תגית: פמיניזם

את מורה, נכון?

תודה שהגעת לכאן היום. אני רוצה לומר לך רק שבעיני העדות שלך רבת עוצמה ומפעימה, ואני מאמין לך. את מורה, נכון? טוב, אז את לימדת את אמריקה. יכול מאוד להיות שאצלך בכיתות מתחוללים רגעים דומים. עוררת השראה, הארת את אמריקה. עוררת השראה והענקת לנשים  אומץ ואת היכולת לקום ולהגיע אלינו כדי לדבר. עוררת השראה והארת את דרכם של הגברים באמריקה, וגרמת להם להקשיב למי ששרדו תקיפה מינית. וזהו שירות ציבורי חשוב מאוד, בין אם המינוי יאושר ובין אם לאו. ולכן המורים באמריקה, והציבור כולו, צריכים להתגאות מאוד במה שעשית.

גם אם לא נסכים היום על שום דבר, אני מקווה שחברי שתי המפלגות יסכימו שנדרש לך אומץ רב להגיע ולדבר, ואני חושב שאת ראויה להכרת התודה של אמריקה.

סלסט אינג, "כל מה שלא סיפרתי": מדוע הוא ספר מהנה

"הדבר שאימא שלה רצתה יותר מכול היה להתבלט, והדבר שאבא שלה רצה יותר מכול היה להשתלב". משפט אחד מסכם את מצוקת חייה של לידיה, נערה בת חמש עשרה, שהרומן כל מה שלא סיפרתי נפתח במותה: "לידיה מתה. אבל הם עדיין לא יודעים זאת. 1977, שלושה במאי, שש וחצי בבוקר, ואף אחד עדיין לא יודע כלום, מלבד העובדה הפשוטה הזאת: לידיה מאחרת לארוחת הבוקר."

סיפור שמתחיל במותה הלא-ידוע-עדיין של צעירה יכול להתפתח בכיוון של עלילת מתח הכרוכה בניסיון לפענח מה קרה: האם מדובר ברצח? תאונה? האם גופתה תתגלה? האם מי שגרם למותה, אם אשם כזה קיים, יימצא?

כל מה שלא סיפרתי מתפתח כרומן מתח פסיכולוגי משפחתי: ככל שהעלילה מתקדמת, אנו לומדים להכיר את הנפשות הפועלות: הנערה המתה, הוריה – ג'יימס ומרילין לי, אחיה ואחותה – נייט והאנה, וג'ק, בן השכנים הגר בקצה הרחוב. אנו מתוודעים לאורחות חייהם, לומדים על מאווייהם ועל הטעויות שעשו, ומבינים בסופו של דבר מה הביא למותה של לידיה, המוצלחת, האהובה, הבת החביבה ביותר על שני הוריה.

אבל הרומן אינו עוסק רק ביחסים שבין בני המשפחה, אלא, במבט רחב יותר, הוא נוגע בשתי סוגיות חשובות שמשתקפות בחייהם של בני משפחת לי.

אב המשפחה, ג'יימס, יליד ארצות הברית, הוא דור ראשון למהגרים מסין. מרילין, אשתו, היא אחת מבנות הדור של נשים שחיו בימים שהפמיניזם רק החל להשפיע, אבל טרם התקבל כמובן מאליו. נשים שחלמו על קריירה מקצועית, אבל לא יכלו לממש את כישוריהן ויכולותיהן. נשים שאמהותיהן היו עקרות בית מסורות, והן עצמן שאפו לחיים אחרים, אבל נקלעו למציאות שבה נאלצו לוותר על החלומות ולהסתפק בחיים דומים מדי לאלה של האמהות והסבתות שלהן. כיום הקונפליקט שאתו הן התמודדו נראה רחוק וכמעט לא מובן: מי בכלל יכול לחשוב על אישה שמפסיקה את הקריירה שלה, רק בגלל היריון לא מתוכנן? מי יכול להעלות על הדעת מצב שבו אישה מודיעה על החלטתה לצאת לעבוד, ובן זוגה נחרד, בטוח שהיא רוצה רק לתרום לפרנסת המשפחה, ומבטיח לה שבקרוב משכורתו תעלה ואין שום צורך שתטריד את עצמה? נשים מתמודדות כיום עם ההשלכות של המהפכה הפמיניסטית, אם משום שטרם הושלמה, ואם משום שעוררה סוגיות שאין להן אולי פתרון מושלם. למשל: מי בכל זאת מגדל את הילדים? נשים אחרות, זרות ומוחלשות? למעשה, גם ברומן שלפנינו יש עדות לקונפליקט דומה, בדמותה הצדדית של אמו של ג'ק, שכנה מהרחוב, שבחרה בקריירה של רופאה. היא מוצגת כמי שמזניחה את בנה. בארצות הברית בשנות השבעים לא הייתה כנראה שום אפשרות לפשרה. אישה לא יכלה להיות רופאה ואימא מסורה, בעת ובעונה אחת.

יופיו של הרומן בכך שהוא משרטט שוב ושוב את אי ההבנות המהותיות שיכולות להתעורר בין בני אדם, גם, ואולי במיוחד, כשהם אוהבים זה את זה עד כלות. הוא מראה איך החלום של אדם אחד יכול להיות הסיוט של זולתו, ואיך אף אחת מהדמויות אינה מסוגלת להבין מה היא מעוללת ליקיריה: הורים לילדיהם, בני זוג בינם לבין עצמם, וגם צעירים בני אותו גיל, שאהבתם האמיתית והעמוקה עשויה להתפרש בדרכים  שגויות, מטעות וכל כך מייסרות. אי ההבנות הללו מובעות שוב ושוב, וכל אחת מהן מכמירה את הלב, עד שמתעורר רצון לצעוק אל הדמויות, כמו שילדים קטנים היושבים בקהל בהצגות ילדים נוהגים לעשות, כדי להזהיר את השחקנים על הבמה מפני הטעויות והאויבים הנסתרים מעיניהם, לומר להם – הוא לא מבקש ממך שתכיני לו ביצה קשה כדי להוכיח לך שלעולם לא תוכלי להיות רופאה. היא לא פורצת בבכי כשאתה מבקש ממנה שתכין לך ביצה קשה כי היא לא אוהבת אותך. הוא לא אויב. הוא אוהב. היא לא מתכוונת למה שאתה חושב. היא לא רוצה את מה שאת חולמת למענה. עוד חושף הסיפור את הטעויות בראייה, ומערב בכך את הקורא. אנו מגבשים דעה על דמות אחת, מתוך נקודת המבט של דמות אחרת, ואז מגלים שטעינו. רק שאנו, הקוראים, יודעים את מה שהדמויות אולי לא ידעו לעולם.

סלסט אינג, כמו ג'יימס, גיבור ספרה, היא אמריקנית ממוצא סיני. בניגוד להוריו של ג'יימס, שהיו פועלים קשי יום שהקריבו את עצמם למענו כדי שירכוש השכלה ויצליח בחיים, הוריה של הסופרת היו אנשי אקדמיה מצליחים. ובכל זאת, אפשר מן הסתם לסמוך על הידע שיש לה, הנובע ממקור ראשון, על תחושותיהם של מהגרים אוריינטליים. על הגזענות שהם חווים, ועל תחושת הזרות שאי אפשר להפיגה, רק בשל המראה שלהם. שוב ושוב היא מתארת את הלגלוג שהם נתקלים בו בשל עיניהם המלוכסנות וצבע עורם השונה. את ההתנכרות שהם חווים בלי הרף. את חוסר התקווה שלהם להשתלב אי פעם באמת. "בזמן שהאירים והגרמנים והשוודים גדשו את סיפוני ספינות הקיטור, מנופפים כשהלפיד הירקרק של פסל החירות נגלה לעין, נאלצו ה'מלוכסנים' למצוא דרכים אחרות להגיע לארץ שבה כולם נולדו שווים," היא כותבת, ומסבירה את קיומן של כל הצ'יינה טאון – ריכוזי המהגרים הסיניים שהצטופפו בערים הגדולות בשכונות משל עצמם, לאו דווקא מרצון, כך מסתבר מקריאת הספר, לעתים תכופות גם מאונס.

ומה קורה לזוג "מעורב"? למשל למרילין, אמריקנית לבנת עור ובלונדינית, שנישאת לג'יימס ה"מלוכסן"? מה יקרה לילדים שלהם, לבתם ששערה שחור כמו של אביה, ועיניה כחולות כמו של אמה? האם ג'יימס ומרילין יצליחו לגבור ביחד על תחושת הזרות, על העוינות שאמה של מרילין מפגינה כשנודע לה שחתנה המיועד הוא אמנם מרצה באוניברסיטה, כמו שייחלה תמיד למען בתה היחידה, אבל שהוא גם ממוצא סיני? האם מרילין וג'יימס ישתלבו בחברה הסובבת אותם, ירכשו חברים, יערכו מסיבות, ישחקו ברידג', יהיו "כמו כולם"?

