תגית: פרוזה מקור

ערן בר-גיל, "על הדבש ועל המוות": האם אפשר להבין מה תכלית הקיום?

מהי תכלית הקיום? מה פשר  "כל הרחש-בחש, כל העמלנות הבלתי נלאית, כל הנאמנות הדטרמיניסטית לתפקיד…"? את השאלה הזאת שואל את עצמו נתי נתנזון, מושבניק, כוורן, כשהוא צופה בדבורים שבכוורות שלו, שם לב איך "שכל פריט ופריט בנחיל בוקע אליו [אל אותו תפקיד]", ותוהה מה המשמעות של "כל ההקרבה העצמית למען הכלל" שבה הכול נועד "למען אותה תכלית מעגלית" המשותפת לכל היצורים החיים: לידה והולדה, שבסופה מגיע מותו של הפרט, אך לא של הכלל.

ספרו המקסים של ערן בר-גיל, על הדבש ועל המוות אינו מתיימר להשיב על השאלה הפילוסופית כבדת המשקל. הוא "רק" מעלה ומפרט אותה, ועושה זאת באמצעות עלילה חכמה ומרתקת.

שני קווי התרחשות נשזרים ברומן. האחד מתקדם לאורך כמה ימים בשנת 2004, והאחר – ב-1999. גיבוריו הם בני משפחה אחת: רינה ונתי, הוריהם של אורי ועמליה. ההורים גרים במושב ששוכן בין חצור לתל נוף. במושב קדרון, הנושק לגדרה, ממוקמות הכוורות שאורי מטפל בהן במסירות. רינה הייתה מורה ומנהלת בית ספר, לפני שנאלצה לפרוש. עמליה דיילת אוויר. ואורי  הבן – הוא בעצם מוקד העלילה. הוא שואף לגדולות, אבל כבר בפרק השני, מיד עם פגישתנו הראשונה אתו, אנחנו מגלים שהוא בעצם "בעייתי" מאוד: הוא עבריין קטן, פורץ לבתים של אנשים וגונב מהם, אבל חולם על הצלחה רבתי. על עושר מופלג. בעיקר רוצה להרשים את הוריו, לשמח אותם כך שסוף סוף יתגאו בו. למעשה הוא חולם "להשיג" ראיות לכך שאמו אוהבת אותו.

החדירה של ערן בר-גיל לדמותו המורכבת, רבת הפנים, של אורי, פשוט מופלאה. האם, תוהה הקורא, מדובר בפסיכופת? מעשיו והתנהגותו מעידים לכאורה שהתשובה לכך חיובית. כבר בילדותו התגלו באישיותו קווים סוציופתיים, שרק התחזקו עם הזמן, ושמסבכים אותו שוב ושוב. "איך," שואל את עצמו אביו, "לא ראה מה מקשר בין ההפרעות בכיתה, ונעלי ההתעמלות החדשות שפתאום הופיעו בבית, והידיעה שמפעם לפעם נעלם לו כסף מהארנק, וסלידתו של אורי מהצופים, והתיעוב הארסי שחש כלפי כל מסגרת, והיכולת שלו לשקר בלי הינד עפעף. זאת ועוד, עשרות מקרים, ומאות, מאות רבות שמתקבעים בהם דפוסי חשיבה, ערכי מוסר וערכי משפחה".

האם אפשר היה למנוע את התדרדרותו לעולם הפשע? "מרגע שנכנס לבית הספר לא הסתדר שם," מספרים לנו. "את החומר הנלמד דווקא הבין, מהר למד לקרוא ולכתוב, אבל שנא לשבת בכיתה ותיעב את המורה שלו. 'היא כל הזמן צועקת,' היה מתלונן, ורינה הסבירה שאם המורה צועקת ודאי יש לה סיבה". האמנם? אולי כאן הייתה נקודת התחלה שתגובות אחרות – הבנה, הכלה, הזדהות עם מצוקתו, שיתוף פעולה של ההורים אתו – יכלו להשפיע על עתידו ולשנות אותו?

ועם זאת, יש בו, באורי, כשאנחנו מגיעים לתוך נפשו, גם רוך, עדינות ואהבה עצומה. כדי שנוכל להתקרב אליו, הפרקים המוקדשים לו, המתרחשים ב-1999, כתובים בגוף ראשון, בעוד שהפרקים של 2004, שבהם אנחנו מתוודעים מקרוב לאורי ולעמליה, כתובים בגוף שלישי.

אורי אוהב את אמו אהבת נפש, גם אם היא לא תמיד מבינה את זה. קולה מדבר בתוכו. הוא מצטט  לעצמו דברים שנהגה לומר. והוא עושה למענה מעשים שגובלים בהקרבה עצמית, ואינם מובנים מאליהם, אבל היא חושדת במניעיו.

באחת הסצנות הנוגעות ללב במיוחד עוקב אורי אחרי אישה שמיניקה את התינוקת שלה בנוכחותו, במסעדה. הערגה המתעוררת בו מתוארת להפליא, והיא כרוכה בשאלה ששואל אביו את עצמו ממש בתחילתו של הרומן לגבי תכלית הקיום ופשרו: "כל הרחש-בחש". האב, נתי, מתבונן בדבורים, במלכתם שתפקידה היחיד בחיים הוא להטיל את הביצים כדי להמשיך את הדור, בדבש שהפועלות יוצרות (והוא גוזל מהן), כדי להאכיל את הצאצאים. אורי מתבונן בתינוקת היונקת ואומר לעצמו "ולחשוב שגם אני הייתי פעם כזה. קטנטן. בנאדם בובה. חסר ישע. יונק מאימא", ומבין כי "כולם היו פעם תינוקות כאלה. רק בהתחלה של החיים. עדיין בלי שום כתם, רק מבקשים שד." המחשבות הללו מזקקות בתוכו תחושה של נועם והוא חש אותה בעוצמה כזאת, עד שגם כשהוא נזכר באחד מעמיתיו, שהוא רואה בו "טמבל" ו"בזוי" נוצרת בתוכו עדנה: "אני יכול למצוא משהו טוב כשאני חושב עליו בתור תינוק". כך בדיוק אנחנו, הקוראים, רואים לפתע באור רך את אורי העבריין.

השיחות בספר, תיאורי המקום וההתרחשויות – הכול מדויק, משכנע, אמיתי, ויפה להפליא. כותרתו של הרומן שמופיעות בה המילים "דבש" ו"מוות" מבטאת בדייקנות את שתי פניו: הדבש אינו רק מה שנתי רודה מהכוורות, מה שעמליה בולעת בתשוקה שיש בה יותר מחיבה למתיקות, הוא גם – האהבה העמוקה השוררת בין בני המשפחה הללו, גם כאשר הם נראים מנוכרים וכועסים.

אנחנו רגילים לחשוב על המילה "עוקץ" הצמודה אל הדבש, וגם היא מופיעה בסיפור: ה"עוקץ" שהוא חדות לשונה של רינה. העוקץ הממשי של הדבורים, והרי, מסביר לנו נתי, בני אדם שפוחדים מהן אינם מבינים שדווקא נפנופי הידיים המבוהלים והמיותרים שלהם גורמים להן להקריב את חייהן, כי כאשר הן עוקצות, קרביהן נקרעים מתוכן והן מתות.

אכן, המוות הוא "גיבור" ראשי בסיפור. הוא מוות ישראלי מאוד: ההודעה עליו, בבית החולים. התחושות. ההתנהגויות. התגובות. הדיבורים. ההתקבצות של המשפחה. מה שקורה בבית העלמין. ובמהלך השבעה. כל אלה מוכרים ומתוארים בדייקנות שמתעלה מעל היומיום, התעלות שמשווה להם נופך חדש, פיוטי ויפה להפליא.

על הדבש ועל המוות הוא ספר שכדאי לא להחמיץ.

גלי מיר-תיבון, "רשימת האימהות": מה כל כך קשה להבין

על גבו של הספר נכתב כי הרומן "מאיר באומץ מזווית לא שגרתית את אחת מפינותיה האפלות ביותר" של מלחמת העולם השנייה. אכן, עלילתו של רשימת האימהות מתמקדת במה שקרה בטרנסניסטריה, אזור המשתרע על פני כ- 40,000 קילומטרים רבועים בין נהר הדנייסטר ונהר הבוג, לשם גירשו ב-1941 השלטונות הרומנים את יהודי ארצם כדי להביא למותם. אמנם לא היו במקום תאי גזים, אבל היהודים נרצחו בהרעבה ובמחנות כפייה שבהם עבדו בפרך עד מותם. היו שם גם, כמו בארצות האחרות, רציחות המוניות ביריות.

אלא שהרומן רשימת האימהות מבקש לספר לנו על הרבה יותר, אם כי גם סיפורו של פרק זה בהיסטוריה של השואה, כפי שהוא נחשף ברומן, מרתק כשלעצמו.

גלי מיר-תיבון הגתה דרך מיוחדת ומרתקת שבאמצעותה היא מספרת לנו על מה שקרה שם: ב-1945, זמן לא רב אחרי תום המלחמה, נעצרים בבוקרשט שני אנשים: המהנדס זיגפריד שמעון יגנדורף, ועורך הדין מיכאיל דנילוב. שופט-חוקר מטעם המדינה המשמש כתובע מיוחד חוקר אותם ובוחן את התנהגותם במהלך המלחמה. שניהם התמנו לתפקיד מנהלי או מנהיגותי בתוך המנגנון ששלט ביהודים המגורשים בגטו מוגילב שבמחוז טרנסניסטריה. עכשיו מבקשת המדינה לבדוק אם נפל דופי במעשיהם, ואם יש להגיש נגדם כתב אישום בגין פשעים נגד האנושות.

הסוגיות העולות מחקירתם רבות. הן מקיפות את שאלת האחריות, שחוזרת על עצמה לא פעם כשחוקרים את השואה. כזכור, חנה ארנדט בספרה אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע גינתה את המועצות היהודיות על שיתוף הפעולה שלהן עם המנגנונים הנאציים. כמוה גם החוקר שמתשאל את שמעון יגנדורף שואל אותו על ה"יודנרט". יגנדוף מסביר לו שברומניה לא כינו את המנהיגות היהודית בשם הזה, אבל באחת החקירות בעצם מתאר הנחקר האחר, מיכאל דנילוב, את שיתוף הפעולה בפועל: "מה שהם לא ידעו לעשות זה ללכת בגטו ולאסוף דווקא יהודים מקומיים, או דווקא כאלה מצפון בוקובינה," ועוד הוא מוסיף: "נו, לעשות איסוף כזה, לתפוס ולהביא יהודים מקבוצה ספציפית, את זה רק יהודים יכלו לעשות".

מתעורר כאן עניין מעניין כשלעצמו: הגזענות המרה ששררה בקרב היהודים עצמם, שנאת האחר, הנכונות להקריב את מי שנולד ב"צפון בוקובינה" דווקא, כי אינו "משלנו", וזה מתקשר, כאמור, לשאלה הרחבה יותר: לעניין שיתוף הפעולה שעליו כתבה ארנדט.

החוקר מתקשה להבין את מעשיהם של שני הנחקרים. מדוע שיתפו פעולה? מדוע שילחו אנשים אל מותם? מדוע פעלו באלימות כנגד בני עמם? האם יכלו לנהוג אחרת? להתנגד? האם הם אשמים?

התהייה העולה היא: האם למי שלא היה שם יש בכלל זכות מוסרית לשפוט אותם? "עכשיו, בקושי שנה מסיום המלחמה בחזית אוקראינה, אני צריך לשבת מולך ולהתנצל." אומר המהנדס יגנדוף לחוקרו. "למה כל כך קשה לכם להבין שהיינו חסרי אונים?" הוא שואל, ותוהה אם הוא אמור להרגיש אשם על כך ששרד. אלה שאלות, בעצם – האשמות! – שניצולי שואה בכל מקום נאלצו להתמודד אתן, וזכורה היטב התהייה המזעזעת "איך הלכתם כצאן לטבח", וגרועה ממנה – אם תיתכן בכלל שאלה איומה יותר – היא התהייה שהופנתה לפרקים כלפי ניצולי שואה: "איך בכל זאת שרדת?", שמקופל בה יותר משמץ של חשד.

אחת השאלות העולות מהרומן היא – מה קורה כשנדרשים להקריב מעטים כדי להציל את חייהם של רבים. על הדעת עולה כמובן נאומו המפורסם של רומקובסקי בגטו לודג', שם שכנע הורים למסור את ילדיהם לרוצחים "לטובת הכלל":

"על הגיטו ירדה מכה קשה," אמר אז רומקובסקי, "דורשים מאתנו את היקר לנו ביותר – ילדים ואנשים זקנים. […] אני נאלץ להושיט את ידי ולהתחנן: 'אחי ואחיותיי, תנו לי אותם! – אבות ואמהות, תנו לי את ילדיכם…'"

רומקובסקי הצטווה לשלוח מעל עשרים אלף יהודים מן הגיטו, והגרמנים הזהירו אותו שאם לא יבחר את הקורבנות, יעשו זאת בעצמם. "הגענו אנחנו, כלומר אני והמקורבים אלי בעבודה, למסקנה שיהיה הדבר קשה ככל שיהיה, אנו מוכרחים לקבל את ביצוע הגזירה לידינו. אני מוכרח לבצע את הניתוח הקשה השותת דם, אני מוכרח לקטוע איברים, בכדי להציל את הגוף! אני מוכרח ליטול ילדים ואם לא, עלולים להילקח, חס ושלום, גם אחרים…" וכן הלאה.

ברומן שלפנינו עולה שאלה דומה. מה אמור לעשות אדם שנקלע לעמדה שבה הוא קובע מי יחיה ומי ימות? איך יוכל לחיות עם עצמו בעתיד? (בנקודה זו אי אפשר שלא להיזכר בדמותו של ולטר סוסקינד, יהודי גרמני ממוצא הולנדי שאולץ במהלך המלחמה להצטרף ליודנרט, והקריב את חייו כדי להציל יהודים, וכמובן, העניין המתמשך בקסטנר וההאשמות החמורות נגדו, על שיתוף הפעולה שלו במנגנון ההונאה שבעטיו הלכו מאות אלפי יהודים אל מותם בלי שניסו בכלל להציל את עצמם. אפשר לקרוא על כך כאן).

שאלה נוספת שמתעוררת בספר היא – מה פשרה של גבורה אמיתית: האם מי שתוקף הוא גיבור, או שלפעמים דווקא ההתנגדות הסבילה, הסמויה, מתוך גבורה חשאית, היא זאת שפועלת טוב יותר?

בעמוד הראשון של רשימת האימהות נכתב כי גלי מיר-תיבון כתבה את הדוקטורט שלה "על ההנהגה היהודית ברומניה בתקופת השואה". אין ספק שהיא בקיאה מאוד במה שקרה שם באותם ימים. חלק מהדמויות שהיא מתארת מתבססות על אנשים אמיתיים. מיר-תיבון הצליחה לרקוח בעזרת כל הידע הזה יצירה ספרותית מרשימה.

אגתה כריסטי, "מוות על הנילוס": מה הקשר בינו ובין פסק הדין של רומן זדורוב

מתוך פסק הדין במשפטו של רומן זדורוב, ספטמבר 2010:

"במלאכת הכרעת הדין הניצבת לפתחו של ביהמ"ש, אין הוא יכול להשיב לעיתים על כל שאלה העולה, אם מצד הסניגוריה ואם מצד המאשימה.

יכול ויהיו שאלות אשר לעולם תישארנה ללא מענה."

מתוך הספר מוות על הנילוס, מאת אגתה כריסטי:

"'לא פעם נדמה לי שזה כל מה שעושים בעבודת הבלשות, מוחקים את ההתחלות המוטעות ומתחילים מחדש.'

"'כן, זה נכון מאוד. וזה בדיוק מה שאנשים מסוימים מסרבים לעשות. הם חושבים על איזו תיאוריה והכול חייב להשתבץ בה. אם עובדה קטנה אחת מסרבת להשתבץ, הם זורקים אותה הצידה. אבל תמיד דווקא העובדות שמסרבות להשתבץ הן החשובות."

נכון, אגתה כריסטי הייתה רק סופרת, לא חוקרת משטרתית או שופטת. היא המציאה פשעים ו"פענחה" אותם, ולכן אי אפשר לכאורה לייחס תוקף לדברים שכתבה בספרי המתח שלה, ובכל זאת קשה להתעלם מהרלוונטיות המצמררת שלהם.

שופטיו של רומן זדורוב החליטו להתעלם מהסתירות שנמצאו. למשל, מהעקבות הטבולות בדם הטבועות על הקיר, עקבות המסמנות את נתיב הבריחה של הרוצח או הרוצחת מתוך התא שבו נמצאה גופתה של המנוחה, תאיר ראדה. היו אלה עקבות של נעליים קטנות, לא כאלה שתואמות את מידת נעליו של רומן זדורוב. כמו כן, נתיב הבריחה אינו זהה עם זה שזדורוב "שחזר" כביכול. הוא קפץ מעל הדלת, ואילו הרוצח טיפס על הקיר המפריד בין שני התאים, כפי שמסתמן מטביעות הנעליים. זה רק פרט אחד מרבים שלא השתבצו בתמונה הכללית. אכן, השופטים הכירו  בכך, ובכל זאת החליטו להרשיע את זדורוב, שלא נמצאה אף ראיה פורנזית אחת לכך שנכח בזירת הרצח!

ובחזרה לעולם הספרות.

הספר שלפנינו, מוות על הנילוס נכתב כמלאכת מחשבת. כשקוראים אותו אפשר להבין מדוע ספריה של אגתה כריסטי ממשיכים לעשות חיל עשרות שנים אחרי מותה (ב-1976). יש בו תבונה רבה, והוא מצייר את המציאות ואת הדמויות המתקיימות בה בשנינות ומנקודת מבט של אדם ששום דבר לא נמלט מעיניו. כשם שהרקול פוארו שם לב לכל פרט קטן, כך גם הסופרת שיצרה אותו יודעת להתבונן ולתאר דקויות ומצבים: למשל, את דמותו של הקומוניסט הנלהב שהוא בעצם עשיר במסווה. את האישה שמסרבת לוותר על העצמאות שמעניק לה מעמדה. את האישה התמימה וטובת הלב ואת הסנובית המתנשאת. כל אלה נשמעים אולי כסטריאוטיפים, אבל אינם כאלה. בין דפי הספר הדמויות מצטיירות כאנשים של ממש. התיאורים הללו מבטאים צד חשוב בגדולתה של כריסטי: היא רואה את העולם ומגיבה אליו.

כמו ספריה ולא נותר אף אחד, רצח רוג'ר אקרויד, או רצח באוריינט אקספרס, גם הספר שלפנינו הוא קלאסיקה בלשית שלא נס ליחה. הרקול פוארו החריף, השנון והאנושי מככב בו, ואי אפשר לא לייחל לבלש מחוכם כזה, שיופיע כאן ועכשיו, ויעשה קצת סדר…

הופתעתי לפגוש בספר כמה מכרים שלא הייתי ערה לזיקה שלהם אל ספרה של כריסטי. כך למשל אני די משוכנעת שאפשר למצוא הדים מתוך מוות על הנילוס בסיפורו של גרהם גרין "היפנים הסמוים", שנכתב ב-1965, כלומר, עשרים ושש שנים אחרי שספרה של כריסטי ראה אור.

בשניהם הבלש (אצל גרהם גרין מדובר בסופר מזדקן) יושב בבית קפה ומצותת לשיחה בין זוג אוהבים, צעיר וצעירה אנגלים. אצל שניהם הצעיר קצת טמבל, וחסר אונים, שנרתע מפני נשים שתלטניות. בשניהם הגבר הצעיר מתעקש להביע את גבריותו בכך שהוא פורע את החשבונות: "'הגבר רוצה להיות הבעל – הוא לא רוצה שהיא תהיה הבעלים שלו'" הוא אומר אצל כריסטי, ואצל גרהם גרין:

"החשבון נח לידם זה זמן מה. הוא הוציא את ארנקו כדי לשלם, אבל היא חטפה את הדף והרחיקה אותו ממנו. היא אמרה, 'זאת החגיגה שלי.'

"'לכבוד מה?'

