בשנות ה-60 בלונדון נהגו להקרין בבית הקולנוע שמעל סוויס קוטג’ שני סרטים ברצף. כשהלכתי לראות את הסרט הצרפתי “גבר ואישה” של קלוד ללוש, שאת המוזיקה שלו כבר אהבתי מאוד, הופתעתי לגלות שלפניו יקרינו סרט אחר.

הייתה איזו אכזבה קלה: מי רוצה לראות סרט צרפתי שלא שמעתי עליו? באתי לראות את אנוק איימה ואת ז’אן-לואי טרנטיניאן, לשמוע את “Samba Saravah” ואת “Aujourd’hui C’est Toi”…

הסרט המקדים היה “האושר”, של אנייס ורדה. ואחרי הצפייה המפתיעה בו, “גבר ואישה” נראה פתאום תפל, כמעט מיותר.

עם חשש וציפייה הגעתי אל ההקרנה של “אושר” בפסטיבל הסרטים בחיפה. האם ההתפעמות, הפליאה, הסחרור, שחשתי בגיל שש עשרה יתחלפו באכזבה? והרי היו סרטים וספרים שכל כך אהבתי, ומפגש מחודש אתם מקץ כמה עשרות שנים הביך ואפילו הכעיס (למשל: הסרט “המלך ואני” הגזעני להחריד, או הספר “מכרות המלך שלמה” היהיר, האלים, השובניסטי והמזעזע מכל בחינה אפשרית).

אבל לא. אנייס ורדה לא אכזבה גם הפעם. “האושר” הוא לא רק סרט יפהפה, הוא גם מעורר מחשבות ותמיהות. השאלה שהוא מציג בפני הצופים היא – מהו אושר?

בתחילתו של הסרט התשובה כמעט ברורה: אושר הוא אהבה. זאת שבין פרנסואה ותרז, נגר ותופרת יפים להפליא, מאוהבים, הורים לשני ילדים פעוטים ומתוקים. מגלמים אותם אן-קלוד דרואו, קלייר דרואו, אוליבייה דרואו, סנדרין דרואו. (הילדים הם בתם ובנם של השחקנים המגלמים את פרנסואה ותרז, ולכן, חרף גילם הפעוט – הם כבני שלוש ושנה וחצי – האינטראקציה בינם לבין הוריהם שעל האקרן טבעית ומלבבת, וברור שהבמאית לא הייתה צריכה להתאמץ מאוד כדי להפיק מהם את המתיקות התמימה ואת הקשר הקרוב עם הוריהם האמיתיים והמשוחקים) .

תרז ופרנסואה אוהבים לטייל עם הילדים שלהם. הנופים המרהיבים של הטבע בצרפת, היער, ההרים, מצטלמים נפלא. תרז קוטפת פרחים. הם חוזרים הביתה. תרז לשה לחם. פרנסואה מגלף גושי עץ.  הכול חושני כל כך, עד שאפשר כמעט להריח את הניחוחות של מה שאנחנו רואים.

ואז קורה דבר שהופך את החיים של המשפחה הזאת על פיהם. פרנסואה מכיר מרכזנית יפהפייה ומרשה לעצמו להיסחף אתה. הוא מסביר לה שאת אשתו הוא אוהב מאוד. שאילו פגש אותה לפני שהכיר את תרז, היה נושא אותה לאישה. אבל מה לעשות, הוא תפוס. בניסיון לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, הוא מספר לאשתו על האהבה הנוספת בחייו ומבטיח לה שלא יגרע ממנה מאומה.

בסצנה מופלאה תרז נעתרת לבקשתו לנהל קשר אהבה נוסף. היא שמחה בשבילו, על כך שהוא מאושר. הם מתעלסים שוב ביער, לצד הילדים המתוקים שלהם, שישנים מתחת לכילה. הכול כל כך מקסים ויפה ומושלם, הכול מתנהל על מי מנוחות. אבל כשפרנסואה מתעורר משנתו השלווה, אחרי ההתעלסות, הוא מגלה שתרז אינה לצדו. בשקט בשקט, בלי דרמות, בלי סצנות של קנאה וכאב, היא הטביעה את עצמה.

מה יקרה עכשיו עם הילדים? בסרט משנת 1965 ברור שגבר לא יכול לטפל בילדים. מי תלוש את הבצק? מי תיקח אותם לגן? מי תשכיב אותם לישון? המשפחה מתכנסת, הסבים והסבתות, הדודים והדודות, כולם מתנדבים לקחת את הילדים אליהם.

אבל אין צורך.

אהובתו של פרנסואה מגיעה, והיא לוקחת על עצמה את כל התפקידים. היא לשה את הבצק. משכיבה את הילדים לישון. לוקחת אותם לגן. ויוצאת לטיולים משפחתיים עם פרנסואה ואתם, לטבע, ליער, שרק הוא השתנה: הירוק הצהיב, הסתיו הגיע, והוא מצטלם כל כך יפה!

הכרתי פעם משפחה כזאת: ימים אחדים אחרי שמישהי הושלכה מתוכה, לא מרצונה, ואחרת תפשה את מקומה בקלילות ובטבעיות, התכנסו כולם לארוחה משותפת. האישה החדשה ישבה במקומה של האישה הקודמת, ואיש לא חש בחסרונה של המגורשת. אדרבא, הייתה אפילו מי שהפטירה: “איזה יופי שכולנו כאן ביחד”.

אז מהו האושר? מראית עין? מילוי של צרכים? מפגש עם סביבה יפה? הכחשה והתעלמות? או השלמה עם מציאות שאי אפשר לשנות אותה?

ּ

הסרט נפתח בכותרת המבשרת: “פרק שני”. רגע, תוהים הצופים: מה קרה לפרק הראשון?

מיד אחרי הכותרת הזאת מגיעה כותרת המשנה המסבירה כי הפרק יעסוק בהתאקלמותה של פטרה בבית שאליו הגיעה. ואז ממשיכים להגיע הפרקים עם כותרות המשנה, שמסכמות את מה שעתיד להתרחש על האקרן. והתכסיס המתוחכם והשונה הזה פועל היטב!

קודם כול, מתגלה שגם אם יודעים את העיקר לכאורה, בכל פרק, למשל – שדמות מסוימת תתאבד בו – המתח והסקרנות אינם נפגעים. אדרבא, הם אפילו מלובים במידה רבה, כי אמנם ידוע מה יקרה, אבל לא מדוע, ואיך, ומה תהיה התוצאה של מה שיקרה.

