ארכיון תגיות: פן הוצאה לאור

ג'ולי קלארק, "הטיסה האחרונה": ספר לחופשת הקיץ

הטיסה האחרונה הוא ספר שקשה להניח ולהפסיק לקרוא. הוא מרתק, מושך מאוד לקריאה, ולא מאכזב אף לרגע.

אמנם לא מדובר ביצירה ספרותית. הוא לא חף מקלישאות: ניסוחים כמו – "האורות זהרו בחושך כמו אבנים יקרות", או: מישהו "חייך את החיוך החמים, המקסים, ששבר את ליבי לשניים", ובכל זאת גמעתי אותו בלגימה אחת, ועד מהרה הפסקתי לשים לב לקלישאות, כי מדובר במותחן שמספק את הסחורה המובטחת: תופס את הקוראת כבר מהעמוד הראשון וממשיך לעורר סקרנות בלי הרף, ממש עד העמוד האחרון. כאמור – לא יצירה אמנותית, אבל בסופו של דבר, גם לספרים כאלה יש מקום! כסוג של ספר מתח הטיסה האחרונה משובח, שכן אף לרגע אינו פוגע באינטליגנציה של הקוראת.

יש בו אפילו איזו אמירה מעניינת, שכן הוא עוסק, בבסיסו, באחוות נשים וביכולת וברצון של אלה להבחין במצוקות ולסייע זו לזו ברגעי משבר קשים. הגאולה האפשרית היחידה טמונה באותה אחווה, בנכונות של אישה לראות את זולתה, ולהושיט לה יד, גם כאשר מדובר במישהי זרה לגמרי. וזאת בניגוד לגברים, שתפקידם במציאות של הספר להשתלט על הנשים ולעורר בהן אימה. רק אם יסייעו זו לזו יוכלו להינצל!

זהו סיפורן של שתי גיבורות ראשיות: קלייר קוק היא רעייתו של רוֹרי, איש עסקים מצליח, נצר למשפחה ידועת שם, עשירה ומכובדת בחברה. לאחרונה החליט רורי לפנות גם לפוליטיקה, וקלייר אמורה לסייע לו להיבחר. הגיבורה השנייה היא אווה, אישה צעירה שנסיבות חייה הכתיבו לה התנהלות קשה מנשוא.

לרגע אחד קצר נוצר בין השתיים מפגש מפתיע (בסופו של ספר טמונה הפתעה נוספת שקשורה במפגש ביניהן!). הוא מתרחש בשדה התעופה, רגע לפני העלייה למטוס. כל אחת מהן מבקשת לנוס ממציאות החיים שלה, ובהחלטה של רגע, ביוזמה של אחת מהן, הן מתחלפות ביניהן: מחליפות זהות, בגדים, ואת כרטיסי הטיסה. זאת שאמורה לטוס לפורטו ריקו עולה על הטיסה לאוקלנד, והאחרת מחליפה אותה בטיסתה. מה יעלה מעתה בגורלן? האם יצליחו באמת לשנות את מסלול חייהן? מה יגלו במציאות האחרת, החלופית? איך יתמודדו אתה?

סודות אפלים הולכים ונחשפים: על חלק מהם אנחנו לומדים בפרקים המתחלפים בין שתי הדמויות, שכן אנחנו מלווים אותה במבט לאחור ומגלים יותר מטפח על חייהה. הפרקים המוקדשים לאווה מתקדמים בזמן. הם מתחילים חצי שנה לפני רגע ההתחלפות שלה עם קלייר, עד שהם מגיעים ליום שבו כל אחת מהן עולה על הטיסה שלא נועדה לה, אלא לאישה האחרת.

ובכל זאת, אף על פי שאנחנו רואים לכאורה הכול, אף על פי שאנחנו יודעים, מבינים ומכירים, נכונות לנו, ממש עד לרגע האחרון, הפתעות דרמטיות!

הספר מתאים מאוד כקריאת קיץ קלילה, משהו שאפשר להתענג עליו בחופשה. התרגום מעולה, העברית טבעית מאוד, המתרגמת לא היססה לשלב ביטויי סלנג נוסח "תתאפסי על עצמך", שמשווים לטקסט תחושה של דיוק ושל אותנטיות.

תרגמה: רחל פן Julie Clark, The Last Flight

איימי סוטר קלארק, "נערה, 11": הפוגה מהמציאות

בתוך תחושת הכאוס הבריאותי הסוער סביבנו, ובצל המשפט החוזר של זדורוב שצדקתו תצא אולי סוף סוף לאור (ואולי לא?), נעים לקחת הפוגה מסוימת מהמציאות, גם אם היא קצרה, גם אם היא סתם מפלט, אסקפיזם לשמו, ולקרוא ספר כמו זה שלפנינו, נערה, 11, ספר מתח שסופו הטוב מובטח, על פי חוקי הז'אנר שהוא מציית להם. 

