תגית: פרוזה תרגום

אריק ויאר, "סדר היום": מי ממשיך להרוויח ממלחמת העולם השנייה

הספר סדר היום מאת אריק ויאר, סופר ובמאי קולנוע, הוא יצירה יוצאת דופן, כמעט מהפנטת. לא מפתיע לגלות שזכה ב-2017 בפרס גונקור היוקרתי. קשה להגדיר את הסוגה שבו הוא כתוב: עיון? פרוזה? בעיתון לה מונד נדרשו לסוגיה, וגם שם תהו אם מדובר בפרוזה, שרק היא יכולה לזכות את מחברה בפרס, או בספר עיון, שאמור להחריג אותו מאפשרות לזכות בגונקור. לטעמי אין בעצם צורך להכריע. פרוזה, עיון, שילוב מופלא של השניים… מבחינתי, וכנראה שלדעתי שותפים רבים, מדובר ביצירה מופלאה. 

מדהים להיווכח כי את העובדות ההיסטוריות הידועות לכאורה לכולנו אפשר עדיין להציג באופן שונה ולחדש את נקודת המבט על האירועים שקדמו למלחמת העולם השנייה, לכל מה שהתרחש במהלכה, ולתוצאותיה. 

לא מדובר בתיעוד היסטורי, אלא בנקודת מבט שונה, מקורית ויצירתית, בפילטרים כמעט אישיים שדרכם מסנן ויאר את תיאורי ההתרחשויות, והזוויות החדשות שהוא מציע מרתקות ומחרידות.

הספר מתחיל בתיאור של מפגש, מעין מחזה אשר "עומד להתחיל", שהתרחש בברלין ביום רגיל לגמרי, בשעה ש"אנשים הולכים לעבודה כבכל יום, נוסעים בחשמלית או באוטובוס", וכן הלאה. באותו יום של חודש פברואר, בשנת 1933, התקיים מפגש חשוב מאין כמוהו, שקבע מה יקרה בהמשך לאנושות: עשרים וארבעה תעשיינים, מראשי המשק הגרמני, נפגשו עם אחד מראשי המפלגה הנאצית, הרמן גרינג, ונעתרו לבקשתו כי יתמכו במפלגה ויתרמו לה כסף, שכן "יש לסיים אחת ולתמיד את אי-היציבות השלטונית". כלומר – כדי לאפשר להיטלר להשתלט על גרמניה (בין היתר לגבור, כמובן, על מערכת המשפט ולחסל אותה, וכן הלאה. אם עולה בדעתו של מישהו מחשבה, הבה נזכור: נקבע כי "אסור להשוות"!). גרינג מבטיח להם ש"אם המפלגה הנאצית תזכה ברוב קולות […] אלה יהיו הבחירות האחרונות בעשר השנים הבאות. ואפילו – הוא מוסיף בחיוך – במאה השנים הבאות". 

האם הנוכחים נבהלו? האם הגיבו כמצופה, כמי שמבינים את הסכנה, כמי שיבקשו להגן על הדמוקרטיה? 

מה פתאום… 

הם שמחו, אלא מה, להצעה "להרחיק את האיום הקומוניסטי, לחסל את האיגודים המקצועיים ולאפשר לכל בוס להיות פיהרר בחברה שלו." 

כשהם נקראים "לפתוח את הארנקים" הם נעתרים בלי היסוס. התהליך הרי מוכר להם. "השחיתות היא נתח קשיח מתקציב החברות הגדולות, ויש לה שלל שמות: שתדלנות, בונוס, מימון מפלגות" (וכיום? ואצלנו? הרי אותה שיטה מתקיימת, אותן מילים מכובסות ומסוכנות, לא כן?)

ועכשיו ויאר, שעד כה הציג את הנוכחים רק בשמותיהם הלא מוכרים לנו, מסביר מי הם באמת: "הם נקראים BASF, באייר, אגפא, אופל, אי גה פארבן, סימנס, אליאנץ וטלפונקן", ומוסיף, כמעט שלא לצורך "בשמות האלה אנחנו מכירים אותם." כמובן. "אנחנו מכירים אותם היטב אפילו. הם כאן בינינו, בקרבנו. הם המכוניות שלנו, מכונות הכביסה שלנו, מוצרי הניקיון שלנו, שעוני הרדיו שלנו, הביטוח של הבית שלנו, הסוללה של שעון היד שלנו," וכן הלאה. אכן, "הם כאן, בכל מקום, בדמות דברים. היומיום שלנו שייך להם. הם דואגים לנו, מלבישים אותנו, מאירים אותנו, מסיעים אותנו בכבישי העולם, מערסלים אותנו." יש להבין ולזכור היטב: "עשרים וארבעה הברנשים שיושבים בארמון של נשיא הרייכסטאג ב-20 בפברואר ההוא אינם אלא באי כוחם, כמורת התעשייה הגדולה […] והם עומדים כאן בשלוות נפש כמו עשרים וארבע מכונות חישוב בשערי התופת".

התעשיינים ההם מימנו את המפלגה הנאצית. עזרו לה להשתלט על גרמניה. והפיקו ממנה כמובן תועלת רבה. מפועלי הכפייה שסיפקה להם אחרי שהמלחמה פרצה. העבדים המורעבים והמותשים  – יהודים ברובם – שהיו משאב מתכלה, הגיע בשפע ובחינם, ואיפשרו את שגשוגם הכלכלי, שנמשך עד עצם היום הזה.

"מדרון אפל הסגיר אותנו, חסרי אונים ונבעתים, לידי האויב," כותב ויאר בפתח הפרק הבא, ומוסיף: "מאז, ספרי ההיסטוריה שלנו נוברים ללא הרף במאורע המחריד, שבו נכרתה ברית בין מכת הברק לתבונה. ואמנם, למן הרגע שצמרת הכמורה של התעשייה והבנקאות המירה את דתה והמתנגדים הושתקו, היריבים הרציניים היחידים של המשטר היו כוחות זרים". 

ומכאן הוא עובר לתאר את תגובותיהן של המדינות השכנות. של אלה שהיו אמורים למנוע את מה שקרה בהמשך (ובסופו של דבר אכן יצאו למלחמה נגד היטלר). 

הוא פותח בתיאור של מפגש בין הלורד הליפקס וגרינג. הוא מסביר עד כמה ברור לו שהראשון "לא נפל בפח של מישהו ששיחק משחק כפול", כלומר – גרינג מעולם לא הסתיר את המוזרות שלו (כנראה את מחלת הנפש שלקה בה). לא הסתיר "את עברו כפוטשיסט, את החיבה לתלבושות הזויות, ההתמכרות למורפיום, האשפוז במוסד פסיכיאטרי בשוודיה, הדיאגנוזה המבהילה של הפרעות נפשיות, דיכאון, נטיות אלימות ואבדניות". הליפקס ודאי ידע שגרינג המוזר מכור למשחק האהוב עליו – "רכבות צעצוע במרתף ביתו", וגם "שמע אותו מלחשש דברי הבל מוזרים". אף על פי כן שוחח אתו כאילו מדובר בנציג לגיטימי של משטר לגיטימי, שאפשר להגיע אתו להסכמים. 

ויאר סבור שלא מדובר פה באיוולת של "זקן פזור דעת", אלא ב"עיוורון חברתי, יוהרה". הנה ציטוט של דברים שכתב אחרי הפגישה עם גרינג: "הנציונליזם והפשיזם הם כוחות רבי עצמה, אבל איני סבור הם נוגדים את הטבע או בלתי מוסריים". הוא גם מזדהה עם שנאת המפלגה הנאצית לקומוניסטים ומוסיף וכותב ש"לו היינו במקומם, היינו מרגישים אותו דבר". ויאר מוסיף סיכום: "אלה הם הניצנים למה שמכונה עד היום 'מדיניות הפיוס'". 

מכאן הוא מתאר בדרכו את המהלכים שהובילו לאנשלוס: הסיפוח הכפוי של אוסטריה. אילו מנגנונים הופעלו. בווינה חגגו  בקרנבל המקומי, שכן "הימים הצוהלים ביותר חופפים לא פעם לקודרים במאורעות ההיסטוריה" בשעה ששושינג, "הקנצלר שלה, מחופש לגולש, חומק בחסות החשכה למסע מופרך" אל בירת גרמניה, שם יצטרך להתמודד עם התביעה שארצו תיכנע, ושהוא יחתום על ה"הסכם". 

תיאור המפגש עם היטלר מזעזע, כמובן, וזאת עוד לפני מה שקרה, מסכת הלחצים שהפעיל על שושינג. "היטלר היה נינוח, אפילו פטפטן. בפרץ של ילדותיות הוא סיפר שהוא עומד לבנות בהמבורג את הגשר הכי גדול בעולם. ואז, מן הסתם לא הצליח להתאפק, הוסיף שבקרוב יקים בה את הבניינים הכי גבוהים". (האם אפשר לא לחשוב על סגנון הרברבנות של טראמפ, שלא מפסיק לספר על עצמו כמה שהוא מוצלח, גדול, חשוב, מבין, יודע יותר טוב מכולם?) 

ויאר נעזר בתצלומים מאותם ימים, צולל לתוכם ומפיק מהם עושר של מחשבות. כך למשל הוא מתאר את התצלום של שושינג משנת 1934: "בתמונה מפורסמת שפתיו חשוקות ומבטו תועה, והגוף שלו עזוב קמעה, שמוט". הוא בוחן את כל פרטיה: דף ששושונג מחזיק, דש של כיס המקטורן שלו שנראה מקומט, פרט מוזר "שפולש לתצלום מימין" איזשהו צמח. אבל, הוא מוסיף, "את התצלום הזה, שתיארתי עכשיו, איש לא מכיר". אפשר לראות אותו רק בספרייה הלאומית של צרפת, במחלקת ההדפסים והתצלומים. "הגרסה המוכרת יותר נחתכה ומוסגרה מחדש" לפיכך "איש מעולם לא ראה את דש הכיס הפעור של שושינג, או את האובייקט המשונה – צמח או משהו דומה – שבימין התמונה, וגם לא את הדף". זאת דוגמה למלאכת המחשבת שמגיש ויאר בספרו: מוצא "ראיות" ומפיק מתוכן מבט חדש ומחשבות אחרות. הנה, בקשר לתצלום הוא כותב "מרגע שמוסגר מחדש, התצלום עושה רושם אחר בתכלית. הוא מקבל איזה נופך רשמי, הגינות. די למחוק מילימטרים זניחים אחדים, פיסת אמת קטנה, כדי שקנצלר אוסטריה ייראה רציני יותר ואובד עצות פחות מאשר בצילום המקורי". 

הספר רצוף אבחנות כאלה. כאמור – בין פרוזה לעיון, בין תיעוד לתיאור. "גופו של היטלר ודאי הסתנן לחלומות ולתודעות, נדמה שהוא נמצא בצללי הזמן, על קירות בתי הסוהר, זוחל מתחת למיטות הקרשים בכל מקום שבו חרתו בני האדם את הדמויות שרודפות אותם". 

אחד התיאורים העוצמתיים ביותר של ויאר מגיע לקראת סופו של הספר. הוא מספר משהו שקרה באחת הישיבות של משפטי נירנברג, פרץ הצחוק של גרינג ובעקבותיו של ריבנטרופ, כשהוקרא באוזני השופטים תמלול של שיחת טלפון ביניהם, בעקבות האנשלוס. השיחה נועדה לאוזניהם של מצותתים אנגליים. גרינג סיפר במהלכה לריבנטרופ עד כמה "שמחו האוסטרים" כשגרמניה פלשה אל ארצם. "אני יכול לשמוע ברדיו את ההתלהבות של האוסטרים", אמר גרינג, וריבנרופ הגיב "הו, זה נפלא". שם, בבית הדין בנירנברג, פרץ כאמור גרינג בצחוק. "הוא נזכר בקריאת הצהלה המוגזמת, אולי הרגיש עד כמה המענה התיאטרלי הזה עומד בניגוד צורם כל כך להיסטוריה הכבירה והמהוגנת, למושג שציירנו בעיני רוחנו לגבי המאורעות הגדולים". וכך, הביט גרינג בעמיתו, ושניהם פשוט צחקו. 

התיאור הזה הזכיר לי את ספרו של רון רוזנבאום מסע אל שורשי הרשע. רוזנבאום בוחן שם שלל תיאוריות הנוגעות במניעיו של היטלר, ואז דוחה את כל ההסברים, ומתייחס לדבריו של פילוסוף בשם ברל ינג שטען כי היטלר וחבר מרעיו יצרו את מה שכינה "אמנות הרשע". בשיחות ליד השולחן נהג היטלר להתבדח על ה"שמועה" שהוא רוצח יהודים. אחרי טיהורי הדמים התלוצץ על כך שהוא "מרגיש טהור כמו תינוק שזה עתה נולד", ואהב להתבדח עם גבלס על סבלם של הקורבנות במלחמה. השיחות התנהלו מתוך צחוק ערמומי, מתוך הנאה.

צחוקם של גרינג ושל ריבנטרופ מאשש את נקודת המבט שהציג רוזנבאום בספרו: זהו צחוק של הנאה, גם בדיעבד, אפילו כשהפושעים עומדים לדין, נוכח סבלם של מיליונים, צחוק שלא יכלו להיפסק אותו. 

הבאתי כאן רק מעט מזעיר מספר שלא כדאי להחמיץ אותו. כדרכי, קראתי אותו באתר e-vrit. הנה קישור ישיר אליו. 

Éric Vuillard' L'ordre du jour
מצרפתית: רמה איילון

דיויד גארנט, "האיש בגן החיות": קסם ושנינות

איזו נובלה מקסימה!

דיויד גארנט, סופר אנגלי שנמנה עם חבורת בלומסברי (וירג'יניה וולף, לנארד וולף, ונסה בל, קלייב בל, ליטון סטרצ'י, ועוד כמה מהשמות החשובים ביותר של האינטליגנציה האנגלית בתחילת המאה ה-20), פרסם בחייו עשרות ספרים. ב"תשע נשמות" בחרו לפצל את אחד מהם לשני ספרונים, שכל אחד מהם מכיל נובלה אחת מהשתיים שהיו בספר המקורי. "איש בגן החיות" שלפנינו הופיע במקור לצד "מאישה לשועלה".

יש בה, בנובלה הזאת כל כך הרבה הומור, שנינות, תעוזה והבנה של נפש האדם, עד שאי אפשר שלא להתענג עליה.

הסיפור מתחיל בתיאור ריאליסטי לגמרי: זוג אוהבים שמטיילים בגן החיות, שקועים במריבה. הגבר, ג'ון קרומרטי, הציע נישואים לאהובתו, ג'וזפין, שמשיבה את פניו ריקם, כנראה משום שבני משפחתה אינם אוהדים את השידוך. ג'ון מנסה לשכנע אותה להתנכר להם ולבחור בו. היא מסרבת. תוך כדי המריבה הם מתבוננים בחיות ומעירים הערות הנוגעות בהן. אכן, החיות שותפות, אם ירצו בכך ואם לא, במריבה. כך למשל ברגע מסוים ג'וזפין הכעוסה "נעצה באריה השאנן מבט זועם עד כדי כך שמקץ רגע או שניים קמה חיית הטרף ופרשה למאורה שבירכתי הכלוב".

האינטראקציה הזאת שבה הצעירה מביסה בקרב מבטים את האריה רק מנבאה את מה שיתרחש בהמשך, ואת היחסים המרתקים והמורכבים שמתפתחים בין בני האדם והחיות השונות שבגן החיות. "כולן נראו כאילו התנהגותן זו כלפי זו מגלה משהו עליהן", מגלה ג'ון קרומרטי בעקבות החלטה מוזרה ואולי אפילו נמהרת שהוא מגיע אליה בתום המריבה עם ג'וזפין.

גם טבעם האמיתי, הנסתר, של בני האדם נחשף בפניו: "הדבר שאנשים אסירי תודה עליו יותר מכול – נושא חדש לשיחה, משהו שכולם יכולים לדבר עליו ולחרוץ עליו משפט".

עוד הוא מגלה כי חיות פראיות עולות באופיין על בני האדם ועל החיות הקרובות אליהם ביותר, הקופים הגדולים, (באנגלית יש כמובן אבחנה בין ape ל monkey. בעברית המילה קוף משמשת לשני הזנים, שיש להבדיל ביניהם!). היצורים הפראיים "שומרים על כבודם העצמי" בכך שאינם מתכחשים לטבעם, בניגוד לחיות אחרות שלומדות לציית לבני האדם, לרצות אותם או להתאים את עצמן אליהם.

מכל מקום, אם מישהו רוצה להיות שווה ערך לחיות, מוטב שינסה את כוחו בגן החיות: "אם ברצונו למצוא מישהו שחולק עמו את נסיבות חייו כחיה, אין מקום טוב יותר מגן החיות. גם אם ייסע אל יערות העד לא יתקרב לכך יותר, כי שם החיות מרגישות בבית, שלא כמוהו."

הסיפור גדוש בהלצות קטנות ומבדחות. למשל – ברגע מסוים בוחרת ג'וזפין להגיע אל תחנת הרכבת ברחוב בייקר, כי "הרי רחוב בייקר הוא מרכזי, וממנו תוכל להגיע בקלות לכל מקום שתרצה. כזכור, מטעם זה קבע הבלש הדגול שרלוק הולמס את משכנו ברחוב בייקר, ובימינו הוא מרכזי אף יותר: ממלכת הרכבת התחתית כולה פרושה לרגליכם". אותי האזכור של שרלוק הולמס כאילו הוא דמות של ממש בידח (מעניין אם גם כיום יש מי ששולחים מכתבים ל-221B, כתובתו של הבלש הבדוי). בכלל, למי שאוהב את לונדון ורואה בעיני רוחו את המקומות – תחנת הטיוב, הכניסה למוזיאון מאדאם טוסו הסמוכה אליה, גן החיות בריג'נטס פארק – מדובר בחגיגה קטנה.

התרגום, כדרכה של הוצאת "תשע נשמות" מעולה. רק הערה קטנה אחת על שיבוש שכבר נתקלתי בו לא פעם, בהוצאות לאור רבות: את השם Marylbone, חרף העובדה שהאות r מופיעה לפני האות l, מבטאים בלונדון מָרְלִיבּוֹן ולא מֵרִילְבּוֹן, כפי שמופיע בספר (ועוד עם ניקוד!). הנה ההוכחה, אם אין די ב"ידע אישי":

אלה כמובן דקדוקי עניות, שכן, כאמור, התרגום מעולה, נוח ומשכנע.

 Man in the Zoo, David Garnett
לעברית: יותם בנשלום

פול אוסטר, "4321": יצירת מופת או מעצור לדלת?

התחלתי לקרוא את הספר הזה, כדרכי, טבולה ראסה, כלומר – בלי לדעת עליו מאומה.

בפרק השני נעצרתי לרגע בתמיהה: האם ייתכן שלא הבנתי משהו? אביו של ארצ'י פרגוסון, הגיבור הראשי של הסיפור, מת או חי? נשדד או נהרג בשריפת חנותו? דודתו מילדרד נשארה רווקה או נישאה ועברה לגור הרחק ממנו ומאחותה? 

רק אחרי זמן מה הבנתי: שמו של הרומן מייצג ארבע אפשרויות. דמות אחת שחיה בארבע גרסאות שונות. חלקן ימותו בדרך. כולן ייוולדו ב-1949, אבל רק אחת מהן תגיע לשנת 1970, וגם אז מתוארת בפרק היסטוריה חלופית ושונה ממה שקרה באמת במציאות המוכרת לנו. לא זו בלבד, אלא שבסוף מסתבר גם שלא פול אוסטר כתב לכאורה את הרומן, אלא שזהו יציר כפיו של אחד הפרגוסונים, כלומר של אחת הדמויות שבספר, כמו בציור האשליה האופטית של יד שמציירת את עצמה

מאת האמן ההולנדי מוריץ קורנליס אשר

הרומן המסחרר ועצום הממדים – בעברית אורכו 887 עמודים, באנגלית הוא ודאי ארוך יותר, בשל הפערים הרגילים שקיימים תמיד בין שתי השפות – מרתק ברובו ומאתגר לכל אורכו.

