תגית: פסטיבל הסרטים בחיפה 2019

איילת דקל, "מקום מפלט": "למה מיכל, מריה ואסתר לא היו במקלט?"  

אין ספק שהנושא שבו מטפלת איילת דקל בסרטה התיעודי "מקום מפלט" חשוב מאין כמוהו. 

הוא מתעורר שוב ביתר שאת בכל פעם שגבר רוצח את אשתו, כמו שקרה השבוע במושב תלמי אליהו. 

בכתבה היום במוסף 24 שעות של "ידיעות אחרונות" הפריחה לאוויר הקרימינולוגית רונית לב-ארי שאלה רטורית לכאורה: "למה מיכל, מריה ואסתר לא היו במקלט".  

אחרי שצופים בסרט "מקום מפלט" אפשר, למרבה הצער, להבין מדוע נשים נרתעות מהמקלטים הללו, שהם התשובה החלקית והלא מספקת שמציעים להן.

איילת דקל עקבה במשך כשנה אחר שגרת החיים בשלושה מקלטים לנשים נפגעות אלימות: חרדי, ערבי וחילוני, ניסתה להבין איך מתנהלים החיים במקלט, ואת הקשרים הנרקמים במהלך העבודה בין הצוות המקצועי לנשים נפגעות האלימות.

מנהלות המקלטים עדות למאבקי כוח, למקרים קשים של אלימות ולטרגדיות משפחתיות. הנשים שמגיעות למקלטים עם ילדיהן רשאיות לשהות בהם כחצי שנה. צוות העובדות המנהלות את המקלט תומך בהן במהלך התקופה בכל דרך אפשרית, אך הן גם תובעות מהנשים לשתף פעולה, לתפקד, ולהיות שותפות בניהול חיי היומיום במקלט.

אחת המנהלות מסבירה לנפגעת שמבקשת להגיע כי תצטרך להשתתף בניקיון הבית, בבישולים ובטיפול בילדים. 

מנהלת אחרת מסבירה לאישה שחוסה במקום כי את המשא ומתן עם בעלה האלים על הוצאת חפציה מהבית תצטרך לנהל בעצמה. אמנם הצוות יתמוך בה ויגבה אותה, אבל אף אחד לא יעשה את העבודה במקומה, שכן חלק מתהליך ההעצמה הוא ללמד אותה לעמוד על שלה ולאפשר לה להתגבר על הפחד שלה מפני הגבר המאיים.

כל זה כמובן חשוב מאוד. חשוב גם להבין עד כמה המקלטים האלה, שקולטים נשים, בדרך כלל עם הילדים שלהן, הם בעצם חלק מהמערכת הממסדית שאינה מגינה עליהן באמת. במקום לסלק את הגבר האלים והמסוכן, האישה היא זאת שנאלצת לצאת ממעגל החיים הרגיל שלה, להינתק ממקום העבודה, מביתה, מסביבתה הרגילה. והכי גרוע: בתום התקופה שבה תשהה במקלט, תשוב האישה אל המקום שבו תהיה חשופה שוב, בדרך כלל, לסיכונים, לאיומים ולאלימות.

למרבה האכזבה, הסרט מצומצם מאוד. הוא עוקב אחרי כמה נשים (רק נשות הצוות גלויות פנים, האחרות מצולמות מהגב או שפניהן מטושטשות), אבל עושה זאת בשטחיות. אנחנו לא ממש לומדים להכיר אותן. לא באמת לומדים עם מה הן נאלצות להתמודד. בסרט מנסה הבמאית להביא בפנינו סיפור שיש לו לכאורה סוג של סוף טוב: אחת הנשים עוזבת את המקלט אחרי שהצליחה להתגרש. נשות הצוות וחברותיה למקלט מלוות אותה ואת ילדיה אל המונית שתיקח אותם אל חייהם החדשים. 

האומנם? האם באמת תצליח לחיות בביטחון ובשלום? מה באמת מחכה לה שם, מחוץ למקלט? 

משום מה קשה להאמין בסוף הטוב הזה, ובמה שהוא מבטיח לנו, לכאורה. 

