ארכיון תגיות: ציטוטים

זה שהם אמנים לא אומר שהם תרבותיים

אני שומעת אותם צוחקים מכאן. אני בטוחה שהגברת לא אוהבת את
הרקדנית הרוסייה הזאת, כי על הבמה היא מאוד עדינה כשהיא רוקדת
בלט, אבל היא לועסת ברעש ונוגסת ישר מהלחם. זה שהם אמנים לא
אומר שהם תרבותיים, או ממשפחה טובה. בגלל שהם אמנים כאילו
מותר להם הכל, אבל הם פחדנים וטיפשים כמו כל השאר, ובדרך כלל
הרבה יותר מגוחכים. מספיק לראות את ליידי אוטולין מורל לבושה
כמו מנורה, את קרינגטון או אפילו את אדון דאנקן בבגדים ישנים
המוזנחים. מספיק ללכת לצ'רלסטון כדי לחטוף שוק מהבית הזה שהוא
מלוכלך ומבולגן אבל מלא ציורים ענקיים בכל מקום. הכל שם מכוסה
בציורים של גברת ואנסה, הרהיטים, הדלתות, הקירות, אפילו התקרה.
הם לא מבינים כמה הם מגוחכים. הערב אדון קיינס לבוש בסגנון
דוסי, כמו אשתו הטרייה. את מי הוא מנסה לרמות? הוא יותר אנגלי
מהצוקים של דובר. חוץ מזה, איך ייתכן שאדם שיכול להיפגש עם
ראש הממשלה מתי שהוא רוצה, יבזה את עצמו אחר־כך בצורה כזאת
ויתחפש כמו בקרנבל? הם רוצים להיות יותר שונים ממה שהם באמת,
הם משחקים כמו ילדים כשהם לבד. הם מוקסמים מעצמם, הבנתי את
זה טוב מאוד ביום שהגברת אמרה לי: "בשום בית לא היית מבלה כמו
שאת מבלה כאן.” כאילו זה תיאטרון ויש לי מושב בשורה הראשונה.

"מהומה" – ההילולה

ההמולה וקוצר הרוח הכללי גברו ככל שהתעכבה הארוחה, אחדים איימו שיֵלכו בלי לטעום דבר ואחרים צקצקו במורת רוח. עד שפתאום הופיעה בפתח החדר, נישאת אל על בידיים שחומות, הקדרה המהבילה הראשונה. פה אחד הריעו לה כולם והחלה ריצה בהולה אל הכיסאות, מערבולת בעיטות וקללות, חצאיות השתרכו על הארץ ואנשים דרכו זה על זה, נערמו זה על זה כתאנים בסל. כהרף עין חושקו השולחנות בשתי טבעות אנושיות, מוצקות ומחושלות כטבעות ברזל. אך הקדרה עברה מאחורי המושבים, חצתה את החלל מלווה בשובל של ניחוח מגרה ונכנסה אל החדר במגדל הפעמונים: היא נועדה לאנשי הכמורה הנכבדים.

כאשר ראו זאת המסובים, כאשר הבינו שיגישו תחילה לאחרים, עלה מכל עבר מלמול מחאה, מעים זרם חשמלי הצית את שנאת הכמרים הטבעית המקננת תמיד בסתר לבם של ההמונים; וחרון כמוס, ניצוץ של קנאה חסרת אונים שחרכה אותם כביכול מבפנים, גרם להם להפנות אל החדר שבמגדל הפעמונים מבטים מתריסים ומילים רוויות ארס.

וגם כשהגיעו סוף סוף הקדירות אל השולחנות הארוכים והיה לכולם אוכל בשפע, המשיכו לפעפע החרון והארס והלהיטו את הבטנים כאילו תובלו המזונות בפלפל, והדם התקלח במהירות בעורקים, והמוחות התמלאו במהירות בתמרות עשן אדומות. 

הטבעות האנושיות ההדוקות נקטעו וחושלו מחדש שוב ושוב על ידי ההולכים והבאים – אלה שמיהרו לאכול והלכו, והאחרים שעדיין לא מצאו להם מקום וחיכו לתורם להתיישב. אך הצפיפות הכללית לא פחתה והארוחה התארכה עד בלי די. החדרים התמלאו ברחש הלעיסה, בגרגורים של אלה ששתו היישר מהקנקן, בקרקוש הצלחות והכוסות ובקרעי השיחה ופרצי הצחוק שביניהם, והאוויר הבאיש מצחנת בשר חרוך, מאדים מעופשים של יין שנלגם ומאוכל שנזלל ומעננות מצחינות של טבק שרוף. עוד לפני שנפתחה הסעודה היא החלה להידמות להילולה פרועה. 

תרגמה: ליה נירגד

 

מה ידעו עבדים

נשים שהיו עבדים בבעלותן כמעט לא דיברו על השקעתן הכלכלית, וכתבו על כך עוד פחות. שתיקתן אינה משקפת סלידה שחשו כלפי העבדות או כלפי סחר בבני אדם. לרבות מהן פשוט לא היו הזמן או הכישורים כדי להעלות את מחשבותיהן על הכתב, ובעיני אלה שכן כתבו, ההשקעה הכספית בקניית עבדים נראתה עניין שגרתי ויומיומי, שאינו מצדיק תיעוד. הספר They Were Her Property הוא סיפורן של אותן נשים.

מי שהרבה לכתוב על השקעתן הכספית בקניית עבדים היו לעתים תכופות יותר, או בעוצמה רבה יותר, האנשים המשועבדים עצמם, אלה שהיו נתונים לבעלותן ולשליטתן.

חייהם השתנו לעד כשהגבירה מכרה אחד מהם, סתם כך, למשל – כדי לקנות לעצמה שמלה. להם הייתה להם היכולת לתאר את הייסורים שטלטלו את גופם ואת נפשם כשחזרו יום אחד ממשימה שנשלחו לבצע, וגילו שהילדים שלהם נעלמו, והגבירה שלהם סופרת ערימות של כסף שקיבלה מסוחרי עבדים שקנו אותם.

רק עבדים יכלו לספר בדייקנות מדהימה כל כך על תרומתן הכלכלית העצומה של גבירות לשיעבודם המתמשך. הספר They Were Her Property הוא גם סיפורם.

הספר לא הופיע בעברית, תרגמתי בעצמי את הציטוט.

"מכיוון שזה המצב, המצב לא יישאר כזה"

  • תומך נלהב של המפלגה קבע ואמר שבני האדם איבדו את האמון של הממשלה. האיש הסביר שבני האדם יוכלו לזכות בו שוב רק אם ישקיעו מאמץ כפול ומכופל. אם כך, אולי יהיה פשוט יותר אם הממשלה תפרק ותפזר את בני האדם, ותבחר במקומם באחרים?
  • האדם הנבער הגרוע מכולם הוא מי שנבער מבחינה פוליטית. אותו אדם לא שומע, לא מדבר ולא משתתף באירועים פוליטיים. הוא לא יודע שיוקר המחיה, מחיר השעועית, הדגים, הקמח, שכר הדירה, הנעליים והתרופות תלויים כולם בהחלטות פוליטיות. האדם הנבער־מבחינה־פוליטית כה טיפש, עד שהוא מתגאה בעצמו. הוא מנפח את החזה כשהוא מצהיר שהוא שונא פוליטיקה. המטומטם לא יודע שמבורות פוליטית נולדים זנות, נטישת ילדים ומגיעים לעולם הגנבים הרעים מכולם – הפוליטיקאי הגרוע, מלחך הפנכה המושחת של חברות לאומיות ובינלאומיות.
  • "האם בתקופות קודרות תישמע שירה?" "כן, ישירו גם על התקופות הקודרות."
  • מכיוון שזה המצב, המצב לא יישאר כזה.

מדוע לא לייסר את העבד בעזרת שוט

כפי שציין העבד הנמלט, ומאוחר יותר הפעיל לביטול העבדות ו' פנינגטון, לכל שינוי במצבו הכלכלי, החברתי והאישי של הבעלים או של ילדיו הייתה השפעה דרמטית על העבדים. 

היציבות המשפחתית והאישית של האדם המשועבד הייתה קשורה בקשר בלתי נפרד אל יכולת הפרעון ולהחלטות הכלכליות של בעליו. 

בלית ברירה, נאלצו אפרו־אמריקנים לפתח הבנה עמוקה של החוק במדינות הדרומיות. כשהבעלים של עבד איבד את יכולת הפרעון שלו, והנושים רדפו אותו כדי שיפרע את חובותיו, או כשבעליו של עבד מת ורכושו חולק בהתאם לצוואתו, או בהיעדרה, האנשים המשועבדים הושפעו במידה הרבה ביותר. אם קיוו לקנות את חרותם, או את זאת של יקיריהם, היה עליהם לדעת איך חוזה בסיסי פועל. בהיותם סחורות שאפשר להוריש, לתפוס, להחליף, להשכיר, לקנות ולמכור, הם הכירו מקרוב את הערך שבעליהם קבעו לגביהם. 

הם גם למדו להבין את שיטות הירושה, החובות, ההלוואות, הלוואות־המשנה, ההשכרות, התשלומים והמשכנתאות. 

עבדים ידעו הרבה מאוד על רכוש ועל תביעות חוקיות הנוגעות לו, הן כנכסים ניידים והן כבעלי רכוש בעצמם. יתר על כן, הם האזינו לשיחות של הגבירות, שהיו הבעלים שלהן בהן הסבירו איך הן רוצות שיתייחסו לעבדים שלהן ואיך לדעתן יש להשתמש בהם, והבינו שקביעותיהן של הנשים הללו מעוגנות בתפיסותיהן לגבי זכויותיהן האישיות והחוקיות. 

[…]

לבעלים היתה זכות כמעט מוחלטת לאלף, להטיל מומים גופניים, אפילו להרוג את האנשים המשועבדים שבבעלותם, והזכות להאציל לאחרים את הרשות לנהל ולאלף הייתה אחת מאבני היסוד של העבדות. נשים שהיו בעליהן של עבדים השתמשו בכל הזכויות הללו, כולל, כפי שתיאר זאת עבד־משוחרר, "הזכות לפעול כבוסיות, על פי דרכן ורצונן." 

[…]

עבדים־לשעבר זכרו את הנשים שהיו הבעלים שלהם כמאלפות חזקות מאוד, שהשתמשו במגוון של טכניקות, בדומה לאלה של גברים בעלי עבדים. 

[…]

בעלי עבדים שקיוו להגן על הערך הכספי הפוטנציאלי של רכושם השתמשו במכשירים שאפשרו להם להכאיב לעבדים, בלי להותיר על גופם סימנים שלא יעלמו. בדרך כלל נהגו להכות אותם באמצעות ענף-סרפד, שגרם לפריחה, אבל העור החלים מקץ זמן מה ולא נשארו עליו סימנים. 

[…]

קלווין אינגרם, הבעלים של פני תומסון, נהג לריב עם הגבירה שלה, "הרבה פעמים, על היחס שלה" כלפי העבדים שבבעלותם. "הוא לא נתן לה לפגוע בהם." 

ג'ורג' ג' קינג, שחי במרחק של כעשרה קילומטר צפונית ללקסינגטון שבקרולינה הדרומית, נזכר ש"האדון אמר מילים קשות, אבל הגבירה הצליפה בשוט." היא "האמינה מאוד בכוחם של עונשים," ונהגה "להצליף באימא שלו עד שהיא נראתה כמו חתיכת בשר מדמם." אפילו קונג, אף שהיה רק ילד, הרגיש לעתים קרובות את ההצלפות שלה. בעלה ניסה להתערב, אבל לא היה בכוח לעצור בעדה. היא הייתה כל כך אכזרית, עד שבעלה ניסה למכור את ג'ורג' קינג כדי שאשתו לא תוכל להמשיך לפגוע בו, אבל הגבירה "הייתה הבעלים של העבדים, ולא היה אפשר למכור אותם בלי הסכמתה."

כשגילתה את תוכניתו של בעלה היא מנעה את המכירה והתנקמה מיד. קינג והבעלים שלו נאלצו לעמוד ולהתבונן כשאמו ציוותה על המשגיח לפשוט את הבגדים של אמו, לקשור את עיניה, וללהצליף בה. המכות "השאירה אותה שוכבת, רועדת, על הקרקע, כמו חיה פצועה, גוססת אחרי מרדף." קינג זכר שהגבירה "הלכה משם, צוחקת, בזמן שאמו צווחה ונאנקה." 

הספר לא הופיע בעברית, את הציטוטים תרגמתי בעצמי. 

אלבר ממי: על מה צריכים הצדדים לוותר

כמו פלסטין בעבור הפלסטינים, ישראל היא עובדה לאומית הנותנת מענה למצב שקשה לחיות בו ולשאיפה קולקטיבית, באמצעות אותו מדומיין ייחודי הקושר אותה – בצדק או שלא בצדק – לאדמה הזאת.

זה מה שהבינו למעשה האומות המאוחדות כשהחליטו לכונן שתי מדינות ריבוניות, רעיון שהערבים דחו על הסף.

אך התאמה זו לכיבוש אינה חפה מכוונות: משתמע ממנה שאם ישראל קולוניאלית מיסודה, אפשר לחתור באופן לגיטימי להריסתה. זו אמנם תביעתם של היריבים הערבים וגם נחלתו של חלק הולך וגדל מן השמאל האירופי הקיצוני ביותר, המאמין שמצא כאן מנוף מהפכני חדש במקום הפרולטריון – שמעתה אינו משוכנע כל כך שעליו לקבל את השליחות ההיסטורית הזאת.

אך להניח לערבים להאמין שבעייתם העיקרית היא ישראל הוא לעשות להם שירות דוב, בעוד הם נתקלים בבעיות רבות כל כך: כלכליות, פוליטיות, תרבותיות ודמוגרפיות.

האם פירוש הדבר שאין כאן בעיה אמתית? דווקא יש. בשל מלכוד היסטורי (שני עמים התובעים אותה טריטוריה), הפלסטינים מצאו עצמם נשלטים בהדרגה על ידי הישראלים, והסכסוך לא יירגע כל עוד זה יימשך כך.

שום עם אינו זכאי ואינו יכול לשלוט לחלוטין על עם אחר. הלאומנים היהודים, הציונים, חלמו לבנות מדינה יהודית על כל שטחה של פלסטין; הם ככל הנראה ייאלצו לנטוש אותו ולעזוב את כל השטחים המאוכלסים ברוב פלסטיני, או להסכים בלית בררה לטרור מתמיד ולמלחמות רצופות.

מצדם, על הערבים להסכים שיכולות להתקיים בתוכם אומות שאינן מוסלמיות. זה אינו עניין של מה בכך; לשם כך הם יידרשו כנראה להפריד בין הפוליטי לדתי. למרות התנגדות המסורתיים, סימנים אחדים נוטים להצביע שהכרה זו חודרת יותר ויותר לתודעתם של האנשים הנאורים. קביעה כפולה זו תאפשר סוף־סוף פתרון מוסכם וסופי, בלא כוונה טקטית נסתרת, ייראה אותו פתרון בלתי מושלם ככל שייראה בעיני כל אחד מן הצדדים. זהו ככל הנראה הפתרון היחיד שבכוחו להוציא אותנו מן המבוי הסתום ההיסטורי הזה.