“הפרק הראשון” מגיע בהמשך. ואז מדלגים שוב על החמישי, מגיעים אל השישי אחרי הרביעי, ואחרי זמן מה חוזרים אליו. איזה יופי!

הטכניקה הזאת בעצם מוכרת היטב. מעטים כיום הספרים או הסרטים שהעלילה שלהם מתקדמת באופן כרונולוגי, בלי פלשבקים. בתורת הספרות הרוסית מבחינים בין הכרונולוגיה לבין התוכן העלילתי באמצעות המילים “פבולה”, כלומר – הרצף הכרונולוגי, ו”סוז’ט”, כלומר – האופן שבו העלילה מוצגת בפועל, עם כל דילוגי הזמנים.

הסוז’ט בסרט שלפנינו מרהיב. המעברים בין הווה לעבר מגבירים את המתח, ויוצרים הפתעות רבות וקיצוניות כל כך, עד שהן מזכירות כמעט את הדרמות שאופרות סבון מתאפיינות בהן. אלא שהיצירה שלפנינו אינה קלישאתית והדרמה קיצונית אמנם, ובכל זאת, איכשהו, אמינה.

יש בו דמות אחת קיצונית מאוד, שהרוע שלה לא מובן. האם, בדומה ליאגו של שייקספיר, לא תמיד אפשר להסביר רוע תככני ומרושע כל כך?

אי אפשר, כמובן, להשוות בין הסרט לבין “אותלו”, לא במורכבות ולא בעומק, מדובר בכל זאת בסרט קולנוע שיש בו רידוד מסוים בעיצוב הדמויות והעלילה, ובכל זאת אי אפשר שלא לתהות מה מניע אדם כמו ז’אומה, הפסל המפורסם המניע את העלילה, להתאכזר כל כך אל הסובבים אותו, כולל בני המשפחה הקרובים אליו ביותר.

עניינו העמוק של “פטרה” הוא בתוצאותיו של השקר, ובמה שמתרחש כשהאמת מוסתרת. מסתבר שסודות שנחשפים מאוחר מדי יכולים להיות מסוכנים מאוד.

סרט שכדאי בהחלט לראות.

“אין בו סקס, אין בו אלימות, ואין פעלולים”. המפיק ארתור כהן (שזכה בעבר בעבר בכמה פרסי אוסקר, ביניהם על “הגן של פינצי קונטיני”, “שחור ולבן בצבעים” ו”מהלכים מסוכנים”) שיבח את סרטו החדש “החיוך האטרוסקי”. ובנקודה הזאת הוא צודק. אכן, הסרט, כפי שאמר, יוצא דופן בקולנוע האמריקני העכשווי, בהיעדר שלושת המרכיבים השכיחים כל כך.

הבעיה שמה שיש בו דומה מאוד לסרטים אמריקניים רבים אחרים. היחסים פשטניים וצפויים, והכול למעשה ידוע מראש, כי העלילה מצייתת לכללים המוכרים היטב: רורי מק’ניל, סקוטי מבוגר ומחוספס, נאלץ לעזוב את ביתו שעל אחד האיים בצפון סקוטלנד ולנסוע לסן פרנסיסקו כדי שהרופאים שם יבדקו אותו ויגלו ממה הוא סובל. איך בנו, שהיגר לארצות הברית לפני חמש עשרה שנה, יקבל את פניו? איך תתנהג כלתו? ומה יקרה לו כשיכיר את נכדו הפעוט, שאותו לא פגש מעולם?

נכון שכולנו יודעים מראש את התשובות לשאלות הללו? שהרי זאת עוד וריאציה על הנושא המוכר עד זרא של סרטים אמריקניים: מפגש טעון בין בני משפחה שהתרחקו, התקרבות בלתי נמנעת, מישהו שממיס את הלב, במקרה שלפנינו התינוק המתוק באמת שהסרט מציג.

הנקודה המשכנעת ביותר בסרט היא, אכן, התינוק. לא ברור איך הצליחו “להוציא” ממנו משחק כה מדויק ומשובח, ועל כך הידד לזוג הבמאים (הישראלים!) שסיפרו כיצד במהלך העבודה על הסרט נאלצו, בדומה לאימא המוצגת בו, להשאיר את הטיפול בתינוק שלהם בידי אחרים, כדי להתמסר לעבודה.

גם בריאן קוקס, השחקן המגלם את רורי מק’ניל (בשנה שעברה בפסטיבל הסרטים בחיפה ראינו אותו מגלם את צ’רצ’יל) מיטיב, כדרכו, לשחק. הוא משכנע בדמותו של הסקוטי עז המצח, שמצליח, בדרכו, לטעת בבנו כוחות שלא היו לו בעבר, ועוזר לו להתנער ממלכודת של זהב שמוצבת לרגליו. אבל מי יכול להאמין, למשל, להתאהבות החפוזה שמתרחשת בסרט? ומה הטעם בסמליות האמנותית, כביכול, שאין בה באמת שום תוכן, של הפסל שהעניק לסרט את שמו?

הסרט הוא עיבוד של ספר מצליח מאוד, הנושא את אותו שם, שכתב הסופר הספרדי חוסה לואיס סמפדרו. לא קראתי אותו, ואין לי מושג אם הסרט נאמן לו, או אם הוא מיטיב אתו.

ילדה צוענייה עם צמות שחורות ופנים מלוכלכות שרה שיר נוגה על אהבה אסורה. זה קורה זמן לא רב אחרי שמלחמת העולם השנייה הסתיימה. ויקטור, מוזיקאי פולני ובת זוגו, משוטטים בין כפרים פולנים נידחים ומקליטים את התושבים שרים שירי עם, כדי לתעד אותם.

חלפו כמה שנים. עתה השנה היא 1949. השיר נשמע שוב. הפעם שרות אותו שתי מועמדות ללהקת הפולקלור הפולנית הייצוגית שוויקטור מקים. הן מבצעות אותו בשני קולות, בלי שום ליווי מוזיקלי, באלתור של הרגע האחרון, ומצליחות להתקבל ללהקה.

תחילת שנות ה-50. השיר נשמע שוב, והפעם הוא שונה, חגיגי. הלהקה כולה מופיעה אתו בוורשה, אחרי אימונים מפרכים, בפני מכובדי המפלגה הקומוניסטית.