אנריקו צ’ראסואולו, "התשוקה של אנה מניאני": מי כינתה אותה "כוח טבע"

לא קשה להבין כי במאי הסרט "התשוקה של אנה מניאני" קצת מאוהב בשחקנית שהלכה לעולמה לפני ארבעים ושש שנה. אכן, בתום ההקרנה, כשהבמאי עלה לבמה והשיב על שאלות, ציין אחד הנוכחים בקהל כי בעצם היא לא מתה. אותו צופה סיפר כמה חיכה לסצנה מתוך הסרט "רומא" של פליני, שבה מניאני, בפתח ביתה, "מסרבת" להתראיין אצל פליני, ורק שולחת אותו הביתה, לישון. 

"כבר הייתי בטוח שהסצנה ההיא לא תגיע, אבל בחרת לחתום אתה את הסרט, וכך באופן כלשהו אמרת שאנה מניאני בעצם לא מתה." איזו אבחנה יפה (ומדויקת!). שהרי, בניגוד לכתבי יד "שאינם נשרפים" אליבא דבולגקוב, שחקנים הם בני תמותה רק לכאורה. הם באמת לא נשרפים, כל עוד הצלולויד (וכיום – האמצעים הדיגיטליים) שומר על יצירתם חיה וקיימת.

אנריקו צ’ראסואולו ביקש לחקור את דמותה של מניאני השחקנית, ועשה זאת באמצעות סרטיה, וראיונות נדירים אתה. את הנרחב שבהם, עם העיתונאית אוריאנה פלצ'י, כך סיפר בתום ההקרנה, גילה לשמחתו במקרה במהלך התחקיר לסרט ושש להשתמש בו. 

דמותה של מניאני כפי שהיא נגלית לנו מהסרט הדוקומנטרי מרשימה מאוד. (הערת אגב – בעיני יש בעיה כלשהי בתרגום שמו של הסרט לעברית, אם כי הקושי ברור: באנגלית passion אינו בדיוק "תשוקה", אלא יותר להט יצרים שיש בו נופך רלגיוזי. אבל כן, המילה הזאת תמיד מעוררת קושי כשמנסים להעביר אותה לשפתנו. מה בדיוק אפשר להסיק מכך על השוני התרבותי בין העברית לשפות האירופיות?). מניאני מעוררת התפעלות בישירות שלה, בכנות, בצורך העמוק שלה להיות אמיתית. להישאר היא עצמה, תמיד ובכל מקרה.

"כל כך חשוב לך להיות חופשיה", שאלה אותה אוריאנה פלצ'י בריאיון. "איך זה שאת מוכנה שיביימו אותך?" "

"שאלה מעניינת," אמרה מניאני, ואחרי מחשבה אמרה, "אם מביימים אותי היטב, אני מוכנה…"

רבים מגדולי הקולנוע מצוטטים בסרט שלפנינו.

פליני סיפר שהיא קצת הפחידה אותו, כי מעולם לא ידע איך תתנהג. איך תגיב. ועם זאת הוא מלא הערכה לעוצמתה כשחקנית וכאדם.

מסטרויאני אמר שהיא כישפה אותו, שהיו לה עיניים ממגנטות.

מרלן דיטריך כינתה אותה "כוח טבע". 

עם זפירלי היה לה עימות מוזר. כשאמר לה שאינו אוהב לביים באופן ריאליסטי, לא היססה לשאול אותו מדוע אם כן פנה אליה, שהרי היא הייתה אחת מיוצרות הנאו ריאליזם, בעיקר בסרטה הנודע ביותר "רומא עיר פרזות", שביים רוסליני, ובו, כשדמותה של מניאני נרצחת בידי הגרמנים, היא, לדברי יוצר הסרט שלפנינו, "יולדת מחדש את איטליה". 

"אני לא שחקנית," אמרה מניאני על עצמה, "אני אמן. כשאני נהפכת ל'שחקנית', זה לא טוב לתפקיד", ובכך ביטאה את השקפת עולמה היצירתית, באמנות ובחיים: להיות הדמות ולא לשחק אותה. להיות היא עצמה, ביושר ובכנות. 

כל חייה חיפשה אהבה. "אני לא יכולה לעבוד אם לא אוהבים אותי," סיפרה. "חייבים לאהוב אותי!" היא הצליחה. היא עדיין אהובה!

אנריקו צ’ראסואולו, במאי הסרט

"ורדה על אנייס": סרט מקסים על אישה שובת לב.

האישה הזאת מהלכת קסם. במיוחד על מי שאוהבת כל כך את סרטיה וזוכרת היטב את ההנאה הצרופה שהסבו לי "אושר", "עוברת אורח", "אנשים ומקומות", "קליאו מחמש עד שבע".