לאמיתו של דבר, קשה להבין איך הצליח פול אוסטר במשימה המורכבת שלקח על עצמו: לשמר את קווי העלילה השונים, המפורטים ביותר, ואת מאות הדמויות המאכלסות את הסיפורים השונים. 

הבסיס שעליו נשען הספר הוא השיר "הדרך שלא נבחרה" של רוברט פרוסט. בשיר מסביר הדובר כי ברגע שנתיב מסוים נבחר, אין עוד דרך חזרה, שכן דרך אחת מובילה אל דרך אחרת, והחיים נמשכים. לפי ממרתו הנודעת של הרקליטוס "לעולם אין אדם נכנס לאותו נהר פעמיים", לא רק מכיוון שהנהר משתנה בלי הרף, אלא גם מכיוון שהאדם שנכנס לנהר בפעם הראשונה משתנה והוא כבר אדם אחר מזה שהיה לפני שנרטב, כך מטביעים בנו החיים את חותמם, משנים בלי הרף אותנו ואת גורלנו.  

אוסטר יותר מרומז לשיר. הוא ממש מצטט ממנו: "שני שבילים התפצלו" אבל אצלו זה לא קורה ביער, אלא "בכרך נטול משמעות והעתיד מת."

העלילות השונות נוגעות בלי הרף במציאות: משפט אייכמן. רצח קנדי. מרטין לות'ר קינג ויחסי שחורים-לבנים. המלחמה הקרה ("אני מבין, אנחנו מפחדים כל כך מהקומוניזם שנעשה הכול כדי לעצור אותו. אפילו אם זה אומר לעזור לאנשים שהם גרועים מהקומוניסטים"). גזענות של יהודים. גזענות נגד יהודים ("'פשוט לא ידעתי שהעם שלכם חוגג את חג ההודיה.' 'העם שלנו?' 'אתה יודע, יהודים.' 'למה שלא נחגוג את חג ההודיה?' 'כי זה מין משהו אמריקאי, אני משער'). מלחמת ששת הימים. מלחמת ויאטנאם. מהומות הסטודנטים. 

והן שופעות בנגיעות ארס פואטיות, שכן פרגוסון בכמה מגרסאותיו הוא סופר בתחילת דרכו, ואוסטר (כמו אלנה פרנטה ברביעיה הנפוליטנית!) מתאר בספר את הולדתו כאדם כותב, את ההשפעות השונות עליו, את האופן שבו הוא מתחיל לכבוש את דרכו. 

לא רק את עולמם התרבותי של הפרגוסונים השונים בודק הספר, אלא גם את המיניות שלהם. באחת הגרסאות פרגוסון נמשך לנשים ולגברים כאחת, והמיניות ההומו-ארוטית, כמו גם המיניות ההטרוסקסואלית, נבחנת מקרוב ומתוארת בפרוטרוט ובחיוניות. 

בכלל, נדמה שפול אוסטר ביקש ברומן שלפנינו להקיף הכול: יחסים בין המינים בפרט ובין בני אדם בכלל. פוליטיקה. קולנוע. עיתונות. ספרות. אלימות. תשוקה. הטקסט מבלבל, מסחרר, מפתיע, משתנה בלי הרף, כמו קליידוסקופ שכל תזוזה שלו מניבה שלל צורות ססגוניות שאין להן סוף. 

לאמיתו של דבר, בשלב מסוים כל השפע הזה מתחיל לייגע. את תשוקתו של אוסטר להקיף את כל האפשרויות אפשר להבין מהציטוט שלהלן, שבו ארצ'י פרגוסון בגרסה 4 משוחח עם חבר קרוב: 

"יש רק שתי אפשרויות, הכביש הראשי והכביש הצדדי. לכל אחד מהם יש יתרונות וחסרונות. בוא נגיד שבחרת בכביש הראשי והגעת לפגישה שלך בזמן. אתה לא תחשוב יותר על הבחירה שבחרת, נכון? ואם נסעת בכביש הצדדי והגעת לשם בזמן, שוב, הכול נהדר ואף פעם לא תחשוב על זה שוב. אבל כאן זה נהיה מעניין. אתה נוסע בכביש הראשי, יש תאונת שרשרת של שלוש מכוניות. התנועה תקועה יותר משעה וכשאתה יושב שם במכונית, הדבר היחידי שתחשוב עליו הוא הכביש הצדדי ולמה לא בחרת בו. אתה תקלל  את עצמך על הבחירה השגויה, אבל איך אתה באמת יודע שזאת הייתה הבחירה השגויה? אתה רואה את הכביש הצדדי? אתה יודע מה קורה בכביש הצדדי? מישהו סיפר לך שעץ סקוויה ענקי נפל על הכביש ומחץ מכונית חולפת והרג את הנהג של המכונית ההיא והתנועה התעכבה שלוש וחצי שעות? מישהו הביט בשעון ואמר לך שלו נסעת בכביש הצדדי, המכונית שלך הייתה נמחצת ואתה היית נהרג? או לחלופין: שום עץ לא נפל, והבחירה בכביש הראשי הייתה הבחירה השגויה. או לחלופין: נסעת בכביש הצדדי והעץ נפל בדיוק על הנהג שלפניך, וכשאתה יושב במכונית ומייחל לכך שהיית נוסע בכביש הראשי, אתה לא מודע לכך שיש שם תאונת שרשרת של יש מכוניות שהייתה גורמת לכך שהיית מפספס את הפגישה. בכל מקרה. או לחלופין: לא הייתה תאונת שרשרת של שלוש מכוניות והנסיעה בכביש הצדדי הייתה הבחירה השגויה. 

– מה אתה מנסה להגיד, ארצ'י? 

– שלעולם לא תוכל לדעת אם בחרת בחירה שגויה או לא. אתה צריך שכל העובדות יהיו לפניך לפני שתדע, והדרך היחידה שכל העובדות יהיו לפניך היא להיות בשני המקומות באותו זמן – וזה בלתי אפשרי."

אוסטר ניסה ליצור מצב שבו כל העובדות נמצאות לפניו, ולפנינו, הקוראים. רוב הזמן התוצאה מרתקת ובעיקר מעוררת השתאות. 

מבקרת הספרות של "לוס אנג'לס טיימס" מתחה ביקורת קשה על הספר, עד כדי הטענה המלגלגת שהוא יכול לשמש בעיקר כמעצור לדלת (בזכות נפחו ומשקלו?…). מבקרים אחרים, לעומתה, סבורים שהוא מבריק. לטעמי אפשר להזדהות לפרקים עם שתי העמדות. 

מאחר שקראתי את הספר בעברית, איני יכולה שלא לשבח ולהלל את התרגום, פרי עמלם של יואב כ"ץ ואפרת נווה. מלאכתם לא הייתה פשוטה, שכן הרומן עתיר בפעלולים לשוניים שלכולם מצאו פתרונות מצוינים. במקומות שבהם אי אפשר להמיר את השנינות הלשונית לשפה אחרת, פעלו המתרגמים נכון, והשאירו את המילים באנגלית, עם הערת שוליים מבארת. מלבד זאת, העברית נוחה לקריאה, נעימה ומשכנעת מאוד. כה לחי!

Paul Auster 4321

מה חש חייל שנשאר בחיים במלחמת העולם הראשונה?

כשאותן ארבע שנים אין סופיות הגיעו לקצן, גיליתי להפתעתי שאני מסוגל בכל זאת לשוב ולחיות בעולמי הקודם, כי אנו, השבים מהֶרֶס, למדנו לשקול כל דבר בקנה מידה חדש. מות אדם לא העיק על מצפונו של מי שהשתתף במלחמת העולם כמו על מצפונו של מי שחי בעולם שלפני המלחמה; בביצת הדם העצומה טבעה אשמתי הפרטית באשמה הכללית; אותו אני, אותן עיניים אותן ידיים הרי כיוונו גם את המקלע שקצר בשורות הגל הראשון של חיל הרגלים הרוסי שהסתער על חפירותינו בלִימָאנובה.

השקפתי בעצמי לאחר מכן על שדה הקטל במשקפת השדה שלי, וראיתי את עיניהם האיומות של המתים שיד לי במותם; ראיתי את הפצועים שיד לי בפציעתם, והם מוסיפים להיאנק שעות רבות, לפני שהם מתים סוף־סוף מוות עלוב.

בפרברי גְרֶץ הפלתי מטוס; שלוש פעמים התהפך באוויר, עד שהתרסק בזנב אוד בוער אל ההר בקרְסטנֶשטיין, ובמו ידי חיפשתי את דיסקיות הזיהוי בין הגופות המפוחמות והצבות עדיין למרבה הזוועה. רבות ואלפים, שצעדו שורות שורות לידי, עשו אותם דברים בקרבין, בכידון, בלהביור, במקלע או פשוט באגרוף, מאות אלפים, מיליוני בני דורי בצרפת, ברוסיה ובגרמניה – וכי איזו חשיבות היתה עוד לרצח אחד ויחיד; מה ערך לאשמה פרטית אישית אחת בתוך האשמה הקוסמית רבת הפנים, בתוך הזוועה הגדולה הזאת של הרס המוני וחיסול המוני של חיי אדם, שכמותם לא ידעה ההיסטוריה עד כה?

קוצר רוחו של הלב, לעברית: לעברית: ניצה בן ארי

מתיאס אנאר, "רחוב הגנבים": מדוע מוצאו של הסופר מפתיע

להפתעתי הרבה גיליתי בתום הקריאה שהסופר שכתב את רחוב הגנבים איננו מרוקאי ומהגר, אלא יליד צרפת. כדרכי, אני מעדיפה לא לדעת מאומה מראש, ומאחר שלא קראתי אף ספר קודם של מתיאס אנאר, נסחפתי אחרי הנרטיב והייתי בטוחה שיש בו אלמנטים אוטוביוגרפיים. הוא כל כך מדויק ומשכנע, כל כך חריף ואותנטי!

מתיאס אנאר עשה כאן מעשה כשפים: את הרוע, האומללות, העוני, הכיעור, הפך ליופי. את הפנאטיות הדתית הוא מציג מנקודת מבט הומנית. כתיבתו מלאה בחמלה, גם כשהוא דן את האלימות לכף חובה "תארו לכם רק שהשכנים בקומה, הבוס שלכם או החבר הכי טוב מעורבים פתאום בפעולת טרור; לרגע לא הייתם מאמינים; הייתם מביטים סביבכם, מרימים זרועות לאות חוסר אונים, מנידים בראשכם כאומרים, לא, לא, אני מכיר את האנשים האלה, אין להם שום קשר לזה."

הספר שלפנינו מצטיין גם בהומור הנוקב שבו נכתב. הדובר, אלח'ר, הוא צעיר שנון ומצחיק מאוד! הנה כמה דוגמאות:

הדובר מספר על מפגש שלו ושל חברו "הבּוֹק", כך הוא מכנה אותו, באסם, עם שתי תיירות ספרדיות, סטודנטיות לערבית שמגיעות לביקור בטנג'יר. באסם מתחקר את אחת מהן, אלנה, מנסה להבין מדוע בחרה ללמוד ערבית. "האם כדי להתאסלם? למרבה המזל אלנה לא הבינה את סגנונו הקוּרְאני של באסם, שאפשר היה לתרגמו 'התחפצי לעשות מעשה אסלאם?' כמעט פרצתי בצחוק, אבל מוטב היה לא לעצבן אותו; אחרי הכול, הוא היה אמור להתייצב לתפילה, ובגללי מצא את עצמו מפלרטט עם ספרדייה; ואפשר היה למחול לו על הערבית הנבואית שלו".

דוגמה נוספת: הדובר מתאר כיצד ידידיו הדתיים זוללים. אחד מהם "הערה את הקוסקוס אל תוך לועו הפעור כמו ששופכים חצץ למערבל בטון." אחר כבר גמר לאכול ו"שני קווים צהבהבים גדולים הרחיבו את פיו עד אמצע לחייו והוא מצץ בשקיקה עצם עוף אחרונה," בעוד "הזקנים הנבואיים נזרעו בגרגירי קוסקוס, הוכתמו בסערה של זהוב, ואחר כך היה צורך להבריש אותם כמו שטיחים"…

וגם: "נסו להישמע מצחיקים או מפתים בערבית קלסית, זה לא מונח בכיס, אני מבטיח לכם; נדמה לך בכל רגע שאתה עומד להכריז על עוד אסון בפלסטין או לפרשן איזה פסוק מהקוראן"… 

הוא מצטיין בהומור עצמי מפוקח: "הייתה תמיד האפשרות ללכת בדרכו של בסאם, לשיר את שבחי האסלאם שעות על שעות עד שהכופרת תתאסלם או תמות משיעמום"… 

ומביע שעשוע מר מעניינים רבים. הנה למשל הוא מספר על איש בשם אבן בטוטה, "הנוסע הטנג'ירי מימי הביניים", דמות ששבה וחוזרת לאורך הרומן כסמל למי שפרץ את מגבלות המקום שבו נולד. ואומר עליו שהוא "עבר כמעט בכל העולם המוכר עד סין" ואז מוסיף בציניות: "עליו דווקא ידעתי, אם כי לא קראתי, כמובן – שלושים שנות נדודים רק כדי לגמור בפֵז, זה בטח היה ממש כדאי"…

דיבורו של אלח'ר – ובעצם של הסופר – יפהפה, גם כשהוא כאוב מאוד. הנה למשל דבריו כשנודע לו שאהובתו מתה זה מכבר, ושהוא בעצם אחראי למותה:

"מצפוני, המבולבל יותר מתמיד, נילוש בחרטות ובתחושה הנוראה הזאת, שסחטה ממני דמעות של כאב ובושה, שבחלומי שכבתי במשך חודשים עם אישה מתה: עם מרים שנעלמה בארון המתים טורף הבשר בשעה שאני ראיתי אותה חיה עם העונות המתחלפות; היא ליוותה אותי כשכבר לא הייתה קיימת, והדבר היה כה מסתורי, כה סתום בליבי הצעיר עדיין עד שראיתי בכך בגידה מכוערת, מעשה נבלה חמור יותר מאחריותי לפטירתה, שנאה שהוסטה לעבר בסאם, לעבר משפחתי, לעבר כל אלה שמנעו ממני לבכות על מרים והכריחו אותי לחשוק בה כשהיא מתה – כמו להפשיל בעדינות את התכריכים מעל גווייה כדי להסתכל בשדיה. על שולחן השיש, חלמתי על שיפולי בטנה ועל מבושיה הקרים. והבושה הייתה שם, בגלישה הזו של הזמן; הזמן הוא עובדת בית קברות, אישה בלבן שרוחצת גופות של ילדים.

שפוף גב קניתי לעצמי חולצות, והייתה לי תחושה מבשרת של פורענות, בלי לדעת שזו כבר התרחשה." 

עלילתו של הספר מתרחשת בתקופת "האביב הערבי", ובימים שבהם התחוללו שביתות מחאה אלימות בברצלונה. אנאר מתאר את הייאוש ואובדן הדרך של צעירים שאינם יודעים מניין יגיע עזרם, ש"מבינים היטב שעומדים לגנוב מהם את פירות המהפכה ושההתקוממות עומדת להוליד ממשלה שמרנית ביותר שלא לומר ריאקציונרית". בתחכום רב הוא משלב את התכנים הללו עם קורבנות מלחמת העולם הראשונה ועם הפליטים שמנסים לנוס מאפריקה אך טובעים בהמוניהם קרוב לחופי אירופה, וסוחף את הקורא אל העולם שהוא מתאר בכישרון עצום.

אל החוויה המיוחדת שהספר מסב אפשר להוסיף את התרגום הנפלא של משה רון. אמנם לא השוויתי אותו למקור בצרפתית, אבל אין צורך. די לי בכך שהעברית מתנגנת בטבעיות גמורה. כשהמתרגם מרשה לעצמו להשתמש במילים כמו "כַּפוֹת" או "התבאס", אני יודעת שאני בידיים טובות של מי שיודע להקשיב לשפה ולבחור את הרובד הלשוני המתאים במקום הנכון.

מתיאס אנאר אמנם אינו מרוקאי, אבל מתקציר הרקע הביוגרפי שלו המופיע בעמוד הראשון אפשר ללמוד שהוא בקיא מאוד בתכנים שהביא בספרו. הוא למד ערבית ופרסית, שהה לאורך זמן במזרח התיכון והשתקע בברצלונה, שגם אותה הוא מפליא לתאר. לא הופתעתי לגלות שזכה בפרס גונקור על ספר אחר שלו, מצפן, שראה אור ב-2015.

Rue des voleurs Matias Énard

מרסה רודורדה, "סצנות מברצלונה": כמה יופי!

"…תראי, כבר הגענו; הזמן עף. בקיצור, מה שרציתי לומר לך זה שהעולם זה כמו הצגה, אבל מה שרע זה שאף אחד לא יכול לראות איך היא נגמרת כי כולנו מתים לפני שהיא נגמרת, ואלה שנשארים אחר כך מתנהגים כאילו לא קרה לפניהם שום דבר".

את הדברים הללו אומרת משרתת קשת יום, אנלפבתית, לנוסעת אקראית שיושבת לצדה ברכבת, בדרכן לברצלונה. הם מופיעים בסיפור "ברכבת", בקובץ הסיפורים היפהפיים סצנות מברצלונה של הסופרת מרסה רודורדה, שנולדה בברצלונה בתחילת המאה ה-20.

בכל הסיפורים לוכדת רוּדוּרֵדָה רגע אחד רב משמעות בחיי הגיבורים, כזה שמאציל עלינו תועפות של קסם, עצב וחוכמה. הסיפורים אנושיים מאוד, כי כל אחד מהם משרטט בכמה קווים דמות שלמה ומלאה הנבראת בתוכם: ילד קטן שזה עתה עבר עם אמו לדירה שממומקמת בתוך השוק, גבר שמתאהב באישה שנשקפת אליו מהחלון, כמה צעירות מאוהבות, כל אחת בדרכה ועם החיים, כך מצטייר מהסיפור, שיהיו לה, ועוד כהנה וכהנה.

במילים מעטות, כמה עמודים לכל סיפור, הם מעוררים שאלות פילוסופיות עמוקות: האם קנאה אובססיבית היא זיוף של אהבה? האם אפשר לאהוב עד כלות אדם שבכלל לא מכירים אותו? איך בכלל אפשר להביע רגשות במילים? מהו אושר? האם הוא אפשרי?

הסיפורים שונים מאוד זה מזה: יש בהם ילדים, גברים, נשים צעירות ומבוגרות, הם מוגשים בצורת מונולוגים בגוף ראשון או בגוף שלישי, מעמדת מספר כל יודע. הם מגוונים, מרתקים, מפתיעים, ועולים על גדותיהם ביופי:

"שעות אחר הצהריים נעימות, פחות כחולות, והירוק של העצים הופיע בגוונים מרובים יותר, כאילו ביקשו העצים להתייפות לקראת שינה טובה."

"– סבא, מה הולכת להיות ההפתעה?
הם היו בלתי נפרדים. מעולם לא יצאה משפתיו תוכחה כלשהי כלפי הילדה הזאת, שהייתה די מכוערת, וחלושה ופרועה כמו רוח של חודש מרס. היא סירקה אותו מדי ערב. לפני שהלכה לישון היתה מתיישבת על שולחן חדר האוכל עם מסרק וכמה סרטים. אם דעתו היתה מוסחת היתה צועקת לו 'סבא! בוא, אני אסרק אותך.' הוא היה מתיישב על כיסא ומנמיך מעט את ראשו. היו לו שערות ארוכות, לבנות, דקות. היא היתה מפרידה את שער ראשו לשני חלקים במסרק, קולעת צמות קטנות וקושרת אותן בקצה בקשר פרפר. סבא, למחרת עם שחר, היה יוצא לטאטא את המדרכה בתסרוקת הזאת. הוא היה מטיל עליה את האשמה באוזני כל השכנים והשכנות שעברו במקום: 'שטויות של הנכדה שלי…'"

"באור החשמל והירח נצנץ הצמיד. הוא היה שלה מאז אותו הערב, וזהר על העור כאילו היה חלק ממנו. היא נקשה בו שוב. […] הלילה היה בעיצומו, והאוויר היה מתוק, והצמיד נצנץ… לאט-לאט נפרדה מהכרתה ונרדמה".

