מתורגמים. ואז הגיעו שנות ה־60 המאוחרות, הצרפתים בחרו בערבים במקום ביהודים, כלי הנשק התחילו להגיע מארצות הברית, ואיתם הרוקנרול…

מה מסכן את עצם קיומנו, לדעתו של יעקב שבתאי?

עם כל ענייני בדמות דיוקנו של הצבר, האנושי והיהודי, יש לי כרגע עניין רב פי כמה בדמות דיוקנה היהודי והאנושי של הארץ הזאת, שלנו. ובכן, באופן מאוד לא אלגנטי, אני עובר לעניין זה מתוך הרגשת צורך, ואף חובה, להביע כאן את דעתי בנוגע למה שהולך ומתהווה לנגד עינינו, ושעל פי הרגשתי צופן בחובו סכנות לעצם קיומנו. ואינני
מדבר על הדברים במובן הפוליטי או המפלגתי־מעשי, אלא במובן העקרוני והרוחני.

אני מתכוון לניסיונם של קצת אגרופנים (בחליפות אלגנטיות), בכוחה של גסות טעם, וולגאריות, ולפעמים סתם נבערות, לקחת לעצמם ברוב חוצפה את הזכות להיות למחנכי העם, ללמד אותו טוב ורע, צדק ואי צדק, נאמנות ואי נאמנות, ולשמור על המורל שלו, ולוא גם בכוחה של אי־אמת או אפילו שקריות גמורה, שמצדיקה את
עצמה בטעמים של פרגמטיזם ואהבת ישראל, כביכול.

מה שמזעזע ומפחיד בכל זה הוא הפניית העורף הגסה, לא רק לניסיון ההיסטורי, אלא גם למסורת הדורות של היהדות והציונות, שבסך הכל, ואולי תודות לתוכחות הנוראות של גורדון וברנר ואחרים, השיגה כמה וכמה הצלחות, ולא רק בתחום הרוח. אני מתכוון להפניית העורף למסורת הפרגמטיזם האמיתי, המפוכח, ולרגישות מוסרית של שכל ישר והיאחזות עקשנית בעולם החומר עם חוסר מנוח אינטלקטואלי ורדיפת האמת.

אני מתכוון לכל עולם המעשה, המחשבה והיצירה שמאז ועד עצם היום הזה. מה שעשוי לפגוע ברקמת הקיום שלנו ובעתידנו, וגם במורל של הציבור הם גסות הדעת והפשטנות, שעיקרן האמונה בכוחו המכריע של הכוח, ואני מתכוון לכות לא רק במובן הפיזי, אלא גם במובן הרוחני… מה שתובע כרגע הגנה בארץ זה לא המורל אלא האמת, יפי הנפש, התרבותיות, הרגישות והיושר המוסרי והרוחני. ואלה הם מעניינו החיוני של כל אזרח, ועל אחת כמה וכמה מעניינם של שוחרי התרבות ויוצריה.
יעקב שבתאי, יוני, 1984

אתה לא רוצה לשכב איתה, אוריה?