הרומן כל מה שלא סיפרתי אינו ספרות גדולה. יש בו משהו כמעט סכימתי. הוא מעורר תחושה שהיטיבו מדי לתכנן אותו, ושמהלכיו לא הפתיעו אף פעם את מי שכתבה אותו. ועם זאת, יש בהחלט מקום של כבוד גם לספר כזה. קודם כול, מכיוון שהוא מרתק. שנית, מכיוון שהוא מצליח בהחלט לייצר תחושה של מציאות משכנעת ושל דמויות אמינות.

לא מפתיע לדעת שהוא הגיע לצמרת רשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס, וזכה בלא מעט פרסים. הוא כתוב בז'אנר שלא קיים כמעט בעברית: סיפור ריאליסטי, כתוב היטב, מושך לקריאה, שיש בו "אמירה" מתוכננת מראש, אך לא כזאת שמעליבה את האינטליגנציה של הקורא. הוא מזכיר בסגנון הכתיבה את ג'ואנה טרולופ האנגליה ואת אניטה שרב האמריקנית: סופרות שכתיבתן מבטיחה תמיד שעות של הנאה לא תובענית.

התרגום לעברית, כדרכה של הוצאת סנדיק ספרים, מעולה.

Celeste Ng, Everything I Never Told You

לעברית: נעה שביט

כדרכי, קראתי את הספר ב-e-vrit. ממליצה בחום על האפליקציה. כל כך הרבה יותר נוח (וידידותי לסביבה!) לקרוא בפורמט אלקטרוני! הנה קישור לספר. בלחיצת כפתור הוא מגיע ישירות אל כף היד.

 

 

 

 

ג'ואנה טרולופ: City of Friends: מדוע הוא "צ'יק ליט" במיטבו

האם שוויון הזכויות בין נשים לגברים הוא כבר עובדה מוגמרת, ואפשר עכשיו להתחיל לדון בהשפעותיו? למשל – לבחון איזו משמעות יש לקריירה המקצועית בחייהן של נשות עסקים מצליחות?

ברומן האחרון שלה,  City of Friends שראה אור השנה באנגליה, בוחנת ג'ואנה טרולופ היבטים שונים שכולם נוגעים בסוגיה בסיסית אחת: כמה ומדוע חשוב לנשים לפתח קריירה ולהצליח בה.

כדי "להשיב" על השאלה המובלעת ברומן בחרה טרולופ ארבע דמויות ראשיות, שכל אחת מהן מייצגת, בברור, "סוג" מסוים של נשיות מודרנית: אחת מהן נשואה, שותפה בכירה בקרן הון סיכון, שוויתרה על גידול ילדים ומסתפקת בטיפול בכלב האהוב שלה. חברתה הנשואה היא בנקאית שמגדלת שתי בנות ובן. חברה נוספת, אֵם לא נשואה לבן אחד, היא בעלת חברת ייעוץ שמעניקה שירותים לדירקטוריונים ועוזרת להם לייעל את החברות שלהם, והחברה האחרונה – מרצה למנהל עסקים, לסבית, שחיה עם בת הזוג שלה.

עם ארבע ה"טיפוסיות" הללו אפשר לפתח עלילה שהיא מעין תחקיר סוציולוגי מובלע: מה יקרה אם יפטרו את אחת הנשים מתפקידה הבכיר? איך יראו חייה מחוץ למעגל העבודה, אחרי שירדה ממרום גדולתה והשפעתה, מצאה את עצמה יושבת בבית, בלי סיבה להתלבש יפה ולצאת אל חברת בני האדם? מה קורה למי שמאשימים אותה בהתמכרות לעבודה? ולמי שמחליטה להקדיש את זמנה למפעל חיים חדש, כזה שאינו מבטיח הכנסה כספית נאותה, אבל מעניק לה סיפוק מהידיעה שהיא מיטיבה את חייהם של אחרים? ומה יקרה לאישה שמחליטה להקדיש את זמנה לאמה הדמנטית? האם בעלה ישתף פעולה עם החלטתה לקחת את האימא אליהם הביתה ולטפל בה?

כל אלה בלי ספק סוגיות שמעסיקות כנראה שכבה מסוימת של נשים – כאלה שמוטרדות מהבגדים והאביזרים היקרים שזכותן לקנות וללבוש, וכדי לממן איזו גחמה נאה מודיעות שהן מוכנות להצטמצם: לנסוע לפחות חופשות בחו"ל,  לוותר פה ושם על מסעדות ועל נסיעות במוניות…

וזה לא שטרולופ אינה מכירה בקיומן של מצוקות אחרות, קיומיות: אדרבא, הרומן נפתח במפגש של אחת המצליחניות שלנו עם ענייה, מישהי שלא הצליחה להתקבל עבודה כסדרנית בסופרמרקט, רק כי –  כך היא מסבירה – לא הייתה לבושה בבגדים נאים די הצורך, ומשום שהתיק שלה פשוט מדי, מבד, בניגוד לתיק היקר והמשובח שאוחזת אשת העסקים.

כדי לאפשר לנו לראות את כל ההיבטים של הנשיות המודרנית, משבצת הסופרת גם דמות משנית של אישה מהסוג הנושן: כזאת שאוהבת להיות לסדר, לבשל, לערוך את השולחן ולקשט את הבית בפרחים. גם לאישה כזאת יש זכות קיום, מסביר לנו הרומן, בתנאי שבחירתה מודעת ואמיתית, כי היא מרגישה שכך תוכל לממש את כישרונותיה.

מצד אחד הרומן  City of Friends נקרא כמעט כעבודה אקדמית, כאילו הסופרת לקחה את הנשים הללו כנושא למחקר מדעי, ואפילו הכינה לעצמה מראש רשימה של התמודדויות שאותן תוכל לבחון. מצד שני, ג'ואנה טרולופ (בת משפחה רחוקה של אחד מחשובי הסופרים האנגליים במאה התשע עשרה, אנתוני טרולופ, מי שכתב את סדרת הספרים "פאליסר" –  על פיהם נוצרה סדרת טלוויזיה מצליחה מאוד) היא סופרת מיומנת. City of Friends הוא ספרה העשרים. חלק מספריה –  ילדים של אחרים, קרבת דם, מאהב ספרדי, להתחתן עם הפילגש, הגברים והנערות, קרבת משפחה – תורגמו לעברית. די להביט בשמותיהם כדי להבין שהם עוסקים בעיקר, או רק, במשפחה על כל ענפיה. זאת אינה ספרות "גדולה", אבל היא מאוד קומוניקטיבית, ובדרכה הצנועה נוגעת בלב הקוראת, (שהרי סביר להניח שבעיקר, אולי רק, נשים קוראות את ספריה).

כישרונה המובהק של ג'ואנה טרולופ מתבטא ביכולתה לתאר חיות בית, בעיקר חתולים – ברומן שלפנינו גם כלב. אלה מצטיירים בדייקנות ובפרוטרוט. ברור לחלוטין שטרולופ מכירה חתולים מקרוב ואוהבת אותם. כתיבתה מציירת גם סיטואציות אנושיות באופן שאפשר כמעט לדמיין שמדובר בסרט המוצג בפנינו – התמונות, המחוות, התנועות, המראות שהיא מתארת ברורים, ספציפיים ומדוייקים.

לז'אנר הספרותי הזה יש כינוי: chick lit: "ספרי בנות" – והספר  City of Friends  עונה על כל הקריטריונים שלו, כפי שהם מוגדרים בוויקיפדיה: "סיפורים שעוסקים בנשים, מתמקדים בהתנסויותיהם וקשייהן, בעולם הנשי המודרני, בקשריהן הרומנטיים, בידידות בין נשים ובבעיות שבהן הן במקומות העבודה.

לפנינו, אם כן, "צ'יק ליט" קלאסי, ואין אלא להודות כי גם קוראת שמחשיבה את עצמה מתוחכמת (לפעמים…), יכולה ליהנות מהז'אנר.

הספר (טרם?) תורגם לעברית, אבל אפשר כמובן למצוא אותו באנגלית, והשיטה המועדפת עלי: לקנות אותו במחיר מוזל ולקרוא אותו בקינדל (שאותו אפשר להוריד למחשב, לטלפון או לטבלט, בחינם). בלחיצת כפתור הוא מופיע בכל המכשירים, גם, כמובן במכשיר הקינדל הייעודי, ואפשר מיד להתחיל לקרוא.

הנה אפילו הקישור לספר

כרגע הוא זמין רק בכריכה קשה, ואז מחירו 21.96$. בקינדל, לעומת זאת, הוא עולה 9.99$, ואפשר להתחיל בכך שמורידים sample (בחינם!) וקוראים חלק לא מבוטל ממנו – כ10% (!), ורק אז מחליטים אם רוצים לקנות אותו. יתרון משמעותי, שחוסך הרבה כסף.

לֵילָה סְלימאני, "שיר ענוג": פנינה ספרותית נדירה

"אני לא פמיניסטית", נוהגות להכריז נשים לא מעטות, כאילו מדובר במילת גנאי מסוכנת, כאילו אין לכולנו, נשים וגברים, חובה מוסרית להכיר בכל מה שהפמיניזם השיג למעננו, החל בהישגים המובנים מאליהם – זכות הצבעה לנשים, הזכות לקניין, שוויון בפני החוק – וכלה במאבק שטרם הסתיים, שנועד לשנות דברים שנראים לכאורה גם הם מובנים מאליהם, למשל – שתמורת עבודה השווה לזאת שמבצעים גברים, יקבלו נשים שכר שווה. אכן, הפמיניזם טרם השלים את תפקידו החברתי.