בסרט החדש ורדה מספרת על עצמה בהרצאה שהיא נושאת בפני קהל, או בדיבור ישיר אל המצלמה. היא מפרטת את השקפת העולם האמנותית שלה, נזכרת בתהליכי יצירה, מדגימה אותם, מצחיקה, שנונה, חכמה, מרתקת. יש בה, באנייס ורדה כל כך הרבה חן, והיא כל כך מעניינת!

כך למשל היא מסבירה כי על פי תפיסתה יש בעבודתו של הקולנוען, שמטבעה אינה נעשית בדל"ת אמות ובבדידות (כמו זאת של סופר, למשל), שלושה חלקים: השראה, יצירה ושיתוף. ההשראה היא הרעיון, המחשבה, המוזה. היצירה היא העבודה של כל היוצרים שבכוח כישרונם ויכולותיהם תורמים לעשייה של סרט, והשיתוף הוא הצגתו של הסרט בפני הקהל, שבלעדיה אין היצירה שלמה. 

ההסבר הזה הוא רק אחד מיני רבים. ורדה משעשעת באינספור אנקדוטות ותיאורים. כך למשל היא יושבת בשלב מסוים של הסרט על קרון צילום נוסע, לצדה של סנדרין בונר, השחקנית שגילמה את הדמות הראשית בסרט "עוברת אורח", ומעלה זיכרונות על האופן שבו הפעילה את בונר, מדוע החליטה להזיז את המצלמה דווקא מימין לשמאל, ופרטים טכניים נוספים שעליהם החליטה במהלך צילומי הסרט ועריכתו. וזהו רק רגע אחד קטן ובלתי נשכח.

דוגמה אחרת: היא מספרת שרצתה לצלם את בית ילדותה, אבל שם גילתה כי בני הזוג שגרים כיום בדירה אוספים מודלים קטנים של רכבות, ועשתה סרט תיעודי עליהם… בכלל, היא מסבירה עד כמה היא אוהבת לשלב קטעים דוקומנטריים בסרטים עלילתיים, ולא פחות מכך – ליצור סרטים דוקומנטריים שלמים. היא מעלה לבמה את נורית אביב שעבדה אתה. אביב אומרת כי מה שנראה נדוש מקבל משמעות כשמצלמים אותו, ואילו ורדה מתקנת אותה: "שום דבר לא נדוש". אכן, אהבת האדם שבה היא ניחנה מרוממת את כל מה שהיא נוגעת בו. אחד מסרטיה עוסק במלקטים – אנשים שנוהגים להסתובב בשווקים ולאסוף שיירים. אחרי שהתחוור לה ש"הם אוכלים את מה שאנחנו זורקים", היא ממשיכה אל לקטנים שאוספים ירקות שחקלאים זרקו, כי אינם עונים על תביעות השלמות הצורנית שדורשים הצרכנים. מערימות תפוחי האדמה העצומות שהיא מגלה היא מוציאה תפוח אדמה בצורת לב. הסופרמרקט לא יקנה אותו, אבל היא יוצרת ממנו אמנות: נותנת לו להירקב, לגדל שורשים, ואז מצלמת אותו והוא הופך לחלק מתערוכה שלה שנקראה, היא מספרת בחיוך משועשע, ומצחיקה גם את הקהל באולם, "פטטוטופיה"… 

היצירתיות שלה מרהיבה. ההומור שלה מדליק. האנושיות שלה מרגשת. הסרט שלה על עצמה נפלא!

 

רודריגו סורוגוין, "אמא": איזה עצב מופלא

לאליס מונרו יש סיפור שנוגע באותו עצב חשוף, באותה אימה תהומית, כמו אלה שמתגלים בסרט הספרדי "אמא": אבא מאבד את הילד שלו. אימא אינה יכולה להתאושש. אצל אליס מונרו הסיפור חג סביב שנאתה של האם, נקמתה הממושכת, לאורך שנים רבות, בבעלה שאינו יודע את נפשו. כל מה שהיה רוצה זה לנסות לשקם את חייהם, את הזוגיות שלהם, אבל אין סיכוי. אשתו משאירה לו פתקים של תיעוב ומרירות שהוא מוצא במקומות לא צפויים ועושה כל מה שביכולתה כדי לייסר אותו על האובדן שהוא אחראי לו. 

