הנזל וגרטל, האח והאחות האבודים ביער, הנטושים, הנבגדים, שני הילדים  שנאבקים בכוחות משותפים נגד כוחות הרשע, הם הדימוי העובר כחוט השני בסרט “אחותי הקטנה”.

שני גיבוריו של הסרט הם אמנים: ליסה הייתה פעם מחזאית מצליחה וסוון – שחקן תיאטרון שהצטיין במיוחד בתפקיד המלט. אבל כבר בתמונה הראשונה של הסרט אנחנו עדים למצוקה הקשה ששניהם חווים: סוון חלה בסרטן וליסה, אחותו התאומה, הקטנה ממנו בשתי דקות, תורמת לו מוח עצם.

האם תצליח להציל את חייו? האם יחזור לבמה ויגלם שוב את המלט? ואולי תיעתר אחותו לבקשתו ותכתוב למענו מחזה חדש, עם מונולוג מופלא? ואולי דיאלוג, בין הנזל וגרטל, שמכירים זה את זה הכי טוב בעולם, שמסוגלים להשלים זה את דבריו של זה, ואפילו לומר אותם בו זמנית, בהרמוניה שנובעת מאהבתם ההדדית ומכך שמאז ומתמיד היו זה לזה עולם ומלואו? 

הסרט “אחותי הקטנה” נוגע בעדינות במחלה. בהשלכותיה, באיך שהיא נראית, במה שהיא עושה לחולה ולמי שאוהב אותו, בתהיות שהיא מעוררת, בשאלות הנשאלות, שלא לכולן יש תשובות. 

---

פסטיבל סרטים הוא בלי ספק הרקע המתאים לצפייה בסרט ארס-פואטי שעוסק בקולנוע. אחרי הצפייה בסרט “על כיסא הבמאי יושבת אישה”, שבו התראיינו במאיות קולנוע וסיפרו על מקומן בתחום, צפינו היום בסרט תיעודי שעקב אחרי הניסיון לצלם סרט העוסק בדון קיחוטה. 

לואיס פפה, במאי הסרט “אבודים בלמנשה”, לא היה יכול לחלום על תהליך מוצלח יותר מבחינתו, כיוצרו של סרט תיעודי, ועצוב יותר לבמאי טרי גיליאם, שחלם על יצירת עיבוד קולנועי לדון קיחוטה. 

מה לא קרה במהלך הצילומים (שנמשכו ימים ספורים)? מטוסי אף-16 ששיבשו את יום הצילומים הראשון; סופת גשמים אדירה שפרצה במפתיע, סחפה ציוד והרסה אותו, ולבסוף  – המכה האנושה מכולן: השחקן המגלם את דון קיחוטה חלה ונאלץ לעזוב את הסט.

בסרט שלפנינו אנחנו יכולים ללמוד על התקוות, החלומות והתוכניות שקודמות להתחלת הצילומים עצמם, לתלאות המלוות אותם, להסתבכויות האפשריות, וגם מקבלים טעימה על מה שמתרחש מאחורי הקלעים: על מה מדברים בהפקה? איך מגיבים לקטעים המצולמים הראשונים? איך בכלל יוצרים אותם? אם שאלנו את עצמנו איך למשל הפעילו את החמור בסרט “המאהב, החמור ואני”, יכולנו לקבל כאן מושג: הנה הבמאי, הצלם, השחקן (ג’וני דפ, שתוכנן לו תפקיד שולי בסרט), והנה גם הסוס. הבמאי לוחש “הסוס”, ומישהו מדרבן אותו מאחור, ואז רואים אותו נכנס לטווח הצילומים…

האם טרי גיליאם דומה לדון קיחוטה? האם גם הוא כמוהו חי בעולם של חלומות בהקיץ? האם יש בשניהם משהו ילדי, שהרי ילדים מתאפיינים בהאנשה של חפצים ובמשחקי העמדת פנים שבהם אינם מבחינים לזמן מה בין חי לדומם? 

ייתכן. ואולי רק חולם כמוהו יכול בכלל להגות סרט העוסק בדון קיחוטה. קדם לו, כך מספרים לנו בסרט שלפנינו, אורסון וולס, שבמשך שנים צילם קטעים מה”דון קיחוטה” שלו, אבל לא הצליח להשלים את הסרט המתוכנן. 

---

“בתקופת השלטון של השאח אסרו על נשים לעטות חיג’ב. אחרי המהפכה החומניסטית אילצו אותן לעטות אותו”, אומרת בחיוך האמנית שירין נשאט, מהגרת אירנית שחיה בארצות הברית.

בעיני יש משהו כמעט מסכם בתובנה הזאת שלה: כמה הכול מתמקד בגוף האישה, ומדוע המסקנה המתקבלת על הדעת שלה כאמנית היא “להשתמש” בגוף הנשי כדי להביע את מה שהיא חווה בעצמה כאישה: שברירית מאוד, ועם זאת רבת עוצמה. 

הסרט “גוף האמת” מספר לנו עליה ועל שלוש אמניות אחרות: מרינה אברמוביץ’, ילידת יוגוסלביה, סיגלית לנדאו הישראלית, וקתרינה סיוורדינג הגרמניה.

לכל אחת מהן יש סיפור שקשור לא רק בעצמה, בביוגרפיה האישית שלה, אלא גם בהיסטוריה הכללית. אברמוביץ’ מספרת על הוריה הקומוניסטים האדוקים, על אביה שלא היסס “ללמד אותה לשחות” כשהייתה פעוטה בכך שזרק אותה בלב ים, והשאיר אותה שם. “הבנתי שתמיד אהיה לבד”, היא מספרת, כזיכרון ילדות מכונן. לימים שרפה את הכוכב הקומוניסטי (ואתו את ציפורני ידיה, ואת שיערה) כאקט של השתחררות.

סיגלית לנדאו מספרת על הוריה ניצולי השואה וסיפורם מעורב במבטה על שכניה הפלסטינים, על האימה והצער שעליה כישראלית למנוע אותם, אבל איך?

