ארכיון תגיות: פסטיבל הקולנוע בירושלים 2018

רם לוי, “המתים של יפו”: חוק או מוסר?

מה צריך לקבוע, החוק או המוסר?

זאת השאלה הבסיסית והמהותית, ששואל סרטו החדש של הבמאי רם לוי. הסרט מבוסס על סיפור של גלעד עברון, שהלך לעולמו ולא זכה לראות את יצירתו מעובדת לסרט קולנוע.

הסיפור פשוט לכאורה: שלושה ילדים פלסטינים מוברחים אל ביתם של ריטה וג’ורג’, שגרים ביפו. הילדים הובאו מביתם בכפר נידח בגדה המערבית לאחר שאימם מתה ועל אביהם נגזר מאסר עולם. אין מי שידאג להם ויציל אותם. מבחינתה של ריטה, שאל ביתה מגיעים שלושת הילדים בהפתעה, מדובר בגאולה: אין לה ילדים משלה, והיא בשלה ומוכנה לקבל אותם ולטפל בהם בשמחה ובמסירות. ג’ורג’ מתנגד ברגע הראשון: הוא מבוהל וחושש שאם יסתיר שוהים בלתי חוקיים, יאונה רע לו ולאשתו.

בד בבד מתנהלת עלילה נוספת: ג’רי, במאי קולנוע אנגלי, הגיע ליפו כדי לצלם סרט שמתרחש במקום בתקופת המנדט הבריטי בפלשתינה, ומספר למעשה על הוריו ששירתו בארץ ישראל באותם ימים.

מה יקרה כשהמציאות ה”עכשווית”, המתוארת בסרט “המתים של יפו”, תתערבב במציאות של פעם, המשוחזרת בסרטו של הבמאי האנגלי?

הנגיעות הארס פואטיות שובות את הלב: רם לוי מראה לנו את הפער בין היוצר לבין המציאות שאותה הוא מנסה לרקום ביצירתו, ואת ההתנגשות הבלתי נמנעת שמתרחשת כשנוגעים בחומרים נפיצים שאינם שייכים רק לעבר רחוק שהיה ונגמר רק לכאורה.

בתו של הבמאי, שמגלמת בסרט שלו את דמותה של אמו, מנסה לפקוח את עיניו, להביא אותו לכך שיכיר בזיוף שהוא מציג בסרטו. הוא, מטעמיו האישיים, מנסה ליפות את העבר, כמעט אפשר לומר – לתקן אותו בדיעבד, חרף הזוועה שהתגלמה בו. הוא, היוצר, הקובע, מסרב לראות את האמת. מסרב להכיר בה.

היא תפרוץ אל חייו בכאן ובעכשיו, ולכאורה תמוטט את רוחו, אבל לא באמת. לא ממש. כי הוא הרי אמן, לא פוליטיקאי, וברגע שיסתבר לו שנכונה לו הצלחה אמנותית מסעירה, הוא ידע איך להתאושש מהמכה שבעצם לא הוא זה שספג, אלא אדם אחר, שבחייו התערב יותר מכפי שהעלה בדעתו.

האם רם לוי מספר לנו כאן גם על עצמו? על הפער שיש בין הכוונות הנאצלות לתוצאה המתפשרת? והרי עצם העיסוק בשאלה מרומם את היצירה!

ובסופו של דבר נשארת ומהדהדת בחוזקה השאלה הבסיסית, שבסרט מגיעה באופן גלוי ומפורש בסופו, אבל היא מתקיימת למעשה לכל אורכו: מה אמור לקבוע, החוק או המוסר והצדק?

כולנו הרי יודעים שאין ביניהם חפיפה ושאדרבא, לפעמים החוק נוגד את המוסר, ודווקא משום כך עלינו לדחות אותו ולסרב לו.

מחוץ לסרט עולה שוב ושוב השאלה האם נכון, ראוי, מותר, מתקבל על הדעת, לגרש מישראל ילדים שהגיעו אליה לא משום שהם עצמם החליטו על כך, ואף על פי שהתערו בה ומצאו בה מקלט, רק מכיוון שהחוק קובע שאין להם זכות לחיות כאן. המצדדים בשלטון החוק נחרצים בדעתם, יש לגרש. אבל מי שנוטים לצד המוסר והצדק נוהגים להזכיר לנו כי כבר ידענו בהיסטוריה חוקים מחרידים ומקוממים ש”דגל שחור התנוסס מעליהם ככתובת אזהרה האומרת: אסור!'” – ציטוט מפסיקתו של השופט בנימין הלוי, בפסק הדין שנתן בשנת 1957 במשפטם של מבצעי טבח כפר קאסם.

כמובן שהשאלה הבלתי נמנעת היא  – מתי מדובר בדגל שחור, מתי חוק או פקודה הם לא חוקיים בעליל ולכן יש לסרב להם.

“המתים של יפו” מציג בפנינו עוול בלתי נסבל שקשה להשלים ולהסכים אתו, וחשוב מאוד לדון בו.

הסרט מרתק. יש לשבח את המשחק של יוסף אבו ורדה, רובא בלאל עספור, סלים דאו, ובמיוחד את זה של הילדים. בהקרנת הבכורה שנערכה כמתבקש ביפו, הם הוזמנו אל הבמה, לצד רם לוי שסיפר על עבודתו עם גלעד עברון, שהשתתף גם בכתיבת התסריט.