דוד: כבר הרבה זמן לא ראיתי את פניך.
אוריה: הרבה זמן לא הייתי בעיר.
דוד: אתה נראה עייף… כולך מאובק.
אוריה: זה עתה הגעתי מן הדרך. לשם מה הזמנת אותי, מלכי?
דוד: איך יואב? ואיך הצבא?
אוריה: בוטחים באלוהים ובוטחים בך.
דוד: ובני-עמון?
אוריה: הולכים ונחלשים. לשם מה הזמנת אותי לירושלים באמצע
המלחמה, מלכי?
דוד: מחר נשוחח על זה, אוריה. יש לנו זמן. עכשיו רד לביתך.
ותתרחץ, ותאכל ותשתה ותשכב עם אשתך.
אוריה: לא, מלכי, לא ארד לביתי, ולא אתרחץ, ולא אוכל ואשתה, ולא אשכב עם אשתי.
צדוק: לא!?
אוריה: יואב והצבא חונים על פני השדה ואני אבוא לביתי ואוכל
ואשתה ואשכב עם אשתי?
דוד: ואם לא תשכב עם אשתך – יואב והצבא לא יחנו על פני השדה?
אוריה: לא. הם יוסיפו לחנות על פני השדה.
דוד: ובכן, לך ותשכב איתה, אוריה. 
צדוק: היא ודאי רוצה שתשכב איתה.
דוד: אתה לא רוצה לשכב איתה, אוריה?
אוריה: אני רוצה.
דוד: ובכן, תתרחץ ותאכל ותשתה ותשכב איתה. אתה לא מכביד
על אף אחד, אתה לא פוגע באיש, אתה לא גוזל משהו
ממישהו… זה שלך… תשכב איתה…
אוריה: המלחמה עוד לא הסתיימה, מלכי.
דוד: אין דבר. אני מרשה לך.
צדוק: הכהונה מרשה לך.
דוד: תשכב איתה – היא אשתך!
צדוק: היא אשתך, אוריה!
דוד: היא אשתך… היא ודאי רוצה… אתה רוצה… תשכב איתה…צדוק: תשכב איתה… המלך מבקש… זה לא נורא…
דוד: תשכב איתה, אוריה.
צדוק: כדאי לך לשכב איתה.
דוד: תשכב איתה.
אוריה: אמרתי: לא. אני לא יכול.
דוד: (נואש ממנו. במין עורמה וקובלנה) עמדת בניסיון, אוריה. אני מכבד אותך. אבל הנאמנות שלך קצת מרחיקה לכת, אדם צריך להיות אדם, ולא יותר מזה. אתה מתגרה במוסר ואתה מתגרה באלוהים. אתה יותר מדי גאה. אבל עשה כרצונך –
מחר נתראה.

המגיפה והמרד באנגליה, ב-1400: "היא מתפשטת הנה, עד ממש למחנה שלנו"

וורסטר:    אמור לי: הוא שוכב שם במיטה?
שליח:      כן, ארבעה ימים לפני צאתי
              לדרך הוא שכב. והרופאים
              כשעזבתי היו מודאגים.
וורסטר:   חבל שהוא נהיה חולה לפני
              שהתקופה הבריאה. בריאותו
              אף פעם לא היתה מצרך כל כך
              נחוץ.    
דורבן-חם:  חולה עכשיו? חלוש עכשיו?
               המחלה הזאת פשוט זיהום
               בְּדם חייו של המבצע שלנו.
               היא מתפשטת הֵנה, עד ממש
               לַמחנה שלנו. הוא כותב
              לי פה שמחלה פנימית –
              ושאת ידידיו היה קשה
              למשוך כל כך מהר להתגייס
              דרך תיווך;

תרגום: דורי פרנס (הנרי IV חלק א מערכה 4 תמונה 1)

יום שני, 31 במאי 1948, בוקר.

מכשיר הקשר פעל כל הלילה, ממלא את חלל הזחל"ם ברעש מתמיד, אבל כבר שעתיים, מאז ניתנה פקודת הנסיגה, אף אחד לא ענה לקריאות שלה. הדסה סובבה את הכפתור והגבירה את עוצמת הקול ככל האפשר, אחר כך ניסתה לנתק את הכבל ושוב לחברו כפי שלימדו אותה בקורס האלחוטנים, ועדיין לא נשמע קול אנושי מעבר לקו. היא חבטה בכף יד פתוחה על שפופרת המיקרופון ואחר כך שוב על המשדר, שבה וחבטה בחוזקה בגוף המכשיר, אבל רק שריקות וחריקות נשמעו ואחריהן רעש הרקע הקבוע, כמו של מכונה בבית החרושת. טוב שהמכשיר לא דמם. יש סיכוי שמישהו ישמע. עוד מעט תגיע התגבורת של גדוד הרגלים.

רק היא נשארה. נהג הזחל"ם זינק החוצה למשמע פקודת הנסיגה, האם הצליח להיחלץ בחיים מן האש? את הזחל"ם אסור לעזוב — אם היא לא תישאר צמודה למכשיר הקשר, מי יזעיק את התגבורת? שלושה מהלוחמים שהיו איתה בזחל"ם וקפצו החוצה נהרגו בתוך שניות אחדות. אלה שנשארו יושבים בספסלים האחוריים נהרגו מהרימון שזרקו הירדנים ממרפסת בניין המשטרה בלטרון. היא הספיקה להתכופף מתחת לספסל, ידיה מחבקות את ברכיה האסופות לבטנה ועיניה עצומות. ההדף תלש את האוזניות מאוזניה, ולרגע התחרשה ולא שמעה את זעקות הכאב. רגעים אחדים שכבה ולא זזה, זרועה נרטבה מבעד לשרוול, שנספג בדמו של ההרוג הקרוב אליה. אחר כך, לאט, החלה לצאת ממחסה הספסל. תחילה הושיטה את כפות ידיה למשענת, ואחר כך משכה את גופה מעלה. היא חזרה והתיישבה מול מכשיר הקשר, השיבה את האוזניות למקומן ואחזה בחוזקה במיקרופון.

