תגית: ציטוטים

מה התועלת הרפואית במים (שאינם יכולים להזיק)?

בסוף החורף נועדו שני רופאים בבית השצ'רבצקים, לדון במצב בריאותה של קיטי ובאמצעים שיש לנקוט כדי להשיב לה את כוחותיה המידלדלים והולכים. היא היתה חולה, ולקראת האביב החריפה מחלתה עוד יותר. רופא המשפחה רשם לה שמן דגים, אחר־כך ברזל, אחר־כך אבן לַאפּיס, אבל מאחר שלא זה ולא זה אף לא זו לא הועילו, ומאחר שעצתו היתה להרחיקה מן האביב הרוסי ולהסיעה לחוץ־לארץ, הוזמן גם רופא בעל מוניטין לחוות דעה. הרופא בעל המוניטין, גבר נאה שעוד לא הגיע לזיקנה, דרש לבדוק את החולה. בהנאה יתירה, כמדומה, עמד על דעתו שביישנותה של נערה אינה אלא שריד מן העידן הברבארי, ושאך טבעי הוא כי גבר שעוד לא הגיע לזיקנה יפשפש במערומיה של נערה. הוא ראה בזה עניין טבעי מאחר שעשה זאת יום יום ולא הרגיש כלום, ואף לא בא, כך נדמה לו, לידי הירהורי עבירה, ומשום כך ראה בביישנותה של נערה לא רק שריד מן העידן הברבארי, אלא גם עלבון לעצמו.

קיטי נאלצה להיכנע, כי אף־על־פי שכל הרופאים היו חניכי אותה אסכולה עצמה, למדו מתוך אותם הספרים והיו בקיאים באותן התורות, ואף-על-פי שהיו מי שטענו שאותו רופא בעל מוניטין הוא רופא גרוע – הנה בביתה של הנסיכה הזקנה ובקרב בני חוגה האמינו משום־מה שרק אותו בעל מוניטין לבדו מחזיק באיזה ידע מיוחד, ורק הוא לבדו יכול להציל את קיטי. בתום בדיקה מדוקדקת ונקישות על גופה של החולה המבולבלת, ההמומה מעוצם הבושה, רחץ הרופא המהולל את ידיו בשקידה והלך לטרקלין ושוחח שם עם הנסיך. הנסיך הקשיב לדבריו בפנים זעופות וכיחכח שוב ושוב בגרונו. כיוון שהיה אדם בעל ניסיון, לא טיפש ולא חולה, לא האמין במדע הרפואה, ובלבו פנימה כעס על כל הקומדיה הזאת, מה גם שהיה כנראה היחיד שהשכיל להבין באמת מהו שורש מחלתה של קיטי. "הרי זו נביחת סרק," אמר בלבו בלשון הציידים לשמע דברי הרופא המהולל המלהג כאוס על סימני המחלה של בתו. בתוך כך התאפק הרופא בדי על מלהשמיע בקול את רחשי הבוז שלו כלפי אותו אציל זקן ומפונק, ובדי עמל אילץ את עצמו לרדת מטה אל שפל הבנתו הירודה. הוא תפס שאין לו בעצם מה לדבר עם אותו זקן. שכן האֵם היא המושלת בכיפה בבית הזה, ורק לפניה יש טעם שיפזר את פניניו, והנה נכנסה הנסיכה הזקנה לטרקלין ועמה רופא המשפחה. הנסיך הזקן סר הצידה, משתדל להעלים מהם כמה נלעגת בעיניו כל הקומדיה הזאת. הנסיכה היתה נבוכה ואובדת עצות ולא ידעה מה לעשות. היא הרגישה שגרמה עוול לקיטי.

"נו, דוקטור, חרוץ את דיננו," אמרה. "תגיד לי הכול." – "האם יש תקווה?" ביקשה לשאול, אבל שפתיה רעדו והשאלה לא נשאלה. "נו, מה, דוקטור?.."

"מיד אשוחח עם הקולגה שלי, ואז יהיה לי הכבוד לחוות את דעתי באוזנייך."

"עלינו לצאת איפוא מהחדר?"

"עשו כטוב בעיניכם."

הנסיכה נאנחה ויצאה.

כשנשארו הרופאים לבדם התחיל רופא המשפחה להרצות במורך את דעתו, לאמור, שיש כאן התחלה של שחפת, אך לעומת זאת… וכו'. הרופא המהולל הקשיב לדבריו, ואגב כך הציץ בשעון־הזהב הגדול שלו.

"כן," אמר, "אבל…"

רופא המשפחה קטע את דבריו באמצעם והשתתק ביראת כבוד.

"כידוע לך, אין ביכולתנו לקבוע התחלה של שחפת; עד שלא מופיעות השקערוריות עצמן, אין לנו שום סימן מובהק. אבל לחשוד אנחנו יכולים, ואף יש מה שמצביע על כך: תזונה לקויה, עצבים גְרויים, וכיוצא באלה. והנה השאלה: כשיש חשש להתחלה של שחפת, מה צריך לעשות כדי לסייע להזנת הגוף?"

"אבל, אתה הרי יודע, מסתתרות פה תמיד גם סיבות רוחניות, נפשיות," אזר עוז רופא המשפחה והעיר בחיוך דקיק.

"כן, זה מובן מאליו," השיב הרופא המהולל וחזר והציץ בשעונו. "סלח לי, הגשר על היאוזה כבר הוקם, או שעדיין צריך לנסוע מסביב?" שאל פתאום. "אה! כבר הוקם. יפה, אוכל להגיע בתוך עשרים רגע. ובכן, אמרנו שהשאלה היא זו: איך לשפר את התזונה ולחזק את העצבים. הדברים כרוכים זה בזה, יש לפעול בבת־אחת על שני חצאי העיגול."

"והנסיעה לחוץ-לארץ?" שאל רופא המשפחה.

"אני מתנגד לנסיעות לחוץ-לארץ. ותן דעתך: אם אמנם יש כאן התחלה של שחפת, מה שעדיין אין ביכולתנו לקבוע, הרי נסיעה לחוץ-לארץ לא תעזור. יש לנקוט אמצעים שישפרו את התזונה ולא יגרמו נזק."

והרופא המהולל גולל את תוכניתו – ריפוי במימי סוֹדֶן, שכל סגולתו בכך, כמדומה, שהמים האלה אין בהם כדי להזיק.

רופא המשפחה הקשיב בתשומת לב ובסבר של כבוד.

"אבל לזכות הנסיעה לחוץ-לארץ אפשר לומר שהיא מבטיחה שינוי הרגלים והתרחקות מן הסביבה ומן הזכרונות הכרוכים בה. וחוץ מזה, האֵם רוצה בכך," אמר לבסוף.

"אה! נו, אם כך – למה לא, שייסעו להם. צריך רק להיזהר מפני השרלטנים הגרמנים… שלא יגרמו נזק… נו, שייסעו להם."

והוא חזר והציץ בשעון.

"הו, עלי ללכת," אמר ופנה אל הדלת.

הרופא המהולל אמר לנסיכה הזקנה (לבו אמר לו שכך ראוי) שעליו לראות שוב את החולה.

"מה! שוב פעם לבדוק?" קראה האם בחלחלה.

"לא, לא. אבל יש לי צורך בעוד כמה פרטים, גבירתי הנסיכה."

"בבקשה, בבקשה." והאם נכנסה בלוויית הרופא אל חדרה של קיטי. קיטי עמדה באמצע החדר, כחושה וסמוקת לחי וברק לח בעיניה, עקבות הבושה שהתייסרה בה קודם. כשנכנס הרופא נסערה כולה ועיניה מלאו דמעות. כל המחלה הזאת שלה וכל הטיפולים הרפואיים האלה נראו לה מטופשים כל-כך, ואפילו נלעגים! הניסיון לרפא אותה היה מגוחך, ממש כאילו אמרו לחבר יחדיו רסיסי אגרטל שנשבר. לבה נשבר בקירבה, והם רוצים לרפא אותה בגלולות ובאבקות? אבל אי אפשר לפגוש ככה באמא, ומה גם שאמא לא האשימה אלא את עצמה.

"הואילי־נא לשבת, עלמתי," אמר הרופא המהולל.

הוא ישב מולה בחיוך, מדד את הדופק בפרק ידה והתחיל שוב לשאול כל מיני שאלות משעממות. היא השיבה לו, אך פתאום נתקפה כעס וקמה ממקומה.

"סלח לי, דוקטור, אבל אין בזה שום טעם. אתה חוזר שלוש פעמים על אותה השאלה."

הרופא המהולל לא נעלב. .

"רגזנות חולנית," אמר לנסיכה הזקנה כשיצאה קיטי מן החדר. "אבל אני כבר סיימתי, בעצם…"

והוא החל להרצות לפני הנסיכה, כלפני מומחית ובקיאה, ולהסביר לה באורח מדעי מה מצבה של בתה ואיך עליה לשתות את המים ההם שאין בהם צורך. כשנשאל על הנסיעה לחוץ־לארץ שקע הרופא בהירהורים, כמבקש לפתור בעיה קשה. לבסוף הציע את הפתרון: לנסוע ולא להאמין לשרלטנים, אלא לפנות בכל עניין אליו.

כשהסתלק הרופא נדמָה כאילו נמלא הבית שימחה. האם חזרה אל בתה בפנים צוהלות, וקיטי עשתה עצמה צוהלת אף היא. בימים אלה נאלצה להעמיד פנים לעיתים קרובות, כמעט בלי הרף.

"באמת, אני בריאה, maman. אבל אם את רוצה לנסוע – ניסע!" אמרה. וכיוון שביקשה להראות שדעתה כבר נתונה לנסיעה הקרובה, החלה לדבר על ההכנות הנחוצות.