הם מביעים בעוצמה רבה כאבים ושמחות, אכזבות ופליאות. אחד מהם "שטר של אלף" הוא סיפור עם פואנטה מפתיעה. אחר, "החולצה האדומה", מצייר בארבעה עשר עמודים קצרצרים עלילה שלמה, עם התפתחות ומהפך. אחרים כמו קוטעים לתוכם רק רגע  בחיי הדמות, אבל הרגע האחד הזה מכיל בתוכו עולם ומלואו, סבך של מעמקים ומשמעויות.

התרגום  של יוסי טל נפלא. אמנם אין לי היכולת לקרוא את מקור הקטאלוני, אבל די לי בכך שהעברית נושמת, תוססת וחיה.

לא נותר אלא להודות  להוצאת תשע נשמות, שהעשירה שוב את חיי!

שטפן צווייג, "קוצר רוחו של הלב": האם יאושו של הזולת מחייב אותנו?

מה חשובה יותר – החמלה או  האמת? זוהי השאלה המהותית הנשאלת בסמוי ברומן המופלא שכתב הסופר האוסטרי-יהודי שטפן צווייג. הספר ראה אור לראשונה ב-1939, והופיע בעברית ב-1986, ושוב ב-2007.

הקריאה בו מוכיחה כמה דגולה כתיבתו של צווייג, שכזכור התאבד ביחד עם אשתו בפברואר 1942, לאחר שנמלט מפני הנאצים לברזיל. (על מכתב ההתאבדות שלו, ואת המכתב עצמו, אפשר לקרוא כאן).

עיקרו של הסיפור כזה: קצין צעיר, אנטון הופמילר, מוזמן להתארח בביתו של אציל הונגרי עשיר, לאיוש קקשפאלבה, שם הוא פוגש את בתו המשותקת של קקשפאלבה, אדית בת השבע-עשרה, ומתיידד אתה.  כשהוא מגלה שהצעירה התאהבה בו, הוא נחרד. האם יעתר לאהבתה הנואשת? האם יקריב את חייו למענה? האם אהבתה מחייבת אותו, רק מכיוון שהיא בעלת מום, ובשל האימה שאם ידחה אותה היא תתאבד?

האם ייאושו המר של הזולת מחייב אותנו להתמסר לו, להקריב למענו את חיינו?

לכאורה הופמילר מוטרד בעיקר מהמבוכה שתיגרם לו, כי קשר ממוסד ורשמי עם הנערה יפנה לעברו את חיצי הלעג של ידידיו בגדוד הפרשים שבו הוא משרת.

אבל בסמוי, רק בפסקה אחת קצרה, נרמז לנו בעדינות כה רבה עד שאפשר כמעט לא להבחין ברמז, כי קיימת עילה אחרת, עמוקה ואמיתית, שבגללה הצעת הנישואין שנכפית על הופמילר בעזרת סוגים שונים של סחטנות רגשית היא מבחינתו עניין מזוויע עד היסוד: אי אפשר לדחות על הסף את החשד שהופמילר בעצם הומו. באותה פסקה אחת ויחידה מתואר קשר קרוב שהיה לו בעבר עם צעיר שאתו חלק אינטימיות שמעולם לא ידע לפני כן. כמו כן, יש לשים לב שלאורך הרומן כולו לא מוזכר אפילו ברמז קשר שהיה לו אי פעם, גם לא לאחר שנים רבות, עם אישה אחרת, מלבד אותה צעירה משותקת, שמעולם לא נמשך אליה ובכלל לא ראה בה מועמדת לקרבה גופנית.

הופמילר מיטלטל לאורך הרומן בין שני קצוות רגשיים: תחושת חובה כלפי מי שנזקקת לו כל כך, ובעתה, אי רצון להקריב את חייו.

בתחושת החובה שהוא מרגיש כלפיה, מעורבת גם ההכרה כי רק בהקרבה כזאת ימצא ערך בחייו. עניין החמלה חוזר ומהדהד לאורך הרומן. כך למשל – רופאה של הנערה נשא לאישה את אחת הפציינטיות שלו, עיוורת שאותה לא הצליח לרפא.

מרגע שפגש את אדית, עובר הופמילר תהליך: הסבל שלה מחדד את תשומת הלב שלו לסבלו של הזולת, ולא רק לזה שלה. הוא חש לפתע כי "מוטב להתעלות על ידי הקרבה עצמית, להתעשר על ידי השתתפות בצער הזולת, על ידי הבנה ונשיאה מתוך רחמים בכל צורה של סבל אנושי". הוא אומר לעצמו בהפתעה כי "כל רגש ההשתתפות וההתחשבות הללו בקיומם של אחרים הוא דבר חדש עבורי".

מורכבות ההשתתפות ברגשות הזולת מתחוורת לו: "לראשונה אני מתחיל להבין שהשתתפות אמיתית, שלא כמגע חשמלי, אי אפשר לנתק ולשוב ולחבר לפי הצורך, ושנטילת חלק בגורל הזולת חייבת לבוא על חשבון משהו מחירותך."

"משהו" – או הכול?

הופמילר נתקל באקראי בסיפור מתוך שחרזדה – אלף לילה ולילה ובו נקלע הלך אומלל לקשר שאין לו ממנו מנוס, אחרי שבטוב לבו רכן לעברו של אדם במצוקה ועזר לו לקום, וזה נאחז בגבו ולא הרפה ממנו עוד, עד שהשתלט על כל חייו. האם, הוא שואל את עצמו לא פעם, נגזר גם עליו לשאת "על גבו" את הנערה, רק משום שהיא אומללה ונזקקת לו כל כך?

הרומן רב הפתעות ותהפוכות רגשיות. מרגע לרגע משתנה דעתנו על כל אחת מהדמויות – על הופמילר, שהוא המספר בגוף ראשון (בתוך סיפור מסגרת אחר…!), על אדית, על הרופא שלה, על אביה, שאמת מדהימה מתגלה לנו עליו (מיהו באמת? אציל הונגרי? איך התעשר? האם הוא רק מתחזה מסוכן? מנוול? איש רב חסד? שקרן מדופלם או איש של מצפון, שמוכיח את ניקיון כפיו באמצעות ההחלטות הכי משמעויות שהחליט בחייו?), האם הרופא של אדית הוא סתם גרגרן דוחה והמוני, או צדיק נסתר? האם הוא שרלטן מסוכן שרק משלה את הצעירה ואת אביה, או מרפא רב חסד?

ה"נאום" שנואם הרופא באוזני הופמילר, שבו הוא מסביר מדוע הוא מתנגד נחרצות למונח "חולה חשוך מרפא" הוא יצירת מופת בפני עצמה (שכן, כך הוא מסביר, ייתכן שבעתיד תימצא התרופה למחלה שנחשבת בזמן מסוים "חשוכת מרפא"!), כמו גם דבריו על הרחמים: "הרחמים, בדיוק כמו המורפיום", הוא מסביר, "מיטיבים עם החולה ומביאים לו הקלה ועזר רק בתחילה, אבל אם אין יודעים את המינון הנכון ומתי לשים להם קץ, הם עלולים להפוך לרעל קטלני. הזריקות הראשונות מביאות הקלה, הן מרגיעות את הכאב ומשתקות אותו. אבל לרוע המזל יש לאורגניזם, לגוף כמו לנפש, יכולת הסתגלות מדהימה. כשם שהעצבים דורשים עוד ועוד מורפיום, כן דורשים הרגשות עוד ועוד רחמים, ולבסוף יותר מכפי שאתה יכול להעניק."

ולעומת זאת הוא מסביר בפסקה שהעניקה לספר את שמו:

"בעולמנו אין זה משנה אם עשית מה שעשית ביד קשה או בדרכי נועם, בעולמנו חשוב רק איך תוצאה הושגה. רחמים נאה! אבל קיימים בעצם שני סוגי רחמים. הסוג האחד, שעיקרו פחד ורגשנות, אינו למעשה אלא קוצר רוחו של הלב שאחת רצונו להשתחרר מהר ככל האפשר מן ההשפעה הבלתי נעימה של מצוקת הזולת; אלה רחמים שאין בהם שמץ של השתתפות בצער ואינם אלא הגנה אינסטינקטיבית על נפשך שלך מפני סבל הזולת. ואילו הסוג השני של רחמים, שרק הוא נחשב באמת, הוא סוג יוצר ובלתי רגשני, שרצונו נהיר לו והחלטתו נחושה לעמוד בכול, בסבלנות ובסובלנות עד כלות כוחותיו ואף למעלה מזה. רק אם אתה מוכן ללכת עד הסוף, עד הסוף המר, רק אם קיימת בך הסבלנות הגדולה באמת, יכול אתה לעזור לבני האדם. רק אם אתה מוכן להקריב את עצמך בשעת מעשה, רק אז!"

בין שני הקצוות הללו – רחמים שמקורם בפחד ורגשנות ורחמים מהסוג האחר, נע הופמילר, ונעים אנו, הקוראים, עד לסוף הדרמטי מאוד.

מעניין לציין כי תחילתו של סיפור המסגרת, ההווה שלו, הוא בשנת 1938, כלומר, זמן קצר לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה. המספר מצטט שיחה ששמע, שבה הביע מישהו את דעתו: לא ייתכן שהעולם ייגרר שוב למלחמת עולם, אנשים בלי ספק יסרבו להתגייס, שהרי "הדור החדש מכיר את המלחמה" ולכן "כבר בשעת הגיוס יפורק הנשק, משום שכל החיילים, ובמיוחד חיילים בדימוס, ידעו מה צופנת בתוכה מלחמה חדשה."

ייתכן מאוד שהיו אלה הרהורי התקווה של צוויג עצמו, שהשלים את כתיבת הספר ב-1938. ארבע שנים אחרי כן קַץ בעולם ובמלחמותיו.


לעברית: ניצה בן ארי

ג'אני סטופריץ, "האי": מדוע הוא ספר חובה בבתי ספר באיטליה

"יצירת מופת קטנה וקריאת חובה במרבית בתי הספר באיטליה", נכתב, ולא מפתיע, על דש הספר האי.

אכן, יצירת מופת, ואין תֵּמַהּ בכך שמטילים על תלמידי בית ספר לקרוא אותו. בדרכה העדינה והחכמה נוגעת הנובלה "האי" באחת הסוגיות החשובות ביותר בחיים: איך מלווים אדם אהוב אל מותו? האם לשתף אתו פעולה בהכחשה? לדבר אתו בגילוי לב? האם יש חשיבות לסבל שחש מי שיקירו נוטה למות, או שהוא חייב לראות בעצמו רק דמות שולית בדרמה האחרונה של החיים?

שתי דמויות עיקריות מופיעות בסיפור, ולשתיהן אין שם: "האב" ו"הבן". הראשון מתגעגע אל אי הולדתו ולשם הוא מבקש לשוב לביקור קצר, לפני שילך לעולמו. האחר, הבן, בחר כבר מזמן להתגורר הרחק מחוף הים, למעלה בהרים, שם הוא מתענג על הבדידות ועל האוויר הצח.

לבקשתו של האב הבן מגיע כדי להתלוות אליו במסעו האחרון. כמה אהבה יש בין השניים. כמה רגישות זה לתחושותיו של זה. ועם זאת – כמה בדידות, שאין לה שום מרפא, כי בסופו של דבר כל אחד מאתנו אי לעצמו, מבודד מהזולת, חי ומת בתוך גופו.

על האי, שהאב קשור אליו כל כך, הבן מרגיש שהוא נחנק. האוויר כבד ולח. הנופשים הרבים צרים עליו. עולה ממנו "צחנת צמחים מחניקה", הוא נראה לו "נטוש באמצע מרחב בלתי עביר."

אבל מי שבאמת נחנק הוא האב: חנק גופני של אדם שחלה בסרטן וקנה הוושט שלו הולך ונחסם.

הם, כאמור, אוהבים מאוד זה את זה, אבל מפרידות ביניהם אי ההבנות הבלתי נמנעות של מי שמצויים כבר משני עברי המתרס: צעיר בריא במלוא אונו לעומת מבוגר מוחלש, "אדם הנושא את המוות", כפי שהוא אומר לעצמו.

הבן משוכנע שאביו אינו מבין מה מצבו. אחרת מדוע הוא מפציר בבן ליהנות, לבלות, לצאת לשחייה?

אין לו מושג מה האב חש: "הייתי מרוצה תמיד שהעברתי לך את שמחת החיים שלי. אם היא כבתה בתוכי, אני מתנחם כשאני רואה אותה קורנת בך…"

האב אינו מבין מדוע הבן נראה עצוב ומפוחד. מדוע הוא רוצה לצאת מהאי. לא עולה בדעתו שהבן מתאבל עליו. שאין לו שום עניין בבילויים: "הוא לא היה מסוגל להירגע, לא היה מסוגל ליהנות, כשאביו, לא רחוק, מפרפר במלתעותיו של גורל אכזר."

הבן חש שהוא ואביו נוהגים כמו "שני ליצנים. אחד מת ואחד חי המלווה אותו בברית מוקיונית, עוטים את אותה מסכה, מדברים בעליצות, ומדי פעם, בגלל מחסור בנושאים, מצלצלים בפעמוני הכובע והשרוולים."

אין לבן מושג איך עליו לנהוג. האם לדבר בגלוי? "אולי," הוא תוהה, "גם אתה שותק כדי שלא להבהיל אותי. אבל עכשיו נתלוש את המסכה. זה כבר לא מתאים לא לי ולא לך, אתה שתמיד לימדת אותי להתמודד עם המציאות בפתיחות. את השעות המעטות שהוענקו לנו, האחרונות שנותרו לנו לבלות יחד, לא נכלה על זוטות," הוא אומר לעצמו, "מה שחשוב זה לא הרחצה שלי בים, ולא הבוקר שטוף השמש…"

אבל זה בדיוק מה שהאב רוצה וצריך: לראות את בנו חי ומאושר!

התֶמָה הזאת של מות האב ושל הבן שיורש אותו ובא במקומו היא כמובן אחת המרכזיות בתרבות העולמית. אצל פרויד בטוטם וטאבו רצח אב הממשי או המטפורי הוא רכיב בסיסי בנפש האדם והוא למעשה המקור לדת, למצפון, למוסר, למעשה לציוויליזציה. לתפיסה הזאת של "המלך מת, יחי המלך החדש" יש אינספור דוגמאות ווריאציות באמנות. הנובלה "האי" מצטרפת אם כן בדרכה המיוחדת אל המלט, אדיפוס, אבשלום, ואל רבים אחרים, שנגעו במעבר הדורי מאב לבן.

מעל לכול, מדובר ביצירה יפה להפליא. הסביבה שאותה מתאר סטופריץ, האי, הים, הצמחים, הריחות, מיטיבים להשתלב במהלכים הנפשיים של הדמויות ולבטא אותם.

סיפור נפלא!

אפשר לקנות אותו כאן

או בגרסה דיגיטלית באתר e-vrtit, כאן 

שון, "צילו של בלדור": איזה יופי!

את הקסם הנסוך על פני הספר צלו של בלדור קשה להביע במילים של חול. מדובר לכאורה בפרוזה, אבל היא כל כך יוצאת דופן וכל כך מופלאה, עד שאפשר רק לנסות ולהסביר את יופייה.

"בערבות איסלנד הקפואות צייד יוצא בעקבות שועלה נדירה. במקביל, לא הרחק מביתו של אותו צייד מתה אישה צעירה בביתו של בוטנאי מתבודד, שהציל אותה מספינה טרופה," נכתב על גבו של הספר. התיאור מדויק, כמובן, אבל הוא מעלה על דעתי סיכום אפשרי לפסוקים הראשונים של ספר בראשית נוסח – "בהתחלה היה בלגן גדול…" וכן הלאה…  (או את "שירת רם לעם ישראל, לשון השירה בעברית בת ימינו", כאן קישור לדף המשעשע מאוד, בפייסבוק).

לא, יופי פיוטי לא יכול למצוא ביטוי נכון בשפת היומיום. רק המקור השירי, בדיוק כפי שהוא כתוב, ראוי ומביע.

לכן אסתפק הפעם בעיקר בכמה ציטוטים קצרים מתוך הספר: 

"הוא המתין זמן ממושך בטרם נתן לנשק להישמט. השועלה כבר לא תחמוק ממנו. השלג הסתיר את הקרקע עד למרגלות הקרחון, לא נותרה פיסה חשופה, והשועלה רשמה את קורות מסעה במישור המושלג בעת התרחשותם."

"אור היום הלך ונגוז. באולמות השמימיים כבר שררה אפלולית, ואחיות הזוהר הצפוני יכלו לצאת במחול הצעיפים המרהיב שלהן. בגוונים מכשפים הן ריחפו בקלילות ובחיוניות על פני רחבת הרקיע, עוטות שמלות זהובות מרפרפות ועדויות מחרוזות פניים משתלשלות, שהתנודדו אנה ואנה לקצב תנועותיהן העולצות. מופע מפעים זה בהיר ביותר מיד לאחר שקיעת החמה. אז יורד המסך; הליל נוטל את השלטון".

"לאחר זמן ממושך הבחין בשועלה באותו מקום כמקודם. היא נראתה קטנה יותר וכל תנועותיה העידו על שימת לב, זהירות ופיקחות יוצאות מן הכלל. התנהגותה כעת הייתה אחרת – והיא לא השמיעה קול."

"…והדמעות זלגו מעיניו ומאפו, והגוף המעוות רעד בכיסא כעלה נידף ברוח הסתיו שאינו יודע אם ינשור ארצה מהענף שטיפח אותו כל הקיץ או ייוותר שם עוד – ויקמול". 

"אי אפשר לקיים תפילות בבית האל מוקף המים בטרם תגמע החצר די מחלב ההרים הרב והוא יגיע רק עד לגובה קרסוליה של עלמה". איזה ביטוי מופלא, מפתיע ויפהפה: "חלב ההרים", כדי לתאר את מי השטפונות הזורמים… 

"ואז השיבה הפסגה לירייה", כותב שון כשהוא מתאר התחלה של התדרדרות שלגים שהחלה בעקבות, כנראה – בגלל, ירי של צייד. 

גם הומור יש בסיפור: "מצבו של הכומר לא היה טוב, אבל הדבר לא הטריד אותו, שכן היה חסר הכרה"…

"ביום החמישי החל הכומר שמתחת לקרחון לחשוש שדעתו תיטרף עליו, ועל כן עשה את הדבר הטבעי ביותר לאיסלנדי במצוקה: דקלום חרוזים, ציטוט שירים ופואמות, זמרה בקול רם וברור, וכשכל זה לא עוזר – שירת מזמורים. זוהי תרופה עתיקה ובדוקה נגד אובדן השפיות." 

אני מקווה שהציטוטים הללו מביעים משהו מיופייה של הנובלה. למעשה, יכולתי לצטט כאן בשמחה רבה את כולה. אין בה אף עמוד, פסקה או שורה שלא מעוררים רצון לסמן, לקרוא שוב ובעיקר – לשתף בהתלהבות!

עוד אוסיף כי תחילתה של הנובלה הזכירה לי מאוד את הסיפור "להדליק מדורה" של ג'ק לונדון: הקור, המאבק בין האדם וכוחות הטבע, החיה העדה למאבק (אצל לונדון – הכלב, בסיפור שלפנינו – השועלה, שהיא יותר מסתם עדה). אבל יש הבדל. צילו של בלדור הולך ומתפתח, חורג אל מעבר לשלג ולקור, יש בו סיפור רב ממדים, דמויות, וגם עלילה מעניינת ורבת תהפוכות. 

יש לציין גם את התרגום הנפלא מאיסלנדית, פרי עמלו של משה ארלנדור אוקון. אין ספק שהעברית היפהפייה, הגמישה והאמיצה, תורמת רבות לחוויה. הנה שתי דוגמאות: 

"וגם האיש לא מש.
החל לרדת שלג.
ירד שלג."

המתרגם השכיל לבחור במילה "מש" במקום "נע" או "זז", והיא הרי הנכונה ביותר, כשהיא מצטלצלת בקצב שירי עם "איש" ועם "שלג". 

