מדהים עד כמה תיאור של מאורע היסטורי, משהו שכולנו יודעים עליו לכאורה כל כך הרבה, יכול להיקרא ממש כמו ספר מתח. 

על הכריכה הקדמית של הספר מצוטטת מילה אחת שהופיעה בביקורת בני יורק טיימס: “מרתק!” ואכן, מדובר בספר מרתק, סוחף, עוצר נשימה.

כריס ואלאס עשה כאן מהלך מוצלח במיוחד: הוא יצר עלילה, שלוחות הזמנים שלה הולכים ומתקצרים:  בתחילת הספר אנחנו נמצאים 116 ימים  לפני הרגע הגורלי. הזמן הולך ומואץ ככל שאנחנו מתקדמים אל סופו של הספר. בעמודים האחרונים ההתקדמות בזמן מתבצעת בשעות ואז – בדקות. וכך אנחנו הולכים ומתקרבים במהירות גוברת אל אחד המעשים השנויים ביותר במחלוקת שביצע אי פעם האדם – הטלת פצצת אטום על עיר שחיו בה יותר ממיליון אזרחים. המתח שחשתי היה כה עז עד שלקראת הסוף חשתי לרגע מין תקווה שזה לא יקרה. שזה לא יצליח. שהפצצה תיסוג לאחור. שהירושימה, ועימה אולי בעתיד גם האנושות כולה – לא תיחרב.

ואלאס עשה עוד מהלך ספרותי מחוכם: הוא מספר על מה שהוביל אל הטלת הפצצה מנקודות המבט הפרטיות של אנשים שונים ורבים: למשל – נשיא ארצות הברית, שהיה על האונייה בדרכו חזרה מוועידת פוטסאדם, והורה להטיל את הפצצה רק אחרי שיעזוב את אירופה. אנחנו לומדים להכיר את טרומן מקרוב, את חששותיו, העדפותיו, תקוותיו. מדוע לא רצה בעצם להיות נשיא. מה למשל חש כשנאלץ להתרחק מאשתו ובתו כדי לטפל בעולם. אנחנו קוראים על רוברט אופנהיימר, ראש פרויקט מנהטן שבו פיתחו את הפצצה; על הטייסים שהטיסו את המטוס, וגם על אלה שרק התאמנו אתם, אבל בסופו  דבר לא זכו בכבוד… אנחנו מכירים מקרוב צעירה אמריקנית שהיה לה תפקיד זוטר בפרויקט – לא היה לה כמובן מושג למה היא שותפה. מחשבותיה התמקדו רק בארוס שלה ובצפייה לשובו מהמלחמה באירופה. ועל ילדה יפנית, שלרוע מזלה חזרה להירושימה רק כמה שעות לפני ההפצצה הגורלית. ואלאס מספר לנו גם על עיתונאי שליווה את השלבים האחרונים לפני הטלת הפצצה, על מדינאים שהשתתפו בדיונים אם להטיל אותה, ועל עוד כהנה וכהנה דמויות שונות.

וכך לא קוראים עוד פרק בהיסטוריה, אלא לומדים עליה מתוך סיפורים אישיים! אנחנו עוקבים אחרי געגועיה של הצעירה, לומדים מתי ואיך התארסה לאהובה, כמו גם על ייסוריה של הילדה היפנית שהורחקה מהירושימה כדי להגן עליה, איך התחננה לחזור הביתה ואיך אכן הגיעה רק שעות אחדות לפני שעולמה נבלע בענן הרדיואקטיבי. אנחנו מכירים את אמו של הטייס – אינולה גיי שמה – איך תמכה בבנה, בניגוד לדעתו של בעלה, אביו, שתבע ממנו ללמוד רפואה ולא להתנדב לצבא ולהיות טייס, ואיך החליט לקרוא בשמה למטוס הקטלני ביותר בהיסטוריה של האנושות. בזכות כל הפרטים הקטנים אנחנו מרגישים קרובים אל האנשים הללו, מבינים אותם, את קשייהם, את הפחדים והתקוות, והפרשה כולה מקבלת פן אנושי. 

כמה מוזר, כמה מחריד, לחשוב על הרג של מאות אלפים (ופגיעה גם בדורות הבאים, שממשיכים לסבול מנזקי הקרינה), כעל סיפור אנושי. כמה מזעזע לקרוא שוב על ההתלבטויות של הדרגים הקובעים והמחליטים, ועל ההכרעה המזעזעת שלהם! 

גם בספר שלפנינו, כמו בספרו של מייקל דובס שישה חודשים ב־1945, מתברר שההפצצה על הירושימה לא הייתה מחויבת המציאות. אכן, הטענה המקובלת היא שארצות הברית ביקשה למנוע הרג של מאות אלפי חיילים אמריקניים (וגם של חיילי אויב!), שכן היפנים סירבו להיכנע. אבל גם כריס ואלאס מראה כי יפן כבר הייתה בעצם בשלה להיכנע, אבל לא “בלי תנאים”, כפי שתבעה ארצות הברית. היפנים עמדו על כך שהקיסר ישמור על מעמדו, ולכך ארצות הברית סירבה. זה היה העניין. וכמובן, כפי שעולה גם מספרו של מייקל דובס, עצם ההצלחה בייצור הפצצה, והרצון להוכיח לעולם שאמריקה חזקה מכולן. אכן, הניסוי שהוכיח את יכולותיה נערך במהלך ועידת פוטסדאם וזה היה למעשה השלב הראשון במלחמה הקרה. הפצצה העצימה את ארצות הברית והעניקה לה יתרון עצום (אך, כמובן, זמני!). 

ואלאס מספר על הפתעתו של טרומן מאדישותו לכאורה של סטלין, כשנשיא ארצות הברית סיפר לו על הנשק רב העוצמה שארצו הצליחה לפתח. אבל סטלין לא היה באמת אדיש. הוא פשוט לא הופתע: הייתה לו חפרפרת בתוך פרויקט מנהטן, והוא ידע למעשה פרטים רבים על פצצת האטום. 

מאזן הכוחות הוטה לזמן מה לטובת האמריקנים, אבל הם לא היו היחידים שהשתתפו במירוץ להשגת הפצצה. אכן, מזלו של העולם, כפי שכתב טרומן ביומנו, “שהאנשים של היטלר או של סטלין לא גילו את פצצת האטום,” שכן, הוסיף וכתב, “זה כנראה הדבר הכי נורא שהתגלה אי פעם”. (והמשיך והתנחם: “אבל הוא יכול להביא את מלוא התועלת”). למרות זאת – קשה, גם אחרי שקוראים את הספר שלפנינו – להשלים עם הטלת הפצצה על הירושימה.