אלבר ממי, פריז, דצמבר 1985 (לספר – הקדמה שכתב המחבר בדצמבר 2003)

תרגם מצרפתית: אבנר להב

ניסוי בתיאולוגיה

כמו בניסוי בתיאולוגיה מעשית ביקשתי לפעול מן הסוף אל ההתחלה. הנחתי שאם אעשה הכול כמו שצריך: אתפלל בשמחה ובדבקות, אברך לפני ואחרי את כל הברכות הנכונות, אמנע ממחשבות טמאות ואסורות ואכוף את ראשי לפני דרישותיה של ההלכה, הרי שברגע מסוים, במעין אירוע פלאי, יחלוף הכאב ותופיע נוכחותו השקטה ומרחיבת הלב של האל עצמו. ואז אוכל, ולו לכמה רגעים, להפסיק להתבונן מן הצד ולהצטרף אל עדת הנערים המתרוצצת במגרש הכדורסל, לקבל מסירה מיואב ואולי אף לתרגם את המסירה, בכוחה של אותה אמונה חדשה, לכלל צעד וחצי מושלם שיסתיים בסל. 

אלא שהניסוי כשל כבר בתחילתו. הגף לא נענה למשימה וסירב בכל תוקף להתאים את עצמו לתנועות התפילה ונות קפוא, קר, מאובן ובעיקר אדיש לניסיונותיי. 

הנשיקה

יושבים על השטיח במעגל, אני קוראת סיפור.
פעוט ופעוטה מתלחששים וזו שיחתם:
– תראי, יש לי כאן פצע.
– אתה רוצה שאני אתן לך נשיקה על הפצע?
–  כן, אבל נשיקה יבשה.
–  מה?
– תנגבי קודם את הפה.
– ככה?
– כן.
– עכשיו אפשר?
– כן.
– מואא.
– תודה.
וחוזרים לשבת זקופים ולהקשיב לסיפור.

מה התשוקה הלאומית של האנגלים

לעמוד בתור: זאת התשוקה הלאומית של עם שהוא, מכל בחינה אחרת, אדיש. האנגלים קצת מתביישים בכך, ומכחישים שהם מתים על זה. 

ביבשת אירופה, כשאנשים מחכים בתחנת אוטובוס, הם מסתובבים לידה במה שנראה כמו פיזור הדעת. כשהאוטובוס מגיע הם רצים אליו. רובם מצליחים לעלות עליו ולנסוע הלאה, והמעטים בני המזל נלקחים משם באמבולנס אלגנטי שחור. אנגלי, גם אם הוא לבדו, נעמד בתור מסודר של אדם אחד.

במודעה הגדולה והמושכת ביותר שתלויה ליד בתי קולנוע כתוב: "כאן התור של 4 שילינג ו־6 פני; כאן התור  של 9 שילינג ו־3 פני; כאן התור של 16 שילינג ו־8 פני (כולל מיסים). בבתי קולנוע שאין בהם שלטי־תור כאלה העסקים כושלים.

בסופי־שבוע האנגלים עומדים בתור לסירה, ואז בתור לתה, ואז – בתור לגלידה, ואז – מצטרפים לעוד כמה תורים, סתם בשביל הכיף, ואז עומדים בתור בתחנת האוטובוס, ונהנים מכל רגע. 

במשפחות אנגליות רבות מבלים בבית ערב נפלא בעמידה בתור במשך כמה שעות, וההורים מתעצבים מאוד כשהילדים עוזבים אותם ועומדים בתור למיטה. 

המשפחה המלכותית יצאה למרפסת

8 במאי 1945

הלכתי בערב לפארק סנט ג'יימס כדי לראות איך הם חוגגים את
יום הניצחון. היה שקט מאוד ליד המים המוארים באור הזרקורים
בין משמר הפרשים לארמון. אף אחד לא צעק ולא שר ולא
אנשים ישבו על הדשא בזוגות והחזיקו ידיים. הם בוודאי שמחו,
כי הנה הגיע השלום ואין יותר פצצות. אמרתי להנרי, אני לא
אוהבת את השלום".

"מעניין לאן יעבירו אותי מהמשרד לביטחון לאומי",

"משרד ההסברה?" שאלתי בניסיון להתעניין.

"לא, לא, אני לא אסכים. המשרד הזה מלא בעובדי מדינה
זמניים. מה דעתך על משרד הפנים?"

"כל מה שישמח אותך, הנרי", אמרתי. המשפחה המלכותית
יצאה למרפסת וההמון שר בנימוס רב. הם לא היו מנהיגים כמו
היטלר, סטלין, צ'רצ'יל, רוזוולט; הם היו בסך הכול משפחה שלא
הזיקה לאף אחד. רציתי את מוריס לצידי. רציתי להתחיל מחדש.
גם אני רציתי להיות חלק ממשפחה.

"מרגש מאוד, נכון?" אמר הנרי. "טוב, כולנו יכולים עכשיו
לישון בשקט בלילה", כאילו עשינו פעם משהו אחר בלילה חוץ
מלישון בשקט.

תרגמה מאנגלית: עפרה אביגד

The End of the Affair, Graham Greene

"חומר": השולחן מספר כיצד נוצר האגרטל

"גוש החומר שהפך לאגרטל הבטיח לעצמו שבקרוב יוחזר אל הגלגל, מים רבים יחדרו אל תוכו ואִתם גם בועות שובבות של אוויר. ממקומו על המדף נאלץ לצפות בזוג הידיים הנכספות עוטפות גוש אחר, דומה כל־כך לעצמו שלפני התנור, מזילות עליו מים, מטיחות אותו, בוצעות ותרות אחר בועות אוויר לכודות, עושות בו צורות ומהדקות בחזרה לגוש. תכף יבוא גם תורי שלי, עודד את עצמו, מיד אחריו אני שם."

 השולחן נעצר לרגע, רק כדי לשאוב כוח מהמגעים הרבים והעדינים של אהובו המרוסק. ״לא ייתכן שהידיים חפצו שאישאר כך לתמיד", קדח בתוכו גוש החומר הקשוי, ״הרי גם הן השתעשעו כהוגן".

"כל־כך עצוב הסיפור", מתייפחת מכונת הלחם הקטנה בקול, ״ואני בכלל לא הבנתי. כלום אני לא הבנתי. הייתי צריכה לשמוע רק את הצעקה. לא כולם יודעים לנסח את הכאב שלהם במילים. לפעמים צעקה זה כל מה שאפשרי למישהו. מסכן. איזו התעללות. אני אף פעם לא מקשה אותם לגמרי. הלחמים שלי, שהיו בי, אני תמיד השארתי אותם רכים בִּפנים. כמה חבל שלא בטח בי, אולי הייתי יכולה לעזור במשהו."

"די, די," מהסה אותה קולט האדים. ״אף אחד מאִתנו לא הקשיב טוב ממך, והרי אפילו השולחן לא הצליח למנוע את האסון". היא מנמיכה את קולה, והקולט מאותת לשולחן שהוא יכול להמשיך. ״ההתקררות השנייה הייתה אכזרית מהראשונה. לפני שהוכנס לתנור, הוטבל אהובי בחומר לבן. בשרֵפה הזאת התנסה בהזיות חום. כבר לא צעק, כי דימה שהוא מסתובב מאושר על הגלגל, בעומק הסחרחרה; ווּם ווּם הגלגל נושף והידיים הטובות ממקמות, ממרכזות, המים מפעפעים לתוכו, והידיים דוחפות למעלה, משדלות, והוא מיתמר והוא נמשך לצדדים והוא מעלה מתוכו קירות דקיקים, מתגבה ומתגבע, מתקער ומתקמר, מתמסר לטפיחות, למשיכות, שפה משתפלת ממנו, אצבע מחליקה עליה סביב־סביב; ווּם ווּם הגלגל נושף, האצבע מתברגת אל תוכו, חללים נפתחים, בורות נפערים – עד שמתקפלים הקירות וקורסים לתוך עונג החזרה אל הגוש שהוא.

"בזמן השרֵפה השלישית לימד את עצמו להיזרק אל מצב הדמדומים. היה מתמסר לחום ומדמה בו תנועה קלה מאוד. את הנענוע הקט היה מגדיל בתוכו בזהירות עד שחש שהוא נפרד מעצמו לטובת האשליה המרגיעה.

״רק כשיצא מהתופת התבהרה הזוועה. שריון לבן עטף את כולו, צמוד אליו לגמרי. והוא ידע, הוא לא השלה את עצמו לרגע: אני אטום לחלוטין, יותר לא אצליח לספוג אל תוכי דבר.

״ההתקררות הזאת הייתה גם האחרונה. מאז ידע רק מעברים חדים בין קיפאון להתלהטות קיצונית. הצינה הֵפיקה מתוכו ציניות נוקבת; החום זימן לו הזיות מאושרות. בפרידה מהן היה זועק אל הידיים והמים המתרחקים ממנו. בין שני המצבים לא היו לאגרטל כל תחנות. בתווך, באזור הביניים, נמצאתי רק אני", מספר שולחן הקפה, ״שוב ושוב היה חובט בי בתוך תנועת המטוטלת שלו.".

"אם אסרב – אשבור לו את הלב"

יום אחד אחרי הצהריים, כשאנחנו לבד, הוא מוציא מהתיק שלו מצלמת פולרויד ושואל אם זה בסדר שהוא יצלם אותי יושבת ליד שולחן הכתיבה הגדול. "אני רוצה לזכור איך נראית כשישבת כאן," הוא אומר.

אני מתחילה מיד לצחוק מרוב מתח. אני נוגעת לעצמי בפנים ומושכת את השיער. ממש לא בא לי שהוא יצלם אותי. "את יכולה להגיד לא," הוא אומר, אבל אני רואה את הכמיהה במבט שלו, כמה זה חשוב לו, כנראה. אם אסרב – אשבור לו את הלב. אז אני נותנת לו לצלם כמה תמונות שלי, ליד שולחן הכתיבה הגדול, וליד שולחן הכתיבה שלו, ועוד אחת – על הספה שבמשרד שלו, עם הרגליים שלי מקופלות והמחברת שלי פתוחה על הברכיים. הוא אומר שהוא ינצור אותן לעד. 

עלי מוהר: מהי חובתו של האזרח הוותיק לדור הבא?

על כך יש תשובה אחת והיא ברורה וחותכת: היה אתה עצמך. אל תחניף לנוער ואל תנסה לסגל את עצמך לגינוניו. ממרום אי-קבילותך האי-רוורסבילית דבק באמונותיך מבלי להירתע. הרבץ בהם תורה ומוסר השכל; תקן להם בלי מורך את הדקדוק וההיגוי; רטון ורגון בלי רחם על כל תופעה שלא נראית לך. אם לא ילמדו דבר, לפחות יהיה גם להם, כמו לך בזמנך, אם לא במי למרוד – היזהר מהחמיא לעצמך – כי אז למי ללעוג וממי להתנער. זה המעט שמחובתך להעניק להם.

תקומה, עלייה ואפליה: "לחנך את הצעיר הבא מארצות אלו"

עם עליית המדרגה במבצעי אצ"ל נגד בריטים וערבים ב-1947 הגדיר דבר המערכת בעיתון ההסתדרות דבר את הפעולות הללו "רצח לשם רצח", ובידיעות חדשותיות באותו גיליון כינו את המבצעים בשמות כמו "הבריונים אחוזי טירוף הדמים" ו"הפורשים המרצחים".

בן־גוריון צוטט אומר שהתימנים הם האחראים לטרור בארץ, ודוברים ממסדיים אחרים ציינו כי הדרך להתגבר על הטרור היא הקמת מועדונים לנוער מערות המזרח. ועד העדה הספרדית והתאחדות התימנים מחו על התיוג, ובן־גוריון התנער מהדברים, אולם גם בזמן מלחמת 1948 המשיך לתלות מעשי טרור במזרחיות של מבצעיהם. לאחר הטבח בדיר יאסין כתב: "כורדים ואחרים, אנשי אצ"ל, מתפארים בדיר יאסין".

כך נהג גם ישראל גלילי בעקבות הטבח בכפר דואימה במורדות הר חברון בסוף אוקטובר 1948. למרות הגיוון החברתי והעדתי של חיילי גדוד 89 שכבשו את הכפר, ולמרות העדויות כי "מפקדים בעלי תרבות [שם קוד לאשכנזים] […] הפכו רוצחים שפלים", הסביר גלילי את מעשי הזוועה: "אף שם רבים מלח"י, צרפתים, מרוקנים, מועדים להתנהגות חמורה".

זו הייתה התודעה של עילית תנועת העבודה: מעשי זוועה של מרוקאים ואנשי הימין נובעים מאופיים, מתרבותם או מההיסטוריה שלהם. מעשים דומים של אנשי שמאל אשכנזים – שאין בה כדי להעיד על המבצעים.

וכך תמצת את ראייתו בן־גוריון בכנס הפיקוד הגבוה בשנת 1950: "לחנך את הצעיר, הבא מארצות אלו, לשבת בבית הכסא כמו אדם, להתרחץ, לא לגנוב, לא לתפוס נערה ערבית ולאנוס אותה ולרצוח אותה – זה קודם לכל שאר הדברים […] קיבוץ גלויות מביא לנו אספסוף. היתוך האספסוף הזה, גיבושו החדש, גיבוש אנושי, יהודי, ישראלי ואחרי זה צבאי – זהו היסוד לצבאיות".

הרמטכ"ל יגאל ידין גרס אף הוא שיוצאי ארצות האסלאם אלימים יותר והציע הסבר: "האיש הזה היה מדוכא על ידי הערבים ועכשיו ניתנה לו האפשרות להיות שליט.”

מה רצו הניצולים

לא בענישה חפצנו, עין תחת עין עד שילשים ועד ריבעים; ואף לא במחילה וכפרה, כמובן, אבל רצינו בכל מאודנו שהעולם לא ישכח. להעיד ברבים. לשם כך ביקשנו לשרוד, ואף אחד מאיתנו, לא אני ולא כל האחרים, לא מסר מעולם עדות מלאה. המשא היה כבד כל כך, שכל אחד מאיתנו היה מסוגל לשאת רק גרגיר אחד, וגם לו היינו שקדנים שאינם יודעים ליאות כמו צבא של נמלים, גם אז כל מה שיכולנו לצבור יחד לא היה אלא תלולית נמלים קטנה לרגלי ההר הגבוה של כל מה שהיה מעבר ליכולתנו. ואפילו הר של כל מה ששכחנו בעצמנו, בצאתנו למאבק נגד השיכחה.

האם יש לדבר על הזוועה, או שצריך לעדן אותה?

אני נזכר בחוויה שזעזעה אותי: בעת טיול אל אגם בּוֹדֶנְזֶה קראתי בעיתון מקומי של מחוז באדן ביקורת על מחזהו של סארטר "מתים ללא קבורה", המתאר דברים נוראים ביותר.