"'לכבוד 'חוג צ'לסי', כמובן. מותק, אתה  מאוד דקורטיבי, אבל לפעמים אתה, טוב, לא לגמרי מחובר.'

"'אני מעדיף… אם לא אכפת לך…'"

ובשניהם מופיעה סופרת כושלת ומגוחכת, שמתרברבת בשמות המופרכים של ספריה.

נדמה לי שיש קשר גם עם הסיפור מר יודע כל של סומרסט מוהם, שדווקא נכתב לפני ספרה של כריסטי (ב-1924): בשניהם יש עניין עם שרשרת פנינים, ומשמעות קריטית לשאלה אם הן אמיתיות או מזויפות. ייתכן בכלל שההשראה הגיעה מסיפורו של גי דה מופסאן "המחרוזת", שקדם לשניהם (ראה אור ב-1884).

מה שברור הוא, שכל אחד מהסופרים פיתח את הרעיונות המשותפים בדרכו המיוחדת, ולכן כל אחת מהיצירות מעניינת מאוד בדרכה.

כדאי לקרוא!

Agatha  Christie Death on the Nile
לעברית: מיכל אלפון

איתן דרור-פריאר, "ומי גר במגדל": מה סוד יופיו

בתום קריאת ספרו הקודם של איתן דרור-פריאר, אצבעות על הגבעה, תהיתי מה סוד קסמו. הפעם כבר לא נדרשה שום שאלה. אותו קסם מופיע גם כאן, בספרו החדש של פריאר, והוא עוד גבר והתעצם. 

ארבע הנובלות הכלולות בספר פותחות צוהר אל ארבעה עולמות שונים, מגוונים ומרתקים. למעשה – אל שלושה, כי למרבה ההפתעה והשמחה, הנובלה הרביעית ממשיכה את הראשונה: עלילתה מחזירה אלינו בבגרותן שתיים מהדמויות שהכרנו כשהיו ילדים, מקץ כמה עשרות שנים.

השאלה "ומי גר במגדל" לקוחה מתוך דירה להשכיר של לאה גולדברג, והיא מרמזת על רוחם של הסיפורים: בשלושה מהם – הראשון: "הושיעה את עמך",  השלישי: "ומי גר במגדל", והרביעי: "ילד משלך" – אנחנו פוגשים דמויות מהשכונה: ילדים ושכנים שגרים בבניין אחד. אנחנו לומדים על היחסים ביניהם, על החלטות קטנות לכאורה, אך הרות גורל, על דרמות שמתרשות לכאורה בזעיר אנפין, ובעצם מכילות עולם ומלואו. הסיפור השלישי, "ביום הרביעי בלעה אותו המפלצת" – שונה במעט, שכן הוא מגיע עד ריו דה ז'נרו, לשם נוסעת אחת הדמויות, ג'ולי, כדי להתחקות אחרי קורותיה של דודתה, אבל גם הוא מתרחש בחלקו בשכונת מגורים ישראלית טיפוסית, שאפשר לחוש בה היטב במהלך הקריאה.

כל הסיפורים מורכבים מאוד, תפורים מפיסות קטנות שמזכירות עבודה של שמיכות קווילט: חלקים שמתחברים זה אל זה ברקמה עדינה, וביחד יוצרים פסיפס שלם והרמוני. כאן מצטט דרור-פריאר מתוך ספר עיון, שם כמה שורות מתוך סיפור של שלום עליכם, ממכתב או מעיתון. הוא עובר במהירות בין נקודות מבט ודמויות, בין זמנים – הווה, עבר, עתיד – רגע אנחנו בתודעתו של צעיר שדובר אלינו בגוף ראשון ובמשנהו אנחנו חווים סיפור שמובא בגוף שלישי, מנקודות המבט של אנשים שונים. המעברים הללו מסחררים ומרתקים, ועוצמתם של הסיפורים, ויופיים, גוברים והולכים.

הקריאה מצריכה ריכוז והשתתפות, ואלה רק תורמים לחוויה. עולמות שלמים נבראים בנגיעות קלות. כך למשל באחד היפים שבסיפורים, זה שהקובץ כולו נושא את שמו, מתרחשות דרמות שלמות, התאהבויות, בגידות, אכזבות, קשרי ידידות שנמשכים לאורך שנות חיים רבות, וכל אלה מגיעים אלינו בחלקיקים קטנים אך שלמים, וזאת כדי שלא לנקוט את המילה המחייבת "מושלמים". 

נדמה לפעמים שהכותב מציב זכוכית מגדלת אל ניואנסים דקיקים, וכשהוא מתאר אותם אפשר לחוש איך כל רגע קטן הוא בעצם עולם ומלואו. כך למשל כשמרגלית, שכנתה של שפרה, מסבה את תשומת לבה לאחד הגרביים שנפל מחבל הכביסה אל גגון המרפסת של השכנים בקומה שמתחת, מכילים חילופי הדברים ביניהן, שנראים טריוויאליים וסתמיים, סיפור ארוך וגדוש ברגש, שהולך ומתפענח לאטו, ומעורר תחושה של הזדהות, השתתפות וחמלה.  

נימה של געגוע נסוכה בסיפורים הללו – אל עבר שהיה בו אמנם כאב, אך גם לא מעט יופי, וגם ביקורת חברתית אפשר למצוא בהם. כך למשל בסיפור הראשון אפשר להיווכח בפער המזעזע בין הטפות פדגוגיות וצדקניות של הממסד, בדמותן של מורות דתיות, לבין ההתעלמות ממצוקתה של ילדה מנוצלת ומוזנחת. המורה עסוקה במראית עין, ורק ילדים, שמנקודת מבטם התמימה מובא אלינו תיאור המצוקה, מסוגלים להבחין בה. 

הערת אגב אחת נדרשת: בסיומו של הסיפור הנפלא "ביום הרביעי בלעה אותו מפלצת" נוספה הערת שוליים שלטעמי כלל אינה נחוצה. היא מסבירה את הרקע ההיסטורי לסיפור: התופעה המוכרת של סוחרי נשים ש"ייבאו" נערות יהודיות מעיירות שבמזרח אירופה לריו דה ז'נרו, שם אילצו אותן להיות זונות. הסיפור עצמו מיטיב לפרוס לפנינו את מה שקרה, ואין שום צורך בהבהרה חיצונית שכמו באה לספר במילים ענייניות לכאורה את מה שכבר סופר ונגע מאוד ללב. 

אבל זאת, בלי ספק הערה שולית לגמרי. התענגתי מאוד מקריאת הספר. עד כדי כך שכשהגעתי אל סופו חשתי דחף חריג לשוב ולקרוא אותו, כדי לרדת שוב אל כל עומקיו ולפגוש שוב את כל התהפוכות הקטנות לכאורה, אך רבות העוצמה. 

דוד גרוסמן, "אתי החיים משחק הרבה": האם יש כזב באמת

אחד מסממני גדולתו היצירתית של דוד גרוסמן הוא הגיוון העצום בכתיבתו. דומה כאילו אחרי כל ספר שהוא כותב מנפץ גרוסמן את התבנית שבה השתמש, ואז, בבואו אל כתב היד הבא, מייצר תבנית חדשה, שונה לגמרי מכל קודמותיה. עיין ערך אהבה שונה לחלוטין מספר הדקדוק הפנימי, שאינו דומה במאומה לסוס אחד נכנס לבר, וכן הלאה – כל ספר וההפתעה שהוא מציע, נקודת מבט אחרת, משוכללת, מעוררת השתאות, על המצב האנושי, כמו גם סגנון חדש ומיוחד, שמותאם לצורכי אותה יצירה.

בספרו האחרון, אתי החיים משחק הרבה, מחייה גרוסמן את דמותה של אישה בשר ודם, אווה פאניץ'-נהיר, ואת קורות חייה היוצאות דופן. בספר שמה וֶרָה, וכפי שגרוסמן מתאר אותה בדברי התודה שבסוף הספר, היא הייתה ידידתו הקרובה, אישה שנהפכה "סמל ליכולתו של אדם לשמור על צלם אנוש בתנאים הנוראיים ביותר".

אווה פאניץ-נהיר, כותב גרוסמן, "הייתה אישה ידועה ונערצת ביוגוסלביה". כתבו עליה ספרים, והיא הייתה, כאמור, "לסמל של אומץ כמעט על-אנושי".

אלמלא קראתי את אחרית הדבר, לא הייתי מאמינה כי וֶרָה, לא אווה, תיתכן.

אין בכך כדי להקטין את דמותה של האישה האמיתית, אלא כדי לתהות אם הרומן שלפנינו עושה צדק לא עם אווה, אלא עם וֶרָה, ואתה עם הדמויות האחרות שבספר – בתה נינה, נכדתה גילי, שהיא הקול המספר, וחתנה רפי, שאותו אימצה כבן עוד לפני שהתאהב בבתה.

ארבע הדמויות שגרוסמן מצייר בספר, עוצמת הרגשות שלהן, היחסים שלהן עם עצמן ועם זולתן, קיצוניים כל כך, עד שקשה לפרקים להאמין להן. שוב – לא כדמויות בשר ודם, אלא דווקא כדמויות ספרותיות, בדויות.

הן חריפות וחדות בעוצמות כאלה עד שנדמה כאילו הן מפיקות אנרגייה מחשמלת במובן הקטלני. אפשר כמעט לומר עליהן שהן מיתולוגיות בקיצוניות ובטוטליות שלהן. המעשים וההתנהגויות שלהן פשוט בלתי אפשריים, לא במציאות העבר הרחוקה, הקיצונית מעצם טבעה, אלא במציאות הלכאורה עכשווית שבה ברומן שלפנינו הורים חושפים בפני ילדיהם את האינטימיות הכי סודית שלהם; שבה אהבות אינן מצייתות לכללים האנושיים המוכרים; שבה הכול סופי, מוחלט, מרחיק לכת, חוצה כל גבול אפשרי וממשיך אל מעבר לבלתי אפשרי.

נכון, גרוסמן תיעד ברומן מהלכים "אמיתיים", כלומר – כנראה שלפחות בחלק מהזמן – אירועים שהתרחשו במציאות. הוא מתאר התנהגויות שאכן קרו בעולם האמת. ובכל זאת, ברומן "אמת" נחווית לפרקים כלא-אמת. כאילו יש פה הגזמה, כמעט הייתי מעזה לומר – רגשנות יתר, כלומר – סנטימנטליות.

המימרה "מיטב השיר – כזבו" פועלת כאן, לטעמי, אבל בהפוך. הדיוק ההיסטורי אינו תורם לתחושה שאין כאן כזב.

יחד עם זאת, אי אפשר להתכחש לכוחו של הרומן. קודם כל, הוא קריא מאוד. התקשיתי להניח אותו. הוא מסקרן. לכל אורכו ברור שיש סוד שעתיד להתפענח, והגילוי לא מאכזב, הוא מרעיש, ומותיר את הקורא שקוע במחשבות ובהתלבטויות שנוגעות בענייני מוסר ויחסי אנוש.

מאחר שאני מתעבת ספוילרים, לא אפרט שום קו בעלילה שעלול להסגיר משהו מהמתח, מהתרתו ומהמשמעויות העמוקות הנלוות אליו.

עלי להודות כי קריאת הרומן עוררה בי בעיקר סקרנות לקרוא את הספר התיעודי שגרוסמן ציין באחרית דבריו, Two Loves and One War of Eva Panić Nahir.

כמו כן, עלי להודות כי הוקל לי כשקראתי בדברי התודה של גרוסמן כי הסופרת והמתרגמת דינה קטן בן ציון יעצה לגרוסמן "בכל מה שנוגע לשפות הסרבית והקרואטית, וגם להדהוד שלהן בעברית – העברית של ורה – כשהן משתברות בה". אם מומחית כמוה בענייני השפות הללו עזרה לגרוסמן, אות הוא שכך בדיוק נשמעת ורה כשהיא דוברת עברית. אפילו שמו של הספר מרמז על שיבושיה האופייניים, וכאן עלי להודות בעוד דבר: השיבוש הזה, "אתי החיים משחק הרבה", לא משך את לבי. אלמלא מסירותי לכתיבתו של גרוסמן, ייתכן שהיה אפילו מרתיע אותי מקריאת הרומן שלפנינו, כי הוא עורר בי חשדנות מסוימת, שנרגעה רק כשהתחוור לי שהוא אכן אופייני ומדויק.

האם לקרוא את הספר? בהחלט כן. למרות ההשגות, לא כדאי לוותר עליו.


אחרי הצפייה בסרט התיעודי על אווה ועל בתה, התחזקה תחושתי שהפער בין הדמויות האמיתיות לבדויות אינו מיטיב עם יצירי רוחו של הסופר. ממליצה לא לצפות בסרט לפני שקוראים את הספר!

נעמה דעי: "צערו העתיק של הירח": מה השאלה הגדולה, המאפשרת תשובה פלאית

לפעמים מתרחש נס כזה: רומן (ביכורים) יפהפה, נוגע ללב וחכם. ספר שמסעיר את הנפש ולופת את הלב בתוגה שמולידה שמחה על שיצירה כזאת הגיעה לעולם, ולידי!

הסקרנות המרגשת החלה כבר משמו. "צערו העתיק של הירח"? מה פירוש? על מה יש לו, לירח להתעצב? ומדוע הצער הזה כה נושן?

השאלות מוצאות בספר תשובה, והיא מפעימה.

יש, כך מספרת לנו נעמה דעי, שני סוגי הוויות: השמש, המאירה בכוחות עצמה, והירח שאיננו אלא השתקפות שלה. דמות של מי שנותן ויוקד, ודמות של מי שמקבל, משליך, מאיר, אבל לא באור המקורי שלו עצמו.

האם אפשר לחלק בני אדם לשמש ולירח? האם צריך לבחור? האם אפשר?

צערו העתיק של הירח כתוב בטכניקה שחביבה עלי במיוחד: הוא אמנם מתקדם באופן לינארי לאורך העלילה, אבל ההתקדמות מוצגת מנקודת המבט של הדמויות השונות. כל אחת מהן שופכת אור חדש על זולתה, ובעצם גם על עצמה, וכולן שקועות בהתמודדות עם מה שעוללה להן האהבה הרבה שרוחשת ביניהן, בין כל האנשים הללו, רובם בני משפחה אחת, ועמם גם מי שנקלעו למעגל האור והחושך שהם מקרינים.

בתחילתו של הרומן נדמה שהסוף כמעט ידוע: הוא נפתח בבית חולים, לצד מיטתו של אריאל, בן למשפחה של מתנחלים, מה שמכונה חרד"ליים: דתיים לאומיים. אריאל פצוע קשה, ותהליך החלמתו מתואר, כאמור מנקודות המבט השונות של הדמויות הקרובות אליו.

אבל הסוף-לכאורה הוא רק ההתחלה. לאט לאט מתפענח התהליך שהביא את אריאל אל האשפוז בבית החולים, מתברר מדוע קרה מה שקרה, ואיך אריאל וזולתו משליכים ומשפיעים אלה על אלה.

עוצמת היופי והכאב הפתיעו אותי. כמו אחת הדמויות בספר, צעירה בשם שי, גם אני רחוקה מאוד מהעולם שנעמה דעי מתארת. שי שואלת את עצמה מדוע היא נמשכת אל המתנחלים הללו. הצד הפוליטי של השקפת עולמם כמעט שאינו מובא ברומן. רק פעם אחת שואל מישהו את שי "מה יש לך לחפש נאיביות במקום שנבנה על מקום אחר, שהנרטיב שלו לאומני?" ובמקום אחר מתואר אבי המשפחה הרב שלום, כ"קולו של הקולקטיב", המדבר כמו ב"הפגנות וימי זיכרון, מתלהם, מתלהב"… אבל כשאנחנו חודרים לתודעתו של אותו רב, אנחנו פוגשים שם צדדים שונים לחלוטין: פגיעות, ספקות, חיפוש. האם נדיבותו המופלגת כנה או שאינה אלא "התחסדות", כפי שסבורה אחת הדמויות?

עיסוקו העיקרי של הספר הוא בפן האמוני, בשאלה מהי תפילה, ומה מקומם ותפקידם של האיסורים הצפונים בדת. כאמור, אני עצמי רחוקה מאוד מהשאלות הללו, אבל כדרכה של יצירת אמנות, הספר שלפנינו יוצר מציאות שבה גם מה שרחוק מתקרב ונעשה רב ערך ובעל משמעות. כאשר הרב שלום חושב על "הפער הפעור בין העולם החסר הזה לאמת המוחלטת, האינסופית, שקדמה לו, פאר השלמות", או על "האמת הכלואה בחצאי שקרים" ועל "סוד עצבותו של המרחק בין הרצוי למצוי", אין עוד פער בין החילוניות שלי לכיסופים המובעים ברומן.

השאלה שמעלה דעי ברומן – תהייתן של חלק מהדמויות לגבי חובתן "כלפי האלוֹקוּת שהתחסרה למען קיומנו" עוררה בי תהייה: האמנם גם ביהדות, כמו בנצרות, קיימת תפיסה שלפיה יש למאמינים חובת מצפון וקיום כלפי האל שהקריב למענם משהו מעצמו?

"אי אפשר לטעות אצלכם, נכון?" שואלת שי החילונית, ומנסה ללמד את אריאל, וגם את איתן אחיו, שיש לבני אדם זכות לטעות, שאל להם לתבוע מעצמם להיות מלאכים, אבל לכל אחד מהם יש הסיפור המלווה אותו, הכאב העתיק, כמו זה של הירח, שמנחה את השקפת עולמו או עולמה, וכל אחד מהם משליך משהו על אהוביו, על התביעות מהם ומעצמו, ועל הצרכים שאי אפשר להעלים.

יופיו הרב של הסיפור נובע מהשילוב שבין תוכן לצורה. נעמה דעי מפליאה להביע את נפשן של כל אחת מהדמויות, ולשמר את השפה האופיינית והמדויקת שלה: "מה זה נחמד" לצד "תם ולא נשלם", רב, צעיר חילוני פוחח, נערה מאוהבת, קצין צבא שנאבק על עקרונותיו המוסריים, ואריאל תם הלב שפציעתו מכאיבה לקורא כאילו מדובר בדמות חיה ומוכרת, עד כדי כך מיטיבה הסופרת לצייר אותו, את יופיו ואת עוצמתו הנפשית המיוחדת.

הרומן רב הפתעות ותהפוכות, וגם אם (אולי מכיוון ש!) הן מתרחשות בעיקר בחיי הנפש של הדמויות, הן מרעישות את נפשו של הקורא. והכי חשוב – הוא מציית לכלל שאותו מנסחת אחת הדמויות: "ככל שהשאלה גדולה יותר, התשובה גדלה, עד שהיא פלאית ממש".

שי אספריל, "השופט": במה אשמים אנשי החוק?

ספרו החדש של שי אספריל מוקדש, באורח לא מפתיע, "לאבא, לזכרו". אין לדעת מהו האובדן שעמו מתמודד הסופר בשתי המילים הללו, ומניין נובע הרצון שהוא מביע לגעת בזכר אביו ולכבדו בספר המוקדש לו, אך בעצם אין צורך בפרטים הביוגרפיים, שכן ברומן לכל אורכו מחלחלת תחושה אחת דומיננטית של רוב הדמויות הגבריות: הכיסופים אל האב, משמעותו המרכזית בחייהם, געגועים אליו ואל קיומו, הכאב על היעדרו, הערגה אל דמותו, הצורך העמוק בקשר אתו, או רגשות אשם קשים כלפיו. אלה הרגשות שמדריכים את חיי אותם גברים ומכוונים אותם.

מדובר ברומן שעשוי היטב, ומאחר שיש בו מרכיבים של ספר מתח, הוא גם מסקרן מאוד לכל אורכו.

כמה טוב להיווכח שכותבים ישראלים החלו לאחרונה להעדיף לספר סיפורים שנוגעים במציאות חיינו, ושהם מעצבים דמויות שחוּקיות התנהגותן קשורה אל החיים המוכרים לנו. כמי שמעדיפה תמיד כתיבה ריאליסטית, אני שמחה על ספר כזה המספר לנו עלינו, על סובבינו, ועל מה שמעסיק אותם ואותנו.