כל המעורבים במעשה הבינו וחשו את הזוועה. ואלאס מתאר את למשל הזעזוע של הטייסים שראו מלמעלה איך בלחיצת כפתור הפכו עיר חיה, תוססת, בנויה, לעיי חורבות עולים באש ומדממים. ועם זאת – מספר גם על תחושת הסיפוק שהתעוררה בהם, כי השלימו את המשימה בהצלחה. ואפילו את רגעי הצחוק הקטנים שהיו להם זמן לא רב לפני המעשה: למשל, לפני שהצוות הקטלני המריא לדרכו, צילמו אותם ביחד: “הצלם ביקש מכולם להצטופף”, ואחד מהם “הרגיש נעל של מישהו ננעצת בישבנו. הוא הרים את ראשו וראה את ואן דר קירק [אחד מאנשי הצוות] מחייך. השניים פרצו בצחוק קולני.”

כנראה שכך נראית האנושות: בדרך להרס שיפתח עידן חדש בתולדותיה, מישהו פורץ בצחוק בגלל נעל שננעצה בישבנו. 

תרגמה מאנגלית: דפנה לוי

ובנימה אישית: ב־2003 ראה אור בהוצאת ידיעות ספרים רומן שכתבתי, שירה והירושימה שמו. הוא מתעד פגיעה מינית במשפחה.

בסופו של הרומן מופיע סיפור קצר שכתבה הדמות המרכזית, שירה שמה, לפני שהתאבדה. (זה לא ספוילר: ידוע על כך ממש מהדפים הראשונים… אגב, בשל חיי המדף הקצרים להדהים של ספרים בישראל, אפשר כיום למצוא אותו בספריות, או באתר מקוון, למשל ב־e-vrit. כאן קישור אליו)

כך נפתח הסיפור ששירה כתבה.

נראה כאילו היא אימצה את הנרטיב המרושע, הלא־מוסרי בעליל, של אביה כלומר – את הדברים שאמר לה פעם, כשהייתה ילדה, ממש לפני שפגע בה: 

“היפאנים קיבלו שתי פצצות אטום על הראש. שתיים, לא אחת. הגרמנים כבר נכנעו לאמריקאים, היטלר כבר התאבד, אבל היפאנים – לא. הם לא הסכימו. הקיסר שלהם היה חזק וחשוב מאוד, אל שאסור לראות את הפנים שלו, בנה של השמש העולה, תושבי הירושימה שהתהלכו  באותו יום בחוץ, גברים בדרך לעבודה, ילדים שאיחרו לבית הספר, נשים טרודות, יום רגיל, בוקר של שיגרה פשוטה, חוצים כביש, נושמים אוויר, הרימו מבט אל השמיים שמטוס אחד קטן חג בהם, ולא נבהלו ממנו. כבר היו להם הפצצות מהאוויר, אזעקות, מבנים של מטוסים רמי מנוע, מנמיכי טוס כדי לכוון היטב את מקום נפילת הפצצות שלהם (זה היה כמעט חמישים שנה לפני עידן ההפצצות הכירורגיות העדינות של בגדד), מה מטוס אחד קטן שחג בשמיים יכול כבר לעשות? אחרי כמה דקות אלה שהיה להם מזל התאדו, בלי שהספיקו לדעת כמה הם גיבורים בעיני הקיסר המתעקש שלהם. האמריקאים זרקו עוד פצצה, על עיר אחרת. ככה זה היה. שתי פצצות אטום על שתי ערים.

ואם הגרמנים והיפאנים היו מנצחים  במלחמה?”

את ההיסטוריה כותבים אמנם המנצחים, אבל שירה הבדיונית שהמצאתי כתבה סיפור שבו חשפה והוציאה לאור את מעשיו של אביה. אני, עופרה, נעזרתי בה, בשירה, כדי לספר את סיפור החיים שלי. 

הסיפור של שירה (ובעצם, כמובן – שלי!) מסתיים כך:

“את שמעת על הפצצות אטום שהאמריקאים הורידו על הירושימה ונגסקי, נכון? מה היה קורה אם הגרמנים והיפאנים היו מנצחים במלחמה, מי היו אז פושעי המלחמה? את מי היו זוכרים? מי היו הטובים? ומי הרעים? מבינה? את שותקת ושותקת ולא אומרת כלום, טוב, לא חשוב עכשיו, הנה, בואי, בואי אלי, ככה, לכאן, מרגישה? מרגישה? זה הכול בשבילך, הכול רק לטובתך – “

ההצדקה להטיל את פצצות האטום על הירושימה ועל נגסקי לא נשארה חד משמעית: היא הולכת ומתערערת. עוד ועוד חוקרים כותבים על מה שקרה וחושפים את האמת.

האם חשיפתה תציל את האנושות מפני עצמה?

היום, 6 באוגוסט 2023, ימלאו 78 שנים ליום שבו הטילה ארצות הברית את פצצת האטום הראשונה, על הירושימה, ביפן. 

לאחרונה עלה ב־VOD של Yes הסרט התיעודי “אופנהיימר”, שפורש את קורות חייו של מי שמכונה “אבי הפצצה הגרעינית”. 

הסרט מרתק. הוא מציג, כמובן מאליו, את העמדה המקובלת, שלפיה ארצות הברית נאלצה להטיל את הפצצה – כינויה המזוויע היה “ילד קטן” – על תושביה האזרחיים של הירושימה, מאות אלפי נשים זקנים וטף, כדי לקצר את המלחמה ולמנוע את מותם של רבבות חיילים אמריקניים. אבל מי שקרא את ספרו של מייקל דובס שישה חודשים ב-1945, רוזוולט, סטלין, צ’רציל וטרומן ממלחמת עולם למלחמה קרה כבר יודע שהנרטיב ההוא מאוד לא מדויק. דובס דן, בין היתר, במהלכים שהובילו להטלת הפצצה ובשיקולים שהביאו למעשה.

כפי שאפשר לראות גם בסרט, בשלב שבו נועדו בפוטסדם שלושת מנהיגי העולם, סטלין, צ’רצ’יל וטרומן, כבר ניצחו האמריקנים במרוץ החימוש: הייתה בידיהם פצצת אטום. הניסוי המקדים שערך אופנהיימר עם צוות המדענים שפעל תחתיו הוכיח שהיא פועלת כפי שקיוו. הם לא היו בטוחים בכך: בסרט מספרים לנו שספקותיהם היו רבים כל כך, עד שחששו שמא הפצצה תשרוף את היקום כולו (!), ולמרות זאת לא ויתרו, והמשיכו בתהליך.