עד כמה נפוצות רמאויות בפרסומים מדעיים (ומה סכנותיהן)

עושה רושם כי ככל שתופעת הפברוקים במדע נחקרת, ממדיה ועומקה מבהילים יותר.

יש כבר המרחיקים לכת וטוענים שרוב הממצאים המדעיים בימינו שגויים ו/או חסרי תוחלת. כאשר שואלים את המדענים עצמם על רמאות במדע עולה תמונה אמביוולנטית כביכול. רק מעטים (פחות מ-10%) מודים בפה מלא שהם, או עמיתיהם למקצוע, פברקו ממצאים או רימו באופן יזום. בה בעת, שיעור לא מבוטל (כשליש) מודים שהיו מעורבים באופן עקיף או ישיר בהתנהגויות בלתי ראויות, כגון צירוף שמם למחקר שלא תרמו לו, עיגול פינות בתחום הנתונים, הממצאים, שיטות המחקר והפרשנויות או פלגיאריזם.

אם לוקחים בחשבון ששאלות מהסוג הזה רגישות, ושאנשים אינם נוטים להודות מרצונם הטוב במעשים לא כשרים שלהם או של חבריהם – אפשר להניח שמדובר בתופעה רחבה בהרבה.

גם התקשורת מתחילה לגלות עניין רב יותר בקלקולי המחקר המדעי. אם עד לפני מספר שנים נהוג היה לדווח בעיתונות בעיקר על סקנדלים ציבוריים סביב הונאות ונוכלויות בתחומי הכלכלה, הפוליטיקה והביטחון, לאחרונה הצטרפו לדיווחים גם סקנדלים בעולם המדע. בשנים האחרונות נחשפות עוד ועוד הונאות בקנה מידה רציני, כולל במחקרים שפורסמו בבמות מרכזיות ואף כאלה שנחשבות פורצי דרך.

שערורייה רודפת שערורייה, עד כדי כך שוויקיפדיה יסדה את הערך List of scientific misconduct incidents, המונה לא פחות מ-70 אירועים, משלל דיסציפלינות – החל בביו־רפואה, דרך מחשבים, כימיה, פיזיקה וביולוגיה ועד מדעי החברה. ומה שמטריד אף יותר: ברפואה נחשפים טעויות, הטעיות, פברוקים והגזמות, בין השאר במאמרים שהיוו בסיס לפרוטוקולים של טיפולים רפואיים.

איך רואים אותנו הכוכבים?

ואז עלתה בדעתי השערה מעניינת – אולי הכוכבים רואים אותנו כמו שאנחנו רואים את הכלבים שלנו, למשל – זה שיש לנו מודעות רבה יותר, שאנחנו יודעים יותר מה טוב בשבילם; אנחנו מטיילים אתם עם רצועה, כדי שלא יאבדו, אנחנו מעקרים אותם, כדי שלא יתרבו בצורה לא הגיונית, אנחנו לוקחים אותם לווטרינר כדי שיטפל בהם. הם לא מבינים מאיפה כל זה מגיע, למה זה קורה, לצורך מה. אבל הם נכנעים לנו. אז אולי גם אנחנו אמורים להיכנע להשפעת הכוכבים, אבל בהמשך עלינו לחזק את הרגישות האנושית שלנו.

על כך הרהרתי כשישבתי על המדרגות בחושך.

Prowadź swój pług przez kości umarłych  Olga Tokarczuk

 

מאחר שקראתי את הספר באנגלית, תרגמתי את הציטוט משם, ולא מהמקור בפולנית

"מאיפה בא ישוע שלך?"

טוב, ילדים, אם יש כל כך הרבה רעש ברור שמשהו לא יושב טוב. אני חושבת שאם השחורים של הדרום והנשים של הצפון, כולם מדברים על זכויות, מהר מאוד הגברים הלבנים ימצאו את עצמם בבעיה. אבל על מה פה כל הדיבורים?

הגבר הזה שם [מצביעה על אחד הכמרים] אומר שנשים צריכות שיעזרו להן לטפס על כרכרות ושיסחבו אותן מעל לתעלות ושצריך תמיד לתת להן ת'מקום הכי טוב. אף אחד אף פעם לא עזר לי לעלות על כרכרה, או לעבור שלולית בוץ, או נתן לי ת'מקום הכי טוב! אז מה, אני לא אשה ? [מתרוממת לעמידה – הייתה אשה גבוהה במיוחד] תסתכלו עלי! תסתכלו על היד שלי! [חושפת את הזרוע וקופצת שרירים] אני חרשתי ושתלתי ואספתי תבואה לגורן, ואף גבר לא עשה את זה יותר טוב! אז מה, אני לא אשה? יכולתי לעבוד כמו גבר, ולאכול כמו גבר – כשהיה לי מספיק אוכל –וגם לסבול את הצלפות השוט! אז מה, אני לא אשה ? ילדתי שלושה עשר ילדים, וכמעט כולם נמכרו לעבדים מול העיניים שלי, וכשצעקתי בכאב של אמא, אף אחד מלבד ישוע לא שמע אותי! אז מה, אני לא אשה ? [הנשים בקהל מתחילות להריע בהתלהבות]. 

[מצביעה על כומר נוסף] ואז הוא מדבר על הדבר הזה שבראש, איך הם קוראים לזה ? [אינטלקט, מישהי לוחשת]. כן, זהו, מותק. מה הקשר של אינטלקט לזכויות של נשים או של שחורים? אם הכוס שלי לא מחזיקה יותר מחצי ליטר ושלך מחזיקה ליטר, תהיה רשע אם לא תיתן לי למלא את חצי הכוס הקטנה שלי עד הסוף, לא?

והאיש הקטן שם, בבגדים שחורים! הוא אומר שלנשים לא יכולות להיות זכויות כמו לגברים כי ישוע לא היה אשה! [פורשת את זרועותיה ועיניה רושפות] מאיפה בא הישוע שלך? מאיפה בא הישוע שלך? מאלוהים ומאשה! לשום גבר לא היה בו חלק! [הקהל כולו מוחא כפיים בסערה].

אם האשה הראשונה שברא אלוהים הייתה מספיק חזקה כדי להפוך את כל העולם לבדה, כל הנשים האלה ביחד בטח יכולות להפוך אותו בחזרה, ולתקן אותו! ועכשיו הן מבקשות לעשות את זה, והדברים, יותר טוב שיתנו להן.

תודה לכם על שהקשבתם לי, לסוג'ורנר הזקנה אין מה לומר יותר.

המאמר "אני לא אשה?" 1851, בתרגומה של דלית באום

"?Sojourner Truth: "Ain't I a Woman

מתוך הספר ללמוד פמיניזם: מקראה (מאמרים ומסמכי יסוד במחשבה פמיניסטית)

סוג'ורנר טרות' הייתה משועבדת לבעל אדמות ממוצא הולנדי, עד שזכתה בחירותה, כשמדינת ניו יורק שחררה את העבדים שחיו בתחומה. 

נעמי, מקץ שתים עשרה שנה

נעמי:
עַכְשָׁו יָפֶה. עַכְשָׁו הַכֹּל שָׁקֶט.
עַכְשָׁו אֵין אִישׁ. אֵין אִישׁ בֵּינֵינוּ, אֲהוּבִי.
נַפְשִׁי שְׁמֵחָה. אֲבָל רַק בּוֹא כְּבָר, בּוֹא.
אַתָּה יוֹדֵעַ, חֲזָקָה אֲנִי, כֹֹּּחִִי אֲפִלוּ רַב מִשֶׁהָיָה.
אֲבָל רַק בּוֹא כְּבָר, בּוֹא. הָהּ, אֲהוּבִי, הַזְמַן
עָבַר מַהֵר, עָבַר מַהֵר וָקֵל,
פַּתְאֹם נִדְמֶה כִּי זֶה עַכְשָׁו הָלַכְתָּ!
וּכְבָר הִנֵה אַתָּה חוֹזֵר וָבָא…
לא כֵן? אַתָּה חוֹזֵר וָבָא? לא כן?
אֲבָל רַק בּוֹא כְּבָר, בּוֹא. הַלֵב
אֵינוֹ יָכוֹל יוֹתֵר. פִּתְאֹם הִתְחִיל
מַכֶּה בְאֶגְרוֹפִים, פִּתְאֹם הִתְחִיל
שׂוֹרֶט, נוֹשֶׁךְ, צוֹֹוֵח… לא, אַל פַּחַד.
הוּא יִרָגַע, פָּשׁוּט הוּא לֹא דִּבֵּר יָמִים רַבִּים.
פָּשׁוּט, יָמִים רַבִּים הָיָה כְאֶבֶן.
הוּא יִרָגַע. אֲבָל רַק בּוֹא כְּבָר, בּוֹא.
געגועי כְּמוֹֹ גַלִים גְדוֹֹלִים נוֹשְׂאִים אוֹתִי אֵלֶיךָ,
מְבִיאִים, הוֹדְפִים, מְטַלְטְלִים אוֹתִי
הָלוֹךְ וָשׁוֹב. הַנֶה אֲנִי שׁוֹטֶפֶת
אוֹתִךְ כְּלִךְ. הִנֵה אֲנִי מִשְׁלֶכֶת
אֲחוֹרַנִית בַּיָּם, וְשׁוּב עוֹלָה, גוֹרֶפֶת,
סוֹחֶפֶת, מִתְרַפֶּקֶת… אֲהוּבִי,
אַתָּה שׁוֹמֵעַ זֹאת. אֵינְךְ יָכוֹל שֶׁלא
לָחוּשׁ אֶת זֹאת. עַכְשָׁו הִנֵה כֻּלִִי
סְבִיבְךְ, כֻּלִִי אִתָּךְ, כֻּלִִי
נוֹשֵׂאת אוֹתְךָ אֵלַי… רַק בּוֹא כְּבָר, בּוֹא.
אַתָּה תִּמְצָא אוֹתִי שְׂמֵחָה, טוֹבָה
וּמְלֵאַת אשֶׁר. אֱלֹהִים, נִדְמֶה לִי
כִּי לֹא יָדַעְתִּי אֲשֶׁר כֹּה מָלֵא
כִּבְרֶגַע זֶה. אֲבָל רַק בּוֹא כְּבָר, בּוֹא.
אני יודעת, יעלה השחר וכְבָר אַתָּה אִתִּי.
בּוֹא, אֲהוּבִי. לַכֹּל יְשׁ סוֹף, יֵשׁ סוֹף, רַק בּוֹא כְּבָר, בּוֹא.