תחילתו של הרומן בתיאור דמויות שנראות מנותקות זו מזו. מה כבר יכול לחבר בין אריאל השופט השאפתן, נתן, חובב הקולנוע שנקלע לעבוד אצל איל הון שצבר את מאות המיליונים שלו מהקמה וניהול של אתרים פורנוגרפיים, מרסל התמימה, אשתו של איל ההון שאינה יודעת כמעט מאומה על עסקיו? כל פרק מוקדש לדמות, לעולמה הפנימי והחיצוני שנבנה לנגד עינינו באופן משכנע ביותר.

ואז, כמובן וכצפוי, הן משתלבות ויוצרות ביחד סיפור עלילה מרתק, רב תהפוכות ועמוק. הרומן שואל שאלות כבדות משקל על תפקידו של המצפון. למשל: מה החובה המוסרית המוטלת על שופט? האם בחייו הפרטיים הוא אמור להמשיך ולגלם את דמותו המקצועית ולפעול על פי אמות מידה שנוגעות לא רק בחוק אלא גם במוסר? ובכלל, כשאין חפיפה בין החוק למוסר, מה קובע? אם מעשה מסוים נמצא על קו הגבול האפור שבין חוקי ללא חוקי, מה אמור להדריך את התנהגותו של שופט מכהן? מה יכול להביא אדם לידי החלטה שכדאי לו לנהוג באופן לא מוסרי בעליל? והאם כל אדם שמצליח להימלט מאימת הדין בעזרת הסתרות, שיבושי ראיות והתנהגות שערורייתית, הוא פסיכופט בעליל? האם רגשות אשמה וייסורי מצפון מעידים בהכרח על קיומו של אגו פעיל ותקיף? מה בכלל מניע אנשים לפעול באופן שאילו ראו את זולתם נוהג כך היו מתייגים אותו כנבל גדול, אבל לעצמם הם מצליחים לסלוח, בתירוצים שונים? "לא הייתה לי כוונה להיהפך לאחד מאותם טיפוסים שייסורי המצפון, הסקרנות או הפרנויה שלהם מובילים אותם לכלא אחרי שהיו מעורבים בפשע המושלם," גורסת אחת הדמויות במחשבה מדאיגה לכל מי שמאמין כי רק פסיכופת מסוגל לומר זאת לעצמו.

שי אספריל, עורך דין ועיתונאי, בקיא, כך נראה, בעולם המשפט הישראלי, והתמונה שהוא פורש בפנינו מפורטת (ומדאיגה!). זהו עולם שיש בו, כך מצטייר, לא מעט שחיתות, בטלנות, ואינטרסנטיות מסוכנת, שאין לה שום קשר ישיר עם שלטון החוק ועם טובת הציבור. דעתו על עולם החוק בכלל ועל משלח ידם של עורכי דין בפרט מדכאת ומפחידה:


"כה נפסד הוא משלח ידו של עורך הדין, כה נקלה הוא עיסוקו של איש מדון שמוצא את פרנסתו בשקרים, מניפולציות, רקיחת מזימות והסתרת האמת (העובדתית, לא המשפטית). כה מבחיל הוא מי שבוחר להעביר את ימיו בצעקות ריקות בבית המשפט ובשליחת מכתבים נפוחים בדואר רשום (או במסירה אישית), שנפתחים במילים 'מרשי מילא את ידי לפנות אליך כדלקמן'.

ן, כה נלעג הוא מי שהקשיב לאימא או צפה בפרקליטי אל איי (או בסדרות בריטיות על בריסטרים עם פאות מצחיקות), וכעבור כמה שנים נהיה עבד נרצע בבית חרושת משפטי שממוקם במגדל מפואר וחסר אוויר, או עורך דין עצמאי שניזון מצרות הזולת. כה מגונה הוא האיש שבשם הפרנסה, ובאמצעות מילים גבוהות על זכויותיו של מרשו, הופך את החברה שהוא חי בה לחשדנית, זועמת, לוחמנית ונקמנית, חברה שחבריה עסוקים בתיעוד נכלולי, והם מקליטים ומצלמים זה את זה בסתר ושולחים חוקרים פרטיים לפשפש בפחי הזבל, ופעמים רבות מציפים את בתי המשפט בתביעות שטוב היה אילו נסגרו בשיחה חברית ('ועוֹד רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע וּמְקוֹם הַצֶדֶק שָׁמָּה הָרָשַׁע').

"כן, זוהי אשמתו של מי שקורא לעצמו "זרועו הארוכה של החוק" או officer of the court, אך במקביל מזין את המנגנון שמפטמתו השמנונית הוא יונק: מלבה יצרים, ממליץ שלא להתפשר, מנפח שעות, מבקש דיונים מיותרים, וכמובן מבטיח הצלחה בתיקים אבודים 'זה לא ניצחון בטוח, אבל צריך סבלנות').

"מי לא שמע על עורך הדין הנתעב שלא מהסס כלל להמליץ לאישה המצויה במשפט גירושין קשה להגיש במשטרה תלונה פיקטיבית נגד אבי ילדיה, ומי לא נתקל באחד הבולדוגים בחליפות, שפותחים בשם הרשויות והבנקים תיקי הוצאה לפועל ומטילים עיקולים על חייבים שמעולם לא שמעו על חובותיהם, ואף מתנים את הסרת העיקול בתשלום מלא של שכר טרחתם המופרך ("בתוספת מע"מ כדין!") ומי לא שמע על משרתו של הגביר, שבצעירותו היה אידיאליסטי וחלם לתקן את העולם, אך כשהצטרף אל המשרד המסחרי ההוא ראה את האור והבין סוף סוף שהאמת והשקר הם בסך הכול עניין יחסי, ובסופו של יום יש לו ילדים לפרנס."

נדמה כי כשעורר את השאלות על פשרה בהתנהגות המוסרית המדריכה את מעשיהם של בני האדם, התבסס אספירל במידה מסוימת על אדם אמיתי, מולי ליטבק, טייקון ישראלי שעלה לכותרות לפני שבע שנים כשהתפרסמו פרטים על "אימפריית הפורנו" שהוא בעליה, (תחקיר של מוסף כלכליסט). כמו בן דמותו ברומן, ליטבק עוסק גם במטבעות וירטואליים, כך דיווח שוב בשנה שעבר מוסף כלכליסט. שי אספריל הרחיק את הדמות הבדויה שיצר מזאת של איל הפורנוגרפיה הישראלי, אם כי יש, מן הסתם, גם כמה קווי דמיון, וייתכן ששאב ממנו לפחות את ההשראה לדמות של אשף כלכלי נסתר, שמקפיד לא להיחשף לעינו של הציבור, איל הון שצבר את מרבית הונו מחדרי צ'ט פורנוגרפיים נצלניים (אחד מהם, המצליח ביותר ברומן שלפנינו, נקרא stepmother-fucker. שמו מעיד על הסחי והזוהמה שהאתרים הללו שטים בהם).

כאמור, הספר בנוי לתלפיות. הקריאה סוחפת, והמצבים האנושיים משכנעים מאוד.

ממה הופתעו אנשי השמאל ואנשי הימין

הכול יצאו מעורם כדי להעלות על נס את האיכות הגדולה ביותר של אסיה, כה מעודנת, כה סבוכה, היו ממהרים להביע פליאה למראה תושביה, שבעצם הליכתם מורגש עדיין החן של אמנים עברו! כן, הווייטנמים היו תמיד רוצחים ופושעים והם ראויים לצרותיהם, רבו מכאובים לרשע, אבל הקמבודים הנפלאים! ואז לפתע פתאום העמים הנחמדים והנהנתנים והנפלאים האלה הופכים למפלצות צמאות דם.

יש בזה משהו מעורר אימה, וההסברים הניתנים אחרי העובדה, כמו ההסברים המבישים כאילו כל ההיסטוריה הגרמנית – כלומר, ההיסטוריה שההיסטוריון טרח להדגיש בקו אדום עבה – מוליכה אל היטלר; כל ההסברים האלה מרתיחים את שארית הדם שהבעירה עצמה הותירה רגוע.

פעם היה בוחן כזה של השמאל והימין: איש השמאל היה חדור אמון באדם, בטבעו האמיתי, לפני שנכבל בשלשלאות החברה; לכשיוסרו ממנו השלשלאות אור החירות יפציע – יזדהר טבעו בכל טוהרו. אמונה זו יצרה גיבורי רוח ומעש.

הימין היה חשדן כלפי טבע האדם; בין החשד והבוז היה המרחק קטן, בין הבוז והדיכוי רק פסע זעיר – החברה מושתתת על תליין.

השנים חלפו. השמאל עושה עדיין ג'סטות של אמונה בטוהר, אף שאין הוא מאמין כבר באותה תמימות שהייתה פעם מקור כוחו המוסרי וחולשתו האינטלקטואלית; הימין הופתע לא פחות: חשדנותו וספקנותו באו אמנם על שכרם, אבל איך ! משל לאדם המחכה לקילוח המים מתחת למקלחת ומופל ארצה בנחשולי ים המציפים כל.

דן צלקה, כל המסות

דרור משעני: "שלוש": שוב ספר מתח משובח!

דרור משעני עושה את זה שוב, ובגדול. אחרי הספר שעובד לסרט תיק נעדר, אחרי הספר האיש שרצה לדעת הכול  (על שניהם כתבתי, אפשר לקרוא בקישורים), ואחרי הספר אפשרות של אלימות: אברהם אברהם, החקירה השנייה שגם ממנו נהניתי מאוד, הוציא משעני לאור את ספר הבלש החדש שלו, שלוש. 

משעני נפרד בספר (אולי רק לזמן מה?) מהבלש הנֶבֶּך, אברהם אברהם,  ובחלק גדול של הספר החדש  נדמה כאילו נפרד גם מהז'אנר. עד שלב מסוים שלוש בכלל לא נראה כמו בלש (אם כי יש בו בהחלט הרבה מתח!), אלא כרומן "רגיל", הכולל עיצוב נפלא של דמויות ושל סיטואציות אנושיות, ומביע עמדות חברתיות מעניינות וחשובות.

מה קורה לאישה שנאלצה להתגרש מאהובה, אבי בנה? שמתמודדת לא רק עם הפרידה ממנו, אלא גם עם התאהבות חדשה שלו, ועם משפחה אחרת שהוא מקים? תיאורי הרגשות, המעשים, המקומות, מפורטים, מדויקים, ומשכנעים מאוד.

ומה חשה מהגרת עבודה בישראל? עם מה היא מתמודדת? מה מניע אותה? על מה היא חולמת? למה היא זקוקה?

שתי הדמויות הללו, של אורנה ושל אמיליה, קמות לתחייה מתוך דפי הספר עם כל מצוקותיהן ומאווי נפשן, וניצבות בפנינו אמינות מאוד. בשלב הזה הרגשתי שאני נכונה "ללכת" עם משעני בדרכו החדשה: בסדר גמור. רומן, לא ספר מתח.

עד שהוא הפתיע אותי. כי בכל זאת מדובר שוב בבלש עשוי היטב, כתוב בחוכמה רבה ומפתיע, כיאות וכרצוי.

משעני שולט היטב בטכניקות הכתיבה שבהן הוא משתמש. למשל, השימוש שהוא עושה בעיצובי הזמנים השונים פשוט נפלא. שני הפרקים הראשונים כתובים בלשון הווה. משהו מתרחש לנגד עינינו ממש כאן ועכשיו. פתאום בפרק השלישי הכול נמסר בזמן עתיד. מה קורה פה? שואלת הקוראת המופתעת. למה הכוונה? וממשיכה לקרוא בנשימה עצורה, בסקרנות גוברת והולכת. ואז יש חלק שלם שנמסר בזמן עבר, וגם זה נכון, ופועל היטב.

מדובר, כאמור, בספר מתח, ולכן אסור על פי חוק להוסיף ולכתוב עוד, שמא אסגיר פרטים.

אומר רק שהפעם דעתי זהה לזאת של דעת הקהל, שהציבה את שלוש במקום איתן בראש רשימת רבי המכר (גם אם הרשימות הללו, כפי שכבר גיליתי לצערי בעבר, מפוקפקות במידה לא מעטה).  הפעם אני בטוחה שיש קשר אמיתי בין הרשימה למציאות, והוא לגמרי מוצדק. כה לחי, דרור משעני! מקווה מאוד שאתה כבר כותב את הספר הבא…!

דֶלפין דה ויגאן, "אל מול הלילה": אל מי אפשר לזעוק?

כשהגעתי לסופו של הספר הזה תהיתי איך אצליח לגעת בדברי ביופיו? איך אדע להביע את העצב המופלא שחשתי לכל אורכו, ובמיוחד בשורות האחרונות שחותמות אותו, את עוצמות הרגש שעורר בי, ואת ההזדהות המפתיעה, ובעצם – הצפויה – עם חלקים רבים המופיעים בו?

הגעתי אל הספר הזה, כדרכי, טבולה ראסה. מילת אזהרה למי שמעדיף, כמוני, לא לדעת מאומה מראש: יהיו כאן ספוילרים. אם כי אחד מהם, לכאורה, מופיע ממש בעמוד הראשון: אמה של דֶלפין דה ויגאן, התאבדה, והסופרת היא זאת שמצאה את גופתה המכחילה, אחרי ששכבה כך, כמה ימים, מתה במיטתה.

זאת לכאורה נקודת השיא שממנה מתחיל הספר, שהוא ספק ביוגרפיה, ספק בדיון. "אמי מתה, אבל אני לשה חומר חי", היא מעידה על עצמה. בהמשך מסתבר כמובן ששיאים רבים של כאב עוד לפנינו, ועלי להודות בצער שחלק מהם מוכרים לי היטב. כשהנשימה נעתקה ממני לפעמים במהלך הקריאה, זה היה מתוך ההשתאות מההבנה החוזרת שוב ושוב: כמה דמיון אפשר למצוא בין משפחות שפוגעות בילדיהן! לכאורה יש אינספור וריאציות, אבל משהו במנגינה העיקרית חוזר על עצמו, גם אם תווי צליל קצת שונים.

הספק אם לכנות את הספר פרוזה או בדיון הזכיר לי מבחינות מסוימות את ספרו המופלא של עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך, שגם בו מתעד הסופר את חייה של אמו. הכתיבה עוקבת, לכאורה  בדייקנות מופתית, אחרי קורות חייהן של האמהות, עד לרגע ההתאבדות, אבל ברור לגמרי ששני הסופרים בעצם ראו חלקים רבים בעיני רוחם, שכן הם מתארים תמונות שלא נכחו, ולא יכלו לנכוח בהן, כאלה שהתרחשו הרחק מהם, במקום ובזמן. "מאחר שאין ביכולתי להשתחרר מהמציאות, אני מפיקה בדיון בעל כורחי," היא כותבת, ותוהה: "מה חשבתי לעצמי, שאוכל לכתוב על ילדותה של לוסיל סיפור עלילה אובייקטיבי יודע-כול וכל-יכול?" תשובתי לה, אחרי קריאת הספר, היא כן, כן, הוכחת שאת יכולה!

דה ויגאן מתארת את קורות המשפחה, את הילדות של סבתה, כיצד הכירה את סבה ונישאה לו, את הילדים שהולידו. את יופיים יוצא הדופן. עדות ליופייה של לוסיל, ששימשה בילדותה דוגמנית לבגדי ילדים, אפשר לראות בעטיפתו של הספר, שתצלום דיוקנה מופיע עליו, הן בגרסה המקורית, בצרפתית, והן בגרסאות המתורגמות לשפות אחרות. ובצדק. יופייה הזועק לשמים חשוב מאוד להבנת דמותה. האם יופי מופלג כל כך מעניק כוח? דה ויגאן מצטטת את אמה: "היא חלמה להיות בלתי נראית: לראות הכול, ללמוד הכול, בלי ששום דבר מוחשי יצביע על נוכחותה. היא חלמה להיות תנועה של גל, משב רוח, אולי ניחוח מבושם, מכל מקום שום דבר שאפשר לגעת בו או לתפוס אותו." יופייה ייסר אותה. לא רק אנשים זרים ניצלו אותה בעטיו. היא חלמה להתכער: "יום אחד, אחרי שתיראה כמו ז'ילבר פסקייה, תשנה גם היא את צורתה ותהפוך לאישה זקנה, מצומקת ושפופה שאיש אינו מבחין בה. והיא תהיה חופשייה לבוא וללכת כרצונה, קלה כמו נוצה וכמעט שקופה. או אז היא לא תפחד עוד. לא תפחד עוד מדבר."

בניגוד לעמוס עוז, שאמו התאבדה בהיותו ילד, דֶלפין דה ויגאן הייתה אדם מבוגר, בעצמה כבר אֵם, כשאמה התאבדה, ולפיכך הייתה עדה לתהליך של אובדן השפיות של האֵם. תיאוריה, גם אם חלקם מתבססים על הדמיון, הם בעצם תיעוד מקרוב של הטירוף. כיצד הוא מתרחש ואיזה מחיר הוא גובה, לא רק מהאדם שנפשו מסתכסכת, אלא גם מבני המשפחה שלו.

אבל מבחינתי השיא העיקרי, זה שנמסר במפורש אבל אז נעזב, הוא המפתח שאפילו דֶלפין דה ויגאן ממעיטה להשתמש בו, וזאת ההשתאות העזה והמרה ביותר שמתעוררת תמיד נוכח הסיפורים הללו, שאותם אני מכירה, לצערי, היטב ומבפנים: ברגע מסוים בחייה סיפרה לוסיל, אמה של דה ויגאן, לכל בני המשפחה, שאביה אנס אותה בצעירותה. היא כתבה לכולם מעין מכתב קטוע, מבולבל, שבסופו הניחה את הפצצה המחרידה הזאת. אלא שהפצצה מסרבת להתפוצץ. כל בני המשפחה, אחיה ואחיותיה של לוסיל, אמה, אביה, קוראים את הדברים וממהרים להתכחש להם. הם מוכנים להכיר בכך שהיו בינה ובין אביה "יחסים" מיוחדים. שהוא הוקסם ממנה. אבל גילוי עריות? מה פתאום…

מקץ זמן מה היא מתכופפת ומתאימה את עצמה למשפחה. היא מתכחשת לאמת ששילחה אל העולם. ואז, כעבור זמן לא רב, היא משתגעת.

אל מי אני, הקוראת, יכולה לזעוק את הכאב המתעורר בי למקרא הדברים הללו?

אל מי יכולה דֶלפין דה ויגאן לזעוק, כשהיא מבינה לאט לאט שאמה אכן נאנסה?

איך היא מבינה? כמובן שלא בעזרת אחיה ואחיותיה של אמה, שעליהם היא יכולה רק לזעום כשהיא מבינה שלוסיל השתגעה בגללם, והם קצת לועגים לה, קצת צוחקים ממנה (לצד דאגתם המסורה לבריאותה): "בחמת זעם דמייניתי שאני רומסת והולמת בהם באגרופי. שנאתי את כולם, כיוון שאז עלה על דעתי שהם האשמים במה שקרה לה, ועכשיו הם צוחקים ממנה בפה מלא".

החשדות שזה באמת קרה מאוששים בזכות עדות מפורשת של בת משפחה אחרת, דודתה של הסופרת, אחותו הצעירה של אביה, שמתארת כיצד סבה של דֶלפין דה ויגאן, כלומר – אביה של לוסיל – פגע גם בה כשהייתה נערה צעירה. איך צר עליה. איך ארב לה, ואיך אילץ אותה בעורמה ובברוטליות, להיכנע לו. כמה אשמה הרגישה. כמה מבוהלת, בודדה וחסרת ישע.

לקרוא על התגובות של בני המשפחה. של הסבתא, אשתו של האנס הסדרתי. לקרוא את תיאור המשפחה האידיאלית, לכאורה, להבין את מצג השווא שהפנו אל העולם, את "לב ליבו של המיתוס", כך מכנה אותו דה ויגאן כשהיא מספרת על סרט טלוויזיה אידילי שבו ראיינו את בני המשפחה והציגו אותם בהתפעלות: "כשצפיתי בסרט הזה, כשראיתי אותם כה יפים, כה נאצלים, ובה בעת כה שונים זה מזה וכה כריזמטיים, עלו במוחי המילים: איזה בזבוז".