גרמניה כבר הובסה. היטלר כבר התאבד. אבל לפי הסרט רוברט אופנהיימר עמד על כך שהפצצה תוטל ישירות על הירושימה, ולא, כפי שהציע מי שהציע, על מקום לא מיושב, ורק כדי שהיפנים יבינו את עוצמתו של כלי הנשק החדש. 

הסרט מצייר את הסתירות בדמותו של אופנהיימר. מצד אחד, כאמור, התעקש על הגרסה שתקטול עשרות אלפי בני אדם (הוא לא ידע מראש כמה ייפגעו. בפועל נהרגו על פי האומדנים – בין 90,000 ל־146,000 בני אדם, ועל כך יש להוסיף כמובן את הפצועים הרבים), מצד שני מעידה בסרט מזכירה שעבדה תחתיו ששמעה אותו ממלמל לעצמו בצער ובכאב משהו על “כל האנשים האלה שימותו…”

מצד אחד היה אופנהיימר בן למשפחה אמידה – אביו היגר מגרמניה, הצליח בעסקים, והיה כל כך עשיר עד שבביתו היו תלויים ציורים של ואן גוך – מצד שני, בשלב מסוים בשנות ה־20, בעקבות המפולת הכלכלית, כשהבין שכמה מהסטודנטים שלו רעבים ללחם תרתי משמע (אחד מהם סיפר לו שהוא ניזון מאוכל לחתולים, יותר מזה ידו לא השיגה), הוא נעשה קומוניסט. אמנם לא הצטרף למפלגה, אבל אהד את עקרונותיה וגם היה מאוהב בחברת המפלגה (אם כי נשא לאישה מישהי אחרת). האהדה הזאת שלו, כפי שאפשר ללמוד מהסרט, עלתה לו ביוקר, כי דווקא אותו, את מי שלמעשה הציל לדעת רבים את ארצות הברית מהמשך המלחמה, הקיא הממסד מתוכו, זמן לא רב אחרי תום מלחמת העולם השנייה. 

עד אז נהנה אופנהיימר מיוקרה רבה ומהצלחה חברתית שהסבה לו נחת. והנה עוד סתירה בדמותו – בעבר חש תמיד אאוטסיידר, מנודה, בעל כישורים חברתיים דלים. והנה, בעקבות הפצצה הגרעינית, זכה לימים קצרים של עדנה ופופולריות. אבל, כאמור, גם אלה היו קצרי מועד, ואת חייו כילה כשהוא מנודה ואכול רגשות אשמה, דווקא בשל הפיתוח שבו גם התגאה כל כך.

בסרט, כך מספרים, גירש אותו טרומן, נשיא ארצות הברית באותה עת, מהחדר הסגלגל, כי אופנהיימר העז לומר משהו על כך שהיפנים נהרגו בגללו. טרומן לא היה מוכן לחלוק את ה”כבוד” המפוקפק של ייסורי המצפון, והגיב בתקיפות – האחריות למעשה היא עלי בלבד. מדהים לחשוב על איזו יוקרה רבו המדען הפיזיקאי והנשיא… 

והרי הפצצה על הירושימה לא הייתה באמת דרושה, והרי, כפי שדובס מראה בספרו, קיסר יפן אותת עוד לפני שהיא הוטלה שהוא מוכן להיכנע, ולכן אין מה לומר עוד על הפצצה שהוטלה גם על נגסקי, אלא רק – שזה היה מופע של רשעות מזוויעה ומטורפת.

לסטלין, טוען דובס, היה חשוב לתקוף את יפן, גם אם פניה לכניעה. הוא רצה להשתלט על סין, ולשם כך היה חייב לסלק את היפנים ממנצ’וריה. הוא הפתיע את היפנים ותקף אותם עם כוח של מיליון חיילים וחצי.

לטרומן היה חשוב להוכיח לסטלין שהכף הוטתה לטובת ארצות הברית, כי יש לה עכשיו נשק רב עוצמה, והיא מעתה המעצמה החזקה ביותר בעולם.

את המחיר לכל השיקולים הללו שילמו אזרחים יפנים. 

למעשה – האנושות כולה ממשיכה לשלם את המחיר. 

הנה סרטון יוטיוב שיצר האמן היפני איסאו השימוטו. הוא מראה עד כמה הולכים ומתרבים מאז 1945 ועד 1998. הניסויים הגרעיניים בעולם. כל ניסוי כזה מופיע על מפת העולם באופן גרפי. המפה הזאת מבעיתה. 

רוברט אופנהיימר חש, כאמור, אשמה על חלקו בזוועה. עם זאת הודה בערוב ימיו שאילו הוטלה עליו שוב המשימה, היה נוהג באותו אופן. 

בריגדיר גנרל תומס פארל, מעיד על מה שראה בעקבות הפיצוץ האטומי הניסיוני הראשון בניו מקסיקו:

המחזה מתוך המקלט היה דרמטי מכפי שאפשר להעלות על הכתב. נדמה שכולם הרגישו שהפיצוץ חרג הרבה יותר מהציפיות האופטימיות ביותר ומהתקוות הפרועות ביותר של המדענים. כולם הרגישו שהם נוכחים בלידתו של עידן חדש. אפשר לכנות את התוצאות חסרות תקדים, מרשימות, יפות, מדהימות ומפחידות. מעולם לא התרחשה תופעה מעשה ידי אדם בעלת עוצמה אדירה שכזו. שום תיאור לא יכיל את אפקט הברק. המדינה כולה הוארה באור יקרות שעצמתו גדולה פי כמה וכמה מאור השמש בצהרי היום. הוא היה זהוב, סגול, אדום וכחול. הוא עטף כל פסגה, כל נקיק וכל רכס בהרים הסמוכים בבהירות ויופי העולים על כל דמיון. זה היה היופי  שמשוררים גדולים חולמים עליו, אף שום תיאור אינו עושה עימו צדק. שלושים שניות לאחר הפיצוץ הגיע הדף האוויר הראשון והוטח באנשים ובחפצים, ואחריו שאגה חזקה, מתמשכת, מפחידה, המזהירה מפני יום הדין.