“אולי עיקר הסרט הוא חיפוש אחר שרידי אנושיות, בג’ונגל הפראי וחסר הרחמים,
של המקום שבו אנחנו חיים”, אמר רם לוי.

עם הדהודם של הדברים הללו, לכו לצפות בסרט.

הזוכה בפרס הסרט הישראלי העלילתי הטוב ביותר, “פרה אדומה”: על הסכין שמציע עולם הגברים

מעלה מחדש את הרשומה שכתבתי לפני חצי שנה על הסרט “פרה אדומה”. אחרי שצפיתי בו בפסטיבל הקולנעו בירושלים, מאחר שהסרט יצא להקרנה מסחרית.

הציטוט מתוך ספרו של עמוס עוז קיבל מאז נופך אחר ועצוב.

בספרו  סיפור על אהבה וחושך, כותב עמוס עוז על ינקותו: עולם הגברים הציע לו סכין (כשמלו אותו). עולם הנשים – את השד המיניק והמנחם.

בסרט הישראלי החדש “פרה אדומה” אי אפשר שלא לחשוב על אותו דימוי.

עגלה אדומה שהומלטה מעוררת התרגשות רבה בקרב יהודים תושבי סילוואן ובמיוחד בלבו של יהושע, קנאי משיחי, שרואה בעגלה אות מקדים לבנייתו של בית המקדש השלישי.

את הטיפול בעגלה הוא מטיל על בתו בת השבע עשרה, בני (קיצור של בנימינה). “יש לך שנתיים להיות חמודה,” ממלמלת בני אל העגלה אחרי שהיא מגישה לה אוכל ומלטפת אותה. שהרי קצה של העגלה צפוי וקרוב: בעוד שנתיים מתכנן אביה של בני לשרוף אותה, כדי שאפרה ישמש לטיהור היהודים העולים אל בית המקדש שייבנה בקרוב, לדעתו.

בני אוהבת את העגלה הרכה. רואה בה חיים, רוך ועדינות של חיה צעירה ומתוקה. אביה של בני רואה חזיונות משיחיים, עגלה שיש לה, בעל כורחה, “תפקיד”: להישחט ולהישרף. הוא ישתמש בה כדי לשרת את התוכנית ההזויה והאלימה שהוא מטפח: להרוס את אל אקצא ולבנות במקומו את המקדש.

בתחילת הסרט נדמה שבני, שזה עתה איבדה את סבתה שטיפלה בה אחרי שאמה של בני מתה בלידתה, משתפת פעולה עם אביה. בבוקר של השבעה היא מניחה תפילין ומתפללת לצדו. אבל עד מהרה מתברר שחרף אהבתה לאביה (מי עוד יש לה בחיים?), היא אינה שותפה לחלומות האלימים שלו, שהיא חסה עליו, נוהגת בו באימהיות, שהרי זה עתה איבד את אמו, אבל בד בבד נרתעת מפני הקיצוניות שלו. לא, היא לא רוצה לעלות להר הבית ולהתפלל שם. לא רוצה להשתתף במאבק התמיכה ב”מגורשי עמונה”. לא רוצה להיות חלק מכל מה שנראה בעיניה כטירוף קיצוני ודוחה (לא רוצה גם להניח תפילין!)

לא זו בלבד, אלא שהיא דוחה מעליה לגמרי את העולם הגברי. היא מתאהבת באישה צעירה, יעל, בת שירות שאביה קיבל אל האולפנה שהוא מנהל.

בנות האולפנה זוכות לחינוך שכולו שטיפת מוח. לוקחים אותן לטיולי מורשת ומטיפים להן על הר הבית ועל בית המקדש. מנסים לחנך אותן לכך שימלאו את התפקידים המוטלים על אישה חרדית: להינשא מוקדם ככל האפשר ולתמוך בבעלה, התלמיד החכם.

בני לא תסכין עם כל אלה. היא הולכת ומתרחקת מהעולם שאליו נולדה. אהבתה הנסערת אל יעל היא רק תחילתה של הדרך, שמי יודע לאן תוביל אותה.

הסרט, שהוקרן לראשונה בפסטיבל הקולנוע בירושלים, מדויק, מרגש, ומעורר מחשבות.

הוא חולק את הפרס עם הסרט “הצלילה”, וזיכה את השחקנית הראשית שלו, אביגיל קובארי, בפרס השחקנית הטובה ביותר.

טעימות משלושה סרטים תיעודיים מרתקים, שהוקרנו בפסטיבל הקולנוע בירושלים

“קינג ביבי”

מצד אחד היו פרצי הצחוק, שעלו לא פעם מקרב קהל הצופים, בהקרנה שנערכה בסינמטק בירושלים, בפסטיבל הקולנוע 2018. כך קרה למשל כשבנימין נתניהו, גיבור הסרט הדוקומנטרי “ביבי קינג” מצהיר אל המצלמה ואומר כי הוא מעולם לא שיקר, לא רימה ולא השתמש במניפולציות. פרץ צחוק נוסף נשמע כשראו את נתניהו, בשלהי התקופה שבה היה שמו “בן ניתאי”, מתראיין אצל לארי קינג, זמן קצר לפני ששב לישראל כדי לפצוח בקריירה פוליטית. קינג שאל אותו אם ישוב ויתראיין אצלו גם בעתיד. תשובתו של נתניהו: “אם תזמין אותי”, ובמיוחד התוספת, “אם תשלם לכרטיס הטיסה שלי”, גלגלה את הקהל מצחוק, שהייתה בו יותר מנימה אחת של לעג וגועל.