עם זאת, אסור להתעלם מהבעיות שהישגיו יצרו. אין עוררין על זכותן של נשים, השווה לזאת של גברים, לממש את כישרונותיהן, ללמוד מקצוע ולעסוק בו. אבל לשאלה מי יגדל את הילדים בזמן ששני ההורים מפתחים את הקריירה שלהם אין בעצם תשובה מושלמת. האנתרופולוגית הלן פישר טוענת בספרה המין הראשון כי גופן של נשים מספק בעצם את הפתרון: לדעתה תקופת המנופאוזה הנשית נועדה לאפשר לסבתות, שכוחן עדיין במותניהן אבל אין עוד סיכוי שימשיכו ללדת, לקחת על עצמן את הטיפול בנכדיהן, וכך לאפשר לאמהות לעבוד ולפרנס את המשפחה, במילים אחרות – לפתח את הקריירה שלהן ולממש את כישוריהן המקצועיים. ייתכן שבחברות שבהן יש למשפחה המורחבת תפקיד מובנה הפתרון הזה אכן מתאפשר. בעולם המודרני, המערבי, הוא כמעט לא קיים.

זוגות פונים אם כן אל נשים אחרות, אומנות וגננות, שהקריירה שלהן היא טיפול בילדים זרים.

בנובלה שיר ענוג מספרת לנו לֵילָה סְלימאני, סופרת ממוצא מרוקני שחיה בצרפת, על הבעייתיות שיוצר הפתרון המקובל בחברה המערבית.

הנובלה – פנינה ספרותית נדירה – היא מעין סיפור מתח פסיכולוגי. היא מתחילה בשיא הזוועה שכל הורה יכול להעלות בביעותים הכי איומים שלו: אומנת רצחה את שני הילדים שבהם טיפלה, וניסתה להתאבד. התינוק מת מיד. הילדה הקטנה נאבקה על חייה, אבל מותה נקבע כעבור זמן מה, בבית החולים. האומנת עצמה "לא ידעה למות. את המוות היא ידעה רק לתת".

מכאן ואילך משרטטת סלימאני את השתלשלות המעשה. את מה שקדם לסוף המחריד. הסיבות. הגורמים. הדחפים. היא בוחנת את הייאוש. היא מספרת איך הוא מתפתח. ממה הוא נובע. מה קורה כשאין שום תקווה. היא מביאה בפנינו את קולותיהן של דמויות שונות, ועושה זאת בכישרון יוצא דופן. אנחנו מתוודעים לאנשים שהקיפו את האומנת. בעלה. בתה. בעל הדירה שלה. בקווים מעטים אבל רבי עוצמה משורטטים המצבים והדמויות, עד שקשה להאמין שכל זה נעשה לאורך 123 עמודים בלבד. כל כך הרבה נודע לנו מרמזים, מהערות אגב, מנגיעות קלות. (הנה למשל, הרקע לחייה של לואיז נודע מהערת אגב: איש מעולם לא בישל למענה. אפילו בילדותה נאלצה לאכול שיירים של מרק, גם כאלה שמצאה בהם עצם מכורסמת. פרט שמצטרף לפרט אחר, המגיע הרבה אחרי כן, ומבהיר את זרמי העומק החשאיים במעמקי אישיותה של לואיז).

שני הציטוטים המשמשים מוטו מעניקים לקורא את תמצית העניין: הראשון, מתוך סיפור של רודיארד קיפלינג, מספר על "מיס וזיס". היא "באה מעבר לגבול כדי לשמור על ילדיה של גברת אחת […]. הגברת אמרה שמיס וזיס היא אומנת גרועה, מלוכלכת ופזיזה. לרגע לא עלה בדעתה שלמיס וזיס יש חיים משלה ודאגות משלה, וכי אין דבר חשוב יותר בעולם מן הדאגות הללו לדידה של מיס וזיס."

הציטוט השני לקוחה מתוך החטא ועונשו של דוסטויבסקי: "המבין אתה, המבין אתה, אדוני הנכבד, מה פירוש הדבר שכבר אין לך מקום ללכת אליו?"

שני הציטוטים הללו מניחים את הרקע למצוקתה הספציפית של האומנת, לואיז, שאותה אנחנו לומדים במהלך הסיפור. אבל לואיז איננה רק לואיז ומצוקותיה הקיומיות אינן רק אלה שלה, המסוימות.  שכן גם אומנות שאינן סובלות מקשיים אובייקטיביים מרים כל כך, הן בעצם נשים מנוצלות. כי מה הן מעניקות למשפחות שבילדיהן הן מטפלות? לא רק את הכישורים המקצועיים שלהן, אלא את החשוב מכל – את עצמן. את אהבתן. בלעדיה אי אפשר לטפל בתינוק. ואז, מתארת סלימאני, כעבור שנים, שוכחים אותן. בסצנה שמתרחשת בגינה הציבורית, שם יושבות מטפלות, כמו בכל מקום בעולם, הן רואות מרחוק את הנערים והנערות שבהם טיפלו בילדותן. והן בטוחות שאלה אינם ניגשים אליהן רק מתוך מבוכה. ואינן מסוגלות להעלות בדעתן שהצעירים הללו בכלל לא זוכרים אותן. אהבתן, מסירותן, היו חשובות, אבל נמוגו. בשנים שטיפלו בתינוקות אמרו להן שוב ושוב שהן חלק מהמשפחה. וזאת כמובן תרמית מקובלת של מי שמבקשים לחוש שאינם מנצלים.

לילה סלימאני קיבלה השראה לכתיבת הנובלה ממקרה אמיתי שאירע בארצות הברית כשאומנת אנגליה בשם לואיז וודוורד (בריאיון אתה הודתה סלימאני שאפילו נטלה את שמה של אותה אומנת) טלטלה פעוט שבו טיפלה וגרמה למותו.

אלה כמובן הפחדים העמוקים ביותר שיש להורים: האם אפשר לתת אמון באישה שתטפל בילדיהם? ומה החלופה? סלימאני מיטיבה לתאר את התסכול של מרים, אמם של הילדים, עורכת דין בהשכלתה. את הצורך שלה לצאת לעבודה. לבטא את היכולות שלה. היא עורכת דין מעולה ועקרת בית גרועה. בבית היא נחנקת ואבודה. משכר העבודה שלה לא נשאר הרבה. היא מצליחה לממן בו את החזקת האומנת. בעלה לעומתה ממשיך לחיות את חייו, גם אחרי שהילדים נולדים, ממשיך  להתפתח. היא חשה טינה כלפיו. אם לא תחזור למעגל העבודה תרגיש שהחמיצה את חייה.

הנובלה שיר ענוג מביאה בפנינו כמובן את התסריט הרע מכול. את הזוועה בהתגלמותה. את האפשרות הקיצונית ביותר, שלרוב אינה מתממשת. ובכל זאת, היא מעוררת שאלות שאין עליהן בעצם תשובה. זוהי יצירה יוצאת דופן ולא מפתיע שהיא זיכתה את הסופרת בפרס גונקור היוקרתי, שלושה חודשים בלבד אחרי שראתה אור, בשנה שעברה. ראוי לציין כי התרגום לעברית, מאת רמה איילון, משובח.

CHANSON DOUCE, Leila Slimani

 

 

הסרט "וונדר וומן", למה אנחנו מפללות?

אז נכון שלא חוקי, או לפחות לא מוסרי, להביע דעה על סרט שלא ראיתי עד הסוף (למעשה ראיתי מעט מאוד ממנו), ונכון שמה שאני מתכוונת לומר יקומם כנראה רבים מהקוראים, אבל אני בכל זאת רוצה לספר מדוע יצאתי מ"וונדר וומן" בערך אחרי עשרים דקות.

מי שמכיר אותי הופתע מלכתחילה שבכלל הלכתי. "הרי ברור שזה לא בשבילך", הרימו גבה. קודם כול אודה: צדקתם. הלכתי כי התבלבלתי, בגלל שפע הביקורות הנלהבות וההצלחה הקופתית הסוחפת, וגם כי הבנתי שמדובר בסרט היסטורי שמתרחש במלחמת העולם הראשונה. אמנם היה ברור לי שמעורבת בו גם עלילה על אישה חזקה שיודעת כנראה לעוף ולעשות כל מיני תעלולים, אבל בעיני רוחי ראיתי עלילה מעוגנת במציאות (בסרט שנקרא וונדר וומן? נו, באמת…), כלומר – בסרט "תקופתי". חשבתי שפה ושם היא תופיע, הוונדר וומן הזאת, אבל שרוב הזמן תהיה אישה רגילה, דמות מעניינת, וטוב, בשעת הצורך היא ודאי גם יודעת לחסל חשבונות…

יכול להיות שכך התנהל הסרט אחרי שפרשתי ממנו, אבל לא הייתי מסוגלת להישאר כדי להיווכח.