לשאול – איך ייתכן שכל זה מוכר עד כדי כך? שכל זה חוזר על עצמו שוב ושוב, במשפחות המקסימות הללו, שיש בהם אבא ואימא, מקימי השושלת, שכל כך אוהבים זה את זה, שיולדים הרבה ילדים, ומגדלים משפחה מפוארת, מעוררת קנאה במסורות המקסימות שלה, ובעצם – משפחה חולה, סוטה ומרושעת, גבר שבוגד באשתו עם כל אישה שהוא מצליח להשכיב, אישה שמעניקה לו את כל הגיבוי, גם כשנודע לה שפגע בבתה. לקרוא על בעיה שהייתה ללוסיל: היא נהגה לתלוש את שערה, עד כדי כך, "שנאלצו לגלח את ראשה כדי למנוע ממנה לתלוש את שערותיה".

מוכר, מוכר כל כך,  ובלתי נסבל.

"יום אחד לוסיל תעזוב את הבית, את הרעש, את סערת הרוחות, את התזזית. ביום ההוא היא תהיה אחת ויחידה, נבדלת מהשאר, ולא תשוב להיות חלק מהמכלול."

מוכר.

"היום היא תובעת את חלקה בשנאה כלפי הגבר שניפץ את נעוריה וחיבל למשך זמן רב ביכולת שלה להיות מאושרת. הגבר שהיה יכול להסתפק בכך שיהיה אב נפלא."

מוכר.

ההגנה של הסבתא על בעלה הסוטה הפוגע: "לא יפה להגיד דברים כאלה על סבא שלך."

מוכר.

ההיחלצות של בני המשפחה להגן על הפוגע. דוגמה קטנה, אחת מרבות: סירובה של דודתה של דה ויגאן להתיר לה להקשיב לקלטות שבהן סיפר סבה על חייו, שמא "אחר כך אשתמש בהן כנגד אביה."

מוכר.

ריבוי הקורבנות במשפחה: "במהלך השיחות לקראת כתיבת הספר הזה, נודע לי שכמה מאחיותיה של סבתי היו ככל הנראה קורבנות להתעללות מינית מצד אביהן בהיותן נערות. […] עובדה היא [שהמעשים הללו] חוצים משפחות שלמות כמו קללות אכזריות, ומשאירים טביעות החסינות בפני הזמן וההכחשה."

מוכר.

ההשפעות ארוכות הטווח, אלה שאין להן כמעט מזור. למשל: "לוסיל הייתה דו-קוטבית", וההשערה המרגיזה: "אפשר שגילוי העריות הוא אחד הגורמים שעוררו את המחלה."

"אפשר"?

אכן, דה ויגאן מבינה היטב את משמעות הפגיעה באמה. מבינה את הזוועה. אבל אפילו אצלה הידיעה אינה נותרת במוקד העניינים. כאילו שאפילו היא, שמביאה בפנינו את הדברים בצורה החשופה והאוהדת ביותר, מוכנה להניח לעיקר, ולהמשיך לתעד את השיגעון, את הכאב הנובע ממנו, את ההתמודדות אתו, ואת סופה של האימא, את התאבדותה, ואת הייסורים שהכותבת חוותה בעקבות ההתאבדות.

מדוע לוסיל השתגעה? מדוע איבדה את עולמה, אחרי שאיבדה את שפיות דעתה? "לוסיל הביטה בעיניים פקוחות על חייה החרבים. היא עמדה לאבד את המשמורת על בנותיה, היא בזבזה כסף שלא היה לה, היא עשתה ואמרה דברים מטופשים", הבינה לוסיל כשמצבה הנפשי התייצב, כשנאלצה להתחיל לבנות מחדש את מה שנותר מחייה.

היא השתקמה. בכוחות על אנושיים הצליחה לעשות זאת. אבל יש בכל זאת נזקים שאין להם תקנה.

הלב יוצא אל לוסיל. הלב יוצא אל דֶלפין דה ויגאן. הנחמה היחידה היא הספר המופלא הזה, שמנציח את הסבל. שמזכיר את מקורותיו. שמעניק משמעות כלשהי לזוועה.

"האם יש לי זכות לכתוב שז'ורז' היה אב פוגעני, הרסני ומשפיל?" היא תוהה. ומשיבה לעצמה "אינני יודעת". היא חשה "ערפדית תאבת פרטים" כשהיא חוקרת את בני המשפחה. מבקשת לדעת. חייבת להבין.

משפחתה, למרות הכול, מאפשרת לה. אחותה, הדודות שלה, משתפות אתה פעולה. ודווקא החלק הזה לגמרי לא מוכר לי. האם היו מאפשרות כך גם ללוסיל עצמה לספר את סיפורה? האם היו מתירים לה, לא לבתה, לדבר בגלוי על מה שאביה עשה לה?

ודאי שלא. עובדה: כשניסתה לעשות את זה ורק בחוג משפחה כולם התכחשו, עמעמו, התעלמו, טשטשו.

האם דעתה לא הייתה נטרפת אילו דיברה?

את השאלה הזאת אותיר ללא מענה. הרי אין אף פעם תשובה לשאלות הללו של "אילו רק".

אם כי בתוך תוכי אני יודעת מה התשובה.

גם היא מוכרת.

 

Rien ne s'oppose à la nuit  Delphine de Vigan
לעברית: רמה איילון

יונתן ברג, "הרחק מעצי התרזה": הישג ספרותי

מה קורה למי ששורשיו ניתקים בכוח מהאדמה שבה צמח? למי שנאלץ להתרחק לצמיתות ממולדתו? האם יתאפשר לו אי פעם תיקון אמיתי, איחוי של מה שנקטע בניגוד לרצונו? האם יצליח לנטוע את עצמו מחדש במקום אחר, להתאקלם בו, להרגיש שייך ממש?

בספרו  הרחק מעצי התרזה מספר לנו יונתן ברג בכישרון מרהיב על איש כזה, יעקב, יליד ברלין, שנס מארצו בזמן, עוד לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, הציל את חייו וחי אותם לכאורה במלואם במקום החדש שאליו הגיע, בארץ ישראל. ומדוע רק לכאורה? כי בעצם, כך מראה לנו ברג, אין תקנה לשבר. אדם שחייו לא נמשכו בנתיב הטבעי שיועד להם יישאר אבוד לצמיתות. מה לו ולמזרח התיכון, למדבר הארץ ישראלי? לעד ייוותר יליד ברלין, בן התרבות הגרמנית, לעולם לא יוכל להזדהות באמת עם הדמות החדשה שנאלץ לפתח, ועם המולדת העתיקה שהוא מסויג ממנה: "הספיק לנו כבר מכל העימות השמי המגוחך, למי אכפת אם לפני אלפיים שנה זה היה טוב לאיזה שבט רחוק שהוא כביכול אבותינו. זה אומר שזה טוב גם לנו? תראי איך כולם כל הזמן בורחים מפה לחוץ לארץ, לא רק בחגים, כל הזמן כל כך לא רוצים להיות פה," הוא אומר לבר, צעירה ילידת הארץ, שגם היא מעין מהגרת: שמה המקורי הוא ברכה, היא נולדה באשדוד אבל עברה לתל אביב, שינתה את שמה, והיא מנסה – לא לגמרי בהצלחה – להשתלב בחיים האחרים מאלה שגורלה הועיד לה, ושמהם היא בעצם מסתייגת בלי להיות ערה לכך, עד למפגש שלה עם יעקב, השכן שלה ברמת החייל.

הוא, הפליט היהודי, נאלץ לוותר על החיים כגרמני-יהודי. בישראל הוא מפתח קריירה אקדמית של היסטוריון. במחקריו הוא מנסה לגשר על הפער בין חייו הנוכחיים לבין אלה שיועדו לו, כך הוא חש. "וגם אם אדמת גרמניה מכוסה כולה אפר, הגרמניות מוסיפה לדור בלבם של מי שהיא ביקשה להכרית", כתב באחד ממחקריו.

אז מה באשר לתאודור, ידידו היהודי, יליד גרמניה, שאפילו אחרי ליל הבדולח סירב לוותר על זהותו הגרמנית-במפגיע? יעקב נזכר איך, כשפגש את תאודור אחרי אותו ליל הרס אנטישמי שהקדים את הבאות, לא שמע מפיו אלא הסברים והצדקות לגרמנים: "הכול הוא תוצאה של אותו מאבק תמידי בין הדחפים האפלים של השבטים הגרמאניים שנדדו בעקבות המזון, ובין התרבות והעידון, שגם הם חלק מן האופי הגרמני; פעם גובר הכוח האחד ופעם האחר". ויעקב  מוסיף ונזכר: "זה היה הנאום האחרון של תאודור, ואחריו נעלם – ": רק פסע הפריד בין הקורבן לרוצחו, והוא עדיין נאחז באשליה שהוא גרמני כמו כולם, בהזדהותו עם הגרמנים, ובהתכחשות לכך שכלל אינם מכירים בו כאחד מהם.

יעקב, כאמור, נס בזמן, אולי רק משום שאהובתו הגרמנייה החלה להתנכר לו, והוא הבין בראש, אם לא בלב, שאין לו בגרמניה עתיד. האם העובדה שהגיע לישראל, למד, פיתח קריירה, נשא אישה והוליד אתה שלושה בנים (ועוד אחד, מאשתו השנייה), מבטיחה שהשתקם מהשבר? האם החיים החדשים מעידים שמצא לעצמו תיקון?

כאמור, התשובה לכך ברורה: לא. כי הכיסופים שיעקב חש כלפי עברו, כלפי העתיד המדומיין שלא התגשם, משבשים כל אפשרות להינטע באמת במציאות החדשה ולמצוא בה נחמה או אפילו משמעות.

יעקב מתנכר לחיים של עצמו. הוא מרוחק מבניו, שקוע בקריירה שלו, ומשאיר את גידול המשפחה לרחל, אשתו. אלא שלקראת סופו של הרומן נגלה לנו שגם היא, שלכאורה מצאה לה נחמה במשפחה שהקימה ובבנים שילדה אחרי שאיבדה בשואה את כל בני משפחתה, בעצם לא מסוגלת להתמסר בכל מאודה לחיים החדשים שבנתה. היא שטופת חרדות ומכורה לכאב האובדן שחוותה: "שום התלהבות לא הייתה שם אחרי שהבינה מה קרה למשפחתה במלחמה, לא עם הילדים ולא אתו. 'לאכול, לאכול,' היא הייתה אומרת לילדים בקול מבוהל," וכשמדדה להם את החום, נזכר יעקב, נהגה לעשות זאת בכף היד, לא בנשיקה על המצח. פרט קטן שמעיד על הרבה.

לא רק שני הניצולים, יעקב ורחל, נושאים בנפשם את צלקת הפציעה שחוו. היא חרוטה גם בחיי בניהם, שגם הם נושאים אותה. כל אחד מהבנים מחפש לעצמו דרך מילוט, בעצם – גאולה – שתרחיק אותו מכאב האבהות הפגומה שהייתה להם בבית ילדותם. אמיר פורש לגליל ונאחז במשפחה שהקים ובשמחות הקטנות של היומיום. צבי מתעשר ומוצא כוח במעמדו הכלכלי האיתן (אבל בתו המפונקת מאכזבת אותו). אלכסנדר חוזר בתשובה ועובר לדימונה, שם הוא מגדל עם אשתו משפחה ענפה ונהפך למעין רב ומורה דרך, ואיתמר, בנו של יעקב מנישואיו השניים, מחפש לעצמו מזור במזרח הרחוק, באורח חיים של נזיר. כל אחד מהבנים מסתייג מהדרכים של אחיו ובמידה לא מעטה אפילו בז להן.

וכל הדרכים מובילות אל יעקב, אל סגנון האבהות הפגום שלו, אל ההתמסרות המוחלטת שלו לקריירה שפיתח, על חשבון המשפחה, אל אורחות החיים הנוקשים שהנהיג: "לארוחה מתכנסים כולם תמיד באותה שעה […] עד שהגיע למטבח כבר היו כולם ישובים, והאוכל על השולחן והמים בכוסות וכוסית הברנדי שלו מחכה ליד צלחתו לתום הארוחה, ועד שלא התחיל לאכול לא התחילו האחרים, ורק כשסיים הורשו כולם לקום…", אל הבגידות שלו בנשותיו, אל ההתעלמות שלו מהצרכים העמוקים ביותר של בניו, ואל האלימות הנפשית והגופנית שנקט כלפיהם.

האם כל זה נובע בהכרח רק מההסטה שעברו חייו כשנאלץ להגר מגרמניה?

האם היה יכול יעקב להיות אדם אחר אלמלא נאלץ לנדוד הרחק מעצי התרזה של עיר ילדותו? "'איך בכלל הגעתי לפה, זאת השאלה,'" הוא תוהה, "לשכונה הזאת, רמת החייל. רק לשמוע את השם הזה, רמת החייל," הוא נגעל, ומסביר לבר-ברכה כי הגיע מאונטר דן לינדן, "'מתחת עצי התרזה. זה מה שאומר השם הזה, אונטר דן לינדן".

יעקב מבקש, כפי שהוא מעיד על עצמו, לצייר במחקריו את חיי יהדות גרמניה, "וגם את הגרמניות עצמה". יונתן ברג, עושה ברומן דבר דומה: הוא מצייר את הישראליות, את אורחותיה, את האנשים החיים בה, במקומות שונים. אפילו את הלהג הרדיופוני המקובל בעתות משבר הוא מתעד, מאפיין היטב את השפה המדוברת בקרב אוכלוסיות שונות, ולא מהסס לגעת בחוכמה גם במה שנמצא כבר שנים כה רבות בלב הווייתנו: עזה וחברון. מה משמעות הסכסוך המתמשך שלנו עם שכנותינו, הוא שואל במובלע, והאם חטא אחד (מה שעוללו הגרמנים ליהודים) יכול "להכשיר" חטא אחר?

אבל אולי לא רק הסביבה וההיסטוריה מעצבות את האישיות?

"'ככה זה יצא מהמפעל'",  מנסה יעקב להסביר את עצמו לבניו בשיחה משפחתית שתהיה מן הסתם האחרונה – הוא כבר אדם זקן וחש שימיו ספורים. "'נכון, אני אבא שלכם, אבל לפני כן אני אני, כלומר בן אדם, אולי לא משהו, אבל זה מה שזה.'" לכל אורך הרומן מצטייר יעקב כאדם מר נפש ולא נעים, בלשון המעטה. לא רק אל בניו הוא מתנהג במידה לא מעטה של רשעות. גם אל אמו, אביו ואחיותיו. אפילו כשנוצר רמז של אפשרות לקרבה, מקץ זמן לא רב "אמו ואחיותיו היו למטרד". הוא מניפולטיבי כלפי הנשים שאותן הוא כובש, הוא שאפתן שחולם על כותרות גדולות, "הצלחה, הכרה, ביטוי עצמי, כוח" ולא אכפת לו שכל אלה יבואו על חשבון בני המשפחה שלו. אין לדעת אם אפשר להאמין להצדקה העצמית שהוא נותן לעצמו: "זה הגיע לו, הוא היה ראוי לכל השפע הזה. חייו הקודמים באירופה היו בוודאי מובילים אותם לשם, ועכשיו זה רק תיקון טעות".

הישגו הספרותי של יונתן ברג בכך שחרף כל התכונות הנפסדות שאנו מגלים ביעקב, מתעוררת כלפיו מידה לא מעטה של חמלה, ולא רק כלפיו. כל אחת מהדמויות ברומן מצטיירת כך שלבנו נתון לה, למצוקותיה ולמאבקיה למען השלמות הנפשית הנכספת.

הסצנה האחרונה בספר יפה ונוגעת ללב במיוחד. מצוי בה המפתח שאפשר להגיע אתו אל לבו הפועם של הרומן הנפלא הזה.

ירון פריד, "הכל אודות חביבה": אז מי הדיווה שעליה נכתב הספר?

השחקנית חביבה רוז היא דיווה מאוד לא חביבה. בלשונה החדה היא יכולה לקטול בני שיח, גם אם נדמה להם שהם שנונים. היא אנוכית, נרקסיסטית, מרוכזת בעצמה – "מרוכזת"? לא. מכורה!  – מתעניינת רק בדבר אחד: בתיאטרון, ובתפקיד המרהיב הבא שתגלם, ותשבה באמצעותו את לב כל הסובבים אותה.

היא גיבורת הספר הכל אודות חביבה, שבאמצעות דמותה משרטט ירון פריד את עולם התיאטרון, כפי שהוא נראה מאחורי הקלעים: את התככים, הקנאות, ההתמכרויות, את סערת היצרים שבה חיים האנשים היוצרים את ההצגות העולות, ואת הפוליטיקה והמזימות הנרקחות בחשאי, לפני שהשחקנים ניגשים אל הטקסט והופכים מחזה להצגה.

פריד מביא בפנינו את האכזריות של עולם התיאטרון, של מי שאינם נמנים עם הכוכבים: "התפאורות אולי מתחלפות, אבל השחקנים האלה נידונים לחיים של עבדות שקטה בשירות הכוכבים. ערב ערב באותן תלבושות מגוחכות עם אותן שורות טקסט משמימות והנסיעות למרחקים ארוכים, להיכלי תרבות עלובים. ומחיאות הכפיים הקלושות, כי הקהל שומר את כוחו לקראת הכוכבים, אלא מה."

שחקני המשנה מושפלים. "הם חוצים את הבמה מימין לשמאל בלי להבין מדוע (תשובה שאחד הבמאים נתן לאחד השחקנים שהעז לשאול אותו פעם מדוע דווקא מימין לשמאל ולא משמאל לימין: "המשכורת שלך"). שלא לדבר על "כל השאר": הם "נמצאים בדרגה אחת או שתיים מתחתיהם – פועלי הבמה, הסבלים, אנשי האביזרים, הסדרנים וכל שאר החיילים האלמונים שלאיש לא אכפת מהם."

האם הכוכבים זוכים לתהילה? לאו דווקא. חביבה רוז גרה בדירה עלובה, בקומה שלישית בלי מעלית. בינה לבינה היא מקטרת על מצבה ואומרת לעצמה שבארצות אחרות, כוכבות ברמתה חיות בתנאים אחרים לגמרי. ובכלל "לפחות ופחות אנשים, למען האמת, כבר אכפת גם מהכוכבים עצמם. וגם לכוכבים עצמם לא תמיד פשוט ומעניין, והם נשחקים בגלגלי המכונה."

הכול בספרו של פריד קיצוני מאוד, עד כדי כך שהדמויות מצטיירות כמעט כקריקטורות, אפילו אם הסופר מיטיב לעשות כשהוא מעניק להם מה שנקרא בעולם המשחק "שברים" בתוך הדמות, הווה אומר – סתירות קלות בקו המנחה את האישיות המגולמת. כך למשל חביבה, שלכאורה ממוקדת אך ורק בעצמה, מסתירה מפני הקרובים לה ביותר סוד שהיה יכול להסגיר קווים אחרים באופייה. אז מסתבר שגם הדיווה הכי אנוכית רוחשת חמלה וכבוד לשחקנית מבוגרת ממנה, שאותה היא מעריצה, ואפילו מוכנה להקדיש לה זמן ותשומת לב שאותם היא מונעת ממי שזקוק להם יותר מכל אדם אחר בעולם: מבנה היחיד.

מעלתו של הרומן בשנינותו של הכותב, שמייצר שיחות משעשעות, בעיקר כשהוא מעצב שתיים מהדמויות: את זאת של חביבה רוז, ואת המאפר הנלווה אל יריבתה הצעירה. הנה כמה דוגמאות קטנות מתוך רבות מאוד: חביבה רוז מכנה את הטלבנובלה שבה היא משתתפת "טלנביילה". את אנשי וועדה הקובעת מי יקבל את פרס ישראל הנכסף היא מכנה "מפריסי הפרסים". פריד מתאר את דמותה של שחקנית עבר שהייתה אלכוהוליסטית. כשנאסר עליה להכניס אלכוהול למתחם התיאטרון נהגה לשלוח לעצמה זרי פרחים ובהם חבויים משקאות, וכשהגיעה לבר, והברמן התורן היה שואל אותה "'מה תשתי היום, גברת? קוניאק? עראק? ויסקי?' היא הייתה עונה: הסדר לא משנה". השנינויות המוצלחות ביותר הן בחילופי הדברים שבין חביבה לבין כל מי שמדבר אתה. היא מצליחה תמיד להשתיק, להקטין, להבליט את עצמה ואת קסמיה ולהדוף כל מתקפה בארסיות שיש בה לא מעט חן.