"צללית ראש אדם מופיעה בזגוגית הכְּפורה של חלון הסלון" הוא כותב ביצירתיות נהדרת. כמה מרהיב! "זגוגית כפורה" במקום זגוגית מכוסה בכפור!

נפלא להיווכח ש-130 עמודים יכולים להכיל כל כך הרבה יופי. כדאי, כדאי, לקרוא!

אפשר לקנות אותו כאן, או במהדורה דיגיטלית, באתר e-vrit, כאן

שטפן צוויג, "24 שעות בחיי אישה": האם לא תיתכן שום מיניות אצל אישה בת 67?

שלושים וחמש שנה חלפו מאז ראה אור לראשונה סיפורו של צוויג "עשרים וארבע שעות בחייה של אשה", בתרגום לעברית מאת צבי ארד, בהוצאת זמורה ביתן. אז נכלל בספר לילה מופלא, שהיו בו סיפורים נוספים, ביניהם משחק המלכים, שבמרכזו – משחק השחמט.

לאחרונה הופיע שוב סיפורו של צוויג, הפעם כספר בפני עצמו, בהוצאת תשע נשמות, כחלק מהיוזמה החדשה של המו"ל אוריאל קון, שנקראת "מפה לאוזן": סדרת ספרים שנמכרת רק ישירות לקונים, בלי תיווכן של החנויות או הרשתות.

לכותרת הסיפור בגרסתו הנוכחית נוספה, כנדרש, האות יו"ד, על פי הנחיות האקדמיה ללשון העברית שהתעדכנו בשנים האחרונות, והוא נקרא "24 שעות בחייה של אישה". הפעם תרגם אותו הראל קין.

מעניין לבחון את ההבדלים בין שתי הגרסאות ולבדוק לא רק את עמדותיהם השונות של המתרגמים, אלא גם את השינויים שחלו מאז 1984 בקונווציות התרגומיות ובתפישה איך נכון או הולם יותר להתנסח בעברית.

כבר בשורה הראשונה של הסיפור אפשר לחוש בעברית העדכנית והעכשווית יותר של התרגום החדש: "בשולחננו, בפנסיון הקטן שבריביירה שבו השתכנתי אי-אז, עשר שנים לפני המלחמה, פרץ דיון ער" בתרגום הקודם, לעומת – "בפנסיון הקטן שבריווירה שגרתי בו אז, עשר שנים לפני המלחמה, פרץ ליד השולחן שלנו ויכוח נמרץ", בחדש.

ממש בהמשך, אצל הראל קין: "לרוב האנשים יש דימיון גולמי בלבד", לעומת – "רוב הבריות דמיונם דל וקהוי".

השילוב "סמול טוק" אצל קין, הלקוח, במידה מסוימת של תעוזה, משפת היומיום שכבר מזמן אימצה תבניות לשון רבות מאנגלית, היא אצל ארד "שיחות טפלות".

"שפתיים חמימות וחושניות" בא במקום "שפתיים חמות" בלבד (מי השמיט? או מי הוסיף? כדי לברר יש לבדוק את המקור, שבשפתו איני שולטת, למרבה הצער).

שינויים נוספים שאפשר להבחין בהם מיד: "חדר האכילה" המיושן התעדכן ל"חדר האוכל" (שמדיף, יש להודות, ניחוח בעייתי קמעא, שכן הוא מעלה על הדעת את "חדר האוכל" שבקיבוצים, ואולי לא עוד, לא לבני הדור שבו הקיבוצים הופרטו, הלכה למעשה…).

"דיברו הכול בו" בתרגום הישן נהפך לניסוח פשוט, עדכני יותר: "בכל השולחנות דיברו אך ורק עליו".

אין ספק שהתרגום הנוכחי נוח וטבעי יותר לקריאה, הן משום שהעברית השתנתה, והוא משקף אותה כפי שהיא כיום, והן מכיוון שהתפישה התרגומית השתנתה: לא עוד ניסיון נואל, שהיה מקובל מאוד, "להגביה" את הלשון, גם כשאין לכך כל הצדקה, אלא נטייה לשקף עד כמה שאפשר את העברית המוכרת מהמציאות החוץ ספרותית.

לפיכך, "אף שנראה הוויכוח שלנו אבירי במהלכו" השתנה ל"אף כי נראה שהדיון שלנו נערך באצילות", הטבעי יותר, ו"המלה הראשונה, רק היא קשה," הומר ל"רק המילה הראשונה קשה", וכן הלאה.

יחד עם זאת, יש להודות במלוא הכנות: בסך הכול, למעט ניואנסים דקים, תרגומו הישן יותר של צבי ארד טוב לא פחות מזה החדש, הטוב בהחלט, של הראל קין.

האם יש, אם כן, הצדקה להוציא שוב לאור את הסיפור? שטפן צוויג הוא אחד הסופרים החביבים עלי. סיפורים אחרים שכתב, וראו אור בתשע נשמות, יקרים מאוד ללבי. למשל – "מרד המציאות", ו"מנדל של הספרים" המעולים.

"24 שעות בחיי אישה", חרף העובדה שהוא נחשב אחת הקלאסיקות של צוייג, הוא בעיני חלש יותר מהאחרים. יש בו מידה לא מבוטלת של סנטימנטליות שגובלת בקיטש. הדרמה הסוערת של אישה שמספרת איך נפעמה ממראה ידיו של מהמר צעיר ליד שולחן הרולטה, איך החליטה להושיע אותו ואיך נסחפה בהתאהבות לא סבירה, מופרזת ולא אמינה, לטעמי. במיוחד מכיוון שצוויג מציב שני צדדים של משוואה שלכאורה אמורים לסתור זה את זה, אבל למרבה הפלא פועלים בסיפור בניגוד לציפיות: גבירה זקנה, נשואת פנים, מתאהבת בגבר צעיר ממנה בהרבה, עד כדי כך שהיא נכונה להשליך את חייה מנגד, לטובתו.

הבלתי אפשרי כל כך הוא הניגוד בין גילה המופלג של האישה, המכובדות האצילית שלה, וליתר דיוק – הא-מיניות המוחלטת שלה, שנובעת בעיקר מגילה "המופלג", לבין תחושותיה המפתיעות, השערורייתיות: היא אמנם דחליל מיובש, אבל בכל זאת מתעוררת בה ייצריות בלתי אפשרית ומוזרה כמעט. כי הרי ברור לגמרי שזקנה מופלגת, בת שישים ושבע, כבר מזמן נהפכה לכלונס מיובש, ייצור שלא תיתכן בו שום מיניות. כשהיא מזמינה את בן שיחתה לחדרה היא מדגישה "בגיל שישים ושבע אין חשש שהזמנה כזאת לא תפורש נכון".

לי, אישה שבקיץ תתפאר בגילה המופלג, שישים ושמונה, הנחת היסוד שעליה מושתת הסיפור, לפיה לנשים מעל גיל מסוים אין ולא יכולה להיות שום מיניות, הפריעה הנחת יסוד הזאת. בסיפור ניצתת אצל אותה אישה ייצריות בלתי צפויה שמנוגדת לכל מה שאפשר להעלות על הדעת. הניגוד בין האפשרי לבלתי אפשרי עומד בבסיס הסיפור. נקודת המבט של שטפן צוויג, שהתאבד כשהיה בן שישים ואחת, מוזרה ומפתיעה בעיני. לטעמי היא פוגמת בערכו של הסיפור. גם מי שנראות בעיני כמה גברים זקנות בלות, הן יצורים אנושיים חיים ותוססים, והייצריות שלהן טבעית ומובנת מאליה בדיוק כמו של כל אדם אחר. (וכאן מתחשק להוסיף איזה אימוג'י שובבי וקורץ).

מדוע השליך לאקאן באלימות אישה במצב פסיכוטי

בהמשך מספרת לוסיל על הימים שקדמו להתקף. היא גלמודה, בוכה ברחובות, בחנות סינית, בגאלרי לפאייט, קונה פסנתר ברחוב ויוויָין, ואז שלל חפצים ובגדים שבכלל לא מתאימים לה. בהמשך היא מספרת על לאקאן, לו שלחה מכתב ימים אחדים קודם ודרשה לראותו. כשהמזכירה אומרת לה שהוא לא יקבלה, לוסיל מבקשת לנוח מעט בחדר ההמתנה.

ברגע שהפסיכואנליטיקאי יוצא מהחדר ותוהה על נוכחותה היא מתנפלת עליו ותולשת את משקפיו בצעקות "תפסתי אותו!"

לאקאן סוטר על פניה, המזכירה מצליחה להשכיב אותה על הרצפה, ושניהם יחד משליכים אותה החוצה, בלי להזעיק עזרה.

הסצנה הזאת, במילותיה של לוסיל, מסבירה את הפנס בעין שעימו חזרה הביתה ערב לפני האשפוז.

כעבור שנים, בתקופה שהתעניינתי בסמינרים של לאקאן, שאלתי את לוסיל אם הסיפור נכון. האומנם התרחשו הדברים באופן הזה, כפי שתיארה? היא הבטיחה לי שכן.

בימיו האחרונים קיבל לאקאן מטופלים למשך עשר דקות בלבד, תמורת סכומי עתק, ומאחר שהיה חולה בסרטן שסירב לטפל בו, כבר לא התעניין בהם יותר. לא יותר מאשר באישה בעיצומו של התקף הזיות המופיעה לפתע פתאום במרפאה שלו. זה מה שאמרה לי לוסיל. מעולם לא ניסיתי לאמת את הגרסה הזאת. האמנתי לה.

 

Rien ne s'oppose à la nuit  Delphine de Vigan
לעברית: רמה איילון

סרחיו ביסיו, "אהבה לכל החיים": האם אהבות נעורים שורדות לעד?

  "Love is not love / Which alters when it alteration finds" כתב שייקספיר בסונטה 116, או, בתרגום לעברית: "הָאַהֲבָה – אֵינֶנָּה כְּלָל אַהֲבָה, אִם הִיא שִׁנּוּי מוֹצֵאת". האומנם? ומה באשר לאהבות נעורים? האם הן נצחיות, וזאת סגולתן המוכיחה את אמיתותן?

בסוגיה הזאת נוגעת הנובלה הראשונה בספרו של סרחיו ביסיו, אהבה לכל החיים שראה אור לאחרונה בהוצאת תשע נשמות, בתרגומה של מיכל שליו.

הנובלה, המעניקה לספר את שמו, מראה שכן: אהבת אמת אינה מתפוגגת, וגם כעבור עשרות שנים, גם אחרי שהאוהבים כבר התבגרו, יצרו קשרים נוספים, נישאו לאחרים, חותמה של האהבה הראשונה נותר חקוק בהם, כמעט כמו צלקת שלעולם לא תיעלם. הנובלה מספרת על אהבה משולשת, נפוצה מאוד, כנראה, בקרב בני נוער: שני נערים, המספר ולָאלוֹ, חברו הטוב ביותר, מתאהבים בליסה, נערה שהגיעה יום אל העיירה ואל בית הספר שלהם, ועזבה כעבור זמן לא רב. ליסה אמורה לבחור ביניהם. למי מהם תתמסר? איך ההתאהבות בה תשפיע על הקשר ביניהם? מה יש בה שמסעיר אותם כל כך? עד מתי ישמרו לה אמונים, אם בכלל? ומה יקרה כעבור שנים רבות כשישובו ויפגשו? האם הטלטלה הרגשית שעוררה בהם בימים שרק החלו לגלות את המיניות שלהם, תופיע שוב?

ליסה קוקטית, פלרטטנית, מינית, אמיצה. היא מדהימה אותם בחוצפה שלה כלפי המבוגרים. היא נועזת, שונה, מפתיעה. איך אפשר לא להתאהב בה? איך אפשר לא לתעב את הגחמנות שבה היא פועלת? ואיך אפשר לא להתגעגע אליה כשהיא נעלמת כלעומת שבאה?

את כל אלה מיטיב סרחיו ביסיו, סופר, תסריטאי ומוזיקאי ארגנטינאי המתגורר בבואנוס איירס, לצייר. עוצמת הרגשות של שני הנערים שנאלצים להיפרד מאהבת חייהם מובאת בפנינו, מוכרת ומכאיבה: "גם היום אני חושב שהגיהנום הוא יום ראשון בקיץ בשלוש אחרי הצהריים בראמז'ו".

גם הנובלה השנייה בספר, "ציניות", מתארת לכאורה אהבת נעורים, אבל בה יש משהו שונה, חריג וקצת מוזר, שכן היא טומנת בתוכה הפתעה לא צפויה, סוד נסתר שבהתגלותו שופך אור חדש על ההתרחשויות ועל האינטראקציות בין הדמויות. מדוע רוסיו, הנערה שאלברו מבקר בבית הקיץ שלה ושל הוריה ביחד עם הוריו, צינית כל כך? האם השריון שבו היא עוטה את עצמה (ממש כמו החרק האומלל שאביו של אלברו רואה ביער ושם לב כי "הטבע צייד אותו בשריון אדום קשה, כדי שלפחות יהיה לו סיכוי להציל את חוסר התועלת שלו") הוא באמת ציניות, או שמקורו וסיבותיו שונות?

ביסיו רואה הכול, ויודע להפיק משמעות והומור מכל ניד ראש או הרהור של הדמויות שהוא בורא. הנה למשל אלברו, שאמו תפשה אותו, למרבה המבוכה, מאונן, מנסה לגבור על אי הנעימות בכך שהוא משתתף פתאום באינטנסיביות רבה מהרגיל בשיחתם של המבוגרים, "הייתה לו תקווה שיוכל למחוק את הרושם של המעמד ההוא במנה גדושה של טבעיות".

שתי הנובלות נקראות בשטף, ומותירות אחריהן טעם של עוד.

ג'נט וינטרסון, "הזמן שנפער": איך מעבדים את שייקספיר

והנה רומן נוסף שנכתב "בעקבות שייקספיר"!

כפי שכבר נכתב כאן בבלוג על ספרה של אן טיילר  Vinegar Girl:  אישה חומץ, העורכים בהוצאת הוגרת' פְּרֶס (שאותה ייסדו ב-1917 לנרד ווירג'יניה וולף) הסתקרנו לדעת איך היו נראים מחזות של שייקספיר אילו כתבו אותם סופרים מוכרים בני זמננו. אן טיילר כתבה רומן בעקבות "אילוף הסוררת", ואילו  ג'נט וינטרסון בחרה במחזה "אגדת חורף".

התוצאה  מעניינת ונוגעת ללב.

כידוע, הנוהג הזה לא היה זר לשייקספיר, שגם הוא נהג להישען בכתיבתו על יצירות קודמות. באינציקלופדיה בריטניקה נכתב כי "למעט במקרים יוצאים מן הכלל, שייקספיר לא המציא את העלילות של מחזותיו. לפעמים השתמש בסיפורים נושנים ('המלט', 'פריקלס'); בפעמים אחרות פיתח סיפורים של סופרים איטלקיים בני זמנו, פחות או יותר, כמו ג'ובני בוקצ'יו, או שהשתמש בסיפורים מוכרים ('רומאו ויוליה', 'מהומה רבה על מאומה'), או באחרים,  מוכרים פחות ('אותלו'). שייקספיר נשען על פרוזה פופולרית של בני דורו, למשל במחזות 'כטוב בעיניכם' ו'אגדת חורף'".

משעשע לחשוב שהספר שלפנינו הוא אם כן עיבוד ופיתוח של עיבוד ופיתוח של יצירה קודמת, וברור לגמרי שכל יוצר מעניק ליצירתו את רוחו, את נפשו, את כוח היצירה שלו ואת העניינים שמעסיקים אותו.

אכן, בסיומו של הרומן מסבירה ג'נט וינטרסון, שאחד מספריה המצליחים ביותר הוא למה לך להיות  מאושרת אם את יכולה להיות נורמלית: "כתבתי את גרסת הכיסוי הזאת כי במשך יותר משלושים שנה המחזה היה בשבילי טקסט פרטי. כלומר חלק של העוֹלָמִילָה הכתובה שאני לא יכולה לחיות בלעדיו; בלעדיו לא במובן של בהיעדרו, אלא במובן של מחוץ לו. זה מחזה על אסופית, וכזאת אני."

הרומן נפתח בתקציר זריז של  עלילת המחזה "אגדת חורף". כשנזכרים בכל פיתוליה המוזרים אי אפשר שלא לתהות איך תצליח הסופרת להציג אותם באופן משכנע ומתקבל על הדעת. תינוקת נחטפת מאמה? רועה ובנו השוטה מוצאים אותה? הרועה מחליט לגדל אותה? ברבות הימים היא מתאהבת בבנו של החבר הכי טוב של אביה, שחשד בו כי הוא המאהב של אשתו, ושהתינוקת בעצם בתו? איך אפשר לממש את כל זה בעלילה אחרת, בת זמננו?

ברור לגמרי שצופיו של המחזה נדרשים למידה לא מעטה של מה שמכונה "השעיית הספק", כלומר – הנכונות להתעלם ממידת הסבירות, המציאותיות או ההיגיון של הנחות יסוד בנוגע למה שמוצג בפניהם – אבל איך עושים את זה ברומן ריאליסטי שמתרחש בימינו?

וינטרסון מצליחה במשימה. לכל נפתולי העלילה היא מוצאת פתרונות סבירים לגמרי, ולכל מה שעלול להיראות כפרכה היא מספקת הסבר שמתיישב עם ההיגיון.

ועם זאת, היא גם נוגעת במה שמעניין  ומעסיק אותה: למשל, באפשרות "לחזור" לאחור, לסובב כביכול את הזמן, ולכפר על פשעים ועל טעויות. בכלל, הזמן הוא אחד מגיבורי הרומן. הוא חוזר שוב ושוב, בווריאציות שונות ומגוונות: "העבר הוא רימון שמתפוצץ כשזורקים אותו", "את הזמן אי אפשר לבטל אבל אפשר להשיב אותו", "מה קורה לזמן?", "למה אי אפשר לתזמן את הזמן?", "אתה לא יכול לשנות את מה שעשית. אתה יכול לשנות את מה שאתה עושה", ועוד ועוד…

כשהיא פונה אל הקורא באופן ישיר, ממש בעמודים האחרונים של הספר, היא מרגשת במיוחד, בפרשנות שהיא מעניקה לעמדותיו של שייקספיר, כפי שהיא מבארת אותן: "'אגדת חורף' חוזר ל'אותלו'. גבר שכדי לא להשתנות בוחר לרצוח את העולם. אלא שהפעם הגיבורה לא חייבת למות על מזבח מחשבות העוועים של הגיבור. האדם שאותלו לא מסוגל לאהוב ולא יכול לתת בו אמון הוא אותלו עצמו – ולא דסדמונה – אבל כששייקספיר חוזר לנושא הזה, הוא מעניק לו הזדמנות שנייה."

זוהי פרשנות מקסימה. נהוג לסווג את המחזה "אגדת חורף", אחד המאוחרים בחייו של המחזאי, כקומדיה, אם כי יש המכנים אותו אחד מה"מחזות הבעייתיים" של שייקספיר, שכן שלוש המערכות הראשונות מתאפיינות בניתוח פסיכולוגי מעמיק של הדמויות, ואילו השתיים האחרונות מספקות "סוף טוב" שיש בו רוח קלילה ואפילו, לפרקים, קומית.

הרומן שלפנינו אינו חף מפגמים. יש בו רגעים שהם יותר קריקטוריים מאשר קומיים, למשל – בדמותה פאולין, אישה יהודייה-במפגיע, עוזרתו הנאמנה של ליאו, העשיר הכל-יכול שנתקף בקנאה מטורפת והורס את החיים של עצמו ושל האנשים היקרים לו ביותר. יהדותה של פאולין מתבטאת בכמה משפטים ביידיש שהיא שולפת מדי פעם, ובכך שהיא אוהבת לארח אנשים זרים. לא ממש דמות משכנעת; למעשה – בכלל לא דמות, אלא, כאמור, קריקטורה.

עם זאת, הקריאה מספקת ומהנה, והתרגום של מיכל אלפון טוב. לא קראתי אמנם את המקור באנגלית, אבל גם לא הרגשתי צורך לעשות זאת. העברית טבעית ומשכנעת, האנגלית לא צצה וזועקת, כמו שהיא נוהגת לעשות בתרגומים גרועים, והמתרגמת מצאה פתרונות נאים למשחקי מילים, שאת מקורם יכולתי רק לנסות ולנחש, ובעצם לא היה בכך צורך. די היה לי בספר כמות שהוא, בעברית.