 

Michael Dobbs Six Months in 1945, FDR, Churchill and Truman from World War to Cold War

לעברית: כרמית גיא

על האימה שחש העולם בימי המלחמה הקרה אפשר ללמוד מהסרט המזח, מאת כריס מרקר

מה משפיע יותר על המציאות, מהלכה של ההיסטוריה “המתנהלת מתוך עצמה”, או בני אדם, מנהיגים, הניצבים “בלב הסיפור” והם “הקובעים את התפתחותם של מאורעות גדולים”? את השאלה הזאת מציג מחברו של הספר שישה חודשים ב-1945, רוזוולט, סטלין, צ’רציל וטרומן ממלחמת עולם למלחמה קרה לקראת סיומו, ומגיע למסקנה שלשני הכוחות הללו יש עוצמה רבה, ושאי אפשר בעצם להפריד ביניהם.

זאת בעיניי מסקנה קצת מוזרה, ואפילו מופרכת, לאור כל מה שקדם לה. הספר, שלישי בטרילוגיה שכתב דובס על המלחמה הקרה, בוחן את המהלכים שהובילו אליה, ומתאר את האנשים רמי הדרג שעיצבו את מציאות חייהם של מאות מיליוני בני אדם. כפי שנכתב בצדק על גבו של הספר, דובס ניחן ביכולת סיפורית ותיאורית יוצאת מהכלל. הקריאה של הספר מרתקת, כי הוא מעורר את התחושה שאנחנו, ביחד עם המחבר, נוכחים בשעת מעשה במקומות ובאירועים שהוא משחזר בפנינו.

מטרתו של דובס לאתר את מקורה של המלחמה הקרה, שניתח בשני ספריו הקודמים. עתה הוא מבקש להבין מה הכוחות שיצרו אותה. המעקב שלו אחרי ההתפתחויות מרתק כמו ספר מתח, גם אם סופו ידוע, לכאורה, ובעצם כלל וכלל לא, שהרי כיום מדברים שוב על חידושה של אותה מלחמה. אמנם קשה לכנות את מה שמתרחש קרוב מאוד לגבולנו כמלחמה “קרה”, ובעצם אין לדעת לאן מובילים המהלכים העכשוויים. נראה כאילו הם מוליכים לקראת התנגשות בלתי נמנעת, ואי אפשר אפילו לדעת מי יהיו הצדדים הניצים.

ששת החודשים המתוארים בספר נפתחים בוועידת יאלטה. את האירוע ההיסטורי מכירים כולם, כמו גם את התצלום האיקוני של שלושת מנהיגי בנות הברית, שבקרוב ינצחו את גרמניה: צ’רצ’יל וסטאלין היושבים משני צדדיו של רוזוולט. אבל מה בדיוק קרה שם? כמה זמן נמשכה הוועידה? מה הניע את האנשים שהשתתפו בה? מה רצו להשיג? במה הצליחו ובמה נכשלו? והכי חשוב: מה היו ההשלכות של ההחלטות שהגיעו אליהן?

אנחנו מלווים את רוזוולט בדרכו הארוכה ליאלטה: הפלגה, טיסה, נסיעה ממושכת במכונית. עוקבים אחרי הנופים וההרס שהוא רואה. לא בכדי הטריח את עצמו עד חצי האי קרים הנשיא המרותק לכיסא גלגלים שמחלתו החמירה מאוד באותם ימים (כעבור כמה חודשים הלך לעולמו). היה לו ברור שאם הוא רוצה להשפיע על גורל העולם (והוא רצה!), ולהביא לכך שאחרי המלחמה יזכו תושבי הארצות באירופה בחופש ובשלטון דמוקרטי, עליו להתמודד עם סטלין ולנסות להציב את כל כובד משקלו בעימות הצפוי. לא זו בלבד, אלא שהמלחמה טרם הסתיימה. ההכרעה – הכנעתה הסופית של גרמניה, ובהמשך גם של יפן – חייבה מאמץ מלחמתי נוסף, ורוזוולט ידע היטב שככל שהרוסים יתאמצו יותר, ליתר דיוק – יאבדו יותר חיילים – כך ייהרגו פחות אמריקנים. הפערים בקורבנות כבר היו ברורים: יותר משמונה מיליון הרוגים מקרב החיילים הסובייטים, לעומת קרוב למיליון אמריקנים ובריטים, ביחד. מאחר שהסובייטים הקריבו יותר, הם חשו שזכותם לקבל יותר, כמנצחים. בוועידת יאלטה דרש סטלין שאחרי התבוסה תקבל ארצו  פיצויים נרחבים, הוא דיבר על מילארדי דולרים. כמו כן תבע לזכות בשליטה בארצות מזרח אירופה, בעיקר בפולין, ולקבוע בעצמו את שיטת הממשל שתונהג שם. מנהיגי המערב לא הסכימו לשתי הדרישות הללו.

גם אחרי התבוסה של גרמניה אפשר היה לראות את השוני בתפיסת העולם המערבית לעומת זאת הסובייטית: אלה מוטרדים מכך שיש להאכיל את האוכלוסייה האזרחית בגרמניה המרוסקת, ואלה בוזזים ככל יכולתם, וממשיכים לתבוע פיצויים.

כל אלה עובדות ידועות. החידוש בספר בפרטים הקטנים, היומיומיים שהוא מביא בפנינו. למשל − תיאור הארמונות השונים, שבהם שהו כל אחד מהמנהיגים במהלך הוועידה. הפער הבלתי נתפש בין המצוקה וההרס המוחלט שהותירו הגרמנים בנסיגתם, הרעב ששרר בחצי האי קרים, ולעומתם – הסעודות המופרזות בכל קנה מידה, שבהן האביסו ביאלטה את האורחים הנכבדים. התנאים ההיגייניים הירודים – עשרות אנשי הפמליה שנאלצו לחלוק בית שימוש אחד (“לאחר מעשה הסכימו צירי הוועידה שחדרי האמבטיה ובתי השימוש היו הנושא הנדון ביותר בוועידת יאלטה, חוץ מהמלחמה עצמה”) – לעומת הפאר המטורף שבו עטפו את המנהיגים: המיטה הענקית שצ’רצ’יל דרש, המשקאות: “כוסית שרי בחדרי לפני ארוחת הבוקר, כמה כוסות ויסקי וסודה לפני ארוחת הצהריים ושמפניה צרפתית וברנדי עתיק לפני שאני הולך לישון בלילה”, ועוד תפנוקים רבים.

מעניינים במיוחד כל הציטוטים המוגשים לאורך הנרטיב, המעניקים מבט אל נבכי הנפשות הפועלות. לדוגמה, דבריו של רוזוולט, בדרכו אל הוועידה: “כולם מרחמים עליי כי אני צריך להתעסק עם צ’רצ’יל ועם סטלין, הייתי רוצה שמדי פעם בפעם ירחם מישהו גם על צ’רצ’יל ועל סטלין”.