לא רק את שנינותו ככותב מביא לנו פריד, הוא גם מצטט שנינויות משעשעות מאוד של כותבים אחרים: "(בכל מקרה הסכימה עם המחזאי הבריטי כריסטופר המפטון, שאמר כי 'לשאול שחקן מה דעתו על מבקר התיאטרון זה כמו לשאול עמוד חשמל מה דעתו על הכלב')"…

פריד מספק אפילו מעין מוסר השכל, שאותו הוא מביא בפנינו באמצעות אותו מאפר המכונה "קיקה" בפי מכריו, ורק הקרובים לו ביותר רשאים לכנות אותו בשם המשפחה האמיתי שלו, "קיק": איך ייתכן שאני לוקח ללב? שואל את עצמו קיקה "ונהנה מהתשובה שנתן לעצמו, ולא כנחמת עזרה-ראשונה: הוא לוקח ללב מפני שיש לו לב. לפעמים זה לא עד כדי כך מובן מאליו".

ומה עם חביבה רוז? לה יש לב? ממש לקראת סופו של הרומן חל מעין מהפך. כשאנחנו חודרים שוב לתודעתה, אנחנו מתבקשים להאמין שכן, אמנם היא נראית כמו האנוכיות בהתגלמותה, אבל בעומק לבה היא דווקא אוהבת, זוכרת ואכפת לה. ומה שהניע אותה לאורך כל הדרך הוא הדחף האמנותי, הצורך ליצור, והיכולת והכישרון יוצאי הדופן. לא התהילה הניעה אותה, אלא האמנות. מבחינתה "כל העולם הזה שמחוץ לעולם התיאטרון" הוא "חרא של עולם. כתוב כל כך רע, מבויים זוועה, משחק נורא"…

מעניין לציין כי הספר מוקדש לדיווה הישראלית, גילה אלמגור, שירון פריד מכנה אותה בהקדשה "המלכה האם". עם זאת, הוא מדגיש כמובן שכל הדמויות בדויות, שכולן "פרי דמיונו של המחבר", ושכל מי שמנסה לקשר בינן לבין דמויות מוכרות "עושה זאת על אחריותו המלאה." האזהרה, ההקדשה, ודבריו של ירון פריד באחרית הדבר, לפיהם "הספר נכתב מתוך אהבת שחקנים ושחקניות" שאת "נטייתם המפתיעה למרירות, חשבונאות עם קולגות ואי שביעות רצון תמידית", מעוררים, כמובן, מחשבות…


הנה קישור ישיר לספר באפליקצייה e-vrit, שבאמצעותה קראתי אותו. היא עברה לאחרונה עדכון, ומעתה יש בה מנגנון לחיפוש מילים (מאוד עוזר!) ואפשר עכשיו למרקר בצבעים שונים, לא רק בצהוב, כפי שהיה עד כה. גם האפשרות הזאת מועילה מאוד. אני, למשל, מסמנת בכחול שמות של ספרים שמוזכרים בטקסט ואולי ארצה לקרוא, באדום מה שנראה לי כטעות, ובצהוב – שורות נבחרות, מעניינות. לצבע הכתום טרם הוקצה תפקיד. יש למישהו רעיון?

דוריס לסינג, מתוך ההקדמה ל"מחברת הזהב": האם יש דרך אחרת להקנות לבני אדם השכלה?

התהליך מתחיל כשהילד עודנו כבֶן חמש או שש, עם כניסתו לבית הספר. ראשיתו בציונים, בפרָסים ובתעודות. מֶנטליות זו של מרוצי־ הסוסים, אופן החשיבה המכיר רק במנצח ובמפסיד, הם הגורם ל"הסופר א' מצליח, לא מצליח, להקדים בכמה צעדים את הסופר ב'. הסופר ב' מפגר אחריו. בספרו האחרון נתגלה הסופר ג' כמעולה מן הסופר ד'."'

מראשית ימיו מכשירים את הילד לחשוב כך: תמיד מתוך השוואה, תמיד מתוך מתן הדעת על ההצלחה או הכישלון. זוהי כמין שיטת עישוב: החלשים יותר ידיהם רפות והם נושרים. זוהי שיטה שנועדה ליצור מנצחים אחדים הנתונים תמיד בתחרות ביניהם. דעתי היא – אם כי לא זה המקום לעמוד עליה בהרחבה – כי הכישרונות שיש לכל ילד, ולא חשוב מהי מנת המשכל הרשמית שלו, יכולים לעמוד לו כל חייו, להעשיר אותו ואת כלל בני האדם, אם לא יראו בכישרונות אלה סחורה בעלת ערך מסוים בשוק ההצלחה.

עוד דבר שמלמדים בני אדם משחר ילדותם הוא לפקפק בכוח שיפוטם. מלמדים ילדים לבטל את דעתם מפני דעת בני-סמכא, מלמדים אותם כיצד לבקש דעות והחלטות של אחרים, ואיך לצטט מבואות וללכת בתלם.

כמו בתחום הפוליטי. מלמדים ילד כי הוא בן־חורין, דמוקרט ובעל רצון חופשי ומחשבה חופשית, כי הוא חי בארץ חופשית ומחליט החלטות בעצמו. ובה־בשעה הוא שבוי להנחות ולדוגמות של זמנו, שאינו מפקפק בהן משום שמעולם לא נאמר לו כי הן קיימות כל־עיקר. משמגיע הצעיר לגיל שעליו לבחור (עדיין אנו סבורים כי בחירה זו הכרחית) בין מדעי הרוח למדעי הטבע, הוא בוחר פעמים רבות במדעי הרוח משום שנדמה לו כי כאן ימצא אנושיות, חופש, אפשרות בחירה. אין הוא יודע כי כבר עוצב על-ידי השיטה; אין הוא יודע כי עצם הבחירה היא תוצאת הפרדה כוזבת המושרשת בלב התרבות שלנו. אלה החשים בזאת, והממאנים להפקיר עצמם להמשך תהליך העיצוב, נוטים לעזוב, מתוך מאמץ כמעט בלתי־מודע, אינסטינקטיבי, למצוא עבודה שבה לא יהיו חצויים ומסוכסכים עם עצמם. בכל המוסדות החברתיים שלנו, החל במשטרה וכלה בעולם האקדמי, החל ברפואה וכלה במדיניות, כמעט אין אנו נותנים דעתנו על העוזבים – על אותו תהליך של עזיבה הנמשך והולך בלי הפסק והמרחיק בשלב מוקדם מאוד את אלה שיש סיכוי שיהיו מקוריים ומתקנים, ומשאיר את אלה שנמשכו אל עיסוקם משום שכבר הם כָּאלה.

שוטר צעיר עוזב את המשטרה ואומר שאין מה שמוטל עליו לעשות מוצא חן בעיניו. מורה צעירה עוזבת את ההוראה לאחר שנפגע האידיאליזם שלה. התהליך החברתי הזה מתרחש בלי שישימו לב אליו כמעט –  אך חלקן רב בזה שהמוסדות החברתיים שלנו נשארים נוקשים ומדכאים.

ילדים אלה, שבילו שנים בתוך מערכת ההכשרה הזאת נעשים מבקרים ספרותיים ואינם מסוגלים לתת מה שהסופר, האמן, מבקש מהם באיוולתו שיפוט מקורי ורב־דמיון. מה שמסוגלים הם לעשות, ומה שהם מיטיבים לעשות, הוא לומר לסופר כיצד מתיישב ספרו או המחזה שחיבר עם דפוסי ההרגשה והמחשבה הרווחים – עם אקלים דעת הקהל. הם משולים לנייר לקמוס. הם שרוולי-רוח – אין ערוך להם, הם הברומטרים הרגישים ביותר לדעת הקהל. כאן יכול אתה לראות תמורות בהלך רוח והלך־מחשבה המתרחשות במהירות שתמצא כמוה רק בתחום הפוליטי – וזאת משום שכל מה שנתחנכו לו אנשים אלה הוא לחפש את דעותיהם מחוץ לעצמם, להסתגל לדמויות בנות-סמכא, ל'ידיעות נקלטות" – מונח מאיר עיניים מאין כמוהו.

אולי אין דרך אחרת להקנות לבני אדם השכלה. ייתכן, אך אני איני מאמינה בזאת. בינתיים מוטב היה לפחות לתאר את המצב כמו שהוא, לקרוא לדברים בשמם. באורח אידיאלי, מה שצריך היה לומר לכל ילד חזור ואמור כל שנותיו בבית-הספר, הוא בערך כך:

אתה נתון בתהליך שטיפת מוח. עדיין לא פיתחנו שיטת חינוך שאינה גם שטיפת מוח. צר לנו, אבל זה המיטב שיכולים אנחנו לעשות. מה שמלמדים אותך כאן הוא מזיגה של הדעות הקדומות הרווחות עתה והבחירות שבחרה התרבות המיוחדת שלנו. הצצה קלה בהיסטוריה תראה לך עד מה ארעיות כל אלה על־פי עצם טיבן. מלמדים אותך אנשים שהצליחו להתאים את עצמם למשטר מחשבה שקבעו קודמיהם. זוהי שיטה המנציחה את עצמה. אלה מביניכם שהם חסונים ואינדיבידואליסטים יותר מאחרים ישאבו מכך עידוד לעזוב ולמצוא דרכים לקנות השכלה בכוחות עצמם להכשיר את השיפוט העצמי שלהם. אלה שיישארו חייבים לזכור, תמיד ובכל עת, כי מעצבים ומקצצים אותם כדי להתאימם לצרכים הצרים והמיוחדים של החברה המסוימת הזאת.

The Golden Notebook, Doris Lessing
לעברית: ג' אריוך

אביבית משמרי, "ימי מטילדה": מה יקרה אם הניאנדרטלים יחזרו?

ימי מטילדה הוא רומן חריג בנוף הספרותי הישראלי. ניכרת בו חיבתה של הכותבת לאייזיק אסימוב, והיכרותה עם הסוגה הלא כל כך פופולרית בארץ, של מדע בדיוני. בז'אנר הזה במיטבו נוטל הכותב סוגיה מעולמנו, מקצין, מפרק ובודק אותה. כמו כן, שומר הכותב על החוקיות של העולם החדש שהוא בורא. היא נעוצה בחלקה במציאות המוכרת לנו, אבל מתרחבת ונמשכת ממנה והלאה.

בספר שלפנינו, שמתרחש בישראל, אי שם בעתיד, בזמן שבו אנשים משותקים יכולים ללכת בסיוע של אמצעים אלקטרוניים. הם תלויים אמנם בשַׁלָּט שעלול להתרוקן, אבל אפשר להדפיס להם שלט חדש בעזרת "מדפסת חומרים" זמינה. בעתיד המתואר, בני אדם יכולים לתרום תאי לבלב למי שחלה בסוכרת, ומיפוי גנטי מדוקדק מנבא את כל המחלות שבהן אדם עלול לחלות, וגם את אלה שיהיה פטור מהן כמעט בוודאות, בלי קשר לאורח החיים שינהל.

אבל ה"המצאה" החשובה ביותר, המתוארת ברומן בפרוטרוט, היא היכולת לשבט יצורים שנכחדו מהעולם לפני עשרות אלפי שנים, בעצם – ליצור אותם מחדש, מתאי גוף שהתגלו כנראה בחפירות ארכיאולוגיות.

אז מה הסוגיה שבה מבקשת אביבית משמרי לדון?

במציאות של הרומן מתקיימים כמה ניאנדרטלים שפיתחו אותם מכמה תאים עתיקים. נשים מגזע ההומו ספיאנס, כלומר – בני אדם "רגילים", כמונו, קוראי הספר  – הסכימו לשאת בגופן את העוברים שפותחו מאותם תאים, וללדת אותם. לאחר שבגרו הם מכונים "אנדרים".

אחת האנדריות הללו התקבלה בישראל כמתנה מאת ממשלת אוסטרליה. שמה מטי. מטילדה. היא חיה באזור מגודר בסביבות היישוב גזר, ושני מדענים, גבר ואישה, משגיחים עליה. תפקידם – לשמור על שלומה, ולוודא שאינה נחשפת לדברים שלא התקיימו בתקופה שהייתה עדיין הניאנדרטל המקורי שממנו נוצרה.

התיזה הבסיסית שעליה נשען הרומן היא שאם יצליחו באמת לשחזר את הניאנדרטלים, שהיו סוג שונה של בני האנוש מאלה שממנו התפתח האדם המודרני, ההומו-ספיאנס, אותם ניאנדרטלים יידמו בהתנהגותם לאבותיהם הקדמונים: הם לא יוכלו לדבר, ולמעשה שום תקשורת של ממש לא תתאפשר בינם לבין בני ההומו ספיאנס. לא תיווצר שפה משותפת. אלה לא יצליחו לעולם להבין את אלה.

אכן, בפרה-היסטוריה התחולל מאבק בין שני זני בני האדם. ההומו ספיאנס ניצחו, כבשו את העולם והביסו את הניאנדרטלים, שהוכחדו.

משמרי מתארת את המאבק המשוחזר ההוא. את כוחם הגובר של ההומו ספיאנס, שמרשים לעצמם שוב לקבוע את הכללים, ולהכתיב לניאנדרטלים את "כללי המשחק". כמו אז, בימי קדם, גם כיום רק ההומו ספיאנס הם אלה שמסוגלים לשתף פעולה, לכרות בריתות, להערים, ולכן גוברים שוב ושוב על האנדרים שיצרו מחדש. הם בזים לאפשרות שלאנדרים יש דחף אמנותי: "'סביר להניח שהם רק מחקים את מה שלמדו מאתנו, עכשיו או בעבר'", והם מרשים לעצמם לנסח חוקים שנוגעים בגורלם של האנדרים. למשל החוק המנסח "'הסכמה מובלעת'" שלפיו "אין צורך לקבל את הסכמתם הפעילה [של האנדרים] לכל דבר ודבר, וכל עוד לא הביעו התנגדות אקטיבית, משמע שהם מסכימים למה שנעשה בם".

יש ברומן לא מעט תיאורים רבי חן, בזכות המבט החיצוני-לכאורה על האנושות. הנה למשל, מריבה קולנית בין שני גברים: "אמירתו של אלקלעי הגביהה את הסטנדרט שנקבע בתחילת הדיון בכמה וכמה דציבלים, וגם לוותה בשפת גוף תואמת. לאחר שצעק, עמד על פי כל הסימנים להתנפל על שוקו. את כוונתו זו הדגיש בתנועה שכמוה ניתן לראות לא פעם אצל זכרי הומו ספיאנס. התנועה שילבה את הטיית פלג הגוף העליון קדימה כאשר התחתון נשאר נטוע במקומו, באופן המעורר רושם של השתלחות שאם לא תרוסן – תתפרץ מיד."  ובהמשך:

"'אתה לא תגיד לי!'

'באמת!'

'מה אתה אומר!'

'זה מה שאני אומר!'

האמירות המטא-דיבוריות שפלטו בשלב זה שני הזכרים המתקוטטים נאמרו מבלי לשים דגש על התוכן המילולי, אך בכוונה גדולה. באוויר עמד ריחה הסמיך של אלימות קרובה".

הקטע המצוטט מבקש להדגים לפנינו את הקשר הקרוב מאוד שבין ההומו ספיאנס למקורותיו הרחוקים: הנה שני גברים, שני זכרים, שמזכירים בהתנהגותם ספק בני אדם ספק חיות.

ההתנגשות בין המין האנושי לבין הנידאנדרטלים שיצרו הולידה בספר קטע הגותי יפה להפליא: "זמן רב כל כך ישבה האנושות לבדה. זמן רב כל כך חיפשה לה חברים. שלושים אלף שנה נמשך החיפוש. בכל מקום חיפשה אותם: על כוכבים אחרים, בחלל החיצון בלב כדור הארץ. לבסוף קנתה לה מחדש חברים ישנים. אבל בהם נהגה בחד צדדיות, כמו ילדה המשיחה את לבה באוזני הדובי שלה. היא ידעה אותם לכל פרטיהם, אבל לא הצליחה לזהות בהם דבר שלא זיהתה קודם כל בעצמה. מעולם לא הצליחה לקבוע מה שיעורו של האנושי בהם, או לחלופין להבין את החלקים האחרים בהם, שאינם אנושיים. קיצורו של דבר, האנושות קבעה לה מבחן חברות ונכשלה בו."

בשביל קטעים כאלה כדאי לקרוא את הספר, גם אם אינו נטול פגמים. עלילתו, ויש בו עלילה, תזזיתית באופן מוזר ולא משכנע. לפעמים היה נדמה לי שהכותבת אינה בטוחה לאן באמת היא מובלת, או מובילה את דמויותיה. התחלות מובילות להמשכים קטועים ולא תמיד משכנעים, וגם הסיכום המופיע בסופו של הרומן, שבו כל אחת מהדמויות מקבלת את אחרית הדבר לקורותיה, נראה מודבק וקצת מיותר.

עם זאת, הספר מעניק בלי ספק חוויה מעניינת ושונה מאוד ממה שרגילים לקרוא בשנים האחרונות בעברית.

אני שמחה במיוחד לציין לטובה את איור הכריכה של שירה לימון. הוא אסתטי ומסקרן.

הסופרת העלתה לרשת גרסת PDF מלאה של הרומן. אפשר לקרוא אותו כאן. 

דפנה ברשילון, כמה יפה "הדבר הכי יפה"

עטיפתו של הספר רומזת על תוכנו. שמו כתוב משיירי אשפה ביתית – קרטון חלב מעוך, עטיפה קרועה של ארטיק, חצי לימון סחוט, תפוח אדמה מנוקב – על רקע של מדרכה מוכתמת. הנה הפער בין "יופי", ולא סתם יופי, אלא זה של "הדבר הכי יפה", ובין הפסולת של מה שנועד להיזרק לפח הזבל. הוא מתגלה מיד, עוד לפני שמתחילים לקרוא את הנובלה היפהפייה הזאת.

ואז נכנסים מיד אל לב העניין. בסדרה של פרקים קצרים אנחנו מתוודעים אל הדמויות המאכלסות את הסיפור: אודי, מדריך של בני נוער שחיים בשולי החברה הישראלית, שחברתו יצאה לטיול ממושך בהודו. בני הנוער  – איליה הלבן ואיליה השחור וסשה וארטיום. נתי, עיתונאית גרושה, אם לשניים, שתפקידה בעיתון לחקור את העוני בישראל. עיתונאית אחרת – תמר-שטיקמן-רוסו, חד הורית עשירה, בתו של איל הון. אפילו המשוררת ספפו מגיעה אל הסיפור, באמצעות דמותה של המורה לספרות של סשה, אחד הנערים.

לא רק דמויות יש, אלא גם סיפור: מה יעשו הנערים הללו, שקבלן הובלות עושק אותם? האם יתקוממו? האם יעזו לפעול נגדו? האם יהיה מי שיעזור להם? ואם יפעלו – האם יצליחו?