 

THE GAP OF TIME Jeanette Winterson

אגתה כריסטי, "ולא נותר אף אחד": שמונים שנות גאונות

אגתה כריסטי הערמומית! בפתח הספר שלפנינו, אחד המפורסמים ביותר שלה, הוסיפה הסופרת את מה שכינתה "הערת המחברת" (באנגלית: Author's Note), שבה ציינה בתמימות מתוכננת היטב כי לתעלומה שתיפרש בפני הקורא יימצא "פתרון הגיוני לגמרי", שהצריך הרבה מחשבה מצדה. כמו כן הזכירה, כמו בדרך אגב, ש"עשרה בני אדם צריכים היו למות" במהלך העלילה, כאילו שזאת באמת איזו הערת אגב נטולת משמעות מיוחדת, וכאילו שאין משקל ומשמעות לכל מילה שכריסטי כותבת, גם אם היא מופיעה "רק" בהקדמה.

אבל  כל פרט כאן חשוב, וההקדמה היא חלק מהותי ובלתי נפרד מהספר, לא סתם מין פנייה מתנחמדת של הסופרת אל הקורא.

ספר המתח ולא נותר אף אחד – באנגלית: And Then There Was None Left  – ראה אור לראשונה ב-1939 ונשא את השם Ten Little Niggers שהוא כיום, כמובן, בלתי נסבל ולא אפשרי. לעברית הוא תורגם לראשונה בשנות ה-50 בשם  עשרה כושים קטנים. 

התרגום המחודש לעברית ראה אור ממש בימים אלה, והוא פשוט חגיגה. במיוחד למי שזכרה רק את הפרטים הכלליים של העלילה, כלומר – את ההסתבכות ואת הרעיון – אבל לא את פתרון התעלומה.

הסיפור כמובן מותח ומסקרן מאוד, וההקדמה התמימה-כביכול של כריסטי פועלת בדיוק כפי שהסופרת התכוונה: היא מגבירה את המתח ואת המסתורין, את התחושה שלא ייתכן פתרון, ולצדה את הידיעה שהוא קיים. הרי כך הבטיחה לנו כריסטי ממש לפני שהתחלנו לקרוא. לפיכך ההקדמה הקצרה שלה, שיש בה נימה כמו מתנצלת, פנייה אל הקורא כדי להסביר לו עד כמה התקשתה  לתכנן את העלילה, היא כאמור חלק בלתי נפרד מהספר, והיא משרתת אותו בתחכום האופייני לכריסטי.

כי כך: אנחנו יודעים מלכתחילה שכל עשרת האורחים שהוזמנו אל "אי החייל" ימותו בתוך ימים ספורים. המסתורין הרב הולך וגובר, שכן מבהירים לנו שהם בוודאות לבדם על האי. בעלי הבית שהזמינו אותם לשם נעדרים, ואין שום אפשרות שאדם נוסף נוכח במקום. אז מי הרוצח או הרוצחת? מה מניעיו? ואיך ייתכן שכל העשרה נרצחים, בהיעדר אדם אחר שיכול להיות הרוצח?

אחרי פליאה הולכת וגוברת מתבהר הכול, אבל רק בשלושת העמודים האחרונים. כמו שכריסטי הבטיחה, הפתרון אכן פשוט, סביר, וכמעט מובן מאליו. כמו בקסמים של זריזות ידיים שכאשר מסבירים אותם הטריק נראה פתאום קצת טפל ואפילו טיפשי, כך גם בספר שלפנינו: אהה, אומרת לעצמה הקוראת, אז זה מה שהיה. נו, ברור… איך לא חשבתי על כך בעצמי? הרי זה כל כך פשוט…

אבל כמובן ש"זה" בכלל לא פשוט. כי היכולת של כריסטי לסבך ולסבך, ליצור בכמה משפטים קצרים דמויות מובחנות וסבירות, לרקוח מניע משכנע, ליצור חידה כל כך מורכבת, ואז לחשוף הכול בפשטות כזאת, היא גאונית, ולא פלא שכבר שמונים שנה ספר המתח הזה ממשיך לככב.

כהערת אגב, מעניין להבחין בשינויים החברתיים המתגלים באמצעותו. קודם כול, כמובן, השם המקורי המזעזע, שהיו חייבים לשנות אותו. שם הגנאי הנורא שנהפך למילה אסורה ממש (עד כדי כך שהיא מכונה The N word), נעלם מזמן מהלקסיקון. חשוב לציין שכריסטי דווקא מבטאת בספר עמדה הומנית ולא גזענית: היא מגנה, ולגמרי לא בעקיפין, את דמותו של גבר לבן שנטש קבוצה של "ילידים" באפריקה וגרם למותם. אפשר בהחלט לחוש בגועל שכריסטי, באמצעות אחת הדמויות, חשה כלפי התנהגות כזאת. "שחורים או לבנים, אלה אחינו", אומרת אותה דמות לעצמה, ולנו. ובכל זאת, המילה המופיעה בשם המקורי של הספר הייתה אז עדיין לגיטימית.

מעניין גם להבחין בתופעה חברתית שאולי בעצם לא השתנתה: בהיעדר משרתים, ברור לגמרי מי ייגשו, כמובן מאליו, להכין את הארוחה לכולם: שתי הנשים שבחבורה, ובכלל לא משנה שהן נמנות עם האורחים, בדיוק כמו כל האחרים, הגברים.

כשקוראים את הספר ברור לגמרי מדוע עובד, ויותר מפעם אחת, לסרט קולנוע או לסדרת טלוויזיה. עיבוד כזה לגמרי מתבקש. הדמויות כמו עולות על במה לנגד עיניו של הקורא, ממש "מופיעות" כמו בהצגה, והן ציוריות מאוד. לכל אחת מהן סיפור משלה, שמשורטט היטב בכמה קווים. עטיפתו של הספר באנגלית "מציגה" אותן בפנינו באופן ויזואלי:

חבל שבמהדורה החדשה בעברית העטיפה די סתמית.

לעומת זאת, התרגום של מיכל אלפון מצוין. העברית טבעית ונוחה, ועם זאת שומרת על מעין ניחוח אנגלי קל ומדויק.

כדאי לקרוא. ההנאה מובטחת.

"אתן הנשים עושות עניין מכל שטות"

 מעולם לא ראיתם מהומה כזאת בכל הבית כמו המהומה שמתרחשת כשדודי פוג'ר לוקח על עצמו לעשות משהו. נניח שהגיעה הביתה תמונה מחנות המסגרות, והיא עומדת בחדר האוכל ומחכה שיתלו אותה על הקיר. הדודה פוג'ר שואלת מה יעשו איתה, והדוד פוג'ר משיב: "אה. תשאירי את זה לי, ואתם, כולכם, אין לכם מה לדאוג, אני אטפל בזה."

ואז הוא מסיר את המעיל ומתחיל. הוא שולח את המשרתת להביא מסמרים בשישה פני, ואז שולח אחריה את אחד הילדים שיגיד לה באיזה גודל. ומאותו רגע הוא נכנס לעניינים ומשגע את כל הבית.

"עכשיו אתה ויל, לך ותביא לי את הפטיש," הוא צועק, "ותביא לי את הסרגל, תום, ואני אצטרך את הסולם, וכדאי שתביא גם כיסא מהמטבח ו… ג'ים! קפוץ למר גוגלס ותגיד לו: 'אבא מוסר ד"ש ומקווה שהרגל שלך בסדר, ושואל אם תוכל להשאיל לו פלס מים?' ואל תלכי מריה, כי אני צריך מישהו שיחזיק לי את המנורה; וכשהמשרתת תחזור שתצא שוב ותקנה חוט לתליית תמונות; ותום! איפה תום, בוא הנה, אני ארצה שתגיש לי את התמונה."

ואז הוא מרים את התמונה, ומפיל אותה, והיא מתפרקת. והוא מנסה להציל את הזכוכית, ופוצע את עצמו. ואז הוא מקפץ מסביב לחדר ומחפש את הממחטה שלו. הוא לא מצליח למצוא את הממחטה, כי היא בכיס של המעיל שהסיר, והוא לא יודע איפה הוא הניח את המעיל. כל בני הבית חייבים להפסיק לחפש את כלי העבודה ומתחילים לחפש את המעיל בזמן שהוא מנתר מסביב ומפריע להם.

"אין אף אחד בכל הבית הזה, שיודע איפה המעיל שלי? בחיים שלי לא ראיתי דבר כזה. אני נשבע לכם, שישה אנשים, ואף אחד מכם לא מסוגל למצוא מעיל שהסרת לפני חמש דקות! בחיי מכל ה…"

אז הוא קם, ומתברר לו שישב על המעיל, והוא צועק "טוב, אתם יכולים להפסיק לחפש! הנה, מצאתי אותו בעצמי. הייתי יכול באותה המידה לבקש מהחתול שימצא לי אותו, הוא היה מצליח בדיוק כמוכם."

ואז מבזבזים חצי שעה בחבישת האצבע שלו, ומביאים זכוכית חדשה ואת הכלים, והסולם והכיסא וגם נרות, והוא מתחיל מחדש, וכל המשפחה, כולל המשרתת והעוזרת, עומדים מסביבו בחצי גורן מוכנים לעזור. שני אנשים צריכים להחזיק את הכיסא, והשלישי עוזר לו לעלות עליו ומחזיק אותו, והרביעי מגיש לו מסמר, והחמישי מעביר לו את הפטיש. הוא לוקח את המסמר ומפיל אותו.

"הנה," הוא אומר בטון נעלב, "עכשיו נפל המסמר," וכולנו חייבים לרדת על ברכינו ולחפש אותו, בשעה שהדוד עומד על הכיסא ורוטן ורוצה לדעת אם אנחנו מתכוונים שהוא ימשיך לעמוד שם כל הערב.

בסוף נמצא המסמר, אבל אז הוא מאבד את הפטיש. "איפה הפטיש? מה עשיתי עם הפטיש? אלוהים אדירים! שבעה אנשים עומדים מסביב ומפהקים, ואף אחד לא יודע מה עשיתי עם הפטיש!"

וכשאנו מוצאים את הפטיש, נעלם הסימן שהוא סימן על הקיר במקום שבו צריך להיתקע המסמר, וכל אחד מאיתנו בתורו צריך לעלות על הכיסא שלידו ולראות אם הוא מצליח למצוא אותו; וכל אחד מאיתנו מגלה אותו במקום אחר, והדוד קורא לכל אחד טיפש ואומר לו לרדת מהכיסא. והוא לוקח את הסרגל ומודד שוב ומוצא שצריך לחלק שלושים ואחד אינץ' ושלוש שמיניות לשתיים, והוא מנסה לעשות את החשבון בראש ומתעצבן.

כל אחד מאיתנו מנסה לעשות את החשבון בראש, וכל אחד מקבל תוצאה אחרת וכולם לועגים זה לזה. בריב הכללי נשכחת המידה שאותה יש לחלק, והדוד פוג'ר חייב למדוד שוב.

הפעם הוא משתמש בחתיכת חוט, וברגע הקריטי הוא מטה את עצמו מעל הכיסא בזווית של ארבעים וחמש ומנסה להגיע לנקודה שנמצאת שלושה אינצ'ים מעבר להשגתו, החוט נשמט, והדוד נופל על הפסנתר.מנגינת פלאים מיוחדת במינה עולה פתאום כשראשו וגופו לוחצים בו זמנית על כל הקלידים.

הדודה מריה אומרת שהיא לא רוצה שהילדים יעמדו וישמעו מילים כאלה.

לבסוף מצליח הדוד פוג'ר לסמן שוב את הסימן, לוקח אליו את המסמר ביד שמאל, ולוקח את הפטיש,  ובמכה הראשונה הוא מועך את האגודל שלו ומפיל את הפטיש בצעקה על בהונות רגליו של אחד מאתנו. מריה מעירה בעדינות, שבפעם הבאה שהדוד פוג'ר מתכוון לתקוע מסמר בקיר, היא מקווה שיודיע לה בזמן, כדי שתוכל לעשות סידורים לעבור לשבוע לאימא שלה, בזמן שהוא עובד.

"או, אתן הנשים. אתן עושות עניין גדול מכל שטות עונה הדוד פוג'ר כשהוא מתרומם מהרצפה, "ואני דווקא אוהב את העבודות הקטנות האלה."

ואז הוא מנסה שוב, ובניסיון השני המסמר נכנס בקלות לתוך הגבס ואחריו חצי מהפטיש, והדוד פוג'ר מוטח אל הקיר בעוצמה שמסוגלת לרדד את אפו.

ואז אנחנו צריכים למצוא שוב את הסרגל ואת החוט, ועוד חור נפער בקיר; ולקראת חצות התמונה תלויה, עקומה ורופפת מאוד, והקיר בטווח של כמה יארדים מסביב נראה כאילו טיפלו בו בקלשון, וכולם תשושים ואומללים חוץ מהדוד פוג'ר.

"הנה, בבקשה," הוא אומר כשהוא יורד בכבדות מהכיסא על היבלת של העוזרת וסוקר בגאווה את המהפכה שחולל, "ויש כאלה שמזמינים בעלי מקצוע בשביל עבודה פשוטה כזאת. "


(THREE MEN IN A BOAT (To say nothing of the dog

לעברית: דני קרמן
מהדורה מוערת, עם מסלולי טיולים

דוריס לסינג, מתוך ההקדמה ל"מחברת הזהב": איך להגיב לגבר שאומר "את מסרסת אותי"

עד היום נשים מעטות מאוד מוכנות להילחם למען מה שהן חושבות ומרגישות באמת ביחסיהן עם גבר שהן מאוהבות בו.

רוב הנשים עדיין מוכנות לברוח ככלבלב שמיידים בו אבן, כשגבר אומר: "את לא נשית ותוקפנית, אַת מסרסת אותי."

לדעתי, כל אישה שנישאת לגבר שמדבר כך, או מתייחסת אליו ברצינות, ראויה לגורלה. כי גבר כזה הוא רודן שאינו מבין שום דבר על העולם שבו הוא חי.

גברים ונשים מילאו בעבר, וממלאים גם עתה, תפקידים רבים כל כך בחבָרות שונות. הגבר הזה הוא אפוא נבער, או פחדן שחושש לחרוג מההליכה בתלם…

כשאני כותבת את הדברים האלה אני מרגישה ממש כאילו אני מחברת מכתב שאשגר מהעבר אל העתיד. אני כל־כך בטוחה שכל מה שנראה לנו כיום מובן מאליו, יעבור מהעולם בעשור הבא.

The Golden Notebook, Doris Lessing

 

מריאנה אנריקס, "הדברים שאיבדנו באש": מניין נובטים סיוטים?

"אולי אני לא הנסיכה בארמון, אלא המטורפת בצריח": המשפט שמופיע בסיפור הראשון, "הילד המלוכלך", בספר הדברים שאיבדנו באש נוגע במהותו של הספר. בכל אחד מהסיפורים יש אישה שחייה נוגעים, ישירות או בעקיפין, בטירוף, והנגיעה אינה מתבררת מיד. נדרש תהליך שהקורא עובר ביחד עם אותה אישה.

הנה למשל הסיפור הראשון, "ילד מלוכלך". יש בו פעוט בן חמש שחי ברחוב, בשכונת עוני בבואנוס איירס, עם אמו הנרקומנית, שמפקירה אותו. האם נחטף ועונה? האם המספרת יכלה, או הייתה צריכה להציל אותו? איזה תירוץ היא יכולה לגייס לעצמה כדי להתגונן מפני רגשות האשמה? האם תיטרף עליה דעתה כי מצפונה מייסר אותה? האם הייתה באמת אמורה לעשות משהו, ונכשלה?

יש עוד ילדים אומללים בקובץ הסיפורים המרתק הזה. בסיפור "החצר של השכן" אנו פוגשים עובדת סוציאלית שלא היה די בכוונותיה הטובות ובמסירותה לילדים האומללים הנתונים תחת חסותה, ובבת אחת, בטעות איומה, נהפכה מ"עובדת סוציאלית שמתמחה בילדים בסיכון, אימהית ולא אנוכית – לעובדת ציבור סדיסטית ואכזרית". היא כבר נמצאת בשלב מתקדם יותר של הטירוף, יחסית לאישה מהסיפור הראשון. כבר רואה מראות שמן הסתם כלל לא מתקיימים במציאות ושומעת קולות מייסרים.

בסיפור "הבית של אדלה" אנחנו פוגשים ילדים פגועים מתוך נקודת המבט של אחת מהם. גם כאן כרוך טירוף, שהסופרת, מריאנה אנריקס, מיטיבה מאוד לתארו מבפנים, עד שלא ברור מתי המציאות מסתיימת והיכן מתחילה ההזיה, שכן, כמו גם בחלק מהסיפורים האחרים, כמה מהדמויות חולקות את מחשבות השווא ואת חזיונות התעתועים, המעוררים אימה ותחושה של זוועה. כך למשל גם בסיפור "הפונדק" שומעות שתי צעירות קולות מבעיתים שכנראה כלל לא היו במציאות.

לרגעים גוררת הסופרת גם אותנו, הקוראים, לטירוף. כך למשל בסיפור "השנים המורעלות" היא מתארת צעירה שנעלמה ביער, וכעבור שנים חברתה של המספרת מוצאת באותו אזור איזה סרט לבן, ומשערת ש"אולי היא [הנעדרת] השאירה לנו אותו בתור מסר". (הבלבול הזה בין מציאות להזיה מעלה על הדעת את הסיפור "גרדיווה", שפרויד היטיב כל כך לנתח בכלים פסיכואנליטיים).

גם בסיפורים שבהם כרוך סוג אחר של טירוף: "ירוק אדום כתום", ששם יש דמות של צעיר שמסתגר בחדרו ומסרב לצאת ממנו, מוזכרות זוועות שקשה לשאת: "המרשתת העמוקה", זאת ש"בנויה מאתרים שלא מופיעים במנועי החיפוש. היא גדולה בהרבה מהמרשתת השטחית שרובנו משתמשים בה. גדולה פי חמשת אלפים," ומתרחשות בה זוועות שהדעת אינה סובלת. "אני לא מבין למה אתם חושבים שאנשים אוהבים ילדים ומטפלים בהם", מסביר הצעיר המסתגר למספרת, בת שיחו, שגם היא, בחייה, כמעט נפלה קורבן, מי יודע למה: כשלמדה בבית הספר המורה להיסטוריה  הציעה לה יום אחד לקחת אותה אתה אליה הביתה, כדי שתתחבר עם בתה. למזלה של המספרת היא סירבה, ושיתפה את אמה בהצעה. למחרת המורה נעלמה מבית הספר, אבל רק אחרי שנים נודע שבכלל לא הייתה לה בת.

מה הרקע שמתוכו נובטות כל הזוועות הללו? בספר רוחש עברה הלא כל כך רחוק של ארגנטינה. גיבורת הסיפור "נסיר מעלינו את כל הבשר" מוצאת בתוך ערימת אשפה גולגולת ומתאהבת בה. לוקחת אותה הביתה. מעניקה לה שם. מלבישה אותה. "אבי היה מדבר על קברי המונים", היא מספרת, "אמר שהם כמו בריכה של עצמות באוויר הפתוח". ועוד, היא מסבירה, "כולנו דורכים על עצמות, רק צריך לכרות בורות עמוקים ולהגיע אל המתים המכוסים. אני צריכה לחפור, באת, בידיים, כמו שעושים כלבים, הם תמיד מוצאים עצמות, תמיד יודעים איפה החביאו אותן, איפה הפקירו אותן להישכח".

מריאנה אנריקס דומה לאותם כלבים. היא חופרת ומוצאת. מזכירה את "הגשר ההוא" שבנו "בזמן הדיקטטורה הצבאית ובתוך הבטון החביאו מתים, אנשים שהם חיסלו".

מדריך תיירים בבואנוס איירס, בסיפור "פבלו הקטון תקע מסמרון: בעקבות הגמד המחודד" סבור שהסיורים שלו באתרי רצח מפורסמים בסך הכול משעממים, כי "העיר לא התהדרה ברוצחים גדולים, אם נוציא מכלל זה רודנים, שלא נכללו בסיור מטעמי תקינות פוליטית".