דובס בוחן את האנשים הללו, חושף בלי כחל ושרק את דמותו הדמונית של סטלין, את ערמומיותו הטרחנית-משהו של צ’רצ’יל, ואת האינטליגנציה הרגשית יוצאת הדופן של רוזוולט, שמאמציו לגבור על קשייו הגופניים − הוא כבר היה אז ממש בערוב ימיו − מעוררים התפעלות. אנו חווים את האישיות הפסיכופתית של סטלין, שאצלו “אפילו מוגי הלב הופכים לגיבורים, ומי שלא נהפך לגיבור נהרג.” אפשר להבין את בסיסה של המלחמה הקרה כשרואים את השוני העצום ביחס של הסובייטים והאמריקנים לשבויי מלחמה בני ארצם. אצל סטלין, מי שנפל בשבי היה מוג לב שיש להוציאו להורג או לפחות לשלוח אותו לגלות בסיביר, עם שובו הביתה. אפילו כשבנו היחיד (הייתה לו גם בת), נפל בשבי, סירב האב לפדות אותו והיה גאה כשנודע על התאבדותו של הבן. שבויים רוסיים לא רצו לשוב לארצם. שבויים אמריקנים עשו הכול כדי לחזור הביתה. את הצבא האדום אפיינו “הלהט, האכזריות, וההתעלמות המוחלטת מהמחיר בחיי אדם”, לעומת האמריקנים שעיכבו את הנחיתה בנורמדי בשל החשש משיעור האבדות הגבוה הצפוי.

מדהים במיוחד להבין איך כמה גברים שנמצאים בקצה הפירמידה האנושית חורצים את גורלם של מאות מיליונים. בספר מוצגת פתקה ששרבט צ’רצ’יל בעיפרון, ובה מספרים וחלוקות: “הונגריה 50/50, בלגיה 75% רוסיה, 25% ארצות הברית” וכן הלאה. ואחרי השרבוטים הללו, אחרי ההסכמות הכלליות, הם הלכו לשתות. או לאכול עוד ארוחה שכללה 25 מנות, לא פחות, או להקשיב לנגינתם של מוזיקאים שהוטסו במיוחד לשם כך. הם התווכחו על עתידה של פולין, שבסופו של דבר הופקרה: בדיעבד הודה צ’רצ’יל שלא קלט את ההבחנה בין שני יובלים של נהר האודר, וגם רוזוולט לא הבין את משמעות הפרט, ולא ידע שמדובר על שטח שגודלו כשל מדינת מסצ’וסטס ובו 2.7 מיליון תושבים: הוא “לא קרא את נייר העמדה שהכין משרד החוץ של ארצות הברית”!

אחד הוויכוחים בין סטלין לנשיא ארצות הברית מעלה על הדעת סוגיה אחרת, שהתעוררה לאחרונה במשנה תוקף בסרטו התיעודי של ניר ברעם, “הארץ שמעבר להרים”. בשיחות עם פלסטינים מציף ברעם את השגיאה המהותית של השמאל הישראלי: אלה מדברים על נסיגה לגבולות 67, ואלה תובעים חזרה לגבולות 47.

שיח דומה אפשר לשמוע בוועידה נוספת, שנערכה בברלין, אחרי תבוסת גרמניה:

“‘שלושת הגדולים’ [הנשיא האמריקני, ראש הממשלה הבריטי והרודן הסובייטי] לא הסכימו אפילו על עניינים בסיסיים כמו צורתה של גרמניה לאחר המלחמה. סטלין גזל נתח גדול משטחה והעביר אותו לפולין בלא להגיע להסכם עם בעלות הברית. הוא התעקש שגרמניה הנה מה שהפכה להיות לאחר המלחמה. לא קיימת שום גרמניה אחרת.

‘מדוע לא נאמר גרמניה של שנת 1937?’ שאל טרומן.

‘פחות כל מה שהיא איבדה,’ השיב סטלין איננו יכולים להתחמק מתוצאות המלחמה.'”

כמה מוכר.

מזעזע במיוחד לקרוא, לקראת סוף הספר, על המהלכים שהובילו להטלת פצצת האטום על הירושימה ועל השיקולים שהביאו למעשה. האמריקנים ניצחו באותו שלב במרוץ החימוש. הייתה בידיהם פצצת אטום, והניסוי המקדים שערכו הוכיח שהיא פועלת כמצופה.

(בעניין המירוץ להשגת פצצה גרעינית מספר דובס אנקדוטה מרתקת: גאורגי פלרוב, פיזיקאי שהתמנה לדרגת קולונל בנקוו”ד –השירות החשאי הסובייטי – כתב לסטלין והזהיר אותו שהאמריקנים עובדים בלי ספק על פיתוח מתקן גרעיני. את התובנה שלו ביסס על אבחנה מחוכמת: “הוא עיין בכתבי עת לפיזיקה מארצות הברית בספרייה המקומית והבחין שאין מאמרים על ביקוע גרעינים, נושא שתפס עד אז מקום חשוב בחדשות. בכירי הפיזיקאים של המדען באמריקה ובבריטניה חדלו לפרסם את תוצאות עבודותיהם. המסקנה הייתה ברורה: המדענים גויסו למיזם צבאי סודי ביותר והם נתונים להשגחת הצנזורה.”)

טרומן, שהחליף את רוזוולט לאחר שזה הלך לעולמו (טרומן האלמוני נבחר להיות סגן נשיא בשל שיקולים פוליטיים: באישיותו האפרורית, כך סבר רוזוולט, לא איים טרומן על אף אחד. כשנאלץ להחליף את רוזוולט חש, ואף אמר במפורש, שהתפקיד שנקלע אליו גדול עליו!), הבין שהפצצה תעניק לאמריקה כוח אדיר. אם ישתמש בה, יוכל להוכיח לרוסים שאמריקה היא מעצמה שאינה צריכה עוד לחשוש מפניהם.

הקיסר היפני שיגר מסרים של כניעה, הן לברית המועצות והן לארצות הברית. אבל לסטלין היה חשוב לתקוף בכל זאת את יפן. הוא רצה להשתלט על סין, ולשם כך היה חייב לסלק את היפנים ממנצ’וריה. הוא הפתיע את היפנים ותקף אותם עם כוח של מיליון חיילים וחצי.

בו זמנית היה לטרומן חשוב להוכיח לסטלין שהכף הוטתה לטובת אמריקה, כי יש לה עכשיו נשק רב עוצמה, והיא מעתה המעצמה החזקה ביותר בעולם.

אכן, הטענה המקובלת היא שראשי הצבא היפני סירבו להניח את נשקם. לכאורה – אמריקה נאלצה להטיל את הפצצה על הירושימה כדי לשכנע את היפנים להיכנע.