ניכר שהמחזה עורר במבקר תחושת אי־נוחות מעיקה. אולם הוא לא ייחס את אותה אי־נוחות מעיקה לזוועה שבדברים עצמם, שהיא הזוועה של עולמנו, אלא הפך את הדברים על פיהם וטען שבמקום גישתו של סארטר, המעבירה את אותה זוועה, מוטב לנו — כמעט אפשר לומר — "לעסוק בדברים נעלים יותר": אסור לנו להכיר בחוסר המשמעות של הזוועה. בקיצור: באמצעות קשקוש אקזיסטנציאליסטי נשגב, חפץ אותו מבקר להתחמק מן ההתעמתות עם הזוועה.

הזוועה עלולה להתרחש שוב אם מסרבים להתמודד אתה, ואם מתייחסים לכל מי שמעז להזכיר אותה, בלי לנסות לעדן אותה, כאילו הוא האשם, הוא, לא הרוצחים.

בעידן שבו אבד כבר הכלח על הלאומיות

כל מי שאינו שייך לקבוצה הרודפת עלול ליפול לידיה, פשוטו כמשמעו; מדובר כאן, אפוא, באינטרסים אנוכיים ביותר, שיש לתת עליהם את הדעת. כללו של דבר, יש לברר את התנאים ההיסטוריים המסוימים והאובייקטיביים לרדיפות.

בעידן שבו אבד כבר הכלח על הלאומיות, נוטות כפי הנראה תנועות של התחדשות לאומית לנקוט פעולות סדיסטיות.

מהו שם מאפשר? שם שחורץ גורלות?

ברור לי לגמרי שבעולם שבו גדלתי, השם שלי היה, ועודנו, "שם מאפשר". שם שפותח דלתות. אפשר אפילו לומר חורץ גורלות. אם לא היו קוראים לי מיכל רום, אולי הייתי היום במקום קצת אחר. אולי אפילו מישהי אחרת. סביר להניח שלא הייתי כותבת את הטקסט הזה, ואם כן, הוא בטח היה מספר סיפור שונה.

כי אם לא היו קוראים לי מיכל רום, אולי הייתי נכונה לוותר על שמי מלידה ביתר קלות ולהחליף אותו בזה של מישהו אחר. אם היו קוראים לי למשל מיכל שמילוביץ', אולי לא היה בוער בי הצורך לשמור על שם המשפחה שלי, ולא הייתי מוטרדת כל כך מהאובדן הצפוי לי (אף שלא ידעתי אז להגדיר שגם בזה מדובר). כי עוד לפני שפגשתי את בן זוגי לעתיד והרבה לפני שהתחתנתי, ידעתי שאני לא אסכים לוותר על שמי. לא הבנתי איך מישהו יכול לצפות ממני לעשות מעשה כל כך גדול ומשמעותי, ולא הצלחתי למצוא שום סיבה שתצדיק את הוויתור. לא הבנתי איך אוכל להיפרד מהשם שלי, ובעיקר לא הבנתי למה הוא לא חייב לעשות את אותו הדבר בשבילי, למה רק אני והוא לא? איך זה שהוא רשאי להישאר עם שמו ולא נדרש לשנות אותו, שלא לומר להשתנות? זה הרי אמור להיות שלי בדיוק כמו שלו. לא יכולתי לשאת את המחשבה שאני איאלץ להתמודד עם שינוי כה גדול של מה שהוא חלק כל כך משמעותי ממי שאני, בזמן שהוא יעמוד שם מנגד ולכל היותר יסתכל באמפתיה על מה שקורה לי.

חוסר הסימטריה המובנה במנהג הזה לא הסתדר לי בשום צורה, לא רק עם נטיית הלב האישית שלי, אלא גם עם כל הדיבורים ששמעתי מסביב על עולם חדש, שוויוני, על נישואין המבוססים על זוגיות הדדית שאין בהם בעלות, אין קניין, אין אחד שמחליט בשביל האחרת. אני זוכרת ימים של תחילת קיץ, ימי החתונות, בתקופה הזו בחיים שנראה כאילו כולם מסביב מחליטים בבת אחת להינשא זה לזו, ואני עוד לא הייתי בכיוון בכלל. דיבורים על שמלות כלה, טבעות, גני אירועים, אחוזות, די ג'יי וקייטרינג, שעות של שיחות ובדיקות. ואף מילה על שמות.

לחיות בעולם שכולו חד-פעמיות? הרי זאת התאבדות, טירוף…!

הבקבוק היפה הזה שאתה מחזיק בידך. לאחר שנשתה את היין שבו, נטיל אותו לפח האשפה… אינך סבור שזה פשע, רישעות וטיפשות? חשוב על מה שהיה קורה לבקבוק הזה לפני פחות מחמישים שנה, לפני פחות משלושים שנה…

כשנתרוקן, היו מניחים אותו במחסן. עד לבציר הקרוב, והיו שבים וממלאים אותו יין, או שהיו מפרישים אותו למטבח, ליצוק לתוכו מיץ פירות שהיו מבשלים בבית לקראת החורף. או שהיו מניחים אותו על איצטבא במטבח, ליטול בו שמן מן הפח, לקחת בו מים למסע, לשגר בו מתנה לידידים: מי חשב על זריקה לאשפה? ואם נשבר הבקבוק, היו משתדלים לתקן בדבק, או לשייף את שׁוּלָיו, כדי שישמש אגרטל לפרחים או כוס. ואם נשבר לרסיסים, היו קובעים את הרסיסים בשיכבת הטיח העליונה של גדר הבית, כדי שאם ירצו גנבים לפרוץ לחצר, יבואו על עונשם. ובשברים הקטנים, הנוצצים, היו ילדים משחקים…

ועכשיו כתוב על הבקבוק "לשימוש חד־פעמי"… למה חד־פעמי? אתה יודע כיצד הם מסבירים זאת; הם אומרים כי על ידי השמדת בקבוקים, כלי־אריזה ושאר חפצים הם מגבירים את התעסוקה בעולם ומחזקים את התעשיה…

שקר וכזב! על ידי שימוש חד־פעמי הם משמידים את התרבות. יש רק דבר אחד שהוא חד-פעמי, וזה האדם עצמו, הפרט. אתה יכול לשער בנפשך איזו עצבות, איזו בדידות ואימה מקיפים את הדבר החד־פעמי הזה… וכדי שיוכל האדם לשבור את מעגל חד־פעמיותו, את ערירותו המנוולת, הוא מחפש לו דרכים, הוא מחבר מוסיקה, הוא מצייר, הוא מקים בניינים… והוא עושה עוד דבר אחד: הוא מעביר חפצים ממנו אל יורשיו. מאם לבתה, מאב לבנו… כן, בקבוקים., למשל… למה לא? אסור שהחפצים הללו יהיו גם כן חד־פעמיים, מפני שאז אבדנו… לחיות בעולם שכולו חד-פעמיות? הרי זאת התאבדות, טירוף…!

בנימין תמוז, 1985

על הווי החיים הבוהמייני של שנות ה-30 בתל אביב

שעות הערב היו מתארכות עד לילה, עד אחרי חצות. על-פני בית הקפה הקטן, שבו היינו מתוועדים עם ערב, היו עוברות כרכרות סוסים, נהוגות בידי עגלונים ערביים. לפרקים היו העוברים והשבים נעצרים להסתכל באותה חבורה, הממלאה כולה, עד אפס מקום, את בית הקפה. רבים אומרים היו אחר-כך, שהבטלנים הללו עושים ימים כלילות ב"כסית"…

ה"בטלנים" היו נפגשים שם אחרי יום עבודה מייגע: זה במשרד, זה במערכת-עתון, שאחרי שעות עבודתו הרגילות היה עוד מספיק לתרגם עשרה עמודים של ספר, או כותב פזמונים לתיאטרון. אני עבדתי כמורה בשני בתי ספר שונים, שהיו בשני קצותיה של העיר, האחד לפני הצהריים, השני אחרי הצהריים. וכולנו היינו עוד "גוזלים מזמננו", כדי לכתוב שירים.

אותה שנה, הראשונה לשבתי בארץ, היינו, כמעט כולנו, כל בני חבורת "יחדיו", שרויים במחסור מתמיד של כסף. עבודתנו היומית, כאמור, היתה מייגעת מאוד, אבל בערב, במקום לשכב לישון ולנוח, הרשינו לעצמנו להיות "בטלנים" ולשבת בקפה ולשוחח ולהתווכח, ולפעמים גם להתלוצץ ולשיר שירים.

השירה היתה סובבת והולכת, על-פי הרוב, על תוכניות ספרותיות, שאת רובן אי אפשר היה להגשים מחוסר כסף. דבר זה לא הפריענו מלתכנן ערב ערב תוכניות אדירות אדירות ורבות-תנופה על עתונים ספרותיים, קבצים, הוצאת ספרים. פורה בייחוד בעניין זה היה יצחק נורמאן [… ]
.
האפשרויות היו מתבטלות והולכות שבוע־שבוע, ואחרות צצות במקומן, ובינתיים היינו מוציאים לאור גליונות בודדים של "טורים", וכל גליון שלו לא זו בלבד שלא הכניס לנו שכר סופרים כלשהו, אלא, אדרבה, לשם כיסוי ההוצאות היינו כולנו כותבים שירי רקלאמה לחברות מסחר ומודעות. בדברים אלה הצטיינו בעיקר שלונסקי ואלתרמן, והיה במאמץ זה גם משהו עליז ביותר, ונדמה לי שלא אטעה אם אומר, שגם פזמוני הפרסומת הללו תרמו תרומה מסוימת לגמישותה וחיותה של הלשון העברית.

כבר בבואי ארצה, מצאתי את השירים העליזים על "שמן" ו"כרמל מזרחי" ו"עסיס" באיזו מסעדה, והיינו צוחקים בצטטנו את:

לי לא בִּירָה, לִי לא וִיסְקִי,
הַמַשְׁקָה שֶׁלִי עָסִיס, כִּי
הֶעָסִיס לִבְנֵי עַמִי –
הַמַשְׁקֶה הַלְאֻמִי…

או:
אֶפְשָׁר לְרַמוֹת אֶת בְּנֵי הָאָדָם
אַךְ לא אֶת בְּנֵי הַמֶעַיִם…

וכמעט ערב-ערב היתה השיחה חוזרת וחוזרת אל ענייני ספרות עיוניים, עמדו במרכז עולמנו, ושוב אותם הנושאים עצמם; הצורה והתוכן, ויכוחים טכניים על מילונו של המשורר ודרך החריזה, על הישן והחדש, על אמנות התרגום, על הלשון בתיאטרון וכו'… בלי התכוונות לשיחה "אינטליגנטית", אלא, פשוט, משום שזה העסיק אותנו. וכמעט תמיד בשיחות האלה היה חוזר וצף שם אחד, שהיה בשבילנו כעין אבן שואבת בלי שידענו דבר זה: חיים נחמן ביאליק. היתה זו עדיין תקופה של המשך ה"מרד" בביאליק, גם אחרי מותו היה הוא לכולנו כעין מבצר עצום, טירה מבוצרת,
שהיינו מסתערים עליה בכל כוחותינו הרוחניים.

איך הייתה ההנהלה מגיבה אילו רופא הגיע לעבודה שתוי?

מזכירים לנו כל הזמן שלא נשתמש בחדרי אשפוז צדדים כדי לישון בלילה – ההנהלה גורסת שמשלמים לנו כדי שנעבוד משמרות מלאות.

אני רוצה לשאול את ההנהלה: הם שמעו פעם על כדור האש הגדול שתלוי בשמים ומקשה להירדם ביום, ולא בלילה? או מה דעתם – קל לעבור מעבודה ביום ושינה בלילה להפך הגמור, בתוך עשרים וארבע שעות?

אבל מה שאני הכי רוצה לשאול אותם זה: אם הם או האישה שלהם זקוקים לניתוח קיסרי דחוף בשבע בבוקר, האם הם מעדיפים שהרופא שיבצע את הניתוח ישן ארבעים דקות, כשהייתה הפוגה שקטה במחלקה, או שהם מסתפקים ברופא שנאלץ להישאר ער במהלך כל דקה ודקה לאורך המשמרת שלו?

עייפות מתמדת מעוררת תחושה סוראליסטית – כמעט כמו להיות בתוך משחק מחשב. אתה שם, אבל אתה לא שם.

אני חושד שזמן התגובה שלי דומה כרגע לזה שיש לי בעקבות שתייה של כשלוש כוסות גדולות של בירה. אבל אילו הגעתי לעבודה שתוי, הם לא היו מתפעלים או מרוצים. ברור שיש משמעות לכך שהחושים שלי מעומעמים מרוב תשישות.

קראתי את הספר באנגלית, לכן את הציטוט תרגמתי בעצמי.

על "ניתוח קיסרי טבעי"

הפציינטית זקוקה לניתוח קיסרי דחוף, כי הצירים לא מתקדמים. אני לא מופתע. כשקיבלתי אותה לחדר הלידה היא הציגה בפני את "תוכנית הלידה" שלה: תשעה עמודים צבעוניים, שעברו למינציה. תוארו שם צלילי לוויתנים שיתנגנו מהמחשב הנייד שלה (אני לא זוכר את הגיל והזן של הלווייתן המדובר, אבל אני די בטוח שהם פורטו), השמנים הארומטיים שישתמשו בהם, הטכניקות ההיפנוטיות שהיא תיעזר בהן, ונוספה בקשה מהמיילדת: עליה להשתמש במילה "געשים" לא "התכוצויות". 

הדבר כולו היה מועד מלכתחילה לפורענות. תוכנית לידה מעלה תמיד על דעתי תוכנית ל"מזג האוויר הרצוי לי", או ל"זכייה בלוטו". במשך מאתיים שנה לא גילו רופאים מיילדים שיטה שתאפשר להם לחזות את מהלך הלידה, אבל נראה שנשים מסומות,  כאלה שלובשות שמלות נשפכות,  סבורות שהן יכולות לעשות את זה בקלות.

אין צורך לומר שתוכנית הלידה של האישה השתבשה לגמרי. הטיפול בהיפנוזה הומר בגאז צחוק, ובמקום נשימות היא קיבלה אפידורל. המיילדת סיפרה לי שהפציינטית התנפלה על הבעל שלה ואמרה לו ש"יכבה את הטמטום הזה", כשהוא שיחק עם כפתור עוצמת הקול של נאקות הלווייתנים. 

היא הייתה תקועה עם פתיחה של חמישה סנטימטרים במשך שש שעות, אף על פי שקיבלה זירוז.

פעמיים חיכינו עוד כמה שעות, ואז הסברתי שהתינוק לא יצא מהנרתיק, ושאני לא מוכן לחכות עד שהוא ייקלע, וזה בלתי נמנע, למצוקה, ושמדובר במקרה חירום של ממש. נצטרך לבצע ניתוח קיסרי. 

כצפוי, זה לא ממש מתקבל טוב. "באמת!" היא אומרת, "בטח יש אפשרות שלישית!"

אני לא כל כך רוצה לקבל תלונה מפציינטית שרוצה שהלידה שלה תהיה מושלמת מבחינת הפוסט שתכתוב עליה, אבל הטבע איכשהו אכזב אותה. בעבר ספגתי תלונה מפציינטית שלא הרשיתי לה להדליק נרות בזמן הצירים. "אני לא חושבת שמה שביקשתי לא כך כך הגיוני" היא כתבה.  היא רצתה להדליק להבה גלויה בסמוך למכלי חמצן.