כי פשוט לא יכולתי לסבול את מה שראיתי.

די מהר התעוררה בי תחושה שאני צופה בפנטזיה ארוטית של חובבי סאדו-מאזו: כל הנשים התמירות האלה, עם כובעי העור המקושטים בניטים, שגולשים בחודים מצודדים לעבר הלחיים. והשמלות הארוכות שלהן, העתירות בשסעים חושפי רגליים, עשויות מבדים גולשים ומנצנצים, שלא מפריעות להן לזנק ולדלג. הן ודאי מדליקות את מי שמחפש "מלכה שולטת" שמיטיבה  להניף את השוט ולאיים בו! הנה סוף-סוף תצוגה מרהיבה של נשים עשויות ללא חת, אלימות כדבעי, מכאיבות בשמחה, שועטות בדהרה סקסאפילית, קופצות לא רק על גבי הסוסים שלהן אלא גם סביבם ומתחתיהם, מתאמנות כל הזמן במכות, סופגות ומעניקות אותן בחדווה, ומשמשות דגם מפואר לילדה – בעוד כמה שנות עלילה, ורק כמה דקות בסרט, היא תהפוך לגל גדות – שחולמת רק על הרגע שגם היא תוכל כבר להרביץ למישהו!

ואז מגיעה "מלחמת העולם הראשונה": טייס יפהפה נופל לים. גל גדות מצילה אותו, מתפעמת מגבריותו (פנטזיה ארוטית, לא כן?) ומתאהבת בו, ממש כמו בת הים הקטנה שרואה לראשונה בחייה גבר אמיתי. (אמנם לא נשארתי לצפות, אבל דומני שהניחוש על אודות ההתאהבות הנמשכת אינו פרוע). והנה מגיעה עוד סצנה סאדו-מאזו לעילא ולעילא: האמזונות מבקשות להוציא מידע מכחול העיניים השרירי. הן כובלות אותו ומסיבות לו עינויים. הוא נאנק, ונאלץ לפלוט את האמת.

הרגשתי שדי לי כבר כמה דקות לפני כן, כשהרעים – לתפקיד לוהקו באופן בלתי נמנע "הגרמנים" – טבחו באמזונות האמיצות. אלה צוידו למרבה השמחה של הצופים רק בנשק מיושן, מה שאיפשר להן להציג את חמוקיהן תוך שהן מזנקות, מקפצות, ועושות סלטות מרשימות באוויר. נסתי מפני קיתונות הדם ההוליוודי שעוד יישפך, מפני שלל זעקות הקרב העתידיות, ומפני ניצחונה הוודאי של הטובה, שתראה לכולנו, אחת ולתמיד, מה קורה כשאישה יודעת להיות אלימה (כמו גבר?). ידעתי שבסופו של דבר העוולות יתוקנו והרעים יענשו, הרי רק לשם כך הגיעה לסרט הנציגה שלנו שהיא, יש להודות, בהחלט חמודה, כולל המבטא הישראלי המלבב.

ובכן, כאמור, יצאתי כעבור עשרים דקות, וברור שאין לי זכות דיבור, אבל אני בכל זאת מבקשת לשאול כמה שאלות, ולא רק בעניין הארוטיקה הסמויה:

שאלה ראשונה: האם זה באמת סרט שמתאים בעיקר לילדים ובני הנוער שגדשו את האולם? התשובה ידועה כמובן. איש אינו סבור שיש למנוע מילדים חשיפה לאלימות, לא רק בחדשות בטלוויזיה, אלא גם בסרטים ובמשחקי מחשב למיניהם. אלימות היא "המזון הרוחני" הנגיש ביותר שבו מאכילים אותם.  אני חולמת כבר זמן רב על מחקר שיבחן את השפעתה המצטברת על דורות רבים שגדלו עליה.

שאלה שנייה, הקשורה לראשונה: האם זה סרט שמיועד לצפייה של נשים? לכאורה הגיבורה היא אישה חזקה, אבל לדעתי ההנחה שהיא פועלת כאן כסובייקט היא אשליה. מהמעט שראיתי היא, כמו חברותיה האמזונות, מוצגת כאובייקט. אמנם אישה יצרה את הסרט ואישה מככבת בו, אבל המבט הוא, לתפישתי, חיצוני, ומיועד לעיניו של הצופה המתחרמן. לגבר. הוא מוזמן להתענג ממראה של נשים חזקות, אבל עד גבול מסוים, שהרי גברים חזקים מהן מכניעים אותן (כך לפחות בקרב האבוד בין הגרמנים לאמזונות), והוא יכול לצפות בכל מה שהנשים הללו מציגות בפניו: את גופן המושך, הנחשף מבעד לקפלי הבד, את הליכתן הפרובוקטיבית, את משחקי האלימות של זוגות נשים שמעלים על הדעת סרטים פורנוגרפיים מהסוג החביב על לא מעט גברים.

והשאלה השלישית: האם על כך חלמנו? לזאת אנחנו שואפות? זה הפמיניזם? כך נראה השוויון שרצינו, כי גם אנחנו מבקשות, כמו הגברים, להילחם ולהרוג בחדווה?

למי שיגיב ויאמר לי שאין לי זכות לכתוב על סרט שבעצם לא צפיתי בו אומר – אכן!

למי שיטען שהסרט הוא "סתם", שאין צורך להתייחס אליו בכובד ראש, כי מדובר באסקפיזם ותו לא, אומר שאין דבר כזה. וונדר וומן זוכה לתהודה עולמית רבה כל כך, שאי אפשר, לעניות דעתי, להתעלם ממנו ולטעון שאין לו שום השפעה.

ולמי שינוד בסלחנות ויאמר – עוד פמיניסטית ממורמרת וחסרת הומור – לא אשיב כלל. אולי רק אציע לו או לה לקרוא את חיבורה של צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה "כולנו צריכים להיות פמיניסטים". אפשר להוריד אותו בחינם כאן, בקישור.

מובאה קטנה מתוך המאמר של צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה

אכן, מלבד הכשרתה כאמזונה, יש לה, לוונדר וומן, כל מיני פטנטים מתוחכמים שעוזרים לה להביס את יריביה, כך שכוחה הגופני כאישה אינו מפריע לה לגבור על גברים מסוקסים. ובכל זאת, אני שבה ותוהה: האם לכך פיללנו? לזאת אנחנו שואפות?

צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה: "כולנו צריכים להיות פמיניסטים"

בפעם הראשונה שלימדתי בסדנת כתיבה באוניברסיטה, הרגשתי מודאגת. לא בגלל חומר הלימוד, כי התכוננתי היטב ולימדתי דברים שנהניתי מהם. הטרידה אותי השאלה מה ללבוש. רציתי שייקחו אותי ברצינות.

ידעתי שמאחר שאני אישה, עלי להוכיח מיד את ערכי, וחששתי שמא אם אראה  נשית מדי, לא ייקחו אותי ברצינות. למען האמת, רציתי למרוח שפתון מבריק וללבוש את החצאית הנערית שלי, אבל החלטתי לא לעשות זאת. לבשתי בגדים מאוד רציניים, מאוד גבריים, חליפה מכוערת מאוד.

האמת העצובה היא שככל שמדובר במראה, התקן ההתחלתי שלנו, הנורמה, הם גבריים. רבות מאתנו סבורות שככל שאישה נראית פחות נשית, סביר יותר שייקחו אותה ברצינות. גבר שהולך לפגישת עבודה אינו שואל את עצמו אם ייקחו אותו ברצינות בגלל מה שהוא לובש. אישה כן.

בדיעבד, הצטערתי שלבשתי באותו יום את החליפה המכוערת ההיא. אילו היה לי אז הביטחון העצמי שיש לי כיום, הסטודנטים שלי היו מפיקים תועלת רבה יותר מההוראה שלי. כי הייתי מרגישה בנוח, והייתי אני במידה רבה ואמיתית יותר.

בחרתי לא להתנצל עוד על הנשיות שלי, ואני רוצה שיכבדו אותי, עם כל מה שיש בה, כי אני ראויה לכך. אני אוהבת פוליטיקה והיסטוריה ואני מאושרת מאוד כשעולה בדעתי טיעון מוצלח, הנוגע בכל מיני עניינים. אני בת. אני בת מתוך אושר. אני אוהבת עקבים גבוהים, אוהבת לנסות סוגים שונים של שפתונים. נעים שגברים ונשים מחמיאים לך (אף על פי שעלי לומר בכנות כי אני מעדיפה את המחמאות שמעניקות לי נשים אופנתיות), אבל לעתים קרובות אני לובשת בגדים שגברים לא אוהבים או לא "מבינים". אני לובשת אותם כי הם מוצאים חן בעיני, וכי אני מרגישה בהם טוב. "המבט הגברי" המעצב את הבחירות שלי הוא לרוב שולי.