לא רק העבר מזכיר קבר המוני. בנסיעתן של הדמויות מהסיפור "קורי עכביש" לאסונסיון שבפרגוואי הם עדים להתנכלות של חיילים שוודאי עוד יאנסו את המלצרית האומללה במסעדה שאליה נקלעו, אבל לא מעזים לפעול כדי להציל אותה "כי הם חוגרים נשק ועוד כלי נשק שעונים על הקיר שמאחוריהם" וידוע ש"באסונסיון כדאי תמיד לשבת כמה שיותר רחוק מהצבא."

גם ההווה של בואנוס איירס אינו מלבב. יש בו, כאמור, מחוסרי בית מסוממים, יש "אזור שבו נרקומניות בנות שתים עשרה עלו למשאיות ומצצו לנהגים את הזין כדי שיוכלו לקנות את המנה הבאה"; העיר "הלכה והתפוררה לחנויות נטושות, לחלונות אטומים בלבנים כדי למנוע השתלטות, לשלטים חלודים שהתנוססו על בניינים משנות השבעים," וגם: "מאחורי החזיתות הללו, שהיו רק מסווה, חיו עניי העיר. ועל שתי גדות הריאצ'ואלו בנו להם אלפי אנשים בתים בשדות הבור, החל בפחונים רופפים וכלה בדירות הגונות למדי של לבנים ובטון". הנהר הזורם בעיר הוא "המזוהם ביותר בעולם", ו"רק אנשים מיואשים מאוד הולכים לגור שם, ליד הצחנה המסוכנת שנוצרה בכוונת מכוון". מדובר על "שכונת עוני שהמדינה זנחה". לא מפתיע שעל הרקע הזה נולדים סיפורים קשים כל כך, עד לאחרון שבהם, "הדברים שאיבדנו באש", המספר על תנועת מחאה מחרידה של נשים אבודות ששורפות את עצמן.

אנריקס מיטיבה לכתוב. יש בספר הברקות שסומנו בשקיקה: למשל: "תהיתי למה קוראים לניאנדוטי [אריגים צבעוניים] 'קורי עכביש'; מן הסתם בגלל טכניקת האריגה, שהרי התוצאה הסופית דומה הרבה יותר לזנב של טווס, הזנב מנוקד בעיניים יפות אך בו בזמן מטרידות, אינספור עיניים מפוזרות על כל גופו של בעל החיים, עם ההילוך השחצני שלו, בעל חיים יפה להפליא שנראה תמיד עייף"; או – "החבר שלי, מה לו וליופי הערטילאי של עצמות חשופות, העצמות שלו מכוסות שכבה של שומן ושיעמום".

מדריך הסיורים מהסיפור "פבלו הקטון תקע מסמרון: בעקבות הגמד המחודד" נוהג לספר לתיירים סיפורים על מקרי רצח מחרידים, והם, מאזיניו, "מעולם לא ביקשו ממנו להפסיק את הסיפור באמצע". גם קוראיה של מריאנה אנריקס מסומרים למקומם, שבויים בקסם המכושף של סיפוריה. "כמו בסיוטים, הרגישה שרגליה נעשות כבדות, שהגוף מסרב להסתובב ומשהו מונע ממנה להתיק את גופה ממפתן החדר. אבל זה לא חלום. בחלומות לא מרגישים כאב".

הכאב שמסב הספר שלפנינו ראוי. הוא ההבדל בין מציאות או חלום בלהות, לבין ההיענות ליצירת אמנות. יש עוצמה רבה בחוויה שהוא מסב.

דוד פואנקינוס, "שרלוטה": האם יש נחמה בתהילה שזוכה בה אמנית דגולה, אחרי שנרצחה?

"הייתי רוצה להכיר את כל אוהביה של שרלוטה", כותב דוד פואנקינוס לקראת סופו של הספר. כשקראתי את השורה הזאת רציתי לקרוא בקול: "גם אני!" ועוד הוסיף פואנקינוס, "אנחנו כת שחבריה פזורים בעולם, חסידים מותשים", ולא יכולתי שלא להסכים אתו.

לפני שנים נתקלתי באקראי בספר ובו רפרודוקציות של יצירתה המופלאה של שרלוטה (או שרלוט) סלומון, ומאז נשביתי בקסמה. פואנקינוס מתאר כיצד דבר דומה עבר גם עליו, ואיך, מאז שראה את יצירתה לראשונה, הוא מחפש אחר עקבותיה, מבקש לפענח את דמותה, את מחשבותיה ותשוקותיה, מנסה להסביר לעצמו מה בדיוק עבר עליה, על מה חלמה, ממה פחדה, מה הרגישה ברגעים משמעותיים בחייה. פואנקינוס מתאר את "ההלם" שסופר אחר, ג'ונתן ספרן פויר, חש כשגילה את שרלוטה. "זה קרה באמסטרדם. גם הוא התוודע לציוריה במקרה. הוא מספר על הפגישה חשובה שהייתה לו באותו יום. שחמקה, פשוטו כמשמעו מזיכרונו. "גם אני יצאתי מן התערוכה בהלך רוח דומה," הוא כותב, "לשום דבר אחר לא הייתה עוד חשיבות. כל כך נדירה התחושה הזאת שאתה נכבש כליל."

עבודת השחזור והחדירה למעמקי נפשה של שרלוטה סלומון נראית אפשרית, שהרי היא הותירה אחריה את היצירה "חיים או תיאטרון?": אוטוביוגרפיה מצוירת של יותר מאלף תמונות, מלוות בטקסט כתוב ובהנחיות למוזיקה שאמורה ללוות אותן. את האוסף הזה ציירה סלומון באינטנסיביות קדחתנית במשך שנתיים, בימי מלחמת העולם השנייה, לאחר שהבינה שכדי לשרוד עליה לספר על חייה: על ההתאבדות של אמה, דודתה, סבתה, על הקשר המיוחד שלה עם אשתו השנייה של אביה, זמרת ידועת שם, על הפגיעה שפגע בה סבה, על ימי ילדותה כשחיכתה לשווא לאמה שתשוב. איש לא סיפר לה ממה מתה, אבל עוד כשהייתה פעוטה הבטיחה לה האם  שתשוב ותפקוד אותה, גם אם תמות…

בהיותה יהודייה פליטה, ילידת גרמניה שחיה בדרום צרפת, ידעה שרלוטה שחייה נתונים בסכנה, וחשה שהיא חייבת להספיק ליצור. בשלב מסוים אפילו נעצרה על ידי הצרפתים, שראו בה, למרבה האירוניה, אויבת, שכן הייתה ילידת גרמניה… "איש אינו רוצה לתת מקלט לגרמנים". כשחייה ניצלו אז בדרך נס, גברה הקדחתנות שבה יצרה, אבל היא חיה על זמן שאול. זמן לא רב אחרי שהגרמנים כבשו גם את האזור שבו גרה, הסגיר אותה מישהו מתושבי הכפר שבו מצאה מקלט, והיא נשלחה לאושוויץ, שם נספתה.

מי שעוקב אחרי הציורים מתוודע אל חייה, אל הלכי הרוח שלה, אל עברה ואל סודותיה. וברור לגמרי שפואנקינוס התעמק בהם, ועשה הכול כדי לצייר בעזרתם את דמותה ולהעמיק לתוכה. ברור גם שהוא הוסיף, אל מה שנודע לו, משהו מרוחו ומהרהורי לבו. פואנקינוס אפילו לא מכנה את הספר "ביוגרפיה", אלא "רומן", כלומר – הוא רואה בשרלוט דמות שלמה שבדה, אם כי הסתמך על כל מה שידוע מציוריה וגם מתחקירים שערך, אנשים מעברה שפגש ושוחח אתם, ולא רק על חירות דמיונו כסופר.

פואנקינוס מתאר כיצד במשך שנים הרגיש צורך לכתוב עליה, אבל לא היה לו ברור "איך". והנה מצא את הדרך: תיעוד מלווה בדמיון. הוא מלווה את שרלוטה, מספר מה אמרה ומה חשבה, מכניס לפיה דברים שאולי אמרה, ואם לא אותם בדיוק, הרי שדומים להם. "'אני לא יכולה לסבול יותר את התקופה שלנו'," הוא "מצטט" אותה, או "מתלווה" אליה ברגעים משמעותיים בחייה: "אלפרד אוחז בידה של שרלוטה. בואי נשוט בסירה, אבל אמור לרדת גשם, היא משיבה. אז מה?" ממש כאילו היה שם, אתה ועם האהוב שלה,  אתה ועם הסבתא, אתה ועם הסבא. כתיבתו בספר שלפנינו, (בניגוד לזאת שבספרו העדינות!) מדויקת, אמיתית ומשכנעת.

הרומן שרלוטה שיצר מרגש ומכאיב מאוד. שרלוט סלומון הייתה ללא עוררין גאון. כל מי שנתקל ביצירתה "חיים או תיאטרון?" אינו יכול שלא לחוש בכך. לפני כמעט שלוש שנים כתבתי עליה טור, ובו סיפרתי מה שהיה ידוע לי עליה, וגם העליתי בו כמה מהעבודות שלה, מתוך "חיים או תיאטרון?". ספרו של פואנקינוס העשיר וריגש אותי מאוד, אבל גם עורר שוב תחושה של זעם, על הבזבוז המחריד, הבלתי נסבל. שרלוטה הצליחה בשעתו להתקבל לאקדמיה לציור בברלין, על אף יהדותה, בימים שבהם יהדותו של אדם הייתה חטא שעד מהרה יהיה דינו מוות. כשזכתה בתום הלימודים בפרס הראשון על הצטיינותה, נאלצה לוותר עליו. שהרי הייתה יהודייה! "ידברו על ייהוד בית הספר. הזוכה עצמה תהיה חשופה מדי. היא תהפוך מיד למטרה. ועלולים לכלוא אותה."

כעבור כמה שנים היא נרצחה, בהיותה בחודש החמישי להיריונה. "לא מדובר בכמה מטורפים", כותב פואנקינוס כשהוא מנסה להבין מה חשה סלומון כבר ב-1933, "להקת זאבים צמאי דם מנהלת את המדינה," ולכן "שרלוטה אינה מאמינה עוד שהשנאה תחלוף". כשרואים את הציורים שבהם היא מציירת את תחילת השלטון הנאצי בגרמניה אפשר להאמין שכך חשבה. שפואנקינוס דייק בהבנתו את תחושותיה. פואנקינוס מתאר את האופן שבו השתלטה בגרמניה הגזענות ורדיפת היהודים: "כמה אימהות אוסרות על בנותיהן להתרועע עם יהודיות. אולי זה מידבק? אחרות זועמות. צריך להתאחד ולהילחם בנאצים, הן מוחות. אבל מסוכן לומר את זה. לכן אומרים את זה בקול רם פחות ופחות. ולבסוף משתתקים." הוא מתאר את הטעות החמורה שעשה אביה של שרלוטה, רופא בכיר וחוקר נחשב, שסירב להימלט מארצו ביחד עם אשתו ובתו, אם כי הייתה לו הזדמנות לעשות זאת, ואת ההתפכחות המייסרת שעבר, מאוחר מדי ("הפסימיסטים הגיעו לאמריקה, האופטימיסטים – לאושוויץ"). הוא מתאר את הרשעות והברוטליות, ואת הייאוש. למשל את זה של סבתה של שרלוטה, שבשלב מסוים הבינה כי כולם ירצחו, ונראתה כאילו נטרפה עליה דעתה, אם כי, למרבה הזוועה, דווקא היא זאת שצדקה (בדומה לאישה שתיאר אלי ויזל בספרו לילה: ככל שקרון הרכבת מתקרב לאושוויץ היא צורחת ומקוננת, רואה בעיני רוחה להבות שישרפו את כולם, והם, השותפים למסע הבלהות ברכבת הצפופה, משוכנעים שהשתגעה).

"זה עולם שבו איש אינו יורק עלייך. עולמה של ברברה", "חושב"  פואנקינוס בשמה של שרלוטה. ברברה הייתה חברתה לספסל הלימודים, שבטקס הסיום עלתה לקבל את הפרס שבעצם לא היה שלה. ברברה הארית, רבת הזכויות, הבלונדינית, שהעולם שייך לה. שלא היססה לקבל לידיה את הפרס ששרלוטה זכתה בו, ואפילו שכנעה את עצמה שהיא זכאית לו באמת.

אותה ברברה, ואחרות שכמותה, הייתה ואיננה עוד, ואילו שרלוטה הותירה אחריה את יצירתה הגאונית, שממשיכה ותמשיך עוד שנים רבות לגעת בלבם של אנשים.

האם יש בכך נחמה? האם יש ממש בחיי הנצח שהקנתה לה גדולתה האמנותית?


CHARLOTTE D David Foenkinos
לעברית: לי עברון-ועקנין

אן טיילר, "Half Truths and Semi Miracles": סיפור קצר, או מתווה לרומן?

כשאמזון מציעים לי קנייה מראש של ספר שכתבה אן טיילר, אני לוחצת בלי היסוס על הכפתור. כל כך קל ומפתה לקנות ככה! לפני שלושים שנה (אולי יותר?) כש"גיליתי" את טיילר (זה היה בספר The Accidental Tourist – תייר מזדמן שזכה בפוליצר ועובד לסרט קולנוע בכיכובם של ויליאם הרט, ג'ינה דיוויס וקתלין דיוויס), הקפדתי להשיג את כל ספריה. (למרבה הצער, התרגומים לעברית של כמה מספריה פשוט מחרידים!). כל מכר שנסע לאנגליה או לארצות הברית קיבל רשימת קניות של ספריה, מלווה בתחנונים. אחר כך, כשאמזון הוקמה, עברתי להזמנות בדואר של ספרים מודפסים. דמי המשלוח היו יקרים בהרבה מהספרים עצמם, אבל למי היה אכפת, כשמדובר באן טיילר? הבעיה העיקרית בימים המוזרים ההם, כשהאינטרנט היה רק שמועה, הייתה לגלות מתי אן טיילר הוציאה ספר חדש (וגם אליס מונרו, שמאז שנות ב-80 "רדפתי" אחרי ספריה ואפילו ניסיתי לשכנע כמה הוצאות לאור לתרגם אותם, אך באותם ימים – לשווא!).

אפילו כתבתי לאן טיילר מכתב (לא היססתי לספר לה שגם אני סופרת – זה היה אחרי הפרדת צבעים, שראה אור בעם עובד, ובזב"ם עבדתי עם חיים פסח על דיבור עקיף). זכיתי לקבל ממנה מענה כתוב בכתב ידה(!), מכתב ידידותי, חביב ואנושי מאוד – כמו הכתיבה שלה!

כשראיתי אם כן את ההצעה לקנות ספר חדש של אן טיילר אפילו לא שמתי לב למחירו: 0.99$ בלבד! כשהוא הגיע אל הקינדל שלי (באייפד, בטלפון ובמחשב), התברר שמדובר בסיפור קצר, אחד מתוך סדרה שמכונה  A Vintage Short Series, בהוצאת  Penguin Random House. נראה אם כן כי ה"אופנה" של ספרונים המכילים נובלה, או כמה חיבורים קצרים, כפי שאפשר לראות בהוצאות לאור כמו לוקוס, תשע נשמות, ובסדרת הקצרים של כתר, אינה ייחודית לישראל.

בנובלה שלפנינו נוגעת אן טיילר בעניין שכבר העסיק אותה בעבר, בספר Searching For Caleb (שראה אור ב-1975). אחת הדמויות באותו רומן, שאורכו 309 עמודים (לעומת 11 עמודים בסיפור שלפנינו, שאי אפשר אפילו לכנותו "נובלה"), הייתה ג'סטין, מגדת עתידות "חובבנית", שאט אט חושפת בפני הקורא את "סודה": בעצם כלל אינה רואה עתידות, אלא שבזכות כישוריה הבין-אישיים היא מצליחה "לקרוא" את נפשם של בני האדם המגיעים אליה, לחשוף את צפונות לבם ולעודד אותם לפעול בדרכים שייטיבו אתם.

בסיפור  "Half Truths and Semi Miracles" אנחנו פוגשים הילרית. אישה שבמגע יד מצליחה לרפא תחלואים שונים. כמו ג'סטין מגדת העתידות, גם היא אינה מאמינה באמת בכוחות של עצמה. היא שולחת את המטופלים שלה שילכו קודם כל לרופא, עוד לפני שהם באים אליה, כי "גם הרופאים הם שליחים של האל."

עיקרו של הסיפור מגיע כשההילרית מאבדת את כל עולמה, והולכת למרפאת אחרת, שבמגע גופה מבהירה לה: "לא אלוהים עשה ממך הילרית. דודתך יוניס עשתה זאת. חברתה, גברת פורטני, והאיש עם הגוש על הזרוע וכל האחרים. בזמן שהם הפעילו את הקסם שלהם, את החזקת להם חזק את היד."

וזה מה שאן טיילר רוצה בעצם לספר לנו: שהכוחות מצויים בידי כל אחד מאתנו.

"הדבר הראשון שאני אומרת לאנשים הוא שאני סתם אישה רגילה, אני בדיוק כמוכם, אני אומרת, ואני רואה שהם לא מאמינים לי. יש להם כל מיני דעות קדומות." כך נפתח הסיפור.

למרבה הצער, מהלכיו מהירים מדי, ואפילו, לפרקים, חיצוניים. למעשה, הוא דומה יותר למתווה של רומן שאן טיילר העדיפה לשרטט אותו בקווים מהירים.

אין דבר. רומן חדש שלה,  Clock Dance שכבר הוזמן, כמובן, כבר קיים בקינדל, וכבר נמצא בקריאה. עונג צרוף.

פרטים בהמשך :-)…

Tyler, Anne. Half-Truths and Semi-Miracles (Kindle Single) (A Vintage Short). Knopf Doubleday Publishing Group. Kindle Edition.

 

תומס ה' אוגדן, "לא אימא שלי": האם לגיטימי לעודד גילוי עריות?

תומס אוגדן הוא פסיכואנליטיקאי שפרסם מחקרים רבים בתחומו. ב-2014, בהיותו בן 68, פרסם אוגדן ספר פרוזה ראשון, הפרטים שהושמטו, וכעבור שנתיים פרסם רומן נוסף, "The Hands of Gravity and Chance" שתורגם לאחרונה, וזכה לשם העברי (התמוה!)  לא אימא שלי.

אוגדן אינו רק חוקר בתחום הפסיכואנליזה. לאורך השנים הוא פועל גם כמטפל וכמדריך במכון הפסיכואנליטי של צפון קליפורניה.

דומה כי את הפרקטיקה הנהוגה בחדר הטיפולים הביא אתו אוגדן אל הרומן השני שכתב. המטפלים בנפש האדם אינם אמורים להתייחס אל המטופלים שלהם בשיפוטיות (כמובן שאם מדובר במעשים פליליים, מוטלת עליהם חובת דיווח).

גם סופרים אינם אמורים לשפוט את הדמויות שהם בוראים, אבל האופן שבו אותן דמויות מתקיימות אמור לייצג עמדה: מוסרית, אתית, אסתטית, או את כל אלה כאחת. ספרות (אמנות!) איננה זהה לטיפול נפשי. מטרותיה שונות. היא מבקשת לייצר חוויה אצל הקורא, ורצוי שתעורר בו מחשבות; שתציג דילמה שאין לה אולי פתרון, אבל שעצם העיסוק בה חשוב. וכן, במיטבה היא יוצרת גם  תחושה של התעלות הנפש, או סתם התרגשות שמקפלת בתוכה  משמעות.

בספרו השני מצליח אוגדן בהחלט להעניק לקורא חוויה. הרומן קריא מאוד. העלילה מתפתחת בקצב מהיר, מסקרנת, ומושכת. אין ברומן שום רגע דל, כל כולו תהפוכות והפתעות.

עם זאת, הספר אינו חף מבעיות.