על הפציינטית הזאת אפשר לראות את האי-מייל החמור שהיא תכתוב, כך שאני מכסה את עצמי, מתייעץ עם רופא בכיר ומבקש שיגיע וישוחח אתה. 

למרבה המזל, מר קדוגן נמצא במשמרת, והוא מדיף ניחוח של יוקרה, שבזכותו שנשים יוקרתיות זורמות אל הקליניקה הפרטית שלו, שם היה מעדיף להיות ברגע זה. 

עד מהרה הוא משכנע את הפציינטית להסכים לחדר הניתוח. הוא אפילו מציע לערוך אותו בעצמו. ברקע נשמעים מלמולים של לעג ותדהמה מצד אנשי הצוות האחרים. אף אחד כאן לא זוכר את הפעם האחרונה שהוא יילד תינוק בחינם. ייתכן שיורד גשם ומשחק הגולף בוטל?

הוא מציע לפציינטית לבצע משהו שנקרא "ניתוח קיסרי טבעי" – זאת הפעם הראשונה ששמעתי על דבר כזה.

האורות בחדר הניתוח מעומעמים, מוזיקה קלאסית מתנגנת ברקע, והתינוק זוכה לצאת מהבטן לאטו, בעוד שני ההורים מתבוננים. מדובר בגימיק, אבל הפציינטית בולעת אותו. 

זאת הפעם הראשונה היום שהיא נראית פחות או יותר מאושרת. אחרי שהרופא הבכיר יוצא מהחדר, היא שואלת את המיילדת מה דעתה על "ניתוח קיסרי טבעי".

"אם האיש היה מנתח אותי," משיבה המיילדת, "הייתי רוצה שהאורות ידלקו בעוצמה הכי חזקה."

 


קראתי את הספר באנגלית, לכן את הציטוט תרגמתי בעצמי.

אילו בעיות הומאופתיה יכולה לפתור

אני יכול, פחות או יותר, להבין, מניין נובעות שיטות הטיפול ה"אלטרנטיביות", אבל חסידי ההומאופתיה ממש מתמיהים אותי. הם לוקחים חומרים ומוהלים אותם עד כדי כך שכל מולקולה שב"תרופה" היא בעצם – מים. ברור שהם פשוט רוצים להאמין.

כנראה שזהו אֵל שקל לסגוד לו, יותר מאשר לאלים אחרים, כי אין צורך להתפלל (עד שאומרים לך שהתרופה לא פעלה ואתה, למעשה, גוסס), אבל לטעמי הבעיה היחידה שהומאופתיה יכולה לפתור היא – צמא. או – אם משהו עולה באש, ואז עושים בה שימוש חיצוני.

מאחר שקראתי את הסםר באנגלית, תרגמתי את הציטוט בעצמי.

מה זה אומר – להכחיש שואה?

בני ובנות נוער סיפרו לי שהם חולמים לעשות רצח עם לפלסטינים. הרי הסיפור: נגזר עליי לכהן כמורה מחליף, ונשלחתי לשמרטף על כיתה ט׳ 4. אחרי שתלמיד אמביציוזי יזם קריוקי, אבל התבייש לשיר, הצעתי שנדבר שנייה על הקיום, כי כמורה בתיכון אני סקרן לדעת מה נסגר בעולם חטיבת הביניים. שניים וחצי תלמידים הזדקפו מבהייה בטלפון וזרקו אלי מבט משתומם, ואז אחד מבודח ירה בי רצף שאלות: איזו קבוצה אתה אוהד? למה אתה מורה? אתה שמאלני?

כשהתוודיתי שאני שמאלני בצבצו עוד ועוד עיניים שנטשו את הטיקטוק בשביל לפענח מה מתרחש בחדר. תלמידה אחת התרעמה: למה אתה אומר לנו שאתה שמאלני? אסור לך. חייכתי והסברתי שמותר לי על פי חוק, אפילו שבעצם אין לי מושג מה החוק. ואז תלמידה אחרת שאלה אותי: אז אתה חושב שזה בסדר שמחבל רצח יהודים בתל אביב? כבר התכוונתי להטיף לה נאום מצטדק על זה שהשמאל לא מכשיר פיגועים, אבל ראיתי שכואבת לה השאלה באמת, לכן עניתי בפשטות: לא, זה נורא. אחד קם וצעק: מי ייתן לך ביטחון ללכת ברחוב חוץ מביבי. עניתי לו שכל המלחמות וכל הפיגועים שהם הספיקו לחוות בחיים שלהם עד כה היו תחת השלטון של ביבי.

רציתי לענות על הכול, אבל השאלות והתוכחות כבר נורו עליי מכל כיוון בצרחות מתודלקות בהורמונים ולא הספקתי, אז עצרתי ושאלתי אותם: מה הייתם רוצים שיקרה? אחת חייכה וענתה בשלווה: שלא יהיו פה יותר ערבים. אז הקשיתי: איפה הם יהיו? יש מליוני פלסטינים, איפה הם יחיו? ואחר פתר: נוריד אותם אחד-אחד. השתהיתי רגע ובדקתי: אתה בעצם מבקש לעשות רצח עם? הוא הסתייג ודייק: לא רצח עם, פשוט להרוג את כל הערבים. הצעתי להם הצעה: מחר בבוקר כשתעמדו בצפירה, נסו לברר עם עצמכם אם אתם באמת באמת רוצים לעשות רצח עם. אז אחת בפינה שאלה אם אני מכחיש את השואה.

נגמר השיעור וכולם התפזרו והשאלה הזאת המשיכה להדהד: מה זה אומר, בעצם, להכחיש שואה? האם לא צריך, במידה מסוימת, להכחיש את השואה בשביל לאחל שואה לאנשים אחרים? וחשבתי על העם הפצוע והרדוף שלי, ועל הילדים הפצועים והרדופים האלה, ועל הגבול המטושטש בין תיקון לבין שחזור, ובסוף אפילו נשאתי תפילה קטנה בתמימות בלתי אופיינית.

מה עושים פה? עובדים.

הגרמני הוביל את קוּבָּה אל הדרגש שהוקצה לו, ויצא מהחדר, שני הגברים
ששכבו על הדרגש הצטופפו ופינו לו מקום. הוא השתחל והתכווץ ביניהם.
הבל פיהם היה חמוץ וזר. מאיפה אתם? מראבקה. אני מנובי-טארג, ואני מכיר
את ראבקה. תישן, בחור, אתה תזדקק לשינה הזו, מה שהכרת לא חשוב עכשיו…
למה נתנו לי את הדרגש הזה, למה לא השאירו אותי עם החברים שלי? פה אין
חברים, בחור, פה ישנים במקומות שהתפנו… ולמה יש פה מקום פנוי? תישן,
בחור… מה אתם עושים פה? עובדים. אם תעבוד ותשתוק תישאר בחיים… איך
קוראים לכם? אני פרדק והוא הנייק. לאח שלי קוראים הנייק… תישן. אח שלך
לא חשוב עכשיו. אז מי ישן פה לפניי? מי ישן כאן אתמול? קראו לו יצחק, הוא
היה מנובי סונץ… אני מכיר את נובי סונץ, זה לידנו. תישן, בחור… היינו במשאית
ושמענו את הרכבות נוסעות, אתם יודעים לאן לקחו את כולם? לא את כולם
לוקחים, אבל זה לא חשוב עכשיו… כמה זמן אתם כבר כאן? שלושה שבועות,
ותישן עכשיו… מה קרה ליצחק שישן פה אתמול? הוא לא רצה לשתוק, ירו בו.
קוּבָּה השתתק. על הקיר שמולו ריצדה בועת אור. הוא כיוון אליה את שתי
כפות ידיו. ראשים קרחים התרוממו ממרבצם על דרגשי העץ. עשרות זוגות
עיניים עייפות וצמאות התבוננו בהשתאות בצלליותיהם של שני ברבורים
שהחלו לשייט על הקיר המואר. יפים היו הברבורים. שקטות היו אדוות המים.

מהי משמעות: מי רשאי לסלוח? ומי לא?

השאלה "מהי משמעות: עיבוד העבר" דורשת הסבר. היא מתייחסת לביטוי אשר הפך בשנים האחרונות באופן חשוד ביותר למטבע לשון. כפי שהשתגר בלשון, מובנו של הביטוי "עיבוד העבר" אינו שהעבר אכן זוכה לעיבוד רציני, שכישופו הותר בכוחה של תודעה צלולה, אלא הכוונה היא למתוח מאחור קו ולסלקו במידת האפשר מן הזיכרון.

המחווה הקוראת לשכוח ולסלוח על כל שנעשה, שאולי היה רשאי לנקוט מי שסבל את העוול, ננקטת בפועל על ידי תומכיהם של האחראים לו. במסגרת ויכוח אקדמי כתבתי פעם: "בביתו של התליין אין מדברים על החבל, כדי לא לעורר תרעומת." אולם עצם הקישור האבסורדי כל כך בין הנטייה הלא־מודעת, וגם זו שאינה כה לא־מודעת, להתגונן מפני תחושת האשמה, לבין רעיון עיבוד העבר, מבהיר עד כמה הכרחי לתת את הדעת על עניין זה — המעורר גם היום אימה כה רבה, עד כי רבים חוששים לקרוא לו בשמו. ניכר רצון לברוח מן העבר: בצדק, מכיוון שהחיים בצלו אינם אפשריים כלל, ומכיוון שלאימה אין קץ, כל עוד מתבקשים לגמול על אשמה ועל אלימות באשמה ובאלימות.

חורף 2006, "מתי דבר כזה יוכל לקרות גם אצלנו?"

 שלושה ימים לפני שעזבתי את פריז נסעתי במטרו ליום העבודה האחרון שלי באוניברסיטה. זה שנים אחדות לימדתי ספרות עברית ותרגום בחוג לעברית של אוניברסיטת INALCO, מוסד נפוליאוני המוקדש ל“לשונות המזרח“ ולומדים בו יותר מ־ 150 שפות ותרבויות — מערבית ועד סינית, משפות האינדיאנים באמריקה ועד לרוסית וליידיש. השעה הייתה מוקדמת והקרון היה מלא. הראש שלי כבר לא היה שם: חשבתי על האריזות הצפויות לי ועל תל אביב שאליה עמדתי לשוב מקץ עשר שנות חיים. כדי להעביר את הזמן התבוננתי בינתיים באנשים הדחוקים ברכבת. כל אחד מהם הזכיר לי חיה אחרת: היו שם דביבון בטריינינג לבן של נערי פרוורים, ואיילה בחצאית שִיקית צמודה, ותיש קלוש שיער עם תיק שחור של איש עסקים, ושועל במקטורן מבריק של סוכן נדל"ן, וחתולה מלוכסנת עיניים, ותנין זקן ורטנוני. "ביבר של כל פשעינו, תועבה צרופה", כתב פעם בודלר. גם אילו הייתה רכבת תחתית בתל אביב לא הייתי נתקל בה בחיות כה רבות: ביחס לערי אירופה הגדולות הפאונה התל אביבית חד־גונית.

מבין כל הנהקות והצפצופים נשמע פתאום ציוץ דק של ילד. נשאתי את עיניי כדי לאתר את מקור הציוץ, וראיתי במושב שבאלכסון (ישבתי באחד ממרובעי המושבים הממוקמים צמד מול צמד), ילד קטן, אולי בן שבע, עם משקפיים עבים ושיער אדמוני בהיר. הוא צייץ משהו וחדל. צייץ — וחדל. כריתי אוזן, ומבעד לרחשי הקרון קלטתי מה הילד מצייץ: "Sois-sage, ô ma Douleur, et tiens-toi plus tranquille…" ("כְּאֵב שֶׁלִּי, הַחְכֵּם. שָׁקֵט הֱיֵה וָרַךְ…").

הוא דקלם בעל פה את השורה הראשונה של השיר "התכנסות" של בודלר, אחד האהובים עליי ביותר בשירה הצרפתית. לא היה לי מושג שמלמדים אותו בבתי הספר, ועוד בגיל צעיר כל כך. הילד שב ומלמל: "כְּאֵב שֶׁלִּי, הַחְכֵּם. שָׁקֵט הֱיֵה וָרַךְ…", ושוב נתקע.

אישה מבוגרת שישבה לימינו קימטה את מצחה וניכר בה שהיא מנסה להיזכר. לבסוף הצליחה לשחזר את ההמשך מנבכי זיכרונה, ואמרה בקול צרוד: "Tu réclamais le soir, il descend, le voici" (" דָּרַשְׁתָּ רֶדֶת עֶרֶב — הוּא יוׂרֵד וּבָא"). הבטתי בשניהם: הילד הג'ינג'י התעלם מהגברת, אבל הפעם אמר את שתי השורות ברצף, עד ששוב נתקע והתחיל מחדש. העדפתי להיות שם בתפקיד המרגל: שמרתי על שתיקה והתבוננתי בסקרנות במתרחש. התעורר רחש מסביב: התנין הזקן והרטנוני למראה, שישב במושב סמוך, הוסיף עוד שורה וחצי משלו: "אַפְלוּלִיּוּת סְתוּמָה עוׂטֶפֶת אֶת הַכְּרַךְ, / שַׁלְוָה לַאֲחָדִים — ", והילד הוסיף: "לַיֶּתֶר — דְּאָבָה". ואז חזר נרגז על כל ארבע השורות, בלי לתת את דעתו על הנעשה מסביב: הוא רצה לבד.

הרחש הלך והתפשט גם בקרב הנוסעים הדחוקים בעמידה מאחורינו. עוד כמה אנשים תרמו מילה או שתיים, ובינתיים המשיך הילד למלמל את השיר בעיניים מזוגגות. התבוננתי בכל זה בהשתאות: האם אלוהי פריז סידר לי קרון פואטי לקראת העזיבה? הרחש הלך והתנחשל, וכל נוסעי הקרון הביטו במושבים שלנו וזקרו את אוזניהם, גם כאלה שבעליל לא ידעו כלל במה מדובר, תיירים ומהגרים וסתם עוברי אורח. כעבור רגעים אחדים, במאמץ משותף, הצליחו הנוכחים לשחזר כמעט את השיר כולו. בקרונות המטרו עוד לא הייתה אז קליטת טלפונים ניידים, כך שאיש לא יכול היה לבדוק בגוגל: שחזור השיר נסמך על הזיכרון הקולקטיבי לבדו. בתחנת פְּלאס דה קְלישי קם הילד ממקומו וירד מהקרון בעודו מוסיף למלמל. הוא נראה זועף מאוד. חשבתי לעצמי: מתי דבר כזה יוכל לקרות גם אצלנו?

ולא "מכר את נשמתו לשטן"?

מבין מנהיגי יהדות הונגריה כולם שרדו, להוציא את אוטו קומיי, ששניים מאנשי "צלב החץ" התדפקו ב־28 בדצמבר 1944 על דלתו וביקשו ממנו להתלוות אליהם ומאז אבדו עקבותיו. חלק מהמנהיגים נמלטו ב"רכבת קסטנר", אחרים ברחו לרומניה, והיו שמצאו מסתור אצל נוצרים שהיו מוכנים להחביא אותם.