קתרינה סיוורדינג מספרת שנולדה בפראג, לשם עברו הוריה ילידי גרמניה במהלך מלחמת העולם השנייה. בתום המלחמה היו בני משפחתה לפליטים, והיא מזדהה עם כל מי שנמצא באותו מצב. מבחינתה מלחמת העולם השנייה הסתיימה רק כשחומת ברלין נפלה.

כל ארבע האמניות הללו משתמשות בגוף ככלי ביטוי. חלקן מכאיבות לעצמן (“כי רק בעזרת כאב אפשר להימנע מכאב”), אחרות נעזרות בו ומציגות אותו בדרכים שונות. עבודה אחת של סיגלית לנדאו מרתקת במיוחד: היא צפה ערומה בים המלח, הלא הוא גם ים המוות,  שהיה אהוב מאוד על אמה המנוחה, שוכבת בתוך ערימה גדולה של אבטיחים, שחלקם פתוחים והפנים שלהם אדום ומדמם. המצלמה מתרחקת ואז רואים שהאבטיחים הללו מסודרים בקו מפותל שהולך ונפרם,עד שהאמנית נשארת רק עם שלושה אבטיחים פצועים. האם אלה הוריה ואחותה? אפשר רק לשער, ובעצם אין צורך בפרשנות מילולית.

כשרואים את היצירות הללו אי אפשר שלא לחשוב על מה שאמרה אחת המרואיינות בסרט “עדות”: כשפוגעים באישה, כשאונסים אותה, גופה הוא זירת הפשע, והוא הולך אתה תמיד. 

 

---

לא טוב להיות גולה אלבני בגרמניה! גם אם אתה נשוי לדוקטורנטית גרמניה, ויש לכם שני ילדים גרמנים ואתם גרים בבית נאה. גם אם אתה מהנדס כימיה יפה מראה, גם אם אתה ממש רוצה להתערות. ישנאו אותך. יתנכלו לך. ייתלו חולדות מתות על שער ביתך. ישמיטו אותך מרשימת התפוצה וכך לא תקבל מיילים חשובים ותחמיץ פגישות חשובות בעבודה או תאחר אליהן. ותהיה עצוב.

הסרט “גלות” מבהיר את כל זאת, אבל למרבה הצער עושה זאת בצבעים כהים מאוד, ובתמונות ארוכות ארוכות ואטיות אטיות.

הרעיון הובן די מהר. השתכנעתי. לא כדאי.

נכון, זה לא סרט “גדול”, שעוסק בעניינים “חשובים”: אבל כמה שהוא מענג! כמה שהוא משעשע, נוגע ללב, ואיך הוא משאיר בצופה תחושה של אופטימיות ושמחת חיים!

חלק גדול מהצלחתו נובע מהקסם האישי של השחקנית הראשית, לור קלאמי, שמגלמת את דמותה של אנטואנט, מורה בבית ספר יסודי בפריז, שמחכה בכיליון עיניים לחופשה. כן, עוד סרט שבמרכזו המוסד הצרפתי המקודש, ה- vacance: חופשת הקיץ השנתית שהיא, כך נראה, סלע קיומו של האדם הצרפתי… 

השנה אנטואנט מחכה לחופשה עוד יותר מתמיד, כי היא אמורה לצאת עם ולדימיר, המאהב הנשוי שלה, לטיול טבע, בעקבות נתיב שעבר רוברט לואי סטיבנסון בסביבה הכפרית בחבל Cévennes (סוון). ולדימיר הוא לא סתם מאהב נשוי, הוא אפילו האבא של אחת התלמידות בכיתתה…

ברגע האחרון מודיע לה ולדימיר על שינוי בתוכניות: הוא יוצא עם אשתו ובתו. 

אנטואנט היא לא אחת שמוותרת בקלות. לא אחת שתשב בבית ותבכה על מר גורלה. היא נוקטת יוזמה, ו… יוצאת לאותה חופשה מתוכננת, לבדה. 

היא אישה חיונית, תוססת, עליזה, ובמהלך החופשה היא תתמודד עם הרפתקאות, עם רגעי צער, אבל גם עם שמחות, ואפילו תתאהב, ב…חמור! לא אהבת שווא של טיטניה בדימוי הגס של חמור, אלא בחיה אמיתית, שאתה אנטואנט מפתחת יחסי ידידות ואחווה. החמור מיטיב לגלם את התפקיד שהוטל עליו לא פחות מלור קלאמי.

כשצופים בסרט אי אפשר להפסיק לחייך בהנאה. 

 

---

“כשאת קורבן לאונס, את עצמך והחיים שלך הם זירת הפשע. לכן את לוקחת אותם אתך לכל מקום”, מספרת המרואיינת העיקרית בסרט התיעודי החשוב מאוד “העדות”. דרו דיקסון נאנסה כשהייתה בתחילת שנות ה-20 לחייה. האנס היה אדם שהעריצה, שעבדה בשבילו: המפיק המוזיקלי המצליח ראסל סימונס. 

בעקבות האונס עזבה דיקסון את החברה שבה עבדה והקריירה שלה בעולם המוזיקה למעשה חוסלה, למעט ניסיון נוסף אחד שגם הוא הסתיים בתקיפה מינית.

רק עכשיו, בזכות תנועת #MeToo, ובעקבות נשים אחרות שהתלוננו נגדו, החליטה להעז ולספר מה קרה גם לה.

“נמאס לי להיות קורבן”, היא אומרת בסרט, “רציתי להתחיל להיות לוחמת”. דיקסון, ונשים אחרות שמתראיינות בסרט, מסבירה מדוע לנשים שחורות קשה במיוחד להתלונן נגד פוגעים שגם הם שחורים. הקהילה שלהן כועסת עליהן אם הן מעזות. “את תציבי את זה לפני הגזע?” עובר אליהן המסר. אכן, הן מודות: אמריקה הורסת את הגברים שלנו. אבל גם נשים שחורות נחטפו באפריקה, נאנסו, ושועבדו. למעשה, הן אומרות, מעמדן של נשים שחורות הוא הנמוך ביותר בחברה האמריקנית. 