ספר של צ'יממנדה אדיצ'יה יחולק חינם לכל תלמידי שבדיה

השאלה שלא היה לה מענה

הייתי כבת שש באותו לילה, כששכבתי במיטתי חמה ונינוחה, שרויה בנועם שבין ערות לשינה, וחלומות הילדות הבהירים מרחפים סביבי ברצף מהיר כפיות קסומות. חשתי משהו נע מתחת לשמיכות, כמו יד ענקית, קרה וגסה, ממששת את גופי, כמחפש. בו-בזמן סכרה יד אחרת את פי לבל אצרח, קרה וגסה וגדולה כמו היד הראשונה.

הם נשאו אותי לחדר האמבטיה. אינני יודעת מה היה מספרם, ואינני זוכרת את מראה פניהם או אם היו גברים או נשים. דומה היה שהעולם נעטף ערפל כהה שמנע ממני לראות. ואולי הניחו כיסוי כלשהו על עיני. אני רק זוכרת שהייתי מפוחדת ושהם היו רבים, ושמשהו שדמה ללפיתת ברזל אוחז בידי ובזרועותי ובירכי, עד שלא יכולתי להתנגד או אפילו לזוז. אני זוכרת גם את המגע המקפיא של אריחי חדר האמבטיה מתחת לגופי הערום, וקולות לא מוכרים והמהום שצליל מתכתי צורם קוטע אותו מפעם לפעם, צליל קרצוף שהזכיר לי את הקצב המשחיז את סכינו לפני שהוא שוחט כבש לכבוד העיד.

דמי קפא בעורקי. חשבתי שגנבים פרצו לחדרי וחטפו אותי ממיטתי. הם התכוונו לשסף את גרוני, כמו שתמיד קורה לילדות לא ממושמעות כמוני בסיפורים שסבתי הזקנה מהכפר אהבה כל כך להשמיע באוזני.

אימצתי את אוזני לקלוט את צליל הקרצוף המתכתי. ברגע שפסק, לבי כמו פסק לפעום אתו. לא יכולתי לראות, ואיכשהו נדמה היה לי שהפסקתי גם לנשום. אבל בעיני רוחי ראיתי את הלהב מתקרב אלי יותר ויותר. משום מה לא התקרב אל צווארי כפי שציפיתי, אלא לחלק אחר של גופי. אי-שם מתחת לבטני, כאילו תר אחרי משהו החבוי בין ירכי. באותו רגע תפסתי שירכי פוסקו לרווחה, ושתי רגלי מורחקות בכוח זו מזו, לפותות באצבעות פלדה שלא הרפו לרגע מן הלחץ. חשתי שהסכין או התער נע היישר אל גרוני, ואז, לפתע, צנח הלהב המתכתי החד אל בין ירכי, ושם קטע פיסת בשר מגופי.

צרחתי מכאב למרות היד ההדוקה שאטמה את פי, משום שהכאב לא היה סתם כאב, הוא היה כלהבה חורכת שפילחה את כל גופי. לאחר כמה דקות ראיתי שלולית דם אדומה על ירכי.

לא ידעתי מה חתכו מגופי, ולא ניסיתי לגלות. רק בכיתי, וקראתי לאמי לעזרה. אבל הזעזוע הקשה מכל היה כשהסתכלתי סביבי ומצאתי אותה עומדת לצדי. כן, זו הייתה היא, לא יכולתי לטעות, אמי בשר ודם, בקרב כל הזרים האלה, מדברת אליהם ומחייכת אליהם, כאילו לא נטלו זה עתה חלק בטבח בתה.

נשאו אותי אל מיטתי. ראיתי אותם תופסים את אחותי, שהייתה צעירה ממני בשנתיים. בדיוק כשם שתפסו אותי כמה דקות קודם. צעקתי בכל כוחי. לא! לא! יכולתי לראות את פני אחותי לפותים בידיים הגדולות והגסות. חוורון מוות היה נסוך עליהם ועיניה השחורות והגדולות פגשו את עיני לשבריר רגע, מבט של אימה חשוכה שלעולם לא אוכל לשכוח. כעבור רגע נעלמה מאחורי דלת חדר האמבטיה. המבט שהחלפנו כאילו אמר: "עכשיו אנו יודעות מה הדבר. עכשיו אנו יודעות מהו שורש אסוננו. נולדנו למין מיוחד, המין הנשי. מראש נגזר עלינו לדעת סבל, מראש נגזר שידיים קרות ואכזריות יתלשו חלק מגופנו."

משפחתי לא הייתה משפחה מצרית נבערת. אדרבא, הורי זכו להשכלה מעולה.


נַואל אס-סעדאוִי, מאחורי הרעלה, נשים בעולם הערבי, מאנגלית: שפי פז, מסדה.

 

וירג'ינה וולף, "חדר משלך": מי הוא המשורר האלמוני המכונה "אנונימוס"

אנו למדים שכתיבתה של יצירה גאונית כמעט תמיד היא מעשה הרצוף קושי כביר. הכול סותר את סיכוייה לצאת בריאה ושלמה מנפשו של הסופר. התנאים החומריים הם בדרך כלל לרעתה. כלבים ינבחו; אנשים יפריעו; כסף חייב להיעשות; הבריאות תתרופף. זאת ועוד. שוויון הנפש הנודע לשמצה של העולם בא להדגיש את כל הקשיים האלה ומוסיף על חומרתם. העולם אינו מבקש אנשים שיכתבו שירים ורומנים וספרי היסטוריה; הוא אינו זקוק להם. אחת היא לו אם ימצא פלובר את המילה הנכונה או אם יאמת קרלייל בקפידה עובדה זו או אחרת. מובן, הוא לא יהיה מוכן לשלם בעד דבר שאינו חפץ בו. וכל סופר − קיטס, פלובר, קרלייל − נדון, בפרט בשנות היצירה של נעוריו, להסחת דעת והרתעה לכל צורותיהן. קללה, זעקת שבר, בוקעת ועולה מתוך אותם ספרים של ניתוח ווידוי. אם למרות כל אלה פורץ משהו ועולה, הרי זה נס, ומסתבר ששום ספר אינו נולד שלם ונקי ממום בדרך שעלה במחשבה תחילה.

אך לגבי הנשים, אמרתי בלבי, כשאני מסתכלת במדפים הריקים, היו הקשיים האלה נוראיים לאין ערוך יותר. קודם כל, לא הייתה כל אפשרות שיהיה לה חדר משלה, קל וחומר חדר שקט או חדר אטום לרעש, אלא אם כן היו הוריה עשירים מופלגים בעושרם או אצילים עד מאוד. […] אבל חמורים בהרבה היו הקשיים הלא חומריים. שוויון הנפש של העולם, שקיטס ופלובר ושאר גאונים התקשו כל כך לשאתו, במקרה שלה לא היו שוויון נפש, אלא איבה. העולם לא אמר לה כמו שאמר להם: כתבי, אם כך את בוחרת; אחת היא לי. העולם אמר בצחוק גס: לכתוב? מה מועיל בכתיבתך?

כשאנו קוראים על מכשפה שנתפסה, על אישה שנכנסו בה שדים, על אישה חכמה שמכרה עשבי מרפא, או אפילו על גבר מופלא שהייתה לו אם, או-אז סבורה אני שאנו עולים על עקבותיה של סופרת אבודה, משוררת שהושתקה, איזו ג'ין אוסטן אילמת וחסוכת תהילה, איזו אמילי ברונטה שרוצצה את מוחה בשדות או העוותה העוויות בדרכים תוך שדעתה נטרפה עליה מחמת הייסורים שכישרונה מייסרה. אכן, מעזה הייתי לנחש כי "אנונימי", זה שכתב שירים כה רבים בלי לחתום עליהם, לעתים קרובות לא היה אלא אישה. אדוורד פיצ'רלד הוא כמדומה, שחיווה דעתו כי אישה היא שחיברה את הבלדות ושירי העם, זימרתם חרש באוזני ילדיה,  המתיקה בהם את מלאכת הטוויה שלה, או את שעותיו הארוכות של ליל החורף.

ג'יין ובסטר, "אבא ארך רגליים", ושתי היתומות שלה

גיבורת ספרה המפורסם ביותר של ג'יין ובסטר, אבא ארך רגליים, היא צעירה נטולת תקווה, שגדלה בבית יתומים. סיכוייה להתפתח, למצות את כישרונותיה, להצליח בחיים, קלושים. הכול משתנה כשמיטיב אלמוני מחליט להפתעתה לשלוף אותה מתוך המציאות המגבילה שאליה נולדה, ושולח אותה ללמוד במכללה. כמו הנדבן המסתורי גם היא יודעת שרק השכלה ומגע עם אנשים שונים מאלה שאתם גדלה במוסד המדכא והמייאש יוכלו לפתוח בפניה אופקים חדשים.

אבא ארך רגליים
הוצאת ידיעות אחרונות/ ספרי חמד, לעברית: ענת זיידמן

 

בתמורה לכך שהנדבן מממן את כל צרכיה, מתבקשת ג'רושה, בעצם ג'ודי – זה השם החדש שהיא בוחרת לעצמה – לכתוב לו ולדווח על התקדמותה בלימודים. היא אינה מסתפקת בכתיבת המכתבים הרשמיים הנדרשים. במקומם היא שולחת רצף של אגרות הממוענות לאבא-ארך-רגליים, כך היא מחליטה לכנותו. במכתבים מלאים בהומור ושמחת חיים, מלווים באיורים פרי עטה של ג'יין ובסטר, מתארת ג'ודי את חייה בפנימייה לבנות, את שגרת הלימודים, את חברותיה החדשות ואת שני הבחורים המופיעים בחייה ומחזרים אחריה.