גלגוליו של השיר נמשכים לאורך שנים רבות  בסרטו החדש של הבמאי הפולני המוערך פאבל פאבליקובסקי, יוצרו של הסרט עטור השבחים “אידה“. בכל פעם הוא נשמע שונה, בהתאם לנסיבות ולרוח הזמן שבו הוא מבוצע. השיר מתלווה אל גלגולי האהבה הבלתי אפשרית של שני גיבורי הסרט ויקטור וזוּלָה, אחת משתי הזמרות ששרו אותו ב-1949 באודיציה ללהקה. מדוע, בעצם, הקשר ביניהם כל כך בלתי אפשרי? הרי שניהם בסך הכול פנויים, מאוהבים, מוכשרים. אז מה הבעיה?

לכאורה – המציאות ההיסטורית היא זאת שכופה עליהם קשיים בלתי אפשריים. אימת החיים בפולין בשנות ה-50 תחת השלטון הסובייטי מבוטאת היטב בסרט. בתום ההקרנה, במסגרת פסטיבל הסרטים בחיפה, עלתה המפיקה לבמה והשיבה על שאלות. אחד הצופים סיפר שהוא חי בפולין באותה תקופה, ואמר שיוצרי הסרט לא יכלו לדייק יותר. הסצנה שבה נתבעים מנהלי הלהקה לשיר שירי עם שמהללים את “יושב הראש המהולל” ואת ההישגים המופלאים של המפלגה הקומוניסטית, ראויה לציון. מאיפה ימצאו “שירי עם” כאלה? האם העם שר שירי שבח על תנובת החלב וטוב לבו של סטלין? מסתבר שכאשר אין ברירה הכול אפשרי, וההופעה שבה מגוללים את תמונתו של סטלין מעל חברי הלהקה השרים בדרמטיות סובייטית, מכאיבה יותר משהיא משעשעת.

ויקטור מבקש למלט את עצמו מהחיים הסובייטיים. הוא מציע לזולה להצטרף אליו. האם תיעתר לבקשתו? מה יקרה להם?

העלילה מגוללת את כל פרקי החיים שלהם, ועושה זאת, לכאורה בתחכום: בין כל אחד מהשלבים נותר פער שאת פרטיו מתבקש הצופה להשלים בעצמו: מה קרה בין 1952 ל-1954? מה קרה בין פרקי הזמן האחרים? בכל פעם אנחנו פוגשים את ויקטור וזולה אחרי שחלפו כמה שנים, והמפגש המחודש מלמד אותנו משהו על מה שהתרחש בחייהם בינתיים.

כל המתואר כאן מעורר מן הסתם תחושה שמדובר בסרט משובח. אלא שלטעמי משהו משום מה לא פועל כיאות. נתחיל בכך שזולה, שאמורה להיות מעין פאם פאטל מסתורית, מרתקת וקסומה, פשוט מעצבנת. לא השחקנית, היא מגלמת את התפקיד כיאות, והביצוע הג’אזי שלה לשיר החוזר היה בעיני מקסים ונוגע ללב. זולה הדמות קפריזית ומרגיזה. המחוות שהיא עושה, האקטינג אאוט שלה, ההפרזות, הקיצוניוּת, התגובות ההרסניות, פשוט עלו לי על העצבים.

גם סופו של הסרט, שהמפיקה הגדירה אותו “סוף טוב” בעיני יוצריו, נראה לי מקומם ומעוות.

מכל מקום, במאי הסרט זכה בפרס הבימוי בפסטיבל קאן 2018  והסרט נבחר לייצג את פולין בתחרות האוסקר. הוא יצא להקרנה מסחרית. מוזמנים מספר לי מה דעתכם!

“הזוכה בפרס הגדול בפסטיבל ונציה [ב-1985], ‘עוברת אורח’ הוא סרטה המצליח ביותר של אנייס ורדה והסרט שהפך את סנדרין בונר לכוכבת.” כך נכתב בלשונית “פרטים נוספים” על הסרט, באתר של פסטיבל הסרטים בחיפה, 2018.

בשנה שעברה זכינו להתענג על סרטה התיעודי החדש של אנייס ורדה, “אנשים ומקומות”, והשנה נערכת לכבודה בפסטיבל בחיפה רטרוספקטיבה.

איזה סרט מופלא! קשה מאוד לתאר אותו ובעצם אין צורך ואולי אפילו אסור, כי אי אפשר שלא לעשות לו עוול אם מנסים “לסכם” אותו.

כך, במילים מעטות, הוא מתואר באתר של הפסטיבל: “מונה ברז’רו מתה. גופתה הקפואה מתגלה בעיצומו של החורף בתעלה בדרום צרפת. מכאן חוזר הסרט לשבועות שהובילו אל מותה, ואנו עדים לחייה העצובים כשהיא נודדת ממקום למקום, מחפשת עבודות זמניות או מחסה. מונה עצמאית, אבל השאיפה הזו לחופש היא שמובילה בסופו של דבר למותה.”

לא, איש לא ידע לעולם מיהי אותה מונה. מדוע נפלטה מהחברה המתוקנת. איך נטשה, או ננטשה, מתי בעצם אבדה, האם יש בכלל בעולם מישהו שהיא חסרה לו, מישהו שהייתה יקרה לו, מישהו שדואג לה, רוצה לדעת מה שלומה, מישהו שהיה רוצה בטובתה. היא משוטטת, מאבדת בהדרגה את נכסיה המעטים, עד לסופה הידוע מראש, מהרגע הראשון של הסרט.

“אני יודעת עליה משהו,” נשמע קול בתחילתו של המסע המתחקה אחרי ימיה האחרונים של מונה. האם זהו הקול הכול יודע של הבמאית, בוראת הסרט, שזכותה לעבור בין האנשים האחרונים שאתה נפגשה מונה, “לראיין” אותה ולחדור גם אל צפונות נפשם, אל ייסורי המצפון שהם חשים (ובצדק!), אל מעט החסד שחלקם ידעו להעניק לה, אבל לא במידה מספקת?

זאת לא רק יצירת אמנותית מופתית, אלא גם מסמך חברתי נוקב: מה עולה בגורלם של מחוסרי הבית, האנשים החיים בשולי החברה, איך הם מוצאים לעצמם פת לחם בשעת רעב, מי מנצל את מצבם הרעוע ואת אומללותם, ומי מסוגל להושיט להם יד ולו לזמן מה?