דיקסון מסבירה כמה היה לה קשה להחליט לספר לעולם על האונס. היא מזכירה את עדותה של אניטה היל שהתלוננה נגד השופט השחור קלארנס (שבסופו של דבר, למרות עדותה, התמנה לבית המשפט העליון!), ומסבירה: כשאת נחקרת, כשאת מתראיינת, כשאת מספרת, הדברים המטונפים שעוללו לך נמצאים פתאום הפה שלך. את זאת שגורמת לגועל שחשים המאזינים. 

שנים רבות נדרשו לדיקסון, כמו גם למרואיינות האחרות, וגם לאלה שהתלוננו ולא התראיינו בסרט, עד שהעזו לעשות את הצעד. כמה אומץ נדרש מהן, ואיזו תחושה של כוח העניק להם הגילוי. 

“אלמלא #MeToo הייתי עדיין מנופצת”, אומרת דיקסון.

ידידים שלה מתעשיית המוזיקה, שמבינים בדיעבד מדוע פרשה, מדברים על עוד היבט אחד של הפגיעה: מי יודע אילו הישגים אמנותיים עוד יכלו להיות לה. מה העולם מפסיד כשאישה כזאת מוותרת על מימוש הכישרונות האמנותיים שלה, כי אינה מסוגלת להתמודד עם הסביבה הפוגענית. 

הסרט חשוב, כי הוא מביא את קולן של הנפגעות. הפוגעים מסתתרים כמובן מאחורי הכחשות כתובות. הם סירבו להתראיין. אחד מהם, ראסל סימונס, נמלט למדינה שאין לה הסכם הסגרה עם ארצות הברית. הם חזקים רק נגד חלשות. 

אז לכל מי שהטיל ספק בתנועת  #MeToo הנה התשובה: היא מצילה חיים. לא פחות. 

---

מה קורה כשמחזה מתיאטרון האבסורד מתמזג עם החיים עצמם?

אטיין, שחקן מובטל ומתוסכל, מגיע לבית כלא כדי להנחות סדנת תיאטרון. קודמו לתפקיד נהג לתת לאסירים השחקנים משלים של לפונטיין שאותם למדו בעל פה והציגו. אבל האסירים קצו בעבודה הזאת.

אטיין מחליט על כיוון אחר. אחרי שהאסירים מספרים לו שבכל רגע ורגע בחייהם הם מחכים ומחכים, כל הזמן למשהו, עולה בדעתו להעלות אתם את המחזה “מחכים לגודו”.

“השלאגר” הוא לא היצירה הראשונה שמפתחת את הרעיון של סדנת תיאטרון בין כותלי הכלא, עם שחקנים אסירים. כך למשל בספרה של מרגרט אטווד מעלים אסירים את המחזה “הסופה” של שייקספיר, ובסרט “קיסר חייב למות” השחקנים הם אסירים אמיתיים, שמעלים את “יוליוס קיסר” של שייקספיר. שם התיעודי מתמזג עם הבדיוני.

גם הסרט שלפנינו נוצר בהשראת אירועים אמיתיים שהתרחשו בשוודיה בשנת 1985. סמואל בקט עצמו העיר בזמנו: “זה הדבר הכי טוב שקרה למחזה מאז שכתבתי אותו!”

---

---

האם תקרת הזכוכית המפורסמת לא נמצאת בכלל במציאות החיצונית, אלא בתוך תודעתה של אישה שמבקשת לפעול בעולם?

האם העולם שבו היא מבקשת לפעול הוא גברי ביסודו, ולכן זר ועוין? 

האם נשים קולנועניות נטמעו כל כך בעולם הגברי עד שהן עצמן נוטות ליצור סרטים שגברים עומדים במרכזם, כאילו שכחו שיש גם נשים בסביבה, ושגם הן מעניינות?

האם הפמיניזם הוציא באמת את הנשים מהמטבח? ואם כן, האם היטיב אתן?

מדוע נשים בגילאים מסוימים נאלצות לבחור: סרט או ילד? האם גם גברים מתמודדים עם השאלה?

האם אישה יכולה בכלל לגדל ילדים וליצור סרטים בעת ובעונה אחת? מה קשה יותר? 

האם יוצרות נאלצות למצוא חן, לאו דווקא כיוצרות, אלא כנשים? 

האם שאלות על נשיות ועל השפעתה עליהן כיוצרות, המופנות אל קולנועניות, לגיטימיות בכלל? 

אלה מקצת מהתהיות העולות בסרט המקסים “על כיסא הבמאי יושבת אישה”. שמו נלקח מסרט ישן של יומני כרמל ובו סיפר הקריין בפאתוס החגיגי האופייני לאותם סרטים  על אלידע גרא, האישה המוכרת הראשונה שיצרה בישראל סרטי קולנוע.

הקולנועניות המתראיינות בסרט מרתקות אחת אחת. כל אחת מהן מציגה זווית ראייה שונה, וכל הקולות הללו מתאחדים בסופו של הסרט במחווה לזכרה של אחת היוצרות המופלאות שהיו בקולנוע הישראלי, רונית אלקבץ, שאת הצהרת הכוונות שלה כיוצרת מצטטים בקולה.

פשוט נהדר! 

העניין האמיתי, העמוק, המשמעותי, כך נראה בסרט הבולגרי “אירינה”, הוא יחסים בין נשים. 

במרכזו של הסרט נמצאת אירינה, מלצרית מפרנסת את בני משפחתה – בנה הפעוט, אחותה, בעלה – בעבודתה  במסעדה בעיר קטנה בבולגריה. היא “מפלחת” משם מעט אוכל ושאריות של בירה מהכוסות של הסועדים, שאותה היא מביאה הביתה בשקית ניילון. עד כדי כך הם עניים.

ואז מפטרים אותה, כי “גנבה”. מה יהיה עליה עכשיו? איך תשים אוכל על השולחן? ואיך תגיב כשתגיע הביתה מוקדם, אחרי שפוטרה, ותופתע לגלות שאחותה ובעלה מקיימים מאחורי גבה יחסים אסורים? מה יקרה לאחיות ולקשר ביניהן? לתלות ההדדית? לאהבה שהן חשות זו כלפי זו? 

ומה יהיה עליהם כשהמצב מחמיר, כי בעקבות אירוע קשה ואלים הופך בעלה של אירינה לנטל כבד עוד יותר על צווארה? 