ג'רושה-ג'ודי אבוט היא אחת הדמויות המוכרות ביותר בספרות האמריקנית. כבר יותר ממאה שנים שהחן שלה מהלך קסם על קוראים, בעיקר על קוראות צעירות, ברחבי העולם. הספר תורגם לעשרות שפות, מהדורות חדשות שלו ממשיכות להופיע כל הזמן והוא עוּבד למחזה ולשלושה סרטי קולנוע.

רק השבוע פגשתי בחנות ספרים גדולה מישהי שחיפשה אותו "כדי לקנות אותו לנכדה שלי." כידוע, חיי המדף של ספרים בישראל קצרים מאוד, אך נראה כי אבא ארך רגליים ממשיך להימכר, כמעט כאילו ראה אור לראשונה בימים אלה.

ג'יין ובסטר הצליחה לחדור בכתיבתה לתודעה של יתומה שמעולם לא הכירה את הוריה; מישהי שמשתעשעת בחלומות על בני משפחה, ממציאה לעצמה סבא וסבתא, דודים ואחים, ואפילו קונה לעצמה "בשמם" מתנות בַּכסף ששולח אליה הנדבן העשיר שלה. בשמחת חיים ובתשוקה לידע משתדלת ג'ודי לגבור על כל הקיפוח שידעה בחייה. היא קוראת ספרים שבנות גילה מכירות היטב ובכך משלימה חורים בהשכלתה, מתבוננת ולומדת כיצד מתנהלים החיים של מי שלא גדלו בבית יתומים: עד שחברותיה מהפנימייה מזמינות אותה אליהן בחופשות מהלימודים לא ראתה מעולם בית אמיתי מבפנים.

חייה של הסופרת ג'יין ובסטר היו שונים בתכלית מאלה של הדמות המפורסמת שיצרה. למעשה, הם דמו הרבה יותר לאלה של אחת הבנות במכללה שאותה מתארת ג'ודי במכתביה בפליאה, בלגלוג ואולי גם בשמץ של קנאה: בת העשירים ג'וליה פנדלטון, צעירה מרופדת בכסף ובקרובי משפחה מפנקים, מישהי שההווה שלה נוח ורווחתה העתידית מובטחת.

ג'יין ובסטר נולדה בשנת 1876. היא גדלה במשפחה אמידה, בעיירה פרדוניה שבמדינת ניו יורק.  אמה הייתה אחייניתו של מארק טווין, ואביה עבד עם הסופר הנודע, תחילה כסוכן ומנהל עסקיו, ואחרי כן גם כמוציא לאור של ספריו המצליחים מאוד, ביניהם האקלברי פין.

ג'יין ובסטר, קיצונית מימין, ביום הולדתו השבעים של מארק טווין

 

למרות הרקע הפריבילגי שממנו באה, הייתה לג'יין ובסטר תודעה חברתית מפותחת שהתבטאה לא רק ביכולתה לחדור לעולמה ומצוקותיה של יתומה ענייה. בספר ההמשך לאבא ארך רגליים, ממַנָה ג'ודי את אחת מחברותיה לנהל את בית היתומים שבו גדלה. כן, ג'ודי הספיקה בינתיים להתעשר, לאחר שנישאה לאחד המחזרים שלה, הדוד השרמנטי והאמיד של ג'וליה פנדלטון. למרבה ההפתעה התגלה כי הוא, ולא איזה זקן גומל חסדים שראתה בעיני רוחה, האיש ששלף אותה מבית היתומים ושלח אותה לרכוש השכלה וחיים חדשים.

במידה מסוימת נהגה ג'יין ובסטר כמו צ'רלס דיקנס. כמוהו חתרה לשנות באמצעות הכתיבה את מצבם של העניים בארצה, וכמוהו לא הסתפקה בכתיבת רומנים, אלא ניהלה גם מערכה תקשורתית למען זכויותיהם של הילדים.

ובסטר הסוציאליסטית נאבקה לא רק למען ילדים, אלא גם למען נשים, הייתה סופרג'יסטית פעילה, והטיפה לרפורמות בבתי הסוהר. בבחירות של 1900 תמכה במועמד הסוציאליסט לנשיאות, למדה כלכלה וכתבה עבודה אקדמית על העוני באיטליה. (ועם זאת, אפשר כנראה לראות את השינוי שעברו נשים מאז ימי הסופרג'יסטיות, שנאבקו כדי שיתירו לנשים להצביע, ועד הפמיניזם בימינו).

באחד ממכתביה בירכה ג'ודי היתומה על כך שאין לה מושג מה הדת שנולדה אליה ולכן אין לה בעצם שום אלוהים שאותו "ירשה" ממישהו. לשמחתה, כך היא כותבת, היא יכולה להמציא לעצמה אלוהים כלבבה – נדיב, סלחני ובעל חוש הומור. האלוהים החביב שהיא מתארת מעלה על הדעת את התכונות שבהן ניחנה היא עצמה, וגם את אלה של הסופרת שהמציאה אותה.

חייה הקצרים של ג'יין ובסטר הסתיימו בחטף, כשהייתה רק בת 39. במשך שנים הייתה מאורסת בחשאי לאהוב לבה, עד שזה זכה סוף סוף לקבל את האישור לגירושיו מאשתו הראשונה. שנה אחרי שנישאו ילדה ובסטר את בתם. הלידה הסתבכה וג'יין ובסטר מתה. היתומה נקראה על שם אמה.

טור על סופרות באקס נט

הלן פישר: מדוע וכיצד נשים הן "המין הראשון"

"אישה אינה נולדת אישה," הייתה טענתה המפורסמת של סימון דה בובואר בספרה המין השני, שראה אור לראשונה בשנת 1949. החינוך, החִבְרוּת, התרבות הפטריאכלית, הם אלה שהופכים אותה מאדם לאישה. למעשה, גרסה דה בובואר, נשים עוברות דיכוי של טבען, וחוות אפליה מובנית, מאחר שנשיותן אינה אלא תכונה שנרכשת מתוך הקשר תרבותי, כלכלי והיסטורי.

המין השני נחשב ספר יסוד בחשיבה הפמיניסטית. "היא הייתה אחת ממניחות אבני הבניין של הפמיניזם המודרני," כתבה על סימון דה בובואר  ד"ר אורית קמיר, שהיא חוקרת ומרצה למשפט, מגדר ותרבות ופעילה פמיניסטית העומדת בראש ההנהלה של המרכז הישראלי לכבוד האדם.

המין הראשון
הוצאת אריה ניר. לעברית: עופרה עופר

לפני עשר שנים הופיע בעברית הספר המין הראשון של האנתרופולוגית האמריקנית הלן פישר. כפי שאפשר להבין משמו, מתכתב הספר עם סימון דה בובואר ובעצם מתווכח אתו.

טענתה הבסיסית של הלן פישר הפוכה מזאת של דה בובואר. לדעתה נשים דווקא כן נולדות עם תכונות אופייניות משותפות, וחשיבתן שונה ועולה על זאת של גברים, ולפיכך היא עתידה לשנות את העולם ולשפרו.

פישר רואה את שורשי ההבדלים בין החשיבה הנשית לגברית בתפקידים השונים שהיו לאבות אבותינו הקדומים. בעוד שהגברים צדו את המזון, הנשים ליקטו אותו ובה בעת גידלו את הילדים. לפיכך פיתח כל אחד מהמגדרים כישורים שנדרשו למימוש הייעוד שלו. הציידים נדרשו להתמקד, לחדד את החושים, להיות דרוכים ומרוכזים בהשגת היעד. המלקטות נאלצו לפזר את הקשב שלהן כדי להצליח לגדל את הצאצאים.

מכאן נובעים לדעתה של פישר ההבדלים המגדריים המהותיים. כך למשל אפשר לראות את החשיבה הנשית שאותה פישר מכנה "חשיבת רשת", כלומר – חשיבה רחבה, הקשרית, הוליסטית. נשים, לדעתה, מפעילות יותר מגברים את הדמיון, מתכננות לטווח ארוך, מתעניינות בקשרים אנושיים ולא בכוח ובמעמד, מחפשות איזונים. כישוריהן הלשוניים טובים יותר, כי המוח הנשי "נועד לדבר".

כל התכונות הללו מעניקות לדעת פישר לנשים יתרון בתחומי חיים רבים. למשל, בזכות העובדה שנשים נוטות לשתף ולהאציל סמכויות במקום לשלוט, בשילוב עם הטכנולוגיה המתפתחת, המאפשרת לנשים לעבוד מהבית, אפשרות שעונה על הצורך שלהן לשלב בין קריירה למשפחה, הן מצליחות יותר בעסקים. (פישר מביאה נתונים מספריים המוכיחים כי בארצות הברית נשים רבות יותר מגברים מקימות כיום עסקים פרטיים).