ומה החברה מסוגלת לעשות למענם?

ממליצה מאוד למי שרק יודע כיצד לעשות זאת, לשים את ידו על עותק של הסרט ולצפות בו.

אז מה אם מלחמת העולם השנייה הסתיימה לפני יותר משבעים שנה? בנורמנדי היא עדיין מתקיימת, או לפחות השפעתה: גם מי שנולדו שנים רבות אחרי הניצחון זוכרים אותה. מה שהתרחש על אדמותיהם ממשיך להשפיע על עמדותיהם של האיכרים המקומיים, גם אם הם מתמודדים כיום עם בעיות אחרות לגמרי. במידה מסוימת, הזמן כאילו עמד מלכת: הכיבוש, הפלישה של בנות הברית שהחלה אצלם, ההפצצות שספגו, הנוכחות האמריקנית בכפריהם, צצים ומופיעים שוב בחיי היומיום שלהם.

הבעיה האמיתית שלהם כיום היא מצבם העגום כחקלאים. צרפת מייבאת תוצרת מארצות אחרות. ארגונים שדוגלים בשמירה על זכויותיהן של החיות מתנכלים לתעשיית הבשר, שהיא מטה לחמם של האיכרים הללו. מצבם בכי רע. חלקם קורסים, הבנקים מעקלים ציוד, וכולם חוששים מפני העתיד. כל הקשיים הללו אינם מוחקים טינות נושנות, עתיקות יומין: האם סבו של האחד באמת גזל את השדה מסבו של האחר? היכן המסמכים המעידים על בעלות? הם נשרפו במלחמה. אין הוכחות. בתוך חברה של אנשים שחיים בקרבה יתרה, מקיימים אספות (שמזכירות את האספות המוכרות לנו היטב מהחיים בקיבוץ), שבהן הם מגיעים ביחד להחלטות על עניינים הנוגעים לכלל, כל סכסוך כזה מקרין על שאר התושבים ומערב גם אותם.

על הרקע הזה יצר הבמאי הצרפתי פיליפ לה גיי סרט מקסים, משובב נפש, משעשע ומרגש.

אל הכפר הטרוד, כאמור, בבעיות פרנסה חמורות, נקלע צלם אמריקני נודע, שמחליט לצלם באחד משדותיו את אחד הצילומים הרגילים שלו. אותו צלם נוהג למצוא אתרים שמעניינים אותו, ולהעמיד בהם עשרות ואפילו מאות אנשים עירומים.

אחרי מחשבה שנייה ראש הכפר, שברגע הראשון דוחה את ההצעה, מבין שאם אנשי הכפר הקטן והנידח שבו מתרחשת העלילה ייעתרו לצלם ויסכימו להתפשט ולהצטלם בתמונה קבוצתית, הם יזכו לתשומת לב ציבורית בצרפת ובעולם כולו, ואולי כך יוכלו טענותיהם להישמע, ובזכות זאת ייפתרו הבעיות הכלכליות שהם מתמודדים אתן.

האם יסכימו תושבי הכפר להתפשט? מה ההתנגדויות שאתן יאלץ ראש הכפר להתמודד?

העלילה מתגלגלת בחן ובהומור. לא מעט פרצי צחוק נשמעו לאורכה, שכן היא מלווה בשנינויות רבות ומשעשעות.

מעניין במיוחד האופן שבו מציג הסרט את היוצר הגאון, הצלם-האמן המהולל. כך למשל, מציג האמן בהתפעלות בפני עוזרו הנאמן תצלום מימי מלחמת העולם השנייה, שמצא בחדר באכסניה שבה הם לנים. בתצלום רואים מאות מצבות שהונחו על קבריהם של חיילים אמריקנים שנפלו בקרבות.

העוזר מגיב כמו בן בן אנוש סביר: מביע עצב למראה צלבי המצבות הללו, ומפטיר משהו על כל הבחורים הצעירים שחייהם הוקרבו במלחמה.

אבל את הצלם התוכן בכלל לא מעניין. הוא מדבר “על הגיאומטריה”: המראה של בית העלמין המשתרע מאופק עד אופק מרגש ומרתק את האמן באסתטיקה שלו. הוא מקבל ממנו השראה, וקובע שכך יעמיד את אנשי הכפר העירומים שהוא מתכוון לצלם. האם זאת דרכם של אמנים? לראות צורה ולא לחשוב על משמעויות? לא תמיד, כמובן. הצלם שלפנינו הוא כמובן מעין קריקטורה, אבל ברור גם שכמו בכל קריקטורה, דמותו מדגישה ומפריזה קווים קיימים.

על ההשראה לסרט סיפר הבמאי: “מאז ילדותי המוקדמת אני מבלה את החופשות שלי בבית משפחתי הנמצא בפרש שבדרום נורמנדי, שלושה קילומטרים מהכפר מל סור סארטה [שם מתרחש הסרט]. יחד עם זאת, ראיתי את אותן תמונות של אמן קונספטואלי שמצלם אירועים בעירום, בערים כמו ברלין מקסיקו סיטי ועוד. וחשבתי מה היה קורה אילו האמן הזה היה מגיע למקום שכוח-האל הזה בלב צרפת, ומארגן צילום כזה, שבו הוא מפשיט את האיכרים בשדה פתוח. זה סוג של התנגשות תרבותית שיכולה להוביל סיפור.”

אכן, אחד מגיבוריו הראשיים של הסיפור הוא הכפר עצמו, נופיו והאנשים המאכלסים אותו. הם, התושבים האמיתיים, מופיעים בסרט. “לא הייתי צריך להביא דוגמנים מפריז”, סיפר הבמאי, ותיאר את ההתנגדות של “השחקנים” המאולתרים להתפשט – ממש אותה ההתנגדות שמופיעה בעלילה של הסרט.

“אנשי הכפר הבינו שהם יכולים להעביר משהו ממה שקורה להם, ממצבם, בהשתתפות בתמונה. יש כאלה שאמרו שיעשו את זה מתוך הזדהות עם המטרה”, סיפר פיליפ לה גיי, שגם כתב את התסריט. האמנות והמציאות מתערבבים אם כך בסרט, ואולי גם זה סוד קסמו.