אבל לנוכח התיאור המובא בספר שלפנינו קשה להימנע מהחשד המחריד, לפיו ייתכן מאוד שהטלת הפצצה לא נועדה רק, או בעיקר, למנוע אבדות רבות נוספות בקרב צבא ארצות הברית, אלא שימשה כמעין איתות ראשון ומשמעותי מאוד במה שמכונה “המלחמה הקרה”.

דובס טוען כי הנשיא טרומן לא יכול היה בעצם לבלום את הטלת הפצצה. הוא משווה זאת לנסיעתה של רכבת שכבר יצאה לדרך. הנשיא קיבל את הידיעה על הטלת הפצצה על הירושימה כשהיה בדרכו חזרה הביתה, על סיפונה של אונייה, אחרי ועידה שהתקיימה בברלין.

ייתכן שדובס צודק. שהמהלכים ההיסטוריים היו חזקים מהאנשים שהתניעו אותם. ובכל זאת, הם היו שם, המנהיגים הללו, שהאזינו למוזיקה, שתו שמפניה, וחתמו על הסכמים, צווים ופקודות, גם כשלא הבינו עד תום את פרטיהם ואת משמעויותיהם.

Michael Dobbs Six Months in 1945, FDR, Churchill and Truman from World War to Cold War

לעברית: כרמית גיא

---

על האימה שחש העולם בימי המלחמה הקרה אפשר ללמוד מהסרט המזח, מאת כריס מרקר

“מה קרה, אתה הולך להפציץ את הכור בעיראק?” שאלה אורה כץ את בעלה, חגי, בזעם. אורה תכננה מפגש משפחתי בסוף השבוע, וניסיונותיו של חגי בעלה לחמוק מהמפגש בגלל איזו פעילות חשובה שאינו יכול לספר מהי נראו לאורה כמו תואנה לא מוצלחת.

לא היה לה מושג שבמקרה קלעה בול. חגי כץ, אחד משמונת טייסי ה-F16 הישראלים שטסו ביוני 1981 עד עיראק והשמידו את הכור האטומי שטרם החל לפעול (אילן רמון הצעיר נמנה עמם), לא חשף באוזני אשתו את הסוד הכמוס.

הספר “Raid on the Sun” (הפשיטה על השמש), שלפני אחת עשרה שנה ראה אור באנגלית (אך לא תורגם לעברית), משחזר את הסיבות והמהלכים שהובילו לתקיפה. הסופר, רוג’ר קלייר, נשען בכתיבה בעיקר על מקורות גלויים – ספרים ומאמרים שמשחזרים פרקים בהתרחשויות, למשל – את קורות חייו של סאדאם חוסיין, את נקודת המבט של טכנאי צרפתי שנכח לא הרחק ממקום התקיפה, כמו גם את זוויות הראייה השונות של מי שהיו באותם ימים מפקד חיל האוויר הישראלי והרמטכ”ל. כמו כן ראיין קלייר את הטייסים ושמע מפיהם קוריוזים שונים, כמו זה המתואר לעיל.

אף על פי שסופו של הסיפור מוכר היטב וידוע מראש, קלייר מצליח לייצר מתח, כאילו הכול מתרחש לראשונה ממש לעיני הקורא, שמלווה את התהליך מסמר השיער, החל בהחלטתו של סאדאם חוסיין להקים את הכור, ועד לחגיגות הניצחון החשאיות שנערכו במטה חיל האוויר הישראלי לאחר שהכור הושמד.

אין ספק שנקודת המבט של כותב הספר אוהדת מאוד את ישראל, ואפילו, יש לומר, מלאה בהערצה גלויה למנהיגיה, לגנרלים שלה, ובעיקר לטייסים. גם כשקלייר חושף כשלים מהותיים, הוא עושה זאת באהדה כלפי הצד הישראלי. כך למשל הוא מספר כיצד מנחם בגין, ראש הממשלה שהורה על התקיפה, חשף בטעות את מה שהיה אמור להיות סוד כמוס ביותר: פרטים על הכור האטומי הישראלי בדימונה. יומיים אחרי ההתקפה הישראלית דיבר בגין על הכור שנהרס, וסיפר על כך שעמוק מתחת לפני הקרקע ייצרה עיראק פצצות אטום − תיאור שגוי לחלוטין, שלמרבה הפלצות של ראשי אמ”ן והמוסד, תיאר למעשה את מה שמתרחש במעמקי הכור הישראלי!

חלק גדול מהסיפורים שכיום, עשר שנים אחרי שסאדאם חוסיין הוצא להורג, אפשר לראות בהם “קוריוזים”, נוגעים במעשיו של העריץ שהפיל את חיתתו בעיקר על בני עמו, אבל לא רק עליהם. על פי גרסתו של רוג’ר קלייר, סאדאם חוסיין חשק בכור אטומי בלהיטות של ילד שתובע לעצמו ממתק. ופחות או יותר באותה מידה של נחיצות. עיראק, כך הוא כותב, לא הייתה זקוקה כלל לכור למטרות אנרגיה, בשל מאגרי הנפט העצומים שלה. אבל סאדאם חוסיין רצה כור, מהרגע שבו הבין שיש אחד כזה לישראל. תחילה קנה מהרוסים כור מיושן. במשך זמן מה שימש הכור למטרה אחת: בכל יום הגיע מצרפת מטוס שהביא את האוכל של סאדאם חוסיין. אבל לפני שהגישו לו את הארוחה, בדקו אותה במתקן הגרעיני ששימש רק לאותה מטרה. כשהתעורר הצורך לתחזק את הכור, לנקות אותו, סירבו הרוסים לעשות זאת, בטענה שהעסקה לא כללה גם טיפול ושירות. לפיכך העמידו העיראקים פועלים שפשוט קרצפו את פנימו של הכור, ובכך יצרו בתוכו סדקים קטנים. ומששבו והפעילו אותו נוכחו שהוא דולף…

סאדאם חוסיין החליט לקנות כור אחר, מהצרפתים. כדי לשכנע אותם למכור לו, הוא הציע להם כמה הצעות שלא יכלו לסרב להן: חוזים שמנים שהבטיחו לצרפתים סכומי עתק. כך למשל קנה מהם סאדאם חוסיין מאה אלף מכוניות פיז’ו ורנו. ז’ק שיראק, נשיא צרפת באותה עת, לא עמד בפיתוי.