בעדינות אין-קץ משרטטת דפנה ברשילון את מצוקות החיים של הדמויות שבראה, ועושה זאת במגוון של דרכים. הנה למשל דמותה המדויקת להפליא של המורה לספרות. אנו מוזמנים להכיר את מחשבותיה הסמויות, את תקוותיה, מפחי הנפש, הפגיעות והנזקקות שלה, והכול משכנע ונכון: תיאור ההשתלמות המקצועית והז'רגון המוכר כל כך למי שהשתתף פעם במפגש כזה: "סל כלים לדיאלוג", "הנגשת השירה לתלמידים מוחלשים", "מי מורה טובה?", "שיקוף", "שאלה פתוחה", "הקשבה פעילה"… המפגש שלה עם מורים אחרים, המחשבות העולות בתודעתה לפני ובמשך השיעור, או כאשר היא מחברת בחינה בספרות: "למה התכוונה המשוררת ספפו בשורה 'וְאִלו ּאֲנִי אוֹמֶרֶת: מִי שֶׁאָהַבְנוּ הוּא יָפֶה יוֹתֵר'?  (הוכחה: אתמול בדייט הוא אומר לי אני מאד מחובר לעולם הזה של השירה, ואז הוא נוקב, לא פחות ולא יותר, בשמו של משורר עיירת הפיתוח. 'משורר גדול', ואני קוראת בראש למלצרית בוא-בואי-בואי. הוא מין מורה דרך, מדריך טיולים ידו-בכל שכזה. מתעקש לספר לי על התיירת הע-נ-קית שנתקעה לו בנקיק הצר, נחל דרגות, מכירה? ואני כבר לא נוגעת בעוגת גבינה שהזמנתי…)"

ברשילון מפליאה לתאר את הקונפליט בין עשירים לעניים,  ועושה זאת לא רק באמצעות העלילה הראשית, אלא גם בנקודות קטנות, בהדהודים חוזרים, באופן המעודן והסמוי ביותר. הנה למשל מפגש של המורה לספרות עם חברתה איריס, "מורה באחד מבתי הספר היוקרתיים שתמיד אמרה לה 'תדעי לך שאני מאוד מעריכה את מה שאת עושה'": הנה התנשאות המוסוות כמחמאה…

דוגמה נוספת אפשר לראות בדמותה של העיתונאית העשירה, והמצטענת-לכאורה. "'גם אני הייתי צנועה אם הייתי יורשת מיליונים'", אומרת הכתבת לענייני עוני, ומוסיפה: "'כולם מתעסקים בזה שהיא לא משתמשת בשם של אבא שלה, אז זה קצת כמו להשתמש בשם של אבא שלה, לא?'" העיתונאית הצנועה-במפגיע מייצגת, כמובן, את המעמד שאליו היא משתייכת: "'נו באמת,' עיקמה תמי את הפרצוף, 'זאת נהייתה האופנה עכשיו, הבוס רע אלי אז אני הולך ומפגין לו מול הבית. ועוד אדם שתרם כל כך הרבה למדינה'".

התחכום, הסבטקסט, האנדרסטייטמנט בכתיבתה של ברשילון משמחים ומרעננים.

אפשר וכדאי לקנות את הספר ישירות  מכאן. הוא מעניק יופי של חוויה אסתטית ומחשבתית.

דב בהט, "רומן עברי-גרמני": מה דינם של עמק קסום ומטבח משוכלל

אני נאלצת לשוב אל הטור "כמה מיומנות צריך כדי לפתוח פחית קולה?" בסדרה לצערנו, לא נוכל לפרסם | על הקסום: דפדוף בכתבי יד שנשלחו להוצאות הספרים שהתפרסמה בעיתון הארץ ב-02.09.2011.

כדי להדגים את הסבריה ציטטה תרצה ידרמן (שם בדוי) דוגמאות מתוך כתבי יד דחויים. בפרק "כמה מיומנות…" הציגה בפני הקוראים שתי גרסאות לסיפור של אתגר קרת.

"קראו, בבקשה, את אחת הפסקאות הראשונות בסיפור 'לשבור את החזיר' ('פסחזון')" היא מקדימה, ומצטטת:

"בכל בוקר אני צריך לשתות כוס שוקו, אפילו שאני שונא. שוקו עם קרום זה שקל, בלי קרום זה חצי שקל, ואם אני ישר אחרי זה מקיא אני לא מקבל שום דבר. את המטבעות אני מכניס לחזיר בגב, ואז, כשמנערים אותו, הוא מרשרש. כשבחזיר יהיו כבר כל כך הרבה מטבעות שכשינערו אותו לא יהיה רעש, אז אני אקבל בובה של בארט על סקייטבורד. זה מה שאבא אומר, ככה זה חינוכי".

"יופי," היא משבחת את קרת, ומוסיפה:

"והנה אותה פסקה לאחר עיבוד ברוח כמה מכתבי היד שמגיעים להוצאות הספרים:

'בכל בוקר זיווני אני צריך לשתות בחופזה כוס שוקו מתקתק, אפילו שאני שונא בנחרצות. שוקו חמים עם קרום מגעיל זה שקל קטנטן, בלי קרום דוחה זה חצי שקל זהוב, ואם אני ישר אחרי זה מקיא בבהילות אני לא מקבל שום דבר. את המטבעות הנחשקים אני מכניס לחזיר השמנמן בגב השעיר, ואז, כשמנערים אותו בחוזקה הוא מרשרש במתכתיות. כשבחזיר המרהיב יהיו כבר כל כך הרבה מטבעות זעירים שכשינערו אותו בשיטתיות לא יהיה רעש מחריד, אז אני אקבל בובה מגניבה של בארט השובב על סקייטבורד חדיש. זה מה שאבא הרופס אומר בהתלהבות, ככה זה חינוכי'.

האין התוספות מקפיצות את הטקסט הבינוני לפסגת האולימפוס?" היא מוסיפה שאלה (רטורית, מבדחת, לא ממש נחוצה?)

מדי פעם אני נזכרת – בצער, ביגון, בכאב מר, במפח נפש ובמורת רוח – באותו טור של ידרמן. כך קרה לי, למשל, כשהתחלתי לקרוא את הספר רומן עברי-גרמני (שהעניין שבו הוא עוסק דווקא סקרן אותי!)

להלן עמוד אחד מתחילתו:

לא, אני רוטנת (בתוגה, בקוצר רוח, בזעם כבוש, במיאוס), הרי אי אפשר לכתוב כך! (אפשר. עובדה). עמק "קסום"? חדרים "צנועים"? בר "מהודר" ומטבח "משוכלל"? מסתבר שיש מי שמאמין כי די בתיאורים שכל אחד יכול לייצר. שיש כותבים שאינם בוחלים בקלישאות, ואין להם, כנראה, שום צורך לחדש. אולי בתוכן – כן, אך לא בצורה. ולטעמי אין להפריד בין השניים. הצורה היא חלק ממהותו של הכתוב. אם אין בה מקוריות מחשבתית, כל השאר חסר טעם, מבחינתי.

ייתכן שקוראים אחרים יכולים ליהנות מכתיבה כזאת. אני עוברת אל הספר הבא. מצטערת.

יעל נאמן, "היֹה היתה": איך השפיעו חייה של אישה לא מוכרת

לא רבים הספרים שבהם ברגע שאני מגיעה אל סופם אני ממהרת לחזור אל הדף הראשון ולהתחיל לקרוא שוב. כך קרה לי בספרה החדש, עטור השבחים (המוצדקים!) של יעל נאמן, היה היתה. מיד כשגמרתי לקרוא הרגשתי חייבת לחזור אל ההתחלה. לא רק מכיוון שהתקשיתי להיפרד ממנו, אלא גם כי רציתי לעמוד שוב על טיבו. להעמיק לתוכו. לנסות לאחות בעצמי את כל החלקים שמהם הוא מורכב כמו – וזה לא דימוי שלי אלא של המחברת – עבודת טלאים ססגונית: תיעוד של דברים שנאמרו לה בעל פה; מכתבים ואי-מיילים שקיבלה, ובמקרה אחד, אפילו מכתב של פזית ששרד: "אני אוספת," כתבה נאמן, "כבר כמה שנים קרעי מחשבות וסיפורים על פזית, כי פזית היתה כאילו צרופה משאלות קיומיות, ומהם אני מנסה לסרוג מחדש את דמותה."

לפני שנים רבות אישה אחת, פזית (סילביה) פיין, לכדה את תשומת לבה של יעל נאמן. המפגש ביניהן היה קצר כהרף עין ולא ישיר. פזית הגיעה אל בית חברתה של נאמן, ודיברה אתה כמה דקות. אבל משהו בה עורר ביעל נאמן תחושה שהיא חייבת להכיר את פזית. נאלצת, ממש, לשאת אותה בתוכה. נאמן מתארת איך פזית כמעט נטמעה בה, עד שלא נותרה לה ברירה אלא לעשות הכול כדי להכיר אותה מקרוב ככל שיתאפשר לה: "היא בכלל גרה בתוכי באותה תקופה או אני בתוכה. או גם וגם." לשם כך פנתה לאנשים שהכירו את פזית, שנים אחרי שזו הלכה לעולמה. כל אחד מהם שיתף את נאמן בסיפורים על פזית, ואז הפנה אותה לאנשים אחרים שהכירו אותה בתקופות שונות של חייה, וכך התפתחה מלאכת חיבור הטלאים, והיצירה התארכה ונעשה מורכבת, ססגונית ומרגשת.

פזית המצטיירת בספר היא דמות מרתקת ורבת סתירות, שיעל נאמן עומדת עליהן. מצד אחד – אניגמטית, ומהצד השני – ידועה ומוכרת לחבריה. מצד אחד בודדה מאוד, חיה בגפה, משדרת תחושה שהיא גלמודה בעולם, ובעצם – מוקפת בהרבה מאוד אוהבים, חברות קרובות, ידידים ומכרים, שכולם, מסתבר, אהבו אותה מאוד, והיו קשורים אליה ומסורים לה עד בלי די. רבים מהם מספרים כמה השקיעו בה. כמה הייתה יקרה ללבם. כמה העריכו אותה והתפעלו ממנה. כמה הרבה היו מוכנים לעשות למענה: להסיע, להציע, לבשל, לייעץ, לתת, להשפיע עליה רגש, הערצה, זמן, כוחות. ועוד סתירות מתגלות בדמותה: התשוקה שהביעה למות, ניסיונות ההתאבדות שלה, ולעומתם הרצון לחיות,  שהרי בכל פעם כזאת מיהרה להודיע לאחד מחבריה.  ניסיונותיה למחוק את עצמה – היא למשל גזרה את מראה פניה מתוך תצלומים ומחקה הערות שכתבה בתוך ספרים, ולצד זאת – תחושתם של רבים ממכריה שלא באמת רצתה להימחק מהעולם. "היא רצתה שמישהו יחבק אותה, אבל אם הוא לא יכול, אז לפחות שיהרוג אותה".

יעל נאמן מתארת את הקונפליקט שהתעורר בה: האם התיעוד והחיפוש אחרי פזית מוסרי? האם מותר לכתוב עליה ספר, בשעה שהיא הביעה רצון מפורש לא להיות מוכרת וידועה?

לטעמי הספר שלפנינו, זה שנאמן מעידה כי לא הייתה בטוחה אם תצליח בכלל לכתוב אותו, מוכיח שהמעשה היה נכון. לא רק בגלל הדמות של פזית העולה ממנו, אלא גם משום שהוא מתעד דור ושכבת אנשים שכונו לימים "בני הדור השני": אותם בני ניצולים שרובם נֶהרו זמן קצר מאוד אחרי מלחמת העולם, אחרי "השואה" שעדיין לא כונתה כך, כשם שהם (אנחנו!) טרם ידעו (טרם ידענו!) שיש קטגוריה כזאת, "דור שני", ושהילדים שלנו יכונו "דור שלישי", ואולי כך הלאה גם הנינים ובני הנינים, עד קץ הדורות?

התיעוד של בני אותו דור, ילדים של הורים שניצלו אבל משהו מהם נשאר באירופה, עם בני הזוג והילדים הקודמים שנספו, מזעזע וחשוב כל כך, כמו גם תשומת הלב שיעל נאמן מעניקה להם, לסיפורי החיים שלהם ולהשפעה שהשפיעו עליהם המוראות שעברו הוריהם.

"ההורים באותם ימים היו תהום של בושה. מחצב של אשמה. הם היו עתיקים. הם באו מתרבויות אחרות, הם לא ידעו עברית טוב, רבים מהם יצאו חיים מקברי ענק, נהר שחור עבר ספק בתוכם, ספק בינינו לבינם, בינם שהיו שם ועכשיו הם כאן ובינינו שנולדנו כאן." בני הדור השני חשו שמה שקרה להוריהם היה "מעבר להרי החושך, מעבר לזמן האמיתי". אחת מהן מעידה כי רק בגיל מבוגר יותר הבינה "כמה מעט זמן חלף מהמלחמה ועד שנולדנו ואיך הכול היה מעבר לפינה".

יעל נאמן מביאה את עצמה לתוך הספר. לא רק אל הקשר שלה עם פזית, אלא גם את חייה שלה, של בת הקיבוץ שהגיעה לעיר, והיא אמנם צעירה בהרבה מבני דורה של פזית, אבל גם המעברים שלה בחייה מרתקים (וקשורים!). למשל – בחירתה להתנדב עם זקנים, כי "במקום שבאתי ממנו לא היו זקנים". או  תיאור הדירות התל אביביות השכורות, שבהן "אי אפשר היה לנקות באמת את הדירות מהפיח, מאבק הרהיטים, מהזקנה, מהקמצנות, מחרדת השואה. אבל לאבק ולפיח היה גם טעם של חירות. כי הכיעור בכל דירה היה שונה. בקיבוץ הדירות היו זהות…" או: "בקיבוץ לכל צעקה ושיגעון היה שם. בעיר זה היה אלמוני, שייך לחלל, לציבור ולאף אחד."

"בכל דירה שגרתי בה בתל אביב היו שכן או שכנה משוגעים או כואבים", היא כותבת. משפט כה ישיר, עובדתי-לכאורה, ובעצם מקפל בתוכו תיאור של חברה שלמה שהיא פוסט טראומטית, החברה הישראלית, משפט שמטריף את הדעת בכאב שהוא מביע כך, בפשטות גמורה. הספר כולו כתוב באותו אופן: תיאורים עובדתיים שאינם אלא דלתות שנפתחות אל התופת המוסווית בשגרת חיי היומיום הרגילים.

אחת העדות לחייה של פזית הסבירה כי לא רק שהכתיבה "לא מרפאה ולא תרפויטית ולא מנחמת. אלא שאם כבר עולם הדימויים הזה, הכתיבה היא כמו מחלה. מחלה אוטואימונית שרק מחריפה מעצם הכתיבה, כי כל הזמן הדברים נחצבים מאותה מחצבה פנימית שהולכת ומעמיקה, משריטה לפצע, ואז הולכת ונפערת מפצע לתהום".

אבל הקוראים – הם זוכים במשהו אחר. מבחינתם יש כוח מנחם בנגיעה בָּאמת. ועל כך תודה מעומק הלב ליעל נאמן ולספרה.

גם את היֹה היתה קראתי כדרכי באפליקציה הנוחה כל כך של    e-vrit. הנה קישור ישיר אליו: היה היתה, יעל נאמן

 

דניאל שנער, "שמים אדומים": האם יש בו יותר מאשר שעשוע פשטני

נדמה לי שכל מי שקרא את המותחן הישראלי המצליח שמים אדומים לא יוכל עוד לעולם להביט סביבו אלא בחשדנות, בכל פעם שייקלע לפקק תנועה אינסופי, במיוחד בסמוך למגדלי עזריאלי. רענון קל של הזיכרון מגלה כי ב-2001 סוכל ניסיון פיגוע התאבדות באמצעות מכונית תופת, ממש כמו זה שמתואר בספר. האם הסיכול ההוא התבצע בדיוק באותו אופן, כלומר – באמצעות מצנח רחיפה, ולוחם נועז שנחת על גג של מכונית? כנראה שלא. אבל לפחות הרעיון שפקק התנועה היה יזום, שהוא נועד לאפשר ללוחמים לזהות את המכונית ולנטרל אותה, נשמע סביר למדי.

עניינו של הספר שמים אדומים במאבק המוחות שמנהלים אנשי המודיעין הישראלים והמחבלים הפלסטינים המתכננים פיגועים. הספר מחולק למעשה לשני חלקים עיקריים. בחלקו הראשון מנסה המחבר, דניאל שנער, ליצור את שלוש הדמויות הראשיות, סער – צעיר ישראלי, עלי – צעיר פלסטיני מרפיח וג'ני – נערה יהודייה-אמריקנית, ולבסס את היחסים ביניהן, כדי שיוכל להתקדם לחלק השני, שהוא עיקרו של הספר.

למרבה הצער, החלק הראשון לוקה בחסר. במהלך הקריאה מתעוררת התחושה שאצה לו, לשנער, הדרך; שהוא משתוקק להגיע כבר אל העיקר מבחינתו, והשלב הראשון מייגע ומשעמם אותו. דומה שהוא כתב בחיפזון,  כמו במעוף מהיר מעל פני השטח, על שלושת הצעירים הנפגשים במחנה קיץ בארצות הברית, שם הם מתיידדים. זאת התשתית להמשך העלילה.

שנער משתדל מאוד לייצר תחושה של סימטריה בין שני הגברים הצעירים, שבעתיד יתעמתו משני צדי המתרס הישראל-פלסטיני. שניהם נולדו בדיוק באותו יום, כשהשמים מעל ישראל היו אדומים במיוחד, שניהם נבונים ומוכשרים במיוחד, קשורים מאוד לאחיהם הבוגר, לכל אחד מהם יש ידיד נאמן ושמנמן שהוא יותר נושא כלים מאשר חבר של ממש. אבל הדמויות אינן מקבלות נפח אמיתי, הן מצטיירות יותר כמו סקיצות, שכן הפרטים עליהן נמסרים במעין דיווח חיצוני. נוצרת תחושה של פלקטים שטוחים, שאינם נהפכים בדמיונו של הקורא לאנשים חיים בעלי קיום משכנע, ולכן הם גם לא יכולים לעורר אמפתיה או התעניינות בגורלם.

לא פעם מתעורר הרושם ששנער משתדל בעיקר להרשים את הקורא בידיעותיו. הוא מרבה לזרוע בטקסט פרטי מידע שהוא מבאר, לפעמים בהערות שוליים, כמו בספר עיון, ולפעמים בגוף הספר. כך למשל למשפט "'ילען אבוכ!' צעק רפיק, מוכרע על ידי המתח" נוסף ההסבר, בהערת שוליים – "ילען אבוכ: יקולל אביך. הגרסה הישראלית לקללה 'אנעל אבוכ', היא שיבוש של המילה בערבית – ילען". או, למשפט אחר, "סיפרתי לך פעם על הפתווה של 1998" נוספה הערת שוליים מלומדת נוספת: "פסק הלכה מוסלמי שניתן על ידיד מופתי ומספק הנחיה בנושא ספציפי". או שוב: "אחת הכתובות האלה הוזכרה פעם בחקירה של פעיל בגואנטנמו", והערת שוליים: "מתקן כליאה בבסיס הצי האמריקאי במפרץ גואנטנמו שבקובה." האם עד כדי כך לא סומך המחבר על הידע האישי של הקוראים, או על יכולתם לברר לעצמם מושג, אם במקרה אינם יודעים מה פירושו? במקום אחר הוא מלמד את הקורא ישירות בגוף הטקסט: "סער תמיד טעה וקרא למכשיר פינג'אן. פעם אחר פעם הייתי צריך לתקן אותו ולהסביר לו שפינג'אן זו הכוס שבה שותים את הקפה." תודה רבה על השיעור בערבית!

התובנות שהסופר מציג מדי פעם מביכות בפשטנות שבה הן לוקות. הנה למשל המחשבה שהוא מציג מתוך תודעתו של עלי, הצעיר הפלסטיני, שחושב על מלחמת יום כיפור ואומר לעצמו: "בפועל הייתה תחושה שהישראלים הפסידו, לכל הפחות הפסידו קצת. ודווקא זה, ההפסד שלהם, שהיה הניצחון הקטן של הערבים, החזיר לנו את הכבוד האבוד ונתן את היכולת גם לישראלים וגם למצרים לעשות שלום כמה שנים מאוחר יותר." דומה שההרהור הסדור הזה נלקח ישירות מתוך מחברת של תלמיד תיכון ישראלי (לא ערבי!), שמשנן סיכומים שטחיים לקראת בחינת הבגרות בהיסטוריה. מביכה גם השיחה האידיאולוגית שמנהלים סער ועלי: "'אני לא בטוח שזה הזמן והמקום להיכנס לשיחה הפילוסופית הזאת, סער. אבל בתור קצין בצבא הישראלי אתה לא נמצא בעמדה שמאפשרת לך להטיף לאף אחד מוסר. אתם הורגים ופוצעים בכל יום יותר ילדים ונשים מכל ארגוני ההתנגדות ביחד.' 'זה לא אותו דבר ואתה יודע את זה. דיברנו על זה מאה פעם לפני שהפכת לרוצח.' הפעם היה תורי להתחמם."