מצד שני היו דבריו של אחד האנשים המופיעים בסרט, פלוני אלמוני מהרחוב הישראלי, שמתלהב בקול רם מנתניהו, שכן, כך הוא אומר, אנחנו זקוקים לראש ממשלה מאנייק, אחד שיודע לרמות ולסובב.

שתי העמדות הללו, הלעג לעומת ההערצה, משקפות היטב את רוחו של הסרט, ועוד יותר מכך – את מעמדו של נתניהו בציבוריות הישראלית. יש מי שמתעבים אותו, ויש מי שמשוכנעים שאין כמוהו.

הסרט, בבמויו של דן שרודר, מיטיב להציג את פניו של האיש. לא קשה לעשות זאת, שהרי נתניהו הוא איש של מצלמות, שמאז תחילת דרכו הִרבה להתראיין, לרוב באנגלית, לרוב לכלי תקשורת לא ישראליים. כפי שמראה בן כספית בספרו  נתניהו – ביוגרפיה, נתניהו רואה בנאומים ובראיונות המצולמים כלי חשוב מאוד, אם לא עיקרי, בעבודתו כראש ממשלה. כדי להדגיש זאת, מביא הסרט הקלטה של מי שהדריכה את נתניהו בתחילת דרכו והנחתה אותו כיצד לנאום היטב. אפשר לראות בסרט כיצד מציית נתניהו באדיקות לכל ההנחיות שקיבל.

אמנם הקהל הישראלי מכיר כמעט את כל קטעי הווידיאו שמהם מורכב הסרט: פרשת הקלטת הלוהטת, “היידה ביבי, היידה שרה”, “הערבים נוהרים בהמוניהם…” וכן הלאה, ובכל זאת, המקבץ כולו, המוגש כנרטיב סדור, עם מסקנה ברורה למדי, מרתק.


“טוקלומטי”

סרטם של גד אייזן, דוד אופק ושיר בן מגולל את הסיפור העצוב של טוני טוקלומטי, כדורגלן אפריקני ששיחק במכבי נתניה ונאלץ לעזוב את הארץ אחרי שחשדו בו כי אינו באמת בן 19, כפי שהצהיר, אלא מבוגר בהרבה. לאחר שעזב נודע לו כי איריס, ישראלית שהייתה אתו בקשר, הרתה לו. השניים נשארו בקשר טלפוני, ולקראת חגיגת בר המצווה של בנם החליטה איריס להפגיש את בנם המשותף עם אביו.

כדי שטוני יוכל להגיע לארץ לביקור, נאלצה איריס לגייס ערבות של 30 אלף שקל, כדי שמשרד הפנים יעניק לו ויזה של תייר.

הסרט מתעד את המפגש בין השלושה. איריס וטוני מחדשים את הקשר ביניהם מהמקום שבו נפסק לפני שלוש עשרה שנה. עידן בנם, שגדל להיות כדורגלן מחונן, לא יודע את נפשו מרוב התרגשות. האב והבן יוצרים מיד קשר, לא מעט בזכות הכישרון המשותף לשניהם. אמנם אין להם שפה מדוברת משותפת, אבל הם מיטיבים לתקשר בזכות הכדורגל.

איריס צריכה להחליט אם להינשא לטוני, ובכך לאפשר לו להישאר בארץ.

הסרט מותיר לא מעט שאלות קשות. למשל: האם סילוקו של טוני מהארץ לפני שלוש עשרה שנה לא נבע בעיקר מגזענות לא סמויה? תוכנית טלוויזיה מאותם ימים חושפת התבטאויות מבישות ופוגעניות שהופנו כלפי השחקן. האם הוגנת הדילמה שבפניה ניצבת איריס: להינשא לאבי בנה ולהסתכן בכך שתיפגע (כלכלית, למשל), או להביא לכך שהשניים יאלצו שוב להיפרד?


“אורי זהר חוזר”

“לא זכרתי את זה,” אומר אורי זהר המזוקן. זה עתה צפה מקרוב, בהנאה גלויה, בקטע מסרטו “חור בלבנה”. “זה טוב…” חייך ומלמל. הקהל באולם הסינמטק בירושלים שבו הוקרן הסרט “אורי זהר חוזר” שאג מצחוק למראה אותו קטע: כמה ערבים מתחננים בפני הבמאי לגלם לפחות פעם אחת את “הטובים”. קאט. והנה הם מגיעים בדילוגים, ושרים “אל יבנה הגלילה, אל יבנה הגליל”. כן, אורי זהר צודק. זה בהחלט “טוב”. ותגובתו אל הסרט שיצר שנים רבות לפני שחזר בתשובה, היא אחד הרגעים הכי מרגשים בסרט שלפנינו. רגע של חיבור אמיתי בין שני האורי זהר: בעבר במאי, יוצר מוכשר, פרוע, רב דמיון והומור, והיום – רב, שמתקשה לבטל את זמנו על זוטות, כמו יצירת סרט.