ב-1975, אחרי שחתם על החוזה עם צרפת, הגיע סאדאם חוסיין לביקור. הוא התהלך כמו פשה שיצא מתוך סיפורי אלף לילה ולילה, מלווה בפמליה של שומרי ראש חשופי חזה ודייגים שצלו על אש גלויה דגים שהביאו אתם מעיראק. “טעים,” הפטירו ראש הממשלה והשרים, שטעמו בידיים את הדגים השמנוניים שהוגשו להם על רצועות של נייר כסף. “בשלב הזה הם היו מסכימים בלי ספק לאכול גם צמיגי מכוניות צלויים,” מעיר המחבר בלעג, המכוון אל תאוות הבצע של הצרפתים. שוויו של הכור היה 150 מיליון דולר. סאדאם חוסיין קנה אותה בסכום כסף כפול.

אחד מתיאורי העריצות והטירוף של סאדאם חוסיין מעלה על הדעת את התמונה האחרונה שלו, הזכורה לרעה, ביום שבו נתפס מסתתר בארצו באיזו מחילה. רוג’ר קלייר מספר כיצד בשל שיגעון הרדיפה שלקה בו, אילץ העריץ את כל מי שהתקרב אליו לעבור בדיקה גופנית מקיפה. אחד משומרי ראשו בדק אפילו את לועו של כל מבקר, בעזרת פנס כיס.

בקוריוז אחר מתאר המחבר איך נבנה המבנה הסמוך לכור האטומי. לסאדאם חוסיין היה הכול, הוא מסביר – משאבים כמעט אינסופיים של כסף, ועוצמה מצמיתה. מה שלא היה לו די הצורך היה – זמן. הדרך אצה לו. הוא רצה את הכור כאן  ועכשיו. וכך כשהמהנדסים שלו הסבירו לו שפרק הזמן הקצר ביותר הנדרש להקמת המבנה הוא לפחות שלושה חודשים, פסק העריץ “יש לכם ארבעים וחמישה יום”, ואז כלא אותם במקום שבו אמור היה המבנה לקום. וכך, בזמן שיא, ובאמצעים שלא יאמנו, יצקו את המבנה כולו, תוך שהם נעזרים בפיגומים מתוחכמים, ולבסוף יצרו גם את מגרש החניה, בכך שכרו בור ענקי ומילאו אותו בבטון בשווי של מאות אלפי דולרים. לא הייתה לסאדאם חוסיין שום בעיה לממן את הטירוף הזה.

כשם שאצה לחוסיין הדרך, כך גם ההנהגה הישראלית חשה שהזמן הוא לה לרועץ. שחייבים להספיק להרוס את הכור, לפני שיהיה פעיל ויסכן את קיומה של ישראל. קוצר הזמן נבע גם מהחשש שהפצצת כור פעיל תעורר תגובת שרשרת גרעינית שתגרום למאות אלפי הרוגים. כדי לבחון מה תהיה השפעת ההפצצה נשלחו שני מדענים ישראלים לארה”ב, כדי לבדוק, כביכול, מה עלולות להיות התוצאות של תקיפה אפשרית של הכור בדימונה. לא כל האמריקנים הלכו שולל, ובתזכיר שכתבו ציינו כי “לא ברור אם הישראלים מתכוונים באמת להגן על הכור שלהם, או לתקוף כור של אחרים.”

על אף תחושת הדחיפות, היו בישראל מי שהתנגדו לפעולה. שר הביטחון, עזר ויצמן, התנגד לה נחרצות, עד כדי כך שהתפטר מתפקידו. לפני שהתקיפה יצאה לדרך היא נדחתה כמה פעמים ופעם אחת ממש נבלמה כשהטייסים כבר ישבו במטוסיהם, כי הידיעה על מה שצפוי לקרות הגיעה אל ראש האופוזיציה, שמעון פרס, ששלח לבגין מברק התנגדות. בגין היה משוכנע שעזר ויצמן היה המדליף.

הספר מרתק, אמנם, אבל רצוף בטעויות שעינו של כל קורא ישראלי אינה יכולה להחמיץ. כך למשל “גבעת התחמושת” מתועתקת לאנגלית כך: “Givat Hatakh Moshem” כלומר משהו כמו “גיבת התח מושם”; תרגום המילה המילה axe  מתועתקת גְרָזֶן במקום גַּרְזֶן; בניגוד למה שכתוב בספר, כולנו יודעים שפירוש המילה “אבוק” בערבית איננו “חרא”; שבסיומו המוצלח של מבצע יגידו “ברוך השם” ולא “ברך השם”; שבסיס חיל האוויר בתל נוף אינו ממוקם בצפון המדינה, “ליד הגליל”; שלסגן שר הביטחון קראו מרדכי ציפורי ולא מרדכי ציטורי ואת אריאל שרון כינו אריק ולא “ארי”. לא ברור מהי הדת הדרוזית-נוצרית שמזכיר המחבר, או מתי מוטה גור היה יושב ראש מפלגת העבודה. קשה גם להאמין שמכונאי המטוסים שאיחל הצלחה לאחד הטייסים ממש לפני שזה המריא פנה אליו במילים האלה: “אדוני, אני לא יודע לאן פניך מועדות, אבל שיהיה בהצלחה.”  “אדוני”?  (Sir, באנגלית?) הייתכן? סיפור חביב, אבל לא סביר. כל הטעויות הללו מערערות במידה מסוימת את תחושת הביטחון של הקורא בחלקים שבהם אינו בקיא. יש לקוות שאינן  מעידות על שאר תוכנו.

מבצע ההפצצה בעיראק היה בלי ספק מפגן מרשים מאוד של תעוזה, יכולת מבצעית ואומץ לב. על פי ההערכות של מתכנניו היה ברור ששניים מהמטוסים לא ישובו בשלום. למרות זאת הטייסים נאבקו על הזכות להשתתף בו.

למחרת שובם של המטוסים לבסיסם התברר שהמאמץ שנדרש מכלי הטיס היה עצום עד כדי כך, שאף אחד מהם לא היה תקין. תיאור עבודתם של מכונאי המטוסים שהכינו אותם לטיסה וטיפלו בהם בשובם מעורר מחשבות על תחקיר “המקור” בערוץ 10.

“המקור” עסקה ברשלנות בתחזוקה של מטוסי חיל האוויר, ובתאונות הרות האסון שהרשלנות הזאת כבר גרמה. לפיכך אי אפשר שלא לתהות אם גם היום היו מצליחים מטוסי חיל האוויר למלא בהצלחה משימה מורכבת ומסובכת כל כך.