“מה את רוצה?” הוא שואל אותה בתחילת הסרט והיא משיבה: “למות”. האם יצר החיים יגבר בכל זאת? מה היא תעשה כדי להציל את ארבעתם? 

היא שוקלת לרגע למכור את גופה, אבל לא עומדת בהחלטה.

חושבת אולי למכור כליה.

אבל אז, במהלך החיפושים אחרי פתרון, מצטיירת תשובה: רעיון שביצועו יטלטל את לא רק את נפשה, ולא רק את החיים שלה: היא תשמש אם פונדקאית לבני זוג שאינם יכולים להרות. 

בעקבות ההחלטה נרקם קשר מייסר עם האישה האחרת, זאת שמצוקתה מפגישה ביניהן. נוצרים ביניהן יחסים של קרבה ותיעוב, שנאה, קנאה והתמסרות הדדית. הפתרון של האחת הוא המצוקה של האחרת, ולהפך.

אין בסרט הזה צודקים או רעים. כולם סובלים, והשאלות המוסריות העולות ממנו ראויות לעיון ולדיון. 

---

“בעבר חששתי תמיד מפני מה שיקרה לי בעתיד. עכשיו אני מקווה שהעתיד שלי ישתלב עם העתיד שלכם”: את המשפט המצוטט הזה כתב בשנת 2007 ילד יפני בן שלוש-עשרה, אוטיסט. ספרו נהפך למעין מורה דרך אל התודעה הנסתרת של אוטיסטים. אמנם, כתב, אינו מתיימר להציג או לייצג את כל האוטיסטים באשר הם, אבל אין ספק שהתובנות שהוא מספק מאלפות וודאי שהן מועילות מאוד לכל מי שמבקש להבין את הנפש של אוטיסט, בין אם הוא בן משפחה, או מטופל. 

“תקשורת זה לא להוציא קולות מהפה” הוא מסביר, ואכן, רואים בסרט המבוסס על ספרו איך נמצאו דרכים אחרות לתקשר עם אוטיסטים: בעזרת לוח אותיות שהאדם מצביע עליהן וכך מצליח לבטא רגשות, מחשבות, ידע ועושר מפעימים.

“הם שללו מאתנו את זכויות האזרח”, מסביר אחד האוטיסטים המופיעים בסרט, כששואלים אותו איך נראו השיעורים בבית הספר לפני שגילו איך אפשר לתקשר אתו ועם חברתו מילדות, שגם היא אוטיסטית.

יוצרי הסרט הגיעו למפגש של הורים לאוטיסטים שהתרחש באפריקה, בסיירה ליאון. אחת האמהות סיפרה שמכריה מפצירים בה לזרוק את בתה לנהר ולהיפטר ממנה. היחס של הסביבה השתנה כשהקימו שם בית ספר ותושבי השכונה הכירו את החניכים ולמדו להבין אותם. העמדה הזאת, לפיה מוטב לזרוק ילד אוטיסט לנהר, נראית אולי קיצונית ואלימה, אבל כמה ציטוטים מתוך ספרים שנכתבו במערב מוכיחים שגם בארצות נאורות לכאורה רבה הבורות וחוסר ההבנה לגבי אוטיסטים.

הסרט מבהיר היטב שהם מבינים, מרגישים, חושבים, יודעים, רק מתקשים להתבטא בדיבור. אחת הכוכבות בסרט היא נערה אוטיסטית שמציירת את כל מה שעובר עליה. לקראת סופו של הסרט אנחנו משתתפים באירוע הפתיחה לתערוכה שערכו לציוריה המפעימים. 

“לא הייתי רוצה להיוולד אחר,” כתב הילד היפני, ואביו של אחד האוטיסטים בסרט אומר, במהלך ביקור במוזיאון שבו יש “חדרי צבע”, שלו אין שום יכולת לחוש חדווה עזה כל כך כמו זאת שבנו מבטא בכל אחד מהחדרים המוצפים בצבעים שונים. חדווה של ההווה שאותו הוא חש במלוא עוצמתו. 

הסרט מלמד אותנו משהו לא רק אוטיסטים אלא גם על ה”נוירוטיפיקלים”: כלומר – האנשים ה”רגילים”. 

---

תודה, אריק רוהמר! אמנם הלכת לעולמך לפני עשר שנים, אבל אתה ממשיך לשמח כל כך!

הנה הסרט שיצרת, עוד אחד מסדרת העונות, הפעם – סתיו. עונת הבציר. כשיסתיים, יחגגו ב”הילולה”, ומי יהיה שם? מגאלי תהיה שם, היא כורמת וייננית, בנה מאורס לצעירה מתוקה (שדומה מאוד לחמותה לעתיד), ובתה עזבה מזמן את הבית. מגאלי בודדה, וחברתה הקרובה מחליטה לעשות מעשה ולעזור לה.

העניינים מסתבכים, בין היתר כי גם כלתה לעתיד מנסה לסדר לה את העניינים. כל האנשים האלה כל כך חביבים, כל כך סימפטיים וחדורי רצון טוב, וכן, גם יפים להפליא.

וגם המקומות שהעלילה מתרחשת בהם – הכרם, הגינה הכפרית, חנות הספרים העירונית – קסומים.

והצרפתית המתנגנת במוזיקליות היפהפייה שלה.

האם אפשר בכלל לסדר לאנשים אחרים את החיים? 

מאחר ש”סיפור סתיו” מוגדר כעוד סוג של אגדה (כמו “אגדת חורף” ו”קיץ”, סרטי העונות האחרים של רוהמר שהוקרנו בפסטיבל הסרטים 2020 בחיפה), הוא משאיר אחריו מתיקות שמשכיחה לרגע את החיים האמיתיים.  

---

“לא הייתי מסוגל להאמין שהעולם נברא רק בשבילנו, ושכל האחרים אמורים לשרת אותנו”, אומר חוזר בשאלה. הוא עדיין עטוי במסכה שמסתירה את תווי פניו: אף אחד מהקרובים והיקרים לו עדיין לא יודע שהוא “אנוס”: חרדי למראית עין, חילוני בהשקפת עולמו.