“החוויה מתגמלת [… ] סיפור משוחק להפליא ומבוים ברגישות…” כך כתבה נירית אנדרמן בהמלצות של גלריה,  עיתון הארץ. אני נאלצת להביע הסתייגות.  לטעמי מדובר ביצירה שכולה זיוף אחד גדול.

הקצב אכן אטי מאוד,  אטי מדי (!), אבל לא זאת הבעיה. לא התובענות-לכאורה, של מה שמתרחש,  אלא התחושה המתמדת שמה שרואים לא אמין.  לגמרי לא.

מדובר בסרט ספרדי,  הפקה של נטפליקס,  שאינם נוטים לאפשר לסרטים שלהם להשתתף בפסטיבלים.  במקרה הזה הייתי מעדיפה לצפות בסרט בבית,  ואין ספק שעד מהרה הייתי עוברת לאחד אחר,  או מכבה את הטלוויזיה.

התסריט טומן בתוכו הבטחה:  אנבל, אישה עשירה מאוד, מגלה בין המלצרים שמשרתים את אורחיה בסעודה חגיגית, שהיא מכירה את אחת המלצריות:  זאת בתה,  שאותה נטשה כשהילדה הייתה בת שמונה,  ומאז לא שמרה אתה על קשר.  מה יקרה עכשיו?  טמון כאן לכאורה חומר נפץ רגשי.  הבת הנטושה כמו מאיימת על אמה,  ותובעת ממנה רק דבר אחד: לבלות עשרה ימים במחיצתה. עורכי הדין של האישה מזדרזים להחתים את הבת על התחייבות שלא תיצור עוד שום קשר עתידי עם האם, והבת אינה מהססת לשתף פעולה. אבל מה בעצם מפחיד כל כך את האם?  הרי בעלה יודע על הבת הנטושה,  וגם לבתם המשותפת הם מספרים עליה.  אז מה בכלל האיום?

ומה יקרה עתה? הבת, כמובן, כועסת מאוד. האם כמובן, מרגישה אשמה מאוד. אבל אם היא אדם שמסוגל לחוש ייסורי מצפון עמוקים כל כך, אם יש בה מידה רבה כל כך של אמהות, איך זה שנטשה את הבת מלכתחילה?

אמנם יוצרי הסרט לא נגררו לקיטש הוליוודי, אבל בכל זאת, חרף מאמציהם לדייק, הם נכשלים, לטעמי. לא האמנתי ליחסים ביניהן. לא האמנתי לפתרון המובא בסופו של הסרט, שנראה לי לא אמין מכל בחינה שהיא. לא הבנתי מה מקומם של חלק גדול מהפרטים, ומה תפקידם. דוגמה קטנה: הבת שואלת את אמה מדוע העניקה לה את שמה, קיארה. כי זה היה השם של בתו של מרצ’לו מסטרויאני. אז מה? ביצירת אמנות אמיתית יש סיבה לכל פרט. שום דבר אינו מקרי. אי אפשר למחוק שום קו בציור של גדולי האמנים, בלי שהמכלול ישתבש. בסרט שלפנינו התעוררה בי התחושה שחלק מהפרטים יכלו להיות, או לא להיות, ושום דבר מהותי לא היה משתנה. (מה למשל תפקידו של השכן ששומר על הכלבה של קיארה?)

אמנם מופיעים בסרט גם פרטים שמתגלים כסמליים, או כנבואיים (למשל – קיארה רואה אווז גווע, מנסה להאכיל אותו, וכשהיא נוכחת שאין לו סיכוי, היא הורגת אותו: רמז מטרים אך לא ממש מעודן, גם בדיעבד).

על כל זאת נוסף גם הקצב האטי מדי. אפשר היה לקצר את הסרט בחצי, ושום דבר לא היה משתנה.

מי שמבקש לבדוק עם איזו תגובה הוא מזדהה יותר, זאת של מבקרת הסרטים של הארץ, או זאת שלי, יכול לצפות בסרט בנטפליקס. הוא נקרא אחרת בפסטיבל: “חולי יום ראשון” או “המחלה של יום ראשון”. מוזמנים לספר לי.

מאחר שקראתי בשעתו את תיק נעדר, חקירה ראשונה ספרו הראשון של דרור משעני, ונהניתי ממנו מאוד, חששתי שמא לא אמצא עניין בסרט. למרבה ההפתעה לא כך היה, חרף העובדה שידעתי למעשה את פתרון התעלומה וזכרתי גם את המפתח שהביא לו.

הסרט עשוי היטב, וההמרה שיצרו שני התסריטאים, אריק זונקה ודרור משעני, שהעבירו את הסיפור מחולון לפריז, מוצלחת מאוד. השלד הבסיסי נשאר, אבל אברהם אברהם, הבלש הלא יוצלח, שלא תמיד מבין מה קורה סביבו, ששוגה, ומצליח בסופו של דבר כמעט בטעות, נהפך בסרט לפרנסואה ויסקונטי, בלש מותש וציני, שאשתו נטשה אותו לאחרונה. הוא גם אלים, שתיין, חוצה גבולות. לא דמות של הבלש השגרתי שהקוראים או הצופים מוזמנים ושמחים להזדהות אתו ולהתפעל ממנו.

בספר הרקע של חולון כפריפריה ישראלית עלובה משמעותי מאוד. אתרים רבים בעיר – שכונת קריית שרת, שכונת נווה רמז, רחוב אלופי צה”ל, רחוב ההסתדרות, כיכר סטרומה – מוזכרים לאורכו. גם השמות של הדמויות אֶבוֹקָטִיבִיים לקורא הישראלי. אבל מסתבר שהכול יכול לפעול היטב גם בפריז ובצרפתית. במקום חולות יש יער. במקום בתי דירות ישראליים טיפוסיים יש בתים צרפתיים, שכמובן נראים שונים מאוד מאלה שלנו; במקום עופר שרעבי יש דניס ארנו, אבל העיקר והמהות, נשארים: בצרפת, כמו בישראל, שכנים יכולים להיות מעורבים מדי בחיי זולתם, ובכל מקום יש הורים ששקועים בקונפליקטים איומים עם הילדים שלהם.

הבלש בסרט חווה קשיים נוראיים עם בנו, והשאלה אם פתרון התעלומה הבלשית יאפשר לו להתקרב אל הבן וליצור אתו מערכת יחסים בריאה יותר נשארת פתוחה.