אבל את השאלה המשמעותית ביותר שמעורר הספר הזה ניסח היטב אחד ממתנגדיו של המבצע, ראש אמ”ן דאז, יהושע שגיא באוזני השרים שהתכנסו כדי להחליט אם לאשר את המבצע. בגין הודיע להם שהוא דורש הסכמה של כולם!

כך אמר יהושע שגיא לשרים: “הפחד מפני שואה שנייה אינו מצדיק נקיטת כל צעד שישראל מעלה בדעתה.” עמדתו לא התקבלה.

"אפשר לגור מתחת לאדמה בכיף," נכתב לאחרונה בכתבה מלווה בתצלומים מרהיבי עין של מבנים תת קרקעיים, בתי ספר, בתי מלון, קניונים וחנויות.

באוסטרליה, כך נמסר, יש עיירת כורים שלמה שמתקיימת מתחת לפני האדמה, כמו גם חלק גדול מהעיר מונטריאול. לא רק שאפשר, גורסת הכתבה, אפילו כדאי, לחשוב על בנייה תת קרקעית, כפתרון מיגון “מוצלח ונעים” מפני רקטות וטילים.

החזון של חיים במעבה האדמה הזכיר לי סרט מדע בדיוני קצר, “המזח”, שיצר לפני חמישים ושתיים שנים הקולנוען והסופר הצרפתי, כריס מרקר.

עלילתו של “המזח” מתרחשת בשנים שאחרי מלחמה גרעינית שהחריבה את העולם. השורדים, אלה שניצחו, מתגוננים מפני הקרינה הרדיואקטיבית בכך שהם גרים במחילות אפלות, בממלכת העכברושים, ישנים על דרגשי שינה רב קומתיים כמו אלה שהיו במחנות ריכוז. גורל האנושות נחרץ, אלא אם יצליחו לנוע בזמן ולהשיג מזון ותרופות, לזַמֵן את העבר והעתיד, כדי שיצילו את ההווה. לצורך כך מדענים המתלחשים בגרמנית עורכים ניסויים בבני אדם שדיוקנאות הטירוף המבועת שלהם, בעקבות הניסויים, מזכירים תצלומים מדכאו או מאושוויץ.

גם גיבור הסרט נבחר לצאת למסע התודעתי. בזיכרונו נעוצה תמונה עזה מאוד, שתאפשר למדענים לשגר אותו אל עברו. הוא פוקח את עיני רוחו אל בוקר אמיתי. חדר אמיתי. ילדים אמיתיים. חתול אמיתי. (וגם קברים אמיתיים): אל העולם כפי שהיה פעם, לפני החורבן, כשבני אדם חיו על פני האדמה. שהיו בו גינות, בתים שטופי אור, שאנשים טיילו בו, וצפו במטוסים: הגיבור מגיע שוב ושוב אל הזיכרון המשמעותי ביותר שלו – פניה של אישה שאותה ראה פעם כשעמד על הרציף בשדה תעופה, שם צפה בהמראות ובנחיתות. (אגב, המילה “מזח”, בצרפתית שמו של הסרט “La Jetée” לא תורגמה לעברית כיאות, כי היא מעלה על הדעת ים וספינות ולא שדה תעופה ומטוסים, אך ניחא).

ייחודו של הסרט בטכניקה יוצאת הדופן שבה נעשה: כל כולו רצף של תמונות לא נעות בשחור לבן שמתמזגות זו בזו, ויוצרות תחושה של קצב. ברקע נשמעים כל העת קולות: מוזיקה, צלילים מהמציאות כמו למשל מנועים וציוצי ציפורים, וכן גם קולו של הגבר המספר את מה שמתרחש.

בתוך רצף התמונות הללו מופיע רגע אחד קסום, מפתיע ומדהים, של קולנוע במובן של סרט נע, כמו משמעות המילה movie באנגלית. הוא מתרחש כשהגיבור צופה באישה ההיא מהרציף, עד לכך שהיא מתעוררת משינה. האישה פוקחת את העיניים ומעפעפת. זה הכול. רגע קצר מאוד, שנחתם בזיכרון דווקא משום פשטותו וההפתעה שהוא מזמן לצופה: פתאום תנועה, כמו בקולנוע, כמו בחיים. הצילום הנע מדגיש את הרגע ומשווה לו יופי ועומק מרגשים ויוצאי דופן, תמצית של אנושיות וסמל לחיים שהיו ואינם עוד.

הרגע הזה הזכיר לי סרט נוסף, משנת 1977, “פרובידנס”, מאת אלן רנה. חלקו הראשון, המצולם כולו בשחור לבן, מתרחש בתוך תודעת הלילה המבולבלת, המסויטת, של הגיבור, סופר מזדקן שרוקם עלילה מוזרה וסבוכה ומאכלס בתוכה את בני משפחתו המרושעים לכאורה. עד שהוא מקיץ פתאום אל המציאות. היום מאיר, הפרחים מלבלבים, הדשא ירוק, האנשים מחייכים. בני המשפחה המעוותים מהלילה השחור-לבן הגיעו כדי לחגוג לגיבור את יום הולדתו, עולם הבלהה נמוג באחת. הפחדים האפלים גורשו. הסרט שוב אינו מצולם בשחור לבן. אפשר לנשום לרווחה.  הצבע חזר לעולם.

הסרט “המזח” נוצר זמן לא רב אחרי הירושימה. העולם היה אחוז אימה מפני פצצת האטום שכבר הוכיחה את כוח ההרס שלה. מאזן הכוחות של המלחמה הקרה נועד לבלום את כוחות ההרס הללו, אבל, הנה מה שאפשר לראות בסרט שיצר אמן יפני:

האנושות רק ממשיכה לשכלל  אותם. אפשר לראות עד כמה הואצו מאז 1945 הקצב והתדירות של הפיצוצים הגרעיניים בעולם, שנעשים היום ברצף כמעט בלתי פוסק. מין חגיגת זיקוקי דינור של השטן, שכולה ניסויים בנשק להשמדה המונית.

קרוב אלינו, בישראל, עפים טילים שנשלחים כדי לפגוע באוכלוסייה אזרחית. עזה מופצצת יומם ולילה, ומשבחים בפנינו את הערים התת קרקעיות, שאחת ממעלותיהן בכך שהן מוגנות. האם, אני לא יכולה שלא לתהות, חוזה הכתבה הזאת את העתיד לבוא, את החיים הצפויים, אם בכלל, שיהיו מוגנים ונטולי אוויר ואור טבעיים? האם המחילות והבלהות בשחור-לבן של “המזח” ושל “פרובידנס” הן אמת ולא משל?

שבע הדקות הראשונות מתוך “המזח”.

התסריט, באנגלית, של “המזח”.