“לא הסכמתי להאמין שנענשתי”, מספרת חוזרת בשאלה, כבר בפנים גלויות. העונש, לכאורה, היה אובדן של רביעיית התינוקות שילדה, ואף אחד מהם לא שרד. הרבנים אסרו עליה לנהוג על פי עצת הרופאים ולדלל את האחד העוברים, כדי לאפשר לאחרים להתפתח כיאות. כאישה חרדית הייתה נטיית לבה להאשים את עצמה, אבל בתהליך ההתפקחות הבינה שאל לה להאשים את עצמה. למזלה, התברר שגם בעלה “אנוס” כמוה, והגילוי ההדדי אפשר להם לצאת ביחד מהחברה החרדית ולהגשים את עצמם כחילונים. בינתיים עליהם להשלים פערים. כל מיני דברים שמובנים מאליהם לחבריהם החדשים, החילונים, אינו מוכר להם. כמו ג’ודי בספר אבא ארך רגליים מאת ג’יין ובסטר, שהגיעה אל העולם הגדול הישר מבית היתומים שבו גדלה, ולכן לא הכירה את נכסי צאן הברזל של נערות בנות גילה (למשל, את גיבורות הספר נשים קטנות), כך גם הם צריכים ללמוד מיהו ספיידרמן, לצפות בסדרות כמו friends, להבין את החוקים של משחק הכדורגל… 

אנוס-לשעבר אחר סיפר על הטרור הרגשי שמופעל על חרדים, “אצל סטלין לא היה דבר כזה, משתלטים לך על המחשבות!”

ועוד אנוס-לשעבר מספר איך האינטרנט שינה את חייו: “החרדים צודקים כשהם אוסרים על החשיפה לרשת,” הוא מסביר, “כי מי שנחשף לה, מבין עד כמה עולמו כחלק מהחברה החרדית קטן ומצומצם.”

הסרט מרתק. הוא מפנה את הזרקור אל תופעה שאינה מוכרת כל כך לציבור החילוני: חרדים שפוחדים לעזוב את החברה שבה גדלו, ולאבד את התמיכה והמשפחה. זכור היטב המקרה של אסתי וינשטיין, גם היא חוזרת בשאלה שנותקה מילדיה. סופה היה טרגי. היא התאבדה כי לא יכלה לשאת את הפרידה מילדיה. הסרט מציג בפנינו צעירים שיצאו מהחברה החרדית, וגם הפסיקו להיות אנוסים. הם מקיימים אורח חיים חילוני, אבל נהנים להיפגש ולהיזכר במקורות שמהם באו. הם משמשים קבוצת תמיכה, ומשמח לראות שאפשר גם כך. 

---

זהו כביכול “סרט לכל המשפחה”: במרכזו נמצאת ילדה ג’ינג’ית, חמודה-במאמץ ובעלת אספירציות פוליאניות, כלומר – מחוננת באופטימיות בלתי נלאית. היא מתיידדת עם הילד החדש בכיתה, ושניהם יוצאים ביחד להרפתקאות שובביות.

מעושה, מתנחמד, משתדל מדי להיות חביב ומשפחתי, והתוצאה – סרט מייגע ומיותר, לעניות דעתם של שני הצופים הביתיים, כמובן. 

---

האם מותר, בשם האמנות ולמענה, לעשות מעשים לא מוסריים ולא אתיים?

אריק רוהמר, בסרט נוסף מסדרת “סיפורי המוסר” שלו, מציג בפנינו את השאלה.

זירת הפעולה סובבת אגם יפהפה ופסטורלי, שבו שוהות הדמויות בימי החופשה ההכרחיים והבלתי נמנעים של כל צרפתי באשר הוא. סופרת רומנייה הגיעה למקום לא רק כדי לנפוש, אלא גם כדי לכתוב. מארחות לה חברה אישה ובתה, לורה בת השש עשרה, וכעבור כמה ימים מגיעה גם קלייר, אחותה החורגת של לורה. 

כמו כן שוהה במקום ז’רום, גבר שארוסתו נסעה בשליחות כלשהי לאפריקה, ולכן הוא כאן בגפו. הוא מיודד עם הסופרת הרומנייה שאותה פגש לפני כמה שנים בבוקרשט, ובשיחה אתו היא מנסה לרקום סיפור ומבקשת ממנו להשתתף בבניית העלילה.

לא רק בדיבור, גם במעשים. היא רוצה שייווצר סיפור פיתוי, שז’רום יעמוד במרכזו, ילך על חבל דק, אבל יתגבר על ייצרו ולא יתפתה: הרבה יותר מעניין, היא מסבירה לו, אם גבר שיישא בקרוב את ארוסתו לאישה יצליח להימנע מבגידה בה.

היא מתכננת, והוא מבצע. הוא מפלרטט עם לורה, מגיע אתה לקרבה אינטימית, אפילו מתנשק אתה, אבל לא “עובר את הגבול”.

האם מוסרי להציג קשר כמעט פדופילי כאילו הוא כמעט לגיטימי? מה פתאום גבר כבן שלושים, או יותר, משוחח עם ילדה? מחליף אתה דעות על הקשר בין אהבה וסקס? נוהג כלפיה כאילו הייתה אישה?

נדמה לי, אולי אני טועה, שהשאלה המוסרית שרוהמר דן בה (מבחינתו!) היא לאו דווקא עניין הקשר הפדופילי, אלא השאלה אם תקין “לשחק” ברגשות של הזולת, לטובת האמנות.

לקראת סופו של הסרט משתף ז’רום את הסופרת בחוויותיו (לאו דווקא עם לורה! שכן הוא ממשיך בניסויים הרגשיים שהוא עורך!). מה המסקנה? היא תכתוב את הסיפור הזה שעזרה ליצור בחיים, לא על הנייר? 

הסרט גדוש מאוד בדיאלוגים. כל האנשים שם מדברים את עצמם לדעת, מנתחים, מסבירים, מנסחים, מתלבטים, מתווכחים, סותרים, מתנצחים – בשלב מסוים מתחשק לומר “מקשקשים”… 

הפיצוי על כל המלל המוגזם הוא הנוף היפה כל כך, ויופיין של הנערות הגבעוליות ושל הנשים הבשלות.