אחד העקרונות הראשונים שמלמדים בסדנאות כתיבה נקרא "showing, not telling", במילים אחרות: התביעה מכותבים לספר "את" ולא לספר "על". שהרי קל מאוד לספר על משהו. אפשר למשל לספר בקווים כלליים, על אנה קרנינה: אישה נשואה שקצה בבעלה, מתאהבת בגבר שרמנטי, עוזבת את הבית (ואת בנה), יולדת למאהב בת, סובלת מהתנכרות החברה שדנה אותה לכף חובה כי היא חיה בחטא, וכן הלאה. זאת כמובן דוגמה גסה מאוד, שאיש לא יראה בה ספרות. אלא שכותבים נוטים לא פעם לפנות אל הדרך הקלה,  ואז תיאוריהם חיצוניים. במקום לתת לדמויות לפעול ולהביע את עצמן, ולאפשר לקורא להבין מה עובר עליהן, מה הן חשות, רוצות, חושבות, הסופר מספר לנו על אודותיהן. אוגדן נוהג כך מדי פעם (דוגמה אחת קטנה: "ארין היה ילד טוב לב ומתחבב בקלות"), כשם שעשה, אגב, בחלקו האחרון של הרומן הקודם שכתב.

בעיה נוספת: תיאור המציאות הקלסטרופובית של המשפחה יוצאת הדופן שאוגדן מביא בפנינו בספר לא תמיד משכנע. כתיבה משובחת יכולה ליצור כל מציאות שהיא, והיא תיראה לנו קוהרנטית ומתקבלת על הדעת, אם הכותב מיומן די הצורך, אבל בספר שלפנינו מצאתי את עצמי תוהה מניין בעצם מגיעים כל מיני פרטים, שצצים ונעלמים, ומעוררים תחושה שאינם אינהרנטיים לסיפור. נראה כי הכותב החליט עליהם מלכתחילה, והכניס אותם לרומן, לצרכיו. כך למשל דמיאן, אחד הגיבורים הראשיים בסיפור, מתגלה לגמרי במפתיע כאדם בעל יכולות יוצאות דופן בתחום הספרות, כמפרש וכחוקר. אבל מניין הגיעו היכולות הללו? לא היה להן שום אות מבשר. הן נולדו כשדמיאן החל ללמוד באוניברסיטה, ונמוגו מהסיפור כשאותו דמיאן החליט לפרוש מכתב העת הספרותי שבו שימש סגן עורך. לא משכנע! כך גם בעניין המציאות הקלסטרופובית, המשרתת את צרכיו של הסופר, אבל אינה אמינה. איפה האנשים האלה עובדים? אין להם שכנים? עמיתים? מכרים? הם לא מתיידדים עם אף אחד? אף פעם? מצד שני, כשיש צורך במישהו מבחוץ, למשל, כשמתעוררת השאלה מי ישמור על הילדה בשעה שהוריה עסוקים מאוד בענייניהם, "נולדת" לצורך העניין חברה שאמה "מגוייסת" פתאום, יש מאין, לטובת העניין…).

אבל כל אלה הם כאין וכאפס לעומת הבעיה העיקרית ברומן. זאת שרמזתי עליה, בעניין המטפל שאינו אמור להתייחס בשיפוטיות אל הפונים אליו.

תומס אוגדן עושה בספר שלפנינו משהו שהוא בעיני פשוט לא מוסרי: הוא מייצר תיאור של יחסי גילוי עריות, שאותם הוא מציג באופן כזה שמי שיחסים כאלה טורדים את מנוחתו נתפס כמנוול, חסר רגישות, חסר הבנה ומרושע.

גילוי עריות אינו עניין של מה בכך. אין לטעמי לאדם זכות לייצר סיפור אידילי על יחסים כאלה. ליצור עולם מיופה, שבו כמעט אסור להתנגד לגילוי עריות, כי טמונה בהם אמת מופלאה, שרק אנשים רגישים יכולים להבחין בה. כמה קל לביים את המציאות כך שתתאים להשקפת העולם של הכותב! אמירתו של הרומן שלפנינו היא שהתאהבות אמיתית בין בני משפחה, ומימושה, היא עניין אפשרי, שיש לא רק להשלים אתו, אלא גם לקבל אותו בהבנה, ושכל מי שמתנגד לאהבה כזאת הוא אדם צר אופקים ומוגבל.

לא רק שאוגדן, כמו מטפל נפשי מסור, אינו שופט את הדמויות שלו: הוא מבקש גם מאתנו שלא נשפוט אותן, אלא שנעניק להן מקום של כבוד בתודעתנו.

כדי לפתור את הבעיה הראשונה שגילוי עריות מציג – החשש מפני הולדתם של ילדים פגועים – עוקף אותה אוגדן, לכאורה באלגנטיות: הילדה נולדה בעצם מתרומת זרע, ולכן אינה בתם של אח ואחות ביולוגיים. אם כך הכול כביכול תקין. האם הפתרון הזה באמת יכול לספק הצדקה לזוגיות מינית בין אחים? האם האידיליה שאוגדן מציג מעוגנת במציאות?

כמי שהייתה בקשר די קרוב עם לא מעט נשים שעברו גילוי עריות, בנות ואחיות, עלי להעיד כי גם במקרים שבהם הייתה לכאורה הסכמה, הפגיעה הייתה אנושה וארוכת טווח. גם אם אוגדן מנסה "להקל" עלינו: מדובר באחים "רק" מצד האם, לא מצד האב. והם באמת מאוהבים. כך הוא מציג זאת. לא רק בסלחנות, אלא בהבנה מלאה (נוסח זאת שמצפים ממטפל!), וגם באהדה רבה.

כזכור, במאמרו המונומנטלי "טוטם וטאבו" ניסה פרויד לבאר את שורשיו של הטאבו על גילוי עריות. פרויד דוחה את ההשערה שלפיה "העובדה הביולוגית שחיתונם של שארי בשר מזיק לאנושות" עומדת בבסיסו של הטאבו. פרויד מגלגל מין סיפור ארוך ומוזר על שבטים קדמוניים שבהם רצחו בנים את אביהם ושכבו עם אמם, (שהרי מתקיימת בלבם של בנים תשוקה עמוקה לנהוג כך), ושמהרצח הקדמון הזה נוצר האיסור העמוק על גילוי עריות.

פרויד נשען ב"טוטם וטאבו" על מידע שסיפקו אנתרופולוגים בני זמנו על אודות מנהגיהם של שבטים מרוחקים מהציוויליזציה המערבית, ה"מוכיחים" כי הסיפור שרקם מתקיים אצלם. לא ברור לי אם פרויד עצמו האמין במיתוס שהמציא, אבל ברור לגמרי, ש"הטאבו הוא מצווה מצפונית, והפרתו מעוררת הרגשת אשם נוראה, שהיא מובנת מאליה, כשם שמקורה טמיר ונעלם", כדבריו. "הטאבו," מוסיף פרויד, "הוא איסור קדמון, שהוטל מבחוץ (על ידי בעל סמכות) והוא מכוון כלפי העזות שבתשוקותיהם של בני האדם. השאיפה להפר אותו מתקיימת ועומדת בלא מודע. […] ביסודו של הטאבו עומד ויתור."

ויתור על מה? על תשוקה אסורה, שכן "יסוד הטאבו הוא עשייה אסורה, שיש נטייה חזקה אליה בלא מודע."

עוד כותב פרויד כי מי שעובר על הטאבו מעורר קנאה: "מדוע יהא מותר לו מה שאסור לאחרים?"

והנה דומה כי בספר שלפנינו אוגדן מזלזל באיסור העמוק (ביהדות – "יהרג ובל יעבור"), ומציג את מתנגדיו באור שלילי. קורא הספר אמור להיפרד ממנו בתחושה של סובלנות כלפי קשר זוגי שיש בו גילוי עריות, גם אם הוא אסור על פי החוק. אוגדן אפילו מפרט כמה עובדות שמאפשרות גילוי עריות. למשל, שבמדינות מסוימות בארצות הברית קשר כזה אינו נחשב עבירה פלילית (!).

אפשר אולי להבין, גם אם בקושי, את הדפורמציה המקצועית של הפסיכואנליטיקן שלימד את עצמו לקבל את הבעיות שהזולת מביא בפניו, ורק להיות קשוב לו ולצרכיו. אבל אוגדן הסופר אינו רשאי לטעמי לעשות מניפולציה חמורה כל כך, עד שאיסור כה עמוק ומהותי בטבע האדם מתקבל לא רק בשוויון נפש אלא אפילו באהדה.


לעברית:יואב כ"ץ

מה חושבות נשים על מלומד עשיר?

האיש הזה היה מלומד, אבל מלומד עשיר. כלומר, אדם שבן דמותו בפריז כותב על שולחן מהגוני, ויש לו ספרים זהובי שוליים, נעלי בית רקומות, חפצי נוי סיניים, חלוק בית, שעון מטוטלת מזהב, חתול מנמנם על השטיח, ושתיים או שלוש נשים שמקריאות לו את השירה, הפרוזה והסיפורים שלו ואומרות לו: "יש לך כישרון", אבל חושבות שהוא נאד נפוח.


גוסטב פלובר, "ביבלומאניה"
לעברית: מיכל שליו.

אדן פון הורבאט, "נעורים ללא אל": איך פשעים נעשים מקור לגאווה

סופר צעיר, רק בן שלושים ותשע, פוסע בשאנז אליזה. זה עתה נפגש עם במאי קולנוע אמריקני, שרוצה לעבד לסרט את ספרו האחרון של הסופר, נעורים ללא אל. השנה – 1938. מוצאו של הסופר, אדן פון הורבאט, הונגרי, אבל הוא רואה בעצמו גרמני. הוא גדל במורנאו, עיירת קיט בבוואריה, ושפת אמו גרמנית. לפני שנתיים גורש מגרמניה בפעם השנייה, לא בשל מוצאו, אלא בגלל הספר שכתב,  נעורים ללא אל, שהבמאי האמריקני מעוניין בו.

הפגישה שהסתיימה זה עתה יכולה להיות מפנה בחייו. אם רעיון הסרט יצא לפועל, אולי יוכל פון הורבאט להגר לאמריקה ולהתחיל שם בחיים חדשים. אבל הגורל מתערב: ענף יבש שנופל מעץ בשדרה הפריזאית צונח על ראשו של הסופר, ושם קץ לחייו.

פון הורבאט אמנם לא ידע בוודאות על מלחמת העולם שתכונה "השנייה" – ברומן שכתב הוא מזכיר רק את "מלחמת העולם" בה"א הידיעה, כלומר את זאת שאנו מכנים "הראשונה" – אבל ברור שהוא חש שמלחמה נוספת עתידה לפרוץ. הוא מביע זאת באמצעות גיבור הרומן, מורה רווק שמזדעזע מהרעיון להקים משפחה: "להביא ילד לעולם רק כדי להניח לו להיהרג במלחמה!" הוא אומר לעצמו בחלחלה.

המורה, כמו הסופר שברא את דמותו, עסוק במאבק פנימי עם אמות המוסר שלו. מצד אחד הוא חש כורח להיכנע למציאות, לשתף פעולה עם כוחות האופל המקיפים אותו, אולי לא להיות אלים בעצמו, אבל לפחות לשתוק ולהיראות צייתן, להתאים את עצמו לסביבה מרושעת, לאומנית וגזענית. מצד שני, הוא חש דחף להתנגד, לשמור על ערכיו, להיות אדם הגון.

האם מורה חייב לייצג את העמדות השלטוניות, או שעליו לחנך את תלמידיו, להציב בפניהם את הערכים האמיתיים שהוא דוגל בהם, ולהיחשב מסית (שחייו בסכנה)?

באחרית הדבר לספר מספרת טלי קונס, אחת מעורכות הסדרה "ספרייה לעם" בעם עובד, כי פון הורבאט נאלץ לגלות מגרמניה בפעם הראשונה אחרי שביקש ממלצר בפאב המקומי במורנאו לכבות את הרדיו כששידרו בו את נאומו של קאנצלר גרמניה החדש, אדולף היטלר. חברי המפלגה הנאצית דאגו להעניש אותו. ובכל זאת, כעבור כמה שנים, ב-1934, שב פון הורבאט לברלין, וביקש להתקבל לאגודת הסופרים של גרמניה הנאצית. כמוהו גם המורה בספר מנסה להתפשר. למשל, הוא תולה בשלב מסוים את הדגל הרצוי מחוץ לחלון ביתו. הוא מנסה לאלץ את עצמו לא להתבלט, להתאים את עצמו לסביבה. לשתוק. די לו בכך שפעם אחת הסתבך קשות עם תלמידיו הגזעניים, אחרי שניסה להאיר את עיניהם שגם "כושים" הם בני אדם שראויים לזכויות. דברי "בלע" מעין אלה מסוכנים מדי בסביבתו, וכמעט מביאים עליו את סופו. הוא מנסה לשנות מהלך, להיטמע, להקטין את עצמו, להפסיק לבלוט. האם יצליח?

זהו עניינו של הספר: המאבק בין האימה, לבין הרצון להיות אדם הגון, גם בתנאים בלתי אפשריים.

מעניין מאוד לקרוא עדות מיד ראשונה על האווירה ששררה בגרמניה שנים מעטות לפני שזאת תקפה שוב את שכנותיה ומלחמת העולם השנייה פרצה:

"הם חולמים להיות שֵׁם על אנדרטת מלחמה!" אומר המורה על תלמידיו, ומצטט את האינדוקטרינציה שהם עוברים: "'כל מה שנעשה לטובת השבט יש בו מן הצדק,'" הם שומעים ברדיו.

המורה מתקומם בחשאי: בעבר, הוא אומר לעצמו, "הפשעים הוסתרו, עקבותיהם טושטשו, והם היו מקור לבושה. ואילו היום הם מקור לגאווה." והוא מוסיף: "זו מגפה. כולנו  נגועים, ידידים ואויבים גם יחד."

הוא חושב "על הכושים שלא חייבים להתקיים, על הפועלים שכבר לא מצליחים להתקיים, על משרד החינוך ועל הילדים הרעבים."

הוא חש חמלה וכאב כלפי קבוצה של נערות שמאלצים אותן לשחק במשחקי מלחמה: "'אנחנו אמזונות,'" אומרת לו המורה שלהן, והוא אומר לעצמו: "אבל האמזונות הן רק אגדה, ואילו אתן למרבה הצער אמיתיות לגמרי. בנות חוה מרומות!"

הוא מזדעזע כשהמורה מוסיפה ואומרת לו ש"נשים לא נלחמות בחזית למרבה הצער.'" המילים הללו שבות ומהדהדות בתודעתו, מחרידות אותו: "למרבה הצער!" הוא נפרד מהן: "המשיכו לצעוד לכן, אימהות העתיד!" ותוהה "איך אפשר לדרוש מנער מתבגר להבין מדוע האל מתיר דבר כמו מלחמת עולם."

המורה נזכר שבנעוריו, כשהגיעה שעתו להחליט במה ירצה לעסוק בחיים, התלבט בין לימודי רפואה להוראה. "העדפתי להיות מורה. לרפא חולים זה טוב ויפה, אבל אני רציתי להעניק משהו לבריאים, אבן קטנטנה לבניית עתיד טוב יותר."

הסופר אדן פון הורבאט הספיק בימי חייו הקצרים מדי לכתוב מחזות וספרים, וזכה לדעת שהוא נחשב סופר חשוב ורב השפעה. בספר שלפנינו, האחרון שכתב, אפשר בלי ספק לראות עד היום מעין "אבן", כמו זאת שהמורה ביקש להניח, חומר בנייה "לעתיד טוב יותר".

מאחר שהרומן כתוב מפיו של המורה, מבחינת העלילה הוא לא מביט לאחור, אלא מתקדם כל העת בזמן, וכך מצליח ליצור מתח ועניין. קראתי אותו בנשימה עצורה.

Ödon vön Horváth: Jugend ohne Gott

מגרמנית: שירי שפירא

 

 

אוקטב מירבו, "יומנה של משרתת": האם העבדות עדיין קיימת (גם בישראל)?

"אני יכולה לומר בגאווה שראיתי חדרים ופרצופים ונשמות מלוכלכות… בלי סוף", כותבת סלסטין בפסקה הראשונה של היומן שלה. רק היום הגיעה אל הבית של מעסיקיה החדשים, וכדי לאסוף את מחשבותיה, היא מתמסרת לתיעוד קורותיה, בהווה ובעבר. הספר שלפנינו,  יומנה של משרתת הוא תיעוד דבריה, אך למעשה –האמצעי שנקט הסופר אוקטב מירבו כדי לכתוב על החברה שבה הוא חי ולמתוח עליה ביקורת נוקבת.

הדמות שיצר, סלסטין, היא צעירה נאה, דעתנית, רגישה מאוד, שעיניה פקוחות אל העוולות המקיפות אותה בעבודתה כמשרתת. הספר ראה אור לראשונה בצרפת בתקופה של פרשת דרייפוס, שהדים לה אפשר לחוש לאורך הרומן. כשקוראים אותו אפשר להבין מה הייתה עוצמתה של אותה פרשה. היא השפיעה, כך מסתבר, לא רק על תיאודור הרצל, שהגיע בעקבותיה למסקנה שהיהודים חייבים למצוא לעצמם מדינה משלהם, כי לעולם לא יצליחו להשתלב בארצות שבהן נולדו, אלא גם על החברה הצרפתית כולה. הפרשה, כך אפשר לראות בספר, הייתה משמעותית מאוד לכלל הציבור בצרפת. היא עניינה את המשרתים ואת הסייסים, כמו גם את האדונים בטרקלינים המפוארים. לכולם, מסתבר, הייתה עמדה, והציבור נחלק באופן ברור בין תומכיו של דרייפוס לבין האנטישמיים הלאומנים שתיעבו אותו ואת מי שצידדו בו.

אבל עניינו העיקרי של הרומן יומנה של משרתת הוא בתיאור הצביעות והסיאוב של החברה הצרפתית שמירבו חי בתוכה. סלסטין מתארת בגועל מתנשא את הבתים השונים שבהם עבדה. את הפער הבלתי נתפס בין מראית העין של הידור ומכובדות, לבין התנהגותם של העשירים, קמצנותם המבחילה, נצלנותם, שחיתות המידות שלהם, ריקנותם ובוגדנותם. "ראיתי את כל מה שבית מכובד ומשפחה טובה עלולים להסתיר – טינופת, חטאים מבישים, פשעים עלובים, במסווה של טוהר מידות." היא מתקוממת כנגד פערי המעמדות וכנגד גורלה שהועיד אותה להיות משרתת נטולת זכויות: "הבדידות, אין פירושה לחיות לבד, אלא לחיות אצל אנשים שאינם מתעניינים בך, שמחשיבים אותך פחות מכלב שהם מפטמים, או מפרח שהם מטפחים כמו בן עשירים. אנשים שאת מקבלת מהם רק בגדים משומשים ושאריות מקולקלות: 'את יכולה לאכול את האגס הזה, הוא רקוב. סיימי את העוף שבמטבח, הוא מסריח.'"

סלסטין זכתה ביכולת האבחנה ובשנינות של הסופר שברא אותה. כדי להסביר את כישרונותיה המופלגים של אישה שלא זכתה מעולם בהשכלה, שגדלה במשכנות עוני וספגה בילדותה רק אלימות מחרידה, "מפגיש" אותה מירבו עם גברים שעוזרים לה להתפתח. כך למשל היא מספרת על "צייר שחיזר אחרי ושהלכתי לפגוש מפעם לפעם, ושממנו גזרתי את הדעות הנזכרות מעלה." האין זאת התנשאות של הסופר עצמו, שלא היה מסוגל לאפשר לסלסטין להיות חכמה בזכות עצמה? ואולי נאלץ להוסיף את הגברים הללו, כדי שדמותה תיראה סבירה והגיונית? מכל מקום, ברור שהדמות שברא היא מעצם טבעה בעלת יכולות וכישרונות נדירים. היא רואה הכול. את הכיעור, הסבל, העמדות הפנים, הטיפשות. יש לה כבוד עצמי ויכולת עמידה מופלאים. מדי פעם אינה מסוגלת עוד לשאת את מה שהיא רואה והיא מתפרצת ואומרת לבני שיחה, גם אם היא תלויה בהם לפרנסתה, את כל האמת, ישר בפרצוף.