(חושך)

מדוע כולם מתפעלים מכריסטינה?

כל שיחה ניצתת בלהבה עליזה ומתמלאת אור ורננה כשהיא מצטרפת אליה, תמיד קורנת מאושר, תמיד מתלוצצת, ולא רק הדודה  והדוד, אלא גם אורחים זרים לחלוטין רואים בעין יפה את התלהבותה הלא מרוסנת. אל מבואת המלון היא פורצת בשאון כמו אבן מבעד לחלון, מאחוריה מסתחררת הדלת המסתובבת מכוח תנופתה הרבה, בכסייתה היא טופחת בעליזות על כתפו של נער השליחויות הקטן שמנסה לעוצרה, תנועה אחת תולשת את הכובע משערה, תנועה נוספת פושטת את הסוודר מגופה, הכול צר ולוחץ, הכול מגביל את שצף תנועתה. ואז היא נעמדת בשאננות מול הראי להתקין את מראיה, מיישרת בכמה תנועות את שמלתה, מנערת לאחור את רעמת שערה הסתורה, וזהו, זה הכול, ובסערת רגשות שטרם שככה, לחייה סמוקות מן הרוח, היא פונה היישר אל שולחן כלשהו – היא כבר מכירה את כל האנשים – כדי לספר. תמיד יש לה מה לספר, תמיד קרה לה זה עתה משהו נפלא, נהדר, עוצר נשימה, היא ממלאת את כולם בהתלהבותה המבעבעת, ואפילו זר מוחלט חש שעומד לפניו אדם המתפקע מהכרת טובה ואינו יכול שלא לחלוק אותה עם אחרים. היא אינה יכולה לראות כלב מבלי ללטפו, כל ילד היא מרימה אל חיקה כדי לנשק את לחייו, לכל חדרנית, לכל מלצר היא מוצאת מייד מילה טובה. אם יושב אדם כלשהו ממורמר או אדיש היא מנערת אותו מייד בבדיחות דעת, מכל שמלה, מכל טבעת, מכל מצלמה, מכל נרתיק סיגריות היא מתפעלת, כל עצם היא לוקחת בידה ומאירה בהתלהבותה. מכל בדיחה היא צוחקת, כל מאכל ערב לחיכה, כל אדם הוא אדם טוב, כל שיחה משעשעת: הכול, הכול נהדר בעולם העליון הזה, היחיד והמיוחד הזה. איש אינו יכול לעמוד בפני זיו פניה הסוחף, כל מי ששוהה במחיצתה נדבק בעל כורחו בעליצותה, אפילו אלמנתו הזעופה של חבר המועצה מביטה בה בהנאה מכורסתה מבעד למשקף שלה, השוער מברך אותה בחביבות מופלגת, המלצרים המעומלנים מקרבים עבורה את הכיסא בשקידה, ודווקא הקשישים חמורי הסבר שמחים למראה עליזותה ונועם הליכותיה. אף על פי שפה ושם יש הנדים בראשם על תמימותה ועל רגשנותה היתרה, מתקבלת כריסטינה בכל מקום בסבר פנים יפות ובלבביות, ואחרי שלושה או ארבעה ימים מסכימים כולם פה אחד, מלורד אלקינס ועד אחרוני השליחים ונערי המעליות, שהעלמה פון בולן היא ברייה נלבבת, "a charming girl", והיא מרגישה במבטים האוהדים האלה, היא נהנית מהם, הם מאשרים לה את קיומה ואת זכותה להיות שם, ובזכות ההסכמה הכללית הזאת אושרה כפול ומכופל.  

RAUSCH DER VERWANDLUNG Stefan Zweig

תרגמה מגרמנית: טלי קונס

עוד פעם כל זה?

אלול בעין כרם

אֱלוּל בְּעֵין-כָּרֶם. עֲנָנִים רִאשׁוֹנִים וְהָרִים אַחֲרוֹנִים,
"הַדִּכְדּוּךְ הֶעָמֹק שֶׁל רוּת", עַכְשָׁו שׁוּב.
חוֹמוֹת וּמַדְרֵגוֹת מְטַפְּסוֹת בְּלִי לְהַגִּיעַ,
הַגֶּפֶן, רֵיקָה וּמְאֻשֶּׁרֶת, דְּבוּקָה לָאֲדָמָה.
"לֹא לָמוּת עַכְשָׁו". הָעָיִן יוֹצֵאת לְטַיֵּל
הַגּוּף נִשְׁאַר בְּבֵית. וּבַחוּץ גּוֹעֵשׁ
שׁוּק סוֹף הַקַּיץ: אוֹר מָחְלָף
עִם שֶׁל מְדַבֵּר. צְבָעִים וְזַיִת
סֶלַע וְהֵדֵי דִּבּוּר.

מִמְצָאִים אַרְכֵאוֹלוֹגִיִּים מִתַּחַת לָרַגְלַיִם
"לְכָל הַיּוֹתֵר אַהֲבָה", אַתְּ
מְרַשְׁרֶשֶׁת חֲזָרָה לְתוֹךְ הַחֶדֶר הַפְּנִימִי.
"כְּאִלּו נוֹלַדְתִּי מֵחָדָשׁ". זֶה נוֹרָא,
עוֹד פַּעַם כָּל זֶה?

"בֵּין כָּךְ קִבַּלְתִּי אָז אֶת הַכְּאֵב מֵאִמִּי
בְּלִי לָקַחַת אוֹתוֹ מִמֶּנָּה."

שיר לראש השנה

הַרְצָאוֹת טְרָשִׁים. תַּלְמִידֵי קוֹצִים,
הָאוּנִיבֶרְסִיטָה שֶׁל נְדִידַת חוֹלוֹת.

מִכְלְלוֹת הַזֵיתִים. מַדָּעֵי הָרוּחַ שֶׁל הָרוּחַ,
מֶחְקָר עֲצֵי הַתְּאֵנָה עָלֵינוּ, בַּעֲנָפִים שׁוֹנִים. 

קוֹנְגְרֶסִים שֶׁל צְרִיחַת צְפָּרִים רְעֵבוֹת,
כִּנוּסֵי שָׁרָב בָּהָר הַקֵרֵחַ.

וְעוֹד מְעַט יָבוֹאוּ לְבַקֵּר,
אֶת הַנְהָלַת סִפְרֵי דָּמִי, לִקְרַאת רֹאשׁ הַשָּׁנָה. 

רַגְלֵי הַשָּׁנָה הָאַכְזָרִית דָּרְסוּ אוֹתִי,
אֲבָל יָדִי עַל מָתְנֵי הַשָּׁנָה הַחֲדָשָׁה. 

מה צריך מורה מנוסה לעשות?

אני מטילה עליהם לקרוא סיפור בן חמישה עמודים. נאמר, המינגוויי, או סלינג'ר.

"ובכן, סטיבן, אנא אמור לנו, במה עוסק הסיפור?"

"אני לא יודע. הוא לא מצא חן בעיניי."

"נהדר, דעתך חשובה לנו מאוד. ספר לנו מה בדיוק לא מצא חן בעיניך."

"לא מצא חן בעיניי שהגיבור בוגד באשתו. זה מעשה שפל ולא מוסרי. אני לא אוהב לקרוא סיפורים כאלה."

"אמור לי, סטיבן, ואנשים, בחיים, בוגדים זה בזה ?"

"כן."

"ולמה לא לכתוב על כך סיפור?"

"בגידה היא מעשה שפל, היא לא מלמדת אותנו דבר."

"אתה חושב שתפקידה של הספרות ללמד? מחשבה מעניינת, אם כי שנויה במחלוקת! הבהר את נקודת מבטך."

אני לא שמה קצוץ על דעתו של סטיבן. המשימה העיקרית שלי – לא לאפשר לזב החוטם הערמומי הזה, שכל הלילה עישן מריחואנה (ומריח ממנה גם עכשיו), שרק לפני רגע חתך אותי בפורשה שלו ותפס לי את מקום החניה, לרמות אותי ולהסתיר את העובדה שהוא כלל לא קרא את הסיפור. שאל במסדרון את הבחורה שלו: הסיפור ההוא, מה קורה בו? והיא ענתה לו: יש שם איזה אחד שבוגד באשתו; אה, הבנתי; והנה הוא מוכן עם תשובה. לא תעקוף אותי על עז מקרטעת, אני חושבת לעצמי. "אסחט באיומים ואדחק אל הקיר."

והרי יש כאן עוד מורכבות. אם תחשפי בפשטות את שקריו של הסטודנט ותיתני לו נכשל על כך שהגיע לא מוכן לשיעור, בסוף הסמסטר הוא ינקום. ביום הלימודים האחרון הם כולם מקבלים דפי שורות מהדיקנט ובהם שאלות מנחות. הם מתיישבים ומעקמים במאמץ את האצבעות שאינן מורגלות בכתיבה, ומוציאים באותיות דפוס את דיבת המרצים. "הפרופסור לא עניין אותי." "לא יצר אווירה חווייתית." "אני לא אוהבת את דוגמת העניבה שלו." "נתן D ו־F, ולא הסביר למה. הייתי מאוד מאוכזב."