אך אין בו די.  

---

---

הסרט “פאולין על הים” נמנה עם סדרת ה”קומדיות ופתגמים” של רוהמר. אכן, הוא מעלה על הדעת קומדיה של טעויות, למשל – את “חלום ליל קיץ”, מחזהו של שייקספיר ששואל: מהי אהבה? האם היא כישוף? האם היא עיוורת? מדוע הזוגות לא מסתדרים כיאות, וכל מי שמאוהב, אינו נאהב, ולהפך?

שאלות דומות עולות גם בסרט שלפנינו. עם זאת, קשה לומר שמדובר בקומדיה מצחיקה. היא יותר מעלה סוג של גיחוך, נוכח הפְּתַיּוֹת של חלק מהדמויות.

האדם השקול והחכם ביותר בסרט הוא (שוב?) נערה צעירה, פאולין, תלמידת תיכון, שהגיעה לחופשה על חוף הים עם מריון, דודתה היפהפייה.

כבר בתמונה הראשונה שואלת מריון את פאולין אם כבר התאהבה במישהו. פאולין השנונה מתחמקת ומתבדחת: כן, כשהייתי צעירה מאוד, אהבתי מישהו מבוגר מאוד. והיא מסבירה: הייתי בת שש והוא היה בן שתיים עשרה. הוא נראה לי ממש זקן…

מריון מתאהבת, אבל בגבר הלא נכון. ומסרבת לאהבתו של מי שהיה יכול להסב לה אושר, אילו ידעה לזהות את האושר. היא רומנטית. רוצה להתייסר, רוצה להתגעגע, רוצה לייסר את מי שהיא אוהבת. “אבל אם את אוהבת אותו, למה את רוצה שהוא יסבול?” שואלת אותה האחיינית שלה בחוכמת חיים שמריון הבוגרת בין שתיהן אינה מסוגלת (עדיין?) להבין.

איך, שואלת פאולין בפליאה את הגבר שאינו אוהב את מריון באמת, איך אפשר שלא לאהוב אותה? הרי היא כל כך יפה!

היא אכן יפהפייה, אבל, מסביר לה הגבר, היא מושלמת מדי. תארי לך, הוא אומר, שכל הנשים בעולם היו נראות כמוה… וכוונתו – כמה משעמם היה העולם, אילו שרר בו רק יופי מושלם כזה.

יש, אם כן, גם צורך במידה מסוימת של כיעור. וגם, שואל הסרט, קנאה? אנוכיות? רמייה? האם גם אלה הכרחיים, כדי שאפשר יהיה לחיות כאן?

כרגיל, הסרט יפה להפליא. הפעם לוקח אותנו רוהמר, כאמור, אל  הים. וכרגיל הנשים כל כך יפות. האומנם – יפות מדי? 

---

ההתחלה מבטיחה: חבר שופטים יושבים באולם קונצרטים ריק. אל הבמה עולים בזה אחר זה נבחנים שמנגנים קטע קצר (איך קוטעים אותם באכזריות… “מספיק. חכי בחוץ”).

אחד הנבחנים מעורר ספקות אם לקבל אותו, אבל אנה, המורה לכינור בבית ספר למוזיקה שאליו הוא מנסה להתקבל, מצדדת בו. כן, היא תלמד אותו לשפר את הטכניקה, כן, היא מאמינה בו.

בבית יש לה בן שגם הוא מנגן בכינור. אבל לא ממש רוצה לעסוק בכך. ואולי בעצם כן? הוא מקנא בתלמיד החדש שלה? ואולי בעצם לא? ומה יש לאנה שהיא נראית כל כך דיכאונית כל הזמן? מה פשר ההתנהגויות הביזאריות שלה? (“אתה יכול לגעת לי בשדיים?” היא פונה במפתיע אל אחד המורים בבית הספר….) אנחנו מתבקשים להאמין שמדובר בתסכול מתמשך של מי שחלמה להיות אמנית מבצעת, ונכשלה.

הבעיה שהחלקים השונים בסרט לא מתגבשים לכדי יצירה משכנעת וקוהרנטית. הסוף אמנם מפתיע במידה מסוימת, אבל מאחר שקשה לחוש אמפתיה כלפי מישהו מהדמויות, גם הסוף לא מעורר שום תחושה של הזדהות או אכפתיות. 

לטעמי – סרט שהחטיא את מטרתו (הלא ברורה).  

---

“כשנכנסים אלי לחדר ושואלים אותי אם אני בסדר, אני אומר תמיד שכן, כי מה הם יעשו אם אני אגיד שלא?” את הדברים העצובים, החכמים והמפוקחים הללו אומר ילד כבן עשר, אחד מאלה שמופיעים בסרט התיעודי המופלא “משהו יפה נותר מאחור”.

הסרט עוקב אחרי פעילותו של מקום שנקרא “הָאֵבֶל הטוב” (Good Grief), שאליו מגיעים ילדים שקרובי משפחה שלהם מתו. 

הילדים עוברים במקום חוויה טיפולית קבוצתית, מעודדים אותם להביע את רגשותיהם, לתת להם לגיטימציה ולעבד אותם. הילדים נוגעים ללב בפגיעות שלהם, בתבונה, ובעיקר בכאב שהם מביעים. 

“ילדים בכיתה שלי לא יודעים מה אני מרגישה, ואני לא יודעת איך להסביר להם”, מספרת אחת מהם. אבל בקבוצה של “האבל הטוב” הילדים האחרים מבינים אותה מאוד, כולם איבדו אימא או אבא, לפעמים את שני ההורים.

הסרט נוגע באחד המקומות המפחידים ביותר בנפש: הפחד מפני יתמות. ועם זאת, הוא גדוש באהבה ובכוח, ואפילו באופטימיות. 

הוא זכה השנה בצדק רב בפרס הסרט התיעודי הטוב בפסטיבל SXSW השנה.