"אמא", הסרט המלא, אורכו כשעתיים, של הבמאי הספרדי סורוגוין הוא פיתוח של סרט קצר של אותו במאי, שאותו יצר ב-2017 (הסרט הקצר היה מועמד לפרס האוסקר). הסרט משנת 2017 מסתיים בשלב שבו האימא מבינה, במהלך שיחת טלפון מבועתת עם בנה בן השש, כי הילד נופל כנראה קורבן לגבר שמצא אותו בחוף ים נטוש, אחרי שאביו נעלם. האימא מנסה להציל את הילד, מבקשת ממנו לרוץ, להסתתר, אבל השיחה ניתקת.

הסרט המלא ממשיך מאותה נקודה, כעבור עשר שנים. מה קורה לה, לאימא? מה היא יכולה לעשות עם עצמה? איך תתמודד?

ובכן, מקץ עשור, כך מסתבר, אלנה חיה בצרפת, בחופה של עיירה קטנה, לא הרחק מביאריץ, כנראה – במקום שבו איבן בנה נעלם. היא מקיימת קשר זוגי עם גבר שיודע מה עבר עליה, ועובדת במסעדת חוף. ומכאן מתפתחת עלילה נוגעת ללב ועצובה עד אין קץ.

השאלה הנשאלת בסרט היא – האם אפשר לפתח מערכת יחסים ממשית ואמיתית עם אדם, רק מכיוון שהוא דומה למישהו אחר, שאהבת?

אלנה "מוצאת" על החוף את ז'אן בן השש עשרה. נער פריזאי שמשפחתו הגיעה לעיירה לנפוש בקיץ. הוא בגיל שאיבן היה אמור להיות, אלמלא נעלם. האם היא מאמינה שזהו בנה? או שהיא רק מרותקת אליו, כי הוא מזכיר לה בתווי פניו את הילד שלה? האם היא מאוהבת בו? איך הוא יגיב למה שהוא מפרש כ"חיזורים" שלה? איך יגיבו הוריו? מה יאמרו בני העיירה, שמכנים אותה "מאחורי הגב" שלה, אבל בעצם גם באוזניה, "המטורפת מחוף הים" וגם "האישה שלא ידעה לשמור על הבן שלה"?

שני הגיבורים הראשיים של הסיפור רגישים, פגיעים, נוגעים ללב, אנושיים כל כך, והסרט נשען על משחקם המופלא, בעיקר על זה של מרתה נייטו, המגלמת את אלנה. היא כל כך משכנעת, בכאב שלה, בטינה ללא מרפא שהיא חשה כלפי בעלה לשעבר, בעצב העמוק שהיא חשה, בניסיונותיה למצוא מעין תחליף לבנה האבוד. היא כל כך שונה בדמותה מהאישה שפוגשים בתחילתו של הסרט, לפני שהיא מקבלת את שיחת הטלפון הזוועתית ביותר, שיחת טלפון מהבלהות הכי עמוקים של כל אימא, ובה אמר לה הילד הקטן שלה שהוא בחוף הים, שהוא לא יודע היכן הוא, שאביו נעלם, שאין לידו על החוף אף אחד, רק גבר שמסמן לו להתקרב, גבר ש"עושה פיפי"… 

עשר שנים אחרי אותה שיחה היא אדם כבוי, אבוד, אישה שמנסה לחיות אבל לא יודעת איך.

הסרט עדין מאוד, ועם זאת סוחף בעוצמתו הרגשית. אנחנו שם אתה, עם אלנה, האימא המיוסרת, עם מצוקתה, עם האהבה העדינה שמתפתחת בינה ובין מי שהיא רואה בו מעין תחליף לבנה. 

אין לדעת מה יעלה בגורלה. אם המפגש המחודש שהסרט חג סביבו ייתן לה כוחות להמשיך הלאה בחייה, ואם המשך כזה ייתכן בכלל, אחרי אובדן כמו זה שחוותה. העצב המעוצב בסרט מופלא ונורא. 

 

הנס פטר מולנד, "יוצאים לגנוב סוסים": הספר אולי מוצלח יותר

הנס פטר מולנד

"כמה מכם קראו את הספר?" שאל הבמאי בתום ההקרנה את מי שנותרו בקהל. להפתעתו, עשרות אנשים הרימו את ידם.

הנס פטר מולנד

נראה כי למי שקרא את ספרו של פר פטרסון, היה קל יותר להתמודד עם הסרט ולהבין את שלבי העלילה. מי שניסה כמוני לעקוב אחרי ההתרחשויות בלי שום ידע קודם, התקשה.