זה לא שרע לה בבית…

האמת היא שיוסף בכלל לא ידעה שלמטה יכול להיות מסוכן. מלמעלה לא נראתה החצר גדולה במיוחד, היא נמשכה רק עד קיר הבית שממול, ובטח שלא מסוכנת – סתם חצר ריקה ובה שני עצים גדולים וכמה חתולים ולפעמים איזו ציפור, שהתעופפה מעץ לעץ או הפגינה אומץ יוצא דופן בניקור מתגרה על האדמה, מתחת לאפם של חתולי הרחוב, חומקת לה רגע לפני שמישהו מהם הספיק לשים את כפו עליה. 

זה לא שרע לה בבית, ליוסף, לא לא, אפילו ממש טוב לה, אבל לפעמים הבית קטן לה מדי וקצת משעמם, בעיקר כשכולם יוצאים לאן שהם יוצאים או נשכבים במיטה ועוצמים עיניים. אז היא מתיישבת על מעקה המרפסת ומביטה למטה בתנועת החיים שנמשכת שם בשעה שאצלה הכול דומם חוץ ממנה, והרצון לצאת גואה בה. 

אבל עכשיו, למטה, הכול נראה שונה. היא נשאה את ראשה והבחינה שמעל למרפסת שממנה קפצה (שכבר לא הייתה בטוחה איזו מרפסת היא), יש עוד מרפסת, ומעליה עוד מרפסת, וכל הבניין נמשך לרוחב עוד ועוד. היא לא יכלה לראות את כל זה מלמעלה. איך תחזור? היא לא יכולה לקפוץ לגובה כזה ובטח שלא לטפס על הקיר. 

יוסף הרגישה איך הפחד מזדחל לתוך גרונה ומקשה את גופה. מהר גירדה מאחורי האוזן כדי לגרש אותו, אחר כך הביטה שוב למעלה, אל הבית שלה, והשמיעה יללה ארוכה, יללה לא מוכרת, זרה, לא שלה.  

יללה של חתולה בודדה ונואשת בחצר אין־סופית. 

החצר הזאת, שמלמעלה נראתה קטנה ולא מאיימת, נמשכה עכשיו לכל הכיוונים… פתאום ראתה אותו, החתול המנומר בגוונים של אפור. החתול הזה שהייתה מביטה בו מלמעלה כשהיה חוצה את החצר כאילו היא רק שלו, עומד עכשיו במרחק כמה צעדים ממנה ומביט בה.

איך היה בכפר

הכלבה־הקטנה: כבר הייתי בכפר, אדוני, בשנה שעברה, ולא היו שם אבנים.

טובי־כלב: אז זה לא היה בכפר. את לא יודעת מה זה.

הכלבה־הקטנה, (נעלבת): אני כן יודעת, אדוני! היה שם חול עדין ומדשאות רכות שמברישים כל בוקר. כּוּרסַפָּה על הדשא, כריות כותנה רעננות, חלב מוקצף, נמנום בצֵל ותפוחים קטנים וּורדרדים לשחק בהם.

טובי־כלב, (נד בראשו): לא. זה שביל של חול לבן לוהט, המכה בסנוורים וצורב את כפות הרגליים. זה העשב היבש והרותח, שמדיף ריח כל כך טוב כשאני תוחב בו את חוטמי. לילה סוער — ואני היחיד ששומר עליהם, היא והוא. רובץ לי בסל שלי, הוֹלֶם ליבי מדיר שינה מעיניי. הכלב שם נובח ומודיע לי שהאיש הרע עובר בשביל. הוא הולך לכיוון שלי? האם יהיה עליי להתנפל עליו בעיניים רושפות ובלשון צחיחה ולשסף את דמותו המוצללת?…

הכלבה־הקטנה, (רועדת ומתלהבת): תמשיך, תמשיך! הו, איזה פחד!…

טובי־כלב, (בצניעות): אל תדאגי, זה לא קרה אף פעם.