“גיבורה” הוא שם הנושא של ארבעה סרטים קצרים ישראליים שבמרכזם עומדת אישה שמתמודדת עם קושי בחיים: אימא של נער חולה סרטן, עולה מרוסיה שחיה בשכונת עוני ומתקשה להתמודד עם החיים, צעירה חובבת יחסי סדו-מאזו שחיה בפלורנטין ונאלצת להתמודד עם כתובות גרפיטי מפחידות על הקיר הגובל עם דירתה, צעירה שבחור צעיר מפתיע אותה בביתה, באמצע הלילה, ומסתבר שהופיע לא רק אצלה.

לכאורה – נושאים מעניינים. אבל התוצאה מייגעת, סטודנטיאלית, בוסר. יש בסרטים הללו המון-המון-המון (!)  רגעים ארוכים וריקים מתוכן, שאמורים לבטא “אווירה”: גלי ים אינסופיים, שתיקות ארוכות, מבטים ממושכים וסצנות מופרכות. למשל – האימא והבן החולה בסרטן נוסעים לים ומוצאים שם, למרבה הנוחות, זולה מצוידת היטב בכל מה שאפשר לרצות: מטבח, כלים, גן ירק, כיריים… והם כמובן עושים בה כבתוך שלהם. ואז ים, ועוד ים שאמור להיות סמלי, אבל כמה סמליות אפשר לשאת, ולמשך כמה זמן?

מצטערת. השתעממתי. מאוד. 

פרדריק אוהב את אשתו ההרה ואת בתם. הוא שותף במשרד עורכי דין, שמח בחלקו, וחי בשלווה בפרוורים. מדי בוקר הוא נוסע למשרדו שבמרכז פריז, נהנה לשוטט בעיר, לקנות לעצמו בגדים, ולפנטז על הנשים הנחשקות שהוא רואה בכל מקום. הוא תוהה אם עוד יזכה להתאהב, לחוש את ההתלהבות הראשונית הנלווית להתאהבות כזאת, או שמא חיי הרגש שלו נידונו לניוון שנובע מהשגרה ומאורח החיים הנינוח והבורגני שהוא מנהל.

ואז מגיע אליו ידידה פתיינית, מישהי שהכיר בעבר, זמן רב לפני שהתחתן והשתקע.

האם הצעירה תנסה לפתות אותו? האם תצליח? איך נראים הקורים שהיא טווה סביבו? 

“אהבה אחר הצהריים” הוא הסרט שחותם סדרה של “סיפורי מוסר” שיצר אריק רוהמר. בעיני הוא פחות סוחף משני הסרטים האחרים שלו שראינו אמש, “אגדת חורף” ו”קיץ”. 

כל כך קשה. כל כך עצוב ומר. 

בסיומו של “זאנה”, סרט הביכורים של יוצרת קרואטית, אנטונטה קסטראטי, עלה הכיתוב: “לזכרן של אמנו ואחותנו, שנהרגו במלחמת קוסובו”.  לא היה צורך בכיתוב כדי להבין שמדובר ביצירה אישית וכאובה מאוד. באמצעות הדמות הראשית בסרט, אישה בשם לומה, מביאה קסטראטי את סיפורן של קורבנות המלחמה, הנשים שחייהן השחירו באחת. אנחנו מלווים את לומה לתוך הסיוטים האפלים שלה, מתהלכים אתה בעולם הבלהות, בלי לדעת מדוע, אם כי הרמזים מופיעים מוקדם מאוד בסרט. כך למשל כשלוּמָה, שחיה בכפר קטן ביחד עם בעלה וחמותה, אוספת ביצים, היא מגלה קליע ישן שנשאר שם, טמון באדמה. מי ירה? מה קרה? מדוע היא עצובה כל כך? מדוע אינה מצליחה להרות, למרות כל ההשתדלות של חמותה, שלוקחת אותה לרופאים וליידעונים, ושל בעלה, שמנסה כל כך? 

לומה רוצה בכלל להרות? מדוע כן? מדוע, בעצם – לא?

התשובות לשאלות הללו מתפענחות לקראת סופו של הסרט. הסודות נסתרים וטמונים גם בתוך הארון, שם מחזיקה חמותה של לומה בחשאי קלטת וידאו, “למקרה שיהיה משפט בהאג”. אבל לומה אינה זקוקה לה. היא זוכרת הכול, היא רואה הכול, כל הזמן, בעיני רוחה אחוזות הפלצות. 

סופו של הסרט הוא חלקו החזק ביותר. עד אליו יש לעבור ביחד עם לומה תהליך קשה ואכזרי. רק בסוף נכיר אותה כפי שהייתה. כפי שהייתה אמורה להיות. צבעונית, חייכנית ושמחה. 

פסטיבל הסרטים בחיפה מתנהל בימים אלה, אבל לא בחיפה, אלא בכל מקום שיש בו חיבור לאינטרנט, וקהל צופים מתעניין. הסרטים מוקרנים בגרסה מקוונת, ואפשר לקנות כרטיסים לכל הסדרה, או לסרטים בודדים. לצפייה בבית יש כמובן יתרונות רבים. האם נרצה בכלל לשוב אל אולמות הקולנוע? אל הריצה מאולם לאולם? כשהחלופה היא הכורסה הביתית הנוחה והמוכרת?

מן הסתם יהיו מי שיעדיפו לצאת מהבית. ויהיו כאלה שהסידור הנוכחי מתאים להם יותר.

חבל רק שהאפשרות להעביר את הסרטים מהמחשב להקרנה בטלוויזיה הביתית באמצעות כרום קאסט – אפשרות שהובטחה במעמד קניית הכרטיסים! – אינה פועלת. “כן, יש בעיה ידועה עם כרום קאסט” אמרו לנו במוקד הטלפוני. יש לקוות שהבעיה תיפתר בהקדם!

 

הוא מופיע בקטגוריה “קולנוע תיעודי”, ואכן, הוא מתעד את העבר של שני מהגרים מגרמניה, הוריו של מרטין גולדסמית’, שהגיעו לארצות הברית ב-1941, זמן קצר מאוד לפני שהחל הרצח השיטתי של יהודי אירופה. 