הוא מדבר אל המצלמה כמי שפורע חוב כלפי סטודנטים לקולנוע ש”גייסו” אותו כדי ליצור סרט שמיועד לחוזרים בתשובה, כדי לשכנע אותם להמשיך בתהליך.

“אורי זהר חוזר” כולל קטעים רבים מהסרטים שאורי זהר יצר בעבר, קטעים מתוך היצירה של סרט התדמית הנוכחי שהוא מביים, וראיונות אתו, שבהם הוא מסביר איך ומדוע חזר בתשובה.

כל החלקים מרתקים באותה מידה. כשרואים את זהר מביים כיום, אפשר לפגוש שוב את הכישרון המופלא שלו, להיווכח איך הוא שולט, עדיין, בניגוד לרצונו, בכל רזי העשייה הקולנועית. “לאט,” הוא מדריך את השחקנית המגלמת רקדנית שמאסה בחייה החילוניים (כשם שהוא מאס באלה שלו), ומדגים לה כיצד עליה לדבר, להגיב, לנהוג. כמובן שכל עצה וכל הערה שלו שוות זהב.

לא, הוא אומר בפסקנות. הוא לא מתגעגע אל היצירה האמנותית. בדיעבד היא נראית לו ריקנית וחסרת משמעות. “אבל השפעת על הרבה אנשים…” מנסה המראיין להבין. “אז מה? חניבל השפיע על יותר,” אומר זהר, וסוחט שוב פרצי צחוק מהקהל.

כאן בקישור אפשר לראות את הקטע שבו אורי זהר צופה בסרטו.

הסרט התיעודי “סיבת המוות”: האם יש קשר בינו ובין הפגנת הדרוזים

מחבל רצח את השוטר הדרוזי סלים ברכאת בפיגוע שהתרחש ב-2002 בסי פוד מרקט, ליד צומת מעריב בתל אביב.

מאז מקפידים חבריו ליחידה של ברכאת, ששירת ביחידת הסיור של מרחב ירקון במשטרה, לשמור על קשר עם בני משפחתו, וחוזרים ומספרים להם, וגם לשוטרים הצעירים שלא הכירו אותו, על גבורתו. מפקדיו מספרים לבני המשפחה שהוא חלק ממה שהם מכנים “מורשת” היחידה, והם מקפידים לציין עד כמה אהבו והעריכו אותו.

מדוע אם כי מסרבים בני משפחתו, אמו, ובעיקר אחיו, ג’מאל ברכאת, להאמין לתיאור של השתלשלות האירועים באותו ערב, שבסופו נמצא סלים מת ברחוב, סמוך למסעדה שאת יושביה תקף המחבל, תחילה בירי, ואחרי כן בסכינים?

לבני המשפחה נמסר כי סלים התנפל על המחבל, עצר אותו בגופו, ובכך מנע אסון כבד עוד יותר (שלושה הרוגים ושלושים וחמישה פצועים), עד שהמחבל תקף אותו בסכין ושיסף את גרונו.

הספקות שמביע אחיו של סלים מתבססים לאורך הסרט. מצויד בסרט ההקלטה המשטרתי מהאירוע, מתחיל ג’אמל לחשוף סתירות לא מובנות שמתגלות בין הנרטיב המשטרתי לבין מה שמתגלה מההקלטות.

וזאת רק ההתחלה. ככל שעובר הזמן, מציג האח יותר ויותר עובדות תמוהות. הוא נפגש עם אנשים שמחזקים את ספקותיו, ועם המפקדים שמפצירים בו להניח לעניין, מנסים לשכנע אותו “לא לחפור”, לוותר על חקר האמת.

אבל ג’אמל מסרב להרפות. בהתחלה הוא רוצה לברר את האמת. אחרי שברור לו לא רק מה בעצם קרה, אלא גם מי הסווה והסתיר, ומדוע, הוא כבר לא רוצה לברר את העובדות. הן כבר די ברורות. עכשיו הוא שואף לכך שהמשטרה תודה בהן.

באחת הסצנות החזקות בסרט מקרין ג’אמל בפני אנשי היחידה שבה שירת אחיו קטעים מהסרט שגם אנחנו צפינו בהם. ביניהם, למשל, פגישה עם חן קוגל, מי שהחליף את יהודה היס כמנהל המכון הפתולוגי, שאינו מסתיר את התמיהות העולות מהדו”ח שעליו חתום קודמו.

השוטרים המומים ומזועזעים. אבל אפילו אז לא כולם מוכנים להכיר באמת ולהודות בה.

מזעזעות במיוחד התגובות של המשטרה ושל משרד הבריאות שמוקרנות בסופו של הסרט.

הן מעוררות תחושה עמוקה שיש מי שחושבים שדי בתמרונים מילוליים כדי לטשטש ולערפל ראיות מוצקות וחד משמעיות.

מחריד במיוחד הסיפא של מה שקרה, הסיבה להסתרה ולרמייה, שאותה מנסח בבהירות ובגלוי אחד השוטרים שג’אמל מקרין בפניהם את כל מה שגילה. אותו שוטר מיטיב להסביר מדוע רימו את בני המשפחה באשר לנסיבות שבהן נהרג הבן והאח.

לא קשה לקשור את זה לזעם שהוציא את הדרוזים להפגנה הגדולה והמוצדקת כל כך נגד “חוק הלאום”.