ולא שאין בסיפור שלפנינו יומרה להיות לא רק בידור לשעות הפנאי. נערה, 11 נושא בחובו גם מעין דגל חברתי זוטא, שכן יש בו, אם מתעמקים מעט מתחת לפני השטח, אמירה נוקבת: נשים צריכות להיזהר מגברים שמתיימרים לאהוב אותן, אבל מרשים לעצמם להיות שתלטנים מדי. אישה צריכה לשים לב לאיתותי האזהרה הראשונים שמרמזים על שתלטנות כזאת: את עלולה לגלות שגבר שמעז להעיר לך שהבגד שלבשת הוא "קצת יותר מדי"  עלול להפוך במרוצת הזמן לבן זוג אלים ומסוכן. אפילו לרוצח סדרתי. 

עוד מנסה הסיפור שלפנינו להראות לנו כיצד עוול מתמשך שנגרם בילדות עלול  לעוות את הנפש ולהוליד קווים רצחניים באישיותו של הקורבן של אותו עוול.

המתח בספר נבנה כיאות, ועם זאת אין בו אימה רבה מדי ובלתי נסבלת. בערך באמצע הדרך מתחילים להתפרש רמזים שמתבהרים לקורא, והוא מתחיל להבין לאטו משמעויות שילכו ויתפתחו, עד לפתרון המשביע רצון שיגיע, כצפוי וכיאות, בסופו של הסיפור.

העלילה נסובה כולה סביב תעלומה נושנה: סדרת רציחות שהתרחשו לפני שנים רבות בעיר מיניאפוליס שבמינסוטה, במערב התיכון של ארצות הברית. במשטרה מאמינים שהרוצח דאז מת כבר לפני עשרים שנה, ולכן החוקרים מסרבים לבחון את האפשרות שהוא חזר לפעול, ושחייהן של נערות צעירות שגרות במיניאפוליס נתונים שוב בסכנה. לרציחות ההן היה דפוס מתמטי קבוע: הרוצח נהג לחטוף נערה וכעבור שלושה ימים לחטוף אחת נוספת. כעבר שבעה ימים בדיוק מצאו בכל פעם את גופתה של הצעירה ראשונה, שהורעלה באמצעות זרעים של קיקיון. האם החוטף ה"חדש", שהופיע מקץ שני עשורים, יפעל על פי אותו דפוס? מה אפשר לעשות כדי להזדעק ולהציל את החטופות? מי רוצה במותן, ומדוע? 

הסיפור עכשווי מאוד: אלי קסטיו, הבלשית החוקרת העומדת במרכזו, נעזרת בעבודתה ברשתות החברתיות (אם כי לא בטיק-טוק, שהוא, עד כמה שהבנתי לאחרונה, הרשת החברתית הפופולרית ביותר בימינו, עם מיליארד וחצי משתמשים פעילים ואלפי שעות של תכנים שונים, רשת ש"עקפה את כולם בסיבוב"). אלי מחפשת, ומוצאת ברשתות החברתיות, רמזים שעוזרים לה לפענח סדרה של מעשי רצח. היא עצמה אושיית רשת: היא מנהלת פודקאסט מצליח, שמיליוני בני אדם מאזינים לו. 

האם הפודקאסט שלה יועיל למאמצי הפענוח? כמובן שכן! העלילה תונע בעקבות טיפ שתקבל מאחד ממאזיניה, שיוביל אותה בדרך החתחתים המסוכנת לעבר הפתרון.

האם הפודקאסט יסבך אותה בדרך? איך לא? היא תגלה את הסכנות הטמונות בו, אבל גם את יעילותו. 

האם במשטרה יכעסו על מעורבותה בחקירות? כן ולא. יהיו רגעים שבהם ייעזרו בה. ויהיו רגעים שבהם יסלקו אותה הביתה ויורו לה להתרחק ולהפסיק.

כאמור, ברור לגמרי שעד שנגיע לסופו של הסיפור הכול יסתדר, נמצא את הרוצח ונציל את הקורבן הפוטנציאלי האחרון שלו. איימי סוטר קלארק לא מאכזבת.  יש כמובן כמה הסתבכויות, איך אפשר בלי? אבל בסופו של דבר, שלא כמו במציאות המוכרת לנו מחוץ לספרות, הכול יסתדר, יובהר, יתפענח, ואנחנו ניאלץ לסגור את הספר ולחזור אל העולם האמיתי. למשל, אל משפטו של רומן זדורוב. אל המומחה הפורנזי שמציג "ממצא דרמטי". אל החשש שהמשפט לא יפתור את התעלומות: לאן נעלמו טביעות הנעליים?  אל ספקותיהם של השופטים ושל אמה של הנרצחת, תאיר ראדה, זיכרונה לברכה.

כמה חבל שבמציאות לא מובטחים פתרונות מסודרים, שלמים ומשכנעים כל כך, כמו בספרים.  

Amy Suiter Clarke, Girl, 11

תרגם מאנגלית: אילן פן