בגלל זה המורה חייב להיות זהיר במיוחד כשהוא מביא לידיעתו של הסטודנט את העובדה שהוא בהמה עצלה (אם המורה בכלל רוצה להביא לידיעת הסטודנט את העובדה שהוא בהמה עצלה), כדי שהסטודנט בעצמו יצטרך להכיר בכך, והחברים יוכלו להעיד על כך גם כן. כל סוג של כנות, הצבעה על אידיאלים, קריאה למצפון, מודלים לחיקוי ושאר קשקושים יומרניים, האהובים כל כך במולדתנו, אינם עובדים כאן כלל וכלל. כאן צריך לשעשע את הקולקטיב ללא הרף ובו בזמן לתת לכל סטודנט להרגיש שהוא ורק הוא החשוב ביותר, מושא תשומת לבי המתמדת. אבל בלי חנופה. בלי שקרים בוטים. אם המורה מתחנף לסטודנט ומעניק לו ציון גבוה מתוך רצון למשוב חיובי, הסטודנט יתמלא בבוז ובכל זאת ילכלך על המרצה בסוף השנה.

עוד מומלצת התנזרות מאינטלקט אישי: אינטלקט יכול לעצבן. ומילון פשוט ככל האפשר, הם כבר התלוננו שאני משתמשת במילים שאינן מובנות להם. נוסף על כך, כמובן כדאי לשלוט בשיטה של סטניסלבסקי, מחוזקת בפטפטנות סמיכה.

המורה המנוסה יודע: לא צריך ללמד את הסטודנט. צריך ליצור אצלו תחושה שהוא למד.

ניקולו מקיאוולי (1527-1469), "הנסיך": כששליט ממנה שרים טיפשים וחנפנים

על שרים ונסיכים

בחירת שריו של השליט [מדוע בחרתי במילה זאת אפשר לראות בהערה שבתחתית הרשומה][1] אינה עניין של מה בכך; הם מוצלחים או שאינם כאלה, תלוי עד כמה השליט חכם, זהיר ומפוכח. ההתרשמות הראשונית מהשליט ומיכולתו השכלית נוצרת במפגש עם האנשים שבהם בחר להקיף את עצמו. כשאותם אנשים מוכשרים ונאמנים, אפשר להסיק שהוא חכם, שהרי עמד על טיבם ועל כישוריהם ורכש את נאמנותם. ולהפך: אפשר לגבש דעה שלילית על השליט, אם טעה בבחירת שריו, שכן זוהי הטעות הראשונה שנגלית.  

יש שלושה סוגי יכולות: אנשים שמבינים הכול בכוחות עצמם, כאלה שמבינים אחרי שמסבירים להם, והסוג השלישי: אלה שאינם מבינים מאומה, לא בכוחות עצמם ולא אחרי שמסבירים להם. הסוג הראשון הוא הטוב מכולם, גם השני טוב. בשלישי אין שום תועלת. 

כשהשליט מסוגל להבחין במעלות ובחסרונות במעשיהם של בני אדם או בדברים שהם אומרים, כשהוא יכול לשפוט כך את הביצועים של שריו ואז לתקן את החסרונות ולשבח את המעלות, אותם שרים לא יוכלו להערים עליו. 

שליט יכול תמיד לעמוד על טבעו של שר: אם הוא חושב על עצמו יותר מאשר על השליט, הוא לעולם לא יצליח; מעשיו מוכיחים שרק טובת עצמו מעסיקה אותו, ושעליו אי אפשר לסמוך. 

איך להימנע מחנפנים

במסדרונות הממשל מסתובבים חנפנים רבים, כי בני אדם מתענגים ממעשיהם ונוהגים לרמות את עצמם עד כדי כך שהם מתקשים להישמר מפני חנפנים, שיש לנוס מפניהם כמו ממגיפה.

שליט יכול להישמר מפני חנפנות, אם יבהיר לסובביו שלא ייפגע אם יאמרו לו את האמת. 

אבל אם כולם יאמרו לו את האמת, יפסיקו לרחוש לו כבוד. 

שליט חכם ושקול חייב אם כן לבחור בדרך שלישית: עליו לבחור לעצמו יועצים חכמים, ולאפשר להם ורק להם את החופש לומר לו את האמת, אבל רק בתשובה לשאלותיו, ולא בשום עניין אחר. 

עליו לשאול אותם על כל דבר שהוא, לשמוע מה דעתם, ואחרי כן לשקול עם עצמו ובדרכו. כשהוא מתייעץ עם כל אחד מהאנשים הללו, עליו לאפשר להם לדבר בחופשיות, ולעורר בהם את התחושה שהדברים שהם אומרים ראויים.

אחרי כן אל לו להקשיב לאף אדם נוסף, ואז להחליט. 

מי שנוהג אחרת – פועל בפזיזות. מי שנעתר לדברי חנופה, או מרבה לשנות את דעתו בעקבות מגוון דעות ששמע, יאבד את ההערכה שחשים כלפיו. 

שליט חייב תמיד להתייעץ, אבל רק כשהוא עצמו רוצה בכך, לא כשאחרים מעוניינים לייעץ לו. אדרבא, עליו לבלום כל יוזמה לייעץ לו, אלא אם ביקש בכך.

עם זאת – עליו להרבות בשאלות, ולהאזין בתשומת לב לאמיתות הנאמרות לו בתשובה לשאלותיו.

אם הוא מרגיש שיועציו חוששים לומר לו את האמת, עליו לכעוס.

כשהשליט אינו חכם, הוא לא יוכל לזכות בעצות טובות, אלא אם יפקיד את עצמו לחלוטין בידי אדם שישלוט בו. אם מי ששולט בו הוא אדם חכם, זהיר ומפוכח, העניינים יתנהלו כשורה, אבל תוך זמן לא רב האדם השולט בו יגזול ממנו את מוסרות השלטון.

מי שמתייעץ עם אנשים רבים, לא יוכל לאחד את כל הדעות שישמע. יועציו יעסקו באינטרסים של עצמם, ולו לא תהיה היכולת לתקן אותם או להבין למה הם מתכוונים. אנשים אינם כנים אם לא מאלצים אותם להיות כאלה. 

יועצים חכמים, יהיו אשר יהיו, מקרינים על השליט, אך ההפך לא קורה: חוכמתו של השליט אינה מקרינה על יועציו.  


[1] בחיבור המקורי, כמו בשמו של הספר, משתמש מקיאוולי במילה "נסיך". העדפתי את המילה "שליט", שמדגישה את הרלוונטיות המטרידה של הטקסט שנכתב במאה ה-16. 

מאחר שקראתי את הטקסט באנגלית, תרגמתי אותו בעצמי. חלק מהציטוטים אינם מלאים, ונעשו תוך דילוג על שורות או על פסקאות. 


האם "ההומו-העדין" הוא קלישאה?

כשזה קורה לך, את מרגישה מין אלימות סמויה. לא סמויה. אפשרית. את לא יודעת מה עלול לקרות, כי הם, הגברים, כל כך זרים. לכן קל יותר עם הומואים. הם לא עד כדי כך שונים ממך… בטח יש אנשים שהיו מרחמים עלי אילו ידעו על המשפחה שלי, על אבא שלי, על כל זה. אבל אולי היה לי יותר קל… פחות מפחיד… כי טיפלו בי, והאדם שטיפל בי לא היה גס וקולני… את מסוגלת לדמיין את אבא שלי מעשן סיגר, עם כל מה שאני יודעת עליו…? זה לא שהוא וגרגורי לא עשו… כל מיני דברים… אבל… האמת, כשקוראים על הומואים, נראה לי שיש אצלם פחות אלימות בחיים, לעומת… לא. ככה התקשורת בוחרת להראות אותם. והיא עושה בדיוק אותו דבר עם סטרייטים…  מצד שני, גרגורי הוא לא בדיוק עדין נפש. אבל באותה תקופה הוא היה יותר צעיר… כל זה, ההומו-העדין, הוא בעצם מין קלישאה, אם חושבים לעומק. אבל אבא שלי… רק מלקרוא את המכתבים שלו אפשר להבין שהוא בחיים לא היה פוגע באימא שלי… נכון, בסופו של דבר הוא כן פגע בה, כי הוא הכניס אותה להיריון למרות שלא היו אמורים להיות לה ילדים… 

הספר תורגם לעברית וראה אור בהוצאת כנרת זמורה בשם אוגוסט, אבל מאחר שקראתי אותו באנגלית תרגמתי את הקטע הזה בעצמי.

הטור על הספר

75 שנה: הכותרת ראשית בעיתון הארץ, לעומת הכותרת הראשית בעיתון הבקר…

העמוד הראשון של עיתון הארץ באותו בוקר
העמוד הראשון בעיתון הבקר באותו בוקר

משל שלוש הצפרדעים

מעמד הביניים של סן כריסטובל – אם לשרטט קלסתרון מהיר – הזכיר את המשל הידוע של שלוש הצפרדעים שנפלו לדלי חלב: האופטימיסטית, הפסימיסטית והריאליסטית. אני לא מאמינה שאטבע במקום קטן כל כך, חושבת הצפרדע האופטימיסטית, אבל דווקא האדישות שלה גורמת לכך שתטבע ותמות ראשונה. מתה הצפרדע האופטימיסטית! חושבת הצפרדע הפסימיסטית. איזה סיכוי יש לי? והייאוש שלה גורם לה למות בו־במקום. אבל השלישית, הצפרדע הריאליסטית, שבמשך כל הזמן הזה הניעה את רגליה כדי לצוף, מתחילה להניע אותן במרץ גובר לנוכח מותן של חברותיה, ופתאום היא מרגישה מצע יציב וקשה שעליו תוכל לעמוד ולקפוץ: כשבטשה ברגליה חבצה חמאה. הריאליזם שלה (או הייאוש שלה) הציל אותה.