הסרט, שביים רמי א’ כץ, מרתק, מסעיר ומכאיב, וראוי מאוד לצפייה. השתדלתי לא לחשוף פרטים משמעותיים ממה שהתגלה. ממליצה מאוד לצפות בו.

להלן מועדי הקרנות נוספות שלו:

אמש בפסטיבל הקולנוע בירושלים, סרט הקולנוע “נערה”: האם היה ראוי לפרס השחקן הטוב ביותר בקאן

מה קורה כשהגוף הוא האמצעי וגם המכשול?

אמנים בתחומים מסוימים – משחק, שירה, מחול – לומדים בלי הרף כי גופם הוא הכלי שלהם. באמצעותו, ורק באמצעותו, הם מתבטאים ויוצרים. עליהם לשמור עליו ולשכלל את היכולות שלו, כדי שיצליחו “להשתמש” בו. רק באמצעותו מתאפשרת ההבעה האמנותית שלהם.

אבל מה קורה כשהגוף שאתו אדם נולד אינו מותאם לצרכיו בכלל והאמנותיים בפרט, למעשה – סותר אותם?

בתחום המחול הסוגיה הזאת חמורה במיוחד. שם אפילו מבנה של כף רגל, שאתו נולדו מי שמבקשים להיעשות רקדנים מקצועיים, יכול לקבוע את גורלם. לא די בכישרון או בנחישות. נתונים שאינם תלויים כלל במבנה האישיותי עלולים לחרוץ את עתידם המקצועי של הרקדן או הרקדנית.

אז מה יעלה בגורלו של מי שנולד בגוף גברי, אבל חש בעוצמה רבה שהגוף הזה, שבתוכו מצא את עצמו, אינו שלו, שכן בעצם הוא בת, ועוד אחת כזאת שניחנה בכישרון מובהק למחול קלאסי?

סרט הביכורים  “נערה”,  שזכה בפרס מצלמת הזהב בפסטיבל קאן האחרון, מביא בפנינו את סיפורה של נערה כזאת. את נפשה ואישיותה הכלואות בגוף של נער, שאותו היא מתעבת. אברי גופה  דוחים אותה. היא נערה נטולת שדיים, שמנסה להעלים, להתעלם, להכחיש ולהסתיר את מה שיש לה בין הרגליים. כי היא לא סתם נערה, היא בלרינה מוכשרת מאוד, וזה חלומה הגדול: לממש את הכישרון, ללמוד בבית ספר למחול, ולהצטיין כרקדנית קלאסית.

התחום שלה קשה ותובעני לכל אחת. ייסורי הגוף שרקדניות נאלצות לעבור קשים מאוד. (זכור הסרט “ברבור שחור” שהדגים את אותם ייסורים). קשים עוד יותר ייסוריה של מי שנוהגת, בניגוד לדעת אביה ורופאיה, להצמיד אל גופה את איבר המין שלה, כדי שלא ייראה בתוך בגד הגוף הצמוד שבו היא מתאמנת בבית הספר למחול שאליו התקבלה. היא נמצאת בעיצומו של תהליך שבו תיפטר באמצעות ניתוח מהסימנים הגופניים המיניים הגבריים. היא נוטלת הורמונים שאמורים לעצב לה גוף נשי, להצמיח שדיים, לשנות אותה, כך שהגוף והנפש יותאמו.

אבל בינתיים, על הייסורים הרגילים שעוברות בלרינות, נוסף הקושי הבלתי אפשרי והקיצוני שהיא נאלצת להתנודד אתו. התחום שאליו נועדה תובע קשר מיידי, הדוק ובלתי פוסק עם הגוף. היא רוקדת לצד נערות שנולדו נערות. והיא עסוקה כל הזמן במאמצים להתגבר על מה שהעניק לה הטבע, בניגוד לרצונה ולצרכיה.

השחקן המגלם את דמותה של לארה הוא רקדן בלגי צעיר, רק בן 16, ויקטור פולסטר (Victor Polster). הוא מפליא לגלם את דמותה של לארה. למעשה, קשה להאמין אף לרגע שלא מדובר בנערה מלידה. תווי פניו של השחקן עדינים, נשיותו טבעית ומשכנעת, הוא לא מציג שום סממן של נשיות מוגזמת, כפי שעושים לפעמים טרנסג’נדרים מוחצנים. הוא נערה יפה להפליא, מעודנת, תמירה, רקדנית מרשימה.

הסרט, בביומו של  לוקס דונט (Lukas Dhont) מרגש מאוד. בולטת בו דמותו של אביה של לארה (בגילומו של Arieh Worthalter), שהוא הורה מושלם: עדין נפש, מקבל, מיטיב, מבין, משתף פעולה, קרוב, אינטימי, תומך. ובכל זאת, עם  כל התמיכה שלארה זוכה לקבל מסביבתה, לא רק מאביה, אלא גם מהמשפחה המורחבת, עם כל העזרה שיש לה מרופאים שיסייעו לה להיפטר מהגוף הלא רצוי ולזכות בגוף שאתו תוכל להזדהות ולהרגיש שהיא אמיתית, ועם התרפיסט החכם והרגיש שלה, שמנסה לשכנע אותה שהיא כבר אישה, גם אם יש עדיין פער בין הגוף לנפש, הקונפליקט והמצוקה שהיא חשה בלתי נסבלים.