אבל לרוב היא שותקת, ורק מספרת לנו, הקוראים את יומנה, על כל מה שהיא חווה. הנה למשל היא מתארת את התנהגותה של בעלת הבית החדשה שלה: "היא לא מסוגלת לקרוא לי בשמי, ותחת זאת אומרת לי כל הזמן 'בתי' פה, 'בתי' שם, באותה נימה של בעלות פוגענית שמדכאת כל רצון טוב ויוצרת בן רגע מרחק גדול כל כך, שנאה גדולה כל כך, בין המעסיקות שלנו ובינינו. האם אני אמורה לקרוא לה בתגובה 'אימאל'ה'? מלבד 'בתי' המילים היחידות שיוצאות מפיה של מדאם הן 'יקר מאוד'. זה מרגיז: כל מה ששייך לה, גם חפצים עלובים ששווים פרוטות, הם 'יקרים מאוד'. אין לדעת איפה מקננת יהירותן של גברות הבית האלה. זה מעורר רחמים ממש."

סלסטין מתנשאת מעל הגברות: "היא מפגרת בעשר שנים בבגדים שלה"; וכשהיא אמורה להרגיש נבוכה מהתנהגותן, כשהן מתכחשות לאנושיותה ומתנהגות כלפיה כאילו היא אביזר שנועד לשירותן בלבד, למשל – מתפשטות בנוכחותה בלי להיות נבוכות מפניה, הם "מציגים את עצמם לראווה, בלי איפור ובלי מסכות, שוכחים שמישהו מסתובב לידם ומקשיב ורושם לפניו את הפגמים שלהם"  – היא חשה שבעצם היא זאת שמשפילה אותן: "אני חולמת לראות את מדאם עירומה לגמרי כדי לצחוק קצת. זה חייב להיות מלבב." זאת "אחת ההנאות הגדולות והבולטות של המקצוע וזו הנקמה המתוקה ביותר על השפלתנו", כי "בחדרי האמבטיה כל המסכות נופלות! החזות היהירה ביותר מתפוררת ונסדקת."

היא לועגת למעסיקיה: "נאלצתי לנשוך את שפתי כדי שלא לפרוץ בצחוק. הוא מצחיק הבחור, ובאמת שהוא קצת טיפש," ושואלת את עצמה לפעמים "מה הם עושים כאן ומה תפקידם עלי אדמות."

מה יחסי הכוחות בין אדונים ומשרתים? לכאורה בידי הראשונים מצוי כל הכוח, והאחרונים תלויים בהם, אבל מסתבר שיש למשרתים עוצמה רבה יותר מכפי שהאדונים יודעים. "בכל אופן, לעזאזל! אין לנו זמן להיות הוגנים כלפי האדונים שלנו…" היא כותבת, "ואין דבר, לא נורא! שהטובים ישלמו בשביל הרעים." היא מתכוונת בדבריה לאותה התפרצות זעם שהייתה לה כלפי אחת המעסיקות שלה, דווקא מישהי שנהגה בה בהגינות יחסית, אבל הגדישה את הסאה ברגע של טיפשות מופלגת והמאיסה את עצמה על המשרתת, שהטיחה בפניה את כל הגועל שהיא חשה כלפיה, ואת הסיבות להיווצרותו. אכן, משרתים שרואים ויודעים הכול, מצוידים בנשק קטלני, שיכול לפגוע מאוד במעסיקיהם, אם הם מחליטים לומר להם את כל האמת.

נגד מה סלסטין מתקוממת? נגד האכזריות שהיא סופגת: "לנו אין זמן להיות חולים, לנו אין זכות לסבול," היא מתארת את ההתעמרות, הטרטורים, חוסר ההתחשבות המחריד. לא רק כשבעלת הבית אינה מתחשבת בה כשנודע לסלסטין שאמה מתה, לא רק כשממשיכים לדרוש ממנה שירות מלא ותובעני, גם כשהיא חולה, אלא אפילו בסצנה מחיי היומיום שבה האדונית מזמנת אותה בצלצול פעמון להגיע שוב ושוב מהקומה השנייה כדי להגיש לה חוט, ואחרי כן שולחת אותה להביא חוט אחר, ושוב – מחט, כפתור מסוים, בעצם – כפתור אחר, "ואני הולכת לחפש את הכפתור הלבן, מספר 4. אתם ודאי מבינים כמה אני מתלוננת, כמה אני כועסת, כמה אני מגדפת את מדאם בתוך תוכי. בזמן שבאתי והלכתי, עליתי וירדתי, מדאם שינתה את דעתה… היא זקוקה למשהו אחר, או שאינה זקוקה לדבר. […] הגב שלי שבור, הברכיים מכווצות, איני יכולה עוד. זה מה שמשביע את רצונה של מדאם. היא מרוצה. ולחשוב שיש אגודה שדואגת לבעלי חיים!"

סלסטין פקוחת המבט רואה סוגים שונים של גיחוך. כמו זה של גבר שמתרברב בכך שהוא "אוכל הכול" (עד שהיא מאתגרת אותו, למרבה הזוועה, לאכול גם את חיית המחמד שלו, ומזדעזעת מתגובתו), כמו הגבר שיש לו פֶטיש למגפיים, כמו האישה שמאוהבת בנער צעיר, מאלצת אותו לשכב אתה בתמורה למתנות שהיא מעניקה לו ולהוריו, ומתעלמת מכך שהוא מעדיף גברים, כמו בעלת הבית שנוהגת לספור את השזיפים המונחים בקערה, כדי לוודא שאיש אינו אוכל אף שזיף אחד, בלי רשותה: "זה היה נכון. אכלתי שניים. היא ספרה אותם! לא! שכה אחיה, אני לא מאמינה!"

היא מגלה שבחברה הבורגנית, גם בקרב אנשי מקצוע כמו פסיכולוג שהיא מנסה להתייעץ אתו, "אדם מתחיל להיחשב נפש רק כשיש לו הכנסה של מאה אלף פרנק"; נוכחת שהדת היא מפלטם של הצבועים חסרי הדעת: "הוא תומך בדת כי… בסופו של דבר… ובכן… הוא תומך בדת"; ומגיעה לתובנה שלפיה השחיתות המוסרית מקובלת ואפילו רצויה: "מתן עדות שקר נחשב השנה בקרב החברה הגבוהה לעניין האופנתי ביותר, המשובח ביותר." היא בזה לקמצנות שמונעת מהעשירים ליהנות מכספם: "נכון שהם מוזרים, האנשים האלה, שמחביאים הכול, שקוברים את הכסף, את התכשיטים, את כל העושר שלהם, את כל האושר שלהם, אנשים שיכלו לחיות בשפע ובשמחה, ומתאמצים תחת זאת לחיות במעט בעליבות?" ומתקוממת נגד האי-צדק שבו פועלות אפילו רשויות החוק: "למרבה הצער, מפקח המשטרה טען שזה לא עניינו. השופט דחק בי לעזוב את זה, הוא הסביר: 'קודם כול, מדמואזל, לא יאמינו לך, ובצדק, תחשבי מה יהיה על החברה אם משרתת תגבר על המעסיקים שלה? לא תישאר חברה, מדמואזל… זאת תהיה אנרכיה…"

את המרירות שהיא חשה היא ממירה במבט מבודח: "מזל שהמחשבות השחורות האלה אינן מציקות כל הזמן. את מנערת אותן מעלייך ומסדרת את העניינים כך שתוכלי לצחוק כמיטב יכולתך, בינך לבין עצמך," אבל לא תמיד מצליחה בכך. כשאדון הבית עוגב עליה היא כותבת בכעס על רצונו "להשליך אותך על הספה, להדביק אותך למיטות, ולא להשאיר לך דבר זולת ילד בתמורה לסיפוק מהיר וארעי. תסתדרי אחר כך כפי שתוכלי ואם תוכלי, ואם לא תוכלי – מצדו שתיחנקי, את והילד שלך, זה לא מעניין אותו. הבתים המחורבנים שלהם! אח, באמת!"

במהלך הקריאה שאלתי את עצמי אם יומנה של משרתת עוסק באמת במציאות שנכחדה מהעולם. לכאורה אין עוד בימינו משרתות, כמו שאין עוד עבדות. סלסטין כותבת "האנשים חושבים שהעבדות פסה מן העולם… חה! יופי של בדיחה. המשרתים, מה הם אם לא עבדים? עבדים הלכה למעשה, על העיוות המוסרי הכרוך בשעבוד, על השחיתות הבלתי נמנעת ועל ההתנגדות המולידה שנאה."

ואז חשבתי על התופעה שנראית לכולנו מובנת מאליה: זאת של עובדי סיעוד שמגיעים מארצות רחוקות, גרים עם מעסיקיהם ומטפלים בהם. למעשה – חיים במקום העבודה שלהם. החוק הישראלי אמנם מגן על כמה מזכויותיהם, אבל בעצם תומך בניצולם. למשל, מחריג עובדי הסיעוד מחוק שעות עבודה ומנוחה, ובכך מאפשר העסקה ללא גבולות, תוך ניצול ושיעבוד. ההחרגה הזאת מאפשרת למעשה העסקה בתנאי עבדות, ללא חופשה, וללא אפשרות לחיות חיי פרטיים[1].

סלסטין כותבת על הקושי שלה להשתחרר ולהיות כאדם חופשי: "אם הצלחת להגיע לידי הסדר עם אחת הבורגניות החמסניות האלה, את צריכה לשלם לסוכנות העבודה שלושה אחוזים משכרך במשך שנה שלמה…"

מהאתר של קו לעובד אפשר ללמוד כי סכום דמי התיווך הממוצע שמשלמת עובדת סיעוד כדי להגיע לעבוד בישראל עומד על 10,688 דולר. כ- 75% מהסכום מועבר לחברות כוח האדם בישראל, בניגוד לחוק וללא דיווח לרשויות המס. רשויות החוק כמעט שאינן מטפלות בעבירות של גביית דמי תיווך ממהגרי עבודה בישראל, גם אם נעשו בישראל, על ידי ישראלים ובאמצעות חשבונות בנק מקומיים. הסכומים שעל עובדים לשלם כדי "לרכוש" את אשרת העבודה הם סכומי עתק במונחים של כלכלת ארץ מוצאם והם נאלצים ללוות כספים ממשפחותיהם או מקהילותיהם. במהלך תקופת החזר ההלוואה יעשו רבות מעובדות הסיעוד כל שביכולתן כדי לשמור על מקום עבודתן, לעיתים גם במחיר של ניצול קשה ואף אלימות מינית ופיזית.

באחד מביקוריה בסוכנות העבודה סלסטין מביטה בצעירה שמחפשת עבודה, כמוה, ותוהה: "לאן היא הולכת? מאין באה? מדוע עזבה את מולדתה? איזה טירוף, איזו דרמה, איזו רוח סערה, הדפה אותה משם וסחפה אותה אל הים האנושי הגועש הזה כספינה טרופה?"

ומה מביא לישראל את הנשים הללו, שמתרחקות מארצן, מבני המשפחה שלהן (לרוב גם מילדיהן!), מכל מה שמוכר להן ואהוב, מה מאלץ אותן למצוא כך את פרנסתן?

באחד הקטעים המזעזעים ביותר בספר, מתארת סלסטין מקרה של משרת שהתקבל למקום עבודה ביחד עם אשתו. שניהם הסתירו את הריונה, כי ידעו שאם ייוודע, לעולם לא יוכלו לקבל את המשרה: "אני חייבת להזהיר אתכם גם שאני לא רוצה כאן, בשום פנים ואופן, ילדים. אם תצפו לילד, אהיה מחויבת לשלח אתכם מכאן מיד!" אומרת להם המעסיקה, ששלושת ילדיה המטופחים משחקים לא הרחק ממנה. אחד מהם ניגש אליה, היא מנשקת אותו ברוך ושולחת אותו להמשיך לשחק עם אחיו, "רגוע ומחייך." והמשרתת "הרגישה פתאום שלבה מתכווץ. היא חששה שלא יהיה לה כוח לעצור את הדמעות. שמחה, רוך, אהבה, אימהיות, אלה קיימים אפוא רק בשביל העשירים? הילדים שבו לשחק על הדשא. היא שנאה אותם, שנאה פראית, היא נתקפה רצון לפגוע בהם, להכות אותם, להרוג אותם. להכות גם את אותה אישה חצופה ואכזרית, את אותה אֵם אנוכית, שביטאה זה עתה מילים מתועבות, מילים שגזרו כליה על האנושות העתידית שנמה בתוכה, בתוך בטנה הענייה."

מוכר מתוך מציאות החיים בישראל, לא כן? שהרי – מה דינה של מהגרת עבודה שהרתה ללדת? היא יכולה להשאיר אצלה את התינוק, אבל אז לעזוב את ישראל ולאבד את כל הכסף ששילמה לסוכנות שהביאה אותה, או להישאר בארץ, להמשיך לעבוד, אבל אז – לשלוח את התינוק בחזרה לארצה, ולא לגדל אותו בעצמה. מה חשה אישה כזאת כשהיא רואה את התינוקות הנולדים בסביבת האדם שבו היא מטפלת?

סלסטין מתארת את השנאה היוקדת שהיא וחבריה, המשרתים הנאמנים, המנומסים והרגועים מסתירים: "האם עלה אי פעם בדעתכם להרהר בשנאת המוות המוצדקת שאולי מתעוררת בנו, בדחף לרצוח – כן, לרצוח – כאשר כדי להביע דבר מה נחות או בזוי, האדונים צועקים בפנינו, בסלידה שמשליכה אותנו בכוח רב אל מחוץ לחברה האנושית", ואת פנטזיות הנקמה שהם מטפחים בחשאי: "'מכל דלק בוער מתחת למיטה שלהם… זאת המתנה שלי…' […] 'הציפורניים שלי בתוך העיניים שלהם!' […] 'אני הייתי שמח לרסס להם את הפנים בבקבוק חומצה, בכנסייה.'" (על שנאה דומה קראנו בספר שיר ענוגנובלה של לילה סלימאני שנפתח בתיאור של אומנת-משרתת שרצחה את שני הילדים שבהם טיפלה).

יחד עם זאת היא מנסחת גם את השקפת העולם שלה: "אני טוענת שברגע שמישהו משכן בצל קורתו אדם כלשהו – אם את אחרון העניים ואם את אחרונת הנערות – עליו לספק לו הגנה, עליו לתת לו אושר…"

לפי הנתונים באתר של קו לעובד, יש כיום כ-60 אלף מהגרי עבודה רק בתחום הסיעוד.

את הדברים הללו (ולא רק אותם), שאומר לנו אוקטב מירבו מפיה של סלסטין, ראוי להפיץ ברבים.

LE JOURNAL D'UNE FEMME DE CHAMBRE  Octave Mirbeau

לעברית: אסנת יקירה


[1] תודה לאירית פורת, ולדיסרטציה שלה, שכותרתה: "זקנים סיעודיים ומהגרות עבודה – 'עבודת גבולות' בבית בהשראת המדינה ומוסדותיה".

ז'אן אשנוז, "שנה": האם המציאות קיימת?

ויקטואר מתעוררת בוקר אחד ומגלה ש"פליקס שוכב מת לידה, במיטה שלהם." מיהו פליקס? ממה מת? מדוע ויקטואר בוחרת, ברגע שהיא מגלה מה קרה, לארוז מזוודה, למהר לבנק, לקחת מונית ולנסוע לתחנת הרכבת מונפרנאס? מדוע היא נמלטת כך, מתוך איזו ודאות שיאשימו דווקא אותה במותו? האם באמת הרגה אותו? היא אינה זוכרת. רק יודעת שעליה לנוס על נפשה, להתרחק מהמקום. אין שום יעד שאליו היא מבקשת או יכולה להגיע. אף אדם אינו מחכה לה בשום מקום. מה היא מתכוונת לעשות? מה יעלה בגורלה?

כך נפתחת הנובלה המוזרה שנה, מאת הסופר הצרפתי ז'אן אשנוז. הנובלה ראתה אור לראשונה בצרפתית ב-1997, ובלוקוס ראו לנכון לתרגם אותה לעברית ולהוציא אותה לאור, למען הקהל הישראלי.

קשה לעמוד על טיבה של הנובלה. בתחילתה ובסופה ברור שזאת יצירה סוריאליסטית: סגנון אמנותי המשלב חוסר היגיון והפתעה עם מציאות ריאליסטית, ומשתמש בחלומות, בדימיונות, ובתת-המודע, כמקור להשראה. כמעט כל הפרטים נראים מציאותיים וסבירים, והתנהגותה של ויקטואר הגיונית לכאורה. המהלכים שהיא נוקטת מתקבלים על הדעת: היא קונה כרטיס, מגיעה למקום מרוחק, שוכרת שם בית, בודקת כמה כסף יש לה ולכמה זמן יספיק, מאמצת לעצמה אורח חיים חדש, מנותק ממה שהיה עד אז, ומגיבה כל פעם באופן הגיוני למה שקורה לה.

ובכל זאת, יש כל הזמן נופך מוזר מאוד להתרחשויות. מצד אחד, אפשר לראות בנובלה תיאור מציאותי של השתלשלות המעשים והאירועים שיכולה להביא בן אדם מהיישוב למצב של הומלסיות מחפירה. אנו עדים לאובדן הדרגתי של דפוסי התנהגות סבירים ושל כל מה שקושר בן אדם מהיישוב אל אורח חיים רגיל, שבו יש לאדם כסף, רכוש, קשרים אנושיים, ומעל לכול – קורת גג משלו. באחד מרגעי האובדן, כשוויקטואר נשארת ממש בלא כלום, ונותר לה רק מעט כסף שאתו היא יכולה עדיין ללכת למסעדה, היא מוותרת על האפשרות, כי: "אדם יוצא ממסעדה כדי לחזור הביתה, אבל לצאת ממסעדה ולא ללכת לשום מקום, זה כמו למצוא את עצמך בחוץ פעמיים."

ובכל זאת, גם למציאות ההגיונית לכאורה מצטרפים פרטים מוזרים מאוד. כך למשל דמותו של איש מעברה, לואי-פיליפ, שמופיע מדי פעם, מקיש על דלת הבית, או צץ באיזה מלון מרוחק שהיא נקלעת אליו, או במכונית בדרך לאי שם – איך הוא מאתר אותה? מדוע הוא מגיע? מה בעצם הוא רוצה?

בסופה של הנובלה המסתורין מתעצמים, וגם מה שנראה סביר מתהפך ונעשה תמוה ומשונה מאוד.

חוויית הקריאה של הנובלה מתאימה לתכניה: מצד אחד קשה להפסיק לקרוא. ההתדרדרות במצבה של ויקטואר מפחידה ומרתקת. אפשר להאמין שאלה בדיוק הנסיבות שבהן בני אדם נהפכים להומלסים, ושזה באמת הווי החיים שהם מאמצים. לא רק שוויקטואר נהפכת חסרת כול ומאבדת במוקדם או במאוחר אפילו את שקית הניילון האחרונה שבה היא מחזיקה כמה סמרטוטים, אלא שכך נראה המנגנון המאלץ אותה לנוס שוב ושוב מכל קשר אנושי, גם הקלוש ביותר, ומכל מידה שהיא של שייכות וביטחון. כל אלה משכנעים מאוד. עם כל זאת, קשה לומר שמדובר בחוויית קריאה שיש בה נועם. ברקע נשמע כל הזמן מעין זמזום של ספק ושל רתיעה, מעין צרימה הולכת וגוברת, עד לסוף שאמורה להיות בו הקלה, אבל היא לא באמת מתעוררת.

הנובלה שנה העניקה השראה לסרט קולנוע צרפתי מ-2006, שנושא את אותו שם. חיפוש אחרי פרטים על הסרט, צילומים מתוכו, אולי אפילו טריילר שיבהיר כיצד עיבדו את הסיפור, איך ויקטואר נראית בעיני רוחו של הבמאי, לא הניב אף תוצאה. באתר imdb זכה הסרט לדירוג של כוכב אחד. היה משהו בחוויית החיפוש אחרי פרט להיאחז בו שדמה באופן מוזר לחוויה של קריאת הנובלה: מין תחושה של משהו שקיים ולא קיים, של מציאות מפוקפקת ולא נגישה, שלא ברור היכן היא ומה משמעותה.


Echenoz, Jean Un an
לעברית: רותם עטר