התנהגותו של קסטנר יוצאת דופן מבחינה זו: הוא לא ברח ולא התחבא, אלא חבר אל קורט בכר הגרמני, נציגו הכלכלי של הימלר בבודפשט ועוזרו של אייכמן בביצוע "הפתרון הסופי" בהונגריה, ועזב איתו בינואר 1945 תחילה לווינה ואחר כך, כשהוא נושא עמו דרכון גרמני, ביקר יחד עם בכר במחנות השמדה אחדים. בשונה מהמנהיגים היהודים האחרים בסלובקיה ובהונגריה, שנאלצו להסתתר כדי שהגרמנים לא ישימו את ידם עליהם, קסטנר היה היהודי היחיד שקיבל חסות מלאה מהגרמנים, שככל הנראה רצו את קרבתו כדי שיספק להם אליבי אחרי המלחמה.

הצלחתם המזעזעת של הנאצים להרוג את היהודים בקלות וללא התנגדות "היתה תוצאה ישירה של העלמת האמת הנוראה מן הקורבנות". 

את הביקורת החריפה ביותר על מעשיו של קסטנר בשואה השמיע שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, ד"ר בנימין הלוי, בעת הקראת פסק הדין ב"משפט קסטנר" ב־1955. כפי שצוין לעיל, במשפט זה נגבו עדויות גם מפי ניצולים מקלוז', כך סיכם השופט הלוי:

א) יהודי הגטאות בהמוניהם עלו לרכבות הגירוש בצייתנות גמורה מתוך אי ידיעת המטרה האמיתית של הנסיעה ומתוך האמונה הכוזבת שהם מועברים למחנה עבודה בהונגריה (קנירמזו).

ב) הנאצים לא היו יכולים להטעות את המוני היהודים ביעילות כה רבה, לולי הפיצו את שמועות הכזב שלהם על ידי צינורות יהודיים […] יהודי הגטאות האמינו למנהיגיהם היהודים. מנהיגי הציבור בקלוז' השתתפו בחלקם באופן פעיל בהפצת ההודעה הרשמית ובחלקם ידעו שההודעה מופצת בשמם ולא מחו […] אף אחד מהמנהיגים לא הזהיר את הרבים מפני השמועה.

ג) בשל האמון במנהיגיהם, קורבנות הנאצים לא התנגדו ולא הפריעו לסדר הגירוש…

ד) ליהודים לא מעטים היתה הזדמנות להימלט […] ללא סכנה, אl בסמכם על ההודעות הכוזבות הנ"ל לא השתמשו בהזדמנויות שהיו בידם. הם לא ניסו לברוח מפני שלא ידעו את סכנת ההשמדה הנשקפת להם…

ה) אותם היהודים שהפיצו בגטאות קלוז' ונדוורד את שמועת קינירמזו או אישרוה, אותם ראשי הציבור שלא הזהירו את בני־קהילתם מפני השמועה הכוזבת, אותם המנהיגים שלא ארגנו כל התנגדות או הפרעה לגירוש ואותם חברי 'ועדת ההצלה' שהפסיקה את ארגון הבריחה מקלוז' לרומניה לא ליוו את בני קהילתם לאושוויץ, אלא נכללו רובם ככולם במשלוח ברגן־בלזן.

השופט הלוי טען שאין להשוות ידיעות מפי פליטים וצעירים חברי תנועות הנוער הציוניות לבין הודעה מפי הסמכות העליונה של "ועדת ההצלה". השופט הסיק שקסטנר "מכר את נשמתו לשטן" בכך ששיתף פעולה עם הנאצים, בניגוד לטובתם של יהודי הונגריה ולמען הסיכוי להציל כמה אלפי יהודים מיוחסים". מבין ההאשמות של גרינוולד, דחה השופט רק את הטענה שקסטנר היה שותף בגזל רכושם של יהודי הונגריה.

היועץ המשפטי לממשלה חיים כהן החליט לערער ב־1957 על החלטת בית המשפט המחוזי.

קסטנר נרצח בפתח ביתו בתל אביב, ב־3 במרץ 1957. ב־17 בינואר 1958 ביטל בית המשפט העליון של מדינת ישראל, בהרכב של חמישה שופטים, את החלטתו של השופט הלוי. ברוב של שלושה נגד שניים, טיהר בית המשפט את קסטנר מאשמת שיתוף פעולה עם הנאצים, רצח בעקיפין של יהדות הונגריה ושותפות גזל עם הנאצים. עם זאת, כל חמשת השופטים קבעו שקסטנר סייע בהצלת נאצים לאחר המלחמה. הם הסכימו פה אחד להשאיר את הקביעה, שקסטנר הציל באמצעות שקר, ביודעין, את קורט בכר, עוזרו של אייכמן, מהעונש שהיה צפוי לו במשפטי נירנברג.

בראש הרכב השופטים ישב נשיא בית המשפט העליון דאז, יצחק אולשן. בהרכב היו השופטים שמעון אגרנט, מישאל חשין, משה זילברג ודניאל גוטוין. השופט אגרנט כתב פסק דין מורחב, השופט חשין כתב פסק דין קצר יותר, ואולשן הצטרף לשני שופטים אלה, שזיכו את קסטנר. השופטים זילברג וגויטוין כתבו בדעת המיעוט
שהם מקבלים את פסיקתו של נשיא בית המשפט המחוזי, ד"ר הלוי, שהרשיע את קסטנר.

שופט בית המשפט העליון חשין הסכים בפסק דינו עם קו ההגנה, שלפיו קסטנר לא הזהיר את יהודי הונגריה מפני הסכנה הניצבת בפניהם מפני שלא חשב שתהיה בכך תועלת ומפני שחשב שכל מעשה שייעשה כתוצאה מן המידע שיימסר להם יזיק יותר מאשר לעומת זאת השופט זילברג, בדעת מיעוט, הגיע למסקנה דומה לזו שאליה הגיע השופט הלוי. הסתייגותו הדגישה שהצלחתם המזעזעת של הנאצים להשמיד את היהודים בקלות וללא התנגדות היתה "תוצאה ישירה של העלמת האמת הנוראה מן הקורבנות". 

ניתן לתהות על שיקול דעתו של השופט חשין – כי הרי מה היה יכול לחולל אסון כבד יותר מאשר העובדה שמאות אלפי היהודים, רובם נשים, זקנים וילדים, הוסעו אל מותם בתאי הגזים ברכבות בקר, בצפיפות נוראה במשך ימים, ללא אוכל ושתייה וללא תנאים סניטריים אלמנטריים, וזאת אחרי שהושפלו על ידי נטילת כל מה שהיה להם, ובוזו כשהופשטו ושיער ראשם וגופם גולח בפרהסיה? ושוב עולה סוגיית היחס הפטרנליסטי של ההנהגה: כיצד סברו מנהיגי היהודים, חברי המועצות המקומיות וזו הארצית, וקסטנר בראשם – אלה שזכו לתעודות חסינות שהעניקו להם יתרונות מסוימים, ושרובם הצליחו להינצל – שהם יודעים טוב יותר מהמוני היהודים מה מועיל להם, עד כדי כך שבמכוון לא סיפרו להם דבר על הצפוי להם?

מי ניצח כשחומת ברלין נפלה (ואיך זה קשור למה שקורה עכשיו באוקראינה)?

יתרון פוליטי זה [של ארצות הברית] צבר תנופה, והוא נתמך ביתרון כלכלי אדיר שהלך וצמח ואפשר לתחזק את עלויותיו הלכה למעשה. ואז, כמעט בהפתעה גמורה, בשנת 1991, הבין מיכאיל גורבצ'וב נשיאה של בריה"מ שאינו יכול לעמוד עוד בתחרות הזו והחליט לפרק את הברית שבין המדינות הקומוניסטיות ולסיים את המלחמה הקרה בדרך שהשאירה שאלות פתוחות רבות, כמו מי ניצח? האם היה ניצחון? האם המלחמה הקרה בכלל הסתיימה?

האמריקנים רואים בנפילת חומת ברלין ובהתפרקות מדינות הברית הסובייטית בעקבותיה ניצחון גדול. הרוסים רואים באפיזודה הזו טרגדיה, וכפי שפוטין בעצמו ניסח זאת, טרגדיה שמצביעה רק על כישלון בחזית אחת אבל לא במערכה כולה. בשונה מאנליסטים מערביים שמנתחים את תמונת המצב, בעיני הרוסים המלחמה הקרה אינה מתחדשת אלא מתמשכת. והתעצמות כוחה של רוסיה שוב אינה אלא התאוששות גרידא.

ואני רק הסתכלתי

1

היו שישה הרוגים ופצועה אחת באותו יום. ראשונות היו אמא וסבתא. אחר כך סטודנט שניסה לעצור את האיש. אחריו היו שני גברים בשנות החמישים לחייהם שעמדו בראש התהלוכה של צבא הישע ושוטר אחד. ובסוף היה האדם עצמו. הוא בחר בעצמו כקורבן האחרון של מסע הדקירות המטורף שלו. כמו שאר קורבנותיו, האיש שנעץ את הסכין עמוק לתוך החזה של עצמו נשם את נשימתו האחרונה לפני שהאמבולנס הספיק להגיע. כל זה קרה מול עיני, ואני רק הסתכלתי.

 

ללא הבעה, כמו תמיד.

2

הפעם הראשונה היתה כשהייתי בן חמש. הסימנים היו שם הרבה קודם, אבל רק בגיל חמש התגלה עומק הבעיה. מאוחר מכפי שאמא ציפתה. אולי כי היא היתה שאננה מדי. באותו יום אמא לא באה לאסוף אותי מהגן. מאוחר יותר גיליתי מה באמת קרה. אמא אמרה שבאותו יום היא הלכה לבקר את אבא בפעם הראשונה אחרי הרבה זמן, כמה שנים אפילו. "אני מנסָה עכשיו לשכוח אותךָ. זה לא אומר שאכיר מישהו אחר, אבל אני בכל זאת מנסה לשכוח אותך," היא אמרה וניגבה את הקיר הדהוי שעליו היה שמו. וברגע שאהבתה של אמא תמה סופית, כך גם אני, אורח לא קרוא, תוצאתה של אהבה ילדותית, נשכחתי לחלוטין.

 
 

אחרי שכל הילדים הסתלקו יצאתי גם אני בשלווה מהגן. הדבר היחיד שידעתי על הדרך הביתה בגיל חמש היה שצריך לחצות את הגשר. עליתי על הגשר והרכנתי את ראשי מעבר למעקה. המכוניות נסעו במהירות למטה, כאילו הן גולשות על הכביש. נזכרתי פתאום במשהו שראיתי פעם ואספתי את כל הרוק שבפי. ניסיתי לפגוע במכונית חולפת, אבל הרוק שלי נעלם באוויר לפני שהגיע לקרקע. הסתכלתי והמשכתי לנסות לפגוע בעוד כמה מכוניות עד שהיתה לי סחרחורת.

ט"ו בשבט: עופרים ושושנים

בשיעורי הטבע היה נוח יותר ללמד גיאולוגיה מאשר בוטניקה וזואולוגיה. איש מהמורים לא העלה בדעתו לצאת אתנו להכיר את הצמחים ובעלי החיים – אפילו של העיר, בסביבתנו המיָדית, לא כל שכן ללמד אותנו לשתול שתיל או לגדל עציץ כמו שצריך.

את הידע הזה לא יכולתי לצפות להשלים בבית, כי מוקדם מאוד הבנתי שהורי אינם מכירים את הטבע מסביב הרבה יותר ממני. הוריהם אמנם עוד חיו בקרבת הטבע המזרח־אירופי – העיירה של אבי שוכנת בין נהרות ויערות, ואבות אבותיה של אמי גרו בכפר בהרי הקרפטים – אבל הגברים במשפחות הללו מעולם לא הצטיינו בזיקה לסביבה. הם היו חייטים מיומנים או "מלמדים", והטבע היה זר להם כמו שפות האיכרים המקומיים. הנשים התמצאו בו קצת יותר, וסבתא רחל, אמו של אבי, היתה אשת חיל כל כך, עד שבמלחמת העולם השנייה ידעה למצוא ביערות סיביר פטריות ופירות יער, וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ. אבל המיומנות הזאת נקשרה אחר כך לשנות הרעב, וממילא לא נמצא לה שימוש אחרי שהגיעו לארץ ישראל. אחד מסימני הרווחה של השנים הבאות היה שסבתא רחל יכלה להרשות לעצמה ללכת בכל בוקר לקניות בשוק הכרמל.

אבי היה נזכר לפעמים בגעגועים ביערות ובפירות של מזרח אירופה, אבל הוא היה צעיר מכדי לזכור את שמותיהם המדויקים של הצמחים ביידיש, ואני לא ידעתי לקשור ביניהם לבין הדומדמניות וענבי השועל שקראתי עליהם בספרים.

מה קורה במדינה שבה מערכת המשפט מועלת בתפקידה

"אין כאן שום ביקוש לפרקליטים כמו קלארנס דרו[1]' ואין עוד משפטים כמו 'משפט הקופים', אם כי קופים יש לנו בשפע, בכל אולם משפטים, והם מוכנים לעשות הצגה בשביל בננות ובוטנים."

הוא נאנח בכבדות, ואת מקום הסרקזם תפס אצלו עצב. "מה אנו אמורים לומר, גבירתי, על המצב של המדינה הזאת? מה אנו אמורים לחשוב? כאשר הערכאה הגבוהה ביותר בארץ הופכת את אשמתה של ראש הממשלה לחפות, הופך כל העסק הזה" – הוא הצביע על הבניין המרשים "למוזיאון של תעלולים זולים, במקום שיהיה מעוז החוק החי והנושם שמחזק את אושיות החברה."

עומק צערו נגע ללבה של דינה, והיא שאלה, "למה עשה את זה בית המשפט העליון?"

"מי יודע, גבירתי. מדוע יש מחלות ורעב וסבל? אנו יכולים להשיב רק על האיך, על האיך, ועל ההיכן ועל המתי. ראש הממשלה מרמה בבחירות, ואז משנים מיד את החוק הרלוונטי. אֶרגו, היא לא אשמה. אנחנו, בני התמותה המסכנים, חייבים לחיות עם המחשבה שמאורעות מן העבר הם מעבר לאחיזתנו, ואילו ראש הממשלה עושה להטוטים עם דברים שאירעו בעבר."

[1] עורך דין אמריקני,  ממקימי האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות ומראשוני המתנגדים לעונש מוות. ייצג  בהתנדבות מורה שלימד את תורת האבולוציה ב"משפט הקופים" ב-1925.

ובסוף בסוף ילדים מתים

אני קוראת, והתמונות מתערבבות לי בראש, והמילים – ההן, המשונות, הזרות – מוחלפות בלי כוונה או מודעות במילים אחרות, במילים שלי, עמודי העשן שעלו מהכפרים השרופים וכיסו את הטראנסוואל ועמודי העשן המוכרים מדי מעל עזה –אני כבר לא יודעת על מה אני מסתכלת. גם ככה הכל רק בתוך הראש שלי: הנסיבות שבהן נשרפו כפרי הבורים והנסיבות שבהן הותר לחיילים ישראלים "להפליל" בניינים, לירות פגזים, למחוק שכונות.