אחת הסיבות לכך היא שהבמאי לא ניסה להקל על הצופים ולא עזר לנו להבין את רמות הזמן השונות. אדרבא, מאחר שגיבורי הסיפור לבושים כל אחד באותו בגד שוב ושוב (אין לאישה הזאת יותר משמלה אחת? ולנער – רק חולצה אדומה אחת?), קשה לפעמים להבין מה קרה קודם, מה קרה אחר כך, מה קורה בכלל.

בראיון עם הסופר סיפר כי לא תכנן את פרטי העלילה מראש. הוא החל לכתוב על שני נערים שאבותיהם "מתקשים להביט זה בזה בעיניים", כך סיפר, ואז כשניסה להבין מדוע, "התחוור" לו שמאחר שהעלילה מתרחשת בשלב ההתחלתי של הסרט ב-1948, קרה משהו כמה שנים לפני כן, במהלך מלחמת העולם השנייה, שגרם לסכסוך. התהליך הזה שהסופר מעיד עליו משעשע ומעניין. הוא מספר כי רטן כשהבין שעכשיו יצטרך ללמוד מה בדיוק קרה בארצו, בנורבגיה, בשנות המלחמה, והסביר: "אני שונא לערוך מחקר". 

בין אם עדותו אינה אלא בדיה חביבה שנועדה אולי לרומם את עשייתו האמנותית (שהרי בלי ספק, סופר שדמויות "מחליטות" בשבילו כיצד ינהגו הוא אדם שהמוזה שולטת בו, וזה בהחלט מעורר עניין וסקרנות), ובין אם התהליך היצירתי שתיאר מדויק, התוצאה כנראה מורכבת וסבוכה. (כאמור, לא קראתי את הספר). הסרט מנסה מן הסתם לדבוק בספר, והתוצאה יוצאת עמומה, לא נהירה, ואטית מאוד. אטית מדי.

אחד הגיבורים העיקריים של הסרט הוא הטבע הנורבגי, יופיו, עוצמתו, מסירותם של אנשי הכפר אליו ואל תהפוכותיו. אכן, המראות יפים להפליא, והמאבק של בני האדם באיתניו מרשים וקצת מתיש…

האם מוצדק לצלם סרט כזה, שאורכו 123 דקות? לא בטוח. ועם זאת, עצם העובדה שבסופו עטתי על אתרים שונים ברשת כדי לקרוא עליו ועל הספר כדי להבין את מה שלא היה נהיר בצפייה מעידה אולי על כך שיש בו ערך כלשהו.

עם זאת, לא הייתי ממליצה עליו. 

ניקולה אליס הנס, "מרתה כהן, איך הפכתי במקרה למרגלת": איזה קסם!

"לא ידעתי שום דבר על מה שהיא עשתה," מספר בעלה בפתיחת הסרט. הוא פרופסור בדימוס למדעי המוח. היא שימשה במשך עשרות שנים כאסיסטנטית שלו. ובשנים האחרונות, מספר כל אחד מהם בנפרד, התהפכו התפקידים. הוא זה שעוזר לה. סוחב את המזוודות. מכניס את הבגדים למכונת הכביסה במכבסה האוטומטית בעוד עיר אירופית שאליה הגיעו במסעותיהם. 

"אתה יודע בת כמה אני?" היא שואלת בגאווה נהג מונית, ומשיבה בשמחה, "בת תשעים ושש!"

"את שובה לבבות של גברים," אומר לה מישהו שמבקש את רשותה לנשק אותה על הלחי והיא מחייכת: "בעלי לא מקנא."

האישה המקסימה הזאת, ששובה לבבות לא רק של גברים, היא מרתה כהן, יהודייה ילידת צרפת שחיה כבר שנים רבות עם בעלה בארצות הברית. במהלך מלחמת העולם השנייה, אחרי שלמדה להיות אחות, ובזכות שליטתה ברמת שפת אם בגרמנית, כמו גם בצרפתית, היא מוצאת את דרכה אל החזית, חוצה את הגבול עם גרמניה ומצליחה לספק לצבא של בנות הברית מידע חשוב מאוד, שתרם לניצחון על הגרמנים.

על כך זכתה באחד מעיטורי הכבוד החשובים ביותר, ומאז שנודעו מעשיה, החלה להרצות בפני קהלים שונים ולהעביר אליהם את המסר שלה.