הסרט מפליא להציג אותו ולעורר את הזדהותנו המלאה עם לארה ועם אביה.

משמח להיווכח שהסרט זכה בפרסים ובתשואות שהוא ראוי להם.

 

היום בפסטיבל, הסרט התיעודי הישראלי “אליפלט”: איך הסוד נחשף

מי הוא אליפלט? באוזני כל ישראלי ששומע את השם מתנגנות מיד  שורותיו של השיר:

נזמר נא את שיר אליפלט
ונגידה כולנו בקול:
כאשר עוד היה הוא רק ילד,
כבר היה הוא ביש גדא גדול.
בו שכנים ושכנות דיברו דופי
ואמרו שום דבר לא יועיל –
אליפלט הוא ילד בלי אופי,
אין לו אופי אפילו במיל.

אם גוזלים מידיו צעצוע,
הוא נשאר מבולבל ומחייך,
מחייך מבלי דעת מדוע,
וכיצד ובשל מה זה ואיך.

אליפלט הוא גיבור מוזר שאלתרמן יצר בשירו. “פראייר” שסובביו מרחמים עליו אבל גם קצת לועגים לו. ותרן. שתקן. ביישן. גיבור כמעט בעל כורחו, בגלל אופיו:

בליל קרב ברעום אש מזנקת,
בין אנשי הפלוגה קול עבר:
העמדה הקדמית מנותקת,
מלאי תחמושת אזל בה מכבר.
אז הרגיש אליפלט כאילו
הוא מוכרח את המלאי לחדש,
וכיוון שאין אופי במיל לו,
הוא זחל כך ישר מול האש.

וזה השם שבו בחר לסרטו התיעודי הבמאי, שקד גורן. לכאורה אין שום קשר בינו לבין הסרט, העוסק בדמותו הדוד, שנהרג ב-67. גורן משוחח עם סבתו, ואחרי כן, כשמתגלה לו פרט תמוה ולא מובן, גם עם אמו, בניסיון לפענח סיפור משפחתי נסתר. הכרוך באותו דוד.

הוא מוצא את הדרך לראיין גם את חבריו של הדוד מאז אותם ימים. כולם מוסיפים וחושפים פרטים עליו, על דמותו, על חייו הנסתרים.

וכולם מדגישים עד כמה האחיין דומה לו.

לאט לאט מתגלה לנו שיש בין הדוד והאחיין קשר רב ומשמעותי עוד יותר ממה ששיערנו. ושהאמיתות הנחשפות שופכות אור לא רק על המשפחה של היוצר, אלא על מציאות שכפתה כליה על מי שלא התאימו לתביעותיה, על מי שנאלצו לוותר על החיים שנועדו להם.

כמה נוגה השיר אליפלט, ועם זאת – כמה נוגע לב, “כי דבר מה התרונן”, באותו צעיר, כי סביבו “ככינור וחליל / מנגינה מאירה, מצלצלת”.  חבריו שרים לו “אם נסביר לך מה זה יועיל…” והנה גם שקד גורן כמו שר לדמותו של הדוד, עשרות שנים אחרי שמת.

והוא עושה זאת באהבה ובחסד ובחמלה גדולה, כלפי הדוד, כלפי עצמו, כלפי אמו, ובעיקר כלפי הסבתא שלו, האם השכולה (“את עומדת בזמן הצפירה?” “כשאני לבד בבית אני לא עומדת. אבל עכשיו, כשאנחנו שניים, אני אעמוד”), שבדמותה עזת ההבעה, האירונית, החזקה והמצחיקה, מככבת בסרט המקסים שיצר.

היום בפסטיבל, הסרט היפני “טעם של תה ירוק מעל אורז”

הסרט “טעם של תה ירוק מעל אורז” הוא מסע בזמן ובמרחב. הוא נושא אותנו אל יפן בתחילת שנות החמישים (הוא נוצר ב-1952).

אפשר להניח כי העניין שהוא עוסק בו – הנוהג של נישואים מוסדרים – שרווח כנראה באותה עת ביפן, שוב אינו רלוונטי כמו שהיה כשנוצר. לפיכך גם המרי של אחת הדמויות – אישה צעירה שהגיעה לפרקה ובני משפחתה מבקשים לשדך אותה, אבל היא נאבקת ומסרבת, שוב אינו משמעותי כל כך בימינו.

ובכל זאת, יש משהו רלוונטי בסרט. אמנם הוא עשוי בשחור לבן, אמנם השפה, אורחות החיים והמנהגים המתוארים בו רחוקים מאוד מאלה שלנו, אבל השאלה הנצחית – מה מקרב בין בני זוג נשואים ומה מרחיק ביניהם, משמעותית, כאן ועכשיו.

טאקו מתעבת את בעלה ובזה לו. היא רוצה רק להיפגש עם חברותיה, לשתות אתן, לרכל על בעלה ולספר להן עד כמה הוא אטום וטיפש, שהנה אין לו מושג שהיא מרמה אותו ומספרת לו סיפורי בדים על הסיבות לכך שהיא מסתלקת לעתים מזומנות מהבית, כדי לבלות עם החברות.

התנהגותו עולה לה על העצבים. נימוסי השולחן שלו מגעילים אותה: הוא אוכל “כמו כלב מורעב”. אין לה סבלנות אליו. ועם זאת, היא מטיפה לאחייניתה, המסרבת לחיות חיים כאלה. האחיינית רוצה להתאהב בגבר שלה, להינשא לו מבחירה, בניגוד לנישואים המוסדרים של דודתה.