 

Andrés Barba REPÚBLICA LUMINOSA

מספרדית: ליה נירגד 

מדוע לא היה אלברט איינשטיין יכול לפרסם את מחקריו

בדף הבית של ועדת פרס נובל אפשר לקרוא אוטוביוגרפיות של זוכים מתחומים שונים, כולל המשוכות שהציב בפניהם הממסד המדעי בדרך לתגליות ההיסטוריות. אחד מהם הוא ג'ורג' אקרלוף, חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 2001, שעבודתו פורצת הדרך "המנגנון של שוק הלימונים" (לימונים הוא כינויין של מכוניות באיכות נמוכה), נדחתה בהגשה הראשונה. שני שופטים ציינו שממצאיו טריוויאליים, ואילו השלישי פסל את העבודה בנימוק ההפוך: שהיא חדשנית מדי. הוא ציין בבוז בלתי מוסתר כי אם המאמר אכן מתאר מציאות אמיתית, נראה שחוקי הכלכלה המוכרים צריכים להשתנות. צחוק הגורל שמחקריו של אקרלוף אכן שינו את מושגי הכלכלה הישנים.

בתחום הסוציולוגיה העכשווית ראוי להזכיר את מאמרו המבריק (מ-1973) של מרק גְרָנוֹבֶטֶר, "החוזק של קשרים חלשים" (The Strength of Weak Ties), שהפך לאחד המאוזכרים ביותר במדעי החברה, אחרי שהושלך לסל בהגשה הראשונה (גרנובטר הראה שקשרים מקריים וחלשים עם המוני אנשים – כגון אלה הנוצרים ברשתות החברתיות – אפקטיביים יותר במציאת עבודה או באיסוף מידע בהשוואה לאלה המושגים באמצעות הקשרים ההדוקים יותר עם האנשים המעטים הקרובים לנו).

ראוי לציין שגם מחוץ לכותלי המדע עורכים עתירי ניסיון שוגים לא אחת באיתור יצירות גדולות, בעיקר כאשר הן חורגות מהמתווה המוכר. אחת הדוגמאות המפורסמות היא רב המכר הבינלאומי "הארי פוטר". כידוע, ג'יי קיי רולינג נדחתה על ידי 12 הוצאות לאור לפני שמצאה מו"ל שהואיל לפרסם את הראשון בסדרת הספרים המיתולוגית, והשאר היסטוריה (ספרי הסדרה שברו שיאים של מכירות, הפכו את רולינג לסופרת העשירה ביותר בתבל וגם המו"ל החריג לא יצא מן הסתם מופסד).

דחייה שגויה של מאמרים חשובים אינה נובעת רק מחוסר יכולת לזהות את החידוש. לעיתים היא נובעת מרשלנות, שמרנות או דוגמטיות, ולפעמים גם מקנאה. חז"ל אמנם לימדו אותנו ש"קנאת סופרים תרבה חכמה", אבל כשהתחרות עזה והאגו גדול, ובעיקר כאשר היוצר עולה על השופט בכישרונו, הקנאה עלולה להיות הרסנית.

אחד הסיפורים המיתולוגיים שמדגים את הדינמיקה הזו הוא סיפורו של המלחין אנטוניו סליירי, שהקנאה בחברו, וולפגנג אמדאוס מוצרט, גרמה לו להצר את צעדיו בסתר. אגו, יצרים ורגשי נחיתות במדע לא נופלים ואולי אף עולים על אלה שבעולם האמנות, ולכן טבעי שהליך שיפוט העמיתים מאפשר לקנאים מתוסכלים לפגוע במוכשרים מהם.

לאלברט איינשטיין מיוחסת האמרה: "ענקי הרוח תמיד נתקלו בהתנגדות אלימה מצד בעלי המוחות הבינוניים". למזלו ולמזלנו, חלק ממאמריו פורצי הדרך פורסמו בתחילת המאה ה-20 ללא הליך של שיפוט עמיתים. אילו הוא היה מחויב להישפט על פי השיטה הנהוגה היום, ודאי היה מוצא את עצמו משרך רגליים בין כתב עת אחד למשנהו עד לפרסום הגואל. ואכן, איינשטיין הביע לא אחת הסתייגות תקיפה מהליך שיפוט העמיתים, וראה בו התערבות בלתי לגיטימית בעצמאותו של המדען.

ממוצרט ואיינשטיין לגלילאו גליליי. אנשים מניחים שתלאותיו של הגאון האיטלקי, שנרדף על ידי הכנסייה, לא היו יכולות להתרחש בעולם הדמוקרטי המודרני. כידוע, הוא התעקש להשמיע את האמת המדעית (שכדור הארץ סובב את השמש), למרות שסתרה את ה"אמת" שהכתיב הממסד הכנסייתי, ולפיה הארץ עומדת במקומה והיא מרכז היקום. גם כאשר נאלץ לחזור בו במהלך משפטו, בגלל עינויי האינקוויזיציה, הוא נותר נאמן לאמת המדעית, וטבע (לפחות על פי המיתוס) את האמרה האלמותית "Eppur si muove! " – "ואף על פי כן, נוע תנוע!".

האינקוויזיציה אמנם נעלמה מהעולם ואיש (כמעט) אינו חולק על כך שכדור הארץ סובב סביב השמש וגם על שאר התיאוריות המהפכניות של אבי המדע המודרני, אבל רדיפת פורצי הגדר והדרך במדע רחוקה מלהיעלם.

מעיין איתן: "מי שבוכה מת"

אחר כך נסענו בחזרה לעיר והתפוצצתי מצחוק בלב כי דימה היה עצבני ולא רצה לדבר וממילא אלה דברים שבעיקרון לא אמורים לצחוק עליהם, אבל אני צחקתי. והשמש עלתה ולא היו עוד כתובות חדשות אז צחקתי כל הדרך הביתה וצחקתי כשנפרדתי מדימה (עד הפעם הבאה, דימה) וצחקתי בחדר המדרגות וכשסובבתי את המפתח כדי להיכנס וכשפשטתי את הבגדים שלי והחלפתי לטי-שירט רחבה וטריינינג (הבד דמוי העור של החצאית הצחיק אותי, הגרבונים, התחתונים השחורים היקרים, זרוקים על שולחן הכתיבה, צחקתי חזק כל כך), וצחקתי במיטה חזק וכשניסיתי להירדם צחקתי עד שחשבתי שאיחנק

אמות בשנתי, והפתולוג יכתוב תחת הסעיף הרלוונטי – סיבת המוות: צחוק, המנוחה (אישה צעירה בשנות העשרים המאוחרות לחייה, סימנים מזהים: קעקוע או שניים, צלקת ילדות, עווית משונה של השפתיים) צחקה עד שנחנקה מהצחוק של עצמה, והמחשבה הזאת רק הגבירה את הצחוק שלי וכשנרדמתי חלמתי שאני צוחקת חזק כל כך עד שזגוגיות החלון נשברות וטיח נושר מהתקרה והדירה קורסת לתוך עצמה ובניין הדירות מתמוטט, קובר תחתיו את הדיירים שקמים ליומם בזמן שאני צוחקת וישנה, וצוחקת וצוחקת וישנה, ואליי מצטרפות קארין והבלונדינית וגם מלוכסנת העיניים והאחרות, למה לא, יש מקום, יש דרישה, וסרגיי, ודימה, ושלושה, או חמישה, או שבעה בכל לילה, וגם אסף מצטרף בזמן שהוא סופר את השטרות, והוא סופר וצוחק, וסופר וסופר וצוחק, וכל הגברים צוחקים ואנחנו צוחקות, בכל העולם אנחנו צוחקות, וכל מי שמצטרף אלינו וצוחק ניצל, ומי שבוכה מת, אני חוזרת: מי שבוכה מת. 

אז מה ראית במחנה ריכוז, ילד?

הוא פנה אלי בפנים מפויסים. שאל: אתה בא מגרמניה, נערי? – כן. – ממחנה ריכוז? – כמובן. – מאיזה? – מבוכנוואלד. – כן, כבר שמע עליו, הוא ידע ש"זה היה אחד ממדורי התופת הנאצית", כך אמר. – מאיפה לקחו אותך? – מבודפשט. – כמה זמן היית שם? – שנה בסך הכל. ודאי ראית הרבה, נערי, הרבה זוועות, אמר, ולא עניתי כלום. נו, אבל – כך המשיך – העיקר שזה נגמר, עבר, ובפנים עליזים יותר הצביע על הבתים שבדיוק חלפנו על פניהם בצלצול רעשני, והתעניין: מה אני מרגיש עכשיו, שוב בבית, למראה העיר שעזבתי? – אמרתי לו: שנאה. – הוא השתתק, אבל כעבור רגע העיר שהוא חייב, למרבה הצער, להבין ללבי. חוץ מזה, לדעתו, "במצב הנתון", גם לשנאה יש המקום שלה, התפקיד שלה, ויש בה "אפילו תועלת", והוא מניח – הוסיף – שאנחנו תמימי דעים, והוא יודע היטב את מי אני שונא. –אמרתי לו: את כולם. – ושוב השתתק, הפעם כבר ליותר זמן, ואחר כך התחיל שוב: הרבה זוועות נאלצת לעבור? – ועניתי, תלוי למה אתה קורא זוועות. – בוודאי נאלצת, אמר אז, ובפניו ניכרה קצת מבוכה, לסבול מחסור גדול, לרעוב, ויש להניח שגם הרביצו לך, אולי, ואמרתי לו, כמובן. נערי היקר – קרא עכשיו בקול וכבר נראה שאיבד את סבלנותו – למה אתה אומר על כל דבר "כמובן", ותמיד על דברים שדווקא בכלל לא מובנים מאליהם?! – אמרתי: במחנה ריכוז הם מובנים מאליהם. –כן, כן – אמר – שם כן, אבל… – וכאן נתקע, היסס קצת – אבל… הרי מחנה הריכוז בעצמו הוא לא משהו מובן מאליו! – מצא כאילו את המלים הנכונות סוף־סוף, ואז לא עניתי לו כלום, כי לאט לאט התחלתי להבין: יש דברים מסוימים שלעולם, כנראה לא נוכל להתווכח עליהם עם זרים, עם בורים, שבמובן מסוים אינם אלא ילדים, אם אפשר לומר ככה. חוץ מזה, התעשתי למראה הכיכר שהיתה במקומה הרגיל ורק קצת שוממה ומוזנחת יותר – הגיע הזמן לרדת, וגם הודעתי לו את זה. אבל הוא התלווה אלי, הצביע על ספסל בצד, שמשענתו אבדה לו, והצביע: בוא נשב רגע. 