ואני לא יודעת כבר מי מספר לי את הסיפור הזה, על מה שהם עשו: החייל הבריטי האלמוני שנזרק אל קצה יבשת זרה להילחם עבור האימפריה, וקיבל פקודה להרוס כל כפר שבדרך כי הסבירו לו שהבורים הם ברברים שמחזיקים שחורים כעבדים ותומכים בלוחמי הגרילה, או קצין המודיעין ההוא, שהקול שלו רעד כשסיפר איך בשביל לאשר להוריד פצצה של טון בצוק איתן כל מה שנדרש לעשות זה לוודא שמשהו בבית המופצץ "קשור לי" פעילות כלשהי של חמאס. ואיך לפעמים, כשמלמעלה לחצו להפציץ יותר מטרות, ה"קשור ל– " הכפיל ושילש את עצמו, והם, קציני המודיעין, היו צוחקים ביניהם על כך שהמטרה מופללת ומאושרת לתקיפה כי היא "קשורה לי, קשורה לי, קשורה לעץ", ובום. ועוד פליטים, עוד חסרי-בית. עוד מוות. עוד שנאה יוקדת אל מי שהרס לך את הבית, ואל מי שנתנו לזה לקרות.

החיילים הבריטים נהגו לתת להם, למשפחות בכפרים הבוריים, עשר דקות כדי לפנות את בתיהם לפני ששרפו את הכפר, ואני חושבת על השב"כניקים שהרימו טלפון והודיעו לעזתים בערבית שבעוד עשר דקות מורידים את הבניין שלהם, אז כדאי להם להזדרז ולצאת. היינו הומאניים. עשינו כל מה שיכולנו בשביל למנוע פגיעה בחפים מפשע. וההצדקות, הצדקות בלי סוף. וה"אין ברירה". וה"הם גרועים יותר". וה"לעולם לא עוד", ובסוף כולם הופכים להיות זבל אנושי אכזרי וגאה. ושום דבר לא השתנה. ותמיד יש רעים ורעים יותר, ובסוף בסוף ילדים מתים, ובסוף השנאה ובסוף הכניעה. וּבַסוף, שוב ותמיד יד – הפחד.

ואני יודעת שזה הבית היחיד שיש לי, ואני יודעת שזה הבית היחיד שהיה להם.

אני יודעת הכל, אבל נמאס לי להכות על חטא שלא אני חטאתי. זה לא עוזר לאף אחד רק כולא אותי עמוק יותר בתוך הסיפור הזה.

מישהו פעם סיפר לי סיפור על מה שאני – אישה, ישראלית, ציונית, לא "הם". ואני  האמנתי.

וכך ירדה כולה לקרקעית הים

אסונות ימיים כאלה תמיד הפחידו אותו. אלפי עובדים עמלו בפרך במשך שנתיים או שלוש בבניית ספינת ענק. הם הניפו את לוחות המתכת בהקפדה יתרה והבריגו אותם למקומם, הם טענו אותה במכונות ושימנו וגירזו את חלקיהן הנעים, הם ציפו את חדרי האורחים בעצי אלון או אדר, הם הניחו סיפונים, קבעו פתחי חלונות, כתבו את שם הספינה בגאון על ירכתיים וחרטום, הרכיבו מדחף, והניפו את דגל האומה לראשי התרנים הגבוהים והחדשים, או אז החליקו את הספינה במורד מסילות ושלחו אותה הימה, וברגע שחצתה את שובר הגלים ביקע את בטנה טורפדו ששיגרה לעברה צוללת, וכך ירדה כולה לקרקעית הים, מתכת ועץ, מכונות ודגלים.

עלי מוהר, "המכורים לסוף" (ואיחולים ממני, לשנת 2022)

דומה כי אנחנו מכורים לסופים. משחר ילדותנו גדלנו על סיפורים עם סוף ברור, ולא פעם היה זה סוף מאושר. אנחנו רוצים תמיד לדעת מה יהיה הסוף, ולפעמים אפילו הופכים בחשאי את הדפים כדי לראות: מי הרוצח; מי ניצח; האם זכה האהוב בלבה של אהובתו. כידוע, אם עוד לא מתו הרי הם חיים באושר ובעושר עד עצם היום הזה.

גם בחיינו כאן, דווקא מפני שהם "חיים על קו הקץ", הורגלנו בציפייה מתמדת לסוף: למלחמה האחרונה ("אני מבטיח לך", שר יהורם גאון), ואחריה לשלום נוסח אחרית הימים שייכון יום אחד בינינו לבין אויבינו. ומדוע לא? – הן אפשר. הן אפשר כי בג'יפ שעבר צעקו בחורים כי נגמר. הן אפשר כי מחר אולי נפליגה בספינות מחוף אילת לחוף שנהב. מחר במשחתות הישנות יטעינו תפוחי זהב. עניין של אוטוטו. ואם לא מחר אז מחרתיים, ויהיה סוף־סוף סוף לכל העניין הזה; סוף־סוף – סוף.

פס

מאחלת לכולנו סוף טוב לשנת 2021

והתחלה טובה הרבה יותר

לשנת 2022

עופרה

איך "נזכרנו שאנחנו בני אדם"

ווּלף סיפר:

"לא היה יכול להיות כבוד במחנה הריכוז. דמייני לעצמך שהיו מביאים לאושוויץ את גנדי. שני אנשי אס־אס היו מוליכים אותו במגרש המסדרים, וכולם היו עומדים כמו משותקים מתוך יראת כבוד כלפי הגבר העירום הקטן עם חתיכת הבד הלבנה לכיסוי החלציים. אבל אז אחד מאנשי האס־אס היה שופך לו קערית מרק על הראש, ואז לא היה יותר גנדי, כשהאטריות משתלשלות לו מהמצח על הפנים, היתה רק דמות קומית, וכולם היו צוחקים."

טיך סיפר:

"זאת היתה עבודה נחשקת — לגרור מוקדם בבוקר בחצר את גופות האסירים שמתו בלילה. לא חשבת יותר מדי תוך כדי זה, האדם מתרגל לכל דבר. ובוקר אחד עמדה שם שורה מסודרת של גברים צעירים במדים מטופחים — משטרת קופנהגן, שסירבה לחפש יהודים. ואיך שחלפנו על פניהם עם מטען הגופות שלנו, כולם כאיש אחד הורידו את הכומתות מהראש. בבת אחת נזכרנו אז שאנחנו בני אדם."

במונית מחיפה לתל אביב

שלטים ממלאים תפקיד חשוב בימינו. הם מספרים לכם בקיצור אלף סיפורים. איזו הוכחה אחרת הייתה לי לכך שחיפה היא עיר יהודית? הטבע מסביב יכול היה להיות בספרד, בדרום איטליה ואפילו בדרום צרפת. הבתים בחיפה הם הבתים השכיחים במדינות הדרום: בתי אבן עם מרפסות גדולות ורעפים. עוברי האורח ברחובות אינם נראים יהודים במיוחד. הם יכלו להיות צרפתים, ספרדים או איטלקים. אבל השלטים והאותיות העבריות מספרים לכם שזאת מדינה יהודית. בארץ ישראל, כמו באמריקה, לא חוסכים בשלטים. בדרום צרפת ובספרד מתקמצנים בהם: אתם יכולים לחלוף על פני מאות מבנים בלי לדעת את טיבם. אך בישראל השלטים מספרים הכול. ישראל היא מדינה חדשה, האוכלוסייה מעורבת, רובה הגיע זה מקרוב והיא זקוקה למידע על כל צעד ושעל. שלטים בעברית ולעיתים קרובות גם באנגלית מציגים לכם כל מה שצריך לדעת. שלטים כאלה משמחים כל מי שאוהב יהודים ויהדות. השלטים הללו לא מוסרים רק מידע, אלא הם מלאים גם באסוציאציות ובתזכורות משנות הנעורים ומדברים שלמדתם. כל רחוב נקרא על שם אדם שגילם תפקיד בהיסטוריה היהודית או בתולדות התרבות. ר' יהודה הלוי, אבן גבירול, י"ל גורדון, מנדלי, שלום עליכם, פרץ, ביאליק, פינסקר, הרצל, פרישמן, צייטלין – כולם כאן הם גיאוגרפיה. מילים מהחומש, מהמשניות, מהמדרש, מהגמרא, מהזוהר ומספרי ההשכלה משמשות כאן בסיסמאות מתחום המסחר, התעשייה והפוליטיקה. מעט היהדות שמסתתרת במדינות אחרות בבתי מדרש ובחנויות ספרים, מורגשת כאן בכל הרחובות והשווקים.

כאן, בארץ הזאת, לא יכולים ולא רוצים להסתיר את היהדות. אני יושב במכונית ולנגד עיני חולפות פיסות יהדות, ממש כשם שבכל השנים עד עכשיו חלפו לנגד עיני פיסות לא יהודיות. היהודי הגרמני המתגורר כאן אכן יכול להיות בלבו קצת סנוב ולהתגעגע עד כלות לקורפירסטנד סטנדאם בברלין או לדאם אחר, אבל כתובתו היא רחוב שלום עליכם. ועשר פעמים ביום, מאה פעמים ביום, הוא חייב לחזור על השם הזה. בתו שהתחנכה אולי לבוז לכל אוסט־יוּדֶה ולכל יהודי, צריכה לקבוע את פגישותיה ברחובות, בפארקים ובבתי קפה שנושאים את שמם של האוסט־יודן הללו. כמו פעם, בהר סיני, התרבות היהודית – במובן הרחב של המושג – נכפתה על היהודים בישראל והיא קוראת להם: עליכם לקבל אותי; לא תוכלו עוד להתעלם ממני או להסתיר אותי!

שפת הסימנים

"לא מעניין אותי," סותם החייל את הוויכוח, וחוזר לנהל את התור בעמידה שחצנית אדישה־אדנותיות ובשפת סימנים של שוטר תנועה, שכאילו נולד איתה: כף יד מתקפלת לעבר הגוף – 'תתקדם אליי'. כף יד מול פני הנהג – 'עצור איפה שאתה', גבי כפות הידיים מנופפים לצדדים – 'צא מהרכב,' כפות ידיים כספר תפילה – שאחד הנוסעים יביא את התעודות' אצבעות מתחלפות – שיעברו את המחסום בהליכה, אגרוף ומין מאוזן עולה ומתחתיו אגרוף שמאל מאוזן יורד לפתוח את הבגז, אני בא לבדוק. באיטיות מייאשת צועד החייל לעבר הרכב, עושה סיבוב ורואה שאין חבילות חשודות, מחזיר את התעודה לנהג, וללא סימן נוסף כולם מבינים שהמכונית הזו יכולה לעבור את שני המחסומים בזיג-זג ולהמשיך בדרכה.

להיות נר אדום – או שַׁמָּשׁ?   

"אז מה עם הכוכבת שלי?" אבא שואל, "מתכוננים להופעה?"

"ביקשתי היום מהמורה להיות נר אדום," מפטירה דנה בשקט. קר לה, היא מרגישה את שיניה נוקשות, זה מוזר, אפילו קצת מצחיק, נקישות מהירות כאלה שאין לה עליהן שליטה, להיפך, היא נותנת לפה שלה חופש. ומאזינה, מבודחת, לתיפוף שלו.

"מה?" אבא שואל בתדהמה.

לרגע אינה יודעת על מה הוא מדבר.

"ויתרת על התפקיד הראשי?"

אה – זה, היא חושבת.

"אני רוצה שגם לי יהיה נר," היא מסבירה בשוויון נפש. "גם רוני נר אדום," עכשיו הן מחייכות זו לזו, "המורה אמרה שנצטרך להיות זהירים מאוד, סומכים עלינו כי אנחנו כבר בכיתה א'. נדליק אותם באש אמיתית."

בדמיונה היא כבר מריחה את ריח הדונג הניתך. רואה את הילות האור הזעירות שמתקדמות בחשיכה, ומאחורי כל אחת מהן עומד ילד חגיגי ונרגש. גם היא.

"למה עשית את זה ?"

פתאום אבא כועס ודנה לא יודעת למה.

בבית היא מבינה.

"את שומעת," הוא אומר לאמא שעורכת את השולחן לארוחת הצהריים, "דנה ביקשה להיות נר,"

אמא לא כל כך מרוכזת: "להיות מה?" היא שואלת.

"נר, נר. במקום התפקיד הראשי שרות נתנה לה."

"בסדר," אומרת אמא, מרימה מכסה של סיר ומציצה לתוכו. "תעשה לי טובה, מנחם, תוריד לי בבקשה משם," היא מצביעה על הארון העליון. "את הסיר לחץ? רק בזהירות, שלא יפול. מה קרה לך, דנה, את רטובה לגמרי. לכי תחליפי בגדים."

אבא לא זז.

"כן, וגם זה – תראי איך שהיא נראית! מצאתי אותה עומדת עם חברה שלה באמצע המבול, עם מעיל פתוח, בלי מטרייה, ככה, מפטפטות להן. מה זה צריך להיות?"

אמא מביטה בדנה במבט שואל.

"זה בכלל לא נכון, בכלל לא פטפטנו," דנה שוב בוכה, "הכול בגלל הלולאות של המעיל, ובגלל הרוח, ועכשיו כולי רטובה."

אמא מביטה באבא במבט של "מה אתה רוצה מהקטנה " אך הוא אינו משיב, רק ניגש, מתרומם מעט על קצות אצבעותיו, פותח את הארון העליון, גבוה מאוד, ממש ליד התקרה, ושולף משם בזריזות את הסיר שאמא ביקשה.

בארוחת הצהריים אבא ממשיך:

"אם מישהו מקבל תפקיד ראשי, אסור לו לוותר עליו, זה כלל חשוב מאוד בחיים. כי אחר כך, כשתרצי תפקידים ראשיים, אולי לא תקבלי אותם. תדעי לך גם שמורים מספרים זה לזה. אפילו אם נעבור פעם למקום אחר. בכלל, למה עשית את זה? מה, פחדת שלא תצליחי ללמוד את כל התפקיד שלך בעל־פה? בגלל זה ביקשת להיות נר?"

דנה מהרהרת רגע, שוקלת את הרעיון הזה שכלל לא עלה בדעתה, אבל עכשיו, אחרי שאבא השמיע אותו פתאום, היא חושבת – נכון. תפקיד השמש ארוך מאוד. אולי באמת היתה מתקשה ללמוד את כולו, לזכור אותו בלי להתבלבל? איזה מזל שביקשה להיות נר, ועוד אדום!

"כן," היא עונה.

"אבל הרי יש לך זיכרון מצוין!" היא רואה שאבא מתאפק לא להתרגז. "אני בטוח שאת יכולה ללמוד בקלות לא רק את תפקיד השמש אלא גם את התפקידים של כל הנרות."

במהלך החגיגה מביטה דנה בצער בדני השמש שעומד במרכז החדר, ומזמין כל פעם קבוצה שונה של נרות: הירוקים מסמנים את צמיחת הארץ. הצהובים – את השמש של ארץ-ישראל, הכחולים את שמי התכלת שלה, האדומים – את פרחי דם המכבים. ודנה עומדת בצד, בקבוצת הנרות האדומים, ארבעה ילדים בסך הכל, ומדקלמת לעצמה בשקט את כל התפקידים. היא רואה כיצד כל ההורים מביטים בדני, ומחייכים, במיוחד הוריו, ועכשיו כבר אינה זוכרת מדוע רצתה כל-כך להחזיק נר דולק.