רמת טיעונים ירודה כל כך אפשר לקבל בוויכוח שמתנהל במציאות, לא בספר שמתיימר לייצג את עמדות הצדדים, ולהעשיר את הקורא בתובנות מעניינות או מקוריות.

שלל היגדים סתמיים כמו "אללה כותב סיפור מטורף יותר מכל תסריטאי" מאפיין גם הוא את שמים אדומים.

עם זאת, בחלקו השני של הספר, כשמתחילה להיפרש עלילת המתח ועמה המרדף הפיזי והמחשבתי, הקצב המהיר מצטייר נכון. יאמר לזכותו שבשלבים הללו הוא בהחלט סוחף ומותח.

לא אתקטנן על שגיאות כתיב ("ופלט הנחת הקלה גדולה" בעמוד 83, בגרסה הדיגיטלית), ולא על חוסר האחידות בתעתיק (שם אחד שמתועתק באותו עמוד – בשתי צורות שונות: "עוויס", "עויס"); אלה תקלות שיכולות לקרות לכולנו. אתהֶה רק בקשר לכמה סוגיות מהותיות יותר. למשל – באיזו שפה בעצם חושבים האנשים הללו, ומדוע מחשבותיו של עלי משובצות במילים ובחלקי משפט בערבית? האם אינו חושב בשפת אמו, והעברית שבה הספר כתוב רק מייצגת את המחשבות (ומשום כך אין באמת צורך בתוספות הללו בערבית)? כמו כן, אני מבקשת לתהות אם אפשר להאמין למעברים החדים הפתאומיים שעוברות הדמויות. (למשל – ג'ני, שרגע אחד מאוהבת באחד, ובמשנו – באחר, וכמעט כהרף עין מתכחשת לעברה ובבת אחת "הרגישה בבית" במקום זר לה לגמרי, מבחינה תרבותית).

ואולי התהיות הללו אינן רלוונטיות לז'אנר. נראה כי הספר מבקש בעיקר לבדר, ומסתבר שבכך הוא מצליח. יעיד על כך המקום המכובד שכבש ברשימת רבי המכר. קוראיו הנלהבים ודאי שמחים להיווכח שהמחבר השאיר סוף שיאפשר לו לכתוב ספר המשך.


כרגיל, קראתי את הספר באפליקציה e-vrit. כתמיד, אני ממשיכה להתענג על הקריאה בגרסה האלקטרונית, המאפשרת להגדיל את האותיות המוארות, ולא להמשיך ולגדוש את מדפי הספרים בביתי, שכבר עמוסים לעייפה. הנה כאן קישור ישיר אליו.

מאיה ערד, "המורה לעברית": מיהו ישראלי?

מאיה ערד סופרת פורה מאוד. למרבה השמחה, מאז שהפציעה ב-2003 עם ספרה המרהיב הראשון מקום אחר ועיר זרה,  כתבה ערד עוד תשעה ספרי פרוזה, ספר עיון העוסק במערכת בנייני הפועל בעבר, ותרמה לספרו של בן זוגה, רויאל נץ, מקום הטעם כלומר – כמעט ספר בשנה.

מאז שהופיע מקום אחר ועיר זרה, רומן בחרוזים – יצירה מקורית, שנונה ומרתקת, שנכתבה כמעין פסטיש ליבגני אונייגין של פושקין – אני מקפידה לקרוא ולהתענג על כל מה שערד מוציאה תחת ידיה. (על שניים מספריה, העלמה מקזאן,  ומאחורי ההר, כתבתי כאן בבלוג).

הספר החדש, המורה לעברית, מאפיין מאוד את כתיבתה של ערד. כמו ברוב ספריה, עלילתן של שלוש הנובלות הכלולות בו מתרחשת בארצות הברית, שם ערד מתגוררת כבר שנים רבות. מרתק לקרוא על הווי החיים של ישראלים גולים, על הקשר הרגשי שיש להם עם מולדתם, ועל התאקלמותם, המלאה או החלקית, בארץ שאימצו לעצמם. בספר שלפנינו, בניגוד לקודמו, מאחורי ההר, נראה כי שאלת השייכות למקום שבו חיים הישראלים הללו אינה מטרידה אותם במיוחד. אפילו המורה לעברית הפטריוטית שמהרהרת – "אין לנו מדינה אחרת", חושבת על עצמה: "אבל מי היא שתדבר? כבר ארבעים וחמש שנה היא באמריקה".  האם הם אכן גולים, עדיין? האם שוב אינם "ישראלים"? האם אורח החיים המקומי באמת טבעי ומובן להם לחלוטין? האם נעשו מקומיים, אם הם חוגגים, למשל, את חג ההודיה כיאות, עם תרנגול הודו ודלעת? בספר שלפנינו נראה שלרובם אין עוד התלבטות. הנופים והמנהגים קרובים לגמרי ללבם.

לאורך הספר התעוררה בי לא פעם התהייה באיזו שפה הם מדברים זה עם זה. בסיפור הראשון, "המורה לעברית", שהקובץ כולו נושא את שמו, די ברור שהגיבורה מדברת באנגלית עם בעלה, פרופסור יהודי אמריקני, או עם רוברט, הבוס שלה, אמריקני לא יהודי. אבל באיזו שפה היא מדברת עם בנה, שגדל בארצות הברית? כשהוא אומר לה "אז יאללה, מה את עושה עניין? תתמודדי ותעברי הלאה", הוא מדבר בעברית? אם כן, מניין לו הסלנג העכשווי המדובר בישראל? ואם באנגלית – מה בעצם היו המילים המקבילות?

גם בסיפור השני, "ביקור", מרים, שמגיעה מישראל לראשונה לביקור אצלה בנה ואשתו, מדברת אתם בוודאות בעברית. אבל בסיפור השלישי, ששמו מופיע באנגלית Make New Friends, שעניינו – יחסים בין אישה לבתה המתבגרת, לא היה לי ברור אם הנערה מדברת עם אמה בעברית, בסלנג הישראלי העכשווי, למשל – "אפשר את הטלפון שלי?" (בהשמטת הפועל האופיינית כל כך לבני נוער ישראלים),  או שדבריה נאמרים בעצם באנגלית והסופרת מצטטת אותם תוך שמירה על הרובד הלשוני המקביל לעברית בת זמננו. ברגע מסוים בסיפור הוריה של הנערה שמחים להיווכח שהיא מסוגלת לקרוא מתכון שנכתב בספר בישול מישראל. הסוגיה הדו-לשונית עולה אם כן, אבל אינה מובהרת עד סופה. בסיפור הראשון ערד כותבת במפורש על  הקושי של מהגרים, שאחרי עשרות שנים איבדו את היכולת להתבטא ברהיטות נינוחה בשפת אמם, אבל לא הצליחו להגיע ליכולת דומה בשפה הנרכשת.

אין ספק שמאיה ערד יודעת היטב את מלאכת הכתיבה. ספריה ממלאים רובד מצומצם למדי בספרות העברית: הם קריאים וידידותיים מאוד. התכונות הללו אינן גורעות מחוכמתם. כשמאיה ערד רוצה לטפל בסוגיה פוליטית משמעותית, היא עושה זאת בעדינות כמעט סמויה. כך למשל, בסיפור הראשון שבספר היא מראה לנו את הפער העצום שנוצר בין ישראלים "ותיקים" שנשארו בארצות הברית, אין לדעת מדוע בעצם, אבל בלבם הם עדיין פטריוטים של ארץ מולדתם, לבין אלה שהגיעו לאחרונה, נציגי השמאל הרדיקלי, יקירי ה-BDS  והחוגים הערביים באוניברסיטאות האמריקניות, אלה שמתעבים את ישראל ואת היהדות, ואינם מהססים להביע וליישם את התיעוב הזה באופן אקטיבי, בפעילויות אנטי-ישראליות. ערד מציגה את התמימות של הוותיקים, נטולי היכולת להבין את התיעוב הזה. והרי גם הם בחרו לעזוב את ישראל, והרי גם הם מתרפקים רק על סממנים שמסמנים אותה בעיניהם: במבה ומקופלת בימי העצמאות, שאז הם חוגגים  ושמחים "לנופף"  בגאווה בהישגים הישראליים: "הטפטפות החסכוניות. הפטנטים הרפואיים. אומת הסטרט-אפ", מציגים לראווה תמונות שנגזרות מעיתוני הסברה ושבועונים: "הכנרת. החרמון. פריחה בנגב. מכתש רמון"… עוטפים שולחנות בנייר קרפ כחול לבן, מניחים דגלים ומשמיעים שירים של אריק איינשטיין, חוה אלברשטיין ואילנית (ערד מדגימה איך קפאו בזמן: ישראל שלהם נותרה בלי שינוי מהיום שבו עזבו אותה), ואפילו של זמרים "עכשוויים" יותר, כך הם סבורים, כמו ריטה, רמי קליינשטיין, אהוד בנאי. והם כמובן מגישים אוכל "ישראלי" שאותו הם קונים "מהמסעדה הלבנונית, בעיר הסמוכה", או "בכלבו של הירדני".

שלוש הנובלות נוגעות בעיקר בעניינים שמתרחשים בתוך המשפחה. בכיסופים לסבתאות. בפער הדורות שבין אימא מסורה מדי, שתלטנית להחריד ועיוורת לצרכים העמוקים של בתה, ביחסים שבין חמות וכלתה ובין אם ובנה המבוגר, ובכלל – בין מבוגרים לצעירים. אלה כבשו את מקומם בעמל רב, והם שטופי נוסטלגיה אל העבר, אל מי שהיו ומה שהיה להם בצעירותם, ואלה מנופפים ביכולות האינטלקטואליות שלהם ובעתידם המבטיח. אלה קשובים, רגישים, מנסים להבין, אלה מתנשאים, נטולי סבלנות, אך מובסים וחסרים בדרכם.

רגעי החסד המתוארים בסיפורים נדירים אמנם, אבל מעניקים להם ממדים של עומק ואמינות.

כדרכה, נוגעת ערד גם בעניין ארס פואטי, כמו שהיא מרבה לעשות בספריה. כך למשל בספר אמן הסיפור הקצר טיפלה באופן מרהיב במקומו של הסיפור הקצר בספרות, ובספר מאחורי ההר חשפה את המנגנונים הסמויים של הספרות הבלשית. כאן היא דנה בהבדל שבין אוטוביוגרפיה לכתיבה של מֶמואָר, אם כי הסוגיה הזאת שולית יחסית בספר שלפנינו.

כתיבתה של מאיה ערד ריאליסטית לחלוטין. היא לוכדת בנאמנות ובדייקנות שיחות, הלכי נפש והתנהגויות, ומעוררת לעתים תחושה שמדובר כמעט בתיעוד, לא בבדיון. למי שאוהב כתיבה כזאת צפויה (שוב!) חגיגה.

גם את המורה לעברית קראתי באפליקציה  e-vrit. הנה קישור אליו: המורה לעברית. מחירו אצלם רק 39 ₪!

 

 

 

אמנון שמוש, "מישל עזרא ספרא ובניו": איך נשמרו יופיו ועושרו

לפני ארבעים שנה הוא ראה אור לראשונה: הרומן הזכור לטוב מישל עזרא ספרא ובניו, שכתב אמנון שמוש, יליד חאלב. ארבעת העשורים שחלפו מאז שנקרא לראשונה לא עמעמו את יופיו של הרומן, ולא הקהו את עוקצו של הסיפור הפורש בפנינו לא רק את קורותיה של בני משפחה אחת, אלא גם את אלה של תקופה ושל קהילה משגשגת שהתפזרה, אך נשארה מאוחדת, בדרכה.

הספר הוא מעין איגרת רבת יופי ששיגר הכותב אל קוראיו. לכל אורכו נשמע קולו של דובר הפונה אלינו מדי פעם ישירות, למשל: "אדרבא, היו אתם השופטים" הוא מבקש, או מתריס: "ואל תאמרו שטרם שמעתם". הוא משתף אותנו בהרהוריו, מעיר הערות, מותח ביקורת על הדמויות, ועם זאת הוא גם מספר כל-יודע, כזה שחודר אל צפונות לבן; הוא ספק הסופר הבורא אותן, ספק משתתף סמוי שצופה בהן מהצד. הטכניקה הסיפורית מקורית ומפתיעה: הקורא תוהה – מי מדבר אלי כך? מי הדמות הנוספת, הקיימת אך נסתרת? מיהו זה שיודע למשל לספר על שתיים מהדמויות ש"עד היום אפשר למצוא אותם […] יושבים לפנות ערב במכנסיים קצרים על הדשא שלפני ביתם, מקשיבים לתקליט של מישל לה-גראן וקוראים בספרים של סרטר…" ולסיים את הפרק העוסק בהם במילה אחת, כמו בחיוך שובב, "voilà". האם זה שכן רכלן השש לשתף את הקוראים במה שהתגלה לו? קרוב משפחה? מכר רחוק? הפניות הישירות הללו כמו מזמנות אותנו פנימה לתוך העלילות השונות, מעוררות אותנו להשתתף בסיפור, לחוש שמדובר בבני אדם אמיתיים, לא בדמויות בדויות.

מישל עזרא ספרא, הדמות הראשית בסיפור, הוא סוחר מצליח וגאה בכישרונותיו. פרק הפתיחה שבו מופגנת יכולתו המופלאה לנהל משא ומתן עסקי הוא תיאור מפואר, משעשע ומרשים ביותר. באיזו מיומנות מלהטט מישל, כמה הוא מיטיב לשטות בבן שיחו, עד שהוא מוריד את המחיר של העסקה הרצויה לו! לא רק את כישוריו המופלאים מראה לנו שמוש, אלא את כל מהלכיו הידועים של הטקס המסחרי, הצעדים המוכרים וההכרחיים, המתנהלים כמו צעדי מחול שהם אמנם ידועים, אבל לא כל מי שמכיר אותם מסוגל לנוע בווירטואוזיות של מישל.

בפרקים הבאים נפרשים בפנינו המהלכים של חורבן הקהילה, ההתפזרות של בניה בין ארבע יבשות, והקשרים הנמשכים בין בני המשפחה, שחלקם מגיעים לישראל, והאחרים גרים בפריז, במקסיקו, בארצות הברית וביפן. אמנם כולם נאלצו לעזוב את חאלב, אבל בעצם לא נפרדו ממנה מעולם באמת, וגם כשהם רחוקים אלה מאלה ריחוק גיאוגרפי, הם ממשיכים להיות מאוחדים בלבם.

שמוש מיטיב לשרטט את המהות הפנימית של בני ספרא, שהיכולת המסחרית היא לוז נפשם. לפיכך אפילו כשאחד הבנים עולה לישראל ומצטרף לקיבוץ, כי הוא סולד מפני העושר והמסחר ומעדיף לעבוד כפועל נקי כפיים, במרוצת הזמן המורשת המשפחתית והכישרונות הטבועים בו מלידה ממריצים אותו להיעשות מנהל המפעל המצליח של קיבוצו, שבקיאותו בעסקים מעשירה את קופת המשק, ממש כמו אביו הסוחר.

מישל עזרא ספרא ובניו עתיר גוונים, עשיר וססגוני מאוד. הסוגיות שהוא עוסק בהן רבות. הוא מתאר למשל את תחושות האפליה של העולים מארצות ערב, ומסביר כי "תרבות ישראלית מקורית, עשירה ומעשירה, תצמח רק מן המפגש המפרה בין מזרח ומערב".

(על עניינו העמוק של אמנון שמוש בסוגיה אפשר אולי ללמוד מהאנתולוגיה מזרח ומערב: 50 מספרים בוחרים סיפור, שערך והוציא לאור ב-1998. "ייחודה של אנתולוגיה זו בפסיפס הספרותי-תרבותי-חברתי שבה", כתב בדבר העורך, והוסיף כי "הספרות העברית משולה בעיניי לציור אופייני של יעקב אגם: אותה התמונה תיראה אחרת למסתכל עליה ממזרח, ממערב או מלפנים". בדברים הקצרים שהקדימו את כל אחד מהסיפורים הקפיד שמוש העורך לציין ולהדגיש מה מוצאו של כל סופר: מארצות המזרח, או מארצות המערב. כך למשל, יצחק נבון הוא "בן למשפחה שמוצאה מתורכיה", שלומית הראבן "נולדה בשנת 1930 בוורשה, פולין", חיים סבתו "נולד ב-1952 בקהיר, מצרים", וכן הלאה. אוסיף ואציין כי כותבת שורות אלה היא הסופרת היחידה מבין המוזמנים להשתתף באנתולוגיה שמוצאה המעורב – סוריה והונגריה –  הוא אולי התגלמות השאיפה המובלעת להגיע למפגש המפרה בן מזרח למערב…).

דוגמה אחרת לעניינו בסוגיות שונות אפשר לראות בפרק שבו הוא מותח ביקורת על העושק של הבדווים בדרום הארץ: "נתברר לו עד מהרה שבדווים אלה שבכאן היו עד לפני זמן קצר בעלי הקרקע, כיוון שהם ערבים והביטחון חשוב פה מכל, פינו אותם השלטונות מאדמתם ויישבו עליה יהודים טובים ונאמנים שנחלצו לכפר ולספר. נתנו להם למתיישבים קרקע ומים ובתים וחממות. ידיים עובדות לא נתנו. עמדו הללו והביאו את הבדווים לעבוד אצלם, הם ונשיהם וטפם. אף שילמו להם ביד רחבה כמעט שכר-של-פועל-אחד לחמולה שלימה. ואם גדולות החמולות – זבש"ם". בפרק אחר הוא דן גם בניצול של תושבי מקסיקו שהיהודים מתעשרים על חשבונם ואינם מהססים לרמות ולעשוק אותם, כי "להתעשר אפשר רק מהגויים".

הוא מתאר את "המחדל" של מלחמת יום כיפור ומלגלג על המילה החדשה: "במקום להודות ולהתוודות 'אין מילים', עמדו והמציאו מילה, מֹח דל. מילה עלובה שבאה לתרץ את כישלון המדיניות הציונית; את הכישלון שהוליד את השכול", והוא בוחן, באמצעות הדמויות שיצר, שאלות כבדות משקל, שתקפות גם בימינו. למשל – האם "האנטישמיות לבדה […] מצדיקה קיומה של מדינה", והאם "קיומה של המדינה" יכול להיות "תרופה לאנטישמיות".

הוא מפליא לתאר מאכלים, מפגשים משפחתיים שאפשר ממש לראות ולשמוע את המשתתפים בהם, משקף את שפת הדיבור שלהם, המתובלת בביטויים ובמילים בערבית, משמיע עקיצות, דברי לצון, חידודי לשון, מעשיות שהוא מביא כלשונן – כמה שפע ואיזה עושר מרהיב! – והוא משעשע ומתבל את דבריו בהומור. לדוגמה: אברום, בנו של מישל שנעשה חבר קיבוץ ומנהל המפעל אומר לעצמו בשובו מביקור אצל קרובי משפחתו העשירים במקסיקו: "בניהם הולכים בדרכיהם – בעינינו ריאקציה ('זוועה!'); בנינו הולכים בדרכינו – קידמה ('הישג!'); הא כיצד?"

המכתבים שכותבת לינדה, אשתו של מישל, לבני משפחתה, משכנעים ומדויקים כל כך, עד שקשה להאמין שאינם אותנטיים (ואולי נשען שמוש על דמות אמיתית ועל כתביה?).

בבסיסו של הסיפור מצויה תעלומת היעלמותו של כתר ארם צובא – כתב יד חשוב של התנ"ך ששכן מאות שנים בחאלב ונעלם ב-1947 כשהתחוללו שם פרעות נגד היהודים, ושחלקים ממנו הגיעו  ב-1957 לידי מי שהיה אז נשיא מדינת ישראל, יצחק בן צבי. שמוש מפתח בספרו מעין פתרון לשאלה היכן נמצאים החלקים שעדיין חסרים, מה עלה בגורלם וכיצד השפיע הפתרון-לכאורה של התעלומה על חייו של אחד מבני ספרא.