תרגמה מהונגרית: מרים אלגזי

קארל צ'אפק: "תוכנית שכשלה": האם אפשר ללכוד את האביב

בכל חורף, פחות או יותר בראשית חודש פברואר, כשמתחילים הימים להתארך, אני נשבע בכל מה שקדוש וגומר בדעתי באופן חד־משמעי: לא, השנה בהחלט לא אשכח; כשיגיע הרגע, אבחן את העניין כראוי, מקרוב, בקפידה, כבלש. אבחר איזה חוטר או נצר, אמדוד לי מטר רבוע של אדמה ואשגיח היטב, לראות איך ֶ נוצר אביב. אלמד היטב את הבליטה הראשונה, הדביקה, העדינה, שממנה יבקע ניצן; אסקור את הניצן בעין בוחנת, כדי לעמוד על ִ צמיחתו האטית, על פניו שמגעם דביק או עורי, על התנפחותו ִהא ּ טית; אני מוכרח להיות שם כשייבקע לבסוף בנשיפה חלושה, ָּ כשישלח החוצה קצה עלה חיוור ראשון, כשיימַתח בעלעלים קמוטים כמו תינוק, כשמניפות עלעלים מקופלות יתחילו להיפרש ולהשתרע, כשייעשו מכל זה עלים של ממש; ולפתע שוב לא יהיו כאן ענפי שיח עירומים, ואני אדע לפרטי־פרטים כיצד קרה הדבר. כן, כך אעשה. ולא רק אכרע שם ואביט בענפים, אלא ַ גם בחלקת האדמה שלי אתבונן; ולפתע תזוז אבן מול עיני, האדמה תנוע ואני אראה איך צצה מן העפר לשון עשב רעננה, ַ מין אצבע קטנה ועליזה המתחפרת לה מ ְעלה ומתחילה להתפרשׂ ; אלטוש אז עיניים באחיותיה, אמנה אותן, ולא תיוותר אחת שלא אסייע בלידתה הפלאית. בשם אלוהים, אולי עוד תתרומם אדמתי בתפיחה מוזרה, אשר תתבקע תחת מבטי וממנה יבקע ניצן משובח; ואז אולי ייצא ממנו כרכום, או פ ַרפָרה, או פרח אחר, לא נודע עדיין, שאותו אגלה ואעניק לו את שמי. הלוואי שינוחו ִ על ענפי זוג ציפורים, אשר יראו לי איך מטילים ביצים. בקיצור, השנה בהחלט לא אניח לזה לחלוף כך סתם; אתפוס את האביב 25in flagranti, אסתכל לו על ידיו, ישר על האצבעות, כדי לראות איך הוא עושה את זה ואם אין שם איזה קונץ, שטיק או תעלול. אני אעקוב אחריו, אבדוק, אשמור, אתחקה ואבחן, אסקור, אבקר, ַ ארחרח ואחטט ודבר לא יחמוק השנה מעיני.

אכן, כל חורף אני יוצא לדרך באותה כוונה נחרצת וחד־משמעית. אז באים הימים שבהם מתחילה השמש בערך לזרוח; אז נסוג הקרח והשחפים מגיעים במעופם ואני מחליט כי מחר או מחרתיים אתחיל לממש את תוכניתי. ושמעו, רבותי, כמה יפה הדבר, כשהשמיים מכחילים אז, וכל זה. נשים זקנות מוכרות ברחוב סיגליות ובכור אביב, מתחשק לך אז ליטול את השוט ולהצליף בכל בנות המין הנשי;26 אלוהים שבשמיים, רק להשלים עכשיו את המלאכה הזאת ואת המטלה ההיא, ביקור אחד, שתי התחייבויות ועוד איזה מכתב, ואז נהיה רק אני והאביב, ואצא לראות איך הוא עושה את זה. אתם יודעים מה? היום לא אעשה כל עבודה ולא אטפל בשום התחייבות. מצדי שיטפסו לי על הגב — היום אני חייב לבדוק אם כבר התחיל האביב.

חי נפשי, הרי שוב הכול הושלם! השיחים ירוקים, פרחים כבר פורחים בדשא הירוק, עוד מעט כבר יהיה אפשר לשבת בצל, לנגב את הזיעה ולקנות סלסלת דובדבנים שהקדימו. מה זה? סליחה? דובדבנים כבר אין? אז תן לי בבקשה שזיפים סתוויים; סופסוף הרי גם בסתיו הכול יפה ואפשר ליהנות… חזיז ורעם, ידידי, ישנת או מה? הרי כבר דצמבר, אתה מסיק את החדר, נדמה שזקנת בשנה,27 תצטרך לפצות על כך בשנה הבאה; בראשית חודש פברואר — הבטח זאת בכל מאודך — לא תניח לזה לחמוק. אבל זהירות: שהאביב לא יתחמק מזה עם איזה תעלול, שלא יברח לך ושלא ירמה. תשים לב טוב־טוב בפעם הבאה!

[1922]

תרגם: פאר פרידמן

 

שנדור פרנצי, "בלבול השפות בין המבוגרים לילד: שפת הרוך ושפת התשוקה" – מה הרגיז את פרויד?

יותר מכל התאמתה מחדש ההשערה שכבר העליתי קודם, שאי אפשר להפריז בחשיבותה של הטראומה, ובייחוד של הטראומה המינית, כגורם המעורר את המחלה. גם ילדים ממשפחות מכובדות, חדורות אמונה פוריטנית, נופלים בשכיחות רבה יותר ממה שמעזים לחשוב קורבן לאונס ממשי. אלה יכולים להיות ההורים המחפשים לעצמם פיצוי על אכזבותיהם בדרך פתולוגית זו, או דמויות אחרות מעוררות אמון כמו קרובי משפחה (דוד, דודה, סבא וסבתא), מורה פרטי, משרת או אומנת, שמנצלים לרעה את איהידיעה והתמימות של הילדים. הטענה ההגיונית, שמדובר בפנטזיות מיניות של הילד, כלומר בשקרים היסטריים, מופרכת לצערי עלידי מספר הווידויים על תקיפת ילדים ששמעו ממטופלים הנמצאים עכשיו באנליזה […]. 

דרך אופיינית שבה מתרחש פיתוי לגילוי עריות: מבוגר וילד אוהבים זה את זה. לילד יש פנטזיה על משחק עם מבוגר שבו ממלא הילד את תפקיד האם. משחק זה עשוי גם ללבוש אופי ארוטי, אך הוא נשאר כל הזמן בממד של הרוך. לא כן הדבר כשמדובר במבוגרים בעלי נטייה פתולוגית, בייחוד כאלה שהאיזון והשליטה העצמית שלהם נפגעו אחרי אסון, או עקב שימוש בסמים. הם מבלבלים בין משחקי ילדים לבין משאלותיו של מבוגר בשל מבחינה מינית, או מרשים לעצמם להיסחף לאקטים מיניים בלי להתחשב בתוצאות. […].

קשה לנחש את התנהגותם והרגשתם של ילדים אחרי מעשי אלימות כאלה. היינו מניחים שהאימפולס הראשוני שלהם יהיה: דחייה, שנאה, גועל, התגוננות נמרצת. "לא, לא, אני לא רוצה את זה, זה חזק מדי, זה כואב לי, עזוב אותי", דברים כאלה או דומיהם יכלו להיות תגובה מיידית, אלמלא שותקו הילדים על ידי חרדה איומה. הילדים חשים חסרי אונים מבחינה גופנית ומוסרית, אישיותם טרם התגבשה די כדי להתקומם, ולו רק במחשבה. הכוח המכניע וסמכות המבוגרים גורמים להם להיאלם דום, ופעמים רבות עלולים אפילו לערער את שיקול דעתם. אבל אותה חרדה, בהגיעה לשיא מסוים, מצווה עליהם אוטומטית לכפוף את עצמם לרצון התוקף, לנחש את כל משאלותיו, להיענות להן, ולהזדהות מתוך שכחה עצמית מוחלטת עם התוקפן. באמצעות הזדהות, באמצעות הפנמת התוקפן, הוא חדל להיות מציאות חיצונית, נפרדת, והופך להיות מציאות נפשית פנימית. […].

השינוי המשמעותי ביותר שגורמת לנפש הילד ההזדהות הנפחדת עם המבוגר התוקפן הוא הפנמת רגשי האשם של המבוגר. מה שהיה עד עתה משחק תמים נחווה עכשיו כפעילות הראויה לעונש.