"חשוב לי לדבר עם צעירים," היא אומרת באחת מהרצאותיה המתועדות בסרט, "ולומר להם: לעולם אל תצייתו לפקודה שהמצפון שלכם לא מסכים אתה." גם לבעלה המעריץ אותה בגלוי היא מסבירה: "להעביר מסר זה עניין מוסרי."

לראשונה החלה לדבר ב-1996, כשסטיבן שפילברג פנה אל הציבור וביקש שלוחמי העבר יבואו להעיד בפני המצלמות המתעדות שלו. עד אז לא סיפרה מאומה, כי, כך היא מסבירה, "אף אחד, גם לא בני המשפחה של בעלי, לא שאל אותי איך שרדתי באירופה הכבושה."

אחרי שסיפורה נודע ברבים, בדומה לניקולס וינטון, זכתה סוף סוף לתהילה הראויה לה. היא אף כתבה ספר מעבר לקווי האויב (בעלה מספר על מפגש עם איש מכס כלשהו שניסה להבין מי בני הזוג הללו, של מי המדליות ומדוע זכתה בהן האישה, וכשהבין שהיא מחברת הספר הכריז בהתרגשות שקרא אותו!)

סיפור הגבורה שלה ודאי ראוי לתיעוד ולזיכרון, אבל גם היא עצמה, כמו גם בעלה, אדם ראוי לציון ולתשומת לב. הם כל כך מקסימים! כל כך נוגעים ללב! כל כך מיוחדים במינם! גילם המופלג אינו מפריע להם לתפקד, לנסוע, להופיע, לדאוג לעצמם. ולהצחיק זה אתה זה. הנה למשל כשמג' (שם חיבה לשמו של בעלה, מייג'ור) מתחיל להשתעל והיא מציינת כי לאחרונה הוא מרבה בכך, הוא אומר לה שיש לו שחפת. "אני מקווה שלא," היא משיבה. "יש לי חבר מומחה למחלה," הוא עונה, והיא מגיבה מיד בשנינות, כל הקהל באולם פרץ בצחוק – "זאת לא סיבה לחלות!"

כשהיא מגיעה לבית מלון ומתאכזבת לגלות שאין שם wi-fi בחדרים ומוטרדת איך תקרא את כל האימיילים שלה (בת 96, כן?), הוא כנראה מעווה את פניו לעברה, כי רואים אותה מוציאה לו לשון בשובבות…

היא פשוט אישה מקסימה. שם החיבה שלה בקורס לריגול, כך היא מספרת, היא "שישינת", בצרפתית – נודניקית. "כי כל הזמן שאלתי שאלות," היא מסבירה למצלמה, "והצעתי איך לעשות דברים כך ולא כך…"

לא רק את המצביאים הדגולים יש לזכור, שכן במידה רבה בזכות "נודניקים" כמו מרתה כהן (וכמו הארוס הצרפתי שלה שלא שרד), אנשים רבי תושייה, אמיצים, תוססים וחיוניים, הצליח העולם לגבור על כוחות הרשע האפלים שאיימו לחסלו. 

(האם יימצאו אנשים כאלה שיצילו שוב את האנושות מפני כוחות האופל שהולכים ומשתלטים על העולם שוב, בדרכם הערמומית והמרושעת?)

הסרט עשוי היטב, ולא רק מכיוון שדמותה של מרתה כהן שובה לב. יוצריו מצאו פתרונות ראויים לסוגיות קולנועיות לא פשוטות. למשל – איך מראים את יום השחרור של פריז? איך מציגים את המנוסה של מרתה הצעירה עם אמה וסבתה שנהגה להתפאר בכך שבניגוד לאחרים, אותה לא נטשו לגורלה? 

אני מקווה מאוד לטובת מי שלא יכלו להגיע לפסטיבל הסרטים בחיפה, שהוא יוקרן בעתיד במסגרות נוספות. 

 

שלושה סרטים תיעודיים: "עזה"; "בית ספר לפיתוי"; "היזהרו מפיתויים": האם יצרן הסכין אשם ברצח?

עזה

גארי קין

"אנשים פה סובלים כל כך, שמרוב אומללות הם כבר אפילו לא קולטים את עומק הסבל", אומר אחד הדוברים בסרט התיעודי "עזה". במאי הסרט העניקו פתחון פה לתושבים. לאלה שטוענים כי אינם רוצים להילחם, רק לחיות בשקט.  