מעניין ללמוד כי תיאור פיקטיבי כביכול של שני חוקרים שהגיעו מארץ ישראל לחאלב ב-1943 כדי לבחון את כתר ארם צובא, הוא בעצם סיפור אמיתי. לא זו בלבד, אלא שאחד מהחוקרים ההם היה אחיו של הסופר, שהגיע מישראל ביחד עם חוקר אחר, יצחק קסוטו. השניים ביקשו לצלם את דפי הכתר, אבל סורבו. פרנסי הקהילה לא הרשו להם להוציא אותו מתחומי בית הכנסת, והתירו רק לקסוטו לעיין בו, בהשגחת אחד מבני הקהילה!

מישל עזרא ספרא ובניו עובד בתחילת שנות ה-80 לסדרת טלוויזיה בלתי נשכחת, בבימויו של נסים דיין ובכיכובם של מכרם חורי, לילית נגר, עמוס לביא, תיקי דיין ורבים אחרים. חמשת הפרקים של הסדרה שודרו בימים שבהם הערוץ היחיד של הטלוויזיה שימש כמדורת השבט. הסדרה זכתה להצלחה רבה, וב-1987 הוקרנה שוב, אחרי שעברה עריכה ונוספו לה שני פרקים. בידיעה על ההקרנה המחודשת נכתב כי הסדרה נחשבת "אחד היהלומים שבכתר ההפקות של הטלוויזיה הישראלית".

האם יש סיכוי שתשודר אי פעם שוב?

מעריב 1 בינואר 1987

נועם חי, "חמצן": איך חושבים תאים סרטניים?

במעבדה שלה היא חקרה את השפעת החנק על תאים ממאירים. עמוק בליבת כל גידול סרטני מוצק, אפילו קטן, יש תמיד תאים המשוועים לאוויר, נחנקים. רגע לפני המוות, בעווית הגסיסה, כמה מן הנחושים שבהם מצליחים למשוך אליהם כלי דם טעון חמצן מהיקף הגידול, ואז יש להם רגע של רווחה. הם נושמים, חזק ובכוח, וכאילו אין מחר הם מתחלקים מהר, ועוד יותר מהר, והגידול מתעבה מבפנים ומתנפח, מפורר את העצם, הכבד, הריאה, ושוב התאים שבעומק נחנקים וחוזר חלילה. ואז הם נוטשים, אלה מהם ששרדו, ומחפשים מרחבים רחוקים מאווררים ומלאי עסיס, והלאה, והלאה. היא ניסתה לחשוב באופן האלים, המטורף, שבו חושבים תאי הסרטן הנחנקים, להרגיש את ההיבריס שלהם שאין לו סוף, איך הם חגים מסביב למוות, כל כך קרוב, שוב ושוב ושוב, איך לא אכפת להם שימותו בסוף יחד עם הגוף המובס, ההרוס. כמעט ללא מנוחה חשבה ועבדה, ויצרה פתרונות השמדה, ורק אחד ממאה התברר כקצה חוט אפשרי. היא התקדמה, בתסכול, עקב בצד אגודל, והכנסים היו הפוגה.

עיצוב: יעל ארט

סייד קשוע, "עקוב אחר שינויים": איך סיפור יכול לשנות את החיים

לקוראיו הנאמנים של סייד קשוע לא מעט ממה שמופיע בספרו החדש עקוב אחר שינויים יראה מוכר. מי שחש כאילו ליווה את קשוע בהחלטה לעזוב את ישראל, ואז להקדים ולזרז את העזיבה, כל מי שזוכר את המצוקה שהביע ברשימות שלו במוסף סוף השבוע של עיתון "הארץ", לפני העזיבה, בימיו הראשונים בשמפיין שבאילינוי, את סיפוריו על מהלך קליטתו כמורה לעברית באוניברסיטה, את הגעגועים לישראל שהוא מביע בלי הרף, לצד פחדיו מפניה, ימצא את כל אלה ברומן הכמו ביוגרפי.

כמו סופרים רבים אחרים, קשוע משתמש בחייו כבחומר גלם, אבל אין לטעות: אלה אכן חומרי גלם, שהוא מעצב כדי לספר סיפור שאינו בדיוק על עצמו. קשוע לוקח את הפרטים האישיים שלו ומשנה אותם קלות, מייצר באמצעותם דרמה מומצאת, אבל מציאותית מאוד. דמותו של הדובר דומה מאוד לו עצמו, אשתו וילדיו אינם מצטיירים שונים מאוד מאלה שקשוע מתעד ברשומותיו, אבל גם מי שמאמין כי הדמויות שהוא כותב עליהן בטורו השבועי מתארות במדויק את בני משפחתו הקרובים יכול לשער שגם הן קצת בדויות, לא לגמרי זהות לאישה, לילדים, להורים, לאחים, שעליהם הוא כותב בעיתון, כאילו לא המציא אותם, אלא הביא אותם אלינו "כמו שהן". הכתיבה העיתונאית של קשוע קרובה מאוד לכתיבה ספרותית, ולהפך – הכתיבה הספרותית שלו מזכירה לפעמים כתיבה עיתונאית, ולא רק מזכירה אותה, אלא אפילו נשענת עליה. כך למשל הקדיש קשוע פרק שלם לתיעוד הדיווח העיתונאי בעקבות מה שקרה באום אל-חירן. אני לא יודעת אם ציטט במדויק את מה שאמרו אז הכתבים והמרואיינים, אבל הכול מצטייר אמיתי לחלוטין. בדיעבד ידוע כמובן לקוראים שהדיווחים היו שקריים, שהמורה למתמטיקה שנורה, יעקוב מוסא אבו אל קיען, היה איש של שלום, שהוא לא ניסה לדרוס אף אחד, שהריגתו הייתה פשע. קשוע נשען על הידע שלנו, ואינו מוסיף ואינו מעיר שום דבר. האם לפרק הזה יהיה ערך בעוד אי אלה שנים, כשהאירועים המידיים יימחו מהזיכרון? אם כך – האם מדובר בכתיבה ספרותית, או עיתונאית?

ברור שהרגשות והדעות שמופיעות בספרו אותנטיות לגמרי. מה שקשוע הסופר חושב, חושב גם בן דמותו, המספר, מה שמכאיב, מטריד, מדאיג את האחד, משתקף בדייקנות אצל האחר, הבדוי.

סייד קשוע הוא סופר מצליח. בן דמותו הוא סופר צללים, שכותב את הביוגרפיות של אנשים זרים, ישראלים – יהודים וערבים. שניהם ערבים, ילידי טירה. שניהם חיו כמה שנים בירושלים, ושניהם חיים כיום באילינוי. שניהם נסו מהארץ זמן לא רב אחרי שצעירים פלסטינים חטפו בגוש עציון שלושה נערים ישראלים, גיל-עד שַׁעֶר, יעקב נפתלי פרנקל ואיל יפרח ורצחו אותם, וצעירים ישראלים חטפו ורצחו נער פלסטיני, מוחמד אבו ח'דיר. האווירה ברחוב הישראלי, התגובות שספג על פי עדותו, הן בטורו בעיתון והן ברומן, גרמו לסייד קשוע לחוש שהוא ובני משפחתו אינם בטוחים עוד בישראל.

ההבדל העיקרי בין קשוע ובין דמותו הוא בכך שהסופר האמיתי כותב פיקשן, בשעה שבן דמותו אינו מעז לכתוב סיפורים בדויים, אחרי שסיפורו הראשון, כך מסתבר, שינה את חייו לחלוטין, ולא רק את אלה שלו. למעשה, אותו סיפור ראשון ויחיד הזיק לו כל כך, עד שאינו יכול בעצם להתאושש ממנו, ולשקם את כל מה שהרס. מעניין לראות איזה כוח מעניק הסופר ליצירה, איזו עוצמה הוא מייחס לה.

את געגועיו הוא מרבה לתאר בטור, ובספר הוא עושה זאת בפירוט חושני, כשהוא מודע לשוני הרב בין ילדותו, לבין זאת של ילדיו. ממקום גלותו באמריקה הוא שוקל לקחת את ילדיו, לנסוע אתם כדי לקטוף זעתר (באילינוי!), כפי שנהג לעשות עם הוריו ואחיו. הוא מתגעגע לזיקיות שאהב לצפות בהן, לתאנים, לשסק. מתיאוריו ניכרת הקרבה העצומה לחי ולצמוח של נופי ילדותו. הוא מסביר את ההבדל בין עקיצה של דבורה לזאת של דבור, מתאר את טעמם של השקדים הירוקים ש"טעים לאכול עם מלח, כשהגלעין שלהם עדיין לבן וטרי," ומסביר מדוע צריך להיזהר כשקוטפים לימונים. לא רק לטבע של הארץ הוא מתגעגע. גם לקרבה אל האנשים. לתחושה שרואים אותו. כך למשל באמריקה הוא הולך בקביעות לאותו סַפָּר, שלעולם אינו מגלה שום סימן שהוא זוכר אותו, והוא חש שרק בישראל הוא שייך באמת. (על כך בדיוק כתב לא פעם גם בטור שלו בעיתון "הארץ").

נראה כי אחד הקונפליקטים המשמעותיים בחיי קשוע, ובאלה של בן דמותו, הוא הצורך אולי בעצם – הכורח – שלו לכתוב בעברית. הוא "ערבי שכותב בעברית". הוא חשדן כלפי הישראלים שקוראים את מה שהוא כותב. בן דמותו, שאינו מעז לכתוב סיפורים בדיוניים, "מעניק" לאנשים שאת סיפוריהם הוא כותב כסופר צללים, זיכרונות משל עצמו (בדיעבד, כשסוד אפל ומפתיע נחשף, מסתבר שהשתמש גם בזיכרון אסור של זולתו). האנשים הללו אינם רהוטים, אינם יצירתיים כמוהו. הוא מספק להם אם כך את המטענים של עצמו, וכך הולך ומתרוקן. מהבחינה הזאת שפר גורלו של סייד קשוע. הוא כותב באמת, גם אם אין לו ברירה, אלא לעשות זאת בשפה של מי שמצטיירים כאויביו, בכוח או בפועל. הם אלה שהתעללו באביו של בן דמותו כשהיה כלוא אצלם (מדוע? אין הסבר). הם אלה שאחראים לפחד שלו, לחוסר הביטחון שהסופר ובן דמותו חשים בישראל, לתחושה שעליהם למלט את עצמם ואת משפחתם.

הרומן נקרא עקוב אחר שינויים. יש כאן כמובן משחק מילים: השינויים הם בחייו של הדובר, בנפשו, בעקבות המעבר לאמריקה, בעקבות המהפך שיצר הסיפור האחד שפרסם, אבל הם מתייחסים גם לשינויים שהוא עורך בכתיבה של ספרי הזיכרון. כדי לחדד את הנקודה השתמש סייד קשוע בתחבולה מוזרה ולא מובנת. בפעם הראשונה חשבתי שנפלה טעות. אחר כך הבנתי שיש כאן עניין מגמתי: מדי פעם מחוקה שורה בקו אמצעי, כאילו מדובר בטיוטה, או בקובץ לא גמור. עלי להודות שלא מצאתי היגיון או שיטה במחיקות הללו, ולטעמי זהו גימיק מיותר. כך בעצם גם הפרק בערבית, המובא לקראת סופו של הרומן. הוא אמור לצטט את המונולוג האחרון שהשמיע באוזניו אביו, כשביקר אותו בבית החולים. במידה מסוימת הרגשתי שקשוע עוקץ או מקניט אותי, ואולי בצדק: העברית שלו, שהיא השפה שלי, מושלמת. הערבית שלי, שהיא השפה שלו, אינה קיימת. ואפשר להניח, במידה רבה של ביטחון, שמרבית דוברי העברית שיקראו את הספר לא יוכלו לקרוא את הפרק הזה. האם עלה בדעתו לספק תרגום לעברית? כנראה שלא. האם יש בכך משהו מתסכל? האמת שכן. ועם זאת, אפשר להבין את ההתרסה שלו. את קריאת התגר.

אחרי שבן דמותו של קשוע מפרסם את הסיפור הבדיוני היחיד שלו, ולפני שאותו סיפור מחריב את חייו, הוא מספר כמה שמח, ואיך  "לא הפריעו לי יותר החשדות שהועסקתי או שחברי החמיאו לעבודתי רק משום שציפו ממני לפחות ושעצם העובדה שידעתי לחבר כמה שורות בשפה שלהם ולא בשפתי כבר נחשבה בעיניהם לפלא אמנותי."

האם, אני שואלת את עצמי, יאמין לי אם אומר כי הרומן דיבר אלי, או יחשוד שדעתי מוטה, כי אני מתפעלת מעצם העובדה שהכתיבה שלו רהוטה ויפה כל כך? ואם אמתח ביקורת, האם יאמין לי, או יחוש שמשהו בישראליות שלי מפריע לי להבין אותו?

את ספריו הקודמים של קשוע אהבתי מאוד. את טורו בעיתון "הארץ" אני קוראת בדבקות. צר לי על תחושת הניכור שהוא חש. הצטערתי כשחש שהוא נאלץ לעזוב את מולדתנו. אני עוקבת, ככל שהוא מאפשר לי, אחרי ההתאקלמות של ילדיו בארצות הברית, וחוששת שהוא עצמו לעולם לא יחוש שם בבית. אם אני מרשה לעצמי לחוש קרבה מופרזת-אולי אל אדם שבעצם אינני מכירה, זה מפני שהוא עצמו פותח בפני כולנו את לבו, חושף את פגיעותו, ועושה זאת תמיד בהומור ובשנינות שובים. אי אפשר שלא לחבב אותו מאוד, אפילו, יש לומר בגלוי, לאהוב.

טעימה מהספר "רצח בבית הספר לאמנויות", פרק 18 יום כיפור, עכשיו במבצע

18

צלצולי פעמונים של אופניים וצעקות של ילדים העירו אותה.

"מפגר! תעלה לכאן!"

"אבל אני הייתי ראשון!"

"תמותו!"

קירה הביטה בשעון: רק שמונה.

היא ניסתה להתהפך, לכסות את הראש בכרית, לשכנע את עצמה שהרעש לא מפריע לה, השכנה מלמטה אמרה לה פעם, "אני מחליטה לא לשמוע ובאותו רגע הכול נעלם," אבל לא הצליחה. קול נפילה של חפץ כבד עלה מהרחוב ומיד נשמעו בכי וצעקות, "תראה, בגללך! זבל! בגללך!"

היא התיישבה במיטה, הביטה בטלפון שלה, באתרי החדשות עלו דפי הבית, קפואים ומוסרים מידע יבש על תפילות, כפרות, חטאים וסליחות.

היא הביטה שוב בהודעה שאוהד כתב לה אתמול: "חושב עלייך. אתקשר בתחילת השבוע".

היא תהתה אם הוא מקפיד למחוק כל הודעה אליה מיד אחרי שהוא שולח אותה. ודאי לא עולה על דעתו שאת כולן אפשר לשחזר, שהן יושבות להן, במקום כלשהו במרחב הווירטואלי, מוכנות להגיח, אם יידרשו…

היא יצאה מהחדר לבושה בתחתונים בלבד, השותף שלה היה רחוק מכאן וסוף-סוף הדירה עמדה לרשותה בלבד. קרן שמש, הבטחה של אור שעדיין לא היתה חמה מדי, נשפכה על רצפת המטבח הקטן כמו שביל זהב.

קירה העמידה על הכיריים קומקום עם מים לקפה, הביאה את המחשב שלה מהמיטה, הניחה אותו על השולחן, התלבטה רגע, ואז החליטה על התיקייה של האולדיז: שירי שנות החמישים והשישים, זמרים וזמרות נושנים שגילתה לאחרונה ביוטיוב, ורוב החברים שלה בכלל לא שמעו עליהם: פגי לי, פול אנקה, קוני פרנסיס: קח אותי אל הירח, לשחק עם כוכבים… בצעדי מחול חזרה לחדר והתלבשה, לא לפני שהסתכלה במראה המוארכת ונגעה בעצמה, בעור החלק שבין הצוואר לשדיים, בבטן השטוחה, במותניים הדקים. "להגיד לך משהו, ד"ר בן-טובים היקר? יש לך מזל!" היא שלחה לעצמה נשיקה וחייכה.

עם ספל הקפה ביד ישבה ופרשה את עיתוני החג, שכולם היו מלאים בזיכרונות גבריים, התרפקות על מתכת ואש: ארבעים שנה מלאו למלחמת יום הכיפורים. גולדה נבהלה ודדו ריסק. היא דיפדפה בין תצלומים של טנקים שרופים וחיילים חבולים, ראתה ברפרוף מילים: התרעות, מטוסים, שקרים, פציעות.

בשנה שעברה, יומיים לפני יום כיפור שחל אז באמצע השבוע, סיפר לה אוהד על אביו. על מה שקרה איתו במלחמה ההיא, חודשיים לפני שהבן הבכור, הוא עצמו, נולד לו.

"הוא היה אז מג"ד בצנחנים, השתתף באחד הקרבות הכי קשים, בדרום. היו שם כמה זחל"מים, אחד מהם שלו, שאיכשהו נותקו משאר הכוח. אנשים לידו נפצעו. נהרגו. אבל הוא המשיך להילחם. לא ויתר. בסוף, ממש ברגע האחרון, חילצו אותו. אחרי שהוא יצא משם, הוא הצטרף ליחידה אחרת והיה בין הראשונים שצלחו את התעלה."

"אתה ממש גאה בו," היא אמרה.

"אם לך היה אבא גיבור לא היית גאה?" השיב אוהד בשאלה.

 

הספר זמין במבצע, באתר הספרים הדיגיטליים e-vrit

ישי שריד, "מפלצת הזיכרון": מי מכם היה מציל נער זר?

מי מכם היה מציל נער זר, מטונף, שדופק על דלתו בלילה ומסכן בכך את חייו ואת חיי ילדיו, שאלתי אותם במפגש הערב במלון. שקט, לאחר מכן התלחשויות. מוחם טחן את האפשרויות. איך יוצאים מזה. הוא לא בן עמכם, הזכרתי להם, הוא לא מהדת שלכם, אתם לא מכירים אותו בכלל. אין לכם שום חובה כלפיו, חוץ מזה שאתם בני אדם. אחדים הצביעו, הייתם מוכנים למות בשבילו? הקשיתי עליהם, שישרפו את ביתכם עליכם ועל ילדיכם? אז הורדו האצבעות, בדרך כלל אין מאפיינים לחסידי אומות העולם, אמרתי להם, כמעט שלא תמצאו ברשימה אנשים מפורסמים, מצליחנים, גאונים, אינטלקטואלים גדולים. רובם היו אנשים רגילים. כמו גברת אנה שהיינו אצלה היום. אני לא יודע כמה ספרים היא קראה בחיים שלה, היא לא למדה בתיכון, זה בטוח. כל החיים עבדה קשה בשדה ועם החזירים במשק וגידלה הרבה ילדים, אבל יש לה לב טוב. היא הכניסה אותו פנימה, היו כאן רבים אחרים, רוצחים, פחדנים, ששרפו יהודים, שהסגירו אותם, אבל היו גם כאלה. אני שואל את עצמי – אמרתי לתלמידים – איך אני הייתי מתנהג במקומם? אני לא יודע. כנראה הייתי מפחד, וזה הורג אותי, זה לא נותן לי מנוח, כי זו השאלה היחידה שאנחנו יכולים לשאול את עצמנו בתור בני אדם. המורים התנועעו באי-נוחות בשורה הראשונה, עם הזמן הקפדתי פחות על מילותיי, על פני הנערים התרוצצו הלבטים, ההיגיון התערב, לימדו אותם להפעיל קריטריונים – לא לכל אחד צריך לפתוח את הדלת, המתפלספים לא היו מצילים אף אחד, רק הצנועים, הפשוטים, טובי הלב. איני כזה, אמרתי לעצמי, והיה קשה לי להמשיך בשיחה, איני מצליח לאהוב אפילו את הילדים האלה, שהם בני עמי ולא עשו דבר רע, רק על סמך הבעות פנים וקטעי משפטים אני מייחס להם זדון, ואיך הייתי מכניס לביתי נער זר.