כשהילד מתאושש מן ההתקפה הזו הוא מרגיש מבולבל מאוד, מפוצל למעשה, לא-אשם ואשם בו בזמן, והאמון שלו בעדות חושיו נשבר. לכך נוספת ההתנהגות הגסה של הפרטנר המבוגר, שהיא עכשיו מיוסרת וכעוסה עוד יותר, בשל נקיפות מצפון. התנהגות זו מעמיקה עוד יותר את רגשות האשם והבושה של הילד.

התוקף מתנהג בדרך כלל כאילו לא קרה דבר ואף מתנחם במחשבה "הרי זה רק ילד, הוא לא יודע כלום, הוא ישוב וישכח הכול." אין זה נדיר שבעקבות אירועים כאלה הופך המפתה לאיש מוסר או דת קפדן, ומשתדל להציל את הילד באמצעות חומרתו.

בדרך כלל יחסי הילד עם דמות אמינה נוספת, למשל האם, גם הם אינם אינטימיים דיים כדי שיוכל להיעזר בהם. פניות מהוססות מסוג זה נדחות על ידה כשטויות.

1933

הציטוט לקוח ממאמרו של פרנצי, שהביא לקרע בינו ובין  פרויד. פרנצי היה תלמיד, עמית, מטופל וחבר של פרויד במשך כעשרים וחמש שנים. פגישתם האחרונה התקיימה זמן מה לפני כנס בינלאומי בוויסבאדן. פרנצי הקריא למורהו את המאמר, בתקווה לקבל את אישורו. פרויד התנגד לדברים וביקש מפרנצי לגנוז את המאמר. פרנצי סירב, והקריא אותו בכנס. פרויד הזועם לא הסכים ללחוץ את ידו. פרנצי מת כחצי שנה אחרי כן. השניים לא התפייסו.

עלי מוהר, על נתניהו, התפרסם לראשונה לפני 23 שנים (!)

22.10.1997 

סוד גאוניותו התקשורתית 

על היכולת לא להניד עפעף ולא לכעכע כעכוע 

א. תמיד מפתיע מחדש

השיירה של ביבי עוברת והכלבים אפילו אינם נובחים. כלומר הם נובחים, ולעתים אבוי, אולי בכל כוחם, אבל מה שמהדהד מסביב הוא בכל זאת שקט, מלא מבוכה ורפיון

אם כי, לכאורה, נובחים: אנשי אופוזיציה חיוורים וחמורי פנים מסרבים להעלות על הדעת את מה שלא רק עלה כבר על הדעת, אלא גם ירד ממנה אל עולם המעשה והפך מרעיון עוועים לעובדה בשטח; כמה פובליציסטים, שמזכירים יותר ויותר את קאטו הזקן, זה שדעתו הייתה נתונה לדבר אחד וכל נאומיו הוליכו אותו למסקנה אחת, ממשיכים בעקשנות ראויה לשבח לתבוע את עלבוננו מידי ראש הממשלה. הם כה עקביים, עד כי לעתים נדמה לא רק להט כי העט שבידם הוא אכן קורנס כביר כוח.  

ובכל זאת, כל המקהלה הנכבדה הזאת נשמעת כהמיה רפה שהרוח (רוח התקופה?) קורעת ומפזרת ללא קושי. מן השקט שאחרי אנחנו בוהים אין אונים בתופעת ביבי, משתאים לה פעורי פה, ולעתים נדמה כי גם החכמי חורצי הלשון והשן, מתבלבלים וקופאים פתאום בעיצומה של הנביחה, אינם יודעים מה יש עוד לומר, מה אפשר בכלל לומר, לנוכח חוויה חדשה זו, החורגת כמדומה מכל מה שידענו עד כה

ובינתיים חולפת לה השיירה, כמחיל אל חיל ולא כמו מפגע אל פגע, ומה נותר אם לא לתהות על יכולתו המפליאה של ביבי להגיח לא ניזוק מכל צרה ומבוכה שהוא ממיט על עצמו, ולא רק על עצמו. בעניין זה לפחות שורר קונצנזוס מרשים, וגם מתנגדים מושבעים מתפעלים מכישוריו התקשורתיים של ראש הממשלה. הניסוח האחרון שקראתי בעניין זה היה "כישרונו הגאוני בתעמולה" (יואל מרכוס, הארץ, יום ו' האחרון), אבל מהו למעשה כישרון זה, או ליתר דיוק, מה כל כך "גאוני" בו

אם נבחן את שיאי התגלותו של הכישרון הזה, שהם גם שיאי מצוקתו של ביבי, למשל במסיבת העיתונאים שאחרי פרשת משעל, או הופעת היחיד הלא נשכחת שלו אחרי פרסום מסקנות הפרקליטות בפרשת בראון, נגיע קרוב לוודאי למסקנה כי לא יכולת הדיבור היא העיקר כאן – דיבור בהחלט רהוט ושוטף ותקני, בעברית ובאנגלית כאחת – אלא בראש ובראשונה היכולת לא להניד עפעף במהלכו של הדיבור הזה. לא להניד עפעף גם במשך הנאומים המופרכים ביותר והתשובות הלא רלוונטיות ביותר. 

"כישרונו הגאוני בתעמולה" הוא לאמתו של דבר חוצפתו הגאונית, מצח הנחושה הגאוני שלו, שלמולו נותר השומע פעור פה, אילם מתדהמה ומאי-אמון.  ההתחמקות השקופה – שקופה עד עלבון מתשובה אמתית, או אפילו ממשהו זה לתשובה אמתית, היכולת להישיר מבט (וכזכור, בלי להניד עפעף) ולדבר, אחרי פרשת משעל, על חשיבות המלחמה בטרור, למשל לאלה יש כנראה אפקט מהמם כל כך, עד שגם עיתונאים ותיקים ומנוסים אינם מוצאים את המענה הנכון, כלומר את השאלות הנכונות, הם נותרים חיוורים ומגומגמים לנוכח הטקטיקה הזאת, הפשוטה עד כדי להבין ולהעליב, ודווקא משום כך היא גאונית כנראה: הרי כל ההמצאות הגאוניות נראות פשוטות להפליא אחרי שהמציאו אותן, לא אחת אנו טופחים על מצחנו ומתפלאים איך לא חשבנו על זה קודם.  

אבל במקרה של ביבי, לא רק שלא חשבנו על זה קודם, גם אחרי שהתנסינו בכך פעם ופעמיים עדיין אנחנו מתקשים להסתגל לכך, לחזות את זה מראש, וכך מצליחה גאוניותו התקשורתית להפתיע אותנו שוב ושוב. במילים פשוטות, אדם מן היישוב פשוט לא מאמין, עדיין אינו מאמין, שמישהו יישיר אליו מבט נועז כל כך ויגיד בדיוק את ההפך מכל מה שמוכר לו כאמת. אחרי כישלון מרעיש במיוחד וגלוי לכל עין, אתה מצפה בכל זאת לאיזה כעכוע קל בגרון, לאיזה סימן של מבוכה או צניעות, לאיזה "אמנם" ("אמנם הפעם נכשלנו", נניח) לפני שיבוא ה"אבל" התוקפני והצפוי מראש. ייחודו של ביבי, ייחודו הגאוני כמסתבר, הוא שאצלו אין שום "אמנם" שכזה; הוא פשוט פוסח עליו ועל העובדות שהוא מייצג

כשזה בא מראש הממשלה זה בכל זאת, עדיין, מפתיע. אנו מוכנים כמדומה לכול, אך לא להסחת הדעת הפשטנית, להתכחשות הכוללת, להתעלמות המוחלטת מן העניין ומן השאלות שעל הפרק. ההחלטה התועמלנית הקרה, הממוחשבת, הגאונית כביכול, לקרוא לחושך אור וליום לילה, עודנה מפתיעה אותנו בכל פעם מחדש

ב. "כמובן", אבל לא מאליו

מגע מידאס המהופך של ראש הממשלה לא רק הופך חושך לאור יום אלא גם אמת לשקר. ייתכן כי לטווח ארוך, אם עוד יש כזה, זוהי פגיעתה המהותית והקשה ביותר של גאוניותו התקשורתית, כשראש הממשלה אומר, בריאיון חגיגי, שהדבר הקשה ביותר בתפקידו הוא "כמובן לשלוח את הבנים לקרב", זה לא נשמע נשמע "כמובן" כל כך לפתע, וצמרמורת עוברת בשומע כשהוא מדמה לחוש בכך. 

כאן יש להיזהר בניסוח: אין הכוונה לומר שראש הממשלה אינו מאמין במה שהוא אומר או אינו חש כך: לא – הבעיה היא שבפיו הופך גם זה למין סלוגן, משהו שיאה לאמרו בנסיבות כאלה, ואינו אלא חלק ממערך תתקשורתי כולל.  

זהו אולי עונשו של גאון תקשורת. תמיד נדמה שמחשבה אחרת, נוספת, מתרוצצת מאחורי מצחו ומאחורי דבריו. כובד הראש, סברו הקול העמוק, ה"אחראי", שבו נאמרים הדברים, כל אלה נראים מלאכותיים, כפולי פנים, מחושבים לצורכי מטרה אחרת, אישית, תקשורתית. 