כשהספר תיק נעדר, חקירה ראשונה ראה אור לראשונה, סיפר דרור משעני בריאיון עיתונאי כי החליט לכתוב בלש שאין בתחילתו, בניגוד לקונוונציה, גופה. מדובר אם כן בנער צעיר, רק בן שש עשרה, שלא חזר מבית הספר, והבלש מנסה להתחקות על עקבותיו ולהבין היכן הוא.

הדמות המעניינת ביותר בסרט היא זאת של יאן, השכן, שמתערב בחקירה מתוך מניעים אישיים. הוא מנסה לפתור את התעלומה, בין היתר כדי למצוא עניין בחייו ולהזין את האספירציות שלו, אשר מתניעות את העלילה. דרור משעני, שיצר את הדמות יודע מן הסתם דבר או שניים על הכלא המטפורי שבו שרוי אדם כמוהו, כפי שהוא מעיד על עצמו.

אחרי  תיק נעדר, חקירה ראשונה כתב דרור משעני והוציא לאור עוד שני ספרים בסדרת הבלש אברהם אברהם: השני: אפשרות של אלימות: אברהם אברהם, החקירה השנייה והשלישי: האיש שרצה לדעת הכל, שזכו גם הם להצלחה בעולם ותורגמו לשפות רבות.

במאי הסרט סיפר כיצד החליט לעבד את תיק נעדר, חקירה ראשונה: לאחר שהודיע למכריו שהוא מחפש ספר מתח שיתאים לעיבוד קולנועי בסגנון פילם נואר, נתנו לו כמה בעלי חנויות ספרים שלושה ספרים. אחד מהם הוסיף ברגע האחרון את ספרו של משעני, ואמר לו “אולי הספר הזה יתאים לך, יש בו משהו”.

אכן, יש בו, בהחלט.

“Nature or nurture”?  – תורשה או סביבה? מה משפיע יותר על טבעם של בני אדם, וכפועל יוצא – על גורלם: המטען הגנטי שאתו  נולדו, או המשפחה שבה גדלו? השאלה המרתקת הזאת מעסיקה חוקרים, פסיכולוגים, אנשי חינוך, סתם הורים, שכן התשובה לה הרת גורל: האם מי שמגדל ילד “אשם” כשהוא נכשל או אומלל? האם, לעומת זאת, מותר לו להתגאות כשהילד מצליח, או מאושר, ולקחת לעצמו את הקרדיט לכך?

הסרט התיעודי “שלושה זרים זהים” נוגע בשאלה הזאת באופן ייחודי, יוצא דופן ומסעיר, בכאב הבלתי נסבל שהוא מסב.

תחילתו של הסרט שמחה מאוד, ועד שלב מסוים לא היה אפשר להימנע מלצחוק ולחייך. השמחה נעלמת אחרי זמן מה וככל שהסרט מתקדם, כך גוברים הכעס והזעזוע. בתום הסרט, עלתה בקי ריד, אחת משני המפיקים, על הבמה וענתה על שאלות הקהל. אחת מהן הייתה, אם המהפך באווירה שמייצר הסרט היה מתוכנן.

היא השיבה בחיוב. אבל ברור לגמרי שהתכנים העולים בו מכתיבים את התחושה שהוא מעורר.

הסיפור בתחילתו, כאמור עליז, ואפילו מבדח. גבר צעיר מדבר אל המצלמה ומספר כיצד ביום הראשון שבו הגיע לקולג’ שבו התכוון להתחיל ללמוד, קיבלו אותו סטודנטים רבים בטפיחות על השכם ובשמחה גלויה. הקרבה היתרה הפתיעה אותו, ובצדק – מי מצפה לחביבות ולגילויי שמחה מופגנים כל כך כבר ביומו הראשון בקולג’? ואז התבררה התעלומה. במקום למד בשנה הקודמת צעיר שנראה בדיוק כמוהו. עד מהרה התבררה התעלומה: שני הצעירים היו מאומצים, שניהם נולדו באותו יום ובאותו מקום, ונולדו לאותה אם.

עד כאן הפתעה, שמחה, צחוקים.

הסיפור הלך והסתבך כשבעקבות חשיפה תקשורתית “נולד” לשניים אח נוסף, כלומר – הם היו בעצם שלישייה, ואומצו במשפחות שונות, כלומר, הופרדו זה מזה בגיל חצי שנה.

השמחה עדיין שוררת על המסך ובקרב קהל הצופים. השלישייה מתפרסמת. הם מופיעים בתוכניות בטלוויזיה, לבושים בבגדים זהים, ומפגינים התנהגויות, שפת גוף, תנועות זהות. הם חוגגים את היחד שלהם. מדגישים את מה שמשותף ביניהם: כולם מעשנים מרלבורו. כולם עסקו בעבר בהיאבקות. כולם נמשכים לנשים בוגרות. אז מה – התפישה שלפיה הגנטיקה קובעת הוכחה? לא משנה היכן גדלת, בסופו של דבר נועדת לעשן מותג מסוים של סיגריות?

במשך זמן מה הם ממשיכים לחגוג את האיחוד המחודש, אבל אז מתגלעים ההבדלים ביניהם. הם לא יכולים להמשיך לדבוק במכנים המשותפים השטחיים שבאמצעותם הזדהו זה עם זה.

אם כך, אולי בכל זאת הסביבה היא הקובעת את אופיו ואת גורלו של האדם?

כל השאלות הללו מסתברות כעניין של מה בכך לאור מה שמתגלה ככל שהסרט נמשך.

מכאן – אזהרת ספוילר!

מסתבר ששלושת האנשים הללו היו למעשה חלק מניסוי שערך פסיכיאטר ניצול שואה, פיטר נויבאור, שביקש לגלות את התשובה לשאלה – חינוך או תורשה. בשיתוף פעולה עם סוכנות אימוץ שאנשיה היו יהודים ושפעלה בקרב האוכלוסייה היהודית בארצות הברית, הופרדו תאומים רבים – איש אינו יודע עד היום כמה מהם – וביניהם גם בובי ספרן, אדי גאלנד ודייוויד קלמן, ילדי השלישייה – ונמסרו לאימוץ במשפחות שמשתייכות למעמדות חברתיים שונים: משפחה עשירה, משפחה מהמעמד הבינוני ומשפחת צווארון כחול. במקרה של השלישייה הניסוי בחן גם את ההורים המגדלים. סגנונם כהורים נבחן באמצעות שלוש ילדות שאותן אימצו שלושת זוגות ההורים כמה שנים לפני שקיבלו לידיהם את ילדי השלישייה. לאורך השנים נשלחו שוב ושוב חוקרים שעקבו אחרי הילדים, צילמו אותם וכתבו עליהם דוחת תצפית. להורים, שלא ידעו מאומה על כך שמדובר למעשה בשלישייה שהופרדה, ולא ידעו כמובן שמדובר בניסוי “מדעי”, הסבירו שזהו מעקב שנועד לבחון את גדילתם של הילדים המאומצים.