"העולם נטש את עזה," אומר דובר אחר ומוסיף באומץ מרשים, "כי החאמס לא טוב". 

אכן, ברמזים דקים מראים לנו את ההשפעה המרה של החמאס ושאר הארגונים הקיצוניים: בעצרת המונית, ביריות לאוויר שמלוות את שובו של אסיר מקומי מישראל. מדוע יש להביע שמחה ביריות כאלה? שאלה. אבל התושבים עצמם? הם, כך חוזרים ומספרים לנו, רוצים רק לחיות. 

אנו פוגשים למשל צעירה (יפהפייה!), שמנגנת בצ'לו וחולמת, כך היא מספרת, לזכות במלגה וללמוד בחוץ לארץ יחסים בינלאומיים, כדי לחזור לארצה ולעזור לבני עמה. אבל בינתיים היא יכולה רק ללכת לחוף הים, להביט על מרחביו ולדעת שבשבילה הם חסומים: "הים פתוח," היא אומרת, "אבל בפנינו הוא סגור." 

אמה, שמארגנת תצוגת אופנה, חולמת לקחת את הדוגמניות שלה "לאמריקה, לפריז" (הצעירה מגחכת…), ובינתיים יכולה רק להראות לצעירה צילומים מאלבום התמונות הנושן ולהיזכר בימים שבהם יכלה לרדת אל החוף בבגד ים. וכעת היא תוהה "האם הייתה לי זכות ללדת ילדים במקום הזה". 

דייגים מקוננים על כך שהמגבלה שהטילה עליהם ישראל לא להרחיק מעבר לחמישה ק"מ אינה מאפשרת להם לפרנס את המשפחות שלהם מדיג, כמו שעשו בעבר, ומספרים גם איך "הצבא" יכול להתעמר בהם. כל חייל יכול לקבוע אם לירות בהם, או לרסס אותם במי ביוב. ילד קטן מספר כי הוא ואחיו נוהגים לישון על החוף, שכן בביתם אין מספיק מקום לכל האחים האחיות. 

איש עסקים מספר כי הסגיר את עצמו וישב בכלא בשל חובות שלא יכול לפרוע, וראה שם אנשי עסקים אחרים שמצבם דומה. "אוכלוסיית עזה כולה שרויה בחוב," הוא אומר. 

"אין שום דבר באופק," מעיד אחר. "היום, אתמול, מחר, הכול אותו דבר." מסקנתם היא להסתער על הגדר. מראה ההפגנות מנקודת המבט של תושבי עזה מזעזע. מראות "צוק איתן", ההרס, ההרג, כפי שנראו מתוך עזה, מחרידים. הנשימה נעצרת למראה הסבל הקיצוני, המחריד.

חשוב, גם אם קשה מאוד, לצפות בסרט הזה. נקודת המבט הישראלית אינה מוצגת בו בכלל ועריצותו הרצחנית של החמאס רק נרמזת. לנו לא נותר אלא להזדהות עם החפים מפשע שסבלם קשה מנשוא. 

 

בית ספר לפיתוי

אלינה רודניצקאייה


במשך כעשור ליוותה במאית הסרט שלוש נשים רוסיות נואשות, שמנסות בכל כוחן למצוא לעצמן עתיד. לשם כך הן מצטרפות ל"בית ספר לפיתוי" שבו גבר בגיל העמידה מנסה ללמד אותן כיצד לפתות גברים. שכן רק גבר שיישא אותן לאישה, יפרנס אותן, יקים אתן משפחה, יכול להציל אותן. הראשונה, לידה, מנהלת קשר עם גבר נשוי. היא קצה בחייה עם אמה שלוחצת עליה ללדת ילד. בבית הספר לפיתוי מלמדים אותה לנענע באגן, להסתובב  עם מבט מפתה, לייבב כמו ילדה חסרת ישע, להיצמד. "אל תיתני לו לעזוב אותך", מסביר המורה, ומדגים איך עליה להתרפק, לבכות, להתחנן. ויקה, האישה השנייה, נשואה, אבל, כפי שהיא מסבירה לפסיכולוגית שאת המפגשים אתה המצלמה מלווה, "אני רוצה הביתה, אבל אין לי בית." אותה מלמד "המורה לפיתוי",  בשיעורים מעשיים, איך אמורה להיראות תשוקה בין גבר לאישה. השלישית דיאנה, אם לא נשואה, מחפשת, בלי להסתיר את כוונותיה, גבר עשיר, שיש לו דירה. היא מוצאת מרצה איטלקי שנושא אותה לאישה, ואז הולכת לקורס כדי ללמוד כיצד לדמות לגרייס קלי, מין בת אצולה מעודנת. 