טאקו שונאת את חייה, אבל מניחה שאין אפשרות אחרת. נשים צעירות אמורות להינשא בשידוך, להשלים עם המציאות, ולהתנחם בחברת חברותיהן.

בסופו של דבר קורה משהו שבזכותו היא לומדת להעריך את בעלה ולהבין אותו: הבעל נשלח מטעם העבודה לאורוגווי (בתסריט המקורי, שנכתב ב-1939, היה הבעל אמור להישלח אל החזית כדי להשתתף במלחמה שפרצה). היא חשה בחסרונו, וכשהוא חוזר במוקדם מהמפתיע, היא מקבלת אותו בחיבה שמעולם לא הראתה לו. גם המבט של הצופים משתנה. פתאום אפשר להבין שהבעל בכלל לא אטום ולא טיפש אדרבא, הוא שופע עדינות. הבנה ורגישות, שטאקו החמיצה בעבר. והכי חשוב: הוא סלחן, ואוהב.

הלקח, אם כן, יכול לדבר אל כל אחד, בכל דור ובכל ארץ: זהו סיפורה של הציפור הכחולה שרבים דולקים אחריה למרחקים, אלא אם מתחוור להם שהיא קרובה אליהם הרבה יותר מכפי שהעלו בדעתם. הושט היד וגע בה.

נעים להיווכח שלא נס לחו של סרט ישן ורחוק. עותק משוחזר שלו הוצג בפסטיבל ונציה האחרון.

אמש בפסטיבל, סרט הקולנוע המרהיב ביופיו “האדישות העדינה של העולם”

הסרט הקזחי “האדישות העדינה של העולם” הוא אחד היפים ביותר שראיתי, מבחינה ויזואלית. לכל אורכו רציתי להקפיא כמעט כל אחד מהפריימים, ולהשאיר אותו כך, כמות שהוא, כתמונת סטילס להתבונן בה, עד בלי שובע (למרבה הצער, הטריילר לסרט, שאפשר לראות אותו להלן, מדלג על כמה מהפריימים היפים ביותר). 

כל היופי הזה אינו סתמי. יש לו תפקיד משמעותי, שכן הוא מדגיש את הפער המחריד שיש בינו ובין המציאות שבה חיים שני גיבורי הסרט. סלטנסט, אישה צעירה שנאלצה להפסיק את לימודי הרפואה שלה וקואנדיק, פועל שמצטייר כבריון אבל מתגלה כעדין נפש, שמאוהב בה ומוכן לעשות הכול למענה.  שניהם מחפשים את מה שמואר בעולם. הוא מצייר. היא מרבה לקרוא, והוא, כדי להתקרב אליה, מפתיע אותה כשהוא מספר לה שאת הספרים האהובים עליה גם הוא קורא. אהבתם מתגלה להם כשקואנדיק מצטט באוזניה שורה שאהובה עליה במיוחד, מתוך  מתוך ספר של קאמי,  זאת שהעניקה לסרט את שמו.

אכן, העולם הסובב אותם אדיש ליופיים של השניים. אדיש לסבלם.  אמה של הצעירה מצפה ממנה להציל אותה ואת אחיה אחרי שאביה של הצעירה מת והשאיר אחריו חובות. היא שולחת אותה אל הדוד העשיר (והמנוול, כך מתגלה!), ולמעשה מטילה עליה למכור את גופה, למען המשפחה.

העולם אינו רק אדיש. הוא ברוטלי ואלים.  הוא מתאכזר אל מי שעדין,  אל מי שמבקש להתעלות מעל הקיום המרושע שהמציאות מציעה.

בריאיון אתו סיפר הבמאי, אדילקן ירזאנוב, כי ביקש לספר על אהבה נוסח רומיאו ויוליה, שמתקיימת במציאות עכשווית. “אהבה היא רגש כל כך עדין ושברירי,” אמר, והסביר כי רצה לבחון אותה בתוך המציאות של ארצו.

יש לקוות שהסרט היפה הזה יצא אל האקרנים בהפצה מסחרית. מכל מקום, צפויות עוד שתי הקרנות שלו, במסגרת פסטיבל הקולנוע בירושלים.

היום בפסטיבל, סרט הקולנוע “הבטחה עם שחר”: חייו המרתקים של רומן גארי

גם מי שמכיר את כל פרטי סיפור החיים של רומן גארי לא יכול היה שלא להתרגש מהסרט שהוקרן היום בפסטיבל הקולנוע בירושלים. הסרט נושא את שמו של אחד מספריו. “ההבטחה עם שחר” היא המחויבות שהטילה עליו אמו בהיותו ילד: את כל משאביה, אהבתה, את כל העניין שלה בחיים, את תשוקתה ואת שאיפותיה, מיקדה האם בבנה, וייעדה אותו להיעשות סופר, דיפלומט, שגריר, מצביא, גיבור מלחמה.

והוא מימש את כול ההתחייבויות הללו. רומן גארי זכה פעמיים בפרס גונקור, והיה דיפלומט ולוחם מעוטר באותות כבוד של צרפת החופשית ושל תנועת ההתנגדות.