כמה מחריד. כמה מזוויע. כמה לא נתפש. כך – לערוך ניסוי בבני אדם, בלי ידיעתם, להתאכזר, להפריד אחים, להתעלם לגמרי מהצרכים והרגשות שלהם! כשנודע על כך בדיעבד לאחד האבות המאמצים הוא הכריז בכאב שהוא ואשתו היו מאמצים בשמחה וברצון את כל השלושה!

תוצאותיו של המחקר המזוויע מעולם לא התפרסמו. את הנתונים ניסו להסתיר מפני העולם, ומפני האנשים שעליהם ערכו את הניסוי, בארכיון חתום.

אז מה בכל זאת קובע, חינוך או תורשה?

הניסוי השפיע, לפחות על חייו של אחד מבני השלישייה, באופן טרמינלי, ולשאלה אין תשובה ניצחת, זולת ההבנה שהסביבה מאפשרת, כנראה, לתורשה להתבטא, או בולמת אותה.

ואת זה ידענו, בעצם, עוד לפני שהתחילו להתעלל בתינוקות הללו.

“בשנות השישים והשבעים אף אחד לא חשב שיש בניסוי כזה פגם מוסרי”, קובעת אחת מעוזרותיו של הפסיכיאטר בחיוך מבודח וזחוח. הוודאות שבה כנראה גם עכשיו היא אינה מבינה מה עוללו, מפחידה.

השיר “You make me feel like a woman”  מתנגן בסופו של הסרט. הוא העניק לו את שמו: “בשם האישה”, שברוח ה-MeToo# נוגע בסוגיה אקטואלית מאוד: ההתמודדות של אישה שחווה הטרדה מינית במקום העבודה.

נינה, אישה צעירה במשפחה חד הורית, עוברת עם בתה לכפר קטן בלומברדיה. מקום העבודה הקודם שלה כרסטורטורית של רהיטים נסגר, והיא שמחה מאוד להתקבל למשרה של חדרנית בבית מרפא פרטי. מקום העבודה המסוים הזה נעשה חשוב לה במיוחד, כי בתה התאקלמה בבית הספר המקומי, וגם מכיוון שחלק מהשכר שהיא מקבלת מתבטא במקום מגורים. היא מקיימת אמנם זוגיות טובה עם גבר שאוהב אותה ומנסה לשכנע אותה לעבור לגור אתו ולהישען עליו כמפרנס, אבל חשוב לה לשמור על עצמאותה.

הכול טוב בחייה, עד שהמנהל שלה תוקף אותה מינית. “הטרדה?” שואלת אותה אישה מבוגרת, אחת מהאורחות בבית המרפא שנינה מיודדת אתה, “פעם קראנו לזה מחמאה”.

המשפט האקראי הזה אומר הכול. מה שפעם נחשב חיזור לגיטימי, גם אם הוא נעשה בניגוד ברור לרצונה של האישה, גם אם הוא לווה באיום מרומז, כשמדובר בעובדת שכפופה לגבר “המחזר”, גם אם היה בו יותר מנופך של אלימות, אינו מקובל עוד על נשים. שינו את כללי המשחק. נשים רבות, לא כולן, כפי שיתברר לנינה עד מהרה, אינן מוכנות עוד להיות קורבן לגחמות של גברים בעלי עמדה, שיש בכוחם לפגוע בנשים ובמטה לחמן.

אכן, לא כולן נאבקות. רבות ממשיכות להיכנע, מתוך פחד, מתוך חשש לאבד את ההטבות שמעניק להן המנוול הנצלן, מתוך אינרציה קורבנית שיש צורך בכוחות נפש רבים כדי לגבור עליה.

נשים שפעילות באיגוד העובדים מתגייסות לעזרתה של נינה. אחת מהן מסבירה לה כי בחרה לעבוד בתחום שהוא מבחינתן של הפעילות “לב המאפליה ועל סף הסיבולת שלנו”: פגיעות מיניות בעבודה.

“לפני שנשנה את העמדות של הגברים,” היא אומרת לנינה, “אנחנו חייבות לשנות את העמדה של עצמנו”, כלומר – של הנשים.

הסרט שלפנינו הוא עוד נדבך שנועד לשנות עמדות בקרב הציבור כולו, גברים ונשים כאחת. יש בו מסר שמעודד נשים להיאבק, לא לוותר ולא להיכנע.

מאחר שיש לו מסר (חשוב אמנם!) הוא קצת מגמתי מדי, ולכן אינו דומה באמת ליצירה אמנותית.

עם זאת, כדאי לצפות בו. אמנם הוא לא מעניק חוויה אסתטית מיוחדת במינה, אבל הוא בהחלט מעניין.

המלצה לכל מי שמבקש לעצמו מפגש עם קסם יוצא דופן: רוצו לסרט הזה!

“מריה קאלאס במילותיה” הוא סרט תיעודי שיצר טום וולף. במשך שלוש שנים נסע וולף בעולם ואסף קטעי וידיאו וצילומים, הקלטות פרטיות, מכתבים אינטימיים וקטעי ארכיון נדירים, שכולם ממוקדים בזמרת המופלאה, מריה קאלאס. דמותה, המשתקפת מכל התיעוד הזה, ובו לא מעט ראיונות שנערכו אתה, פשוט מקסימה. המפגש אתה מבהיר מהי גדולה של אמן אמיתי, אישה שכישרונה נשגב, והיא לא רק כריזמטית ושופעת חן יוצא דופן, אלא גם צנועה באמת, ועם זאת מכירה בערך עצמה ויודעת היטב מה היכולות שלה (וגם מה הגבולות שלהם).