כישוריהן המילוליים המשופרים מעניקים לנשים יתרון במרחב הווירטואלי ובחינוך, יכולתן לחוש את הזולת, להבין את שפת הגוף שלו, להתבונן בבני אדם, כלומר – כישוריהן הבין-אישיים – מאפשרת להן להצליח כבלשיות, שוטרות, יועצות, מוכרות, עורכות דין. פרק שלם בספר ייחדה פישר לכישוריהן של נשים כמרפאות, העולים לדעתה על אלה של גברים, בשל סבלנותן ויכולתן הרבה יותר לאמפתיה ולחמלה.

פישר משוכנעת שכאשר נשים ינהלו את העולם "המצב ישתפר", והיא בטוחה שזה יקרה בעתיד הלא רחוק: מאחר שהן מרחיבות כיום את השכלתן, "כמעט בטוח שנשים רבות יותר יצטרפו לשורות השלטון המקומי והשלטון המרכזי (הארצי)," שם יעסקו במדיניות ציבורית שתטפח את רווחת הציבור.

לדעתה גם בעולם התקשורת, בטלוויזיה, בקולנוע, ישלטו בקרוב נשים, ואז נצפה בעיקר בתוכניות שנשים מעוניינות בהן: יהיו בהן פחות אלימות, יותר סיפורים ותיאורים רגישים של אנשים.

למעשה, כך סבורה הלן פישר, אנו מצויים בעיצומה של מהפכה: העידן הפטריאכלי יפנה את מקומו לעידן המטריאכלי. בזכות הכישורים שנשים התברכו בהן, הן עתידות להנהיג את העולם ולשנות אותו (לטובה), ולמעשה, ההתרחשות הזאת כבר החלה. לאורך ההיסטוריה נשים נבלמו למרות יתרונן, אבל במאה העשרים ואחת הן אלה שינהיגו את העולם.

הספר המין הראשון  ראה אור לראשונה באנגלית לפני חמש עשרה שנה. מי שמסתכל כיום על העולם בעיניים מפוקחות עלול לחשוש שהמהפכה שפישר חוזה מבוששת לבוא.


קטע מתוך הרצאה של קן רובינסון.

סימון דה בובואר: נכתב עליה כי הנשים חייבות לה הכול. מדוע, אם כך, חשה מרומה?

השעה עשר לפני הצהריים. זה עתה גמרה את סידורי הבוקר שלה. אין מי שיסיח את דעתה, שיתבע ממנה תשומת לב, שירותים, הקשבה: היא גרה לבדה. כך, מאז ומתמיד. עכשיו היא מתיישבת ליד שולחן הכתיבה שלה, בחדר האורחים הגדול, המוצף אור שמש, שמשמש לה גם חדר עבודה. על השולחנות הפזורים בחדר מונחים חפצי נוי שאספה במסעותיה בעולם. עד השעה אחת תכתוב ברצף, בלי שום הפרעות, ואז תצא לפגוש חברים. בחמש בדיוק תחזור לכתיבה, בדירתה שברובע  מונפרנס בפאריז, או אצל ידידה לחיים, ז'אן פול סרטר, הפילוסוף הנודע, שגר במרחק חמש דקות הליכה ממנה.

דה בובואר בביתההיא סימון דה בובואר, מחברת הספר המין השני, שראה אור בשנת 1947. הספר עצום הממדים – אורך שני כרכיו בעברית יותר מאלף עמודים  – היה לציון דרך בחשיבה הפמיניסטית המודרנית.

המין השני
ידיעות ספרים, לעברית: שרון פרמינגר

"גבר מוגדר כיצור אנושי. אישה – כנקבה. וכשהיא נוהגת כבן אנוש, טוענים נגדה שהיא מחקה את הגבר," כתבה דה בובואר, וגם: "נשים אינן נולדות נשים, אלא נהפכות לנשים," וקבעה בכך את האבחנה בין מין למגדר. תנאים חברתיים, התכחשות ליכולותיהן של נשים, שלילת זכויותיהן, את כל אלה בחנה בניתוח היסטורי, כלכלי, סוציולוגי, אנתרופולוגי, ספרותי ופסיכולוגי, תקפה את מה שכתב פרויד על המיניות הנשית, והציבה בפני קוראיה מראה משקפת לעיוות הבלתי נתפס: ראיית המגדר הנשי, המונה לפחות מחצית מהאנושות, כמין האחר.

המין השני היה ספר שעיצב את המציאות. הוא היה מקור של השראה וכוח לנשים רבות. "הוא שינה לי את החיים!" אמרו עליו רבות. כמובן שגם הותקף קשות. אמרו על המחברת שהיא לא מסופקת, קרה, נימפומנית, פאלית, נשים שנתפשו קוראות אותו בשנות החמישים והשישים נחשבו חתרניות.

סימון דה בובואר כתבה גם יצירות פרוזה – שבעה רומנים שעל אחד מהם, המנדרינים זכתה בפרס גונקור, לימדה, הייתה פעילה נגד מלחמת צרפת באלג'יריה. הישגיה היו כאלה שבמותה, בשנת 1986, הכריזה כותרת בעיתון: "נשים, אתן חייבות לה הכול!"

ועם זאת, ולמרבה התמיהה, כתבה דה בובואר בערוב ימיה שמבחינתה, ההישג החשוב ביותר בחייה היה הקשר שלה ארוך השנים, עד ליום מותו, עם סרטר.

סימון וסרטר
סימון דה בובואר וסרטר

הם לא נישאו, לא חיו באותו בית, לא הולידו ילדים. מלכתחילה ערכו ביניהם הסכם: אהבתם היציבה לא תמנע מהם פרשיות אהבה אחרות. היא הסכימה. ייתכן שמבחינתה סרטר רק נהג לפי הדפוסים הבורגניים שהכירה. כך נהג אביה. כך נוהגים גברים. אלה הזכויות הטבעיות שלהם. ההבדל במקרה שלה: הם יהיו שווים. כלומר – גם היא תוכל לנהוג כרצונה. אכן, כך היה. הם דיווחו זה לזה על התנסויותיהם, עודדו, תמכו, תיארו את מעשיהם, והיא אף עזרה לו למצוא לעצמו נשים. ובכל זאת, בתוך השוויון שקבעו להם, נראה שסרטר היה שווה הרבה יותר. היו לו אינספור פרשיות אהבים. גם היא נטלה לעצמה חירויות, גם עם נשים, אבל הקשרים שלה היו ממושכים ועמוקים יותר. בכתביה, באוטוביוגרפיה שלה, בספרה "מכתב פרידה מסרטר" שראה אור ב1981, שנה אחרי מותו, ניכר שסבלה מקנאה.

דה בובואר וסרטר
סימון דה בובואר וסרטר

עשרים ואחת שנה לפני מותה, התראיינה דה בובואר לעיתון "פריז רוויו". הכתב שאל מדוע כתבה שהיא "נדהמת לגלות עד כמה היא מרגישה שרומתה."

"יש הסוברים שאת רואה בחייך כישלון," הוא אומר, בעצם – שואל.

היא מכחישה זאת, ומסבירה: "אני מדברת על הנערה בת השבע עשרה שחלמה בכפר ליד עץ הערמון על מה שתעשה בהמשך חייה. עשיתי כל מה שרציתי, כתבתי ספרים, למדתי, אבל בכל זאת רימו אותי, כי לעולם לא יהיה יותר מכך."

אכן.

טור על סופרות באקס נט

אבא-ארך-רגליים: האם הפמיניזם נועד רק ליורשות עשירות?

נערה יתומה שאין לה אף קרוב משפחה ידוע – כשהייתה תינוקת השאירו אותה בפתח בית היתומים ומאז גדלה שם – נקראת יום אחד מהטיפול ביתומים הקטנים שעליהם היא מופקדת כדי לשלם תמורת מחייתה: אחד הפטרונים של המוסד החליט לשלוח אותה על חשבונו למכללה. בתמורה עליה להתחייב לשני תנאים: ללמוד כמיטב יכולתה, ופעם בחודש לכתוב למיטיבה מכתב, שבו תדווח לו על התקדמותה. נאסר עליה לדעת מי האיש שמוכן לממן את לימודיה, את המגורים בפנימייה, ואת דמי הכיס הנדיבים שיעניק לה במשך השנים הקרובות, עד שתסיים את הלימודים.

ג'רושה אבוט, את השם השנוא עליה קיבלה ממנהלת בית היתומים לאחר שזאת חיפשה השראה בספר הטלפונים, משנה את שמה לג'ודי ומצטרפת לחיים הלא מוכרים, המסעירים, המתגלים לה מחוץ לבית היתומים.