איך נראית הוולגריות במערומיה

מאז גורשו אבותינו מגן עדן בגלל החגורות שעשו להם מעלי תאנה, ממעטים בני-אדם לפשוט את מלבושיהם בפרהסיה. הזכות להתפשט – שבקפטריית בית-חולים, למשל, שמורה רק למאושפזים – היא נחלתם הבלעדית של הבאים בשערי הבריכה הציבורית; גם שם וגם כאן המראה מרהיב כשם שהוא מקפיא-דם. אף בפארק המים שפיים חושף האדם לעין כל את פגמיו ועיוותיו. פה נעתקת הנשימה למראה מתבגרת שחומה שמשמניה הצעירים פורצים מתוך בגד רחצה זערורי וקורקבנה מזדקר בגאון מכרסה התפוחה, כאן נמשכות העיניים על כורחן אל גבר זקן, רזה וחייכן, ששיפולי בטנו מצולקים מניתוח נושן ואשכיו נפוחים כתפוז; המבט נודד מברנש ספורטיבי המכוסה מכף רגל עד צוואר בפרווה שחורה מדובללת אל בחורה למודת סבל שגבנון נוקשה ומסולע מצמח מתוך שכמותיה העירומות. כל העם הזה התגודדו עכשיו לידי הדוכנים, אדישים לעירומם, וחיטטו בבגדים בלהיטות חשקנית.

מה עיוורים-מרצון מורישים לילדיהם

בטירופו הבין מנדלשטם מה צפוי לו. אך כשהחלים אבד לו חוש המציאות והוא האמין ששום סכנה אינה אורבת לו. באורח החיים שחיינו, בעל-כרחם עָצְמוּ האנשים הבריאים בנפשם את עיניהם, כדי שלא לראות את המציאות, כדי שלא תתגלה כהזיה.

קשה לעצום את העינים, הדבר דורש מאמצים רבים. אי-ראיית המתרחש סביבך אינה פעולה פסיבית גרידא. האנשים הסובייטים הגיעו למדרגה גבוהה של עיוורון-
נפשי, שפעל בצורה הרסנית על המבנה הרוחני שלהם.

עכשיו הולך ונעלם דור הסוּמִים-מרצונם, והסיבה לכך פרימיטיבית למדי – הגיל.

אך מה הם הורישו לצאצאיהם?

מי היו הנמענים של המגילות במערות קומראן

בזמן שטפפתי לי לאורך גדת ים המלח הייתי שקועה כליל במחשבות — אם אפשר לקרוא לזה מחשבות, לאותה התאחדות עם החום והבהירות המנצנצת, למרגלות ההרים הבוהקים העשויים אבן חול, שהמערות הרבות מספור נגסו בהם כמו עששת. במערה כלשהי מן המערות האלה התגלו לפני כמה שנים מגילות קומראן, הספרייה, התורה ואורח החיים של הכת היהודית שקבעה את חייה בשממה הזאת; וכשנשקפה להן סכנה של ריקבון חומרי, אחסנה כאן הכת למשמר את המגילות מקלף, מנחושת, בכדי חימר. התברר שאנו, בזמננו שלנו, נמעניו המיועדים של המסר שהגיע אלינו מאחת ממאה המערות, אם גם בדרכים עקלקלות ונפתלות, בדיוק ברגע ההתחדשות המדינית אחרי כמעט אלפיים שנים.

בעיצומה של ההליכה נתקפתי אפוא מה שאי־אז גרם כמשוער לרעים לאחווה לבחור את המקום הזה בים המוות, מקום שאליו באו גם מירושלים, אי־אלה גם ממרחק גדול אף יותר, אפילו מהגליל; נתקפתי אותו מתח מרוכז, שמאומה אינו מסיח ממנו את הדעת, אותה ציפייה הדוגרת כמדומה באור המנצנץ: כאן בזמננו שלנו, נמעניו המיועדים של המסר שהגיע אלינו מאחת ממאה המערות, אם גם בדרכים עקלקלות ונפתלות, בדיוק ברגע ההתחדשות המדינית אחרי כמעט אלפיים שנים.

איך כדאי לשווק את ישראל

אם אכן פג כוח המשיכה של הציונות, אם המצב המדיני הבלתי יציב מצמצם את ממדי העלייה ועלול להפסיק אותה כליל, דרושה דרך חדשה על מנת למשוך את היהודים לארץ ישראל. הפרסומות למערבונים בימים עברו משכו את הצופים לבתי הקולנוע בהבטחה: אין רגע של שיעמום. וכך חייבת לנהוג גם מדינת ישראל. אפשר לזקוף לגנותה רבות: היא מלוכלכת, צפופה, מעשירה את עשיריה, רוב עריה מכוערות, מימיה מזוהמים, תושביה גסי רוח, נהגיה פראים. אבל דבר אחד אי אפשר לשלול ממנה: אף פעם לא משעמם בה. תמיד קורה בה משהו גורלי, היסטורי. תושבי שווייצריה או לוקסמבורג המסכנים חיים להם בשובע ובביטחון, לא רובץ מעליהם צל של מלחמה, ובעייתם הגדולה היא כיצד להתגונן בפני המהגרים הזרים, המבקשים אף הם חלק קטן מן הטוב הטוב הזה. איזה שיעמום! הנה מה שישראל יכולה להציע לבאים בשעריה: שום יום של שקט, ציפייה דרוכה לכל מהדורת חדשות, תמיד יש למי לדאוג, בצבא, בדרכים, בירושלים, בשווקים, על גבול לבנון, בבקעה. מדינה צרה עם גבולות ארוכים ולא מוגדרים, ומעבר להם אורבים האקדחנים: גם מיטב סרטי המערב הפרוע לא יכולים להתחרות בה.

תוחלת החיים במדינת ישראל היא מן הגבוהות בעולם, בייחוד, למרבה הפלא, בקרב גברים, לא בזכות האקלים שלה ולא בזכות התזונה הבריאה, הלבנייה, החומוס והסלטים, אלא בראש ובראשונה משום שלתושביה אף פעם לא משעמם. כול המומחים לגרונטולוגיה תמימי רעים: שיעמום לעת זקנה מקצר את החיים, מוביל לאפתיה, לדיכאון, לדעיכה. אשרינו, מדינתנו הקטנה היא מקור לא אכזב לדאגה, אין יום בלי מהלומה ואין יום דומה לקודמו. אבל קברניטי המדינה, או מי שמתיימרים להיות קברניטיה, אינם מנצלים את שפע האקשן לצורכי פרסומת: מי צריך לקרוא ספרי צמרמורת? המציאות עולה על כול דמיון! למי דרושים סרטי מתח? החיים עצמם מספקים את כול תצרוכת המתח הדרושה. Never a dull moment – ובלי דמי כניסה.

(2003)

מה אמרו היהודים זה לזה כמה חודשים לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה

"מה אדוני מציע, שנישאר פה ונראה איך גוזלים לנו את הבתים ואת הפרנסה, ואיך מחרימים לנו את הפספורטים? אתם עוד בחורים צעירים, תקשיבו ליהודי זקן: ראיתם פעם מין פלא שכזה ששני בריונים מתקוטטים, ובסוף דווקא מי שעומד בצד שובר את היד? זה מה שקרה עד היום באירופה, ואין סיבה שלא יקרה שוב פעם: הרוסים ירביצו לגרמנים, הגרמנים יחטיפו לרוסים, ובסוף כולם ביחד יוציאו את הנשמה ליהודים."

"אין לי חלילה התנגדות לציונים," אמר הרמן, "אבל למען היושר חייבים לציין שנטל ההוכחה הוא עדיין עליהם. והלוא מציעים גם פתרונות אחרים: יש בונדיסטים, יש סוציאליסטים…"

"ואתה באמת חושב שאם תצבע לך את הפרצוף באדום, כבר לא ישימו לב לאף שלך?" רקע הסוחר ברגלו בקוצר רוח, "מספיק עם הפּוֹאֶזיָה! אנחנו יהודים, רבותי, אל תשכחו את זה. אם נצליח ונצטיין – יאשימו אותנו ברדיפת בצע; לא נצליח ולא נצטיין – יקראו לנו טפילים."

"בינינו, הרי היהודים באמת אוהבים כסף," העיר ליאו.

"והגויים לא אוהבים זְלוֹטים? אוהבים!" הזדעק פּיניֶע, "יש רק הבדל אחד: היהודי אוהב כסף ונהנה לדבר עליו, ואילו הגוי אוהב כסף ומתבייש לדבר עליו. זה הכול."

תמונה ראשונה: מה מספרים יוהאן ומריאן לעיתונאית

תמימות ופאניקה


מאריאן ויוהאן מרואיינים בביתם. הם יושבים זה על יד זה, קצת פרושים ומתוחים על גבי ספה, ואין זו סתם ספה. היא עגולה ומלאה חמוקים בנוסח המאה ה-19 ומרופדת בירוק, יש לה משענות ידידותיות, כרים רכים ורגלים מגולפות, היא מפלצת של נועם ביתי, על גבי שולחן נראה שמץ מראיה של עששית יפה. ברקע – ארון ספרים מאסיבי. על שולחן אחר יש תה ולחם קלוי וריבה ושרי, המראיינת, גברת פאלס, יושבת בגבה אל המצלמה. היא הגניבה רשם קול קטן בין הצלחות והספלים, צלם מזוקן מסתובב בחדר, צץ ונעלם.

גב' פאלם (בשמחה): אנחנו רגילים תמיד להתחיל בשאלה סטנדרטית. כדי להתגבר על העצבנות הראשונה.
יוהאן: אני לא עצבני במיוחד.
מאריאן: גם אני לא.
גב' פאלם (יותר בשמחה): עוד יותר טוב. השאלה היא: איך הייתם רוצים לתאר את עצמכם בכמה מלים?
יוהאן: זה לא קל.
גב' פאלם: טוב אבל זה גם לא כל כך קשה.
יוהאן: אני מתכוון שיכולות להיות אי הבנות.
גב' פאלם: אתה באמת חושב?
יוהאן: כן, זה יכול להישמע כשחצנות אם אתאר את עצמי כאינטליגנטי ביותר, מצליח, בעל רוח צעירה, מאוזן, סקסי. גבר שיש לו מצפון כלפי מה שמתרחש בעולם
משכיל, קרא הרבה, איש חברה אהוד. אני לא יודע מה עוד אני יכול למצוא: חברי, חברי בצורה נעימה אפילו כלפי אנשים שהם במצב גרוע יותר. אני ספורטיבי, אב
משפחה טוב. בן טוב. אין לי שום חובות ואני משלם את המיסים שלי. אני מכבד את הממשלה שלנו שתעשה מה שתעשה, ואני אוהב את בית המלוכה שלנו. אני פרשתי
מהחברות בכנסיה הממלכתית. זה מספיק או שאת רוצה אולי יותר פרטים? אני מאהב עצום. נכון, מאריאן?
גב' פאלם (מחייכת): אולי נוכל לשוב לשאלה. ואת, מאריאן מה את אומרת?
מאריאן: טוב, אז מה אני יכולה להגיד עכשיו. אני נשואה ליוהאן ויש לי שתי בנות.
גב' פאלם: אהה.
מאריאן: אני לא יכולה למצוא משהו ברגע זה.
גב' פאלם: תחשבי.
מארי אן: אני חושבת שיוהאן הוא נחמד מאוד.
יוהאן: תודה, זה היה נחמד מצדך,
מריאן: אנחנו נשואים עשר שנים.
יוהאן: בדיוק עכשיו הארכתי את החוזה.
מאריאן: אולי אין לי אותה הערכה מובנת מאליה של אישיותי המצוינת כמו יוהאן. אבל אם להיות כנה, אז אני שמחה לגמרי שאני זוכה לחיות את החיים שאני חיה.
אלה הם חיים טובים, אם את מבינה מה שאני מתכוונת. טוב, אז מה עוד אני יכולה לומר. אוי, כמה זה היה קשה.
יוהאן: יש לה גיזרה יפה.
מאריאן: אתה רק מתלוצץ. אני מנסה להתייחס לשאלה ברצינות. יש לי שתי בנות, קארין ואווה.
יוהאן: רק הרגע אמרת את זה.
גב' פאלם (מוותרת): אנחנו יכולים אולי לחזור אל השאלה מאוחר יותר. דרך אגב! בטח יש לכם תמונה עם הבנות? בדיוק כאן בספה הזאת עם אבא ואמא?
מאריאן: הן באות מבית הספר עוד מעט.
גב' פאלם: יופי, אז בואו נרשום קצת פרטים, אני רוצה לדעת מה גילכם.
יוהאן: אני בן ארבעים ושתיים, אבל כמעט שלא מרגישים את זה. נכון?
מאריאן: אני בת שלושים וחמש.
יוהאן: שנינו באים מבתים בורגניים כמעט בצורה לא הגונה.
מאריאן: אבא של יוהאן הוא רופא.
יוהאן: ואמי היא אמא. במידה ראויה לציון.
מאריאן: אבי הוא משפטן. כבר מלכתחילה נקבע שגם אני אהיה עורכת דין. אני הכי צעירה משבעה ילדים. אמי שלטה בבית גדול וניהלה אותו. עכשיו כבר העניינים
יותר רגועים אצלה קצת.
יוהאן: באמת? (חיוכים מנומסים).
מאריאן: הדבר המוזר בשנינו הוא שאנחנו מרגישים טוב מאוד עם ההורים שלנו. אנחנו מתראים הרבה. אף פעם לא היו סכסוכים של ממש.
גב' פאלם: אולי תגידו משהו על המקצועות שלכם.
יוּהאן: אני פרופסור חבר במכון הפסיכוטכני.
מאריאן: אני התמחיתי בחוקי אישות ועובדת אצל חברה של עורכי דין, בעיקר עוסקים בגירושין וכדומה. מה שמעניין הוא שבאים כל הזמן במגע עם…
הצלם (צץ לפתע): תסתכלו בבקשה אחד על השני, ככה, ככה, אני רוצה רק… סליחה…
מאריאן: זה נורא כמה אני מרגישה מגוחכת.
גב' פאלם: רק עכשיו בהתחלה. איך נפגשתם?
מארי אן: את זה צריך יוהאן לספר.
יוהאן: כן באמת, זה מעניין!
מאריאן: על כל פנים זו לא היתה אהבה ממבט ראשון.
יוהאן: לשנינו היו דווקא המון מכרים וכך נפגשנו בכל המסיבות האפשריות. חוץ מזה היינו פעילים מבחינה פוליטית כמה שנים וגם שיחקנו המון בתיאטרון סטודנטים.
אבל אני לא יכול לומר שעשינו רושם עמוק אחד על השני, מאריאן חשבה שאני שחצן.
מריאן: היה לו איזה רומן מפורסם עם זמרת של להיטים וזה נתן לו תדמית מסוימת ועשה אותו בלתי נסבל.
יוהאן: ומאריאן היתה בת תשע עשרה והיתה נשואה עם איזה מטומטם שהיתה לו רק תכונה טובה והיא שהוא היה הבן של האבא העשיר שלו.
מאריאן: אבל הוא היה נחמד נורא. ואני הייתי מאוהבת חזק, וחוץ מזה נכנסתי להריון כמעט מייד. וגם לזה היתה משמעות.
גב' פאלם: ואיך קרה ש…
יוהאן: שנעשינו זוג ? כן, בעצם זה היה רעיון של מאריאן.
מריאן: הילד מת מייד אחרי הלידה ואז התגרשנו בעלי ואני בהקלה מסוימת. יוהאן סולק על־ידי הזמרת ההיא והפך להיות קצת פחות שחצן. הרגשנו קצת בודדים
ומבולבלים. אז הצעתי שנהיה יחד. בכלל לא היינו מאוהבים זה בזה, היינו רק עצובים.
יוהאן: הרגשנו עצום יחד, הצלחנו מאוד בלימודים שלנו.
מריאן: ואז עברנו לגור יחד. האמהות שלנו לא הנידו עפעף, אף על פי שהיינו בטוחים שהן יקבלו הלם חזק. להיפך, הן התחילו להיות ידידות טובות. פתאום התקבלנו כיוהאן ומאריאן, אחרי חצי שנה התחתנו.
יוהאן: ואז היינו חוץ מזה מאוהבים.
מאריאן: נורא מאוהבים.
יוהאן: ראו אותנו כמעט כזוג אידיאלי,
מאריאן: וככה זה המשיך.
גב' פאלם: שום סיבוכים?
מאריאן: לא היו לנו שום דאגות חומריות. יש לנו יחסים טובים גם עם המשפחה וגם עם חברים משני הצדדים. יש לנו עבודה טובה שאנחנו אוהבים. אנחנו בריאים.
יוהאן: וכה הלאה, וכה הלאה, במידה כמעט שלא לעניין. רווחה, סדר, נעימות ונאמנות. זה נראה מוצלח באופן חשוד.
מאריאן: ברור שיש לנו התנגשויות בדיוק כמו לאנשים אחרים. הרי זה ברור מאליו, אבל אנחנו מסתדרים בכל דבר חשוב.
גב' פאלם: אתם אף פעם לא רבים?
יוהאן: בטח. מאריאן רבה.
מאריאן: ליוהאן כל כך קשה לכעוס. אז אני נרגעת.
גב' פאלם: זה נשמע פאנטסטי הכל.
מאריאן: מישהו אמר לנו ממש אתמול בערב שבעצם חוסר הבעיות הוא בעיה רצינית. זה בהחלט נכון. חיים כמו שלנו יש להם תמיד סכנות. אנחנו מודעים חזק לכך.
יוהאן: העולם הולך לעזאזל ואני נוטל לעצמי את הזכות לטפח את גני. כל שיטה פוליטית היא מושחתת. נעשה לי רע אם אני מתחיל לחשוב על בשורות הישועה החדשות האלה. מי ששולט במחשבים תמיד מנצח במשחק. אני דוגל בהשקפה הבלתי פופולארית שיש לי זכות לטפח את שלי, ולצפצף על האחרים.
מאריאן: אני לא חושבת כמו יוהאן.
גב' פאלם: ככה, אז מה את חושבת?
מאריאן: אני מאמינה באנושיות.
גב' פאלם: למה את מתכוונת בזה?
מאריאן: אם כל האנשים היו לומדים לשים לב זה לזה כבר מהילדות, היה העולם נראה אחרת, בזה אני בטוחה.
הצלם: שבו בשקט. תשמרו על ההבעה הזאת. ככה. תודה.
מאריאן: עכשיו באות קארין ואווה. אני אגיד להן להסתדר קצת.