הקטעים המופלאים ביותר הם כמובן אלה שבהם היא שרה. והם רבים. לא מדובר אם כך בסרט מציצני, אם כי הוא נוגע גם בדרמה הגדולה של חייה של קאלאס, אהבתה רבת השנים לאריסטוטל אונסיס שבגד בה ומעל באמונה כשנשא לאישה את ז’קלין קנדי האלמנה, בלי לספר על כך מראש לקאלאס, בת זוגו באותה עת, שקיוותה כל הזמן להינשא לו. גם מהסיפור הכאוב הזה מצטיירת מריה קאלאס בגדולתה. השחקנית פאני ארדן מקריאה את אחד ממכתביה של קאלאס לאונסיס, והוא כל כך נוגע ללב, כל כך מרגש ומפעים, כל כך מלא באהבה אמיתית וטוטלית, עד שאי אפשר שלא להתפעל ממנה ולכאוב ביחד אתה את מה שאבד לה. (אם כי אונסיס חזר אליה, וכדבריה – הרומן ביניהם לא צלח, אבל הידידות והאהבה גברו על הכול). לא, הסיפור על כל זאת אינו מסתכם ברכילות, אלא הוא מאפשר לנו להבין את דמותה, את עומק הרגשות שלה ואת יופיים.

כבר בראיון הראשון אצל דיוויד פרוסט האנגלי, שמובא בתחילת הסרט – הוא נערך בתחילת שנות השישים – אומרת קאלאס כי היא מצטערת שלא הקימה משפחה, שלא היו לה ילדים. והיא חוזרת על אותו צער גם בתקופה מאוחרת יותר בחייה.

ועם זאת, היא אינה מזלזלת בכישרון החד פעמי שזכתה לו. כל חייה עבדה קשה מאוד כדי לשכלל ולטפח אותו, וידעה להעריך את אהבת הקהל. “ככל שהקהל אוהב אותי יותר, כך אני מחויבת לתת לו יותר,” היא אומרת, והקהל אכן מעריץ אותה.

אחת הסצנות המרגשות מתרחשת במטרופוליטן, לשם שבה להופיע אחרי היעדרות שנמשכה שבע שנים. אנשים חיכו במשך שעות ארוכות כדי לקנות כרטיסים לקונצרט. ולמצלמה הסבירו את גדולתה של הזמרת, את עוצמת הכישרון והכריזמה שלה. וכשעלתה על הבמה, עוד לפני שפתחה את פיה, פרצו בתשואות שנמשכו עשר דקות! (לא יכולתי שלא להיזכר במחזה דומה שהתרחש בישראל כשחוה אלברשטיין הופיעה בפעם הראשונה אחרי היעדרות ממושכת מאוד. התשואות שקידמו את פניה העלו דמעות לא רק בעיניה, כפי שהודתה אז באוזנינו).

כמה טוב להיווכח שהראיות ליופי כזה קיימות ונשמרות, וכמה משמח לצפות בהן!

“מי אתה?”

“הבן שלך, איסמאיל.”

“אין לי בן…”

שיחת הטלפון הזאת מופיעה באחת הסצנות הראשונות בסרט שיצר במאי איטלקי, עם שחקנית קרואטית, ושחקנים האזריים, חלקם אלמונים, ושצולם בחלקו באיראן. שמו של הסרט: “בדיוק כמו הבן שלי”. הוא מבוסס על סיפור חיים אמיתי של במאי קולנוע האזרי שסיפר כי כשהוא נתקל במקרה ברחוב בצעירים האזריים, הוא שואל אותם מניין באו, מאיזה חלק של אפגניסטן, ואם במקרה הגיעו מהאזור שלו… “אולי אצליח לפגוש מישהו שמכיר את המשפחה שלי… אני כל הזמן מחפש מישהו שיוכל לספר לי עליהם.”

קוסטנצה קואטריליו, במאי הסרט שהשתתף גם בכתיבת התסריט, התבסס על סיפורו.

שני ילדים האזריים נמלטו מארצם, בעידודה של אמם, כדי להינצל מהרדיפות ומהאפשרות הוודאית כמעט שירצחו, במוקדם או במאוחר. “כשהיינו ילדים הלכנו תמיד לכל מקום בנפרד, כדי שאם אחד מאתנו יירצח, האחר יישאר להורינו,” מספר איסמאיל לבת הזוג הקרואטית שלו.

התלאות שעברו אחרי שנמלטו מסמרות שיער. ועתה, כשהם כבר שני גברים בוגרים, שיכולים להיבנות באירופה, בארצם החדשה, נודע להם שאמם חיה. והדאגה לשלומה מדריכה את צעדיהם ומאלצת אותם, כמעט בעל כורחם, לשוב לפקיסטן, לשם תבוא אמם במיוחד. הם מבקשים לפגוש אותה, ואחרי כן  בעצם יש  להציל אותה.

מעניין לציין שסרט אחר, “מה יגידו כולם“, עוסק גם הוא בצעירה ממוצא פקיסטני שגדלה בנורבגיה ומוצאת את עצמה, בניגוד לרצונה, בפקיסטן, שטרור מחריד שולט בה.

השחיתות, הנחשלות, העזובה והאלימות השוררות בפקיסטן, על פי שני הסרטים הללו, מחרידות, ואי אפשר שלא להתכווץ כשמבינים לאן נקלעים הצעירים הללו, ומה יעלה בגורלם.

בסופו של הסרט עולה שקופית שמספרת על גורלם של ההאזרים, על היותם אחד העמים הנרדפים ביותר בעולם, כדברי הכתוב. “את יודעת מה המחיר של אלמנה האזרית?” אומר איסמאיל לחברתו הקרואטית בציניות ובכאב שאין להם שיעור: קודם הורגים את הגברים, ואז אפשר למכור את הנשים. זוועה!

אחת הסצנות החזקות ביותר בסרט מופיעה לקראת סופו, כשמראים לנו קבוצה של נשים אבודות כאלה, שמחכות בחוסר אונים לגורלן הבלתי נמנע.

סיפורו של הסרט רב עוצמה וחשוב, אבל אליה וקוץ בה: מהלכו אטי מאוד. אטי מדי. לרגעים מתעורר הרצון להאיץ בו, לבקש שיקצר קצת את המסע האינסופי כמעט על פניהם של הגיבורים, על מעשי היומיום שלהם, שאין בעצם צורך להאריך בהם כל כך.

הסרט הוקרן היום בפסטיבל הסרטים בחיפה