ועם זאת, קשה שלא לתהות אם היה מאושר.

בתחילתו של הסרט אנו פוגשים אותו בבגרותו, נסער ובטוח שהוא נוטה למות. אשתו (שממנה התגרש לימים ונשא אישה אחרת, אם בנו היחיד) קוראת את כתב היד החדש שלו, שבו סיפר על ילדותו, על אמו, ועל הקשר יוצא הדופן שהיה ביניהם. שמו של כתב היד: “הבטחה עם שחר”.

זכורה גם הפרשה המוזרה של חייו (היא אינה מופיעה בסרט, שכן התרחשה בשלב מאוחר יותר), כשהעלים את זהותו כסופר “רומן גארי”, הופיע בפסבדונים “אמיל אז’אר”, הצליח מאוד,  וזכה שוב בפרסים שאותם קיבל לידו בן משפחה צעיר שגארי בחר בו כדי שייצג אותו בפני העולם. העמדת הפנים פעלה היטב, עד כדי כך שהצעיר התחיל להאמין שהוא באמת סופר ששמו אמיל אז’אר. גארי לא נחשף עד יום מותו.

שום מוזרות אינה מפתיעה אחרי שמתוודעים אל הקשר של גארי עם אמו,  כי אהבתה הייתה כרוכה בשתלטנות קיצונית. אמו קבעה מה יעשה בחיים. כשרצה לצייר התנגדה, כי, כך הסבירה, ואן גוך מת עני והיא רוצה שבנה יתפרסם ויצליח בחייו, לא לאחר מותו. כשנסע לפריז ללמוד לא הצליחה להיפרד ממנו, וברגע האחרון, רק כדי לתת לו עוד חיבוק אחד, עלתה במפתיע לרכבת ולמרבה הבעתה שלו הספיקה רק בקושי הספיקה לקפוץ ממנה, אחרי שהרכבת כבר החלה לנסוע. כשהתגייס, הגיעה אליו ליחידה, אורחת לא קרואה, והסבירה למפקד שלו שהוא סובל מרגישות בגרון… זמן קצר לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה החליטה שעליו לנסוע לברלין ולהרוג את היטלר, כי אין ברירה אחרת. “כבר קניתי את הכדורים”, היא מבשרת לו, והוא אומר לעצמו שהיה מעדיף להרוג את היטלר באוקטובר, כי  בקיץ הוא רוצה להישאר בבית בניס ולבלות על חוף הים. (אחרי כמה ימים היא נמלכה בדעתה והחליטה לוותר על השליחות, “וכך לא הרגתי את היטלר”, כותב גארי ברומן שעליו מתבסס הסרט…) רומן לא היה רק מרכז חייה של אמו, הוא היה חייה. והוא, כך העיד, אהב אותה יותר מכול. “יותר מדי”. וידע שעליו לספק את רצונותיה. להעניק לה בחזרה את מה שהיא רוצה ממנו, אחרי שהקריבה למענו הכול. “אני רוצה שתמות בשבילי”, אמרה לו פעם בילדותו, כשנודע לה כי נמלט מפני חבורת בריונים שדיברו עליה בגסות ובוולגריות.

גארי מעיד על עצמו שלא הבין כי “חלומותיה נאיביים ומוגזמים”, ועשה הכול כדי לרצות אותה. למעשה, נקודת המפנה בחייו, הרגע, כך הוא מעיד, שהפך אותו לאדם שנהיה בבגרותו, היה כאשר אמו שמה את עצמה ללעג של שכניה בווילנה. אחד מהם “הלשין” עליה למשטרה המקומית, כאילו היא סוחרת ברכוש גנוב. הסצנה שבה השוטרים הופכים את הבית, שוברים את מכונות התפירה שבאמצעותן פרנסה את בנה ואת עצמה, הבכי החנוק של הילד שהיה עד לפוגרום, מחרידה. אבל אחרי כן יוצאת האימא אל החצר המשותפת של הבניין וצועקת אל שכניה. מסבירה להם שבנה גאון. שהוא יהיה סופר, גנרל, שגריר. והם כולם פורצים בצחוק לגלגני שגם בעטיו יודע רומן שאין לו ברירה: הנקמה תבוא כשיצליח במשימה. כשייעשה כל מה שאמו הכריזה בפני כול.

לקראת סופו של הסרט צפונה הפתעה שגם היא נוגעת בקשר שבין רומן גארי ואמו. מי שיודע עליה מתוך קריאת ספריו, לא יופתע, ובכל זאת אין ספק שיתרגש.

מה היה קורה אלמלא שאפתנותה המופלגת של אמו של רומן גארי? האם היה נעשה סופר מפורסם ומצליח מאוד? כמובן שאין לדעת. אובדנה האם הוא הצער הגדול של חייו, שלא יכלה להיות לו נחמה.

אם משימתו החשובה של כל צעיר היא להינתק מהוריו ולחיות את חייו העצמאיים מהם, לא בטוח שגארי, חרף כל הצלחותיו, עמד בה. נראה כי עד אחרית ימיו נשאר כרוך סביב הדמות של אמו, גם שנים רבות אחרי שלא הייתה עוד.

הסרט מפליא להציג את הקשר שלו אליה, את תחילת לבלובו כסופר, את ייסורי האהבה המופרזת שחש כלפיה, ואת תוצאותיה.