הכול כל כך פתטי. כל כך מופרך. במיוחד כשקולו של פוטין נשמע ברקע, והוא "משבח" את הנשים, את מעלותיהן, את הקרבתן. אכן, לידה תתפוש את הגבר הנשוי שלה, תינשא לו, ותמיר את העיסוק בנעליים עם עקב שתואמות את השמלה המפוארת, בבישול ובגידול ילדה. ויקה תתגרש ותיאלץ לשמוע את אמה מייעצת לה איך למצוא את הבעל הבא (ללכת ללוויות ולנחם את האלמן), ודיאנה תזכה למנת לגלוג של בנה: "האישה מנסה להיות אלגנטית, אבל הטבע אינו מאפשר לה". 

במאית הסרט סיפרה בריאיון כי הסוגה הטרגי-קומית היא החביבה עליה: "צחוק מלווה בבכי". הסרט אכן משעשע, וגם מכאיב. האומללות של הנשים, הפתטיות שלהן, המאמצים הנואשים למצוא משמעות בחייהן, נוגעים ללב. 





היזהרו מחיקויים


"האם את חושבת ש-169 שנות פעילות הגלריה שלך ייזכרו רק בשל נסיבות סגירתה?" 

"אני מאמינה שלא."

"אשרי  המאמינה…" 

בחילופי הדברים הללו נפתח הסרט המרתק, מעורר ההשתאות והמחשבות, שעוסק בפרשה שלא תיאמן: הגילוי שמנהלת גלרית נודלר, אחת הוותיקות והנודעות ביותר בארצות הברית, בעצם בעולם כולו, מכרה במשך שנים רבות תמונות שהיו זיופים! צייר אלמוני, מהגר סיני, זייף במוסך של ביתו בניו יורק את עבודותיהם של הטובים והמפורסמים באומנים, ומתווכת ערמומית סיפקה אותם לגלריה, שמכרה אותם לאספנים תמורת מיליוני דולרים.

התרמית התגלתה כשאחד הקונים הבין כי הציור שבידיו אינו אותנטי, ודרש לקבל את כספו בחזרה.

לא מעט סוגיות עולות ממה שקרה.

מי אשם?

האמן הסיני שנס על נפשו וחזר לסין טען כי "יצרן הסכין אינה אשמה אם רוצחים באמצעותה". צודק. הוא לא ידע שמוכרים את חיקויו במחירים כאלה. אשת הקשר טענה כי נסחטה ואוימה. בעלת הגלריה טענה כי הייתה בטוחה שהציורים אותנטיים. 

העיתונאים ועסקני האמנות השתוקקו לשמוע את עדותה של בעלת הגלריה ואת ההסברים שתיתן על דוכן הנאשמים, אבל היא התחכמה לכולם והגיעה להסדר עם התובע, החזירה לו כנראה את מלוא הסכום ששילם, בתוספת פיצויים, למורת רוחם של מי שרצו להבין מה בדיוק קרה שם.

נשארו רק קולותיהם של המומחים השונים, שמסבירים מדוע בעצם הייתה בעלת הגלריה אמורה לחשוד בשפע הרב של הציורים שהגיעו לידיה. יתר על כן, הם מסבירים גם מדוע לדעתם זיופים רבים ממשיכים להסתובב בעולם. אספנים הרי לא ימהרו להודות בכך שהיצירה שבה התפארו בעצם אינה שווה מאומה, ולכן ינסו מן הסתם למכור אותה הלאה, אל הפראייר הבא.

לטעמי השאלה המעניינת מכולן היא מדוע בעצם יצירה שווה כל כך הרבה כסף (כאמור – מיליוני דולרים!) ומה עושה אותה "שווה" יותר, אם היא מתגלה כיצירה מקורית. אם נחשבה "טובה", "יפה", "מוצלחת" בשעה שסברו שצייר אותה אמן נודע, מה הופך אותה בבת אחת ללא כלום? 

הסרט חושף את הריקנות המובנית של המסחר באמנות, ואת חוסר הקשר בינו לבין הערכה אמנותית ממשית. מה שמתגלה פשוט דוחה, וגם מביך מאוד. 

הסרט עצמו, כאמור, מרתק!