מאריאן ממהרת לצאת ושומעים אותה מדברת עם הבנות. יוהאן
ממלא את המקטרת ומחליף חיוך הססני קצת, אבל מנומס, עם
המראיינת, הטועמת את התה הקר שלה ובדיוק ברגע זה איננה
יודעת מה לשאול.

יוהאן: קודם האמנו ששום דבר לא יכול לקרות לנו. עכשיו אנו יודעים שכל דבר שהוא עלול לפגוע בנו. זהו בעצם כל ההבדל.
גב' פאלם: אתה חושש מן העתיד?
יוהאן: אילו חשבתי על זה הייתי משותק מרוב אימה. לפחות ככה אני חושב. לכן אני לא מהרהר על זה. אני אוהב את הספה הנוחה הזאת ואת העששית הזאת. הם נותנים לי אשליה של בטחון שהוא כל כך שביר עד שזה כמעט קומי. אני אוהב את מתיאוס פסיון של באך אף על פי שאני לא איש מאמין מפני שהוא מציג לפני אדיקות ושייכות. אני תלוי בצורה קיצונית במפגשים האינטנסיביים עם המשפחות שלנו, מפני שזה מזכיר לי את חוויות הילדות שלי עם ההרגשה שאני מוגן. אני אוהב איך מאריאן מדברת על אנושיות. זה טוב בשביל המצפון שמתרגש במקרים מוטעים לגמרי. אני חושב שצריכה להיות לאדם איזושהי טכניקה כדי שיוכל לחיות ולהיות מרוצה מחייו. האדם צריך להתאמן בצורה יסודית כדי לא לשים לב לדבר זה או לדבר אחר. אני הכי מעריץ אותם אנשים שיכולים להתייחס לחיים כאל בדיחה. אני לא יכול. אין לי מספיק חוש הומור בשביל מבצע כזה. את זה את לא תכניסי לעיתון, או מה?

גב' פאלם: לא, זה באמת קצת מסובך בשביל הנשים, הקוראות שלנו. ותסלח לי שאני אומרת את זה.

תרגם משבדית: איתמר אבן-זהר

לאן יכולים לברוח שלושה ילדים אינדיאנים חטופים

עורב

שלושת הילדים לא תכננו לברוח מבית הספר באותו אחר צהריים בחודש אוקטובר. אבל השמש הייתה חמימה דייה, והם הורידו את מעילי הרוח שלהם וקשרו אותם סביב המותניים, והגדול מבין שני האחים אמר לאחיו הצעיר ולצ'ארלי שכדאי שילכו לבקר דוד שייקח אותם לשביל מלכודות הציד וככה אנשי בית הספר שנקראו בפיהם בטן-דגים ימצאו אותם שוב לעולם. כתריסר ילדים ברחו מבית הספר באותו שבוע
וכולם נתפסו, הוחזרו והוכו.

שלושת הבנים החליטו לברוח באותו אחר צהריים של קיץ אינדיאני בדחף של רגע, כדרכם של ילדים. הם טיפסו על הגדר כשידעו ששום מורה לא מסתכל ונעלמו כרוחות רפאים דקות בעומק היער העבות, אל בין עצי האשוחית, הצפצפה והערבה. שני האחים התקדמו במהירות על פני האדמה, מאיצים את הליכתם הקלה לריצה, דוחפים זה את זה כפי שעושים אחים שאין להם דבר בעולם מלבד זה את זה, הם לא התרגזו כשהיו צריכים לעצור ולחכות לצ'ארלי, שרגלי היונה שלו פנו פנימה. הם הניחו בפיהם מקלות ערבה דקים ואדומים ולעסו אותם בשעה שכרעו ארצה ללא מילים, ועיניהם הבוהות שרטטו את הדרך שבה ימשיכו בעוד זמן קצר ביער שלפניהם.

מי רוצה להתפרסם?

אנשים שזוכים לפרסום בינלאומי – כלומר, כאלה שטועמים את טעם הפרסום ואז חושקים במנה גדושה יותר – הם, ואני ממש מאמינה בזה, אנשים חולים מאוד, מבחינה פסיכולוגית. העובדה שאנחנו חשופים אליהם בכל מקום בתרבות שלנו, כאילו שהם לא רק נורמלים אלא גם מושכים וראויים לקנאה, מראה עד כמה החולי החברתי שלנו מְעַוֵּת. משהו לא תקין אצלם, וכשאנחנו עוקבים אחריהם ולומדים מהם, משהו מתעוות גם בנו. 

 

האם יש הקשר בין נשק לשירים

יש תיאוריה – שמעתי אותה מפיו של עפר גביש, ב־1973 נווט פנטום ולימים ארכיון מהלך לתולדות המוזיקה הישראלית – שגורסת שהשירים בארץ בתקופה מסוימת תואמים למקור של כלי הנשק שלה באותו זמן. כך, בראשית ימיה של המדינה, כאשר כלי הנשק היו ברובם צ'כים וההשראה קומוניסטית, המנגינות באו מרוסיה. כאשר חיל האוויר התחיל להטיס מיראז'ים ומיסטרים, כל הזמרים והאמנים הישראלים הנחשבים ביקרו בפריז וחזרו עם פיאף ומוסטקי ועם שנסונים מתורגמים. ואז הגיעו שנות ה־60 המאוחרות, הצרפתים בחרו בערבים במקום ביהודים, כלי הנשק התחילו להגיע מארצות הברית, ואיתם הרוקנרול…

מה מסכן את עצם קיומנו, לדעתו של יעקב שבתאי?

עם כל ענייני בדמות דיוקנו של הצבר, האנושי והיהודי, יש לי כרגע עניין רב פי כמה בדמות דיוקנה היהודי והאנושי של הארץ הזאת, שלנו. ובכן, באופן מאוד לא אלגנטי, אני עובר לעניין זה מתוך הרגשת צורך, ואף חובה, להביע כאן את דעתי בנוגע למה שהולך ומתהווה לנגד עינינו, ושעל פי הרגשתי צופן בחובו סכנות לעצם קיומנו. ואינני
מדבר על הדברים במובן הפוליטי או המפלגתי־מעשי, אלא במובן העקרוני והרוחני.

אני מתכוון לניסיונם של קצת אגרופנים (בחליפות אלגנטיות), בכוחה של גסות טעם, וולגאריות, ולפעמים סתם נבערות, לקחת לעצמם ברוב חוצפה את הזכות להיות למחנכי העם, ללמד אותו טוב ורע, צדק ואי צדק, נאמנות ואי נאמנות, ולשמור על המורל שלו, ולוא גם בכוחה של אי־אמת או אפילו שקריות גמורה, שמצדיקה את
עצמה בטעמים של פרגמטיזם ואהבת ישראל, כביכול.

מה שמזעזע ומפחיד בכל זה הוא הפניית העורף הגסה, לא רק לניסיון ההיסטורי, אלא גם למסורת הדורות של היהדות והציונות, שבסך הכל, ואולי תודות לתוכחות הנוראות של גורדון וברנר ואחרים, השיגה כמה וכמה הצלחות, ולא רק בתחום הרוח. אני מתכוון להפניית העורף למסורת הפרגמטיזם האמיתי, המפוכח, ולרגישות מוסרית של שכל ישר והיאחזות עקשנית בעולם החומר עם חוסר מנוח אינטלקטואלי ורדיפת האמת.

אני מתכוון לכל עולם המעשה, המחשבה והיצירה שמאז ועד עצם היום הזה. מה שעשוי לפגוע ברקמת הקיום שלנו ובעתידנו, וגם במורל של הציבור הם גסות הדעת והפשטנות, שעיקרן האמונה בכוחו המכריע של הכוח, ואני מתכוון לכות לא רק במובן הפיזי, אלא גם במובן הרוחני… מה שתובע כרגע הגנה בארץ זה לא המורל אלא האמת, יפי הנפש, התרבותיות, הרגישות והיושר המוסרי והרוחני. ואלה הם מעניינו החיוני של כל אזרח, ועל אחת כמה וכמה מעניינם של שוחרי התרבות ויוצריה.
יעקב שבתאי, יוני, 1984

אתה לא רוצה לשכב איתה, אוריה?

דוד: כבר הרבה זמן לא ראיתי את פניך.
אוריה: הרבה זמן לא הייתי בעיר.
דוד: אתה נראה עייף… כולך מאובק.
אוריה: זה עתה הגעתי מן הדרך. לשם מה הזמנת אותי, מלכי?
דוד: איך יואב? ואיך הצבא?
אוריה: בוטחים באלוהים ובוטחים בך.
דוד: ובני-עמון?
אוריה: הולכים ונחלשים. לשם מה הזמנת אותי לירושלים באמצע
המלחמה, מלכי?
דוד: מחר נשוחח על זה, אוריה. יש לנו זמן. עכשיו רד לביתך.
ותתרחץ, ותאכל ותשתה ותשכב עם אשתך.
אוריה: לא, מלכי, לא ארד לביתי, ולא אתרחץ, ולא אוכל ואשתה, ולא אשכב עם אשתי.
צדוק: לא!?
אוריה: יואב והצבא חונים על פני השדה ואני אבוא לביתי ואוכל
ואשתה ואשכב עם אשתי?
דוד: ואם לא תשכב עם אשתך – יואב והצבא לא יחנו על פני השדה?
אוריה: לא. הם יוסיפו לחנות על פני השדה.
דוד: ובכן, לך ותשכב איתה, אוריה. 
צדוק: היא ודאי רוצה שתשכב איתה.
דוד: אתה לא רוצה לשכב איתה, אוריה?
אוריה: אני רוצה.
דוד: ובכן, תתרחץ ותאכל ותשתה ותשכב איתה. אתה לא מכביד
על אף אחד, אתה לא פוגע באיש, אתה לא גוזל משהו
ממישהו… זה שלך… תשכב איתה…
אוריה: המלחמה עוד לא הסתיימה, מלכי.
דוד: אין דבר. אני מרשה לך.
צדוק: הכהונה מרשה לך.
דוד: תשכב איתה – היא אשתך!
צדוק: היא אשתך, אוריה!
דוד: היא אשתך… היא ודאי רוצה… אתה רוצה… תשכב איתה…צדוק: תשכב איתה… המלך מבקש… זה לא נורא…
דוד: תשכב איתה, אוריה.
צדוק: כדאי לך לשכב איתה.
דוד: תשכב איתה.
אוריה: אמרתי: לא. אני לא יכול.
דוד: (נואש ממנו. במין עורמה וקובלנה) עמדת בניסיון, אוריה. אני מכבד אותך. אבל הנאמנות שלך קצת מרחיקה לכת, אדם צריך להיות אדם, ולא יותר מזה. אתה מתגרה במוסר ואתה מתגרה באלוהים. אתה יותר מדי גאה. אבל עשה כרצונך –
מחר נתראה.

המגיפה והמרד באנגליה, ב-1400: "היא מתפשטת הנה, עד ממש למחנה שלנו"

וורסטר:    אמור לי: הוא שוכב שם במיטה?
שליח:      כן, ארבעה ימים לפני צאתי
              לדרך הוא שכב. והרופאים
              כשעזבתי היו מודאגים.
וורסטר:   חבל שהוא נהיה חולה לפני
              שהתקופה הבריאה. בריאותו
              אף פעם לא היתה מצרך כל כך
              נחוץ.    
דורבן-חם:  חולה עכשיו? חלוש עכשיו?
               המחלה הזאת פשוט זיהום
               בְּדם חייו של המבצע שלנו.
               היא מתפשטת הֵנה, עד ממש
               לַמחנה שלנו. הוא כותב
              לי פה שמחלה פנימית –
              ושאת ידידיו היה קשה
              למשוך כל כך מהר להתגייס
              דרך תיווך;

תרגום: דורי פרנס (הנרי IV חלק א מערכה 4 תמונה 1)