 גולדסמית’ לא ידע כמעט מאומה על העבר של הוריו, גיאורג ורוזמרי. הוא מגיע לביקור אצל האב האלמן, שומע פרטים על חייו בגרמניה, ומתעמת אתו על כך שוויתר על קריירה של מוזיקאי, נגן חליל מחונן. קשה לו להבין מדוע האב “הקריב” את אושרו ולא התמסר לאמנות.

האב מספר, ואנחנו צופים בעבר באמצעות צילומים, והאנשה מצוירת של הדמויות. כך נודע לו שאביו כמעט נמלט מגרמניה עוד לפני שפרצה המלחמה, אבל הגיע במקרה לתזמורת ששבתה את לבו. היה זה ארגון תעמולה גרמני שנשא את השם “הפדרציה התרבותית היהודית”. יוזף גבלס ומשרד התרבות של הרייך שלטו בארגון, שנועד להוכיח לעולם שיהודי גרמניה זוכים ליחס טוב. 

בתום ההקרנה הסתבר שאביו של גולדסמית’, שמיטיב כל כך לספר על עצמו, על הכאב, הצער, האכזבות וגם על היופי שהצליח למצוא בחייו, הוא בעצם שחקן. השיחות אמנם מתבססות על ראיונות שגולדסמית’ ערך עם אביו, אבל את דמותו מגלם ברונו גנץ, בתפקידו האחרון. הופעתו מופלאה ובלתי נשכחת.

---

דלפין היא אישה צעירה, בודדה ועצובה. החבר שלה עזב אותה, החברה שלה הבריזה לה ולא תיסע אתה לחופשה ביוון. מה יכולה לעשות פריזאית במהלך ימי ה”וואקנס” המקודש? הרי אי אפשר להישאר בעיר ביולי-אוגוסט, ודאי שלא כשאת כל כך לבד. חברות מטיפות לה מוסר, אומרות לה שהיא בררנית מדי, שהיא צריכה ללמוד להתפשר; מכרים רחוקים מעוררים בה תחושה שהיא מוזרה, שונה, לא מובנת. מנסים לסדר לה כל מיני פתרונות, אבל הם לא מתאימים לה.

האם תמצא את אושרה? 

הסרט כל כך יפה. הוא לוקח אותנו עם דלפין אל מקומות קסומים, חופי ים, הרים, פינות בפריז. 

“קיץ”, זכה – ובצדק רב! – בפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה. במקור הוא נקרא “קרן ירוקה”, שם שנלקח מספר של ז’ול ורן, ומשמעותו: קרן האור האחרונה שרואים לפעמים בשקיעה, ניצוץ מהיר וכמעט סודי, של אור ירוק. שם כל כך הרבה יותר משמעותי ויפה!

למען האמת, לא הוגן לתת ציון, או לכתוב ביקורת, על סרט שלא ראיתי עד הסוף. אבל אולי עצם ההעדפה לעזוב אותו, עצם העובדה שנסך בי שעמום, מעידים עליו. הוא נראה לי כמו גרסה מייגעת של “הגשרים של מחוז מדיסון”: עקרת בית משועממת, שנדלקת על גבר זר… 

שמה מארה. היא חיה בשכונה צנועה ליד שדה התעופה של דוברובניק עם בעלה ושלושת ילדיה. מעולם לא טסה לשום מקום. מה יש לה לעשות? היא מנקה, מבשלת, עורכת קניות, מתלוננת על מכונת הכביסה המקולקלת. ואז מגיע לסביבה פועל פולני. כאן, באמצע ההתעלסות על הרצפה, עזבתי אותם לנפשם.

עוד סרט נפלא! נפלא! 

אנחנו מתחילים אותו בהתאהבות: של פליסי ושארל, שמתאהבים במהלך חופשת קיץ יפהפייה, על חוף הים, במים, על החול, רוכבים על אופניים, צולפים ענבים זה לפה של זה, שני צעירים מקסימים בתוך נופים מקסימים, וכן, לא רק הם מתאהבים. גם אנחנו בהם. 

ואז, כעבור חמש שנים, הכול השתנה. יש לפליסי בת  קטנה ומתוקה (איך רוהמר מצליח להוציא מהילדים שמופיעים בסרטים שלו משחק כל כך מושלם?), אבל איפה שארל? איפה הזוג היפה ההוא? מה קרה להם? מדוע נפרדו? הייתכן? ומה הקשר בין אהבתם לבין “אגדת חורף” – מחזהו של שייקספיר (השם הזהה אינו מקרי!)?

האם ויתרו פליסי ושארל על האהבה? על החלום? על היופי? האם אהבת אמת מתקיימת בין נשמות שכבר הכירו זו את זו בגלגול קודם? פליסי מאמינה בכך. היא מנסה, ולא יכולה, למצוא תחליף לאהבה שאבדה לה (ואולי רק בינתיים?). אנחנו רואים איך היא לא מצליחה להתפשר. איך היא לא מסוגלת לוותר. וגם נודע לנו, כמובן, מה בעצם הביא לכך שהיא נפרדה משארל. 

זהו סרט שמשאיר את הצופה מאושר. 

והפעם סרט בעל קסם שונה לגמרי: סרט אישי, שבו מספר במאי הקולנוע יליד רוסיה פטר מוסטובוי על הדרך שעשה כדי להיעשות מי שהוא, מבחינה אמנותית. על התלאות של יהודי בברית המועצות, בשל העריצות וההתערבות האלימה בחיי הפרט שהייתה מנת חלקם של כל מי שחיו אז תחת המשטר הסובייטי.

מוסטובי מציג את הדברים באירוניה מושחזת שאותה אינו חוסך גם מעצמו, אבל לצדה אינו מתבייש לספר על הישגיו, אפילו שמח להתרברב (ובצדק!) בכך שבתו, שלמדה קולנוע באוניברסיטת תל אביב, למדה מתוך ספר שהוקדש לאחת היצירות הראשונות של אביה, יצירה שנחשבה בברית המועצות שנויה במחלוקת, אם לא מזעזעת ומוזרה… 

שוב ושוב  מספר מוסטובי  על האבסורד שנקלע אליו במהלך חייו בברית המועצות. כמה טוב לדעת שהוא ישראלי, אמן מוכר ומצליח מאוד. כשצופים בסרט שלפנינו אפשר בהחלט להבין מדוע.