המכתבים הרשמיים שהיא מחויבת לכתוב משתנים עד מהרה: במקום פנייה נוקשה וזהירה, מתחילה ג'ודי לכתוב לאיש שאינה מכירה בפמיליאריות ידידותית. היא מעניקה לו כינוי: אבא-ארך-רגליים, כי נדמה לה שראתה את צללית גופו ביום שבו הגיע לביקור בבית היתומים והוא נראה לה גבוה מאוד. בשלב מסוים, לקראת חג המולד, היא ממנה אותו לייצג למענה את כל בני המשפחה שמעולם לא היו לה, ובכסף שהוא מעניק לה קונה לעצמה מתנות בשמם: השעון מאבא, הצעיף לחימום הרגליים מאימא, בקבוק מים חמים מסבתא, שתמיד חוששת שמא תצטנן, גרבי המשי מהאחות, וחבילת דפי הכתיבה הצהובים מהאח…

אבא ארך רגליים 3היא משלימה חסכים שנפערו בהשכלתה, קוראת ספרים כמו דייוויד קופרפילד, נשים קטנות ויריד ההבלים, שכל בנות גילה קראו מזמן. כשהיא לומדת את המלט, היא כותבת מכתב בשפה שייקספירית, כשהיא קוראת את ג'יין אייר היא מותחת ביקורת משועשעת על סגנונה המליצי של שרלוט ברונטה: "באמת דיברו כך לפני שישים שנה?" היא מדווחת בפרוטרוט על הבגדים שהיא קונה בכספו של הנמען שלה: "יש לי כובע חדש מעוטר בסרט קטיפה כחול, שתי נוצות כחולות, שלושה פונפונים אדומים"… על מה שלמדה, על הווי החיים שלה ושל חברותיה: תחרויות ספורט, טיולים, לימודים משותפים, ריהוט החדר, החופשות.

אבא ארך רגליים המכתבים שהיא כותבת
תוססים, מלאים בשמחת חיים וסקרנות. היא מוסיפה להם איורים קטנים מהווי החיים החדשים והמסעירים שלה. והם חורגים מעבר לפנימייה, כי היא מתיידדת עם חברות ללימודים שמזמינות אותה לביתן בחופשות, היא לומדת כיצד חיים אנשים שיש להם משפחות ומכירה בחורים, קרובים משפחה של חברותיה. ומתאהבת. אבא ארך רגליים

הספר אבא ארך רגליים ראה אור בארצות הברית בתחילת המאה העשרים, בתקופה שבה חלה התעוררות של התנועה הפמיניסטית, הסופרג'יסטיות, שפעלה במערב אירופה ובאמריקה. יש לזכור כי רק בשנת 1920, שמונה שנים אחרי שהספר ראה אור לראשונה, הוענקה זכות הבחירה לנשים בארצות הברית. החל משנת 1918 הותר בבריטניה לנשים נשואות בנות 30 ומעלה לבחור, ורק עשר שנים אחרי כן קיבלו כל הנשים זכות בחירה מלאה. (בשוויץ זה קרה רק בשנת 1971!)

אבא ארך רגלייםג'יין ובסטר, הסופרת שכתבה את אבא ארך רגליים אינה כותבת על פמיניזם וזכויות לנשים, אבל ברור שהדמות שלה, ג'ודי אבוט, היתומה המוכשרת שמתעתדת להיות סופרת ומכשירה את עצמה לכך בלימודים עיוניים בקריאה רבה, אמורה להצטייר כדמות של אישה "מודרנית", עצמאית, שלוקחת את גורלה בידיה. אמנם, היא תלויה בחסדיו של מיטיבה, אבל בתוך המסגרת שהותוותה למענה היא מאמנת את שרירי היכולת שלה לנהל את חייה כרצונה. היא לומדת כדי להתקדם. כדי שתוכל לעמוד על רגליה. היא אפילו כותבת לאבא-ארך-הרגליים שלה שאת כספו תשיב לו ברגע שתוכל. כוונותיה ברורות: היא תעבוד ותתפרנס, וכך תזכה את עצמה בכבוד העצמי של מי שנאלצה כל חייה להיות תלויה באחרים.

חדר משלך
הוצאת ידיעות ספרים, לעברית: יעל רנן

במסה המפורסמת שלה חדר משלך, הסבירה וירג'יניה וולף כי כדי שאישה תוכל ליצור היא זקוקה לתנאים בסיסיים: מרחב משלה ועצמאות כלכלית. היא עצמה קיבלה ירושה מדודתה, הקצבה של 500 ליש"ט בשנה, שאפשרה לה, לדבריה, להתפנות לכתיבה. לטענתה של וירג'יניה וולף, הכסף חשוב אפילו יותר מזכות הבחירה. הוא משחרר את האישה מדאגות לקיומה, ומעניק לה את החופש לחשוב. "איני צריכה לשנוא שום גבר," אומרת וולף, "אין הוא יכול לפגוע בי לרעה. אין אני צריכה להחניף לשום גבר; אין לו דבר לתת לי." כלומר, כסף משל עצמה מעניק לאישה הגנה.

ומה עם אישה שאין לה דודה שתוריש לה הקצבה חודשית נאה? ומה עם אישה שרוצה להקים משפחה, ולשרת לא את הגבר (שאינו נחוץ עוד, לתפיסתה של וולף, גם אם נוכחותו מיטיבה עם נפשה – כמו הקשר הידידותי והתומך שהיה לה עם לנארד, בעלה?) אישה כזאת תיאלץ לעבוד, ואז הפנאי שלה יצטמצם מאוד, או שתייסמך על בעלה, ואז תיפגע עצמאותה.

ג'ודי אבוט מתכננת להיות אישה עצמאית. אבל הסופרת, מבלי דעת, משנה לה את העתיד, ומחזירה אותה אל התלות הקלאסית של אישה שזקוקה לגבר תומך, ולא רק נפשית: ג'ודי אינה יודעת שהיא בעצם מכירה את אבא-ארך-רגליים. שהוא אינו העשיר הזקן שציירה בעיני רוחה. שאליו שלחה את מכתביה. ממש בסופו של הספר מתברר לה שאחד המחזרים הצעירים שלה, זה שבו התאהבה, הוא בעצם התומך הסודי שלה.

בצעירותי (הספר לא נועד במקור לבני הנעורים, אך כבר שנים רבות שאינו נחשב מתאים "למבוגרים") כשקראתי את אבא-ארך-רגליים והגעתי למכתב שבו נחשף הסוד וג'ודי מגלה שעתיד אהבתה מובטח, כי היא הדדית, שאהובה הוא בעצם הצעיר העשיר מאוד, בעל האחוזה הנדיב שמימן אותה עד כה, והנה דרכם המשותפת אל השקיעה הוורודה מובטחת לחלוטין, ברור שיתחתנו, יולידו ילדים ויחיו באושר ובעושר, לא יכולתי שלא להזיל דמעה של התרגשות. אמנם, אי נוחות מסוימת ניקרה אפילו אז בתודעתי: איך ייתכן, תהיתי, שהאהוב הגברי והמקסים בעצם רימה אותה במשך כמה שנים, המשיך לקבל ממנה מכתבים שנועדו לאיש אחר, לתורם הזקן שהיא חשבה שאליו היא כותבת, ובכך זכה בעצם לגלות "מאחוריה גבה" ובעורמה, את כל מחשבותיה הכמוסות על עצמה ועליו? הלא זאת הונאה!

וכיום אני שואלת גם: מה יהיה על עצמאותה של ג'ודי? בילדותה הייתה תלויה במוסד שאסף אותה, העניק לה חיים אבל בד בבד גם תבע ממנה תמורה והשפיל אותה: באחד המכתבים היא מתארת כיצד נאלצה ללבוש בגדים משומשים שתרמו ילדות מחוץ לבית היתומים. את החשש, המבוכה, הכאב, בידיעה שמה שמישהי אחרת זרקה, היא נאלצת ללבוש, (וגם להגיד תודה!). בנעוריה הייתה תלויה באבא-ארך-רגליים שהחליט לעזור לה (אי אפשר שלא לתהות האם כבר אז, כשראה את היתומה הבוגרת יותר מכל שאר הילדים האחרים, תכנן "להתחיל" אתה? הכין אותה לעצמו כנאהבת? ואם כך, האם אפשר להתפעל באמת מנדיבותו המופלגת?) ובבגרותה כשתינשא, תמשיך להיות תלויה בו ובכספו.

פמלה

זהו אם כן רומן למשרתות בהסוואה, כמיטב המסורת שיצר הרומן האפיסטולרי  פמלה: התגמול למעלות טובות שכתב סמואל ריצ'רדסון באמצע המאה השמונה עשרה. גם שם פוגשים נערה ענייה בת חמש עשרה שמתמידה במאבקה ולא נכנעת לאדון המפתה. היא יודעת לשמור על תומתה – הנכס החשוב ביותר שיש לאישה.  לאורך מאות עמודי מכתבים מתמודדת פמלה עם חיזוריו, ובסופו של דבר זוכה בפרס הגדול: הוא נושא אותה לאישה. כל צרותיה תמו.pamella

ומה החלופות? דודה עשירה שמתה. ויתור על גידול ילדים. או − חיים של עבודה קשה, תינוקות שנשלחים בטרם עת למעון יום (גם במשפחות שיש בהן זוגיות של שיתוף פעולה מלא והדדיות), נשים מותשות אך מתפרנסות, שבשעות הפנאי שלהן ימצאו אולי את הכוח והיכולת גם ליצור.