יש לומר כי לא רק ביבי נגוע בפזילה מתמדת אל המצלמה ואל מראית העין. חברי כנסת ומנהיגים מכל רחבי הקשת הפוליטית נתפסים רק לעתים רחוקות ברגע של אמת וברגש של אמת – עד כדי כך הם שוקדים לטפח גאונות תקשורתית משל עצמם. לדאבון הלב היו למנהיגינו בשנים האחרונות הזדמנויות רבות להביע זעזוע וצער, ואף להשתתף באבלן של משפחות ולשלוח ברכות לפצועים. כתוצאה מנסיבות טרגיות אלה אפשר לא פעם לדעת בביטחון גמור מתי מנהיגינו אינם מזועזעים: כאשר הם מביעים מול המצלמה את זעזועם העמוק. על כל פנים, הם אינם מזועזעים מכדי לשכוח מה צריך, מה יאה, מה נאות, מה ממלכתי, וכיצד הם יצטלמו הכי טוב וייראו הכי טוב. בקצרה, הם כמעט אף פעם אינם מזועזעים עד כדי לשכוח, ולו לרגע, את עצמם

וכמובן גם את תדמיתם הציבורית, וחישוב סיכוייהם הפוליטיים

גם הציבור, אגב, מסגל לעצמו גינונים ממלכתיים מסוימים, ובתכניות המלל הטלפוניות שברדיו מוכרח כל דובר להשתתף "קודם כול" באבלן של המשפחות ולשלוח החלמה לפצועים. יש כאן מין טקסיות, שגם אם היא יוצאת מן הלב – העם, כנראה, עוד מרגיש משהו – אין בה תמיד הכרח אמתי: מראית העין ושגרת הלשון כובשות להן תחומים חדשים, ואולי אין זה מקרה שהדבר מתרחש ביתר שאת בעידנו של ביבי. 

זה בולט בעיקר מפני שעד לא מכבר עמד בראש ממשלת ישראל אדם שהגאונות התקשורתית הייתה ממנו והלאה, וכל ההתנהגויות הללו, והחישובים הללו, היו זרים בתכלית לאישיותו ומזגו. אמנם רצוי להיזהר מהפרזה בהערכת אישיותו וסגולותיו של יצחק רבין, להימנע מהאלהתו אחרי הירצחו, ומלדבר גבוהה על מורשתו – זאת גם מפני שכל אלה הם זרים בתכלית לרוחו של האיש ואופיו. עם זאת, באמירה שרבין היה הישיר, האותנטי והגלוי ביותר בין כל מנהיגי ישראל עד הנה, יש הרבה מן האמת. 

והרי אין זו רק מחמאה: חוסר יכולתו לסגל לעצמו גינונים מסוימים, ולעתים להתחשב בהלכי רוח מנוגדים לשלו, גבה ממנו מחיר יקר. ואולם, לטוב ולרע, הדברים קיבלו בפיו חותם של אמת, מידית ומשכנעת בישירותה, עד כדי כך שדומה כי לא הצטרך כלל לומר משפטים בדבר קשיי שילוח הבנים אלי קרב; ולבטח לא הוצרך להוסיף להם "כמובן". אצלו זה היה באמת מובן מאליו. 

בנימין נתניהו הוא דובר רהוט יותר משהיה יצחק רבין מימיו, אבל גאונותו התקשורתית, המבוססת על מעמדו המיוחד כתוצאה מחוק הבחירה הישירה ועל יכולתו לא להניד עפעף בכל הנסיבות, תהיינה אשר תהיינה, נוטלת לא פעם את יכולת הדיבור מן השומע. 

גארנט קדוגן: "הולך בעור שחור"

גבר שחור המגן על כבודו בפני המשטרה מסתכן בתקיפה. למעשה, הכבוד של השחורים חשוב בעיניהם פחות, לכן אני מרגיש תמיד בטוח יותר כשאני נעצר לעיני עדים לבנים ולא עדים שחורים. השוטרים מתחשבים פחות בעדותם ובהפצרותיהם של עוברי האורח השחורים, בעוד שהתעניינות דאוגה מצד עדי ראייה לבנים דווקא מעוררת את תשומת לבם. עד שחור ששואל שאלה או מביע התנגדות מנומסת יכול בקלות להיקלע לעיכוב או למעצר גם הוא. לכן הקפדה על יחס כנוע היא תנאי בל יעבור לכך שהמפגש יעבור בבטחה. 

להלן המאמר המלא באנגלית:

     2016 Walking While Black", Garnette Cadogan" 

 המאמר שרעות בן יעקב תרגמה לעברית מופיע במלואו בספר לאהוב, לשוטט, להפליג

מה חש הנוקם בעל כורחו

פרק ראשון 

בכל פעם שחש את הקור ברגליו, הניע קצת את ברכיו, ואז שמע את חלוקי האבן מרעישים כמתלוננים אי־שם מתחתיו. למעשה קיננה התלונה עמוק בתוך תוכו. אף פעם בחייו לא היה עליו לארוב כך, דומֵם במשך שעה כה ארוכה, מאחורי שׁוּחָה הצופה אל הדרך הגדולה, בציפייה שמישהו יעבור בה. 

היום נשבר. מבוהל, וליתר דיוק מפוחד, קירב אליו את קנה הרובה כדי להביט מבעד לכוונת. עוד מעט, עם רדת החשכה, תתעטף גם הכוונת בערפל של עלטה. "הוא בוודאי יבוא לפני שהחושך ימנע ממך לכוון אליו," אמר לו אביו. "רק שב בסבלנות וחכה." 

זה זמן־מה כאבו לו פיקות הברכיים, ואילו את זרוע ימינו לא חש עוד כלל. 

אט אט הניע את קנהו, מעביר את קצהו לאורך כמה ממשטחי השלג שטרם נמסו מעבר לדרך. בשדות המנומרים במכלאות כבשים, הלאה משם, צמחו פרא עצי רימון. המחשבה שזהו יום יוצא מן הכלל בחייו, שבה וחלפה מעומעמת בדעתו. אחר כך נעה הכוונת בחזרה, מרימוני הפרא אל מצבורי השלג המוצקים. הדבר שאותו כינה בדעתו "יומי היוצא מן הכלל", לא היה עתה אלא אותו אוסף של משטחי שלג ואותם רימוני פרא, אשר למן הצהריים ואילך נראו כאילו עודם מצפים לראות מה בכוונתו לעשות. 

עוד מעט יחשיך כליל, חשב, ולא אוכל לכוון בכלל. למעשה ייחל שהערב ירד מהר יותר, ולאחר מכן ישעט הלילה קדימה הוא יוכל לזנק ולברוח מן המארב החרישי הזה. אולם היום התמהמה כמתענג על האפשרות לעכב אותו בתור בן-ערובה. אם כי הייתה זו הפעם השנייה בחייו ששכב במארב לנקמת דם, האדם שהיה עליו להרוג היה אותו אדם שהוא ארב לו כבר בפעם הראשונה, וכך דומה היה שגם המארב הנוכחי איננו אלא ההמשך של קודמו, 

רגליו הקפואות הציקו לו שוב, והוא שב והניע את ברכיו כחפץ למנוע מן הקור לטפס במעלה גופו. אולם הצינה טיפסה בינתיים בשיפולי בטנו, העפילה עד חזהו והגיעה אף לראשו. נראה לו כאילו עולה בידה להקפיא חצי ממוחו, להפוך אותו למצבורי השלג ההם שמעבר לדרך. 

במצבו נבצר ממנו לחשוב בשלמות ובהמשכיות. קיננה בו רק תחושה של עוינות לרימוני הפרא ולמשטחי השלג, ומדי פעם בפעם עלה על דעתו שאלמלא ניצבו במקומם, כבר מזמן היה עוזב את המארב. אלא שהם הוסיפו לעמוד שם כעדים שאינם נעים ואינם זעים, וכך לא הלך גם הוא לשום מקום. 

בפיתול הדרך, כמו בפעם המאה באותו אחר צהריים, הופיע האיש שהיה אמור למות. הוא בא בצעדים קצרים וקנה רובהו מזדקר, שחור לגמרי מעל לכתפו הימנית. האורב לו נרעד: הפעם לא הָזָה עוד. האיש שהוא ציפה לבואו, בא באמת ובתמים. 

בדיוק כמו בפעמים הקודמות יישר ג'ורג את קנה הרובה כדי לתור בכוונת אחר ראשו של הקרב. במשך שבריר שנייה כמו שב הראש* לעולל את תעלוליו, מסרב בתוקף להיכנס לכוונת, והיה נדמה לג'ורג' שאפילו ברגע האחרון עודו מבחין בחיוך לגלגני על פניו של האיש. שישה חודשים קודם לכן קרה לו בדיוק אותו דבר, וכדי לא להשחית את פני קורבנו (מן הסתם נכמר לבו ברגע האחרון) הנמיך את קנהו, ולכן לא הרג אותו, אף-על-פי שפצע אותו בצווארו. 

הבא לקראתו התקרב. רק לא לפצוע אותו, התחנן ג'ורג' בלבו. 

 

(הציטוט – מתחילתו של הספר)

מיהו פרנקנשטיין?

מרגע פרסומו החל "פרנקנשטיין", שה"מודרני" היה חלק מהותי ממנו, תופס מקום הולך וגדל בתרבות שהלכה ונעשתה מודרנית יותר ויותר. עבור הסוציאליסטים הוא ייצג את מרד העבד באדונו, אמצעי הייצור בקפיטליסט; עבור הפסיכואנליטיקאים – אדיפוס חדש, סיפורו של הבן המבקש לרצוח את אביו; עבור התיאולוגים – משל אתאיסטי על לוציפר הנלחם באל; הפמיניסטיות ראו בו סיפור על היריון שמחוץ לגדר הטבע, על גבר המבקש לקחת לעצמו את כוחה הייחודי של האישה ליצור חיים; עבור אנשי המדע היה זה רומן על אימתו של האדם מכוחות הטבע האדירים שאך זה החל לרתום לשימושו, על חששותיו מפני האופן שבו עשויים אלה לחרוג משליטת ולפנות נגדו, ועל הפנים המורכבות שהקדמה עשויה לעטות – פניהם של שניים מהארכיטיפים המכוננים של העידן המתועש והממוכן: זה של המפלצת ילודת המעבדה ושל המדען המטורף.